סימן רפט

אסימן רפט

גט שנשלח ע"י שליח הולכה והשליח הולכה היה צריך לקבל כ"ד רוכ"ס מאבי המתגרשת ואח"כ יתן הגט. אך מהמכתבים שהביא אודות זה מוכח שאין המעות מעכבים נתינת הגט. ושאין זה שייך לכשרות נתינת הגט. רק בקשו השליח שיעשה זאת לעכב נתינת הגט עד שיותן המעות. ולפי שלא היה לאבי המתגרשת סך זה ע"כ נתן השליח הגט ע"י שקבל רק ח"י רוכ"ס. המכתבים שכתבו ע"ד המעות כתב המסדר ואחי המגרש. והמגרש לא דיבר מאומה נידון המעות רק היה גילוי דעת ממנו שלא רצה ליתן הגט עד שגמרו עם אבי המתגרשת נד"ז:

הנה מהאגרות שהביא השליח. א' מהמ"צ המסדר רבי שלמה. לרבי יצחק בר' דוד. ב' מאחיו של המגרש ר' יצחק לאחיו ר' משה צבי. משניהם משמע ומוכח שענין סילוק הכ"ד רוכ"ס שצריך לסלק אבי המתגרשת ששייך לר' געציל המגרש וסך ששה רוכ"ס להשליח כל זה אינו מעכב בנתינת הגט לומר שעל תנאי זה נותן הגט ע"ד ה"ז גיטך ע"מ שתתני לי מאתים זוז בפרק מי שאחזו. ושאם לא תתן לא יתן לה הגט ושאם יעבור ויתן זהו שינוי השליחות והגט בטל. כ"ז משמע ממכתבם שאינו כן. אלא להיפוך שאם יתן הגט בלי המעות הגט גט. ושזהו ענין בפני עצמו שמבקשים שיתן המעות הנ"ל ומבקשים ג"כ שיעכב נתינת הגט עבור זה. דרך בקשה בעלמא. אבל אין זה שום תנאי בהגט. ולכן רק הם המבקשים כן ולא המגרש עצמו. שהמגרש פסק לו בסכינא חריפא שיתן לה הגט בלי שום תנאי ובלי שום בקשת מעות. ומסתמא היה בידו הרשאה כד"ת שמבואר בה היטב שיתן לה הגט וכו'. ולכן רק המ"צ ואחי המגרש כותבים מנידון המעות ורק דרך בקשה. ולא דרך תנאי. שהרי במכתב המ"צ ר' שלמה לר' יצחק בר' דוד כתב ויראה מעלתו שיתן חמיו של רבי געציל את כל המעות בשלימות עד פ"א ואח"כ יתן הגט כשימסור המעות לשליח. יעשה נא מעלתו למען חברתינו שלא יגיע שום היזק להשליח ויהיה אח"כ ההיזק לרבי געציל כו' עכ"ל. משמע שאין זה רק דרך בקשה בעלמא מהמ"צ לרי"צ הנ"ל שיעשה זה למען חברתינו. ולא שהגט תולה בזה. דאל"כ היה לו לכתוב בפשוט שאם יותן הגט בלי המעות לא יהיה הנתינה כלום. ומה לו לבקשו בשביל חברא ואהבה. אם יש חשש גדול מזה שלא יעשה ולא כלום. וכן ממ"ש ויהיה ההיזק לרבי געציל ולא כתב שיהיה הגט בטל או פסול עכ"פ. משמע שהגט כשר בלא"ה משום שהמגרש נתנו בלי שום תנאי וכדלקמן. וכן מ"ש עוד ואם אפשר שלא ירצה חמיו של רבי געציל ליתן המעות תיכף והשליח לא ירצה להמתין יראה מעלתו שיעשה השליח הזה שליח אחר כו' למען יהיה המעות בשלימות עכ"ל הל"ל למען יהיה הגט גט. וגם מ"ש יראה מעלתו הל"ל ההכרח שיעשה השליח כו'. אלא מכל זה מוכרח שאין בידם רק לבקש שיראה הוא שלא יתן השליח את הגט. דאילו יתנו השליח הגט כשר אף שיתן בלי מעות. ולכן הוצרך רק לבקש את ר' יצחק ברבי דוד שיעכב הוא נתינת הגט עד שיותן המעות אף שהיה הגט כשר אף בלי שיתן המעות. והיינו משום דהמגרש נתנו בלי שום תנאי בעולם כמבואר בסדר הגט סי' ל"ו ל"ח וסי' רי"ד. און אן תנאי ויאמר יוא. ע"כ אין בידם רק לבקש שהם ימנעו נתינת הגט. ולא שהמגרש מונע נתינת הגט בלי המעות. כ"א הם ימנעו מעצמם לטובת המגרש. וכמו כשהשליח המביא הגט מעכב נתינת הגט עד שישלמו לו שכר טרחו. ואילו נתנו בלא השכר הגט כשר כן נמי נד"ז שהמגרש לא תלה שום תנאי בהגט. רק הם מבקשים שכרו. ומצווים לעכב הנתינה עבור זה. וכן משמע ממכתב השני של אחי המגרש רבי יצחק שכתב און דער שליח האט ארוש גיגעבין איין קוויטעל על המעות בשלימות. אויב ער וועט ארויש געבין דעם גט זאהל ער מסלק זאיין המעות בשלימות בלי שום טו"מ כו' לכן זאיין באהעלפין דעם שליח טאמער וויל ער עפיש מאכען דייעליס זאהלסטע עם זאיין באהעלפין אז ער זאל אים אפ געבין דיא כ"ד רו"כ וכו' עכ"ל. הרי מבואר מתוכו שבהגט גופא אין זה נוגע רק שהשליח חייב לשלם דאל"כ מה צריכים לכ"ז הלא עדיין אינה מגורשת כלל ותצטרך לו לקבל גט ממנו. ואיך ומדוע יסלק השליח חנם כל המעות וגם מה מבקש שיעזור להשליח. מהו צריך עזר כיון שאם לא יסלק עד פ"א אין הגט כלום. אלא ודאי מוכח מזה היטב שהגט ניתן בלי שום תנאי והמעות אינן מעכבים נתינת הגט כלל וכלל. לכן הם מבקשים שלא יותן הגט עד שיתן המעות. אף שהמגרש אין מעכב זה כלל. ואף שבודאי המגרש חפץ ורוצה בהמעות אבל לא תלה זה בהגט דרך תנאי כלל לעכב. כ"א זהו ענין בפ"ע. ודוגמא לדבר מ"ש רש"י בגיטין (דף כ"ט סע"א) דאע"ג דאין רצונו שיהיה פקדונו ביד אחר שליחות דגיטא לא בטיל כו' דאגט לא קפיד בעל לדבר זה כו' ע"ש. אלא דהתם זהו רק על ענין שלא יהא פקדונו ביד אחר. אבל אם לא לקח החפץ כלל אף לר"ל הגט בטל כמ"ש הרמב"ם והמגיד פ"ט הל"ז. והיינו בסתם כשאמר תן לה גט וטול ממנה חפץ פלוני. מסתמא אם לא תתן זהו מעכב בגט. אבל הכא שבנתינת הגט נתן בפירוש בלתי שום תנאי בעולם. אם כן אף את"ל שרצונו היה בודאי שהשליח יקבל המעות מ"מ אין זה תולה בהגט כלל. כענין האין רצונו שיהיה פקדונו דשם. דרצון זה אינו מעכב בהגט כלל אף אם לא נתקיים רצונו כמ"כ הכא הרצון דהמעות אין שייכים להגט כלל. מאחר שהמגרש נתן הגט בפירוש בלי שום תנאי. רק שאחיו והמ"צ הזכירו ענין המעות ומדבריהם מובן היטב שאין זה תולה בעצם כשרות נתינת הגט. לכן אין זה דומה כלל לתן לה גט וטול ממנה חפץ פלוני. דמעכב כשרות הגט בנתינת החפץ לבסוף עכ"פ. ולא כן הכא:

קיצור. מהמכתבים מוכח שענין בקשת כ"ד רוכ"ס שכתבו המסדר ואחי המגרש אינן מעכבים ופוסלים בנתינת הגט. ולכן אין זה דומה כלל לתן לה גט וטול ממנה חפץ פלוני:

בוא"ת איך נסמוך באיסור אשת איש על הוכחות מלשונם וממכתבם לבנות ע"ז שאין המעות מעכבים כשרות נתינת הגט. וכי מפני שאנו מדמין נתיר א"א. אך זה אינו. דמלבד כיון שמדברי שליחות המגרש לשליח הולכה וההרשאה אין שום זכר לתנאי דנתינת המעות ואדרבה ודאי ניתן בפירוש בלי שום תנאי. א"כ לפ"ז ממילא מובן שדברי אחיו והמ"צ אין פועלים כלל שום ביטול בנתינת הגט. דאטו בדידהו קיימא למישדא תנאה בגיטא. כדאמרינן פרק א"נ (דף ס"ו ע"א) ע"ש. וכ"ש הכא שהמגרש נותן בלי שום תנאי. אך עוד זאת דמצינו בגמרא מפורש שסמכו על הוכחה כהנ"ל גם באיסור אשת איש. והוא מ"ש בב"מ פרק המקבל (דף ק"ד ע"א) הלל הזקן היה דורש לשון הדיוט דתניא אנשי אלכסנדיא היו מקדשין את נשותיהן. ובשעת כניסתן לחופה באין אחרים וחוטפין אותם מהן וביקשו חכמים לעשות בניהם ממזרים. אמר להם הלל הזקן הביאו לי כתובת אמכם (שכותבין להם ביום ארוסין) הביאו לו כתובת אמן. ומצא שכתוב בהן לכשתכנסי לחופה הוי לי לאנתו (וקדושיהן על מנת כן ולא חלו קדושין בה עד שתכנס לחופה והרי חטפה קודם לכך) ולא עשו בניהם ממזרים עכ"ל הגמרא ופרש"י. וכ' התוספות ד"ה היה דורש. דאי דוקא כשכתב כו' ע"ש. והנ"י כתב בשם הרמב"ן שכתב בשם ה"ר יהודה ברצלוני דהא קמ"ל שאע"פ שאפשר היה לפרש הלשון כפשוטו היה דורשין ומוסיפין בו כו' שאפשר היה לפרש לכשתכנסי לחופה הוה ליה נשואה גמורה ומעכשיו בשעת אירוסין כשכתב לה כתובה היא ארוסה אלא שא"כ לא היה הדבר צריך לאומרו ולפיכך היה דורש הלל דתנאה הוא דרמו בקדושין שלא יהיו נגמרין עד שעת כניסה לחופה א"כ כשחטפוה לא היתה מקודשת עכ"ל. וקרוב לזה כתוב בחי' הריטב"א ובשט"מ שם. והנה מ"ש הנ"י שלא יהיו נגמרין עד שעת כניסה לחופה. אין ר"ל שמתחילים משעת אירוסין אלא שאינן נגמרים עד שתכנס לחופה דא"כ ה"ל כדין המקדש מעכשיו ולאחר שלשים יום ובא אחר וקדשה תוך שלשים יום דצריכה גט מהראשון במשנה וגמרא רפ"ג דקדושין ובש"ע סי' מ"ם ס"ג וא"כ אכתי יש בזה חשש ממזרות וה"ל ספק ממזר א"ו משמע דדריש שלא חלו הקדושין כלל עד שתכנס לחופה וכדפרש"י. והוכיח זה הלל הזקן מההוכחה שכתב הנ"י שאל"כ לא היה צריך הדבר לאומרו. והוכחות כאלו יש בודאי במכתבי המ"צ ר' שלמה ואחי המגרש כמ"ש לעיל אשר מוכח מדבריהם היטב שנתינת המעות אין מעכבין כשרות נתינת הגט כלל והנה אף שהנ"י דחה פירוש זה אח"כ וכן הב"י בח"מ סס"י מ"ב כתב שדחו פירושו של הר"י ברצלוני. וכ"כ הכנה"ג בהגהב"י סעיף מ"ח שאינו יכול לומר קים ליה כוותיה שיחיד הוא בדבר הזה. אפ"ל שלא קאי זה רק על מה שלפי פי' הרמב"ן בשם הר"י ברצלוני יומשך דדוקא כשנכתב דרשינן כן. ולא שנאמר אע"פ שלא נכתב כאילו נכתב דמי. והתוס' ושאר מפרשים ס"ל דאע"פ שלא נכתב כאילו נכתב דמי. א"כ בזה הוא יחיד. אבל אהא דמשמע מתוכו דדורשין וסמכינן אהוכחה לא פליגי עליה. דהא אדרבה הם מקילים יותר ממנו דאע"פ שלא נכתב כאילו נכתב דמי. וכ"מ בנ"י שם במ"ש ואף זה בכלל דורש כו' מבואר דבגוף פירושו של הברצלוני בשם רב האי גאון לא נחלקו וגם הרי הביא ראיה לדבריו מהירושלמי דכתובות גבי זה מדרש דרש ראב"ע כו'. ועיין בתשו' הריב"ש סס"י תט"ו אנשי אלכסנדריא כו' וכ' הרשב"א ז"ל כו' וכ"כ סס"י שצ"ט. מבואר דפירושם הוא דאע"פ שלא נכתב הוא כאילו נכתב דמי. ובזו לבד נחלקו על פי' הברצלוני ועיין בתומים סי' ס"א סק"ג דלכאורה יש קושיא על פי' התוס' והרשב"א מהא דר"מ דס"ל אחריות לאו ט"ס הוא ור"מ דורש לשון הדיוט כו' ע"ש. ובנתי"מ שתירצו זה. ועוד ראיה דסמכינן בגט על הוכחה ממ"ש בגמ' פ"ו דגיטין (דף ס"ו ע"א) אם הוכיח סופו על תחלתו וע"ש בהרא"ש סי' י"ח ובש"ע סי' קמ"א סעיף י"ח וע"ש בב"ש ס"ק כ"ו וה"נ איכא הוכחה תחלה וסוף וכנ"ל אות א':

קיצור מוכח מהא דדורשין לשון הדיוט גבי הביאו לי כתובת אמכם דסמכינן על הוכחה. וכ"מ בגיטין (ס"ו א') גבי אם הוכיח סופו. ואף דבעינן הוכחה תחלה וסוף ה"נ כיון בשעת סידור הגט אמר אן אתנאי כמ"ש בסדר הגט סי' ל"ו ורי"ד. א"כ איכא הוכחה תחלה וסוף:

גאך אף אם נאמר ששא"פ לא ס"ל כלל הא דהרמב"ן בשם הר"י ברצלוני. עכ"ז בנ"ד יש עוד טעם לצרף לזה והוא עפמ"ש בטור אה"ע סס"י קמ"א בשם תשובות הרא"ש למה יש לנו לתלות בחזרה יש לומר דלייפות כחה נתכוין כו' ע"ש. והקשה ע"ז בתשו' מהריב"ל ח"ב סס"י ג' דכיון דהרא"ש שם עכצ"ל דס"ל דלא דמי למ"ש בגמרא ר"פ התקבל (דס"ג ע"א) אדם יודע שאין הבעל עושה שליח לקבלה והתקבל והולך קאמר. והיינו משום דהכא אי אפשר לתרוציה דבוריה דבהדיא קאמר דמיד שיגיע הגט מיד הסופר אל השליח רבי שלמה תהיה מגורשת ממני ומותרת לכל אדם. ומש"ה אית לן למימר דזה המגרש לא ידע שאין הבעל עושה שליח לקבלה. וא"כ אמאי פסק הרא"ש דליפות כחה נתכוין. אמאי לא קאמר דהוה ספיקא אי נתכוין ליפות כחה או דילמא דחזר בו משליחות הולכה לשליחות קבלה. כדאמרינן פרק מי שאחזו (דע"ב א') גבי מהיום ולאחר מיתה דמספקא לן אי תנאה הוה אי חזרה הוה וה"ל ספק מגורשת. ותירוץ א' כתב וז"ל א"נ אפשר לומר דשאני התם דדין הוא דמספקא לן אי תנאה הוי אי חזרה הוי משום דאי תנאה הוי הל"ל מהיום אם מתי. ובגט לאחר מיתה נמי לא שכיח כולי האי דטעו אינשי. ולא שכיח נמי כולי האי שיחזור האדם תכ"ד. ומש"ה מספקא לן אי תנאה הוי אי חזרה הוי. אבל בנ"ד כיון דליכא הוכחה אית לן למימר טפי דלייפות כחה נתכוין ממאי דנימא דחזר בו בחזרה דהוי מילתא דלא שכיח עכ"ל. ונלע"ד ראיה לדבריו מהסוגיא דפרק יש נוחלין (דקל"ו ע"א) ומפרש"י בפרק מי שאחזו (דע"ב ע"א). דתנן התם פי"נ הכותב נכסיו לבניו צריך שיכתוב מהיום ולאחר מיתה. ופריך בגמרא וכי כתוב מהיום ולאח"מ מאי הוי כו' ומתרץ התם מספקא לן אי תנאה הוי כו' אבל הכא ה"ק גופא מהיום ופירא לאח"מ ופרשב"ם התם גבי גט לא שייכי בה שתי מתנות כי הכא כו' הלכך מספקא לן כו'. אבל הכא איכא לאוקומי תרוייהו שפיר כו' ע"ש. והנה התם נמי בגט דמספקא לן בחזרה זהו מפני שגם תנאי אינו מתיישב בלשונו כדפרש"י פרק מש"א (דף ע"ב א') בהמשנה בד"ה מהיום ולא"מ גט ואינו גט. דבשלמא גבי מתנה איכא למימר כו' אבל הכא ל"ל הכי ואי משום תנאה הל"ל מהיום אם מתי עכ"ל. הרי שמצד הדוחק וההכרח הוא דמספקינן בחזרה. אבל אילו היה לנו פירוש אחר כמו במתנה לומר גופא מהיום ופירי לאח"מ. לא מספקינן בחזרה. ולהכי בהך דתשובת הרא"ש שהזכיר המגרש ש"ה ואחר כך ש"ק אין לנו לתלות בחזרה. כיון שהכל נראה המשך ענין אחד ואינו נראה כלל ענין חזרה. ויש לנו פירוש לומר דלייפות כחה נתכוין. דוגמת מ"ש בגמרא ר"פ התקבל (דף ס"ג א') כיון שנתן עיניו לגרשה מימר אמר תיגרש כל היכא דמגרשה. ואע"ג דהתם דוחה אח"כ סברא זו זהו כשלא הזכיר כלל ענין שליחות הולכה רק ש"ק לבד. אבל הכא שהזכיר שניהם בפי' שפיר י"ל כיון שנתן עיניו לגרשה נתכוין שתתגרש או ע"י ש"ה או ע"י ש"ק והיינו לייפות כחה נתכוין דזה עדיף ממה שנאמר דחזרה הוא כיון שאין הלשון משמע כלל על חזרה וכיוצא בזה כתבו התוספות בב"ב פרק בית כור (דף ק"ה ע"א) בד"ה ובא מעשה. ולהכי הכא הוה ספיקא שהרי סותר זה את זה וא"א לומר כאן שדעתו על שניהן אבל בתמורה (דף כ"ה) ובמרובה (דף ע"ג) להכי קאמר רבי יוסי תפוש לשון שניהן דאין סותר זה את זה כו'. וכ"כ התוספות עוד פ"ח דב"מ (דף ק"ב ע"ב) בד"ה ובא מעשה. וע' בתשו' מהר"א ששון סי' ל"ז מה שפירש בדעת הרא"ש והמכמ"א שער ששי סי' ה' הקשה עליו. וגם מה שתירץ הוא אינו מכוון דמש"ש דע"ח ד' ואשר נלע"ד כו' וכיון דאיכא תרתי כו' הרי מהר"א בן ששון הקשה טובא על הוכחה זו דאם חזרה הוא למה כתב הסופר כו' דמאי קושיא הוא דאימא שהבעל לא חזר בו בפירוש לאמר חוזרני משליחות ההולכה כו' כ"א אמר השני דברים זה אחר זה והסופר כתבם כמו שאמרם עכ"ל. והרי בכה"ג מספקינן בחזרה בענין מהיום ולאחר מיתה ומשמע ודאי אף בכתב כן בהגט כדאיתא בב"ב פי"נ (קל"ו א') וכי כתב מהיום כו' והא תנן מהיום כו' ע"ש. משמע דגם בכתב כן בהגט מספקינן בחזרה דאל"כ לא מקשה מידי על המשנה דהכותב נכסיו לבניו כו' ע"ש. והנה בתשובת מהרי"ט חאה"ע סי' ל"ט כתב ג"כ דלא מספקא לן פי"נ אי תנאה הוי אי חזרה הוי אלא שאין הלשון מתפרש בענין אחר. תדע דגבי ממונא אפשר לפרשו בחזרה ואפ"ה לא מספקינן ומפקינן ארעא מחזקת מריה עכ"ל. ומ"מ יש להקשות ע"ז ממ"ש התוספות ביבמות פרק האשה רבה (דצ"ג ע"א) סד"ה קנויה בענין קניית פרה מעכשיו ולאחר ל' יום לרב מספקינן בחזרה ולא אמרינן גופא מהיום ופירי לאחר למ"ד יום דדוקא גבי מהיום ולאחר מיתה אמרינן כן משום דמסתברא דלהבריח נכסים משאר יורשים אמר כן כו' ע"ש. הרי לא אמרינן פירוש דבריו אע"ג שיש לפרש ומספקינן בחזרה אלא היכא דמסתברא כן שהפירוש הוא כן. ועוד קשה להפוסקים כוותי' דרב רפ"ג דקדושין (דף נ"ט ע"ב) גבי מעכשיו ולאחר ל' יום דמספקינן בחזרה אע"ג שיש לפרש היטב שאין כאן חזרה אלא כמ"ש ר' יוחנן דאין כאן לא תנאי ולא חזרה אלא הקדושין מתחילין מעכשיו ונגמרים אחר שלשים יום. ולא סמכינן ע"ז הפי' וחיישינן ג"כ לחזרה. וא"כ מזה קשיא על תשובת הרא"ש הנ"ל ואין מספיק התירוץ של מהריב"ל הנ"ל:

קיצור לפ"ד הרא"ש והטור סס"י קמ"א צ"ל הא דמספקינן גבי מהיום ולאח"מ בחזרה זהו מפני שגם לשון תנאי הוא דוחק ופירוש אחר ג"כ אין לו או שהוא דוחק גדול. אבל כשיש לפרש הדברים פירוש נכון לא מספקינן בחזרה כלל לכן בנדון שלו פי' דלייפות כחה נתכוין. ומהתוספות דיבמות (דף צ"ג ע"א) סד"ה קנויה לא משמע כן אלא דבעינן שיש סברא שכך הוא הפירוש. הא לאו הכי מספקינן בחזרה:

דוהנה בנדון שאילתינו ג"כ יש שני דרכים שאם נאמר שאגרות המ"צ ואחי המגרש הם דרך עיכוב בכשרות הגט. א"כ זהו חזרה מדברי המגרש שמסר הגט ביד השליח בלתי שום תנאי בעולם לא על האשה ולא על השליח. וכמבואר בסדר הגט שלנו סעיף ל"ח וז"ל אין לגרש על תנאי אלא אם הוא שכ"מ כו' אבל אם אינו באחד מדרכים אלו אין לגרש על תנאי כו'. וכמ"ש בש"ע סי' קמ"ה ס"ט בהג"ה. ואין לומר דשם מיירי על תנאי שמתנה עם האשה. אבל תנאי שמתנה על השליח שלא יתן הגט כ"א אחר שתתן לו חפץ פלוני זה לא נק' מגרש על תנאי. כיון בשעה שהשליח מוסר הגט להאשה נותנו לה בלי תנאי מאחר שהשליח לא יוכל ליתן לה עד שתקיים התנאי. ולדמות זה למ"ש בסדר הגט מהר"י מרגליות סעיף ל"א שאין להזכיר שום תנאי כו' וסעיף ל"ב כ' ואם אינו רוצה לגרש אלא לזמן כו' ולא תתגרש בו. וכ' הבית מאיר וז"ל היינו משום דזה מבואר בסי' קמ"ו דלא הוה כלל תנאי עכ"ל ע"ש סי' קמ"א סעיף א' ואינו תנאי כו' וזה עדיין לא גירש כו' וכמ"כ י"ל במתנה עם השליח שאינו נק' תנאי שהרי עדיין לא גירש. ולכן כמו במגרש לאחר זמן א"צ לכפול דברו כמ"כ במתנה עם השליח כמ"ש הב"ש סי' ל"ח סס"ק ב' וכל התנאים שמתנה עם השליח אפילו לא כפל התנאי קיים כו' דנראה שאין לחלק דהא מקור הדין שאין לגרש על תנאי מבואר בד"מ סי' קמ"ה בשם המרדכי פרק מי שאחזו סי' תכ"ג וז"ל ורבינו יחיאל מפריש היה רגיל בגט שכ"מ לגרש לגמרי בלי שום תנאי לאפוקי נפשיה מכל ספיקות וגמגום כו' עכ"ל. והיינו מפני שרבו הדינים בענין דקדוקי התנאים. וא"כ גם בתנאי שמתנה עם השליח שייך לומר כן. ועוד דכיון שנותן לו רשות לעשות שליח אחר במקומו ושליח שליח. ע"כ א"א להתנות תנאי בהגרושין דחיישינן שמא ישנה השליח השני. והוא הדין הנזכר בש"ע סי' קמ"א סעיף נ"א וע"ש בב"ש ס"ק ס"ה והוא דין המשנה פ"ג דגיטין (כ"ט א') ואם א"ל טול לי הימנה חפץ פלוני לא ישלחנו ביד אחר. ואע"ג בב"ש שם מבואר דאם נותן לו רשות לעשות שליח יכול לעשות שליח. והוא מתשו' הריב"ש סי' ש"ו שהביא הב"י וטעמו דכיון דאיהו לא קפיד אנן לא קפדינן. קשה דאין טעם זה מספיק לכתחלה עכ"פ דהא כיון שאם ישנה השליח השני בקיום התנאי יהיה הגט בטל א"כ אף דהבעל לא קפיד אנן קפדינן דומיא מ"ש בגמרא פ"ו דיבמות (דס"ה ע"א) אי איהי שתקא אנן מי שתקינן. ושוב ראיתי שהמכמ"א שער ששי סי' כ"ד בד"ה נשאל הריב"ש הקשה כן על הריב"ש. וע' בסדר הגט שני ססע"י ס"א ומי שמגרש בענין הזה אינו יכול לגרש על תנאי. לפמ"ש התורת גיטין בהגהותיו על סדר הגט משמע דזה קאי ג"כ על מי שנותן רשות לעשות שליח ושליח שליח כו' וא"כ היינו מטעם שכ' המכמ"א דחיישינן שלא ישנה השליח השני בענין התנאי. אך יותר נ' דבסדר הגט קאי זה רק על מי שנחפז ללכת קודם כתיבת הגט. ומ"מ הדין דין אמת. וא"כ אם נאמר שהמכתבים הן תנאי זהו תמורת המנהג. ולענין מיגו קיי"ל דמיגו לא מהני נגד המנהג משום דה"ל כמיגו במקום עדים והוא מהמשנה פב"ת דפאה והובא בש"ך בח"מ סס"י פ"ב בדיני מיגו סעיף ב'.וע"ש דצ"ל שהמנהג עדיף מחזקה כו'. דהא מיגו במקום חזקה הוא בעיא דלא איפשיטא. וכ"פ בכנה"ג בדיני מיגו שם סעיף ק"מ.ואיך שיהיה מנוסח ההרשאה משמע ודאי שנמסר הגט מהבעל להשליח בלי שום תנאי לא על האשה ולא על השליח. שאילו היה תנאי על השליח שלא ימסור רק אחר שיתן אבי המתגרשת המעות היה להם להזכיר זה בתוך ההרשאה. וכ"כ בכנה"ג שכשמוסר הבעל הגט לשליח על תנאי צריך לבאר התנאי תוך ההרשאה. והוא בסי' קמ"א בהגהת הטור אות מ"ח בשם שו"ת הרדב"ז ח"ב סי' ז' וכ"כ עוד בסדר הגט שלו חלק שמיני סעיף נ"ז וז"ל אם הגט בתנאי צריך לכתוב התנאי בשטר השליחות ואם לא נכתב עיין תיקונו במ"ש סי' קמ"א עכ"ל וכ"כ עוד בחלק ט' סעיף י"ד וז"ל אם כששולח הגט ע"י שליח הולכה שולחו על תנאי כו' יכתוב התנאי והאמנה תוך שטר השליחות עכ"ל. ואם כן אם נאמר שהאגרות של המ"צ ואחי המגרש הם דרך עיכוב שאם יתן השליח את הגט בלי המעות אין הגט כלום. א"כ זהו חזרה ממה שמסר המגרש את הגט דמשמע בלי שום תנאי ועל זה מורה ההרשאה כנ"ל. וחזרה הוא דוחק גדול ועוד דא"כ היה צריך המגרש עצמו לחזור בו. והרי המגרש אינו נזכר בהאגרות הנ"ל. ע"כ האמת יורה דרכו שאין כאן שום חזרה דהגט ניתן מהמגרש בלי שום תנאי. רק הם רוצים בטובתו ומתנים עם השליח שאע"פ שהוא יכול ליתן הגט בלתי שום מעות ויהיה הגט כשר. עכ"ז הוא לא יתן עד שיתנו לו המעות. והרי למדנו מתשו' הרא"ש כלל מ"ה דכשאפשר לקיים שלא לומר דהוא חזרה רק ליפוי כחה נתכוין אמרינן כן. א"כ ה"נ אם נאמר שהאגרות הן לעכב בכשרות הגט זהו חזרה. ואפשר לנו לומר דאין זה חזרה ואין זה שייך בכשרות הגט. ע"כ יותר יש לומר כן. ואף שכתבתי שיש להקשות על הא דהרא"ש. מ"מ הכא שבלאו הכי מוכח מהאגרות עצמן שאין זה שייך לכשרות הגט כלל כמשנ"ת לעיל אות א' ואות ב'. א"כ בהצטרף ג"כ הוכחה זו יש לנו לומר שאין זה שייך לכשרות הגט. ואף דהכא שאינן סמוכי' זה לזה ר"ל סידור הגט של המגרש עם האגרות הנ"ל. וכשאינן סמוכין י"ל יותר דחזרה הוא ואזלינן בתר האחרון כמ"ש הב"י בח"מ סי' מ"ב סעיף ד' בד"ה כתב בעה"ת שער ס"ח היכא דהוי שני דבורים מחולקים כו' וכיון שהתחתון סותר את העליון אמרינן מיהדר קא הדר ביה כו' עכ"ל וכ"כ שם בשם תשו' הרשב"א בספר תולדות אדם סי' רס"ט ומיהו אם יש בשטר ב' ענינים מופרדים זה מזה כו' דחזרה היא זו בבירור כו' עכ"ל יעו"ש. א"כ ה"נ הרי האגרות הם ענין נפרד ויש לומר דחזרה היא זו. אך לא דמי דזה היה שייך לומר אם האגרות היה ג"כ מהמגרש עצמו אך מאחר שהאגרות אינן ממנו וגם יש משמעות הרבה בתוכם שאין זה חזרה ואינו נוגע לכשרות שליח הגט יש לנו לפרש כן שאין זה חזרה. ועכ"פ כ"ז סניף הוא אל הטעם הנז' לעיל אות א' ואות ב':

קיצור מההרשאה מוכח היטב שהגט ניתן בלא תנאי. דאילו היה תנאי על הנתינה היה צריך לכותבו תוך ההרשאה. וגם לא היה נכון ליתן רשות להשליח למנות אף מאה שלוחים. וגם בס"ג סי' ל"ח שאין ליתן גט על תנאי. וא"כ אם נאמר שהמכתבים של המ"צ ואחי המגרש הן לעכב. יש כאן חזרה מההרשאה. וגם תמורת המנהג ומנהג עדיף מחזקה. ע"כ כ"ז הוא דוחק ולכן יש לפרש שאינן חזרה. ואף דהכא אינן סמוכים זל"ז. ובכה"ג יש לתלות בחזרה. מ"מ כיון המכתבים אינן רק מאחי המגרש והמ"צ אין לתלות בחזרה מהמגרש תמורת המנהג. מאחר שמהמכתבי' עצמם מוכח ג"כ כן כמש"ל אות א'. ויהיה זה סניף לחזק ההיתר דלעיל אות ב':

האך עוד זאת העיקר דאף אם נאמר שאין לסמוך גם על שתי הוכחות אלו למעשה. מ"מ בלא זה כיון האגרות אינן מהמגרש כי הוא נתן הגט להשליח בכל אופן המועיל. מבלי הזכרת שום תנאי. רק הם המ"ץ ואחיו כתבו מה שכתבו. ואטו בדידהו קיימא למישדא תנאה בגיטא. א"כ לכל היותר אין לומר רק מכיון שהם דורשי טובתו והוא סומך עליהם. וכמ"ש מעל' שלא רצה המגרש ליתן הגט עד שגמרו אחיו והמ"צ ר"ש עם חמיו. א"כ אף שהגט נתן בלא שום תנאי. י"ל שעכ"ז האגרות שלהם חשוב כמו גילויא דעת ממנו ג"כ. והנה רומע"ל הביא מהט"ז סי' קמ"א ס"ק מ"ח עמ"ש הרמ"א סעיף ס"ב בהג"ה השולח גט כו' אם תרצה האשה לבא אלי אקיימנה כו' ולא הוי אלא גילוי דעת וע"ז כ' הט"ז ונ"ל דדברי הרא"ש האלו אינם אלא לאחר שמינה אותו שליח לגמרי אלא שאח"ז אמר לו אם תבוא אלי כו' כיון שהוא שליח גמור תחלה כו' וגילוי הדעת בגט לאו כלום הוא לבטל המעשה שנעשה כבר אבל אם בשעת מינוי השליחות אמר כן כו' בזה ודאי מהני לכ"ע הגילוי דעת שלו באיזה אופן נעשה שליח וכל שלא נתקיים מחשבתו לא הוי שלוחו הביאו הב"ש סעיף הנ"ל ס"ק צ"ח. וע"ז הביא רומע"ל ג"כ לכאן. ולא ידענא הרי הביא עזר כנגדו דהרי בנ"ד לכל היותר אין לומר רק שיש גילוי דעת אחר שכבר נעשה שליח שהרי תחלה עשאו המגרש שליח בב"ד בלי שום תנאי בעולם ונמצא כבר נעשה שליח גמור. ומה שאח"כ כתבו המ"צ ואחי המגרש את האגרות שלהם אף את"ל דזה חשוב ג"כ גילוי דעת מהמגרש ה"ז הגילוי דעת הוא אחר השליחות ולבטל השליחות אא"כ יהיה באופן זה. ובזה ודאי מודה הט"ז דגילויא דעתא לאו כלום הוא. וגילוי דעת זה פחות מהנדון דתשו' הרא"ש הנ"ל דאם תבא אלי אקיימנה דהא הכא יש לפרש שכל אגרותיהם אינו תולה בענין כשרות הגט כלל. והנה לכאורה גם גוף דברי הט"ז במחלוקת שנויה. דהנה בתשו' מהר"מ אלשיך סי' ע"ח משמע דאף גילויא דעתא בשעת מעשה לאו כלום הוא בגיטא. דז"ל והנה כ"ז כתבנו בהנחה שגילויא דעתא בגיטא כו' בשעת מעשה שהוא נתינת הגט לשליח או לאשה גילויא דעתא מילתא היא כו'. ואמינא דקושטא דמילתא דאפי' גילויא מילתא בעת מסירת הגט לאשה גילויא דעתא לאו מילתא ולא אמרו דגילויא דעתא בשעת מעשה מילתא היא אלא בממון כו' וראייתו מדין המשנה פרק השולח (דף מ"ה סע"ב) המוציא את אשתו משום שם רע דאפי' אם אמר לה בשעת נתינת הגט משום שם רע אני מוציאך דהוי גילוי דעת עכ"ז אם לא כפל דבריו אין אפי' לעז. ואפי' אם כפליה אינו רק לעז בעלמא והוא הדיעה ראשונה הנזכר בש"ע סי' יו"ד ס"ג ובב"ש שם סק"ה ונראה כו' ומ"מ אח"כ נרתע מדברי הרמב"ם פ"י מה' גרושין הלכה כ"ה שכתב ונמצא כמגרש על תנאי ולא נתקיים שנמצא הגט בטל למפרע כו' ותירץ דהכל תלוי לפי מה שהוא ענין כי יש דבר שהגט בעצמו תלוי בו שמציאות הגרושין בשבילו כו' גילוי הדעת מספיק בלי תנאי גמור כו' אבל בשאר תנאים דעלמא כגון ה"ז גיטך אם תתני לי כך וכך כו' צריך תנאי גמור עכת"ד. א"כ לפי דעתו נ"ד אף אם הי' גילוי דעת בשעת מעשה כיון שאין זה אלא בדבר שבממון אם תתני לי כך וכך כו' אין מהני בזה גילוי דעת וצריך תנאי גמור. וזה אפי' לדעת הרמב"ם כ"ש לפ"ד התוס' דס"ל גבי המגרש אשתו משום ש"ר דאינו אלא חשש לעז כו' וכנ"ל. והנה חילוקו הנ"ל דהכל תלוי לפי מה שהוא ענין זהו כעין מ"ש התוספות בכמה מקומות היינו בקדושין פרק האיש מקדש (דמ"ט סע"ב) בד"ה דברים. ובכתובות פרק אלמנה ניזונית (דצ"ז ע"א) ד"ה זבין. והרא"ש פרק יש נוחלין סס"י מ"ח. הרי אפילו גבי ממון חילקו כה"ג לענין גילוי דעת וכ"ש לענין גט שי"ל דגילויא דעתא בגיטא לאו מילתא היא כנ"ל לפ"ד מהר"ם אלשיך. ויש חד תנא דקאי כותי' הוא הרמב"ן בחידושיו פרק חזקת (דף מ"ם). שכ' אבל אנוס אני בו אלמלא שנאמן הוא בכך היה הגט כשר שהרי לא בטלו בפיו ואפילו חשבת לי' גילויא דעתא היא קיי"ל דלאו מילתא היא עכ"ל. ואע"ג דשם הגילוי דעת הוא מקודם שצוה לכתוב הגט יעו"ש. א"כ הוא גילוי דעת דמקמי מעשה דציווי כתיבת הגט ואפ"ה ס"ל דלא כלום הוא. והריב"ש סי' קכ"ז כתב שפירוש הרשב"ם ורמב"ן עיקר אבל הרשב"א והרא"ש לא ס"ל כן. ועיין מזה בתשב"ץ חלק א' סי' א' דף ג' ע"א. וכדעת מהר"ם אלשיך כ"נ דעת הסמ"ע בתשו' גאוני בתראי סי' נ"ב על ענין הגט דווינא:

קיצור ועוד דהאגרות אין יכולים להחשיבן רק כגילויא דעתא של המגרש. וכיון שכבר עשה השליח לגרש. אין כח בגילויא דעתא לבטל השליחות. במכ"ש וק"ו ממ"ש רמ"א סי' קמ"א סעי' ס"ב בהג"ה גם להט"ז שם ס"ק מ"ח. ובגוף דינו של הט"ז אף שאינו נוגע לנ"ד יש להעיר מתשו' מהר"ם אלשיך סי' ע"ח דס"ל דאף גילויא דעתא בשעת מעשה בגיטא לאו מילתא היא אא"כ הגילוי דעת הוא בדבר עיקר הגרושין. וכ"מ בהרמב"ן פרק חזקת מיהו י"ח על הרמב"ן:

ואבל הב"ח בתשו' ב"ח החדשות סי' צ' חלק בזה על הסמ"ע וכ' דהפרש גדול יש בין גילוי דעת ואומדנות דלבתר מעשה כתיבת הגט ונתינה ליד שליח כנדון דאביי. לנ"ד בגט דווינא דגילוי מילתא ואומדן דלבו הוי מקמי כתיבת הגט כו' עכ"ל. והמכתב מאליהו שער שביעי סי' ה' כתב ג"כ דהא דאמרינן גילויא דעתא בגיטא לאו מילתא היא היינו דוקא גילויא דעתא בבטולי גיטא אבל אם אעיקרא דמילתא כשצוה לכתוב הגט או כשנתנו לאשה איכא גילוי דעת או אומדנא דמוכח דלא מגרשה אלא על דעת מה בכל כי האי מילתא היא וכבר הארכתי בזה בתשו' שכתבתי כו' עכ"ל. נמצא לכאורה דברי הט"ז סי' קמ"א ס"ק מ"ח הנ"ל הם במחלוקת שנויה. דהב"ח והמכמ"א ס"ל כוותיה. אבל מהר"ם אלשיך ס"ל בהפך דאף גילוי דעת דבשעת מעשה אם אינו בדבר גדול שגוף הגט הוא מחמתו רק באיזו דבר שבממון. אזי גילויא דעתא לאו מילתא היא. וכ"ד הסמ"ע כנ"ל. וכ"מ לכאורה דעת מהרי"ט בתשו' חלק שני חאה"ע סי' י"ג. דהא ס"ל בפי' הסוגיא דהמוציא את אשתו משום שם רע כדעת מהר"ם אלשיך יעו"ש. מיהו נדון דהט"ז הוא ג"כ בדבר שעיקר הגרושין. אלא הט"ז אין אומר מטעם זה כלל. והנה מ"ש הט"ז וראיה מתנהו לה במקום פלוני ונתנו לה במקום אחר דאינו גט במשנה פ"ו דגיטין (דס"ה ע"א) אע"ג דאין כאן תנאי אלא גילוי מילתא לחוד באיזה אופן ניחא ליה שיהא שלוחו וכן צריך להתקיים עכ"ל. ע"ז יש להשיב חדא דבמתנה עם השליח שאני כמ"ש הב"ש סי' ל"ח סס"ק ב' בשם הרשב"א והר"ן פ' מש"א ובמכמ"א שער שמיני סי' ו' האריך בדין זה והביא שכ"כ הרמב"ן במלחמות פ"ב דביצה בשם רב אחא משבחא גבי עובדא דההוא גברא דאמר הבו ארבע מאות זוז לפלוני ולנסוב ברתי ע"ש. ואף שהוא ז"ל הביא הרבה חולקים ע"ז אמנם זה דומה למ"ש הרמב"ן שם בשם הירושלמי הכל מודים שאם אמר הרי את מקודשת לי לאחר שירדו גשמים. שאם ירדו גשמים מקודשת ואם לאו אינה מקודשת. וא"צ לתנאי כפול ושא"ד. וזה דומה ג"כ למ"ש הרמב"ם רפ"ט מה"ג והביא המגיד מדין לאחר שירדו גשמים הנ"ל וה"נ באומר לשליח תנהו לה במקום פלוני. הרי עשאו שליח רק לגרש במקום פלוני ואין שייך כאן תנאי וכפילות התנאי. ועכ"פ בנד"ז שהמגרש עשאו שליח לגרשה בלי שום תנאי בעולם. א"כ האגרות שנכתבו אח"כ שלא מהמגרש כ"א מאחיו והמ"צ אף את"ל דחשוב גילויא דעתא מהמגרש. הרי זהו גילוי דעת דלאחר מעשה. דלאו כלום הוא גם להט"ז ולהב"ח. וכ"ש למהר"מ אלשיך ומהרי"ט. ואין לומר דע"כ לא אמרינן גילויא דעתא בגיטא לאחר מעשה לאו מילתא היא זהו כשמבטל השליחות לגמרי. אבל כשמוסיף רק תנאי יכול להוסיף ע"י גילוי דעת. דודאי אין חילוק כדמוכח מתשו' הרא"ש שהביא הרמ"א סי' קמ"א סעי' ס"ב בהג"ה שהט"ז ג"כ מסכים לזה. ומתשובת מהר"מ אלשיך הנ"ל שהגילוי דעת אינו לבטל הגט לגמרי כ"א רק ע"ד תנאי שתמחול הכתובה יהיה הגט גט. אפ"ה אמרינן ע"ז גילויא דעתא לאו כלום הוא. וכ"מ בגמרא פרק השולח (דל"ג ע"א) רשב"ג אומר אינו יכול לבטלו ולא להוסיף על תנאו יעו"ש. הרי היכא שאינו יכול לבטל כמ"כ אינו יכול אף להוסיף על תנאו אף שאינו ביטול לגמרי. והיינו כיון דמ"מ הוא ביטול אם לא יקויים התנאי לכן חשוב כביטול. וא"כ כיון גילויא דעתא בגיטא לאחר השליחות לכ"ע לא מהני לבטל השליחות. ה"נ לא מהני אף אם אינו מבטל לגמרי כ"א שמוסיף על תנאו. וכ"ש הכא שזהו תנאי חדש שלא זכר המגרש כלל שום תנאי בשעת כתיבת הגט אינו יכול ע"י גילוי דעת לחדש תנאי אם לא כשמתנה אח"כ תנאי גמור. וכ"ז אפילו נאמר דהאגרות שלהן חשוב גילוי דעת מהמגרש אבל באמת אין זה חשוב שום גילוי דעת ממנו כלל. כיון הוא לא אמר מאומה. רק הם כתבו. וראיה דהנה התשב"ץ ח"א סי' א' ד"ג ע"ב כתב הדברים שאמר יצחק המגרש לדודו כו' אני נותן בכח זה הגט כו' אין גט זה בטל מפני אותן הדברים כיון שלא היו דבריו לעדים כמוסר מודעא אליהם דבמודעא בעינן שימסור דבריו לעדים כו' ואע"פ שהעדים שמעו מה שאמר לדודו כו' ע"ש והובא ב"י סי' קל"ד וכ"כ הריב"ש סי' קכ"ז כי אם זה היה אומר כן כדי לבטל הגט או למסור מודעא על נתינתו היה אומר כן ומוסר דברים לעדים בפירוש כו' עכ"ל. והביאם המכמ"א ש"ז סי' כ"ב. דקל"ב ע"א וע"ב. ועיין בתוספות פרק השולח (דל"ב ע"ב) סד"ה ורב נחמן. אפשר שמשם יש קצת ראיה לדבריהם דעכ"פ בעינן בפני שנים. וא"כ דרך שיחה לדודו אע"פ ששמעו שנים שיחתו אין זה דומה לביטול בפני שנים ממש. והנה לדבריהם אם מה שהמגרש בעצמו אומר איזה ביטול אם אינו אומרו לעדים לאו כלום הוא מכ"ש וק"ו מה שאחרים אומרים ולא המגרש אף שהוא אחיו לאו כלום הוא. כיון שהוא אמר ונתן בלי שום תנאי. דיבור וכתב שלהם אין בידם להוסיף שום תנאי. רק שהוא ענין בפ"ע ואינו נוגע לכשרות הגט ואינו חשוב גילוי דעת מהמגרש. ועוד ראיה ממ"ש בגמ' (ל"ד א') אטו רב ששת מבטל גיטא דאינשי הוה ופרש"י אף גילויא דעתא לא הוה. וכ"ש בנד"ז שלא אמר המגרש שום דבר. ועי' תוספות ר"פ השולח (דל"ב א') בד"ה מהו דתימא ורבא כו' אבל אם לא נודע אותו גילוי דעת כו' אפילו היכא דקיי"ל שנאנס מלפרש כו'. וכ"ש הכא דלא נאנס כלל ואעפ"כ לא פירש מאומה אין זה גילוי דעת:

קיצור הב"ח ס"ל דגילויא דעתא דמגרשה אדעתא דהכי מילתא היא וכ"ד המכמ"א וזהו דעת הט"ז. וזה דלא כמהר"מ אלשיך. וראיות הט"ז יש לדחות דמתנה עם השליח שאני ובנד"ז לכ"ע גילוי דעתא לאו מילתא היא. ולבטל השליחות ולהוסיף על תנאו שוה. גם באמת אגרותיהם אינו חשוב אף גילוי דעת כלל מהמגרש:

זומיהו עדיין יש לחוש משום מ"ש רומע"ל שהמגרש לא רצה ליתן הגט עד שגמרו אחיו ור' שלמה המ"צ עם חמיו שיתנו כ"ד רוכ"ס ואח"כ נתן הגט עכ"ל רומע"ל וא"כ הרי יש כאן גילוי דעת מהמגרש עצמו קודם המעשה שאינו רוצה ליתן הגט כ"א על דעת זה. ובגילוי דעת דמקמי מעשה החמירו הב"ח והט"ז והמכמ"א כנ"ל אות ו'. אך הנה מאחר שמבואר במכתב רומע"ל שאבי המתגרשת ישב שם כמו שני חדשים עד שבא לידי גמר. ושלח גט ע"י שליח כו' עכ"ל. א"כ מסתמא מה שהמגרש לא רצה ליתן הגט עד שגמרו אחיו כו' זה לא היה בשעת סידור הגט ממש כ"א מקודם לזה יום או יומים. ובשעת סידור הגט ודאי לא אמר ולא כלום ח"ו שנותן הגט על דעת זה דהא אין מניחין לו להזכיר שום תנאי קודם כתיבת הגט כמבואר בגמרא פרק המגרש (דף פ"ד ע"ב) דאמר להו רבא להנהו דכתבו גיטא שתקו שתוקי לבעל (נזפו בו שלא יזכיר שום תנאי) עד דכתביתו לתורף דגיטא. וכתבו התוס' שם בכל שאר תנאים איירי כדפי' בקונטרס עכ"ל וא"כ אם איתא שזה הי' תנאי הי' הגט פסול בלאו הכי אף אם יתקיים התנאי. ועיין מזה בט"ז סי' קמ"ה ס"ק וא"ו. שהכריח מזה נגד דעת תשו' מהר"ם לובלין סי' קכ"ב. ומהר"ם אלשיך שם הביא ראיה דאף למ"ד גילויא דעתא דמקמי מעשה מילתא היא כמו בממון בעינן שיגלה דעתו בשעת הגרושין אבל אם לא גילה דעתו בשעת הגירושין אף שגילה דעתו מקודם לאו כלום הוא מההיא דזבין נכסי אדעתא למיסק לא"י בקדושין (דף מ"ט). ומההוא דזבין ארעא משום בצורתא פרק אלמנה ניזונית (דצ"ז) ומההיא דהשולח גט גבי המוציא אשתו משום ש"ר דלא מחמרינן אא"כ אמר בשעת הגרושין ממש משום שם רע אני מוציאך כו' אבל אם בשעת הגרושין לא אמר כלום אף שגילה דעתו מקודם ה"ל דברים שבלב. וכ"כ בשו"ת מהרי"ט חאה"ע סי' י"ג וז"ל דבר פשוט הוא שכל שלא התנה בשעת נתינת הגט אין נתינת המטלטלים מעכבים כו' עכ"ל יעו"ש אך הנה מהרמ"ל בתשו' סס"י קכ"ב אות זיין כ' סמוך לנתינת הגט דהא היו עסוקין באותו ענין וע"פ הדברים כו' וזה מקרי שפיר תחלת נתינת הגט כו' ע"ש. ועוי"ל דהכא גדול מגילויא דעתא אם הוא כמ"ש רומע"ל שלא רצה לגרש עד שיגמור עם אחיו כו' וה"ל כמו תנאי ממש. ודוגמת מ"ש מהרמ"ל בתשובה שם בד"ה ועוד אני אומר שכ' הרשב"א הובא ב"י אבל אם אמר לו על תנאי כן אני מוכר לך כו' ע"ש. וא"כ לפ"ז י"ל דאף שהיה מקודם סידור הגט מהני דדוקא בגילוי דעת לבד בעינן שיהי' בשעת נתינה כו'. אך זה אינו דהא בשעת סידור הגט אומר לו המסדר בפירוש שיתן הגט בלי תנאי. והוא משיב הן. כמ"ש בס"ג שלנו סי' ל"ו וסי' רי"ד. ובסי' ל"ח שאין לגרש על תנאי אא"כ כו' ע"ש. א"כ גט זה ודאי ניתן בלי תנאי וא"כ פירשו בפירוש בלי תנאי היינו בלע"ז אן איין תנאי כמש"ש (הגה"ה. ועיין מזה בשו"ת מ"ב סי' ע"ה ע"ו ק"ז ובתשו' ב"ח החדשות סי' צ' בד"ה אבל בקושטא. ובט"ז סי' קמ"ה סק"ו הנ"ל. ואף שבבית מאיר סי' קמ"ה סעיף ט' כ' שעדיין דברים בגו כמבואר במהרמ"ל כו' עכ"ל מ"מ הכא אף לדברי מהרמ"ל עצמו יש ב' טענות חדא דהמכתבים מצד עצמם מוכיחים שאינו תנאי השני שהמגרש כותב כן א"כ בכה"ג י"ל שיודה מהרמ"ל דסמכינן על מה שאמר בלי תנאי כו'. משא"כ בנדון שלו דהמגרש צווח שהטעהו. וליכא ראיה כמו המכתבים שבנדון זה יעו"ש. ועמ"ש מזה לקמן אות י"א. עכ"ה). וא"כ אף אם נאמר שלא רצה ליתן הגט עד שגמרו עם אחיו. הרי ביטל כל תנאי שלענין הגט לא יהי' שייך שום תנאי. ומה שגמר אחיו עם אבי המתגרשת עכצ"ל שלא יהי' זה שייך לנתינת הגט וכמו סופו מוכיח על תחלתו שמוכח מתוך המכתבים שאין זה נוגע כלל לכשרות הגט. וכן תחלתו על סופו ממ"ש בשעת סידור הגט אן איין תנאי ואמר כן ב' פעמים כמ"ש בסי' ל"ו וסי' רי"ד וכיון דתחלתו מוכיח על סופו וסופו על תחלתו. ודאי אין שום חשש תנאי בגט. והרי בגיטין פ' התקבל (דף ס"ו ע"א) אמרינן אם הוכיח סופו על תחלתו ה"ז גט. וע"ש בהרא"ש סי' י"ח ובש"ע סי' קמ"א סעיף י"ח והב"ש שם ס"ק כ"ו כ' אע"ג בעלמא לא אמרינן הוכיח סופו כו' והוא מהש"ס פ"ב דחולין (דף ל"ט ע"ב) דאמרינן ודלמא שאני התם דאמר כתבו ופרש"י ואיכא קצת הוכחה בתחלה כו' וא"כ כש"כ הכא דבתחלה ה"ל לא הוכחה לבד כ"א דברים מפורשים אן אתנאי. וגם אח"כ יש הוכחה עצומה שהרי מסר הגט בלי שום תנאי בעולם. ומכתבי אחיו והמסדר מוכיחין ג"כ דאין זה שום תנאי בגט. א"כ לכ"ע אין שום חשש בהגט כלל. ועוד דאם הדברים שלא רצה ליתן הגט עד שיגמור עם אחיו הי' תנאי א"כ בלא"ה מיפסל גיטא משום תנאי דלפני התורף. אעכצ"ל דאין זה נוגע לכשרות הגט שעל הגט אמר בפי' בלי תנאי. וזה הענין מה שצריך ליתן אבי המגרש לא יהי' שייך לתנאי בגט וכה"ג כ' מהרי"ט חאה"ע סי' י"ג:

קיצור מ"ש רו"מ שגם בתחלה קודם כל לא רצה המגרש ליתן הגט עד שיגמור עם אחיו. מ"מ זה הוי מקודם סידור הגט וכ' מהר"ם אלשיך דגילוי דעתא דמקודם מעשה לא הוי מילתא לכ"ע. מיהו כאן א"צ לזה דהא בעת סידור הגט אומרים בפירוש שנותן הגט בלי תנאי. וא"כ מה שרצה שיגמרו עם אחיו אין זה נוגע בכשרות ונתינת הגט ותחלתו מוכיח על סופו וסופו על תחלתו:

חעוד יש טעם להתיר כיון שהמגרש כותב במכתבו ומודיע אשר ח"ו ענין בקשת המעות לא היה נוגע כלל לכשרות הגט. ולא עלה על דעתו כו' ח"ו. א"כ ה"ל בעל שאמר גירשתי את אשתי דנאמן משום מיגו דבידו לגרשה. דזהו מיגו גמור כמבואר פ"ג דקדושין (דף ס"ד ע"ב) דלרבי כי עדים דמו כו' ע"ש. ואע"ג דבפרק יש נוחלין (קל"ה ע"א) אמרינן דבעל שאמר גירשתי ה"ל ספק אם נאמן זהו רק משום דאם איתא דגירשה קלא הוה ליה כמ"ש רשב"ם שם והתוספות. וה"ל כמו מיגו במקום עדים. וכמבואר ג"כ בכללי מיגו בח"מ סי' פ"ב באו"ת שם. ובכנה"ג שם סעיף צ"ז אבל היכא דלא שייך ריעותא זו כמו באומר זה בני נאמן לפוטרה מהיבום משום הואיל ובידו לגרשה וכמבואר במל"מ פ"ג מה' יבום. ועפ"ז פסק מהר"מ בתשו' מיימוני דשייך לה' אישות סי' ג' דהשליח נאמן לומר שטעה באומרו לי משום הואיל ובידו לגרשה ועיין בש"ע סי' ל"ה ססע"י ט'. אלא ששם הי' עוד טעמים. והנה בגיטין פרק התקבל (ס"ד א') פריך וליהמני' לבעל. והקשה בחה"ר דהא פרק י"נ אמרינן דספק אם נאמן ותירץ בדוחק וגם הפנ"י הקשה כנ"ל. ולפע"ד לק"מ דע"כ לא מספקינן דאינו נאמן אלא משום דה"ל מיגו במקום עדים משום דאם גירשה קלא הוה ליה. והרי בפרק התקבל שם באמת יש קול ועדים שהבעל כתב הגט ומסר לשלוחו רק שאין עדים שהשליח מסר לה וכיון שעכ"פ יש קול ועדים על הרבה דברים מהגרושין לכן לא הוי מיגו במקום עדים כלל. וראיה לזה ממ"ש בתוספות פ"ב דגיטין (דף י"ט ע"ב) בד"ה טעמא דאיכא כתב וי"ל כיון דאמר ה"ז גיטך בדבר מועט מהימנינן לבעל כי היכי דבעל שאמר גירשתי את אשתי נאמן הואיל ובידו לגרשה עכ"ל וע"ש בפנ"י דאע"ג דה"ל כעין מיגו במקום עדים כו' ואף למ"ד התם דאינו נאמן היינו משום דאיכא סברא אי איתא דגירשה קלא אית ליה כמש"ש התוספות וזה לא שייך כאן דיש קול שגירשה בשטר זה עכ"ל. ואף דלקושטא דמילתא שמואל רק חיישינן קאמר י"ל משום דשם ה"ל כמו מיגו במקום עדים כמ"ש הפנ"י וגרע מהא דאם איתא דגירשה קלא אית ליה. א"נ משום דלמא לא פליט ולא כלום הוא הגט. אבל מ"מ מוכח דבעל שאמר גירשתי. וליכא ריעותא לדבריו נאמן לגמרי. וע' תשו' מהר"ם אלשיך סי' ג' דהוכיח דטענה הנ"ל דאם איתא דגירשה ה"ל קלא אינו כעדים ממש דבשיש עדים שגירשה מגורשת אף שאין שום קול דעבידי אינשי דמגרשי בצנעא כמבואר בש"ע סי' קנ"ב ס"ד מהש"ס פ"ב דכתובות אלא דלגבי מיגו מהני טענה זו שלא יהא נאמן במיגו. וא"כ היכא שיש עדים על הרבה דברים מהגרושין אף שאין עדים על הגמר ממש לא דחינן גם המיגו. בפרט לפ"ד רבי דס"ל דמיגו זו ה"ל כמו עדים. ואפשר הי' לומר דמ"ד בעל שאמר גירשתי את אשתי נאמן ס"ל כרבי. ומ"ד אינו נאמן ס"ל כרבי נתן והיינו היכא דליכא קלא כלל. ואין להקשות ממ"ש הב"ש סי' קמ"א ס"ק פ"ד בשם רבינו ירוחם דבאמת בחידושי הריטב"א פרק התקבל שם מבואר דגבי ש"ק נאמן הבעל דה"ל בעל שאמר גירשתי וכ"נ מדברי רש"י שם וכ"פ הלבוש סי' קמ"א סנ"ו והמכמ"א ש"ו סס"י י' הקשה עליו ואין דבריו מוכרחים ועיין במגיד משנה פ"ט דין ל"ב וע' בב"ש סי' קמ"א ס"ק י"ז. והמחנה אפרים חלק על המגיד. וא"כ בנד"ז דאין שום ריעותא דהא ידוע באמת שגירשה נאמן הבעל לומר שלא הי' שום תנאי כלל וכלל משום מיגו הואיל ובידו לגרשה בפרט שיש כמה וכמה הוכחות שכן האמת. וא"כ עדיף מהא דתשו' מיימוני שבש"ע סי' ל"ה ס"ט הנ"ל:

קיצור דהא בעל שאמר גירשתי נאמן משום מיגו הואיל כו' כשאין ריעותא דאם איתא דגירשה ה"ל קלא וכמו בנד"ז. וכמבואר במל"מ פ"ג מה' יבום ובתשו' מיימוני סי' ג'. ועפ"ז יתיישב הש"ס גיטין (ס"ד) מ"ש וניהמניה לבעל ולק"מ קושיית הרשב"א והפנ"י מפרק יש נוחלין דהתם ג"כ ליכא ריעותא. ומ"ש רי"ו הנה הריטב"א חולק ע"ז. ועמ"ש המגיד פ"ט דין ל"ב ג"כ חולקים מחנה אפרים ובני דוד. ובנ"ד גם המגיד ודאי יודה:

טאלא שיש להשיב ע"ז דאפילו למ"ד בעל שאמר גירשתי את אשתי נאמן היינו אלהבא אבל אלמפרע אינו נאמן דהא ע"ז לית ליה מיגו. והיכא שאומר אלמפרע אם מהימנינן לי' על להבא נחלקו אמוראים פי"נ (דף קל"ד סע"ב) וא"כ למ"ד שם לא פלגינן דיבורא ודאי אינו נאמן. ואף למ"ד פלגינן דיבורא י"ל זהו כאשר הקצת דבור יכול להתקיים ונאמן עליו וכמ"ש רשב"ם שם ד"ה מי פלגינן. דבמאי שאומר גירשתי נאמן ומה שאומר שגירשה זה ל' יום לא מהימן ועכ"פ הדבור שאומר גרשתי יש לו עליו מיגו טוב. ע"כ פלגינן ומהימנינן לי' על זה. אבל הכא אינו אומר הלשון גירשתי שנפרש שגירשה עכשיו אלא שאומר שמה שאנו חוששין שהי' תנאין בגרושין שגירשה זה כמה חדשים. אינו חשש שלא הי' שום תנאי. וא"כ אינו אומר רק למפרע וע"ז אין לו מיגו. ויש ראיה לזה מתשו' הרשב"א סי' אלף רל"ז באומר אני זניתי עם אשתך לא פלגינן דיבורא הביאו בש"ע ח"מ סי' ל"ד סעיף כ"ו והדברים ק"ו לנד"ז. אלא שבתשו' נו"ב חאה"ע סי' ע"ב האריך להביא ראיות נגדו בסתירת ההיתר השני בד"ה והנה ע"כ מלאני לבי. ובד"ה והנה במסכת מכות וז"ל משום דאין אנו משגיחים בדבורו כלל רק המשמעות היוצא מכללות דבורו אנו פלגינן כו' לפי שזה אפשר בלא זה שאפשר שזינתה היא והוא לא זינה כלל עכ"ל. ואף לפ"ז בנד"ז לא שייך לומר כן שהרי אין שום פירוש בדבריו רק אלמפרע שהגרושין שגירשה זה איזו חדשים הם קיימים בלי שום פקפוק אלא שאח"כ הביא ממסכת מכות (דף ז' ע"א) אלעא וטובי' כו' דמשם מוכח להראב"ד דאף על ענין שא"א לזה בלא זה פלגינן שנאמינהו על זה ולא על זה מיהו ד' הראב"ד שם אינן מוכרחים וכ"מ בחי' הריטב"א שם. רק מפ"ק דגיטין (דף ח') באומר כל נכסיי קנוי לך דס"ל לרבא פלגינן דבורא ונאמן לגבי עצמו ולגבי הנכסים אינו נאמן משמע כן וכ"מ ממ"ש הנ"ב והח"צ סי' ק"נ בשם הרמב"ם דפלגינן דיבוריה ר"ל שאנו נאמינהו הדבר בעצמו לענין זה ולא לענין אחר עכ"ל וא"כ ה"נ מה שאומר גירשתי את אשתי למפרע אע"פ שלא נאמינהו ענין זה על למפרע נאמינהו על להבא. ועיין ב"ש רס"י קנ"ב מבואר שכן דעת הרמב"ם והטור וז"ל וצ"ל דס"ל אפילו אם אמר גירשתי כבר פלגינן לדבריו וחוששין לדבריו מכאן ולהבא ופסק כמ"ד שם דפלגינן דבריו עכ"ל ומ"ש וחוששין לדבריו ולא נאמן זהו משום דאם איתא דגירשה קלא אית ליה. משא"כ כאן. וכנ"ל באריכות. ועיין ביבמות ס"פ ט"ו (דף קי"ח) שהאשה נאמנת שמת בעלה ותנשא ולגבי צרתה אינה נאמנת כלל ואוכלת בתרומה ועכ"ז יש לחלק דבפ"ק דגיטין מאחר שלשון כל נכסי כולל גם עצמו אם כן מעיד על עצמו ג"כ ולכן נאמן אבל הכא עיקר דבריו רק על למפרע לבד וע"ז אין לו מיגו ואינו נאמן א"כ א"א להאמינו עי"ז גם אלהבא שיש לו מיגו. כיון דכל הטענה הוא דבר שאינו נאמן עליו מצד שאין לו מיגו. וע' מדין פ"ד בחי' הריטב"א שבועות (ל"ב) גבי באו לב"ד והודו כו'. ומ"מ נראה לצדד דעכ"פ מצד עצמו המיגו טוב אלהבא רק החסרון משום שאומר אלמפרע. והנה קצת אין שייך עכשיו החשש שמא יבא להצילה מחנק דעכשיו אין שייך ד"נ. אך עוד זאת דמצינו דאף היכא דלא אמרינן מיגו משום שהיא מיגו גרוע שהיא טענה דלא שכיחא. וכמו במשארסתני נאנסתי דלא מהימנא במיגו דמוכת עץ אני משום דלא שכיח כמ"ש הש"ך בכללי מיגו סעיף כ"ב והביא כן בכנה"ג בכללי מיגו סעיף צ"ה בשם כמה שו"ת וכ"כ האו"ת בכללי מיגו סעיף מ"ו.וכן מבואר בתוס' פ"ק דכתובות (דף י"ג ע"א) בד"ה רב אסי. ועכ"ז היכא דאיכא עוד טענה אמרינן מיגו זו ג"כ והיינו כי הנה בתומים שם הקשה ע"ז דהא אמרינן בגמרא פ"ק דכתובות (דף י"ב סע"ב) דזה חשוב מיגו כמש"ש עד כאן לא קאמר רבן גמליאל התם אלא דאיכא מיגו. ותירץ וז"ל ונ"ל דבברי ושמא כיון דבלא"ה איכא למ"ד ברי עדיף במיגו כל דהו אוקמינן אדינא ואמרינן ברי עדיף עכ"ל. ובאמת מ"ש כיון דבלא"ה איכא מ"ד כו' הרי שם מבואר דאף רב נחמן דס"ל דלא אמרינן ברי עדיף. אלא דשמא עם חזקת ממון עדיף אעפ"כ בצירוף המיגו הנ"ל עם הברי מוציאין ממון. הרי אף שזו הטענה דברי ושמא ברי עדיף לא חשיבא טענה כלל בעצמה לבד עכ"ז בהצטרפות המיגו אף שהיא ג"כ לא מהני כלל מצד עצמה כנ"ל. עכ"ז מצטרפין ומוציאין ממון. ועיין מזה בתשו' מהריב"ל ח"ג סס"י ע"ט. ואדרבה ע"י צירוף זה עדיפא אפילו משאר מיגו מעליא. והוא דהא מיגו להוציא לא אמרינן אף במיגו מעליא ובמיגו זו הגרוע עם ברי ושמא אמרינן מיגו להוציא וכמ"ש הש"ך בכללי מיגו סעי' ט"ו וכ"כ בעה"ת שער כ"ט ח"א סי' ו' וז"ל וטעמא דאיכא חזקה דגופא בהדי ברי ושמא א"נ איכא חזקה דמיגו בהדי ברי ושמא עכ"ל. הביאו הש"ך סי' צ"א ס"ק י"ב. רק שקיצר דבריו ולא הביא הא דחזקה דמיגו בהדי ברי ושמא. וכ"כ האו"ת בכללי מיגו סעיף י' מיגו להוציא בברי ושמא אמרינן והשתא מזה נלמוד לנ"ד דכאן המיגו אינו גרוע כלל בעצם ואדרבה היא מיגו עצומה וחשיבא כמו עדים לרבי אלא דאעפ"כ היא גרוע מצד הדין דלא פלגינן דיבורא דהוא אומר כן אלמפרע. שע"ז אין לו מיגו לכך גם אלהבא שיש לו מיגו עצומה אינו נאמן. לכן י"ל שזהו מצד המיגו לבד. אבל בהצטרף לזה הוכחות עצומות המבוארים למעלה שמספיקין מצד עצמן משורש הדין לומר שאין שום מיחוש בנתינת הגט ואין כאן תנאי כלל וכלל. ועדיף אלף פעמים מענין הצירוף דברי ושמא. או מענין הצירוף דחזקת הגוף ואף מתרוייהו יחד. ולכן אף את"ל שלא לסמוך על הוכחות הנ"ל מצד עצמן לבד. עכ"פ בהצטרף לזה עדות המגרש ודבריו. שיש לו מיגו דבידו לגרשה. ודאי נראה לסמוך עכ"ז. ושלא לחוש כלל:

קיצור. שי"ל דכאן משום שאומר למפרע אינו נאמן אף להבא ואף למ"ד פלגינן דבוריה בחד גופא לא שייך כאן. מ"מ כיון שיש לו מיגו אלא שהיא גרוע משום דאומר למפרע הנה מיגו גרוע בצירוף הוכחות הנ"ל י"ל דמהני ויש ראיה ע"ז מהגמרא:

ייתר ע"ז נאמר דאף אם אין המגרש נאמן לגמרי יהיה נידון כעד אחד כשר עכ"פ ע"י המיגו. דהא בלאו הכי בחידושי הרמב"ן פי"נ (קל"ד) הקשה אמאי אין הבעל נאמן כעד אחד לומר יש לו בנים. ותירוצו דאינו נאמן דלא שייך ע"ז מדעל"ג ואין ע"א נאמן. משמע דחשוב כעד א'. מיהו יש לחלק דשם ר"ל שיהיה נאמן על כשימות שאזי אינו נוגע בעדות. משא"כ הכא י"ל מצד עצמו אינו נאמן אף כעד אחד. וכן בהרמב"ם פי"ב מה"ג הי"ב שכתב שהרי אין כאן אלא עד אחד ובעל משמע בעל לא חשוב אף כעד אחד וכמ"ש רבינו ירוחם שבסי' קמ"א סנ"ו ובב"ש ס"ק פ"ד הנ"ל. אך לא ידענא מי הצריכו להרמב"ם לזה דהא בגמרא שם מיירי שהבעל אינו יודע ברור שנתגרשה. רק שיודע שנתן לש"ה. ואין מכאן ראיה דבעל לא נאמן אף כעד אחד. מ"מ בנד"ז שיש לו מיגו ובצירוף ההוכחות י"ל עכ"פ נאמן כעד אחד לבד. וא"כ כיון שהמסדר כותב ומעיד ג"כ שחלילה לא היה שום נדנוד ותנאי בשליחות הגט. א"כ יש כאן שני עדים כשרים שאין שום חשש בהגט ולמאי ניחוש לה. ועוד דמהר"מ בתשו' מיימוני סי' ג' כתב לומר שהיכא דלא אתחזק איסורא עד א' נאמן גבי קדושין ע"ש. והכא ודאי ע"י שנתגרשה יצתה מחזקת איסור דמחמת החששות הנ"ל אין לעורר חזקת איסור כיון שיש הוכחות עצומות לבטל החששות. וא"כ ע"א נאמן למהר"מ כ"ש שיש שני עדים. ועוד יש לדמות זה למ"ש בגמרא ספ"ב דכתובות ואלו נאמנין להעיד בגודלן מה שראו בקוטנן ושיצתה בהינומא וכו' ואמרינן כיון דרוב נשים בתולות נישאות גילויא מילתא בעלמא הוא ולכן א"צ שני עדים כשרים ממש כ"א המעיד בגודלו מה שראה בקוטנו והוא שיש אחר עמו. כמ"ש בש"ע אה"ע סי' צ"ו סט"ו. ה"נ נאמן הבעל עם המסדר אף אם בעל לא חשוב עד כשר ממש. והכא עדיף מרוב נשים בתולות נישאות. ועיין בתשב"ץ ח"א סי' פ"ב בפי' גילוי מילתא כו' שהדבר קרוב לנו להיות נודע כמו שהוא מעיד זה אלא שהוא מכוסה ונעלם קצת שאחר שגלה לנו זה העד אותו כיסוי הוחזק הדבר בדעתנו כאילו נודע לנו ע"פ ראייתנו מצד מה שהיה כבר דעתנו נוטה לזה עכ"ל. והכא איכא הוכחות טפי טובא מכל עניני גילויא מילתא שהביא התשב"ץ כמו גבי רוב נשים בתולות נישאות כו'. הכא המנהג שבסידור הגט אומר בלי שום תנאי הוה כמו רובא. וההוכחה מההרשאה והאגרות עצמן מוכיחות ע"ז. ומדינא זה לחוד סגי וא"כ רק לרווחא דמילתא ודאי מהני עדות המגרש והמסדר. הרי יש שלשה טעמים להקל א' הנזכר אות א' ואות ב'. מה גם בצירוף מ"ש אות ג"ד. טעם ב' מ"ש אות ה' דה"ל גילויא דעתא בגיטא דלאו מילתא היא. וגם די"ל דזה אינו נקרא אפילו גילויא דעתא. הטעם הג' דהמגרש שאומר שלא נתכוונו בהאגרות כלל לנגוע בשליחות נאמן משום הואיל ובידו לגרשה בצירוף הוכחות הנ"ל דאות א' ואות ב' וכ"ש עם המסדר שאומר כן. ע"כ נלע"ד כשיבאר המסדר שבשעת סידור הגט אמר המגרש אן אתנאי כמ"ש בסדר הגט סי' ל"ו וסי' רי"ד. וגם המגרש יכתוב כן. אזי אין שום מיחוש כלל בהגט:

יאאח"ז ראיתי בשו"ת משכנות יעקב חאה"ע סי' כ"ה וז"ל כיון שפירש שיתנו לה באותו מקום כו' והגם שבנוסח ההרשאה אמר שיתננו לה בכל מקום שימצאנה כו' אין לבטל בזה מה שהקפיד בפירוש שלא יתננו לה אלא באותו מקום כו' עד שיבטל קפידתו בפירוש דומיא דביטול מודעות ואף שאומר אח"כ רוצה אני בעינן עד דמבטל למודעא קמייתא עכ"ד וכמדומה שיסודו על תשובת מהרמ"ל סי' קכ"ב וכ"כ סס"י ל"ד דדברי מהרמ"ל יש להם יסוד מוסד בדברי הש"ס והפוסקים עכ"ל. ממודעא אין ראיה דהתם אם אינו מבטל המודעא ליכא דבור אחרון המבטל דבור הראשון רק כמו לא אתי מחשבה ומוציא מידי דבור רפ"ג דקדושין אבל כשאמר בפי' בכל מקום שתמצאנה הרי דיבור זה ביטל לדבור הראשון. ועי' תשו' מ"ב סס"י ע"ה כיון שהמסדר הגט שאל לו אם הוא נותן הגט בלי שום תנאי ושיור ואמר הן וביטל כל המעשה והדבור שאמר מקודם שיגיע ביטול לגט זה א"כ דבריו האחרונים עיקר ובתרייהו אזלינן עכ"ל וכ"ז יש בנדון דהמ"י ובסי' ע"ו כתב המ"ב שאנו נוהגין כו' א"כ דבריו האחרונים הם עיקר כו' ואע"ג דאנן סהדי דדעתו ולבו תמיד על התנאי הזה כו' מ"מ לא הוי אלא גילויא מילתא כו' וכ"כ עוד סי' ק"ז לפי מנהגינו שאנו נוהגין לבטל מודעות וכל תנאי קודם כתיבת הגט גם קודם נתינת הגט כו' א"כ אין בדבריו הראשונים ממש כו' וכ"כ בתשובת ב"ח החדשות סי' צ' בד"ה אבל בקושטא וז"ל אבל בנ"ד כו' ואמר בפי' קודם כתיבה כו' בלי תנאי כמו שאנחנו נוהגין כו' קיי"ל דאתי דבור ומבטל דבור כו' וכ"כ הסמ"ע בתשובת גאוני בתראי סי' נ"ב. אך מהרמ"ל טען ע"ז כי מי יאמר לנו כו' אדרבה כיון כו' א"כ בודאי גם עתה היה דעתו כן ולא היתה כוונתו כו' אלא לומר שלא יהיה שום תנאי בגט עצמו כו' וע"ז חלקו עליו כנ"ל. ועיין ב"ש סי' קמ"ה ס"ק ט"ז וכ"ד הט"ז סי' קמ"ה סק"ו ואף שבבית מאיר סי' קמ"ה ס"ט כ' שעדיין יש דברים בגו מ"מ לא חלק ע"ז למעשה. ועכ"פ בנ"ד שאני דיש שני ראיות ע"ז. א' מהמכתבים עצמן. ב' ממכתב המגרש עתה והמסדר. וכמש"ל אות זיי"ן בהג"ה. ולכאורה יש לעורר מהא דקיי"ל אין למידין מן הכללות א"כ אף שאמר בלי שום תנאי. שמא אינו מחשיב זה לתנאי. אך עיין בח"מ סי' רכ"ה ס"ג דבר שלא שכיח לא הוה בכלל תנאי ההוא. אבל שא"ד דשכיח הוה בכלל התנאי. א"כ ה"נ ענין שתתן מעות כ"ד רוכ"ס אמאי לא יוחשב תנאי. א"כ נראה דאומרו אן איין תנאי. ממעט שגם הדבר הנ"ל אינו תנאי בנתינת הגט. ועוד דאומר בסה"ג סעי' מ"ח שמבטל כל דיבור שמחמתו יתבטל הגט או יפסל או יוגרע וכן אומר פ"ב קודם הנתינה שם סעיף רי"ד. א"כ דיבור הנ"ל אם אינו מבטלו לגמרי אם תתן. עכ"ז נעשה גרוע מחמתו. שהרי זהו גרעון שאם לא תוכל ליתן אין הגט כלום. וג"כ נפסל לדידן דקיי"ל אם מתנה תנאי קודם כתיבת הגט. הגט פסול. ועוד דקיי"ל כל לישני יתירי לטפויי אתי במסכת ב"ב פרק המוכר את הבית. ובטוש"ע ח"מ סי' מ"ב. וכאן יש כמה לישני יתירי שמבטל כל דבור המזיק להגט י"ל ודאי ביטל כל דבור שלא יהיה שום תנאי לעכב נתינת הגט. ובפרט דאיכא שני הוכחות לזה מהמכתבים. וממכתב המגרש עתה כנ"ל:

יבגם טענת המסדר וז"ל הצריך לענינינו תדעו כי לא שינה השליח אפילו מדבור הקל כי אני בעצמי שכרתי השליח ודברתי עם השליח בזה הלשון אם יתן לך אביה כ"ד קערבליך אזי לא תצטרך לילך לא לר' יצחק ולא לר' משה צבי. ואם לא יתן לך המעות אזי תלך להם והם יאמרו לך מה תעשה. ולהם כתבנו המכתבים להתאמץ בכל מה דאפשר שלא יפחות מהמעות אפ"א. ואף אם שינה ר' יצחק ור' משה צבי. לית לן בה כי לא שלוחים הם. מה גם כשדברתי עם השליח לא דברתי עמו כלל על אופן תנאי רק דרך בקשה. ואמרתי לו אתה ידעת את עניות של ר' געציל וגם נתן מכיסו ארבעה רו"כ. ע"כ תראה שלא תעשה שום דבר בלא ידיעת ר' יצחק ור' משה צבי עכ"ל וכ"כ המגרש ג"כ שסמך על רי"צ ורמ"צ שיעשו כטוב בעיניהם. וא"כ ה"ז דומה להא דאיתא בגיטין פרק התקבל (דף ס"ד ע"א) בעל אומר לפקדון ושליש אומר לגרושין כו' שליש נאמן דהא הימניה ופי' התוספות סד"ה שליש נאמן. וז"ל לכך נראה לפרש דהא הימניה כיון שמסר בידו על דעת כן מסר לו שיהא לגרושין אם יאמר לגרושין אע"פ שהוא משקר וכו' עכ"ל. וכ"כ עוד בד"ה שאני ממון. דבגט נמי שליש נאמן דעל דעת כן נתן לו שיהא לגרושין אם יאמר לגרושין עכ"ל. וכ"כ עוד בפסקי תוס' סי' רל"ג שליש נאמן כיון שמסר לידו ע"ד כן מסר לו להאמינו אפילו ישקר עכ"ל. א"כ בנד"ז כיון שאמרו להשליח שמה שיאמרו לו ר' יצחק ורמ"צ כן יעשה א"כ הרי המשלח האמין ענינו לרי"צ ורמ"צ. הרי הם כדין שליש. לכן אף אם במכתבם אל רי"צ ורמ"צ כתבו שיתן אבי המגורשת כ"ד רו"כ. ורי"צ ורמ"צ ציוו להשליח שיקבל פחות מזה אין כאן שום שינוי מהשליח. דהא הימניה לרי"צ ורמ"צ הנ"ל. והיינו אף אם יפחתו ממה שאמר. וכדין שליש. שאף אם ישקר הימניה הבעל שיהא כדבריו. לכן אף אם השליח יודע שבהמכתב אליהם מבואר שיתן כ"ד רו"כ. אין זה שינוי בשליחותו. שהרי אדרבה קיים שליחותו שציוו לו לעשות מה שיאמרו רי"צ ורמ"צ. ואם הם פיחתו מהמכתב. הרי מאחר שהאמין אותם וצוה להשליח סתם שיעשה מה שיאמרו לו רי"צ ורמ"צ. הרי ע"ד כן צוה שיציית מה שיאמרו אף אם יפחתו. כדין שליש שיהא כדבריו אף אם ישקר. כ"כ בתשובת הרשב"א ההובא ב"י בח"מ סי' מ"ה מחודש ב' וז"ל שכל הסומך על נאמנות של אחרים הוא גומר בדעתו להתחייב בכל מה שיאמר כו' וגדולה מזו אמרו בעל אומר לפקדון כו' שליש נאמן כו'. וטעמא דכיון כו' גמר בדעתו כו' ונתנו לשם גרושין אם יאמר הנפקד לגרושין הוא וכו' עכ"ל. וכ"ז אפילו במילתא דאיסורא אבל במילתא דממונא לכ"ע שליש נאמן וכמ"ש רש"י בגיטין שם בד"ה שאני ממון דאתייהב למחילה. שאם מחלו מחול. הלכך שליש נאמן דכיון שהאמינו ומסר בידו נתרצה בהבטחתו עליו למחול על ממונו ולהאמין כל מה שיאמר עכ"ל. א"כ ה"נ אף שעצם הגט הוא איסורא ולא ממונא אבל ענין תנאי זה דסילוק כ"ד רו"כ. זהו מילתא דממונא. ומאחר שצוו להשליח שיעשה מה שיאמרו לו רי"צ ורמ"צ. א"כ נתרצה עליהם להיות כפי מה שיאמרו הם. וכל זה רק לסניף: