סימן קד

אסימן קד

עוד תשובה על ענין הנ"ל א מ"ש כת"ר וז"ל בעיקר היסוד שהחליט מעל' שנ"ד יש לו דין מרומה לכאורה צ"ע דאם משום חזרת העדים במאהילוב א"י איך שייך לומר מפני זה דלהוי למפרע ד"מ מאין היה להם לב"ד דרהאטשוב לידע שיחזרו בהם דליצטרכו אז דו"ח ושנאמר דכיון דלא עשו דו"ח לא נגמרה עדותן ויכולים לחזור בהן וא"כ בכל חוזרין ומגידין דעלמא נימא הכי ונפל דין כיון שהגיד כו' בבירא בכל ד"מ וכה"ג אם לא שעשו מתחלה דו"ח עכ"ל. הנה גם אני לא העמדתי יסוד ע"ז שמפני חזרת העדים יקרא דמ"ר. ויש קצת ראיה ע"ז מסוגיא דפאד"מ גבי חיישי' שמא איחרוהו וכתבוהו דכיון דבשעה שנתקבל העדות לא היה מקום לקרותו דמ"ר שוב אף אם אח"כ נתחדש דבר מצד אחר לספק על העדות אין לזה דין מרומה. אמנם לכאורה במהרי"ק שרש ס"ז מבואר להיפך שכ' אהא דתנן פ"ב דכתובות העדים שאמרו כתב ידינו הוא זה אבל אנוסים היינו כו' משמע מכאן שאפילו במקום שהדין נראה מרומה כי התם שהעדים עצמם מכחישים השטר ואיתנהו קמן אפ"ה אמרינן דנעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד עכ"ל. הרי ס"ל דמחמת חזרת העדים נק' דין מרומה אלא דהתם מועיל עדותן דה"ל כמו שנחקרה עדותן. ור"ל דהא גם בדין מרומה מהני דו"ח. וא"כ בנד"ז שלא עשו דו"ח בתחלה. ה"ל כדין מרומה שלא נחקרה העדות תחלה. וגם בתשו' מהר"מ אלשיך סי' מ' משמע דס"ל דכה"ג נקרא דין מרומה כמש"ש בתחלת התשו' וז"ל ומינה דאי הוה כו' וזו היא ששנינו פסולי עדות היינו כו' ההוא נמי דין מרומה הוא כדכתב מהרי"ק סי' ס"ז עכ"ל. עוד כ' שם חדא כו' שנית כו' ג' כו' ומש"ה בבבא תניינא כו' הרי ס"ל אפי' דזה הוא מדרגה שנית שבדין מרומה ע"ש. אך צ"ע דאם הפי' כמו שנחקרה עדותן דמי ר"ל כאילו עשו שבע דו"ח א"כ מאי פריך הש"ס בסנהדרין רפאד"מ (דף ל"ב ע"א) ואי ס"ד בעינן דו"ח היכי חיישינן שמא איחרוהו כו' ומאי קושיא דכיון שעשו דו"ח תחלה מש"ה אף שאח"כ נולד ספק מהכחשת עדים אחרים לא מרעינן העדות שנחקרה תחלה. כיון דליכא ודאי הכחשה. דבכל מקום לא מהני הכחשה דעדים אחרים לבטל עדות שלימה אא"כ יש כאן הכחשה ודאית כמבואר בגמ' ופוסקים. ועיין במכות (דף ה') גבי במזרח הבירה עמנו הייתם כו'. וכיון דהכא ליכא הכחשה ודאית כיון שי"ל איחרוהו וכתבוהו. א"כ ה"ל רק ספק הכחשה. ולכן אין זה פוסל העדות שכבר נחקרה כדין. ולעולם אימא לך דדיני ממונות בעו דו"ח. ושאני התם דעה"ח עהש"ט ה"ל כמי שנחקרה עדותן כו'. א"ו דאין הפי' כמי שנחקרה עדותן בשבע דו"ח דמי. רק כשאר עדות בע"פ דד"מ שא"צ דו"ח. דכה"ג ג"כ נקרא נחקרה עדותן כיון שא"צ דו"ח וכמ"ש הר"ן בתשו' סי' ל"ד. אכן באמת אין זה הוכחה דאדרבה את"ל דעה"ח עהש"ט אינו כמו שעשו שבע דו"ח א"כ מה נתחבטו בגמ' שם להוכיח דדיני ממונות א"צ דו"ח הא בפשיטות יש הוכחה מדסמכינן בהו על עדות שבשטר כו'. א"ו משמע להיפך דעדות שבשטר ה"ל כמו שנחקרה עדותן בשבע דו"ח כיון שכותבים הזמן והמקום. ואף שאין כותבין באיזה שבוע י"ל דמהני משום שכותבין לשנות המלך וה"ל כשנה שבשבוע פלוני כו'. ואעפ"כ מקשה הש"ס שפיר דאס"ד דיני ממונות בעינן דו"ח היכי חיישינן שמא איחרוהו כו'. דהא התם יש הכחשה גמורה בזמן שבשטר. וא"כ אף שנחקרה עדותן בשבע דו"ח הא יש עדים שמכחישין אותן בחקירות הכחשה גמורה. וא"כ אף שאפשר לתרץ דבריהם שאיחרוהו. מ"מ פשיטא דתירוץ זה אינו טוב יותר מאם לא עשו כלל החקירה דזמן ההוא. דאדרבה גרע טובא מיני'. וזה מבואר בלשון רש"י שם מכדי דרישה וחקירה לאכחושי קא אתיא והיכא דקא מיתכחשו קמן ניקו אנן מתרצינן למילתייהו בשמא עכ"ל ור"ל דהכחשה זו אף שיש לתרצה בשמא מ"מ שמא זה ודאי לא עדיף מאילו לא היה הכחשה כלל (אף) [אך] שלא נחקר הזמן כו' וגרע יותר דהתם ליכא ריעותא והכא איכא ריעותא וספק הכחשה כו'. וא"כ לפ"ז מובן דאדרבה עה"ח עהש"ט כשכ' הזמן והמקום בשטר כדין ה"ל בדיני ממונות כאילו נחקרה עדותן בדרישה וחקירה ממש. וכן משמע בשט"מ פ"ב דכתובות (די"ח ע"ב) גבי כמי שנחקרה עדותן בב"ד דמי. במש"ש ומיהו כו' אלא במידי דבעי חקירות כו'. וא"כ שפיר י"ל כמ"ש מהרי"ק ומהר"ם אלשיך דחזרת העדים נקרא דין מרומה ואעפ"כ אם כת"י יוצא ממקום אחר אין נאמנין דהא כנחקרה עדותן בשבע דו"ח דמי. וכ"מ בהדיא במהרי"ק שם ובש"ך בח"מ סי' ע"א ס"ק כ"ח. ואע"פ שהכריח מתשו' הרא"ש ההובאה בטור ח"מ סי' ע"א סעי' כ"א דכשיש אמתלאות שהדין מרומה אזי אפי' בעה"ח עהש"ט הגם דנעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד עכ"ז צריך דו"ח. אין להכריח מזה דנדון המשנה דפסולי עדות היינו לא נקרא דין מרומה. מדא"י לחזור בהן דאלמא א"צ דו"ח עוד. דע"כ מוכח ממהרי"ק ומהר"ם אלשיך דגם נדון המשנה ה"ל כדין מרומה אלא דא"י לחזור בהן כיון שנחקרה עדותן כדבעי. ונדון הרא"ש י"ל דשאני דיש אמתלאות טובא שהדין מרומה אזי לא סגי בדו"ח שבשטר. כ"א בעינן עוד דו"ח אחרת ע"ד מ"ש הריב"ש בתשובה סי' רס"ו שהדו"ח בדין מרומה הוא כההיא דר' טרפון שלהי יבמות לא כך אמרת לי כו' יעו"ש בפרש"י אולי יהפוך את דבריו כו' ובגמ' שם ודקדק עליו ב' וג' פעמים כו'. ואף דהריב"ש ס"ל דבדמ"ר א"צ רק דו"ח זו וכ"ד הר"ד בחי' הר"ן ר"פ אד"מ. מיהו לפ"ד רוב הפוסקים החולקים ע"ז וס"ל דבדין מרומה בעי' דו"ח כמו בד"נ ממש כמו שהובא בתשובות מהרר"ב אשכנזי סי' ה'. מ"מ י"ל דהדין אמת כמ"ש הר"ן והריב"ש דכשנראה לדיין צד רמאות שצריך לדרוש ולחקור אותו צד רמאות שחושש בו נוסף על שבע דו"ח שבמשנה וזה מוכרח מההיא דר"ט הנ"ל:

ומעתה בנדון פסולי עדות היינו דלא שייך צד רמאות די בשבע דו"ח שבמשנה וכבר נעשו בשטר. משא"כ בנדון הרא"ש דהיה אמתלאות טובא המראים על רמאות היה צריך ג"כ דו"ח דהר"ן והריב"ש ולדו"ח זו נתכוין הרא"ש בתשו' או דצריך לחקור ג"כ בע"פ שנים ושלשה פעמים ג"כ כל השבע דו"ח. ואפשר להביא ראיה לדעת מהרי"ק והאלשיך מדברי ר"י בעל התוס' שבמרדכי ר"פ אד"מ ממ"ש ולבסוף חזר בו אחד מן העדים והשיב ר"י כו' כי אפילו בעדות הודאות והלוואות צריך דו"ח עכ"ל דלכאורה יפלא הא בעדות הודאות והלוואות א"צ דו"ח. והרב"י בסי' כ"ט נתכוין לתרץ זה במ"ש דהוי כדין מרומה. ויש לומר דהטעם דהוי דין מרומה היינו משום שחזר בו אחד מן העדים. וא"כ הוא ממש כדעת מהרי"ק והאלשיך. ויש שטה אחרת בדברי ר"י לומר דאף בדיני הודאות והלוואות כיון דמדאורייתא צריך דו"ח ע"כ הגם דרבנן תקנו שא"צ דו"ח מ"מ אם חזרו בהן מהני חזרתן ואין בזה משום כיון שהגיד וכו' ודלא כמ"ש הר"ן. כן ביאר בסדר אלי' רבא שער ב' דף צ"ט סע"א. גם בכנה"ג בח"מ סי' כ"ט בהגהת הב"י אות ה' הביא שהרא"ם בתשובות סי' כ"ד הביא מחלוקת הפוסקים בזה. וכ"מ לכאורה דעת הרמב"ם פ"ג מהל' עדות דין ה'. וא"כ לפ"ז אין להכריח מדברי ר"י ראי' לדעת מהרי"ק ומהר"ם אלשיך. מ"מ לפ"ז בלאה"נ יכולים לחזור בהן אפילו לא יקרא זה דין מרומה. אלא דע"ז ודאי אין לסמוך נגד פסק הרב"י סי' כ"ט כתשו' הר"ן סי' ל"ד. וכ"מ במהריב"ל ח"ג ססי' כ"ה דלא נחלקו אלא בדין מרומה משמע דס"ל בד"מ דין שאינו מרומה א"י לחזור בהן אף שלא עשו דו"ח. מ"מ הא נגד זה י"ל דלהב"י אליבא דר"י נקרא זה דין מרומה מטעם הנ"ל. שוב ראיתי בתשו' ר"ב אשכנזי סי' ה' הביא נוסח מרדכי ישן כ"י מוגה דכ' בהדיא כמ"ש הב"י וז"ל ועוד כי אפילו בעדות הוצאות והלוואות צריך דו"ח בדין מרומה כדמוכח פאד"מ וכיון דצריך דו"ח יכולים לבטל עדותן כ"ז שלא נחקרה עדותן עכ"ל ומ"מ י"ל דטעמי' דר"י דנקרא דין מרומה הוא מפני שהטעה להעיד כו' וכמ"ש בחי' הגהות שנדפסו בטורים בסי' כ"ט. מיהו י"ל ע"כ נתוודע זה אחר העדות כשחזר בו אחד מן העדים סיפר כן וא"כ סוף סוף מוכח דכשחזר בו א' מן העדים וסיפר דברים הניכרים והוכחות איך שהעדות היה בטעות נקרא דין מרומה וא"כ גם בנד"ז שחזרו העדים וגם יש הוכחות גדולות שלא היה המעשה כנראה מהגב"ע הוי דין מרומה כו' וכדלקמן:

ומ"ש כת"ר מאין הי' להם לב"ד דרהאטשוב לידע שיחזרו בהן דליצטרכו דו"ח כו' לפע"ד לק"מ דאין זה קנסא מפני שלא עשו כדין אלא דאע"ג שעשו כדין מ"מ כיון שנודע אח"כ שהדין מרומה. חזר הדין דבעי' דו"ח כמו מדינא דאורייתא. ולא הקילו רבנן בכה"ג. ומ"ש עוד וא"כ נפל דין כיון שהגיד כו' בבירא. ג"ז אינו קושיא דעיקר דין כיון שהגיד כו' היינו כשנחקרה עדותן וכמו שעכצ"ל כן לפ"ד סד"א בדעת ר"י ולהפוסקים שהביא הרא"ם כו'. אלא דלדידהו היינו מצד דגם בלא דין מרומה יכולים לחזור בהן ולמהרי"ק ותשו' מהר"ם אלשיך הוא משום דכה"ג נק' דין מרומה ולא מועיל עדותן אא"כ עשו דו"ח תחלה ותקנת חז"ל דבד"מ א"צ דו"ח מהני כשלא חזרו בהן שאין הדין מרומה. גם אפשר יש לצייר כיון שהגיד שוב כו' בשהחזרה הוא בפרט א' שאין מוכח מזה שהדין והעדות מרומה. וגם מה שהקשתי מר"פ אד"מ גבי חיישי' שמא איחרוהו וכתבוהו. י"ל דהתם מחמת ספק זה אין לקרותו דין מרומה מאחר שהעדים עצמן החתומים עהש"ט לא חזרו בהן כ"א נולד ספק מחמת הכחשת עדים אחרים וכיון שי"ל איחרוהו וכתבוהו אין כאן דין מרומה מש"ה א"צ דו"ח משא"כ כשהעדים עצמן חזרו בהן הרי ניכר שהעדות והדין הי' מרומה כמ"ש מהרי"ק:

באמנם עיקר כוונתי שהדין מרומה. היינו דכל מקום הספק שיש לחוש לפי גב"ע דרהאטשוב הוא מפני שאינו מבואר מהגב"ע שהקדושין היו בעל כרחה בשעת הנתינה כגון שמשכה ידה ממנו לאחורי' אלא שגבר עליה. משא"כ לפי גב"ע דמאהילוב שהיא ניתקה את ידה כו' שהנתינה הי' בעל כרחה. וגם לא נתבאר אם אחז ידה בחזקה. או שהניחה א"ע שיאחז ידה. וע"ז ודאי יש הוכחות עצומות שהקדושין היו שלא ברצונה. וא"כ מה שבגב"ע דראהאטשוב אע"פ שהעידו שראו הנתינה והאמירה ושאחז ידה ולא אמרו כלל שניתקה את ידה ממנו. הרי ממ"נ או שהעלימו האמת או שלא שאלו זה מהם. ולפי ב' האופנים ה"ז מה שהגב"ע משמע שהקדושין היו בלי הכרח הוא אינו אמת לפי ההוכחות המראות בהפך. וא"כ התובע בא בעקיפין וטוען שקר על האשה שטוען שקידשה. ובאמת אין כאן קדושין וזהו ודאי דין מרומה. וכדפרש"י פאד"מ (דף ל"ב ע"ב) דדין מרומה היינו שב"ד מכירין בתובע זה שהוא רמאי או מבינים טענת רמאי בדבריו עכ"ל. הרי לא נזכר שהדין מרומה מחמת שמבינין מדברי העדים שאין עדותן אמת. רק דדי במה שמבינים טענת רמאי בדברי התובע. וא"כ עכ"פ הדין מרומה. וע"כ בעי דו"ח אולי עי"ז יתברר מדברי העדים לדחות טענת רמאות שבדברי התובע. וזה הפך מדברי כת"ר שכתב וז"ל ואם מפני שיש אומדנות והוכחות שהי' בערמה ובע"כ ושלא כיוונה לקדושין אין זה ענין לדין מרומה שענין ד"מ היינו שאנו חוששין שהעדים משקרים. וכאן אין ראי' והוכחות שגוף המעשה הי' שקר כו' עכ"ל. ולפע"ד ז"א לפרש"י הנ"ל אלא דאע"ג שאין חוששין שהעדים משקרים הוי דין מרומה כשמבינים טענת רמאי כו'. וא"ת א"כ מה מהני דו"ח של העדים אם אין חוששין שהם משקרים. י"ל דאנו חוששין שלא ביארו דבריהם היטב בכוונת המעשה וכשיבארו היטב ע"י דו"ח תתגלה בהתתיה של טענת רמאי דהתובע. וכן מתבאר בהדיא בחי' הר"ן פאד"מ שם דכ' דההיא דשבועות (דף ל"ב) דמשמע דבדין מרומה אין לדיין להזקק כלל אפילו ע"י דו"ח פרש"י בשבועות שם דהיינו כשהדיין לומד מתוך דברי העדים שאין עדותן אמת. אבל הכא דדנין ע"י דו"ח היינו כדפרש"י דהדין מרומה מחמת התובע כו' כנ"ל והר"ן עצמו הסכים ג"כ לחילוק זה. וא"כ לפ"ז מוכח אדרבה להפך דאם חוששין שהעדים משקרים לא מהני דו"ח כלל וצריך שלא ידונו הדין כלל. אלא היכא דהריעותא בטענת התובע ע"ז צריך דו"ח העדים. ואף דהתוס' ומהר"ם בהרא"ש והגמי"י פ"ג מהל' עדות חילקו בע"א מפרש"י והר"ן בין סוגי' דשבועות וסוגיא דפאד"מ. מ"מ ע"ז דמבואר מרש"י והר"ן דכשמבינים טענת רמאי בדברי התובע צריך דו"ח ע"ז לא יחלוקו כלל. וא"כ מה לי שמבינים טענת רמאי בדברי התובע או עכ"פ שמובן שהענין אינו כפי דמשמע מתוך הגב"ע. שמגב"ע משמע שהקדושין היו בלי הכרח ובאמת מוכח טובא שהיה בע"כ. הרי עכ"פ הענין מרומה מהפך להפך. ולכן גם לפי האופן דאין חושדין שהעדים שיקרו במזיד. רק שלא ביארו הענין היטב. מ"מ עכ"פ מה שמובן מהעדות הפך מה שהי' באמת נק' דין מרומה לפרש"י והר"ן. ובדין מרומה צריך לדרוש ולחקור העדים בשבע דו"ח לפ"ד רוב הפוסקים כי עי"ז יתגלה תוכן כוונת המעשה. כי מתוך זה יבואו לחקור ג"כ בכוונת המעשה היטב. והוא ע"ד דפרש"י ריש מס' גיטין ד"ה לפי שאין בקיאין לשמה. וממילא שיילינן לי' אם נכתב לשמה כו' ודו"ק:

גומ"ש כת"ר עוד ואף אם ניתן לזה שם דין מרומה מצד זה. ז"א כ"א להצריך דו"ח באותו ענין שנפל לנו הספק כו' כמו לברר איך היה אחיזת היד אם בחזקה כו' וג"ז לא שייך כאן לפ"מ שהודית האשה שפשטה ידה עכ"פ לקבל החצי רו"כ כו' גם אין ראיה כ"כ שלא חקרו ע"ז אלא שהעדים לא הרגישו כ"כ אם הוא ביד חזקה או ברצון כו'. אבל להצריך ע"י האומדנות הנ"ל כל הז' דו"ח בזמן ומקום לכאורה אין סברא כלל מאחר שלא נפל לנו שום ספק בזמן ומקום בגוף עיקר המעשה לומר שלהד"מ. וכ"ש שלא יהיה מספיק מה שאמרו אתמול בעת שלש סעודות כו'. ומה שי"א כן הכל ע"כ הוא רק בענין שאנו חוששין שכל עיקר המעשה להד"מ עכ"ל. לפע"ד אינו כן מאחר דבגמ' פאד"מ נזכר רק דבר פסוק דדין מרומה צריך דו"ח. ולא חילקו אם הוא מרומה באופן זה או באופן זה. ואדרבה המפרשים כולם הכריחו דדין מרומה זה הוא מרומה פחות מדין מרומה הנז' בשבועות (דף ל"ב). וכמ"ש בתשו' מהר"ם אלשיך סי' מ' שיש ה' גווני דין מרומה זה למעלה מזה. ודין מרומה דפאד"מ הוא מדרגה הראשונה. שהיא הקלה שבכולם. וע"ז אמרו שצריך דו"ח. וכבר הסכימו רוב הפוסקים דצריך שבע דו"ח כד"נ ממש ולא כדעת הר"ן בשם הר"ד בונפיר והריב"ש סי' רס"ו. וה"ט דמדאורייתא אפילו כשאין הדין מרומה כלל צריך דו"ח. אלא דרבנן הקילו וכשהדין מרומה אוקמוה אדאורייתא. וא"כ ודאי אף שלא נפל הספק בזמן ומקום דעדים רק שמבינים טענת רמאי בטענת התובע. ע"ז אמרו בגמ' שהעדים צריכים דו"ח. והיינו שבע דו"ח כמו בד"נ ממש. והטעם כנ"ל שעי"ז ממילא יבואו ג"כ לדרוש ולחקור בגוף כוונת המעשה ויתגלה השקר כו'. ואין תימא אם עיקר הדו"ח הצריך לזה הוא דקדוק כוונת המעשה כמ"ש הר"ן והריב"ש ועכ"ז יצטרכו דוקא השבע דו"ח שבד"נ. דכה"ג ממש הוא מש"ל בשם רש"י ריש גיטין. דעיקר מה שהצריכו לומר בפנ"כ ובפנ"ח. הוא משום שישאלו מהם אם נכתב ונחתם לשמה. ועכ"ז לא הצריכו שיאמרו בפנ"כ לשמה ובפנ"ח לשמה. רק בפנ"כ ובפנ"ח. וסמכינן דממילא שיילינן לי' אם נכתב לשמה כו'. וכך כאן חז"ל לא ראו בדין מרומה רק לאוקמי אדאורייתא שהוא להצריך דו"ח דזמן ומקום. ועי"ז ממילא יבואו ג"כ לשאול מהם דקדוק כוונת המעשה איך ומה הוא כו'. ולא הצריכו דו"ח דכוונת המעשה לעכב כי זהו דבר חדש. והם לא רצו לחדש דבר. רק לאוקמי אדאורייתא דצריך דו"ח וממילא יבואו ג"כ לבדוק העדים בבדיקות ויתוודע הענין היטב. וזה כמ"ש רב"א סי' ה' בפי' ד' הסמ"ג דה"ק בדין מרומה צריך לעיכובא דו"ח השנויין במתניתן ומצוה להוסיף עליהן כפי היכולת כו'. והנה אף שהתוס' בגיטין פי' בע"א מפרש"י והסכים לזה הרשב"א מ"מ בחי' הר"ן הביא ראי' מהירושלמי לפרש"י וע"ש בירוש' בתוס' קה"ע ועי' בפנ"י ובק"א שהעמיד ג"כ פרש"י. וגם להתוס' י"ל דהכא שאני דבכלל דו"ח ודאי ממילא יבאו לבדוק ג"כ יותר בגוף המעשה. ולא מיבעיא לדעת הרמב"ם דס"ל פ"א מהל' עדות דכוונת המעשה הוא מכלל החקירות והדרישות. א"כ היכא שא"צ דו"ח א"צ לחקור כ"כ בכוונת המעשה ג"כ רק מה דלא סגי בלא"ה וכמ"ש בהדיא רפ"ב ולא את המנה אם היה ממטבע פלוני כו' והיכא שצריך דו"ח צריך לחקור יותר בכוונת המעשה ג"כ א"כ ממילא א"ש דכשהצריכו בדין מרומה דו"ח ממילא יתברר כוונת המעשה ג"כ. אבל מ"מ החיוב הוא שבע דו"ח ג"כ המנויין במשנה נמצא שניהן בכלל. אלא אף לשא"פ דלא ס"ל כהרמב"ם אלא דס"ל דכוונת המעשה הוא גוף העדות שאינו שייך לקרותו לא חקירות ולא בדיקות וכמ"ש בגי"ת שער ס"ו וזה מעכב בדיני ממונות ג"כ. והחילוק בין היכא שצריך דו"ח להיכא שא"צ הוא רק בענין כוונת הזמן והמקום לא בכוונת המעשה. מ"מ מאחר שהיכא שצריך דו"ח צריך ג"כ לבדוק העדים בבדיקות. והבדיקות הם ביאור וסימן בענין המעשה. הרי דהא בהא תליא. וכמ"ש בהדיא בחי' הר"ן פז"ב ד"ל ד"ה אמר רבא דד"מ נפקי מכלל בדיקות לגמרי כו' ואע"פ שהוא מה"ת בד"נ. כו'. אבל בדין מרומה כיון דאוקמוהו אדאורייתא ודאי דצריך ג"כ לשאול ולבדוק הבדיקות דהא מדאורייתא גם בד"מ צריך בדיקות דהא כתי' משפט א' יהי' לכם כו' אלא דהקילו בד"מ בבדיקות יותר ובדין מרומה ודאי צריך בדיקות כיון דאוקמוהו אדאוריי' משפט אחד כו' א"כ ממילא מבואר דבדין מרומה צריך כל השבע דו"ח. דהתורה לא חילקה לחקור רק זה ולא זה כו':

ומ"ש עוד כת"ר וכ"ש שלא יהי' מספיק מה שאמרו אתמול בשעת שלש סעודות כו'. הנה מאחר שנת' שהסכמת רוב הפוסקים דדין מרומה דמי לד"נ ממש כמ"ש בתשו' רב"א סי' ה' בד"ה ומ"מ האי שיטתא. עד והילכך כו'. שכן משמע פשטא דגמרא יעו"ש. וא"כ אפילו באומר אמש הי' המעשה הרי כ' הר"ן בחי' דמשמע פשטא דגמ' שצריך כל השבע דו"ח הובא בתשו' רב"א שם. ואף שבכנה"ג בח"מ סי' למ"ד בהגה"ט אות כ"ב כ' בשם הרדב"ז שבדין מרומה דד"מ יש לפסוק בזה כדעת הרז"ה דבאומר אמש כו'. אפשר היינו לענין שאין עדותן בטלה מעצמן מבלי חזרה אבל דלענין דמהני חזרה דבלא"ה יש צד מקילי' בזה כמש"ל בשם תשו' רא"ם סי' כ"ד וגם גבי קדושין הביא הב"ש סמ"ב סקי"ד בשם תשו' מ"ב דפוסק דצריך דו"ח. לכן בכה"ג אפשר שיש לסמוך על משמעות פשטא דגמרא שכ' הר"ן דלא כהרז"ה כו'. בפרט שבנד"ז יש עוד סניפין הרבה. שהרי לא נגמר גוף העדות היינו כוונת המעשה מה שהוא עצם העדות אם ניתקה ידה לאחור או לא. שזה לא נזכר בגב"ע דרהאטשוב ובודאי דכל כי האי הי' צריך לשאול ולומר בפירוש. ואם חקרו ע"ז ודאי היו אומרים הן או לאו או אין אנו יודעים ולא ראינו. והי' להם לבאר זה בהגב"ע והמ"ץ כותב שנזהר בנפשו לכתוב הגב"ע. גם נידון קדימת הנתינה להאמירה או בב"א וא"כ זה נק' לא נגמרה עדותן אף אם אין הדין מרומה דהא כוונת המעשה נוגע לגוף העדות יותר מחקירות ודרישות כמ"ש בגי"ת שער ס"ו כנ"ל. וא"כ אף בדין ממונות כשאין הדין מרומה י"ל דכשלא חקרו כוונת המעשה יכול לחזור בו במכ"ש מחסרון דו"ח דדמ"ר כו'. שהרי הב"י בח"מ סי' כ"ט נסתפק אפילו בחסרון דו"ח גם בשאין הדמ"ר כו' ולא פשיט מתשו' הר"ן סל"ד רק כיון שנגמר עדותו ואין אנו צריכים עוד לדבריו כו' משא"כ כשצריכין עוד לדבריו בביאור עצם כוונת המעשה מה שהוא נפקותא לדינא מהקצה אל הקצה כו' הרי לא נגמרה עדותן ולכן יכול לחזור בו:

קיצור מהתשובה הנ"ל בתשובת מהר"ם אלשיך סימן מ' ע"פ תשובת מהרי"ק שרש ס"ז מבואר דמחמת חזרת העדים נק' דין מרומה והא דאיתא פ"ב דכתובות (דף י"ח) פסולי עדות היינו אין נאמנים כשכת"י יוצא ממק"א היינו משום דעה"ח עהש"ט כמו שנחקרה עדותן בב"ד בשבע דו"ח דמי. והרא"ש שהצריך בשטר דו"ח היינו משום דהיה הוכחות טובא שהדין מרומה ע"כ בעי' דו"ח ע"ד ההיא דר"ט שלהי יבמות לא כו' לא נעשה בעה"ח עהש"ט. ולפי' הב"י בהמרדכי ר"פ אד"מ בשם ר"י דהוי דין מרומה וכ"כ בתשו' רב"א סי' ה' י"ל דהטעם משום שחזר בו א' מן העדים מיהו י"ל משום שהטעה את העדים. וא"ת א"כ נפל דין כיון שהגיד כו' י"ל דבלא"ה י"א דדוקא כשנחקרה עדותן אמרי' כן כמ"ש בכנה"ג בח"מ סי' כ"ט בהגהב"י אות ה':

אמנם עיקר כוונתי שנק' דמ"ר הוא ע"פ משמעות רש"י בסנהדרין שם דדמ"ר היינו שמבינים טענת רמאי בדברי התובע ואז צריך דו"ח וסגי בזה. משא"כ כשמבינים מדברי העדים שאין עדותן אמת ע"ז אפילו דו"ח לא מהני כדמשמע ברש"י בשבועות (דל"ב) וכן ביאר בחי' הר"ן ר"פ אד"מ בשם רש"י והסכים לזה. וא"כ כמו כן אם מובן לנו בהוכחות טובא שהקדושין היו שלא ברצונה וזהו הפך המובן מהגב"ע למה לא נק' זה דמ"ר. והיה צריך דו"ח ובדיקת העדים שעי"ז יתגלה הענין איך שלא הי' ברצונה וכמו שבאמת העידו כן במאהילוב:

ומה שתמה למה צריך ע"ז שבע דו"ח י"ל דודאי עיקר הפעולה בדמ"ר הוא ע"י החקירה ע"ד שכ' הריב"ש כענין הא דר"ט סוף יבמות או ע"י בדיקות. אלא שבד"מ שא"צ דו"ח כ"ש שא"צ בדיקות כלל. אבל בדמ"ר שהצריכו שבע דו"ח עי"ז יבואו לבדוק ג"כ בבדיקות ואז יתברר המעשה: