סימן רפח

אסימן רפח

בגט שבשעה שאמר לה ה"ז גיטך והרי את מותרת לכל אדם ונתן הגט לידה. סיים לאחר ארבעים שנה. דהפירוש שלא תהיה מותרת לכל אדם רק אחר ארבעים שנה. והגם שסיום זה היה אחר שנתן הגט לידה מ"מ הי' תוך כדי דבור לאמירת מותרת לכל אדם וספק אם לא הפסיק בינתיים כלל רק שהיה הגדה אחת או שהפסיק מה בהנתינה אבל ההפסק היה פחות מכדי דבור דהיינו שהיה תוך כדי דבור:

הגם כי בגיטין תכ"ד לאו כד"ד נדרים (דף פ"ז) י"ל זהו כשחוזר בו או בנמלך אבל אם לכן נתכוין מתחלה ה"ל כמ"ש במשנה דתמורה פרק ה' אמר ר' יוסי אם לכן נתכוין מתחלה הואיל וא"א לקרות שני שמות כאחד דבריו קיימין ואם כו' נמלך כו'. ונמלך זה מבואר בגמ' שם (דף כ"ה סע"ב) דהיינו אפי' תכ"ד ופי' הרמב"ם בפי' המשנה שם משום בהקדש ותמורה תכ"ד לאו כד"ד כמו בגיטין וקדושין. ומ"מ היינו דוקא בנמלך אבל אם לכן נתכוין מתחלה אין זה בכלל תכ"ד לאו כדבור דמי. וא"כ מזה נלמוד ג"כ לענין גיטין אע"ג תכ"ד לאו כדבור דמי. היינו בנמלך. אבל אם לכן נתכוין מתחלה שתתגרש ותהי' מותרת לכל אדם לאחר ארבעים שנה. דבריו קיימין. וע' בהרמב"ם פט"ו מה' מעה"ק דין א' ופ"ב מה' תמורה דין ד' ואיך ידעינן שלכן נתכוין מתחלה י"ל דהוא נאמן ע"ז אף שהי' הפסק מעט ע' תוספות בב"ק פ' מרובה (דף ע"ג ב') ד"ה ונמלך דאע"ג דתכ"ד לאו כדבור דמי מ"מ נאמן לפרש דבריו שלכן נתכוין מתחלה. וכ"ש אם האמירה היה בלי שום הפסק רק כדרך שאדם אומר דבר אחד שנראה דלכן נתכוין מתחלה:

בואף שהש"ך בח"מ סי' רנ"ה סק"ה חלק על הרמב"ם וסיעתו והביא ראיה ברורה מהסוגיא דפרק מרובה הנ"ל דגבי הקדש ותמורה הדין כמו בכל מילי דתכ"ד כדיבור דמי ולא כמו בגיטין וקדושין. ופי' דברי ר' יוסי ואם משאמר כו' נמלך זהו דוקא כשהי' הפסק יותר מתכ"ד דהיינו שהי' הפסק כדי שאילת תלמיד לרב אבל אם הי' ההפסק רק תכ"ד דהיינו כדי שאילת רב לתלמיד אפילו נמלך דבריו קיימין. וכ"כ התוספות פ"ב דזבחים (דף ל' ע"א) ד"ה אמר ר' יוסי. וז"ל והכי קאמר אם אמר תמורת שלמים בתוך כדי דבור קטן של תמורת עולה דהשתא דומה דנתכוין תחלה לכך ואפילו עומד וצווח שלא נתכוין הואיל ואי אפשר לקרות שני שמות כאחד דבריו קיימין ונמלך קרי ליה תוך כדי דבור גדול כו' עכ"ל וע"ש. מ"מ מאחר דהמשנה מחלק בין אם לכן נתכוין מתחלה ובין נמלך י"ל כמו"כ לענין גיטין בתכ"ד קטן דהיכא דלכן נתכוין מתחלה דבריו קיימין. מיהו י"ל כמו גבי תמורה לא חשוב לכן נתכוין מתחלה אא"כ הי' תכ"ד דשאילת שלום רב לתלמיד אבל אם הי' אחר כ"ד זה אף שאומר שלכן נתכוין מתחלה חשוב כנמלך יעו"ש בתוספות ובתוספות דזבחים הנ"ל. א"כ שמא נאמר כמ"כ בגיטין אף תכ"ד קטן כל שיש הפסק חשוב כנמלך. דהא יש הפרש בין גיטין לתמורה דבתמורה תכ"ד קטן כדבור דמי. ולכן שם תכ"ד חשוב נתכוין מתחלה לכך ולאחר כדי דבור קטן כיון דלאו כדבור דמי חשוב הכל נמלך אף שאומר שנתכוין מתחלה לכך לא אזלינן בתר אמירתו כ"א בתר הדין דתכ"ד קטן כד"ד וזהו חשוב נתכוין מתחלה לכך ולאחר כד"ד קטן דלאו כדבור דמי חשוב נמלך א"כ גבי גיטין דשם גם תכ"ד קטן לאו כדבור דמי י"ל אף תכ"ד קטן דיינינן ליה כנמלך אף שאומר שלכן נתכוין מתחלה כמו בתמורה אחר כדי דבור קטן הכא אפילו תוך כ"ד קטן הדין כן כל שהפסיק מעט אא"כ אמר הדבור הכל יחד בלי שום הפסק י"ל זהו נחשב נתכוין מתחלה לכך. מיהו אין זה מוכרח כי י"ל דוקא אחר כדי דבור חשוב נמלך אבל תכ"ד אף בגיטין י"ל שאינו נמלך ונאמן לפרש דבריו שלכן נתכוין מתחלה. ע"ד שכתבו התוס' בב"ק (דף ע"ג ב') ד"ה ונמלך דלמאי דסבר השתא דלר' יוסי גם תכ"ד קטן לאו כדבור דמי מ"מ לענין לפרש דבריו מהני תכ"ד קטן עכ"ל א"כ גם למסקנא הנה גבי גיטין דתכ"ד קטן לאו כד"ד מ"מ נאמן לפרש דבריו שלכן נתכוין מתחלה. וא"ת א"כ מהו ההפרש בין גיטין לשא"ד דשם תכ"ד כד"ד כיון בגיטין נאמן ג"כ תכ"ד לפרש דבריו י"ל הנפ"מ הוא כאשר ניכר שזהו חזרה. כמו שאמר ה"ז גיטך ותכ"ד אמר שמבטל הגט אז ודאי חשוב נמלך (אף אם הוא בלי שום הפסק ע' קדושין (דף נ"ט) גבי מעכשיו ולאחר שלשים יום ובחי' הרשב"א שם). וכמבואר בהרמב"ם פ"ו מה' גרושין דין י"ו ופ"ז מה' אישות דין כ"ב אסברא לה לענין חזרה לא מהני כלום בקדושין ובגיטין. אבל כשאינו חזרה והלשון סובל שזהו דבור אחד ושלכן נתכוין מתחלה י"ל אף אם הי' הפסק מעט פחות מתכ"ד נאמן לפרש דבריו שלכן נתכוין מתחלה. ולכל הפחות מידי ספיקא לא נפקא שמא לכן נתכוין מתחלה שאז דבריו קיימין כהא דרפ"ג דקדושין דמספקא ליה אי חזרה הוי כו' וה"נ כאן מספקא לן שמא לכן נתכוין מתחלה וכיון שא"א לומר שני דבורים יחד דבריו קיימין ואין זה בכלל תכ"ד לאו כד"ד בגיטין. ודוחק לומר שלפי הסוגיא דמרובה היכא דתכ"ד לאו כד"ד לא אמרינן שלכן נתכוין מתחלה זהו דוחק. והיכא שהאמירה הי' בלי שום הפסק אז ודאי גם בגיטין נאמן לומר שלכן נתכוין מתחלה:

גוכ"ז לדעת הש"ך שדחה דברי הרמב"ם אבל המל"מ ר"פ ט"ו מה' מעה"ק העמיד דעת הרמב"ם ודלא כהסוגיא דמרובה. אלא גבי הקדש ותמורה ג"כ תכ"ד לאו כד"ד כמו בגיטין וקדושין ואעפ"כ ס"ל לר' יוסי שיש לחלק בתכ"ד דאם לכן נתכוין מתחלה דבריו קיימין כו'. א"כ לפ"ז ודאי גם בגיטין וקדושין הדין כן וע"ש הטעם שדחה הרמב"ם הסוגיא דמרובה ולפע"ד משום דפשט לשון המשנה מורה דההפרש בין אם לכן נתכוין מתחלה ובין נמלך. ולא ההפרש בין תכ"ד דשאילת רב לתלמיד ובין שאילת תלמיד לרב. א"כ משמע שאף בתכ"ד גופא יש הפרש בין אם לכן נתכוין מתחלה ובין נמלך כו'. או שהפרש זה הוא אף לאחר כ"ד. ולפי שזה דוחק שגם לאחר כ"ד יהיה שייך שלכן נתכוין מתחלה ע"כ מפרשי' הכל תכ"ד עכצ"ל משום תכ"ד לאו כד"ד. ואעפ"כ אם לכן נתכוין מתחלה דבריו קיימין ועיין מזה במחנה אפרים ה' צדקה סי' ח' ובשעה"מ פט"ו מה' מעה"ק:

דוהנה פ"ט דב"ב (דקמ"ח ע"ב) שכ"מ שכתב כל נכסיו רואים אם כמחלק כו' אם כנמלך כו'. וע"ש בפרשב"ם ד"ה ניחוש. דלמא האי דשתיק ויושב בין מתנה למתנה. וסד"ה סתמא. ומדשתק נמלך הוי. וכ"כ הה"מ פ"ח מה' זכייה ומתנה דין כ"א בשם פרש"י וז"ל ופרש"י ז"ל אם כמחלק שאינו שותק בין דבור לדבור. ואם כנמלך ראשונה אמר זו לפלוני וחזר וחשב כמעט ואמר זו לפלוני. ובין כל אחת היה ממתין ומחשב כו' עכ"ל ולא ביאר הה"מ שיעור השתיקה כמה. אם דוקא שהפסיק משך כדי דבור אזי חשוב שתיקה זו להיות נדון כנמלך. אבל אם שתק מעט מזעיר עד שתוך כדי דבור קטן אמר וזו לפלוני לא נחשב כנמלך. או אפי' תוך כדי דבור חשוב כנמלך אא"כ לא שתק כלל. ובהג"א פ"ט דב"ב סי' כ"א כ' וז"ל פי' אם שהה בין אחד לאחד יותר מכדי דבור רק שלא יהא נראה כממתין וחושב מה לעשות במותר מת קנו כולן עכ"ל. מבואר מדבריו דאפילו המתין יותר מכדי דבור שייך אם כמחלק כשנראה מן הענין שאינו נמלך. א"כ משמע דתוך כדי דבור לעולם חשוב כמחלק ולא כנמלך. והנמוק"י כ' אם כמחלק שאינו מפסיק בדבורו אינו מחשב בכלום אלא שאומר שדה פלוני לפלוני ושדה פלוני לפלוני כו' וכ"כ הטח"מ סי' ר"נ סעיף י"ז אם לא הפסיק בין אחד לחבירו כו' ואם הפסיק בין אחד לחבירו דהשתא הוה כל חדא מתנה בפ"ע משמע לכאורה דכל שהפסיק אף פחות מכדי דבור נק' נמלך. ולפי דברי התוספות בב"ק (דע"ג א') ובזבחים (ד"ל ע"א) פשוט שאפי' הפסיק מעט כל שאמר תכ"ד ושדה פ' לפלוני לא חשוב נמלך:

הועיין בב"ש ה' קדושין סי' ל"א סקי"ג בשם רבינו ירוחם והוא ברי"ו נתיב כ"ב ח"א וז"ל ועוד כ' הרמ"ה הא דתנן פ"ב דקדושין (דף מ"ו ע"א) התקדשי לי בזו ובזו ובזו דכי אכלה ראשונה שאינה מקודשת הני מילי דלא אפסיק בין חדא לחברתה שיעור דאיכא למיחש לאמלוכי דמוכחא מילתא דמעיקרא נמי דעתיה אבתרייתא. אבל היכא דאיפסיק בין חדא לחברתה שיעור דאיכא למיחש לאימלוכי. לא מיבעיא כדי דבור דאיכא למיחש דמעיקרא הוה דעתיה לקדשה בראשונה לבד ואחר כך נמלך. אלא אפילו לא הפסיק כדי דבור הפסקה היא דקיי"ל בקדושין דתכ"ד לאו כדבור דמי. הלכך אם יש באחד שוה פרוטה מקודשת לא שנא קמייתא לא שנא בתרייתא עכ"ל ולכאורה משמע מהרמ"ה דהיכא דהפסיק אמרינן ודאי לא מהני. מדכתב מקודשת דמשמע ודאי וצ"ע בספר עצ"א סי' ל"א. ובסהמ"ק סי' ל"א ססע"י ה'. ובסי' ל"ז ססע"י ך'. וסי' ל"ח סעיף ב' בד"ה ומה שהקשה הטור על הרמב"ם. וע' בש"ע סי' ל"ז סט"ז בהג"ה בשם המרדכי. א"כ לפ"ז בנ"ד י"ל כיון שהי' הפסק בודאי שמתחלה אמר ה"ז גיטך כו' והרי את מותרת לכל אדם ונתן הגט בידה. והפסיק ואמר לאחר ארבעים שנה אף אם היה תכ"ד י"ל להרמ"ה והמרדכי לא מהני דבריו האחרונים. ואפשר שכ"ד הה"מ פ"ח מה' זכייה דין כ"א. אבל לפ"ד הרמב"ם פט"ו ממעה"ק י"ל כיון שאמר כן תכ"ד נאמן לומר שכן היה דעתו מתחלה ושלכן נתכוין מתחלה ושכ"מ בתוספות דב"ק (דע"ג ע"א). וע' בספר מחנה אפרים ה' צדקה סי' ט':

ואך לכאורה בנד"ז כיון שנוהגים לומר ה"ז גיטך והרי את מגורשת בו ממני מעכשיו והרי את מותרת לכל אדם כמ"ש בסדר הגט שבב"ש סעיף רל"א ובש"ע סעי' פ"ד. והוא ממ"ש הב"י סי' קל"ו. וא"כ כשסיים לאחר ארבעים שנה א"א לומר שלכן נתכוין מתחלה לסיים לאחר ארבעים שנה. שהרי תחלה אמר מגורשת בו ממני מעכשיו. א"כ מה שסיים לאחר ארבעים שנה. זהו ודאי סתירה למ"ש תחלה מעכשיו. וכיון דודאי סתירה וחזרה הוא הרי י"ל ודאי שאף תכ"ד לאו כדבור דמי. כי בחידושי הרשב"א והריטב"א ר"פ האומר דקדושין מבואר שאפי' לא הפסיק כלל לא מהני חזרה בקדושין תכ"ד. מיהו י"ל כיון ריח הגט נק' שמגורשת ממנו ואינה מותרת לכל אדם ביבמות פר"ג (דנ"ב) ופרק האשה רבה (דף צ"ד). א"כ י"ל דאין כאן חזרה ולכן נתכוין מתחלה שתהיה מגורשת ממנו מעכשיו ממש אבל אינה מתירה לכל אדם אלא לאחר ארבעים שנה. וכיון שי"ל שלכן נתכוין מתחלה א"כ לפ"ד הרמב"ם ועוד פוסקים אפי' הפסיק מעט כשיעור תכ"ד נאמן לפרש דבריו ואינה מותרת לכל אדם אלא לאחר ארבעים שנה. ובתוספות גיטין (פ"ב ב') דריח הגט מותרת אף להתייבם א"כ פשיטא דאגידא בו לגמרי לפ"ז י"ל נחשב חזרה. וע' ב"ש סס"י קל"ז מ"ש בשם חה"ר בד"ה הואיל וקנאתו וע"ש בבית מאיר עכ"פ פשיטא דא"א לו לישא אחרת. וד' התוס' צ"ע מיבמות פרק ר"ג (נ"ב). ובנד"ז כיון שאמר שמותרת לכל אדם לאחר מ' שנה י"ל ל"ד לריח הגט כ"א ה"ל גט ממש:

זקיצור מהמבואר לעיל. הגם כי בגיטין וקדושין קיי"ל תכ"ד לאו כדבור דמי. מ"מ כתב המחנה אפרים ה' צדקה סי' ט' וז"ל ודע דאפילו במקום שאמרו דתכ"ד לאו כד"ד היינו דוקא בבא לחזור ממה שגמר בלבו והוציא בפיו וכמ"ש פט"ו מה' מעה"ק גבי הקדש אבל אם מעיקרא כשהוציא הדבור מפיו דעתו היה לסיים ולומר על מנת כך שנמצא דראש דבריו אסיפא סמיך בהא ודאי שומעין לו כל שהוא תכ"ד וכ"כ הכ"מ פ"ו מה' אישות הלכה ג"ד. והוא ג"כ בב"י רס"י ל"ח. מ"מ כיון דדברים אחדים הם בלי הפסק ראש דבריו אסיפא סמיך עכ"ד. אך באמת ראייתו זו מהכ"מ והב"י אינה ראיה כלל להפסק תכ"ד דשאני התם שהם דברים אחדים בלי שום הפסק כלל אף תכ"ד זה עדיף מתכ"ד וכן פי' בספר המקנה סי' ל"ח סעיף ב' וז"ל ומה שהקשה הטור על הרמב"ם דבקדושין תכ"ד לאו כד"ד כבר השיב הב"י כיון דדברים אחדים הם בלי הפסק עדיף מתכ"ד. והט"ז מפקפק בחילוק זה ולפע"ד דברי הב"י נכונים דהרי בסי' ל"א מפורש כן בדברי רבינו ירוחם שהביא הב"ש שם סעיף ה' ס"ק י"ג. הובא לעיל אות ה'. והנה פשט המשנה פ"ה דתמורה (דכ"ה ע"א) מורה דאם ניכר שלכן נתכוין מתחלה מהני אף היכא דתכ"ד לאו כדבור דמי. ואיך ניכר שלכן נתכוין מתחלה י"ל זהו כמ"ש הב"י ורי"ו בשם הרמ"ה כשדברים אחדים הם בלי שום הפסק אף תכ"ד וכ"מ ממש"ל אות ד' בשם הנמוק"י פ"ט דב"ב והטח"מ סי' ר"נ סעיף י"ז.אך מדברי התוספות פרק מרובה (דף ע"ג ב') ד"ה ונמלך יש להוכיח דלענין לפרש דבריו שלכן היה דעתו מתחלה מועיל תוך כדי דבור אף היכא דלענין חזרה תכ"ד לאו כדבור דמי. וכן פי' הב"ח סי' ל"ח ססע"י ב' דעת הרמב"ם. מיהו אין דבריו מוכרחים בהרמב"ם כי י"ל דלהרמב"ם לחזור בו לא מהני אפי' כשהדברים הם אחדים בלי שום הפסק וכמבואר בחידושי הרשב"א בקדושין ר"פ האומר לחבירו (דנ"ט) בד"ה אי חזרה הוי. וכ"כ הריטב"א שם בד"ה רב יהודה אסיפא קאי וזהו דעת הרמב"ם ג"כ. רק כשאינו חזרה כ"א פירוש דבריו מהני כשהם דברים אחדים בלי שום הפסק משום שעי"ז נראה שלכן נתכוין מתחלה. גם מדברי התוספות פרק מרובה ד"ה ונמלך אין הכרח לזה דשם כ"כ רק לפי הקס"ד ולא למסקנא דגמרא שם:

חוכש"כ לדעת הש"ך בח"מ סי' רנ"ה דתמורה והקדש דינו כשאר דברים דתכ"ד כדבור דמי וכ"נ דעת רב סעדיה גאון שהביא הב"י באה"ע סי' ל"ז בדין שבש"ע שם סעיף ט"ז דחשיב רק ארבעה דברים שבהן תכ"ד לאו כדבור דמי. וע"פ הסוגיא דמרובה (דע"ג ב') דתכ"ד נקרא נתכוין תחלה לכך ולאחר כדי דבור אע"פ שאומר שנתכוין מתחלה לכך אינו כלום. א"כ הא דתכ"ד ה"ל כנתכוין מתחלה לכך זהו משום דבתמורה תכ"ד כד"ד. ולכן דומה לנתכוין מתחלה לכך ואע"פ שלא נתכוין. וכ"כ התוס' שם ד"ה תרי תכ"ד הוו. א"כ לפ"ז גבי גיטין דתכ"ד לאו כד"ד כמו בתמורה לאחר כ"ד י"ל דאפי' אומר שנתכוין מתחלה לכך לאו כלום הוא והיינו כל שהפסיק בין דבור ראשון לדבור שני אף שההפסק היה רק כשיעור תכ"ד. ה"ל כמו בתמורה לאחר כ"ד דאפילו אומר שנתכוין מתחלה לכך לאו כלום הוא. והכא כן הדין כל שהפסיק בינתים אף תכ"ד. אא"כ היו הדברים אחדים ממש. ועיין תוספות פ"ב דזבחים (ד"ל ע"א) ד"ה אמר רבי יוסי. ופי' זה נראה כן להסוגיא דמרובה (דע"ג ע"ב) דמסיק דתולה בדין תכ"ד כד"ד או לא. וזהו דעת הרמ"ה ודעת רס"ג ודעת המרדכי רפ"ק דקדושין דבקדושין תכ"ד לאו כדבור דמי אף לפרש דבריו. ומה שחילק המחנה אפרים שם בין דינו דרס"ג והמרדכי ובין הוספת תנאי אינו כלום וגם נעלם ממנו ד' הרמ"ה הנ"ל גבי בזו ובזו כו':

טוהמל"מ פט"ו מה' מעה"ק כ' לחלוק על הש"ך ולקיים ד' הרמב"ם ולדחות הסוגיא דפרק מרובה (דע"ג) הנ"ל. ואמת שכן משמע פשט לשון המשנה דתולה בנתכוין מתחלה לכך או בנמלך גם הביא ראיה לזה מהסוגיא פ"ט דב"ב (דקמ"ח ע"ב). אם כמחלק אם כנמלך. והביא ראיה מקושיית הגמרא שם ודלמא עיוני קא מעיין דאפי' תכ"ד חשוב כנמלך. וראייתו זו במחלוקת שנויה בין הג"א שם ובין הנמוק"י והטח"מ. ומה שכ' מהסוגיא פ"ב דזבחים (ד"ל ע"א) יש ראיה להרמב"ם צ"ע דהתוס' שם גופא מפרשים ד' ר' יוסי כסוגיא דמרובה (ועיין תוי"ט פ"ז דדמאי משנה וא"ו שהביא המל"מ פ"ב מה' תמורה) וצ"ע שבתמורה לכאורה ודאי תכ"ד [לאו] כד"ד. עכ"פ מהמל"מ מבואר ג"כ דהיכא דתכ"ד לאו כד"ד לא מועיל אף שזהו פירוש דבריו ואף שאומר שנתכוין מתחלה לכך לאו כל כמיניה. אכן פשט לשון הרמב"ם ספ"ב מה' תמורה מורה דבתכ"ד בודקין אותו אם אמר שלכן נתכוין מתחלה דבריו קיימין כ"מ בלח"מ שם:

יבפ"ט דב"ב (דקמ"ח ע"ב) אם כמחלק כו' משמע בהג"א דאפי' שהה בין זל"ז יותר מתכ"ד הדין כן. ובמ"מ ובנמוק"י ובטור לא משמע כן וכ"ד המל"מ כנ"ל. דדוקא כשלא הפסיק ביניהם כלל נק' אם כמחלק. וכשמפסיק ביניהם חשוב נמלך. ולפ"ד התוספות דב"ק (דע"ג ע"ב) נ' כשלא שהה רק כדי תכ"ד חשוב כמחלק וכשהפסיק יותר מתכ"ד חשוב כנמלך:

יאמדברי הרמ"ה שהביא רי"ו נכ"ב ח"א גבי בזו ובזו כו' מבואר אף הפסק ושיהוי כשיעור תכ"ד לאו כד"ד ואזי כל א' הוי קדושין בפ"ע. ומתוך דברי העצי ארזים סי' ל"א סעיף ה' ס"ק י"ט דמפרש הסוגיא (דף מ"ז ע"א) בזו נטלתו ואכלתו ובזו נטלתו ואכלתו שהפסיק בין דבור לדבור כשיעור אכילתה. יש קושיא על דברי הרמ"ה. דהא משמע בגמרא שם דעכ"ז אין כל א' קדושין בפ"ע. ואפ"ל שם מיירי שנתן לה כל השלשה תמרות כאחת דוגמת מ"ש הר"ן פ"ק דקדושין על (דף ז') גבי חצייך בפרוטה וחצייך בפרוטה דמיירי שנתן לה שתי פרוטות כאחד וכ"כ הריטב"א שם והובאו בב"ש סי' ל"א ס"ז ס"ק ט"ו גבי ודע כו' שנתן מיד שני הפרוטות. וג"ז אינו מספיק דהא שם הצריכו תכ"ד:

והנה הב"ש שם סס"ק ט"ו כ' וז"ל וכתב הר"ן שאמר כן תכ"ד משמע אפילו מפסיק מעט מהני אם הוא תכ"ד. ולכאורה משמע מדברי רי"ו שהבאתי בסמוך לעיל ס"ק י"ג אפי' תכ"ד לא מהני. וראיה מש"ס דהלכתא בקדושין תכ"ד לאו כדבור דמי. אע"ג הש"ס איירי לענין חזרה כשרוצה לחזור מקדושין אפילו תכ"ד אינו יכול לחזור כמ"ש בסי' ל"ו דהא כאן הוי כמו חזרה די"ל דהפסיק כדי שיתבטלו דבריו ואח"כ חוזר עכ"ל. ובסהמ"ק סי' ל"א סעיף ז' כ' עליו שאין דבריו מובנים דהר"ן לא קאמר אלא דלא הוי חזרה ודאי. וי"ל דמונה והולך. ורי"ו לא כתב אלא דחיישינן לחזרה אף תכ"ד אבל לעולם איכא למיחש דלא חזר ביה אלא מונה והולך עכ"ל. וכ"כ בעצי ארזים ס"ק כ"ג. והנה מה שכתבו דרבינו ירוחם לא כ' כן רק לחומרא אין משמע כן מדכתב הלכך אם יש שוה פרוטה באחד מקודשת לא שנא קמייתא לא שנא בתרייתא עכ"ל משמע דהן קדושין וודאין. ואילו לדבריהם הל"ל מקודשת מספק. אלא ס"ל כיון בקדושין תכ"ד לאו כד"ד גם בכה"ג הדין כן. לכן מקודשת ודאי. גם בדברי הר"ן אין פירושם מוכרח. עכ"פ איך שיהיה בין לדברי הסהמ"ק ועצ"א במפסיק מעט אפילו תכ"ד כשאינו חזרה כ"א שי"ל שנתכוין מתחלה לכך ה"ל ספק. וכן להב"ש ה"ל ספק מכח פלוגתא דהר"ן עם הרי"ו בשם הרמ"ה. ע"כ א"א להקל. ועיין בערוך ערך תך השני כתב וז"ל בסוף נדרים בגמרא נדרה אשתו והלכתא תוך כ"ד כדבור דמי חוץ ממגדף ועובד גלולים ומקדש ומגרש פי' לענין מיהדר קא אמרינן דאי בעי למיהדר בתר דקדיש איהו או איהי לא יכלין אע"פ שעסוקין באותו ענין ואע"פ דקיימן עדים עכ"ל מזה י"ל דדוקא לענין חזרה הדין כן. אבל כשי"ל שאינו חזרה כ"א שמתחלה נתכוין לכך כגון לומר על תנאי. או כמו בזו ובזו כו'. אפ"ל ע"ז לא אמרינן תכ"ד לאו כדבור דמי. עוד כ' הערוך שם ודין הנותן גט לאשתו אע"פ שחזר בו תכ"ד אסורה לכהן עכ"ל. מדכתב אסורה לכהן ולא כתב שמותרת להנשא משמע דס"ל דהא דבגיטין וקדושין תכ"ד לאו כד"ד זהו רק לחומרא. אבל לא לסמוך להקל ע"ז להתירה לעלמא. והא דלא פי' ג"כ גבי קדושין משום דשם מובן מאליו דהפירוש שאע"פ שחזר בו צריכה גט. אבל גבי גט צריך לבאר דרק אסורה לכהן ולא דשריא לעלמא. וזה כעין דעת הרשב"ם בב"ב (דקכ"ט סע"ב ודק"ל ע"א) שכתב וחומרא דרבנן היא. אבל רוב הפוסקים לא ס"ל כן. וכמו שהאריך מזה במכמ"א ש"ז סי' ג'. א"כ יש ב' טעמים לאוסרה בנד"ז האחד משום שי"ל שלכן נתכוין מתחלה לכך ובכה"ג יש דיעות דתכ"ד כד"ד אף בגיטין וקדושין ואף שיש חולקים וס"ל דבכל ענין תכ"ד בגיטין וקדושין לאו כד"ד מ"מ ה"ל פלוגתא. הב' לחוש לדעת הערוך ורשב"ם דס"ל דאף בחזרה ממש לאו כד"ד לחומרא ולא לקולא וכנ"ל אשר במכמ"א ש"ח סי' כ"ג כ' לחוש לסברתם ג"כ:

יבאך אם נאמר דהלשון סובל ענין שודאי חזרה הוא א"כ אפי' נתכוין מתחלה לכך שבסוף דבריו יחזור בו מתחלת דבריו. אפ"ל דלא יוכל לחזור בו. והוא דכיון שאמירתו היה הרי זה גיטך והתקבלי גיטך ובו תהיה מגורשת ממני מעכשיו והרי את מותרת לכל אדם כמ"ש בסדר הגט שבב"ש סעיף רל"א. ועד"ז הוא בסדר הגט של מהר"י מרגליות שבש"ע ושם סעיף פ"ד.והוא מהב"י סי' קל"ו וא"כ באומרו מגורשת ממני מעכשיו מבואר שגירשה לגמרי משעה זו. וע"ז אמר ג"כ והרי את מותרת לכל אדם דמשמעו מעכשיו ואז נתן לה הגט וכשאחר הנתינה תכ"ד אמר לאחר ארבעים שנה זהו הפך לגמרי ממ"ש תחלה מעכשיו. וא"כ זהו ודאי חזרה. וכיון שזהו ודאי סתירה וחזרה י"ל דאף תכ"ד לאו כדבור דמי. ואפילו נתכוין מתחלה לכך. דענין נתכוין מתחלה לכך לא מהני רק כשיש לומר שאין כאן שום חזרה בדבריו מרישא לסיפא. כמו במתניתן דתמורה. היא שלמים וולדה עולה וכן בתמורת עולה תמורת שלמים. דהיינו שתמכר ויביא בחצי דמיה תמורת עולה ובחצי דמיה תמורת שלמים כמ"ש הרמב"ם ספ"ב מה' תמורה אבל היכא דסוף דבריו ודאי סותר לתחלת דבריו לא מהני מה שנתכוין מתחלה לכך ודיינינן ליה כחזרה ודברים שבלב מה שנתכוין מתחלה לכך לחזור בו אינן דברים לכן בגיטין וקדושין דלא יוכל לחזור בו אף תכ"ד ממילא דבור הראשון קיים. והאחרון לאו כלום הוא אף שנתכוין מתחלה לכך. ומנא אמינא לה. הוא מדתנן רפ"ג דקדושין מעכשיו ולאחר שלשים יום ובא אחר וקדשה בתוך שלשים יום מקודשת ואינה מקודשת. ובגמרא (דף נ"ט סע"ב) אמר רב מקודשת ואינה מקודשת לעולם. (ואפילו לאחר שלשים עומדת בספק קדושי שניהם כו') מספקא לי' אי תנאה הוי (האי ולאחר שלשים יום אם לא אחזור בי בתוך שלשים יהיו קדושין מעכשיו) אי חזרה הוי (ממאי דקאמר מעכשיו וקאמר איני אומר מעכשיו אלא התקדשי לי לאחר שלשים הלכך לעולם היא בספיקא דאי הוה תנאה קדושי ראשון חיילי קידושי שני לא חיילי ואי חזרה הוי קדושי שני חיילי קידושי ראשון לא חיילי) ושמואל שם ס"ל דודאי תנאה הוי יעו"ש. ופסק בש"ע סי' מ' ס"ג כרב. וע' בית מאיר שם דלהש"ע משמע קצת אף שנתן הפרוטה תחלה ואין מספיק תירוץ הרשב"א ולכן אפ"ל דנהי דבקדושין לא יוכל לחזור בו תכ"ד זהו כשיש הפסק קצת אבל כשלא הפסיק כלל י"ל מהני חזרה כיון שמשמע שנתכוין תחלה לכך ואין זה דברים שבלב כיון שהן דברים אחדים בלי שום הפסק. עכ"פ גם לפ"ז בנד"ז שיש הפסק רק שהוא תכ"ד אינו יכול לחזור בו כיון שנתן הגט קודם ההפסק. וע"ש בעצ"א סק"ז. והנה בחידושי הרשב"א שם בקדושין (דף נ"ט ע"ב) ד"ה אי חזרה הוי כלומר איני רוצה שיחולו מעכשיו אלא לאחר שלשים יום. וא"ת הא כל תכ"ד כדבור דמי חוץ מע"ג וקדושין. י"ל דלאו חזרה ממש קאמר אלא כעין חזרה קאמר לומר דמספקא ליה דלמא הכי קאמר מעכשיו אני נותן לך המעות ולא יחולו הקדושין עד לאחר שלשים יום ומפני שלשון לאחר משמע שנופל על התחלת הקדושין קרי ליה חזרה שנראה כחזרה. ואינו נכון כלל. ומסתברא דהכא באומר לה קודם נתינת המעות ולא נגמרה נתינתן עד שאמר לה כלשון זה ויכול הוא לחזור בו ואפילו קדשה בפקדון שיש לו בידה ואמר לה הרי את מקודשת לי מעכשיו ולאחר שלשים יום בפקדון שיש לי בידך הרי לא נגמרו הקדושין עד לאחר גמר דבריו בפקדון שיש לי בידך וכבר קדמתו חזרה דהיינו לאחר שלשים יום. והתם (ר"ל בב"ב פי"נ דף קכ"ט סע"ב) בשנתן לה קידושיה ואח"כ חזר בו תכ"ד הלכך מכיון שנגמרו הקדושין שוב אינו יכול לחזור בו עכ"ל. וכ"כ הריטב"א שם ד"ה רב יהודה אסיפא מתני לה וז"ל וכי תימא וכי חזר בו מאי הוה דהא קיי"ל כל תוך כ"ד כדיבור דמי חוץ ממגדף ומגרש דלא מצי הדר ביה אפי' תכ"ד. איכא למימר דהתם הוא בתר דמטי קידושיה או גיטה לידה דתו לא מצי הדר ביה אבל הכא קודם נתינת הגט והקדושין לידה אמר לשון זה דהוה יכול למיהדר ביה ועל לשון זה נתן הגט והקדושין עכ"ל: