סימן קיג

אסימן קיג

בגמרא פ"ק דקדושין (דף ט' ע"א) אמר רב חמא כל הבה מיהבה לאו כלום הוא וכ' התוס' וא"ת מי גרע כו' וי"ל דשאני הכא דמעיקרא היתה שואלת שלא בתורת קדושין ומש"ה איכא למימר כשאומרת הב דאדעתה דמעיקרא אמרה עכ"ל. וכ"כ הר"ן משום דאדיבורה קמא קא סמכה והוא מדברי הרשב"א שכתב כן בפירוש דברי התוס'. וצ"ע להעיר מהא דגיטין פרק התקבל (דף ס"ג ע"א) דיש סברא לומר אדיבורה דידה קא סמיך אע"פ שהשליח לא אמר כמו שאמרה כמ"כ שיש לומר כאן דאדיבורה קמא שלה קא סמכה אע"פ שהוא אומר אופן אחר דהתם מיירי דאמר הילך כמו שאמרה. א"כ יש גילוי דעת דאדיבורה דידה קא סמיך ה"נ יש לדמות כן דהא נמי אומרת הבה מיהבה. או הב. היינו כמו שאמרה. אלא דא"כ קשיא דהא התם קיי"ל דהוי ספק כמו שפסק בטוש"ע סי' ק"מ ס"ט וא"כ אמאי קיי"ל דהכא אינה מקודשת כלל. ויש לחלק דהתם אינו ידוע לבעל שאמרה אשתו התקבל לי גיטי. ע"כ אף שאמר הילך כמו שאמרה י"ל אדבוריה דידיה קא סמיך. אבל הכא שפיר י"ל יותר דאדיבורה קמא שלה ממש קא סמכה ועוד דשאני התם דהשליח אומר בפירוש להפך ואשתך אמרה הבה לי גיטי. אבל הכא האיש אומר רק בלשון שאילה אי יהיבנא לך מיקדשת לי ע"כ כיון שאומר רק בלשון שאילה ומדבריה ניכר דאדיבורה קמא דידה קא סמכת לכן מחליטין דאינה מקודשת. ולכן באמת י"ל דתרתי בעינן שיהיה שייך לומר אדיבורה דידה קא סמכת ושיאמר הוא רק בלשון שאילה אי יהיבנא לך מיקדשת לי. אבל אם לא אמר בלשון שאילה כ"א כשאמרה תן לי אמר הרי את מקודשת לי בו ואמרה הבה מיהבה ונתן לה בשתיקה מקודשת כדמשמע מדברי הרא"ש בשם הראב"ד וכמ"ש רי"ו נכ"ב ח"א. והיינו כיון דאומר לשון מוחלט שנותן בתורת קדושין לא אמרינן אדיבורה דידה קא סמכת:

קיצור. התוספות ס"ל דעיקר הטעם משום אדיבורה קמא דידה קא סמכת אע"ג בגיטין (דף ס"ג א') ובב"מ פרק האומנין נשאר בספק אי אמרינן אדיבורה דידה קא סמיך יש לחלק דלגבי נפשה י"ל יותר אדיבורה דידה קא סמכת או משום שאמר בלשון שאילה:

בומהר"א בן ששון בתשו' סי' קע"ה משמע דס"ל דלהתוס' אפי' לא אמר בלשון שאלה אלא אחר שאמרה הב לי. אמר הרי את מקודשת לי בו והשיבה היא ואמרה הבה מיהבה או הבה אינה מקודשת משום דאמרינן אדיבורא קמא ששאלה החפץ שלא לשם קדושין קא סמכת (רק לפ"ד הרשב"א דלסברתו העיקר משום שהוא אמר בלשון שאלה נסתפק בדין זה). וכן מצאתי ביש"ש פ"ק דקדושין ססי' י"ד וז"ל גם מ"ש הר"ן בתחלת דבריו שאפילו אמרה איהי מתחלה שלא לשם קדושין וחזר ואמר בשעת נתינה התקדשי לי בו ואמרה איהי הבה מיהבה לי דמקודשת דעת הרמב"ן דאינה מקודשת כדפרישית והיינו טעמא דלעולם אדיבורה קמא קסמכת שלא היו לשם קדושין אם לא שקיבלה בשתיקה וכ"ד הרא"ש דלא פסק כשחזר ואמר התקדשי לי בו דיש בו ממש אלא כשקיבלה בשתיקה. (ומ"ש ביש"ש אם לא קיבלה בשתיקה הוא ט"ס וצ"ל אלא שקיבלה בשתיקה או שצ"ל אם לא שקיבלה בשתיקה. ור"ל דבכה"ג דוקא מיירי הרא"ש בשם הראב"ד) וכמ"ש ג"כ לעיל היש"ש בפי' דברי הרא"ש וז"ל ונראה בעיני דוקא קיבלה הימנו בשתיקה אבל אם חזרה ואמרה הבה מיהבה או באחד מהלשונות שאין משמעות לשון קדושין לא מהני ולא מידי עכ"ל ועי' לח"מ ומל"מ. וכ"נ דעת רמ"א בהגה"ה סי' כ"ט ס"י שכתב ואם אמר לה בשעה שהוא נותן לה הרי את מקודשת לי וקיבלה בשתיקה מקודשת ואם קיבלה בשתיקה רק חזרה ואמרה תן לי או השלך וכיוצא בזה אינה מקודשת עכ"ל. וכ' הט"ז שצ"ל ואם לא קיבלה בשתיקה רק חזרה וכו'. וכ"כ בבאה"ט סס"ק י"ז. והיינו שפירש כן דברי הרא"ש. אבל לפע"ד אין נ' כן בדברי הרא"ש דמיירי שקיבלה בשתיקה. אלא דקאי ג"כ על דאמרה הב או הבה מיהבה אעפ"כ כיון שלא אמר בלשון שאלה רק מאמר מוחלט הרי את מקודשת לי ס"ל דהוי קדושין. וכן אפילו אם אחר שביקשה תן לי אמר בלשון שאילה אם יהיבנא לך מיקדשת לי והיא עכ"ז (אם) אמרה הבה מיהבה ואח"כ בשעת נתינה אמר לה הרי את מקודשת לי וקיבלתו בשתיקה ס"ל דהוי מקודשת וכן משמע ברבינו ירוחם נכ"ב ח"א שלאחר שכפל ושילש הענין שתאמר תחלה תן לי והוא יאמר בלשון שאילה ואח"כ אמרה הבה מיהבה. כתב ויש מפרשים דאע"פ שאמרה אלו הלשונות אם אמר לה בשעה שנתן לה הרי את מקודשת לי וקיבלה ממנו מקודשת. ולכאורה נראה דמיירי באופן השני שכתבתי שאמרה תן לי ואמר אי יהיבנא כו' ואמרה הבה מיהבה ואח"כ בשעת נתינה אמר לה הרי את מקודשת לי וקיבלה ממנו מקודשת. גם בחידושי הרשב"א מפרש כן דבמעשה שבגמ' מיירי ג"כ דלאחר הדבורים אמר לה בשעת נתינה הרי את מקודשת לי וס"ל דאינה מקודשת. והראב"ד והרא"ש ס"ל דבכה"ג הוי מקודשת והמעשיות שבגמ' מיירי דלאחר שאמרה הבה מיהבה נתן לה בשתיקה ולא אמר שום דבור עוד מענין קדושין בכה"ג דוקא פסקו בגמרא דאינה מקודשת אבל אם בשעת הנתינה חזר ואמר לה הרי את מקודשת לי וקיבלתו ס"ל להראב"ד והרא"ש דמקודשת. וא"כ ודאי ה"ה אף אם בשעת הנתינה נתן בשתיקה אם (מקודשת) לאחר שאמרה תן לי לא אמר בלשון שאילה כ"א בלשון החלט הרי את מקודשת לי. והיא אמרה הבה מיהבה ונתן בשתיקה הוי ג"כ מקודשת:

קיצור. היש"ש ורמ"א ומהר"א בן ששון ס"ל דלהתוס' אע"פ שלא אמר בלשון שאילה כ"א בלשון החלט אינה מקודשת כיון שאמרה תחלה הב וגם אח"כ אמרה הבה מיהבה או הב. וא"כ ה"ה אם אמר בלשון שאילה ולאחר שאמרה הבה מיהבה אמר הרי את מקודשת לי וקיבלתו אינה מקודשת. אבל הראב"ד והרא"ש ורבינו ירוחם בשם י"מ ס"ל דמקודשת. אא"כ אמר בלשון שאילה ואחר שאמרה הבה מיהבה נתן בשתיקה וקיבלתו אזי דוקא אינה מקודשת:

גומדברי המרדכי פ"ק דקדושין סי' תפ"ז ספק ביד רבי כו' נראה דמפרש ג"כ שלאחר שאמרה הבה מיהבה נתן בשתיקה דאל"כ אין מקום לספק והוי ודאי קדושין. והנה כ"ז שטת התוס' דעיקר הטעם משום דאמרה מעיקרא תן לי ולכן כשאמרה אח"כ הבה מיהבה או הב י"ל אדיבורה קא סמכת. אבל הר"ן כ' שהרשב"א ס"ל שאפילו לא אמרה איהי מעיקרא מידי כיון דאיהו אמר לה בלשון שאלה אי יהיבנא לך מיקדשת לי ואיהי לא מהדרא ליה אין מקדשנא לך אלא אמרה ליה הב או הבה מיהבה אפילו חזר ואמר לה הרי את מקודשת לי בזה לא מהני ולא מידי דעיקר טעמא דאינה מקודשת היינו משום כיון דבלשון שאלה קאמר אם איתא דמרציא ליה הי' לה לאהדורא אין מיקדשא לך ומדלא מהדרא הכי אלא אמרה הבה מיהבה ודאי הכי קאמרה בקידושי לא ניחא לי אלא במתנה ולפיכך אפילו חזר ואמר התקדשי לי אינה מקודשת. נראה לי כל שלא אמר לה בלשונות האמורים בגמרא איכא לספוקי בלשון קדושין וצריכה גט שכל כיוצא בזה אין לנו אלא מה שאמרו חכמים עכ"ל. והמובן מדברי הר"ן בשם הרשב"א דאפילו אם כשחזר ואמר התקדשי לי בו קיבלה בשתיקה אינה מקודשת כיון שהשיבה תחלה הבה מיהבה שמובן דבקדושי לא ניחא לה. והה"מ פ"ד דין ה' כתב וז"ל וכתב הרשב"א ז"ל הטעם מפני שהוא אמר בלשון שאלה מתחלה ואפי' חזר ואמר לה בשעת נתינה התקדשי לי והיא אומרת אחד מן הלשונות שהזכיר רבינו אינה מקודשת אבל אם שתקה ודאי מקודשת עכ"ד. והנה מ"ש והיא אומרת אחד מן הלשונות יש לפרשו שאמרה זה להשיבו על השאלה אע"פ שאח"כ כשחזר ואמר לה בשעת נתינה התקדשי לי קיבלה בשתיקה וכמשמעות הר"ן. אבל י"ל דגם כשחזר בשעת נתינה ואמר התקדשי לי אמרה ג"כ עוד הפעם אחד מן הלשונות הנ"ל אזי הוא דאינה מקודשת אבל כשקיבלה בשתיקה מקודשת. ועיין מזה במל"מ שם בד"ה עוד כ' הרב בעל פ"מ. שהפ"מ ס"ל כסברא האחרונה והמל"מ ס"ל כסברא הראשונה. וכמשמעות הר"ן בהרשב"א. וכ"מ בחי' הרשב"א. (והרשב"א ס"ל דאע"ג שלא אמרה תחלה הב לי רק הוא התחיל בלשון שאילה והשיבה הבה מיהבה או הב אינה מקודשת ואע"פ שאמר לה בשעת נתינה הרי את מקודשת לי). אבל המרדכי כ' דהוא ספק מקודשת והיינו אע"פ שנתן לה בשתיקה ולא אמר הרי את מקודשת לי וז"ל סי' תפ"ז כל הבה מיהבה לאו כלום הוא ספק ביד רבי היכא דאינה מבקשת אותו דבר תחלה כי הכא אלא הוא אומר אם אתן לך דבר פלוני תהא מקודשת לי ואמרה הבה מיהבה אם היא מקודשת לו אם לא עכ"ל. הרי להמרדכי הוי ס"ק אפילו אם לא אמר לה אח"כ בשעת נתינה הרי את מקודשת לי וכיון שכן נראה דאם אמר לה בשעת נתינה לשון מוחלט להמרדכי הוי מקודשת ודאי והיש"ש ס"ל דהוי קדושין גמורים אפילו לא אמר לה מידי בשעת נתינה וז"ל ססעי' י"ד והנראה בעיני מה שהקיל הרשב"א כו'. אומר אני שהם קדושין ודאין גמורין דדוקא כשהיא תבעה מתחלה שלא לשם קדושין הוא דאמרינן דלאו כלום הוא כדברי התוס' והרא"ש. אבל כשהוא התחיל בלשון שאלה והיא השיבה שיתן אין לך ריצוי גדול מזה כו'. ואדרבה אמרה תן והנני מוכן לקבל אמרינן חיזוק לשון הוא כמו כל הכפולים שבתורה עשר תעשר כו' עכ"ל. ור"ל אפי' השיבה הבה מיהבה בלשון כפול הוי קדושין גמורים. והיינו אף שבשעת נתינה לא אמר מידי:

קיצור. (המרדכי ס"ל היכא שהוא התחיל השאלה והשיבה הבה מיהבה הוי ס"ק אף שבשעת נתינה לא אמר מאומה והיש"ש ס"ל דהוי קדושין גמורים ואם בשעת נתינה אמר הרי את מקודשת לי נראה דגם להמרדכי הוי קדושין גמורים):

דוהנה במ"ש לעיל ססעי' ב' דלהיש"ש ורמ"א כשאמרה תחלה הב ולבסוף הבה מיהבה או הב אע"פ שהוא לא אמר בלשון שאילה אינה מקודשת. הנה הר"ן ודאי פליג ע"ז מאחר דס"ל דכל שלא אמר לה בלשונות האמורים בגמ' איכא לספוקי בלשון קדושין כו' כנ"ל סעיף ג'. וכן מצאתי בט"ז סי' כ"ט ס"ק י"ד וז"ל דתרתי לריעותא בעינן חדא שהיא אומרת תחלה הב שנית שאומר אח"כ לשון שאלה אז הוויין הני לישני לגריעותא כו' עכ"ל. והיינו כשאמרה ג"כ לסוף הבה מיהבה או הב כהמעשה שבגמרא. ואף אם היה כמעשה שבגמ' אם אח"כ בשעת נתינה חזר ואמר ה"א מקודשת לי וקיבלתו כבר נת' לעיל ססעי' ב' שיש דעות שמקודשת. ואפ"ל שגם אם השיבה גם אז הבה מיהבה וקיבלתו הוי קדושין. דהבה מיהבה אחר לשון החלט של קדושין יש לפרשו שמסכמת ע"ז. ועי' כנה"ג בשם מהרשד"ם כ' דרוב הפוסקים חולקים על הרשב"א דלעיל סעיף ג':