סימן רפז

אסימן רפז

משנה ר"פ המגרש כתבו בתוכו אע"פ שחזר ומחקו פסול. וכ' התוס' (דף פ"ד ע"ב) פי' לפי שלא נכתב הגט אלא על תנאי זה ואין כאן כריתות עכ"ל והרשב"א שם כתב פי' דמשעת כתיבתו נפסל הגט והוה ליה כמי שנכתב שלא לשמה עכ"ל. ומשמע בהרשב"א שם דכמו כן בשינו שמו או שמה הדין כן דאע"פ שחזר ומחקו לא מהני כמו דלא מהני מחיקה בתנאי דחוץ דה"ל כמי שנכתב שלא לשמה וכמו מצאו באשפה כ"כ סד"ה ואם כתבו וע' תוך ד"ה ומיהו כתבו בתוכו גבי וכתבו בתוס' כו' ממצאו באשפה כו' וע' בטור ובב"י סס"י קכ"ה. והנה המכתב מאליהו ש"ח סי' ל"א דף קפ"ג ע"א כתב על דברי התוס' דלעיל וז"ל ואין ספק דפירושם הוה על גופא דמתניתן כל חד לפום אוקימתא דיליה וכיון שכן רבא דמוקי לה בלאחר התורף סלקא מינה דאפילו לאחר התורף כתבו בתוכו אין זה כריתות עכ"ל. ולא דק דהא התוס' (דפ"ה ע"א) ד"ה רבא אמר כתבו דלרבא טעמי' דרבי דפוסל בתנאי דע"מ לאחר התורף משום דגזר אטו ע"מ דלפני התורף אע"ג דלפני התורף נמי אינו אלא גזירה אטו חוץ כולה חדא גזירה הוא עכ"ל. ואי איתא כדברי המכמ"א דהתוס' ס"ל דלרבא בחוץ לאחר התורף אף אם חזר ומחקו הגט בטל א"כ למה להו למימר דלרבא טעמי' דרבי כו' כהנ"ל דה"ל כמו גזירה לגזירה הל"ל דגזר ע"מ דלאחר התורף אטו חוץ דלאחר התורף דהא לרבא פוסל חוץ גם לאחר התורף כמו לפני התורף. ועוד קשה מ"ט דרבנן דמכשרי בע"מ דלאחר התורף מאי שנא מלפני התורף דפסול משום דגזרינן אטו חוץ כמ"ש התוס' שם ד"ה אבל לפני. הרי גם בלאחר התורף שייך גזירה זו כיון דחוץ לאחר התורף אע"פ שחזר ומחקו פסול לרבא מדאורייתא. והוכחה זו מבואר בר"ן להוכיח מזה דחוץ בכתב לאחר התורף לא מיפסל מדאורייתא. א"ו צ"ל דהתוס' שכתבו כאן לפי שלא נכתב הגט אלא על תנאי זה ואין כאן כריתות ור"ל דלכך אע"פ שחזר ומחקו הגט בטל דה"ל כנכתב שלא לשם כריתות זה אינו שייך רק בשכתבו תנאי דחוץ לפני התורף אזי דייקא שייך לומר דהתורף שנכתב אח"כ כיון שנכתב על אופן תנאי דחוץ ה"ז נכתב שלא לשם כריתות ומש"ה לא מהני מה שימחוק התנאי אח"כ אבל באם כתבו אחר התורף אזי כיון שהתורף נכתב לשם כריתות לכן מה שאח"כ נכתב תנאי דחוץ אע"פ שעי"ז הגט בטל ממש אם לא נמחק עכ"ז כשנמחק אזי הגט חוזר לכשרותו ממש רק מדרבנן הוא פסול גזירה אטו לפני התורף כמ"ש התוס' בהדיא תחלת (דף פ"ה) בד"ה דברי הכל כשר שמזה הביא הבית מאיר לדחות סברת הפנ"י וכ"כ התוס' בד"ה אבל אחר התורף ועם היות שהתוס' כתבו כן לרבי זירא. אך מדבריהם בד"ה רבא אמר מוכח דגם רבא מודה לזה. רק דפליג אר' זירא בענין ע"מ וכמ"ש לעיל:

קיצור (מ"ש התוס' ואין כאן כריתות ור"ל דאע"ג דחזר ומחקו פסול מדאורייתא זהו רק בחוץ לפני התורף. אבל באחר התורף אפילו לרבא אינו פסול בחזר ומחקו כ"א מדרבנן ודלא כהמכמ"א ש"ח סל"א דף קפ"ג ע"א וע' תוס' (דפ"ה א') ד"ה רבא אמר):

אמנם דעת הרמב"ם פ"ח מה"ג הי"ו דבחוץ לאחר התורף וחזר ומחקו הוי ספק מגורשת. והובא בש"ע סס"י קמ"ז ובב"ש שם סק"ד אבל אין כן דעת התוס' כנ"ל וכדעת התוס' כ"ד הרמב"ן והרשב"א והר"ן:

דין תנאי ע"מ בעל פה לפני התורף:

בהנה בתוספות ד"ה מהו דתימא. אבל אמר הבעל לפני התורף אפילו בעל פה שלא כתבו הסופר פסול שעל תנאי זה כתבו ואין זה כריתות קמ"ל דאפילו הכי כשר כו' וכ' בחידושי מהריב"ל ומינה דרבא דס"ל כמהו דתימא דהכין הוא אורחא דתלמודא ס"ל בעל פה לפני התורף פסול מדינא וכ"כ התוס' בהדיא (דפ"ה א') בד"ה אבל לפני. וכ"מ בתוס' בדבור הסמוך ד"ה שתוקי. וכ"כ בחידושי הרשב"א בד"ה ומיהו כתבו ואיכא לפרושי דרבא מדינא קאמר וכ' שם בד"ה על פה. דלפ"ז על מנת נמי פסול דגזרינן ע"מ אטו חוץ דליכא אלא חדא גזירה ובלפני התורף גזרינן. אלא דקשה לפ"ז א"כ אמאי חוץ בע"פ לאחר התורף כשר גם לרבא כדמוכח ממ"ש (ובמשנה) [בגמ'] ומתניתן דקתני כתבו כו' וע' תוס' (דפ"ה) סד"ה ומתניתן מדקתני כתבו דמשמע אבל בע"פ כשר. (והיינו כשבשעת נתינה נתן בלי תנאי) ואמאי נגזור חוץ ע"פ לאחר התורף אטו חוץ על פה לפני התורף כי היכא דגזרינן בכתב וקושיא זו מבואר בר"ן. ובפנ"י סד"ה שתוקי שתקוה תירץ דלאחר התורף אטו לפני התורף לא גזרינן והא דפסלינן בכתבו בתוכו לאחר התורף וחזר ומחקו אינו משום גזירה אלא מדינא פסול ויפה השיגו הבית מאיר סי' קמ"ז ס"ג דף קכ"ח ע"ג דאשתמיטתיה התוס' (דפ"ה א') ד"ה דברי הכל כשר שכ' בהדיא דחוץ לאחר התורף אינו פוסל אלא מדרבנן גזירה אטו לפני התורף. והגם שהתוס' כתבו זה לר' זירא מ"מ הוכחתי לעיל מדבריהם בד"ה רבא אמר דגם רבא מודה לזה וא"כ נשאר קושיית הר"ן על התוס' ולכן צריך לדחוק בתירוץ קושיא זו כמ"ש הרשב"א סד"ה ומיהו כתבו בתוכו. משום דבין מקום למקום בעל פה לא גזרינן. אבל בכתיבה גזרינן חוץ דלאחר אטו דלפני עכ"ל. ולכן פי' הרשב"א עוד שגם חוץ לפני התורף בע"פ דפוסל רבא לאו מדינא קאמר אלא דלפני התורף גזר בחוץ על פה אטו כתיבה. וסיים וכ"נ לי עיקר. והטעם דלא מיפסיל מדאורייתא היינו כמ"ש התוס' כאן קמ"ל דאפ"ה כשר דסופר לא כתב אלא ע"מ כמו שיאמר הבעל בסוף וכיון שחזר בו כשר. אלא דלרב ספרא כשר לגמרי מה"ט ולרבא נהי דכשר מה"ט עכ"ז פסול משום גזירה אטו כתיבה לפני התורף ועיין תוס' סד"ה אבל אחר התורף. משמע ג"כ לכאורה כשטה זו מדכתבו ומיהו לרבא כו' דלרבא פסול אפי' בע"מ כו' והרי בע"מ אין הפיסול רק משום גזירה ומדהשוו זה לזה משמע קצת דגם בחוץ בע"פ הפיסול כמו כן. ומ"מ אינו מוכרח. והנה כדיעה זו הכריח הרמב"ן בחידושיו סד"ה ת"ר כל התנאים. וכ"ד הר"ן. ונפ"מ דלפ"ז על מנת בעל פה לפני התורף כשר דה"ל גזירה לגזירה וכולי האי לא גזרינן וכתב הרשב"א שכ"ד הראב"ד והרמ"ה והרמב"ן. והוא ז"ל הביא ראיה לזה מתהוספתא ספ"ד דגיטין. והנה לענין הלכה הנה מצד פלוגתא זו דהתוס' יש להקל במקום עיגון כיון דהפלוגתא רק בגזירה דרבנן והוא בענין דלהתוס' ג"כ יש להקל מטעם אחר דהא הם ס"ל דכ"ז מיירי בשלא נתקיים התנאי אלא שחזר ובטלו אבל בנתקיים התנאי ס"ל דכשר ע"מ אפילו לפני התורף ובכתב. א"כ בע"מ דבע"פ וכשנתקיים כשר בין להתוס' בין להרמב"ן והרשב"א וסיעתם וכ"כ הב"ש סי' קמ"ז סק"ג וז"ל נמצא תנאי ע"מ ונתקיים כשר לכל הפוסקים רק לרש"י ולרמב"ם פסול ונפ"מ במקום עיגון יש לסמוך על רוב הפוסקים וכ"פ הב"י עכ"ל. ומהרי"ט בתשו' ח"א סי' ס"ו החמיר בזה לחוש לדעת הרמב"ם דלדבריו ע"מ לפני התורף הוי ספק פסול דאורייתא. ומיהו מ"מ במקום עיגון ממש כתב צריך כנופייא מגדולי הדור אם יראה בעיניהם להתיר כו'. אמנם הרי גם לפי הראייה שהביא הוא להרמב"ם אין להכריח רק דע"מ בכתב לפני התורף הוי פסול דאורייתא. אבל ע"מ בע"פ הרי כתב המגיד פ"ח ה"ד שדין זה לא נתבאר בגמ'. וא"כ אין ע"ז שום ראי' כלל מהגמ' דלרבא יהיה גם בזה ספק דאורייתא. ובודאי דמהסברא יש חילוק עצום בין ע"פ לכתב דהא חוץ לרב ספרא יוכיח דבעל פה כשר לגמרי אף שבכתב הגט בטל לגמרי. א"כ אף את"ל דעל מנת לרבא ה"ל כחוץ לרב ספרא. עכ"ז עכ"פ אין להחמיר בו יותר מחוץ לרב ספרא דבעל פה כשר אפילו לפני התורף ועוד כיון לר' זירא על מנת כשר אפילו בכתב לפני התורף והעיטור כתב דגאוני מחסיא פסקו כר' זירא הובא במכמ"א שם א"כ אע"ג דאנן קיי"ל כהרי"ף ושא"פ שפסקו כרבא היינו בע"מ בכתב. אבל בע"מ בע"פ שלא נזכר דין זה בגמרא לפסול אפי' לרבא. א"כ י"ל גם לשטת הרמב"ם ראוי לסמוך בכה"ג להקל במקום עיגון. כיון דבין לרב ספרא בין לר' זירא כשר בפשיטות וגם לרבא כשר לפ"ד רוב הפוסקים רובם ככולם כנ"ל. והנה בחידושי הרמב"ן כ' וז"ל ופסק רבינו הגדול ז"ל כרבא בתרווייהו כו' ואית דקשה ליה דהא ר' זירא ורב ספרא אמרו דבר אחד ואין דבריו של רבא במקום שנים ולאו מילתא היא דר' זירא לא אכרע בפלוגתא דרב ספרא כו' ע"ש שכתב גם כן דאין מוכרח דרב ספרא ס"ל כר' זירא. וא"כ בנד"ז דפשיטא דבין לרב ספרא בין לר' זירא כשר בפשיטות כנ"ל היה נראה לכאורה שאף אם רבא פוסל אין לפסוק כרבא דאין דבריו של א' במקום שנים. אלא דבחידושי הרשב"א כתב וז"ל ואע"ג דרב ספרא ור' זירא קיימי בחדא שיטתא אפ"ה קיי"ל כרבא דבתרא הוא ולחומרא כו' עכ"ל. וכ"כ התוס' כאן דר' זירא סבר כרב ספרא דהכא. ובד"ה אבל אחר התורף כתבו דרב ספרא קאי כר' זירא. מיהו בנד"ז דגם לרבא כשר לפ"ד רוב הפוסקים כהנ"ל י"ל דנכון כפסק הב"י והב"ש:

קיצור (בענין ע"מ לפני התורף בע"פ להתוס' פסול לרבא מדרבנן ולהרמב"ן והרשב"א והר"ן כשר. וגם להתוס' יש לצדד מטעם אחר. ולהרמב"ם פ"ח ה"ד ה"ז ספק גרושין. ויש לצדד להקל במקום עיגון כיון לר' זירא וכן לרב ספרא בגמ' כשר בפשיטות כה"ג. ואע"ג דקיי"ל כרבא מיהו היכא דגם לרבא כשר לפ"ד רוב הפוסקים זולת הרמב"ם אין להחמיר במקום עיגון וכ"פ הב"י והב"ש סי' קמ"ז):

דין תנאי דחוץ בכתב לאחר התורף וחזר ומחקו:

גבאותו דבור התוס' ומ"מ אע"ג דמתניתן איירי לפני התורף כתבו לאחר התורף נמי פסול כדאמרינן בסמוך ואיבעית אימא לאחר התורף ודברי הכל כו'. כבר כתבתי לעיל אות א' דזהו מטעם גזירה. אך הפנ"י בד"ה מהו דתימא כתב וז"ל לכך נראה דפשיטא להו להתוס' דבתנאי דחוץ שכתבו בתוכו אע"פ שחזר ומחקו לא שייך כלל לחלק בין טופס לתורף דכיון שכתבו בגוף הגט דבר שמבטל ועוקר הגט אין זה טופס אלא תורף ועקירת הגט לגמרי וכיון שנתבטל בכתיבת חוץ תו לא מהני מה שחזר ומחקו דאפילו לרב נחמן דס"ל בפרק השולח (דף ל"ב ע"ב) דחוזר ומגרש בו וקיי"ל כוותיה היינו כדמפרש טעמא דלא אתי דבור ומבטל מעשה. משא"כ הכא שכתב בגוף הגט דבר המבטלו נראה דכ"ע מודו דאין חוזר ומגרש בו דמעשה מבטל מעשה ונתבטל כתב התורף לגמרי עכ"ל וכ"כ עוד סד"ה שתוקי שתקיה דתיכף שכתב התנאי דחוץ בגוף הגט אף בטופס נתבטל הגט לגמרי וה"ל כחספא בעלמא ותו לא מהני מה שחזר ומחקו עכ"ל. ובד"ה אבל אחר התורף פי' בעצמו דלרבינו יהודה בתוס' שם ליכא כה"ג פיסול דאורייתא כלל כשחזר ומחקו. וזה הפך דבריו דלעיל. ולא ידעתי למה לא כתב שחוזר בו מדבריו הראשונים. ודוחק לומר דס"ל דרבינו יהודה והתוס' דלעיל פליגי. ועוד שהבית מאיר סי' קמ"ז ס"ג הביא שבהדיא כתבו התוס' ריש (דפ"ה) ד"ה דברי הכל כשר דחוץ אחר התורף אינו פסול אלא מדרבנן משום גזירה כו' וע"ש שהוכרחו בזה דאל"כ אמאי אמר ר"ז דע"מ לאחר התורף ד"ה כשר דאין שום טעם לזה דכך יש לגזור ע"מ אטו חוץ לרבי לאחר התורף כמו לפני התורף מאחר דפיסול דחוץ הוא מדאורייתא לאחר התורף כמו לפני התורף. וגם בהר"ן מבואר להכריח כן מכח הכרח כה"ג אפילו לרבא. וצע"ג על הפנ"י איך לא הרגיש קושיא עצומה זו ואולי י"ל דלפני התורף שאני דגם בזולת הגזירה י"ל דעל מנת מהני לענין שאינו יכול למחול תנאו ולמוחקו כיון שנכתב הגט על תנאי זה דכמו דתנאי דחוץ מהני לכ"ע לעשות תורף הגט נכתב שלא לשם כריתות כך התנאי דע"מ מהני לענין שעכ"פ מוכרח התנאי להתקיים וכיון דמהני לענין זה ע"כ גזרינן ביה אטו חוץ לומר דאפילו נתקיים לא מהני. משא"כ בע"מ לאחר התורף דמהני מחיקה ודאי מדינא אזי י"ל דאין לו דמיון כלל לתנאי דחוץ. אך גם לחדש דין זה דבע"מ לפני התורף לא מהני מחיקה מדין גמור אינו מוכרח כלל דמנלן לומר כן דדוקא כשי"ל שנתבטל הגט לגמרי הוא דלא מהני מחיקה כיון שלא נכתב לשם כריתות. משא"כ כשנכתב על תנאי אין דומה לזה. והנה הבית מאיר כתב על הפנ"י וז"ל וגוף סברתו דמדמה חוץ לבטול הגט לע"ד על כרחך ליתא כו' יעו"ש דיפה כתב. וחוץ מהראיה שהביא ג"כ מסברא יש לחלק דהתם שאני דנתכוין לבטל הגט ממש. משא"כ הכא אדרבה כוונתו לגרשה רק שאומר עוד תנאי דחוץ ונהי דמדינא אי אפשר לגרש כן עכ"פ הוא אינו מכוין כלל לבטל הגט ממש ומש"ה אף שבעוד התנאי דחוץ בו הגט פסול מדאורייתא עכ"ז כשחוזר ומוחקו חזר הגט לכשרותו הראשונה כיון שהוא לא ביטלו כלל כ"א רק עשה דאריה רביעא עליה וכשהסיר האריה נשאר הגט גט כמקודם. ויש ראיה לזה דאין זה ביטול מן הי"א שהביא הטור רס"י מ"ם בענין קדשה לאחר שלשים יום ובא אחר וקידשה בתוך שלשים יום שאם מת השני או שגירשה תוך למ"ד יום שחזרו קדושי הראשון למקומו והוא דברי הרמב"ן ע"פ הירושלמי. אלמא אף כה"ג לא חשוב ביטול לקדושי הראשון. ואף להחולקים שם היינו כמ"ש הרשב"א דאין לך חזרה גדולה מקבלת קדושי שני. הובא ב"י שם. משא"כ הכא תנאי דחוץ אינו חזרה כלל מהגרושין ממש. רק על פרט זה לבד והרי חזר ומחקו. ועם היות שבמרדכי פרק המגרש סי' תמ"ה מבואר בשם רבינו קלונימוס דמדמה תנאי דחוץ להא דר"פ השולח דאינו חוזר ומגרש בו שהביא הפנ"י. אך באמת לא קרב זה אל זה דהתם פי' כשהגט נכתב התורף על דעת תנאי דחוץ אז ה"ל חספא ודומה להנ"ל משא"כ בנדון דהפנ"י בחוץ שנכתב לאחר התורף. אמנם אם לא חזר ומחקו רק שביטל התנאי בשעת הנתינה דכתב הב"ש סי' קמ"ז סק"ג לפ"ז אפילו לא מחקו וביטל התנאי מ"מ כשר הגט מדאורייתא והפנ"י השיג ע"ז סד"ה שתוקי שתקיה. דהרי גט ושוברו עמו. והבית מאיר סס"י קמ"ז כ' אפשר דלא קשיא כיון דביטל בדבורו התנאי וע"מ כרתי הוו דברים הכתובים בתוכו כלא היו כו' יעו"ש. זה דוחק דהגט ענינו ספירת דברים בכתב איך שמגרשה וכיון שבהספירת דברים שבכתב מבואר שיש שיור בגט אין כאן כלל ספירת דברים בכתב על כריתות וה"ל חספא וכ"ד הת"ג סי' קמ"ז. ואפשר יש עוד ראיה ממ"ש הרי"ף פ"ק דגיטין אההיא דלאו כרות גיטא הוא. דכיון דשייר לה קרקע כל שהוא וכתיב הכי בגיטא כו' וכגון זה אינו גט כריתות כו' וע"ש מ"ש ע"ז בחידושי הרשב"א:

קיצור (כבר נת' לעיל אות א' דחוץ לאחר התורף כשחזר ומחקו אין הגט פסול מדאורייתא. וכאן נת' סתירת סברת הפנ"י שכתב להפך ואמנם אם לא מחקו רק שבשעת נתינה ביטל התנאי דמחולקים הב"ש סי' קמ"ז עם הפנ"י נ' העיקר כדעת הפנ"י ולא כהבית מאיר):

דבגמרא (דף פ"ה א') ואיבעית אימא לאחר התורף וד"ה. הנה לפמ"ש התוס' סד"ה מהו דתימא מוכח דחמור חוץ בכתב לאחר התורף מחוץ בע"פ לפני התורף. דהא גבי חוץ לפני התורף כשלא נכתב כלל משמע דכשר לגמרי לרב ספרא וכ"כ התוס' בד"ה אבל לאחר התורף. ואילו בחוץ בכתב לאחר התורף פסול מדרבנן לרב ספרא. וכדאמר רבי זירא בהדיא כאן והתוס' כ' לעיל דר' זירא סבר כרב ספרא וכ"כ הרשב"א. וכן מוכרח דלר' זירא חמור ע"מ בכתב לפני התורף מחוץ בע"פ לפני התורף דהא בע"מ לפני התורף פוסל רבי. ואילו גבי חוץ בע"פ י"ל ודאי דגם רבי לא פליג. וצ"ל משום בע"פ אטו כתב רחוק לגזור לכן אפילו רבי דגוזר ע"מ בכתב לפני התורף אטו חוץ בכתב לא גזר חוץ בע"פ אטו חוץ בכתב. ולרבנן אפילו ע"מ בכתב אטו חוץ לא גזרו כי אם חוץ בכתב אפילו לאחר התורף הוא דגזרי דאיכא תרי דמיונים חוץ ובכתב. משא"כ ע"מ אטו חוץ לא דמי כ"כ. ועוד דחוץ שאני שאפי' לאחר התורף כיון דאילו לא מחקו הגט בטל לכ"ע. ע"כ גם כשמחקו שייך לגזור. משא"כ על מנת דגם כשאינו מוחקו הגט כשר מדינא כשמתקיים התנאי א"כ אין שייך לגזור. וכיון שכן אפשר מזה יש ראי' לשטת הרמב"ן והרשב"א דחוץ בע"פ גם לרבא אינו פסול כ"א מדרבנן דאל"כ יהי' רבא מחולק בסברות הפוכות עם רב ספרא ור' זירא דלדידיה חוץ בע"פ לפני התורף חמור מחוץ בכתב לאחר התורף וע"מ בכתב לפני התורף. דגם הוא ס"ל בהנך תרתי דליכא רק פיסולא דרבנן משא"כ בחוץ בע"פ ס"ל דפסול מדינא. והם ס"ל להפך ממש. דהנך תרתי כל א' חמור מחוץ בע"פ. דחוץ בע"פ כשר לגמרי וחוץ בכתב לאחר התורף פסול מדרבנן עכ"פ. אכן להרמב"ן ורשב"א א"ש דגם רבא מודה דאין חוץ בע"פ לפני התורף חמור מחוץ בכתב לאחר התורף ואין כאן סברות הפוכות. והנה הה"מ פ"ח סוף ה"ד כ' ומ"ש רבינו כו' ספק גרושין כו' יצא לו מן הירושלמי שבפרק כל הגט כו' ברירה כו' דגמרא דילן כו' לדברי רבנן דקיי"ל כוותייהו לא הזכירו כלל גזירה כו' וע"ז השיג מהרי"ט וכ' ולא ראיתי כו' דבר זה בברירה כו' ולא ראה שגם הרשב"א בחידושיו כאן פ' המגרש ד"ה והרב בעל המאור כ' ואינו מחוור דהתם בירושלמי מפרש טעמא דרבי משום דאין ברירה ובגמ' דילן מפרש טעמא דרבי משום דגזר ע"מ אטו חוץ כו' וכן הרמב"ן פ' כל הגט הביא הירושלמי ופירשו ג"כ דס"ל דכל תנאי שבכתיבת תורף הגט אע"פ שנתקיים אין אותו הגט כשר אלא לדעת האומר יש ברירה מיהו להרמב"ן י"ל דדוקא כשכתב בתוך הגט מיירי הירושלמי וכמ"ש פ' המגרש סד"ה כל התנאי' פוסלי' בגט דמ"ש כתב גט על תנאי ודאי כתבו בתוכו קאמר כו'. והנה מ"ש המגיד לדברי רבנן כו' וכולהו פסולי לרבנן דינא הוא מחשש ברירה כו' צ"ע דהא חוץ לאחר התורף דפסול גם לרבנן לרבא א"א לומר רק משום גזירה אטו לפני התורף. דאילו מטעם ברירה צ"ל דלאחר התורף אין שייך ברירה דאל"כ גם בעל מנת יהי' פסול דהא ס"ל לפ"ז דגם בע"מ שייך ברירה דמה"ט פסול מדינא לפני התורף ואפ"ה כשר לאחר התורף. א"כ ע"כ לאחר התורף לא שייך פסול דברירה וכמו בתנאי שבנתינת הגט דלא שייך דין ברירה. וכן פי' הרמב"ן בהירושלמי. א"כ גם בחוץ לאחר התורף לא שייך ברירה. אם לא שנאמר דבטל מדאוריי' מטעם שכ' הפנ"י וקושיית הר"ן א"כ אמאי לא גזרו בע"מ י"ל דלק"מ כי לרבנן גם ע"מ לפני התורף אינו משום גזירה רק משום ברירה. ובלאחר התורף דלא שייך ברירה כשר. אבל כ"ז דוחק לחדש לרבא דבחוץ לאחר התורף בטל מטעם אחר. וגם בע"מ טעם אחר דברירה. והנה הפנ"י בד"ה רבא אמר פי' טעמא דרבי ורבנן לרבא משום ברירה כו' ודבריו נגד מ"ש הרשב"א דגמ' דילן לא ס"ל כהירושלמי. ובאמת להפנ"י מוכרח דגמ' דילן מחמיר בזה משום ברירה יותר מהירושלמי שהרי לפי הירושלמי רק רבי ס"ל טעמא דברירה וחכמים לית להו טעמא דברירה ולגמ' דילן נצטרך לומר שגם חכמים ס"ל כן אלא דרבי מלבד דס"ל טעם ברירה עוד ג"כ גוזר בזה ע"מ לאחר התורף אטו לפני התורף כו' וזהו ודאי סברא רחוקה כיון כל הפוסקים ס"ל דלש"ס דילן לא שייך בזה ברירה וגם רבא לא הזכיר זה כלל. ורבי זירא ורב ספרא מוכרח דס"ל דלא שייך בזה ברירה. איך נוסיף עוד דלש"ס דילן שייך בזה ברירה יותר גם מן הירושלמי ועוד נראה שאין לחוש בזה לברירה בתנאי דבע"פ עכ"פ. דהנה בגמרא פרק כל הגט (דכ"ה ע"ב) מבואר בהדיא דבתנאי אם מתי שייך בדין אם יש ברירה. וכמ"ש רש"י ואין זה כשאר תנאים כו' ואעפ"כ אנן קיי"ל בפשיטות דהוי גט וכבר עמדו בזה התוס' שם וע' בג"פ סי' קכ"ב סק"ח דעכ"פ זהו דלא כסוגיא הנ"ל. א"כ כיון שנדחה סוגיא שלימה האומרת דשייך התנאי הנ"ל בדין ברירה כש"כ שאין להחמיר ג"כ בתנאי דע"מ הנ"ל בע"פ לפני התורף משום ברירה מה דאין נזכר מזה בגמ' כלל דשייך בדין ברירה. וגם להירושלמי זהו רק לרבי ולא לחכמים וגם לרבי י"ל בכתב התנאי בגט דייקא לא בעל פה. דודאי יש לחלק בין בעל פה ובין בכתב כנ"ל ועוד להרמב"ם קשה איך אפשר ליתן גט דשכ"מ שהוא על תנאי אם ימות כו' דבהכרח צריך לומר לו תנאי זה קודם כתיבת הגט להניח דעתו. וא"כ להרמב"ם יש בזה פיסול משום ברירה אפילו בשאר תנאי כ"ש בתנאי הנ"ל דאפילו כשאמרו בשעת נתינה לבד יש סברא דשייך בו ברירה כנ"ל. וא"כ בלפני התורף ודאי חמור החשש. וצ"ל דלהרמב"ם אומרים לו בפי' שיצווה לסופר לכותבו בלא שום תנאי. וגם זה דוחק כיון דאנן סהדי שלבו ודעתו רק על תנאי זה. וכמ"ש כה"ג הבית מאיר סס"י קמ"ה בענין הגט דווינא וז"ל אבל עכ"ז לא מצאתי בכל דברי החולקים ישוב מספיק על טענת מהר"ם לובלין מה שהכריחו לפירושו זולת מחמת שהמסדר יפרש לו שנותן הגט בפי' בלא שום תנאי ואף בזה ע"ש שעדיין דברים בגו כמבואר בתשו' מהרמ"ל כו' עכ"ל עי' בתשובת מהרמ"ל סי' קכ"ב סד"ה ואין לדמות נ"ד. א"כ הוי כאילו ביטל כו'. ז"א כו'. ובד"ה ובר מדין. מקדים דברים כו' ע"ש. ובסוף התשובה אות י"ב. ע"כ מזה מוכח קצת דתנאי כהנ"ל אינו פוסל בעל פה אפילו לפני התורף גם מהרי"ט פי' דאדרבה הירושלמי ס"ל דלא פסל רבי אלא כשביטל תנאו אבל לא ביטל תנאו אלא שנתקיים אף רבי מודה שהגט כשר כו' והיינו כפי' בעל המאור בהירוש' אף שהרמב"ן במלחמות פרק המגרש ובחידושיו פ' כל הגט השיג עליו ופי' באופן אחר הנה בתוס' קה"ע פ' כל הגט השיג עליו וסיים דדברי בעה"מ שרירן וקיימין. עוד כתב מהרי"ט דטעמו של הרמב"ם ממ"ש רבא דרבי סבר גזרינן כו' מוכח דבלפני התורף אפילו בע"מ פיסולא דאורייתא הוא וספק גרושין כו' עכ"ל. וגם לפ"ז י"ל שדוקא בעל מנת בכתב לפני התורף הוי ספק גרושין אבל מניין לומר כן בעל פה. דהגם שבחוץ גם בע"פ פוסל לרבא י"ל שאני חוץ דהוה פיסול ודאי ולא ספק ועמש"ל סוף אות ב':