סימן ש

אסימן ש

משנה גיטין (ד"פ ע"א). כתב סופר גט לאיש ושובר לאשה וטעה כו' תצא מזה ומזה וכל הדרכים האלו בה. וביבמות פ"י (דצ"א ב') ואמאי נימא מאי הוה לה למיעבד איבעי לה לאקרויי לגיטא. וכתבו התוספות ס"ד דהכא לא שייך איבעי לה לאקרויי לגיטא כמו לעיל גבי היה במזרח וכתב במערב. דהכא מיירי אפילו אקריאת גיטא אחר כתיבה קודם נתינה ועיילי לבי ידיה ואיחלף. ומשני דאיבעי לה לאקרויי לגיטא לאחר שנתן לה הסופר. ובפ"ב דגיטין (די"ט ע"ב) בד"ה צריכי כ' ג"כ בחד תירוץ כן וז"ל א"נ התם בעייליה לבי ידיה וקנסינן לה דאיבעי למיהדר מיד לאקרויי או לאחר נתינה עכ"ל ולתירוץ ראשון שם מייירי דלא קראוהו כלל. ובחה"ר שם כתב כתירוץ האי נמי. ויש להסתפק בנתגרשה בפני ב"ד והמסדרים טעו ושינו בשם האשה מינקא וכתבו מאינקא שטעו שסברו שכך יאות לכתוב. דלכאורה בכה"ג לא שייך כלל איבעי לה לאקרויי לגיטא ויש לדמותו למ"ש הב"י סס"י י"ז בשם תשובת הרשב"א סי' אלף קפ"ט א"נ התם טעות גמור של הוראה הוא כו' וטעות כזה אונס הוא עכ"ל. וכ"פ רמ"א שם סס"י הנ"ל דמותרת לבעלה הראשון והב"ש שם בשם הט"ז שמשיג ע"ז. ואין ההשגה מוכרח דגבי שני עדים מ"מ שייך שפיר לה למידק אם הענין אמת אבל בהוראות ב"ד לא תלוי בה כ"כ ומ"ש הט"ז תימא רבה הא סוגיא מליאה פרק כה"ג אשתמיטתיה שלא נעלם זה מהרשב"א בתשובה סי' יו"ד. ובספר בית מאיר סס"י י"ז החזיק לקיים דעת הרשב"א. אלא שהביא מפסקי מהרא"י סס"י י"ד גבי גרשון גרשום דלא אמר מאי ה"ל למיעבד כו' ועוד דהתוספות פ"י דיבמות (דצ"א סע"ב) ד"ה ת"ש כנסה בגט קרח פי' דאיבעי לה לאקרויי לגיטא בב"ד הבקיאין בדבר הרבה כו'. א"כ גם כאן י"ל כן ועי' בעצי ארזים סס"י י"ז ס"ק ר"י. גם השינוי ממינקא למאינקא י"ל זהו ניכר לכל מבין קצת בדיני גיטין. א"כ שייך איבעי לה לאקרויי לגיטא:

ברבי אליעזר אומר אם לאלתר יצא אין זה גט כו' ובירוש' מה אנן קיימין אם בשטעה אף ר' אלעזר מודה (פי' בקה"ע אי בדידעינן בודאי שטעה הסופר ודאי דאף ר"א מודה דתצא) אם בשלא טעה. אף רבנן מודו (פי' אי בדידעינן שלא טעה אף רבנן מודו שלא תצא דודאי עשו קנוניא) אלא כן אנן קיימין בסתם (דלא ידעינן אי טעה אי לא). ר' אלעזר חשש שמא לא טעה ורבנן חוששין שמא טעה. ובקה"ע הגיה ר"א לא חשש שמא טעה. ובתוס' קה"ע הביא מ"ש בספר הון עשיר. אם בשטעה אף ר"א מודה דרגלים לדבר כו'. ור"ל דאף אם ודאי טעה הסופר ונתן הגט לאשה ושובר לאיש אין זה רק רגלים לדבר. אבל לא הוי דבר ברור שלא קיבלה הגט. שהרי י"ל שאע"פ שהסופר טעה הנה האיש והמסדרים קרוב שהכירו טעותו והחליפו את של זה לזה. אלא דמ"מ רגלים לדבר חשוב כיון שידענו שהסופר טעה וגם אח"כ הגט יוצא מיד האיש ושובר מיד האשה. ובחידושי הרשב"א הביא הירושלמי הנ"ל. ומ"ש בתוס' קה"ע די"ל דש"ס דילן פליג אירושלמי לתירוץ קמא דתוס' (די"ט ע"ב) והרשב"א ס"ל כתירוץ הב' דמיירי בעיילי לבי ידיה ואין כ"כ רגלים לדבר. משא"כ לתירוץ קמא יש רגלים לדבר דקראו תחלה וניתן הגט כראוי. דבריו תמוהים וכתבם שלא בהשגחה כלל. דהא אדרבה נהפוך הוא דלתירוץ קמא אין רגלים לדבר כלל. דלתירוץ קמא מיירי שלא קראו הגט כלל קודם נתינה. משא"כ לתירוץ ב' מיירי בדקריוה ובתר הכי עיילי' לבי ידיה וכמבואר ג"כ בהרא"ש שם סי' ט"ז וא"כ כיון לתירוץ ב' ס"ל להרשב"א כהירושלמי כ"ש לתירוץ קמא:

גוהנה נדון גט הנ"ל דמינקא שכתבו מאינקא ואחרי מופלג כשנשאת האשה לאיש אומר המסדר שטעה וכתב מאינקא וידוע ששמה מינקא. ולכאורה הוי שינוי השם עיין במרדכי פרק המגרש סי' תמ"ו בתשו' ריצב"א בענין בורייש באורייש. אם המסדר מוציא את הגט קרוע שנשאר אצלו ורואין שכתוב מאינקא י"ל דנקרא רגלים לדבר. וכענין שהכתב מוכיח שבמשנה ס"פ המביא תניין. ומיהו אם אין הגט תחת ידו ואומר שכבר נאבד ממנו לכאורה אין להביא ראיה ממשנתינו דלא כל הימנו כו' דשאני התם שיש טעם למה אין נאמנים משום דיש לתלות בקנוניא. ועיין תוספות (דפ"א) ד"ה לא כל הימנו. משא"כ הכא אין לתלות בשום דבר כ"א אדרבה שהוא מרעא חזקתיה ומודה על מכשלה גדולה שיצא מתחת ידו. א"כ י"ל דאע"ג דמדינא ודאי הרי הוא כעד אחד שאינו נאמן כלל בדבר שבערוה וכמו בזינתה אשתך בעד אחד בקדושין (דס"ו א') מ"מ י"ל שהוא נאמן כעין מ"ש במשנה ראשונה דשלהי נדרים בראשונה היו אומרים שלש נשים יוצאות ונוטלות כתובה האומרת טמאה אני לך כו' וכתב הר"ן שם בשם אחרים דמדינא ודאי אין האשה נאמנת לומר טמאה אני לך להפקיע את עצמה מבעלה שהיא משועבדת לו אלא משום דהא מילתא דטמאה אני לך כסיפא לה תקינו במשנה ראשונה להימנוה דאי לאו דקושטא קאמרה לא הות מזלזלא נפשה למימר הכי ומכי חזו רבנן בתראי דאיכא למיחש לשמא תהא נותנת עין באחר אוקמוה אדינא עכ"ל. וכן העלה עוד הר"ן ספ"ג דקדושין. והנה אזמו"ר נ"ע בתשו' המתחלת אודות האמתלא. אנהרינהו לעיינין שדברי הר"ן הנ"ל הם תלמוד ערוך בנדרים שם (דצ"א א') א"ל רבא אדרבה אפילו למשנה ראשונה דקתני מהימנא התם הוא משום דלא עבידא לבזויי נפשה כו'. הרי דמה"ט הוא דמהימנא יותר מעד אחד. כ"א כשני עדים הן להפקיע שעבוד בעלה הן לענין הכתובה. ומ"ש הר"ן שבמשנה ראשונה היה זה רק תקנתא ולא מדינא. אין זה מוסכם כי הר"ן הוכרח לזה כדי לתרץ איך יוכלו להתיר במשנה אחרונה. וע"כ פירש דמדינא ודאי כו' דתקינו במשנה ראשונה כו' ומכי חזו כו' אבל התוס' בנדרים שם פי' טעם דמשנה אחרונה דכיון שיש לחוש שמא נתנה עיניה באחר יש כח ביד חכמים לעקור דברים מכל וכל בסברא גדולה כזאת עכ"ל. ועי' בתוי"ט שם שהתוספות אזלי לשיטתייהו ר"פ האשה רבה (דפ"ח סע"ב ודפ"ט סע"ב). ובנזיר (דמ"ג ע"ב). וכיון שכן משמע שלפ"ד התוס' מדינא מהימנא מה"ט דלא עבידא לבזויי נפשה. רק שבמשנה אחרונה מפני שראו שיש לחוש שמא נתנה עיניה באחר התירו. ומטעם הנ"ל שיש כח ביד חכמים כו'. וכיון שכן בנדון שלפנינו ודאי שייך הטעם דלא עביד לבזויי נפשיה לחלל כבודו כ"כ לבלתי בקי בדיני גיטין ועוסק בהם שקשין לעולם יותר מדור המבול כו' וגם יוכל לגרע פרנסתו עי"ז. וכאן לא שייך שום חשד כמו נתנה עיניה כו' ע"כ י"ל דמהימן מדינא:

דועוד יש לדמותו להא דאפילו לענין ערכאות של עובדי אלילים וכוכבים אמרו פ"ק דגיטין דאי לא דיהבי זוזי קמייהו לא הוו מרעי נפשייהו כו' ועיין מזה במהרי"ק סוף שרש קכ"א שכתב ואע"ג דאם היה משקר לא היה מגיע לו היזק רב כ"א מעט זלזול אפ"ה אמרינן כיון שהוא דיין לא היה מעיד שקר ופוגם כבודו ואפילו לענין ערוה להתיר א"א לעלמא הוה סמכינן אחזקה זו אי לא משום דלאו בני כריתה נינהו כו' וק"ו דאיכא למימר הכא דאי לאו דקושטא קאמר לא הוה מרע נפשיה כו' יעו"ש. ומיהו יש לדחות דהנה גבי ערכאות מבואר בהדיא במרדכי פ"ק דגיטין סי' שכ"ד וא"ת א"כ משה ואהרן אמאי לא מהימנא הא ודאי לא מרעי נפשייהו כו' עד והכא נראה שתקנת חכמים היא שהתקינו בשטרות כו' יעו"ש. והובא ג"כ בהג"א שם ועי' בב"י בח"מ סי' ל"ד מחודש כ"ב וכ"כ בתשב"ץ ח"א סי' ע"ח בשם תשובת הרשב"א שהערכאות של עובדי כוכבים לא מדין עדות הכשרים כו' שהלכו בה חכמים בדברים אלו על סמך אמת כו'. והתשב"ץ פי' דבריו שחכמים כשהכשירום לא הכשירום אלא על סמך ידיעת האמת ולא מתורת עדות כו'. וכיון שתקנת חכמים הוא י"ל שזה אינו שייך רק בדבר שבממון או כמו שלמד מהרי"ק מזה לענין עדות אשה שמת בעלה דהתם ג"כ לא בעינן עדות גמור מדהאמינו לעובד כוכבים מסל"ת. אבל לענין דבר ערוה ולאסור אשה על בעלה דבעינן שני עדים ממש י"ל דאין אוסרים כלל מחמת חזקה זו דלא הוה מרע נפשיה כו' כמו שאין אוסרים אשה על בעלה ע"י שני אחים כשרים ונאמנים אא"כ העד מהימן ליה כבי תרי. והרי כאן צווח הבעל ככרוכיא שאינו מאמינו כלל. וכיון שאינו מאמינו אנו מעצמינו אין לנו לאסור כמו דלא מכשירין שטר שחתומים בו משה ואהרן כנ"ל:

הוהראיה הראשונה מדין טמאה אני לך לפי משנה ראשונה אפשר ג"כ לדחות דהנה צ"ל דמשנה שלימה שנינו בפב"ת דקדושין (דע"ח ע"ב) ואפילו שניהם אומרים על העובר שבמעיה ממזר הוא אינם נאמנים. ופרש"י והר"ן ממזר הוא שאינו מן הבעל אלא מאיש אחר. ואע"ג דאיהי קים לה ואע"ג דעובר לית ליה חזקה דכשרות אפ"ה לא מהימני כו'. גם לר' יהודה דיליף מקרא דהאב נאמן אבל האם אינה נאמנת. צ"ל הלא כאן י"ל בפשיטות הסברא דלא עבידא לבזוי' נפשה א"ו קושטא קאמרה. ואמאי לא מהימנא. וכאן לא שייך לומר שיש נגד זה השובר דשמא נתנה עיניה באחר דהא כאן הבעל ג"כ מודה לדבריה ומסתמא יגרשה בלאו הכי. וא"צ שיוציאוה ממנו בעל כרחו. אעכצ"ל כיון דלפסול העובר צריכים שני עדים ע"כ א"א לפוסלו כלל מחמת טענה זו דלא עבידא לבזוי' נפשה. וההיא דמשנה ראשונה דשלהי נדרים צ"ל כמ"ש הר"ן דלא מדינא הוא כו' א"נ גם להתוספות י"ל התם שאני דהא על עצמה ודאי היתה נאמנת רק משום שעבוד הבעל ע"כ כשיש הסברא דלא עבידא לבזויי נפשה נאמנת להחזיק האיסור על נפשה וממילא נפקע שעבוד הבעל. משא"כ גבי לפסול העובר שבמיעה אפילו למ"ר בשלהי נדרים אינה נאמנת כלל. וא"כ לפ"ז בנד"ז ג"כ אין לאסור להבעל והאשה מחמת אמירתו ועדותו של המסדר אע"ג דלא עביד לבזוי' נפשיה. כמו דלא פוסלין כלל העובר שבמעיה ע"י עדות אמו כנ"ל:

וומיהו ודאי אם הבעל או האשה היו מאמינים להמסדר כבי תרי היו אסורים כדאיתא בקדושין (דס"ו) אי מהימן לך כבי תרי זיל אפקה וכ"פ בתשובת מהרי"ט ח"א סס"י ט"ו גם בענין קדושין. וכיון שכן בנ"ד לפמש"ל בשם הרשב"א והתשב"ץ דהחזקה דלא הוה מרעי נפשיה חשוב ידיעת האמת. א"כ כולנו מאמינים לו כבי תרי מחמת חזקה זו. מאחר שהי' מוציאין ממון עי"ז בשטרות העולים כו'. וא"כ אף אם הבעל אומר שאינו מאמינו צריך תלמוד אם מהני. וקצת ראיה ממ"ש הר"ן בפ"ב דקדושין (ד"נ) גבי דברים שבלב אינן דברים שהקשה מהא דקיי"ל בדוכתי טובא דאזלינן בתר אומדנא. ותירץ דכל כה"ג שהענין מוכיח מתוכו לאו דברים שבלב הם אלא דברים שבפי כל העולם ובלבם. אלמא דדברים שבפי כל העולם ובלבם עדיפא מדברים שבלבו. וכמ"כ נימא דהאמנת כל העולם לא גרע מאי מהימן לך לבד. ואף לפמ"ש בתשו' להרמב"ן סי' קל"ג דפי' מהימן לך כבי תרי היינו דמהימן בעלמא דומיא דבת רב חסדא דקים לה בגוה וכ"כ בתשו' מהרי"ק שרש פ"ב. וא"כ הכא דאין להאמינו כבי תרי רק מחמת החזקה אין זה דומה לקים לה בגוה. אך הנה פי' מהרי"ט בתשו' חאה"ע סי' א' דהיכא דניכרין דברי אמת דומיא מ"ש ותרא כו' כי הגיד לה את כל לבו מנא ידעה אלא ניכרין דברי אמת הא עדיפא מהיכא דמהימן ליה בעלמא. ובנד"ז ודאי י"ל ניכרים דברי אמת. כאשר ראיתי מכתבו הנשלח אלי אשתקד חורף העבר שניכר מתוכו טובא שדבריו אמת (אלא שלא יכולתי לכתוב אז כי לא הודיעני כלל מי המגרש והמתגרשת. וגם הוא נסע אז ממקומו מביחאב ישן) וגם עתה. וא"ת א"כ גבי ואפילו שניהם מודים על העובר שבמעיה ממזר הוא דאינן נאמנים ג"כ נימא הכי. הרי לב כל העולם מאמין שדבריהם אמת דלא הוות מרעא נפשה חנם. והרי אעפ"כ אין חוששין לזה כלל. אך זה אפשר לתרץ עפמ"ש בהרמב"ם פי"ח מהא"ב דין ח' ובש"ע סי' ו' סי"ב אם היא נאמנת לו או העד נאמן לו וסמך דעתו לדבריהם ה"ז יוציא כדי לצאת ידי ספק ובודאי דפי' נאמן לו וסמך דעתו. אין הפי' שמסופק בזה אלא שסמך דעתו ממש ומאמינו כבי תרי. אלא שאעפ"כ נק' איסור זה כדי לצאת ידי ספק מאחר שאין ע"ז שני עדים המועילים משורת הדין. והנה גבי ממזר קיי"ל דספק ממזר שריא לגמרי מדאורייתא. ולכן מה"ט י"ל, שלא אסרו כלל באיסורא דמאמין משא"כ הכא:

זולכן הי' נלע"ד שיש להצריכה גט שני ותשב תחת בעלה כאשר פסק מהרא"י בפסקיו סי' כ"א שאין לחוש בכה"ג ללעז כו' יעו"ש. ובהרמב"ם פ"י מה"ג ה"ב וטוש"ע סי' ק"ן. אך מהיות נלע"ד דרש"י סוף גיטין (דפ"ט ע"ב) ד"ה דבתר נשואין פליג אהרמב"ם וס"ל דכל היכא דמצריכין לה גט תאסר על בעלה וכ"מ בתשו' רש"י שבב"י סי' קכ"ט בשם ספר אורחות חיים. והג"פ שם ס"ק נ"ב לא נרגש מזה דרש"י פליג כאשר העיר מזה המגיה במל"מ רפ"י מה"ג. ותמיה טובא איך מהרא"י לא הקשה אשמעתיה מפרש"י. אם לא שמחלק בין הנושאים דשאני הכא שגם מקודם נתגרשה בגט עכ"פ אף שלא היה כשר לגמרי. מיהו על חילוק זה יקשה מהתוס' בגיטין (דף צ') ד"ה והלכתא. מיהו בנ"ד יש עוד צד ע"פ תשו' הרשב"א סי' אלף קפ"ט שבב"י סס"י י"ז וברמ"א בש"ע בהג"ה או שהורו לה ב"ד בטעות הוי כאנוסה כו'. ועיין ב"ש סי' י"א סק"ב נשמע לבועל אסורה לעולם כו' כיון אצלו הי' במזיד כו'. משא"כ הכא שהוא באונס גמור. וא"כ י"ל גם לתשו' רש"י תהי' מותרת לישב תחת בעלה אף אם נצריכה גט. דהכא אנוסי' היו ע"פ הוראת ב"ד בטעות הוי שהמסדר הורה שהגט כשר והוא היה מ"צ שם ומסתמא ג"כ ממונה אגיטי ואף שמהרי"ק סוף שרש פ"ד פליג על הרשב"א כמ"ש הב"ש סי' ל"א סק"י גם הט"ז סס"י י"ז פליג עליו. והבית מאיר הביא מפסקי מהרא"י סס"י י"ד כמדומה ג"כ דפליג בפשיטות ע"ז. אך כיון דהכא בלא"ה לפ"ד מהרא"י והש"ע סי' ק"נ אין לחוש כלל כשיצריכוה גט שנית. א"כ לכאורה יש לדון כן שמהרא"י סי' כ"א נוטה מאד לזה לתקן אלהבא מלחוש ללעז דלשעבר כו' ע"ש ובסי' י"ט ך' י"א. ומ"מ הדבר צ"ע ובמ"א כתבתי טעמים להקל שלא להצריכה גט: