סימן קי

אסימן קי

לש"ע אה"ע סי' כ"ח סכ"א דין זה כתב הרב"י סס"י כ"ח בשם תשו' הרשב"א סימן תר"ב שאשה שנדרה הנאה מראובן ואמרה כל נכסי פלוני עלי כקרבן ואח"כ בא אותו ראובן וקדשה נראה בעיני פשוט שאינה מקודשת וכן הנהגתי אני במקומי להסיר המכשולות בפני הרמאין עכ"ל. והביאו הרמ"א להלכה. וכל האחרונים לא הביאו ערער ע"ז. אך בספר נתיבות המשפט ססי' ער"ה הביא שהרב בעל מחנה אפרים בהלכות זכייה מהפקר סי' ג' הביא דברי הר"ן פ"ה דנדרים (דף מ"ז ע"א) שכתב על המשנה פ"ט דב"ק (דף ק"ט ע"א) האומר לבנו קונם אם אתה נהנה משלי כו' בחייו ובמותו אם מת לא יירשנו. ויחזיר לבניו או לאחיו. לאו למימרא דכיון דנכסים אסורים לו בהנאה לא יזכה בהם דהא קתני ויתן לבניו או לאחיו או לוה ובע"ח באים ונפרעים מהם אלא ודאי נכסים דידיה נינהו אלא שאינו רשאי ליהנות מהם עכ"ל הר"ן וכ' המחנה אפרים דלדברי הר"ן ה"ה בנדון דהרשב"א הקדושין שנתן לה ראובן דידה נינהו אע"ג דאסורים לה בהנאה ויכולה ליתנם לאחיו או לבע"ח. וא"כ אמאי לא יהיו קדושין. אע"פ שכתב שיש לחלק דלא דמי האי דאסרה נכסי ראובן על עצמה לההיא דאסר לו אביו נכסיו דהתם כיון דאינו הוא האוסר לא הפקיר זכותו. ומש"ה אית ליה קנין בגווייהו ליתנם לאחיו או לבע"ח. אבל זו שאסרה נכסי ראובן על עצמה חשוב כאלו הפקירם. וחילוקו זה מוכרח לדברי הר"ן עצמו פרק בתרא דנדרים (דף פ"ה ע"א) גבי רבא אמר שאני תרומה כו' שווייא עפרא בעלמא יעו"ש. מ"מ נראה מדברי המחנה אפרים שלא נתפייס בחילוקו זה. ולכן נשאר בקושיא על תשובת הרשב"א דסי' תר"ב הנ"ל גם הקשה עליו עוד מהמשנה פב"ת דנדרים (דף פ"ח א') המדיר הנאה מחתנו כו':

קיצור. (הדין שהביא הב"י והרמ"א סי' כ"ח ססעי' כ"א אשה שנדרה הנאה כו' הקשה ע"ז המחנה אפרים הל' זכייה מהפקר סי' ג' מהמשנה פ"ט דב"ק (דף ק"ט ע"א). וממשנה פב"ת דנדרים):

בע"כ נעתיק פה שו"ת הרשב"א סי' תר"ב. שאלת אשה אחת שנדרה הנאה מראובן ואמרה כל נכסי פלוני עלי כקרבן. ואח"כ בא אותו ראובן וקידשה מה דינן של קדושין אם נאמר הואיל ומותר לשאר העולם הרי היא מקודשת כענין מערבין לנזיר ביין אי נמי הואיל ויכולה לישאל. (הגה"ה. ביאור הדברים דתנן רפ"ג דערובין (דף כ"ו סע"ב) מערבין לנזיר (ערובי תחומין) ביין (ואע"ג דלא חזי לדידיה חזי לאחריני וכיון דמזונא הוא גבי אחריני שרו ליה רבנן). ולישראל בתרומה (דהא חזיא לכהן). סומכוס אומר בחולין (דמידי דחזי ליה בעינן ובגמרא מפרש מ"ט לא פליג סומכוס איין לנזיר). ובגמרא שם (דף ל' ע"ב) דבית הלל ס"ל שמערבין לישראל בתרומה. כמו שמערבין לגדול ביוה"כ (למי שהוא גדול שהביא שתי שערות שחייב בעינוי ואע"ג דלמחר לא חזי ליה הואיל וחזי לקטן שאינו בר עונשים). וטעמא דסומכוס דס"ל מאי דחזי ליה בעינן וגדול ביוהכ"פ שאני דאיכא סעודה הראויה מבעוד יום (של ערב יוהכ"פ) ופריך ואלו לנזיר ביין לא פליג סומכוס מאי טעמא. אפשר דמתשיל אנזירותיה (ישאל לחכם ויתיר לו נדרו ויהא יין ראוי לו) אי הכי תרומה נמי אפשר דמתשיל עלויה (ויפתח בחרטה לא נתכוונתי לכך ותנן בנזיר פרק ה' (דף ל"א) הקדש טעות אינו הקדש). אי מיתשיל עלה הדרה לטיבלא. וטבל לא חזי כו' עכ"ל הגמרא עם פרש"י. וע"ש בתוספות ד"ה תרומה נמי וד"ה אלא סומכוס. וכתב רש"י בגמ' ד"ל סע"ב בד"ה שמיה אהל. דבין ר' יהודה ובין רבנן דפליגי גבי ולכהן בבית הקברות כסומכוס סבירא להו דאמר מידי דחזי ליה למיכלא בההיא שעתא בעינן. והרא"ש שם ססי' ב' כתב ול"נ דאין זה תלוי במחלוקת סומכוס ורבנן כו' ולית הלכתא כסומכוס ואע"ג דסתם משנה פי"ז דמסכת כלים כוותיה כו'. כמ"ש בגמרא (דף ל' ע"ב). ועפ"ז מבואר דברי השואל שבהרשב"א לענין קדושין אם נאמר כו' כענין מערבין לנזיר ביין לת"ק דהטעם הואיל וחזי לאחריני. ומ"ש אי נמי הואיל ויכולה לישאל. ר"ל אפילו לסומכוס דאין מערבין לישראל בתרומה משום דמידי דחזי לדידיה בעינן עכ"ז מודה דמערבין לנזיר ביין משום שיכול לישאל על נזירותו ויהיה יין מותר לו. וה"נ יכולה האשה לישאל על נדרה. ויהיו כסף הקדושין דראובן חזי לה ממש. וכמו דסמכינן על הואיל ויכול לישאל לענין ערובין לסומכוס. כמ"כ נאמר דלענין קדושין נמי תהיה מקודשת מהאי טעמא. עכ"ה). (ראיי' הרשב"א מפי"נ אינו מוכרח כ"כ דשם שאמר אי אפשי נתבטל המתנה אבל הכא הרי קיבלה הקדושין ואי משום שאסורי' לה בהנאה באמת לא תהנה מהם כלל עד שתשאל על נדרה. וי"ל משום בשעת הקדושין לא היו שוה פרוטה יש לדחות דשוה כיון דמהני שאלה. כמו שמערבין לנזיר ביין לסומכוס ועוד ה"ל כמקדש לאחר שלשים יום היינו אחר שתשאל. מיהו כיון שאינה רוצה לישאל לא שייך זה). או שמא הואיל ואינה יכולה ליהנות והיא אינה רוצה לישאל אלא רוצה בקיומו. אין דבריו קיימין כלום. דבכדי לא מקניא נפשה (הג"ה. נראה מדברי השואל דאם היא רוצה לישאל על הנדר. אזי חלין הקדושין אף שעדיין לא נשאלה. וא"כ לכאורה אמאי לא ניחוש שמא רצתה. כההיא דע"מ שירצה אבא. וצ"ל דהכא מיירי שאמרה בפי' שאיננה רוצה בהקדושין כלל. עכ"ה) וכההיא דאמרינן בככר זה עלי הקדש שאין מערבין בה (הגה"ה. והוא בפ"ג דערובין (דף למ"ד ע"א). ר"א אומר ככר זו עלי מערבין לו בה. (דאמר לקמן אין מערבין אלא לדבר מצוה. ומצות לאו ליהנות ניתנו. הלכך משום הנאה לא איכפת לן. ואי משום דלא חזיא ליה הא חזיא לאחרים דומיא דנזיר ביין) ככר זו הקדש אין מערבין לו בה לפי שאין מערבין בהקדשות (ככר זו הקדש לא חזיא לא לדידיה ולא לאחריני. ואנן סעודה הראויה בעינן כדלקמן. זה עיקר. רש"י וכ"כ בחידושי הריטב"א שם). ולפ"ז איני מבין מה ראיה מביא השואל מהקדש. שאני התם דהככר אסור לאחרים ג"כ. ע"כ הוא דאין מערבין לו בה. אבל הכא דהקדושין אינן אסורים רק עליה לבד. ולאחרים הם מותרים אין שום דמיון לשם שלא יהיו קדושין. אדרבה משמע משם כמו דהא דחזי לאחריני ולא לו נמי מילתא היא ומערבין לו בה אף שעליו אסור בהנאה כמו גבי ככר זה עלי קונם. שמא כמ"כ הכא גבי קדושין יש לומר כן. ואם נאמר דלא דמי עכ"פ י"ל משום הואיל כמו לסומכוס שם וכנ"ל. עכ"ה):

קיצור. (השואל נסתפק שמא כמו לענין ערובין קיי"ל דאף מידי דאסור ליה באכילה ואפילו בהנאה עכ"ז מערבין לו בה משום דחזי לאחריני. שמא כמ"כ לענין קדושין נמי אף שמעות אלו אסורים עליה בהנאה עכ"ז כיון שראויים לאחרים ואף לאמה ולאחיה. לכן הוי קדושין. ואף אם נאמר דבקדושין בעינן שיהיה ראוי לה עצמה הנה גבי ערובין ג"כ ס"ל לסומכוס דמידי דחזי לדידיה בעינן. ואעפ"כ ס"ל דמערבין לנזיר ביין אף שאסור לו. משום שיכול לישאל על נזירותו ויהיה מותר לו היין. וה"נ כיון דיכולה לישאל על נדרה ויהיה הקדושין מותרין לה הוי קדושין מטעם הואיל. או שמא לא מהני ההואיל מאחר שאינה רוצה לישאל על נדרה):

גוע"ז השיב הרשב"א וז"ל דברים אלו נראים בעיני כפשוטים שאינה מקודשת ולא שייך בהאי ענין ערובין שאמרת. דמה שבאת לדמותה לההיא דמערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה משום דחזי לאחריני הרי היא כשלו. ולומר דהכא קדושין אלו אע"ג דלא חזו בדידה הואיל וחזו לאחריני הרי הם כשלה ומקודשת. הא ליתא דלגבי עירוב היינו משום דלא בעיא סעודה הראויה לו ממש. אלא כל שראויה לעלמא הוה עירוב. וכבית הלל דאמרי מערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה דאלו לבית שמאי בעי סעודה הראויה לו ממש דעליה הוא נסמך לשבות שם משום סעודתו. אבל הכא כיון דלא חזיא לדידה אע"פ דחזיא לאחריני מאי נפ"מ. והא אינה מתקדשת אלא במה שיש לה הנאה ממש דהנאת אחרים מאי מהני לה. (הג"ה. צ"ע פ"ק דקדושין (דף ח' סע"ב) אפילו עני כו' מ"ט כו' אבל עכ"ז חשוב הנאה לה. והרי הכא היתה יכולה לומר לעניים קחו לכם. וכן (דף ז' ע"א) דבההיא הנאה דקא מקבל מתנה מינה כו'. מיהו א"כ גבי המקדש בערלה יכולה לומר לנכרים קחו לכם. ואולי תגיע לה הנאה ממש עי"ז מהם אח"כ ואעפ"כ אינה מקודשת כלל. והיינו דהא אפילו טובת הנאה משמע בגמ' ספ"ב דקדושין (דף נ"ח ע"א) דאינו ממון לענין קדושין וכ"פ הרמב"ם פ"ה מהל' אישות דין ו'. מיהו הרא"ש שם ס"פ הנ"ל בשם ר"ח פסק דט"ה חשוב ממון. וצ"ל זה גרע מט"ה. דט"ה הוא ודאי משא"כ הכא. וגם דבר הגורם לממון י"ל דלא הויא. עכ"ה). אא"כ אמרה תן מנה לפלוני ואקדש אני לך ומדין ערב. פ"ק (ד"ז ע"א). אבל הכא דלית לה הנאה מידי. כי מקדשה (נראה שיש כאן חסרון ואולי צ"ל במאי מקדשה). ומשום הואיל נמי ליכא דלגבי עירוב עיקרא דמילתא לא משום הואיל הוא דא"כ אפילו בהקדשות נמי. דהא קיי"ל כבית הלל דאמרי יש שאלה להקדש אלא משום דחזי לאחריני הוא. (הגה"ה. דבריו אלה לכאורה צ"ע דהא לסומכוס בעינן מידי דחזי לדידיה ופרש"י דגם ר' יהודה ורבנן הכי ס"ל והרא"ש כ' שכן בסתם משנה דכלים פי"ז וכמש"ל סעיף ב'.ואעפ"כ ס"ל דמערבין לנזיר ביין משום הואיל. וא"כ אמאי ככר זה הקדש אין מערבין לו בה. ובחידושי הריטב"א פ"ג דערובין (דף ל' ע"ב) בד"ה דאפשר דמיתשיל בנזירותיה כתב וז"ל וא"ת א"כ למה אין מערבין לדברי הכל בטבל דאי בעי (מעכה) שם מיניה וביה. ובככר של הקדש דהא א"כ אפשר דמיתשיל עליה. י"ל דלא אמרינן הואיל אלא במידי דבלא הואיל חזי לאחריני. ומעתה אין לנו טעם הואיל בענין עירוב אלא לסומכוס דאילו לרבנן בלא הואיל מערבין בו כיון דחזי לאחריני עכ"ל. ועיין בש"ע א"ח סי' שפ"ו ס"ח ועיין בגמרא רפ"ב דנזיר (דף ט' ע"א) מבואר בהדיא דנזירות הרי הוא כהקדש ממש לענין שאלה משום דכתיב קדוש יהיה גדל פרע יעו"ש. ובדברי הרשב"א כאן משמע טעם אחר דלא אמרינן הואיל רק במה שהוא שלו כו'. עכ"ה). והטעם שאמרת משום דיכולה לישאל א"כ לא אשכחן בכי הא הואיל. דלא אמרינן הואיל אלא במה שהוא שלו. אלא דאריא דאיסורא רביע עלה. דנזיר ביין שלו בין שערבו לו אחרים בשלהן זוכה הוא בגוף היין דהא מותר לו ליהנות ממנו. ובשלו אמרינן הואיל. אי נמי במה שאין לאחרים רשות כגון הפקר. או במי שליקט את הפאה ואמר הרי זו לפלוני עני דאמרינן בזה אפילו תרי מיגו דהיינו מיגו דאי בעי מפקיר לנכסיה. ומיגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה. פ"ק דב"מ (דף ט' ע"ב) ופ"ק דגיטין (דף י"ב ע"א). אבל לזכות במתנה שנתנו לו אחרים ובאותו שעה שאינו יכול ליהנות בו שיהיה שלו נימא הואיל ואי בעי מיתשיל אינו דכיון שבשעה שקבלו אינו יכול לזכות בו ואינו שלו שוב אין לו בו זכות. ואע"ג שנשאל אחר מכן. דכיון דבשעת מתנה לא זכה שוב אינו יכול לזכות. עכ"ל:

קיצור. שהשיב הרשב"א דקדושין לא דמי לערוב דהתם העיקר משום דקיי"ל דלא בעינן שיהיה הדבר ראוי לו וסגי במה שראוי לאחרים. אבל גבי קדושין אינה מתקדשת אלא במה שיש לה הנאה בו. והואיל לא אמרינן רק בדבר שהוא שלו או בשל הפקר כמו בפאה. אבל כאן שאחר נתן לה והיא אסורה בהנאה ובשעה שקבלתו אסור הדבר עליה בהנאה לא מהני הואיל כלל. ואע"פ שנשאלה עליו לא מהני וכ"ש דהואיל לא מהני:

דויש להקשות על הרשב"א מהסוגיא פ"ג דפסחים (דף מ"ו ע"ב) אמתניתן דהתם ר"א אומר לא תקרא לה שם עד שתאפה כו' והכא בהואיל קמיפלגי ר"א סבר אמרינן הואיל ואי בעי איתשיל עליה ממוניה הוא. ופרש"י דעל כל נדר והקדש ותרומה הקדוש באמירת פה יכול לישאל לחכם ולעקור דיבורו הלכך ממוניה הוא ועבר עליה כו'. ור' יהושע סבר לא אמרינן הואיל. ופרש"י הלכך על חימוצה אינה עובר כו'. ובגמ' (דף מ"ח ע"א) תניא רבי אומר הלכה כר' אליעזר. וכן פי' הרי"ף בהדיא דהלכה כר' אליעזר דאמר הואיל ואי בעי מיתשיל עליה כדידיה דמי ומוזהר עליה בבל יראה וב"י. וכ"פ הרא"ש שם. ואע"ג דרש"י (דף מ"ח ע"א) בד"ה אבל הכא כ' דאין הואיל בזה בדבר שאינו שלו דנימא הואיל ואי בעי מייתי ליה ברשותיה כו'. וזהו ממש כדברי הרשב"א בתשו' הנ"ל דלא אמרינן הואיל אלא במה שהוא שלו. אבל הרי הרי"ף והרא"ש שפירשו הואיל דר"א ואי בעי מיתשיל עליה מוכרח דלא ס"ל כן. וכן משמע גירס' הש"ס שלפנינו וכ"מ בפשיטות דעת התוס' (דף מ"ו ע"ב) ד"ה הואיל. יעו"ש. וכ"כ בשו"ת שאגת אריה ססי' ס"ג שכ"ד התוספות והרי"ף והרא"ש כמו שכתבתי. ומיהו ראיתי שהר"ן שם בד"ה איתמר האופה מיו"ט לחול השיג על הרי"ף דאפשר דר"א דסבר שעוברין עליו בב"י וב"י טעמיה משום דטובת הנאה ממון ולאו משום הואיל כו':

ועוד קשיא מ"ש הרשב"א בפשיטות דכיון שבשעה שקבלו ממנו אינו יכול לזכות בו ואינו שלו. דמנלן שאינו שלו. דכיון שזה נתן לה הדבר בתורת קדושין י"ל דחשיב שלה ואע"פ שהדבר אסור עליו בהנאה יש לומר שעדיין אין זה מונע שלא יהיה חשיב שלה. כי יש כמה דברים שאסורים בהנאה ונעשים שלו אף שאסורים עליו בהנאה. והוא דין המשנה פ"ט דב"ק כמש"ל סעי' א' בשם הר"ן פ"ה דנדרים. וכ"כ בשט"מ פ"ט דב"ק (דף ק"ח ע"ב) אמתניתן הנ"ל בשם הר"ר יהונתן ואע"פ שאסור ליהנות מהן אפ"ה שלו הן. וכ"כ עוד בשם הרב המאירי וז"ל ר"ל לא יירשנו לענין שיהא מותר בהנאתם שאע"פ שממילא אחר שלא חלקם על פיו לאחרים יורש הוא מ"מ הרי הוא כיורש איסורי הנאה והרי הוא זוכה בירושה מן הדין אלא שנאסר בהנאתם עכ"ל. וזה שלא כמ"ש בחידושי הרשב"א שם וע"ק האיך בעלי חוב באין ונפרעין מהן והרי אין לו בהן כלום ואפילו נתנם לו האב אינו זוכה בהם עכ"ל. והרי הר"ר יהונתן והרב המאירי ס"ל להפך שהוא זוכה בהם מן הדין רק שנאסר בהנאה. וכיורש איסורי הנאה. ונראה מדברי הרשב"א עצמו דכמ"כ וכש"כ כשנותן לו האב הדין כמו בירושה ולהר"ר יונתן והרב המאירי זוכה בהן. וכ"מ דעת היש"ש פ"ט דב"ק סי' סמ"ך. גם שם סי' ס"א פסק וז"ל ומה שאוסר עליו בקונם יכול ליתנו לצדקה או כה"ג ואחרים אינן יכולים ליטלו ממנו בעל כרחו. ולא עוד אלא אף מוציאין מידן. ומ"מ אי אכלו כבר פטורין מלשלם. ואי איתשיל עליה ונשאר מאותו דבר הנאסר עליו. מחוייבים לשלם מה שאכלו דאין שייך לומר שזכו מן ההפקר כ"א גבי תרומות ומעשרות עכ"ל. וכ' עוד שם בפנים דאע"פ שאסורים עליו כגון שאסר אותן בקונם עליו מ"מ אינן הפקירא. ויכול ליתנם לצדקה וחלק על הרשב"א פב"ת דנדרים (דף פ"ה ע"א) והר"ן לשם שהביאו דס"ל הפך מזה וס"ל דהאוסר הנאות פירותיו על עצמו יכולים אחרים ליטול אותו בעל כרחו כו' ע"ש. דהרשב"א לשטתו דס"ל כשאסורים עליו בהנאה אין לו זכות בהן ואינן שלו וכהפקירא. והיש"ש ס"ל כמשמעות המשנה פ"ט דב"ק וכפי' כל הפוסקים שהן שלו וכנ"ל. וא"כ כיון שהוכחנו דרוב הפוסקים ס"ל שהן שלו וה"ה כשהיא אסרה על עצמה בקונם. א"כ כשקדשה ראובן הרי זכתה בהן. וא"כ אף שאסורים עליה בהנאה. הרי בדבר שהוא שלה גם לפרש"י פסחים מ"ח א' אמרינן הואיל ואי בעי מיתשיל עליה כו'. וכ"ד הרשב"א עצמו בתשובה הנ"ל אלא דאזיל לשטתו דחשיב אינן שלה. ואזיל לשטתו בפי' המשנה פ"ט דב"ק שפירשה בשם הראב"ד בדרך אחר שמ"ש ויחזיר לבניו או לאחיו קאי על האב המדיר. כלומר שהאב המדיר יכול ליתנו לבנו של המודר וכן פורע לו חובו כו' משום דהוקשה לו כמה קושיות לשטתו איך יכול הבן המודר ליתנם לבניו או לאחיו כו' ואח"כ הקשה גם על פי' זה ותירץ בשם הרמב"ם דלעולם אנידר קאי אלא דכיון דאומר אלו נכסים שאסר עלי אבא אין זה כנותן משלו אלא כמגביה להן מציאה כו' ובנדרים ס"פ השותפין (ודמ"ז א') כתב בחה"ר דאינו יכול ליתן לבניו. גם מ"ש בכוונת הרמב"ם דע"י שמודיעם שהם נכסים שאסר עליו אבא אין זה כנותן משלו אלא כמגביה מציאה. אינו מוכרח כלל דהכ"מ שם פי' הטעם דעי"ז ה"ל כאין לו טובת הנאה ממה שנותנם להם. אבל לעולם הענין שנותן את שלו. ולכן כל הפוסקים שם דמפרשים המשנה כפשוטו ע"כ ס"ל שהן שלו. וא"כ אמרינן בזה הואיל לכל הדיעות. גם הנה פי' ויחזיר לבניו היינו לבנו של המודר ממש כמבואר מדברי התוספות שם (דף ק"ח ע"ב). אף שכתבו כן על הגוזל את אביו כו' ודאי הפירוש לבניו דגבי מודר ג"כ לבניו ממש וכ"כ הרמב"ם פ"ה מהל' נדרים דין ח' וכ"כ הראב"ד שם והלא בלא תנאי אנו אומרים יתן לבניו כו' וכ"כ הטור י"ד סי' רכ"ג אלא שהר"ן כ' דלאו למימרא שיתנם להם ממש אלא שמראה להם מקום כו' והכ"מ כ' ולעד"נ שאע"פ שיתנם להם ממש מותר כו' ע"ש. א"כ מכ"ז נלמוד שהם שלו ממש. גם הנה הרמב"ם שם כ' וכן אם פרעו בחובו והטור השיג עליו והכ"מ כ' על הטור דאשתמיטתיה מתניתין דהגוזל קמא הנ"ל והלח"מ שם תירץ דההשגה היא דהמשנה אמרה ובעלי החוב באים ונפרעים והיינו שב"ד מגבין להם אבל לא שיפרע הוא בעצמו להם כו' וכ"כ הט"ז סי' רכ"ג סק"ד א"כ לא מיבעי להרמב"ם אלא אף להטור י"ל דהן שלו ממש. רק כיון שאסורים עליו בהנאה אינו יכול לפרוע בעצמו:

קיצור. דמדברי הרי"ף והתוס' פ"ג דפסחים מבואר דקיי"ל דאמרינן הואיל אי בעי מיתשיל עליה אף שעכשיו אינו שלו וכ"פ הרא"ש שם. רק רש"י שם ס"ל כמ"ש הרשב"א דלא אמרינן הואיל בדבר שאינו שלו. אך בנד"ז י"ל דאף לפרש"י אמרינן הואיל והיינו משום דחשיב שלו אף שאסור עליו בהנאה שכ"כ בשט"מ פ"ט דב"ק בשם הר"ר יונתן והרב המאירי. וכ"פ היש"ש פ"ט דב"ק סי' ס"א. ובחידושי הרשב"א שם הוכרח להוציא לשון המשנה מפשוטו לומר ויחזיר לבניו קאי על האב המדיר וזה נגד כל המפרשים וכמ"ש התוספות שם וכ"פ הרמב"ם פ"ה מהל' נדרים דין ח' והראב"ד שם:

הוז"ל הרשב"א בחידושיו בנדרים פרק השותפין (דף מ"ז ע"א) בד"ה בחייו ובמותו כו' ומשמע שיתן המודר לבניו או לאחיו לאחר מיתת אביו קאמר וכ"כ הרמב"ם כו' וקשיא לי כו' אדרבה הוא אסור ליתנו כשאר איסורי הנאה ואם הוציא מעל. וב"ח שזוכה בנכסים מן ההפקר הוא זוכה כחמץ בפסח וכערלה וכלאי הכרם. (הגה"ה. פ"ק דפסחים (דף ז') סע"ב ופ"ג דב"ק (דף כ"ט ע"ב) ע"ש בפרש"י שני דברים אינן ברשותו של אדם בור ברה"ר וחמץ בפסח. ופרש"י לפי שאסור בהנאה. וא"כ ע"י שאסור בהנאה חשיב אינו ברשותו. א"כ כמ"כ נאמר גבי קונם חשיב אינו ברשותו. ובשט"מ בב"ק שם בשם הר"י מווינא הקשה אמאי לא חשיב שור המועד. והנה גבי חמץ בפסח אינה מקודשת א"כ כמ"כ בקונם. ויש לחלק חדא דגם שם עכ"פ עשאן הכתוב כאלו הוא ברשותו א"כ ה"נ בקונם. אלא דהתם אין מקודשת שהרי לא תוכל ליתן לבע"ח שלכולם אסור בהנאה משא"כ גבי קונם. ועוד התם ליתא בשאלה ומוכרחת לבערו דעובר עליו בב"י וב"י משא"כ הכא דמותרת להשהותו וישנו בשאלה כנ"ל. עכ"ה). והראב"ד פירשה על האב המדיר כו' עכ"ד. ושם דף מ"ח ע"ב ד"ה ורב נחמן האריך עוד בקושיא זו וז"ל וקשיא לי אם נותן הוא לבנו או לאחיו היכי קתני לא יירשנו ודאי יורש הוא שהרי יכול הוא ליתנו לבנו או לאחיו כו' ועוד האיך נותן לבניו או לאחיו שהרי מועל הוא וכדאמרינן בר"פ אין בין המודר (דף ל"ה ע"א) באומר לחבירו ככרי עליך ונתנה לו מקבל שהוא הנידר מעל לכשיוציא. ועוד קשה האיך אפשר שיירשנו והלא כיון שאסר בהנאתו אין לו בהם כלום כו' ועוד קשיא לי כו' והלא אפילו שתיק מיניה כו' עכ"ל. ולע"ד יש ליישב דהנה ס"פ השותפין שם (דף מ"ח ע"ב) ההוא גברא כו' אסרינהו לנכסי עליה פי' הרא"ש והתוספות שם אסרינהו עליו בחייו ובמותו כו' ליקני הדין ואי הוה בר בריה כו' וכ' הרשב"א בחידושיו שם וקשיא לי האיך אפשר לבן לקנות נכסים אלו כלל דהא אסרן עליו האב בהנאה. וכיון שכן האיך הוא יכול להקנותם לבנו לכי הוה צורבא מרבנן שאם הוא לא קנאם אינו יכול להקנותם. ותירץ דרב נחמן ס"ל דכיון שאין הבן קונה נכסים אלו אלא להקנותם לבנו לא נכנס זה בכלל איסורו כלל ומיהו קנה להקנותן עכ"ל. וא"כ עד"ז ממש יש לפרש הטעם של המשנה פ"ט דב"ק בחייו ובמותו אם מת לא יירשנו. ויחזיר לבניו או לאחיו. שלכן לא מעל הבן הנידר דכיון שאינו זוכה בהן לעצמו כלל רק ליתן לבניו או לאחיו לא נכנס זה בכלל האיסור דומיא דהכא שאסרן עליו בחייו ובמותו ואעפ"כ התירו שיוכל לומר לו שיקנה בשביל להקנות לבנו כו'. ועיין תוספות פ"ט דב"ק (דף ק"ח ע"ב) דבן הבן מכח אבוה דאבא קאתי. והקושיא הראשונה האיך קתני לא יירשנו כו' כבר תירץ הר"ן פ"ה דנדרים (דף מ"ז ע"א). ומ"ש וע"ק האיך אפשר שיירשנו כבר כתבתי לעיל בשם השט"מ דה"ז כמו שיורש איסורי הנאה כו' ועיין במשנה פ"ו דדמאי משנה יו"ד. והקושיא האחרונה עיין תירוצה בכ"מ פ"ה מהל' נדרים דין ח'. וכבר כתבתי לעיל סעיף ד' בשם היש"ש פ"ט דב"ק סי' ס"א דמה שאסר עליו בקונם אינו הפקר. ולע"ד יש ראיה ברורה לזה ממשנה שלימה ספ"ד דנדרים (דף מ"ג א') אם אין עמהן אחר מניח על הסלע או על הגדר ואומר הרי הן מופקרים לכל מי שיחפוץ והלה נוטל ואוכל. ורבי יוסי אוסר. ואי איתנהו לדברי הרשב"א דכשאסורים עליו בקונם אינם שלו וחשוב הפקר. א"כ גם לר' יוסי יש תקנה ועצה שהמדיר יאסור על עצמו בהנאה ככר לחם אחד שלו. ואז ה"ל הפקר ויהיה זה המודר מותר לאוכלו דה"ל זוכה מן ההפקר וכענין מ"ש הרשב"א ובעל חוב שזוכה בהנכסים מן ההפקר הוא זוכה כו' כנ"ל ומדלא שמעינן עצה זו כלל מוכרח שאף שאסר הנאה מככרו לא חשיב הפקר כלל. והרי הוא שלו כמקודם. ואסור להמודר הנאה לאוכלו:

קיצור. גם בחמץ בפסח עשאו הכתוב כאלו הוא ברשותו וכ"ש בקונם דליכא ב"י וב"י. מה שהקשה הרשב"א האיך נותן לבניו והלא מועל הוא. מבואר בדברי קדשו בעצמו תירוץ בכעין זה על הא דאמר ואי בר ברא צורבא מרבנן ליקנינהו כו'. גם לכאורה ראיה מהמשנה ספ"ד דנדרים גבי ורבי יוסי אוסר דע"י קונם לא חשיב הפקר:

ווהנה המחנה אפרים הביא עוד ראיה מהסוגיא פ"ד דנדרים (דף ל"ה סע"א) ככרי עליך ונתנה לו במתנה מי מעל. למעול מקבל יכול לומר דהתירא בעיתי. דאיסורא לא בעיתי. וכתב הר"ן שאילו היה יודע שהוא של איסור לא היה רוצה לזכות בה. ונמצא זכייה בטעות ואינה זכייה עכ"ל משמע דאי הוה ניחא ליה איסורא מעל ואי לא קנה אמאי מעל כדאמרינן פרק השואל (דף צ"ט ע"א) גבי המשאיל קרדום של הקדש כו' ואי לא קנאו אמאי מעל כו'. ור"ל א"כ ה"נ גבי ככרי עליך ונתנה לו מתנה קנה המקבל. א"כ מוכח מזה דאע"ג דאסור להמקבל ליהנות ממנו מ"מ זכה בו לענין להורישו לבניו או לאחיו או לב"ח עכ"ל. והנה בענין ליתנו לבניו אפשר לחלק דהתם שאני שהבן יכול לומר מכח אבוה דאבא קא אתינא משא"כ הכא. אבל לענין בעל חוב בא ונפרע ודאי חד דינא הוא. אך אפשר גם שם נותנו לבנו או לאחיו לאו דוקא דה"ה גם לאחר אלא דרבותא קתני לפמ"ש הר"ן פ"ה דנדרים (דף מ"ז ע"א) דלאו למימרא שיתנם להם ממש אלא מראה להם מקום כו'. וגם לפמ"ש הכ"מ שיוכל ליתן להם כיון שמודיעם שהם אסורים עליו א"כ י"ל ה"ה לאחר. וצ"ע דהא גבי חמץ בפסח אחר זמן איסורו משמע דאסור ליתנו לנכרי כו'. והנתי"מ ססי' ער"ה הקשה על המחנה אפרים וז"ל ולק"מ דודאי אסור לה לזכות בשביל זה דאין לך הנאה גדולה מזו עכ"ל ר"ל מה שבע"ח יהיה נפרע מזה. ולא ידעתי מנין לו מ"ש מהמשנה פ"ט דב"ק הנ"ל. והנתי"מ לא עיין בדברי הר"ן פ"ה דנדרים (דף מ"ח ע"ב). גם מה שדחה ראיית המח"א מהא דככרי עליך אינו נכון. דמדברי הר"ן מוכרח דאילו רוצה לזכות בו זכה בו אף שאסור עליו בהנאה. אלא שלמ"ד יש מעילה בקונמות חייב עי"ז קרבן מעילה ולמ"ד אין מעילה בקונמות אין עליו איסור כלל. דזכה בו לא לענין שיהנה ממנו רק לענין שבע"ח בא ונפרע וכנ"ל בשם השט"מ דב"ק דה"ל כיורש איסורי הנאה כו'. ואפשר לחלק בין ירושה דממילא באה לכן אף שאביו אסר עליו בהנאה ה"ל כיורש איסורי הנאה. אבל הכא שמקבל המתנה ביד והיא אסורה עליו בהנאה י"ל יש איסור. מ"מ אינו מוכרח די"ל דמקבל ע"מ שלא יהנה רק מה שמותר והרי אין כאן איסור ב"י וב"י. ועוד אף דעבדא איסורא מ"מ כיון שאין זה איסור הנאה ממש רק קצת איסור כמערים לשיבא בע"ח ויגבה. י"ל חשוב זכייה. ולכן נהי דבקונם דידיה י"ל אינה מקודשת דהא לא מהני ביה שאלה שלה כדאיתא ביבמות פרק האשה רבה (דף פ"ח ע"א) אי דידיה משום דבידו לאיתשולי עליה אלא דאחר וכו'. אבל בקונם דידה דבידה לאיתשולי עליה שפיר י"ל דאמרינן הואיל ומקודשת וכנ"ל. וגם שפיר יכולה לקבלם לא כמערים בשביל שב"ח יפרע מהן אלא משום שתלך אצל חכם ויתיר הנדר. והנה ראיתי בחידושי הרשב"א פ"ה דנדרים וספ"ט דב"ק דעיקר ראייתו שהמקדש בקונם אינו מקודשת הוא מהסוגיא דפ"ה דנדרים (דף מ"ז א' ב') וז"ל דמ"ח ב' בד"ה ורב נחמן והלא כיון שאסור בהנאתו אין לו בהם כלום ואפילו נתנם לו האב אינו זוכה בהם ואם קדש בהן את האשה אינה מקודשת וכדמשמע בפירוש באותה שמועה שבפרקין איבעיא להו קונם פירות אלו על פלוני מהו בחילופיהן. ואתיא למיפשטא מהא דתנן המקדש בערלה ובכלאי הכרם אינה מקודשת מכרן וקידש בדמיהן מקודשת אלמא אוסר פירותיו על חבירו כערלה וככלאי הכרם דמו ליה. ואם קדש בהן את האשה אינה מקודשת. וכ"כ הראב"ד ז"ל שאפילו המקדש בגידולין צריך לחזור ולקדש עכ"ל. ולע"ד יש לדחות. דעיקר האיבעיא אם חליפי האיסור חשובין כמו האיסור או לא. ולכן פשט ממכרן וקידש בדמיהן. דאי איתא דחליפין כגוף האיסור דומה א"כ גבי חליפי ערלה היה צריך להיות הדין דאינה מקודשת כיון שהמקדש בערלה אינה מקודשת א"כ כמ"כ בחליפי ערלה אי איתא דהחליפין ה"ל כמו עצם האיסור. ומדקתני מקודשת אלמא דחליפי האיסור לאו כגוף האיסור דמו. ומינה גבי קונם פירות האלו על פלוני החליפין של הפירות מותרים לפלוני ולאו כגוף הפירות דמו דמ"ש מחליפי ערלה. אבל לענין קדושין לא עלה ע"ד הש"ס לדמות חליפי קונם לחליפי ערלה כיון גם המקדש בקונם עצמו מקודשת משום דאפשר בשאלה. אלא האיבעיא היה לענין הנאה אם חליפי פירות הנ"ל דקונם מותרים בהנאה לחבירו. ומדין קדושין בחליפי ערלה יש לפשוט לענין דין הנאה בחליפי קונם. ועוי"ל אף את"ל דהפשט משמע כמ"ש הרשב"א דאוסר פירותיו על חבירו ה"ז על חבירו כמו ערלה וכלאי הכרם שאם קדש בהן את האשה אינה מקודשת שאני התם דאין ביד חבירו המקדש לשאול על הקונם של המדיר. וכדאמרינן רפ"י דיבמות אלא דאחר כו'. משא"כ בקונם של האשה המתקדשת כנדון שנשאל בסי' תר"ב שבידה לישאל עליו שפיר י"ל דמקודשת:

קיצור. המח"א הביא ראיה מככרי עליך ונתנה לו במתנה נדרים (דל"ה סע"א) דמבואר שם ובהר"ן דיכול המקבל לזכות בו. ואפשר כשזוכה לא ע"ד ליהנות כ"א שיבוא בע"ח ויפרע ממנו אין בזה איסור. ועכ"פ אף אם עבד איסור אבל זכייה שייך בו ודלא כהנתי"מ. ובקונם דידה שהיא זוכה ע"ד שלא תהנה עד אחר שתשאל על נדרה י"ל ליכא איסורא כלל. וראיית הרשב"א דבקונם אינה מקודשת מהסוגיא פ"ה דנדרים (דף מ"ז) גבי מכרן וקידש בדמיהן. יש לדחות דלק"מ על המח"א משם. ועוד שם מיירי בקונם שאין ביד המקדש ולא ביד המתקדשת לישאל עליו. אבל בקונם דידה שבידה לשאול עליו אין שום ראיה משם כלל:

[חסר]: