סימן שב
אסימן שב
דין אשה ההולכת בצעיף שזה מורה שהיתה אשת איש אם נאמנת לומר גרושה אני או אלמנה אני שתהיה מותרת להנשא או אינה נאמנת וצריכה עדים על זה:
משנה ה' א"א הייתי כו' עיין בהה"מ ר"פ י"ב דס"ל דאפילו לאחר כדי דבור כו' שפוטר עצמו מצד אחר כו' כיון שאין לנו איסור אלא מפיה כו' שהרי אפילו בחוזרת מדיבורה כו' כל זמן שנתנה אמתלא נאמנת כו' ומצאתי בשם רבינו יחיאל כו' וזה מסכים לדברי שאין דין המשנה דוקא תוך כדי דבור עכ"ל. פי' דלא שהה"מ ס"ל ממש כרבינו יחיאל רק שדברי רבינו יחיאל מסכימים לדבריו שאין המשנה דוקא תכ"ד ולאפוקי מדעת הרמ"ך אבל הה"מ מוסיף אהררי"ח. דרבינו יחיאל פי' הטעם משום דלשון אשת איש הייתי משמע דעכשיו פנויה היא. ולהה"מ א"צ לזה דאפילו לא היה לנו סיוע מהלשון דעכשיו פנויה היא (רק שלא היה משמע דגם עכשיו היא אשת איש אלא שהיה סובל ב' פירושים וכנדון נשביתי ואחר זמן אמרה טהורה אני או אשה ההולכת בצעיף שנדבר מזה לקמן בס"ד) עכ"ז נאמנת כיון דהכל אפשר שהוא אמת ואין לה האיסור אלא מפיה כו' וכ"ד הטור אה"ע סי' קנ"ב וכתב בב"י שכן משמע ג"כ מהתוס' כאן (דכ"ב סע"א) שכתבו בשם רבינו יצחק דבענין זה שאינו סותר דבריו הראשוני' ולא בא אלא לפרש דבריו הראשונים מהימן אע"ג דליכא מיגו. אלא דמ"מ כתב הב"י שיש לדחות שאין זה דומה ממש לנדון התוספות (ובתשו' מהריב"ל ח"ג סס"י ע"ט כ' דהתוס' הנ"ל ס"ל כסברת הרמ"ך. וזהו הפך סברת הב"י בהתוספות דלא כ' הב"י באחרונה אלא שיש לדחות שאין ראיה דס"ל כהמגיד והטור אבל לא לומר דס"ל כהרמ"ך). וביאור החילוק שביניהם מובן יותר עפמ"ש בשט"מ כאן בשם הריטב"א דגילוי מילתא בעלמא היא דהא כיון שאמר שקדשה לא סגי שלא קדשה לשום פלוני עכ"ל משא"כ הכא לא שייך לומר הכי. אמנם בסוף סוגיא הנ"ל כ' בשט"מ וז"ל כתוב בהשלמה הא דתנן נשביתי וטהורה אני נאמנת שהפה שאסר כו' איכא לעיוני אי אמרה נשביתי ולאחר זמן אמרה טהורה אני מי אמרינן הפה שאסר כו' וגבי שדה נמי אי אמר של אביך היתה ולאחר זמן אמר ולקחתיה ממנו מי אמרינן הפה שאסר כו' ובפרק שני דייני גזירות משמע דאמרינן בה שהפה שאסר כו' דגרסינן התם ההוא שעשאה סימן לאחר כו' עד אי הוה אבוהון קיים הוה טעין ואמר חזרתי ולקחתיו ממנו נאמן. ופרש"י ז"ל כיון שאין לו זכות באותו תלם אלא על פיו של זה שעשאו סי' לאחר וחזר ואמר לקחתיו ממנו הפה שאסר כו' ולפרש"י ז"ל אפילו לאפוקי מיניה ולפי' הרי"ף ז"ל הוא בדקיימא ארעא בידיה מ"מ שמעינן מינה דאמרינן הפה שאסר הוא הפה שהתיר אפילו לאחר זמן ונראין הדברים דה"ה בנשבית עכ"ל. ומדבריו נלמוד דאינו מפרש דברי הרי"ף שם כמו שפירשו הרא"ש והר"ן שם דאיירי שהחזיקו בו שלשה שנים בחייו אחר שהוציאה מידו כו' דא"כ א"צ הפה שאסר כו' אלא מפרש דלא החזיקו ג' שנים:
בוהנה בתוספות שם (דק"ט ע"ב) ד"ה אם טען תימא אמאי נאמן כו' דבכה"ג לא אמרינן מיגו וביאר דבריהם הרא"ש שם סי' י"ב דכיון דהודה מיגו למפרע לא אמרינן. וצריך להבין דבעל ההשלמה מדמה זה לדין נשביתי ואחר זמן אמרה טהורה אני דשם נאמנת. וכדעת המגיד והטור גבי אשת איש הייתי. והרי התם ה"ל ג"כ מיגו למפרע. והתוספות שם משמע לכאורה דס"ל ג"כ כוותייהו. וא"כ איך הקשו הכא בפשיטות תימא כו'. וא"כ נכריח מזה דחילוקו של הב"י מוכרח הוא בהתוספות. אך באמת מהא לא איריא דטעמיה דהטור והמגיד ובעל ההשלמה אינו מהאי טעמא לבד כיון שלא ידענו שלא היתה אשת איש או שבויה כ"א על פיה. אלא משום שמצטרף לזה עוד שאינה עוקרת דבריה הראשוני' אלא מוספת עליהם נתגרשה או טהורה אני. ואין זה רק פירוש דבריה הראשונים שכשאמרה נשביתי מ"מ טהורה אני. וכן בענין אשת איש. והרי דבריה הראשונים סובלים פי' זה. ע"כ בכה"ג נאמנת אע"פ שעכשיו אין כאן מיגו דה"ל מיגו למפרע. מ"מ כיון שזהו רק פירוש וביאור הדברים נאמנת משום דהפה שאסר הוא הפה שהתיר אמרינן אף בכה"ג אף דאומרת ההיתר לאחר זמן ואין לזה דין מיגו. מ"מ מהני ההיתר כיון שהוא רק פירוש דבריה דהפה שאסר לומר שהפירוש היה כך. משא"כ הכא גבי חזרתי ולקחתי ממך דאינו פירוש דבריו הראשונים מה שעשאה סימן לאחר. אדרבה זהו סתירה והפך כ"א שטוען שאחר כך נתחדש שחזר ולקחו ע"ז יודו המגיד והטור דאינו נאמן אף שי"ל הפה שאסר. וכמ"ש בטור ח"מ סי' קמ"ז ס"ה. ובעל ההשלמה שהשוה זה לדין נשביתי ואחר זמן אמרה טהורה אני. ודאי אי אפשר להסכים דבריו עם הטור. רק נמשך אחר פשט לשון רש"י שם (דק"ט ע"ב) דמשמע דאמרינן הפה שאסר אפילו כה"ג. וכבר הקשו באמת ע"ז שם התוס' והרא"ש ובשט"מ בשם הרמב"ן והרשב"א והריטב"א והר"ר ישעי' מטראני שכולם הקשו על פרש"י. אלא דהר"ר ישעי' תירץ משום דמה שעשאה סימן לאחר לא דמי להודאה בפועל ממש הלכך בכה"ג מאמינים לו כשאומר חזרתי ולקחתי ממך. וזהו ג"כ דעת הרמ"ה שבטור ח"מ סס"י קמ"ז. וכ"כ הפנ"י שם מדנפשיה ליישב שיטת רש"י. ומדבריהם נלמוד סיוע לדעת המגיד והטור דלעיל. דכיון דהיכא דאינו הודאה גמורה נאמן אף לחדש טענה חדשה מכ"ש שנאמן לפרש דבריו הראשונים וא"כ גבי נשביתי או אשת איש הייתי (אף אי מדלית הטעם דהייתי לשעבר משמע ולא עכשיו) מ"מ אין זה עכ"פ הודאה גמורה שהיא אסורה. שהרי י"ל נשביתי וטהורה אני. וכן י"ל דהיתה א"א ועכשיו גרושה היא. וכיון שאינה הודאה גמורה וחלוטה לאיסור נאמנת להתיר את עצמה כשמפרשת דבריה הראשונים כן מאחר שאינו פירוש זר ורחוק. ועדיף מדין טענה דחזרתי ולקחתי ממך כו' שהיא התחדשות דבר. וא"כ לכאורה י"ל דגם התוספות יסברו כהמגיד והטור ולא פליגי רק בדין דחזרתי ולקחתי משום דס"ל דהוי הודאה גמורה או משום דלחדש טענה אינו נאמן:
גאכן בתוספות פרק חזקת (דף למ"ד ע"א) משמע בהדיא דס"ל דמאחר דמיגו למפרע לא אמרינן לא מהימן אפילו לפרש דבריו כמש"ש בענין ההוא גברא דדר בקשתא בעליתא דלא מהימן אח"כ לומר קמי דידי זבנה מינך. אע"פ שזהו רק פי' דבריו הראשונים שהרי גם מתחלה אמר מפלניא זבינתיה דזבנה מינך כמ"ש בתוספות שם ובגמרא ובאמת שהרא"ש שם סי' ל"ז ס"ל דבכה"ג נאמן וכ"ד הטור סי' קמ"ו והוסיף דאפילו אמר תחלה מפלוני קניתי סתם (ולא אמר דזבנה מינך ע"ש בב"י וש"ע סעיף י"ד) נאמן כשמתרץ דיבורו דזבנה מינך קמי דידי. ובש"ך סי' קמ"ו ס"ק ט"ו משמע דס"ל דאין כאן מחלוקת דהתוספות נמי מודו להרא"ש כשאמר תחלה דזבנה מינך שנאמן לבאר דבריו אח"כ דר"ל דקמי דידי זבנה ממך. ודבריו תמוהים דבתוס' מבואר בהדיא דאפילו בכה"ג אינו נאמן. וכן פי' בהדיא בהגמי"י ס"פ י"ד דטוען שהביא הש"ך. וז"ל אבל היכא דאמר כבר מפלוני זבינתא דזבנה מינך תו לא מהימן לומר קמי דידי זבנה מינך במיגו דאי בעי אמר תחלה לא היתה שלך מעולם דמיגו למפרע לא אמרינן עכ"ל כ"כ בתומים סי' קמ"ו ס"ק י"ז דהתוספות ס"ל דבענין מיגו למפרע אינו נאמן אפילו לבאר דבריו הראשונים הגם שהדברים הראשונים סובלים פי' זה. ושהרא"ש חולק ע"ז. וקיי"ל כהרא"ש ובפרק הכותב (דפ"ה ע"א) גבי ההיא איתתא דהוו מיפקדי גבה מלוגא דשטרי כתבו התוס' ג"כ הטעם משום דה"ל מיגו למפרע והר"ן לא כתב טעם זה אלא שאין זה מיגו שאין אדם עשוי למכור שטרי ראיה שלו לצור ע"פ צלוחיתו כו'. ובשט"מ בשם הרמב"ן פי' שכשם שאין האותיות נקנות בלא כתיבה ומסירה כך אפילו הנייר שבהן אינו נקנה לפיכך אין כאן מיגו כו' ואין מזה ראי' דהרמב"ן והר"ן פליגי על התוספות בדין מיגו למפרע דאדרבה הר"ן ס"פ זה בורר גבי כיון דאתחזק בבי דינא אי בעי קלתיה לא אמרינן עומד בשטת התוס'. אלא י"ל דהתם אין זה כלל מיגו למפרע כיון בשעה שהוציאה אותם אמרה מחיים תפיסנא להו. אלא שהתוס' פי' דמ"מ כיון דבאותה שעה שאמרה מחיים תפיסנא להו סבורה היתה שהיא טענה מעולה כו' וע"ש:
דוהנה מקור ראיית התוס' דמיגו למפרע לא אמרינן זהו משני מקומות הא' מס"פ ז"ב הנ"ל (דל"א סע"א). הב' מההיא דמנה לי בידך כו' למחר א"ל תנהו לי נתתיו לך כו' כמו שהביאו ב' ראיות אלו בהכותב (דפ"ה) ובפרק חזקת (דף למ"ד ע"א). וביאור ראייתם מס"פ ז"ב היינו דאע"ג דאיתותב רב נחמן זהו מפני שהשליש נאמן אע"פ שאין לו עכשיו מיגו כלל אבל מ"מ זה אמת דאין זה מיגו וכ"כ בחידושי הר"ן שם. ואם כן הרמב"ם פי"ו מהלכות מלוה דין ח' שמפרש בהדיא דהתם הטעם דנאמן הוא משום מיגו. ואע"פ שהוציא השטר מתחלה בב"ד וכמש"ש שטר שהיה ביד שליש והוציא מתחת ידו בב"ד ואמר פרוע הוא נאמן שאילו היה רוצה הי' שורפו או קורעו. הרי בהדיא דמחשיב לה מיגו אע"פ שראינוהו בידו קודם שאמר. ומטעם המיגו הוא דנאמן הפך שטת התוספות. הגם שי"ל דמיירי דייקא שתכ"ד להוצאת השטר אמר פרוע הוא. מ"מ דוחק הוא דהא זהו פי' למש"ש בגמרא כיון דאתחזק בבי דינא. וכן מבואר בסי' נ"ו דא"צ תכ"ד. א"ו ס"ל להרמב"ם דכיון שאינו סותר שום דיבור רק שמפרש שהוא שטר פרוע נאמן. כיון שפי' זה נסבל שפיר גם בשעה שהי' לו המיגו. משא"כ ההיא דמנה לי בידך כו' דבא לפטור א"ע בטענת נתתיו לך אח"כ כשלא הי' לו מיגו אין לפוטרו משום שהיה לו מיגו למפרע. כיון דגם עכשיו מודה שבשעה שהי' לו מיגו היה חייב באמת. מיהו בבעה"ת שנ"ב ח"ג סס"י ב' פי' דברי הרמב"ם דלאו משום המיגו הוא נאמן ודבריו צע"ג שהרי בפי' אומר הרמב"ם שאילו רצה היה שורפו הרי דנאמן משום מיגו וכ"כ המרדכי פרק החובל סי' צ"ח בשם אבי"ה ור"ב:
הלפ"ז אשה ההולכת בצעיף ורדיד כמנהג נשים הנשואות והיא אומרת אח"כ גרושה אני צ"ע איך נדמייה. דלכאורה הרי במשנה שנינו ב' אופנים האחד כשהפה שאסר הוא הפה שהתיר. הב' ואם יש עדים שהיתה אשת איש. והכא הרי ליכא עדים שיודעים שהיתה אשת איש. רק ממנה נמשך הידיעה שהיתה אשת איש ע"י שהולכת בצעיף כמנהג הנשואות ולא כמנהג הבתולות שלא נשאו. וא"כ כיון שממנה נמשך האיסור י"ל דה"ל כדין הפה שאסר הוא הפה שהתיר לכן נאמנת לומר גרושה אני. וגם אפ"ל להפך דה"ל כדין ואם יש עדים שהיתה אשת איש. דאנן כולנו עדים שהיתה א"א ע"י שרואים שלבשה צעיף לכן אינה נאמנת להתיר א"ע. ואין לומר דידיעתינו ע"י הצעיף הוא רק שהיתה א"א אבל אפשר שנתגרשה. משא"כ ואם יש עדים שהיתה א"א ידעו העדים שהיתה א"א ולא ידעו מהגרושין וא"כ לחדש מעצמנו ענין גרושין אי אפשר. אבל לבישת צעיף הרי מכמה נשים שלובשות צעיף יש ודאי מיעוטא פנויות. א"כ ידיעתינו רק ע"ד רובא לגבי מיעוטא. ויש לדחות. והנה להרמ"ך ואף להררי"ח פשיטא דאינה נאמנת רק לדעת המגיד צ"ע. וממ"ש הה"מ שם מדין אמתלא דנאמנת אפילו אמרה אשת איש אני וחזרה ואמרה פנוי' אני פ"ב דכתובות (דכ"ב). וה"ה באומרת א"א הייתי ואח"כ אמרה גרושה אני דזה עדיף מאמתלא כיון שרק מפרשת דבריה יעו"ש. וא"כ גם לבישת צעיף ואח"כ אומרת גרושה אני ה"ל כמו אמתלא טובה. אך ע"ז י"ל דגבי דבור מהני אמתלא ולא לגבי מעשה עיין בטוי"ד סי' קפ"ה. (ועוד דבצעיף גרע דהתם בנקל להחליף בגדי נדות. אבל הכא טורח להסיר הצעיף ולילך כבתולות וביותר שהשנים מודיעים עד"מ אם היא ערך בת כ"ה שנים רחוק שתהיה עדיין בתולה כיון שזהו מיעוטא דלא שכיח). ומ"מ יש מ"ד דאמתלא מהני לגבי מעשה וא"כ כש"כ פירוש. ועיין לעיל סעיף ב'. ועוד קצת סיוע מהא דכתובות (דף כ"ג א') ר' אושעיא מתני לה ארישא וכ' התוס' אע"ג דרב המנונא לא איירי אלא בפניו מ"מ לענין נשאת ואח"כ באו עדים מהני שלא תצא. וא"כ הכא ענין הצעיף כיון דהיא אומרת גרושה אני אף שזהו שלא בפניו מ"מ מהני כיון דליכא כאן עדים ממש. ואפשר דלא חמור מנשאת ואח"כ באו עדים ואע"ג דלא קיי"ל כר' אושעיא. מ"מ הכא דיש עוד טענה שמא ה"ל כאומרת אשת איש הייתי וגרושה אני לפ"ד המגיד אולי יש להקל. מ"מ אין לצדד כלל בכה"ג אא"כ באה ממקום קרוב דמירתתא שיכול להתברר ולא בבאה מרחוק. וג"ז צע"ג אפי' באה ממקום קרוב. ובמ"א כתבתי מזה. רק יש להקל בהביאה כתב מעב"ד שנתגרשה אף שאינו מקויים הגם בש"ע סס"י קנ"ב סעיף י"ב פסק דאין מתירין אותה להנשא עד שיוכרו חת"י מעב"ד אך בתשו' מהריב"ל ח"ב סי' א' הביא דעת הגמ"ר דגיטין סי' תמ"ו שמיקל אף באינו מקויים אף שהעיקר ודאי כמ"ש בש"ע. וכ"כ מהריב"ל ג"כ. מ"מ בכה"ג שאינה מוחזקת בא"א ע"י עדים כלל רק מחמת הצעיף יש להקל בכה"ג. בשו"ת בגדי ישע שנדפס מחדש כמדומה יש שו"ת בענין אשה ההולכת בצעיף: