סימן קה

אסימן קה

בעלת הבית שלחה משרתת שלה שהיא בת י"ג שנה ויותר לקנות שמרים לשבת בעד מטבע צעהנער. וציותה להמשרתת שתקח בעד פינפער שמרים ופינפער תקח אוש גאב. והנה כשבאה המשרתת לבעל השמרים באותו פעם ומדדה לה אשתו השמרים וקבלה ממנה הצעהנער ונתנה האשה להמשרתת אוש גאב פינפער אסימון בלי צורה ולא קיבלה והחזירה השמרים להאשה וקבלה הצעהנער ממנה בחזרה והלכה לה ובעל האשה העושה שכר הי' יושב אצל השולחן וקראה בעד החלון ואמר שיש תח"י פינפער טוב וחזרה הבתולה והלכה אצל האשה ומסרה הצעהנער ליד האשה והאשה מדדה לה השמרים ועמד הבעל ואמר בפני שני עדים בעת מסירת הפינפער ליד הבתולה הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל ונתן הפינפער לידה והבתולה קיבלה ושתקה והלכה לה ואח"כ שחק המקדש ואמרו לו העדים מה זה עשית ויאמר מה בכך יהי' לי שתי נשים ע"כ המעשה. ועכשיו אומר המקדש שלא כיון לשם קדושין אלא לשחוק בעלמא והבתולה אומרת שלא הבינה דבריו:

א תנן פ"ב דקדושין (דף מ"ח ע"ב) התקדשי לי בכוס זה של יין ונמצא של דבש. של דבש ונמצא של יין. בדינר זה של כסף ונמצא של זהב כו' על מנת שאני עשיר ונמצא עני כו' אינה מקודשת. והנה מלשון ונמצא משמע לכאורה שבשעת קבלתה הקדושין לא ידעה שהוא של דבש ואדעתא דהוא של יין קבלתו. ואח"כ נמצא של דבש. וכדאמרינן פ"ב דשבועות (דף י"ח ע"א) והא נמצא קתני ונמצא לבתר הכי משמע. וגם דומיא דעל מנת שאני עשיר ונמצא עני. דבשעת קבלת הקדושין קא סברה שהוא עשיר ואח"כ נמצא שהוא עני. וכ"כ הטור סי' ל"ח וז"ל או שאמר התקדשי לי בכוס של יין ונמצא של דבש כגון שהיה מכוסה ולא הכירה בו עד אח"כ שאילו ראתה אותו וקבלתו סברה וקבלה עכ"ל והב"י כ' ע"ז ופשוט הוא ושכ"כ הרשב"א בתשו' סי' אלף קפ"ו אבל אם ראתה כו' לפי שהרי ידעה היא שאין זה טבעת ואפ"ה פשטה ידה וקבלתו כו' ומ"מ אין אתנו ראיה מוכרחת שתהא מקודשת ודאית עכ"ל וכ"ה תשו' זו ג"כ בתשו' המיוחסות סי' קכ"ו. וע"ש בתשו' הרשב"א שראייתו ג"כ ממ"ש במשנה ונמצא של דבש כו' גם דימה זה למ"ש בגמ' פ"ק דקדושין (דף ח' סע"א) האי דינר של נחשת היכי דמי אי דידעה ביה הא סברה וקיבלה לא צריכא דיהבה ניהליה בלילא ועי' מזה בש"ע סי' כ"ט ס"ז או שנמצא מהם דינר נחשת ולא הכירה בו תחלה. עוד הביא ראיה מהא דב"ב פ' בית כור (דף ק"ו ע"ב) אמר ליה סברת וקבילת. ואעפ"כ סיים ומ"מ אין אתנו ראיה מוכרחת וכנ"ל ועיין בספר עצי ארזים סי' ל"ח סעי' כ"ד ס"ק סמ"ך כ' דטעם החולקים על הרשב"א ע"פ הא דאמרינן בגמ' (דף מ"ח סע"ב) באוקימתא דרבא ומאי נמצא דצייר בבליתא כו' דמשמע דבתירוץ רבא הוא שחידש כן. אבל להס"ד דמיירי שקידש הוא עצמו להאשה עצמה אפילו אינו מכוסה אינה מקודשת שלא חששה לקבל אותו שיודעת דלאו כלום הוא כיון שאינו כמו שאומר עכ"ל. ובספר המקנה דמ"ח ד"ה התקדשי לי הביא ראיה לדעת הרשב"א וז"ל וכיון דגבי המקדש אף שאומר בפירוש שהוא של כסף אפ"ה ס"ל לר' שמעון דאם הטעה לשבח מקודשת אע"ג דשבח דידה גריעותא הוא לגבי דידיה אפ"ה אמרינן כיון דידע דהוא של זהב ונתרצה ליתן אע"פ שאמר בפירוש שהוא כסף מהני. א"כ ממילא נשמע אם היתה יודעת אפי' לגריעותא הוי קדושין דמאי עדיפא דעתה דידה מדעתא דידיה עכ"ל. ור"ל ורבנן לא פליגי עליה דר"ש רק משום שהטעה אותה משא"כ מחמת המקדש היו מודו דהוי קדושין אע"פ שאמר התקדשי לי בדינר זה של כסף והוא של זהב וא"כ ה"ה להפך כשאמר התקדשי לי בדינר זה של זהב והוא של כסף והוא מגולה וראתה שהוא של כסף וקיבלה אותו ג"כ הדין דמקודשת. דהאמירה של זהב אינו מקלקל כיון שראתה שאינו של זהב כ"א של כסף וקיבלה אותו וכמו בדידיה אין האמירה מקלקל כיון שהוא מרוצה כנ"ל ועי' בספר מחנה אפרים עמ"ש הרמב"ם פי"ז מה' מכירה דין ב' גבי שחמתית ונמצאת לבנה וז"ל צ"ע אי איירי בשידע המוכר מעיקרא ואפ"ה יכול לחזור או דילמא איירי היכא דלא ידע ומדברי רשב"ם בשמעתין נראה דהיינו דוקא בדלא ידע והה"מ בפ"ז מה' אישות דין י"ז כ' דלשון נמצא הכי משמע עכ"ל. וא"כ לדבריו משו"ה המקדש לא יוכל לבטל הקדושין משום שאמר של יין ונמצא של דבש שהרי הוא ידע מעיקרא שהוא של דבש. ועי' עוד שם בספר המקנה ד"ה ומאי נמצא פי' מכאן בהפך העצ"א. ולכאורה לא נמצא בפוסקים חולק על הרשב"א ועי' במרדכי פ' המפקיד סי' רצ"א דאע"ג שלא הוציא בפיו שהוא של זהב הכא הוי כאילו הוציא בפיו שהוא מוכרו בתורת זהב כו' ע"ש וזה ראיה לדעת הרשב"א שאם ראתה כו' ה"ל כהוציאה בפיה שסברה וקיבלה אולם רבינו ירוחם נתיב כ"ב חלק ד' כתב וז"ל ויש מפרשים דוקא כשלא הכירה בו כשקיבלו אבל הכירה בו וקבלה כו' הוי מקודשת דסברה וקיבלה וכן כתב הרא"ש עכ"ל מדכתב תחלה סתם אינה מקודשת ואחר כך כתב ויש מפרשים. משמע בהדיא דס"ל שי"ל מלשון המשנה דאפילו הכירה אינה מקודשת אלא שיש מפרשים כו'. ולכאורה נראה דהרמ"ה שהביא הטור שם חולק על סברת הרשב"א. דאהא דתנן (דף מ"ט סע"ב) ובכולם אע"פ שאמרה בלבי היתה להתקדש לו אעפ"כ אינה מקודשת. והאי בכולן קאי ג"כ אהא דנמצא של דבש כמ"ש הטור שם וכ"כ בתשו' הרשב"א הנ"ל ומוכרח הוא דהא ע"כ קאי ג"כ אהא דתנן שם (דמ"ח) ע"מ שאני עשיר ונמצא עני דהוה ממש כהנהו דע"מ שיש לי בת או שפחה כו' וא"כ מסתמא קאי ג"כ אהא דכוס זה של יין ונמצא של דבש דהוא חד בבא עם ע"מ שאני עשיר כו'. והנה ע"ז כ' הרמ"ה ודוקא שאמרה בלבי היה ולא הוציאה בשפתיה אבל אם אומרת כן בשעת קדושין הוו קדושין כיון ששמע הבעל ושתק נתבטל התנאי עכ"ל וכ"כ רי"ו שם בשם הרא"ש הובא ב"י וכ' הב"י ואיכא למידק כי אמרה כן בשעת הקדושין מאי הוה הא כיון שהבעל לא קידש אלא על מנת כך כל שלא הי' כך איך יחולו הקדושין שלא מדעת המקדש כו'. ונ' דה"ק כיון שבשעה שאמר המקדש ע"מ כך וכך אמרה היא ואפי' לא יהיה כך אני מתרצה להתקדש ושתק המקדש כו' מוכחת מילתא ודאי שהסכים לדבריה וקידש בלא תנאי עכ"ל. ובאמת שזה מבואר ממ"ש הרמ"ה כיון ששמע הבעל ושתק כו' הרי מבואר מהרמ"ה ורי"ו והב"י דלאו בדידה לחוד תליא משום שידענו שהיא סברה וקיבלה להתקדש אף שלא יהי' כמו שהתנה אלא ג"כ משום שגם הבעל שתק כשאמרה כן ועי"ז דוקא נתבטל התנאי הא אם הבעל לא שמע מה שאמרה אע"פ שאמרה כן אינה מקודשת שהרי מ"מ הוא קידש על תנאי זה והרי אינו כמו שהתנה ולא אמרינן הא הוא רצונה לקדשה והוא הטעה אותה בהתנאי וא"כ מצידה באנו לחוש לבטל הקדושין והרי היא סברה וקבלה ולמה הקדושין בטלים. א"ו דכיון דבעינן ונתן ואמר והרי אמירה זו גרועה מאד שמקדשה על תנאי שאינו אמת הרי הקדושין בטלים. וא"כ דכוותה גבי התקדשי לי בכוס זה של יין ונמצא של דבש אף אם הכירה בשעת מעשה שהוא של דבש וא"כ סברה וקיבלה מ"מ הרי הבעל קידשה רק באמרו שהוא כוס של יין והרי אמירה זו גרוע ועומד הוא שאינו של יין. ונמצא לא קידשה ומה שהיא סברה וקיבלה לא עדיף ממה שאמרה בפירוש שרצונה להתקדש בלי תנאי דאעפ"כ אינה מקודשת אא"כ שמע הבעל ושתק כו' דאז דייקא נתבטל התנאי משא"כ בנד"ז אף שהכירה שהוא של דבש אף דלגבי דידה י"ל הא סברה וקיבלה מ"מ לגבי הבעל לא שייך לומר דה"ל כשמע ושתק כו' דהתם שאני דכיון דפירשה דבריה שאפי' לא יהי' כן אני מתרצה להתקדש והוא שומע ושותק ונותן הקדושין מוכח מלתא דהסכים לדבריה וקידש בלא תנאי וכמו שביאר זה הרב"י שם ד"ה וכ' הרמ"ה עיין עליו. משא"כ הכא שלא פירשה בהדיא שאף שהוא של דבש רצונה להתקדש רק מחמת הוכחה לבד אנו אומרים כן דיינו לקיים הקדושין מצידה אבל אין כח בהוכחה זו לעשות מזה עוד הוכחה שניה שגם המקדש ביטל התנאי והדברים שאמר בכוס זה של יין וכו' שהרי גם בנידון דהרמ"ה כ' הב"י ואיכא למידק וכו' הרי דאפי' שם אין הדבר מוכרח כ"כ וגם רבינו ירוחם כ' דין זה רק בשם ויש מפרשים דדוקא כו' אבל אם אמרה כן כו' ע"ש. וכן מצאתי בספר עצי ארזים ס"ק ס"ב שדקדק מדברי רבינו ירוחם שיש חולקים על דינו דהרמ"ה וס"ל דאפילו בכה"ג אינה מקודשת כיון שמ"מ לא השיב הוא על דבריה הן וה"ל כנתן הוא ואמרה היא כו'. וא"כ בנ"ד שאף היא לא אמרה בפירוש רק דמוכח דסברה וקיבלה ודאי גם להרמ"ה אינה מקודשת. והיינו מחמת הבעל דהא אמירתו גרוע שקידשה בכוס של יין. וה"ל כקידשה על תנאי שהוא כהן ואינו כהן דאף דהיא סברה וקיבלה מ"מ הקדושין בטלים וא"כ נראה לכאורה ברור דהרמ"ה ובעלי מחלקותו חולקים על דינו דהרשב"א וס"ל דאפילו הכירה בו שהוא של דבש אינה מקודשת. והיינו משום דאמירת הבעל לית בה מששא ומאי מהני הא דסברה וקיבלה דאין לומר הא ראינו שמקדשה וא"כ לא יגרע מאלו נתן לה בשתיקה ועסוקין בענין קדושין דמהני. דהא ליתא דמוכרח בהדיא בגמ' (דף ו' ע"א) דכשאומר לשון גרוע גרע טפי ואפי' עסוקין בענין קדושין לא מהני יעו"ש. ולכן איתא שם דאת"ל דהני לישני דמיוחדת מיועדת כו' לאו לישני דקדושין הוא אינה מקודשת אף שעסוקין באותו ענין וא"כ בנ"ד דפשיטא דהאמירה הפך ענין קדושין אמיתיים שאומר בכוס של יין והוא של דבש י"ל דאין כאן קדושין כלל. כ"ז נראה לומר בטעם החולקים על סברת הרשב"א. אך ק"ל על סברת הרמ"ה מפלוגתא דר"ש ורבנן בעל מנת שאני עני ונמצא עשיר דלר"ש מקודשת מפני שהטעה לשבח ומשמע דרבנן לא פליגי רק מצידה דאיכא דניחא ליה בעני יותר ולהרמ"ה אפי' היא ניחא לי' בעני מ"מ הוא לא קידשה אלא בתנאי זה ויש לדחות דהא בגמ' מדמו לי' לחומץ ונמצא יין דשניהם יכולים לחזור בהן א"כ גם מצידו אין ממש בהקדושין כמו שהלוקח והמוכר שניהם יכולים לחזור בהן כו'. ואין להקשות עוד על הרמ"ה ממש"ש אביי הכא במאי עסקינן ועי' רש"י גבי דידה כו' גבי דידיה כו' אשר מבואר מכאן דגבי דידיה לא קפדינן אטעות אפילו השליח שינה בדבריו לדעת ר' שמעון משא"כ גבי דידה וא"כ גם לרבנן י"ל דכשאין מי שמטעה אותו כגון בהתקדשי לי בכוס של יין ונמצא של דבש מאחר דהוא ידע שהוא דבש לכ"ע מצידו אין לבטל הקדושין כו'. אך י"ל דזה אינו ראיה דגבי טעות ששלוחו שינה מדבריו יש להקל טפי כמו באוקימתא דרבא דמקילים בטעות שלוחה לומר דמראה מקום היא לו ובקיבלה עצמה אמרינן איכא דניחא ליה בכספא כו'. וצ"ל הטעם כיון דעשתה שליח אמרינן דסמכה עליו מה שיקבל לקדושין יקבל ותלינן דמ"ש שאמר לי כו' מראה מקום היא לו משא"כ בקיבלה בעצמה הדין דחיישינן לקפידא כו'. כמ"כ י"ל החילוק בהמקדש בעצמו דכשעשה שליח לקדש סמך מה שיתן יתן ועיין בחי' הריטב"א ובתוספות רי"ד מ"ש בזה. אבל בקידש בעצמו ואמר ע"מ שאני עני עד"מ הרי קידשה בפי' בתנאי זה כו':

בולכאורה דבריהם מוכרחים מהש"ס (דף נ' ע"א) גבי ודילמא שאני התם כיון דאתניה לאו כל כמינה דעקרא לה לתנאיה. וע"כ הפי' דאף אם דברים שבלב הוו דברים וה"ז כאלו אנו ידעינן דסברה וקיבלה להתקדש לו בכל ענין. (וגם אנו מאמינים לה שכן היה בלבה ע"ש במפרשים דהפי' כן ור"ל דאם משום שאינה נאמנת לבד אמאי אין הקידושין תופסין אף לחומרא אלא ודאי דאף אם נאמנת אין כאן קדושין) אפ"ה אינה מקודשת ועל כרחך היינו רק מצד אמירת הבעל שמ"מ הוא לא קידשה אלא על תנאי זה וכן משמע שם לכאורה בפרש"י ד"ה כיון דאתניה. והנה רש"י ד"ה כיון דאתניה כ' שפירש תנאו בפיו כו' למיעקר תנאו כו' מזה משמע דגם מחמתו התנאי מבטל הקדושין. אך א"כ צ"ל מ"ש ולא מיחתה כו' אפי' אם מיחתה הקדושין בטלים מחמתו. אלא מזה משמע לכאורה דהביטול אינו רק מחמתה אלא דמ"מ לא מהני דברים שבלב אע"ג דהן דברים וכענין שכ' הריטב"א דהוי לבו סותר את דברי פיו כו' ושמעינן מהכא כו' ע"ש. מיהו י"ל דאם מיחתה מהני משום מ"ש הרמ"ה דכיון ששמע ושתק נתבטל התנאי וכן צריך לומר להריטב"א דאם איתא דאין הביטול רק מצידה לבד א"כ איך הדברים שבלב אע"פ שהן דברים לא מהני משום שהן סותרים לאמרי פיו. הרי היא לא אמרה כלום רק הוא אמר על מנת כו' ומצידו אין לבטל הקדושין רק מצידה והרי אמרה שבלבה כו' ודברים שבלב הוו דברים כשלא אמר להפך והיא לא אמרה דמקבלת על תנאי זה כו' אלא משמע דהקדושין בטלין מצדו וכמ"ש בגמ' דכיון דאתניה כו' לתנאיה כו'. (וכן ראיתי ג"כ בס' עצי ארזים ס"ק ס"ב שהביא ראיה מכאן להחולקים על הרמ"ה וכ"ש שיהי' זה ראי' להחולקים על הרשב"א) ואע"ג דמסתמא הנך תנאים התנה הבעל לטובת האשה ואנו ידענו דהיא סברה וקיבלה להתקדש גם בלא"ה עכ"ז כיון שהתנה כן אף שהתנה לטובת האשה מ"מ מאחר שהתנה התנאי קיים שאם לא ימצא כן אינו קדושין ועיין בפנ"י שם (ד' נ') ד"ה אלא אמר אביי שביאר כן ועי' בח"מ רסי' ר"ז וכן משמע בגמ' בב"ב (דע"ז) גבי זכו בשדה זו לפלוני ע"מ שתכתבו לו את השטר דעד שלא כתבו לו השטר חוזר בין בשטר בין בשדה דאע"פ שהמזכה התנה תנאי שהוא לטובת הזוכה לבד הוי תנאי גמור גם לטובת המזכה דלכך עד שלא נתקיים התנאי יכול לחזור בו וכמ"ש בב"י בח"מ סי' רמ"א סי"א בשם הרמב"ן והר"ן פ"ק דקדושין והמ"מ וכ"כ עוד בסי' רמ"ג ס"ח בשם הרא"ש דב"ב שם פרק הספינה ססי' ה' וכ"כ ג"כ הרשב"א בחידושיו פ"ק דקדושין דכ"ז סד"ה ע"מ שתכתבו וז"ל וכ' הרמב"ן נר"ו דמהא שמעינן דתנאה בהנאת מקבל תנאה הוי ולא בעינן בהא דומיא דבני גד ובני ראובן כו' עכ"ל וכ"כ בחי' הריטב"א שם וז"ל ואגב אורחין שמעינן שהנותן על תנאי ואותו תנאי הוא להנאת המקבל אם לא נתקיים נתבטלה המתנה ואין המקבל יכול למחול אותו תנאי עכ"ל. וכיוצא בזה הוא לשון הר"ן שם שהביא הב"י סי' רמ"א סי"א ואין הלה יכול לומר הריני כאילו התקבלתי שהמוכר ג"כ לפיכך תלה הדבר בתנאי כדי שיוכל לחזור בו בכל שעה קודם שיתקיים התנאי עכ"ל. ולכאורה מכ"ז קשיא טובא על סברת הרשב"א בתשו' סי' אלף קפ"ו הנ"ל דמאי מהני דהאשה סברה וקיבלה מ"מ הא כיון שאינו מתקיים כמו שאמר מתבטל המעשה. ואפשר לחלק דדוקא בתנאי שאפשר שיתקיים בכה"ג אמרינן דאף שהתנה הנותן טובת המקבל מחשיב תנאי. אבל בנד"ז שהתנה דבר שא"א שיתקיים התנאי שאמר בכוס זה של יין והרי הוא דבש א"כ את"ל דבדוקא התנה הרי מעיקרא עשה דברים בטלים ע"כ אמרינן דודאי לא נתכוין לתנאי רק לעשות רצון להאשה דאולי חפיצה ביין כו' ומש"ה כיון שהיא סברה וקיבלה להתקדש בדבש ג"כ הוי קדושין וה"ל כעין הא דאמרינן בגמרא פ' בתרא דגיטין (ד' פ"ד) גבי תנאי שא"א לקיימו דהלכה כר' יהודה בן תימא דאמר דאינו אלא כמפליגה בדברים והתנאי בטל והמעשה קיים. אך א"כ קשיא אהא דאמרינן בקדושין (ד' נ') ודילמא שאני התם כיון דאתניה כו' דהא התם ג"כ התנה תנאי שא"א שיתקיים שאמר ע"מ שאני כהן והרי הוא לוי וכיון דהיא סברה וקיבלה איך יבטל הוא הקדושין ע"י תנאי זה שידע שא"א שיתקיים. אעכצ"ל דמ"מ כיון שהתנה התנאי קיים. ומיהו י"ל דמהתם לק"מ דאל"כ תקשה הלכתא אהלכתא דקי"ל דתנאי שא"א לקיימו אינו מבטל המעשה וגבי ע"מ שאני כהן כו' התנאי מבטל המעשה אעכצ"ל דזה נק' תנאי שאפשר שיתקיים שהרי בשעה שהתנה התנאי לא ידעה האשה שאינו כהן ואף שבאמת אינו כהן מ"מ מאחר שענין זה מצד עצמו אינו מן הנמנעות בעצם כמו ע"מ שתעלי לרקיע כו' אין זה נק' כלל תנאי שא"א לקיימו. משא"כ גבי התקדשי לי בכוס זה של יין כיון שהוא של דבש ושניהם רואים שהוא דבש ולא יין ה"ל כמו תנאי שא"א לקיימו. שא"א בדרך הטבע שיתהפך כוס זה של דבש להיות יין כמו שא"א בדרך הטבע שתעלה לרקיע. ולכן התנאי בטל והמעשה דקדושין קיים. ואמנם משמע דהרמב"ם פליג על סברא זו גבי המקדש ע"מ שאין בה מומין דכ' הה"מ והרב"י בבד"ה סי' ל"ט הביאם הב"ש שם ס"ק י"א דס"ל דאפי' מומין שבגלוי מבטלין הקדושין הרי אע"ג דראה המומין וא"כ ה"ל התנאי א"א להתקיים אפ"ה בטילין הקידושין. אעכצ"ל דאין זה ענין לתנאי שא"א לקיימו דזה אינו אלא דבר שהוא נמנע לכל כמו שתעלי לרקיע כו' אבל ע"מ שאין בה מומין אף שבאשה זו א"א שיתקיים התנאי מ"מ כיון דבעצם ענין תנאי זה הוא דבר שאפשר שיתקיים לכן גם באשה זו ה"ל תנאי. אך זה אינו דלא גרע מעל מנת שתבעלי לאבא או לאביך דנק' תנאי שא"א לקיימו לפי שאין בידה שאחרים יעשו איסור כדאי' פ' בתרא דגיטין וכ"ש דנד"ז נק' א"א לקיימו שיהיה כוס זה יין כשהוא דבש. וכן גבי מומין כשאומר ע"מ שאין בה מומין ורואה שיש בה מומין. הרי רואה שאי אפשר שיתקיים התנאי. ומצאתי בספר המקנה סי' ל"ט כתב דאין ראיה משם דהכא אינו ודאי שראה המומין כמו התם כשהכוס מגולה כו' ע"ש. אך בלא"ה א"א לומר דטעמיה דהרשב"א גבי התקדשי לי בכוס זה של יין דאם הוא מגולה מקודשת משום דה"ל כתנאי שא"א לקיימו. דדוקא גבי תנאי אמרינן הכי דכשהתנאי א"א לקיימו התנאי בטל והמעשה קיים משא"כ הכא שלא בדרך תנאי אמר כן רק בדרך מעשה הקדושין שמקדשה בכוס של יין. נמצא אף שא"א שיתהפך הדבש ליין מ"מ לא שייך לומר שהתנאי בטל והמעשה קיים דאין כאן מעשה שהרי לא קידשה עדיין דאע"ג שיש כאן נתינה מ"מ האמירה כמאן דליתא. ובדבר שא"א לקיימו ממש כמו שתעלי לרקיע אילו אמר זה שלא בדרך תנאי רק התקדשי לי בטבעת זו כשתעלי לרקיע. או ה"ז גיטך ולא תתגרשי בו אלא אחר שתעלי לרקיע י"ל דאין כאן גט וקדושין כלל. שאף שתלה בדבר שא"א לקיימו מ"מ הרי לא עשה המעשה עד אחר שיהי' הדבר שא"א לקיימו. וחילוק בין תנאי לענין כזה שלא גירש עד שיהי' המעשה מבואר בהרמב"ם פ"ט מהל' גירושין הל' ו'. וכן מצאתי בס' המקנה סי' ל"ח סכ"ד שכ' כן בהדיא וז"ל ונראה דבסיפא יש לדחות כיון דאמר בלשון ע"מ שהוא תנאי י"ל כיון שידעה שאינו כהן ה"ל כמתנה על דבר שא"א לקיימו דאמרינן לעיל דהתנאי בטל והמעשה קיים משא"כ ברישא דלא אמר בלשון תנאי עכ"ל הרי כמו שכתבתי דכשלא אמר בלשון תנאי רק שעושה המעשה עד"ז גרע טפי ולא שייך לקיים הקדושין משום שא"א לקיים הדבר דמ"מ הא לא קידשה רק בכענין זה וכנ"ל:

גוצ"ל טעמא דהרשב"א דהכא כיון שלא התנה בדרך תנאי ע"מ שהוא יין א"כ אדרבה עדיף יותר דאין לבטל הקדושין כאן רק משום שהאמירה גרוע וליכא ואמר הוא. והכא לא גריע כלל דלא דמי ללישני גריעי דבפ"ק ד"ו שי"ל שאין במשמען לשון קדושין כלל וא"כ אומר שאינו מקדשה רק שתהי' לו שפחה וכה"ג. אבל הכא הרי אמר בפה מלא התקדשי לי בכוס זה. והרי הכוס דבש די ודי שתתקדש בו והיא סברה וקיבלה להתקדש לו בהדבש כיון שראתה שהוא דבש ומקבלתו בתורת קדושין אלא שבאנו לבטל המעשה משום שאמר בכוס זה של יין. והרי אינו יין. ומה בכך הרי זה דבר הנראה שהוא דבר שוא ושקר שהוא דבש ולא יין וכי מפני שאמר דבר שוא על העמוד של אבן שהוא של זהב יתבטלו הקדושין שמ"מ קידשה בכוס זה יהי' מה שיהי' ואין זה דומה כלל לאמירה גרועה מצד עצמה שאין בה הוראה על קדושין כלל. משא"כ הכא אמר לשון קדושין בטוב שתתקדש לו בכוס זה שנותן לה אלא דפתיך ג"כ דבר שוא הנראה לו ולה ולהעדים שהוא שוא וכי מפני השוא והשקר יתבטלו הקדושין. וגם ראי' לזה מהא דר' שמעון דאם הטעה לשבח מקודשת והיינו משום דאנן סהדי דבודאי סברה וקיבלה וקשה מה בכך דסברה וקיבלה מ"מ האמירה גרוע דאמר התקדשי לי בכוס של יין ונמצא של דבש א"כ האמירה הוא שקר אעכצ"ל דמשום השקר אין שייך לבטל הקדושין כל שבודאי סברה וקיבלה וכמש"ל. ודוחק לחלק דשקר של שבח אינו גורע כח האמירה כיון בודאי סברה וקיבלה משא"כ כשהשקר באמירה הוא להפך אע"ג שהוא מגולה וסברה וקיבלה מ"מ י"ל אין כאן אמירה כיון שאמר התקדשי לי בדינר של זהב ונמצא של כסף אע"ג שהיה מגולה וסברה וקיבלה י"ל אין חשוב אמירה. חילוק זה הוא דוחק קצת. ולפ"ז י"ל דהרמ"ה לא פליג כלל על הרשב"א דדוקא גבי ע"מ שאני כהן שאמר דרך תנאי בההוא ס"ל להרמ"ה דאף שסברה וקיבלה להתקדש אף שלא יהי' כהן מ"מ מאחר שהוא אמר שמקדשה ע"מ כן דוקא א"כ בטלים הקדושין אא"כ ביטל התנאי מעיקרא ע"י ששמע ושתק כו'. אבל בנידון התקדשי לי בכוס זה של יין שאינו דרך תנאי כ"א ל' קדושין גמורים רק דעירב בזה דבר שוא הנראה לכל לכן כשסברה וקיבלה להתקדש לו ואינה מקפדת על השוא כו' הוי קדושין גמורים ואע"ג דלענין דבר שא"א לקיימו כשאומר לא בדרך תנאי מבטל המעשה טפי זהו כשי"ל שעדיין לא עשה המעשה כלל כמ"ש הרמב"ם פ"ט מה"ג משא"כ הכא שעשה מעשה וקידשה ואמר ונתן רק דעירב בו שקר. וע"כ צריכין אנו לחלק כן לדעת הטור דס"ל גבי התקדשי לי בכוס זה של יין כדעת הרשב"א וגבי ע"מ שאני כהן ס"ל כהרמ"ה א"ו צריך לחלק כנ"ל. ורבינו ירוחם שכ' דינו דהרשב"א בשם יש מפרשים דמשמע דמסתפק בדין זה וכן הרשב"א ג"כ כ' שאין ראי' מוכרחת ע"ז. אפשר דהוא רק מצד האשה דאולי לא שייך כ"כ לסמוך ע"ז דסברה וקיבלה שהרי יכולה לומר שלא חששה לקבל אותו כיון שרואה שהוא דבש והוא אומר שמקדשה ביין וא"כ משטה היא בו והוא בה. ומיהו י"ל שגם מצד הבעל הוי אמירה גרוע דאע"ג דאמר התקדשי לי בכוס זה וה"ז לשון קדושין בטוב. מ"מ כין שפירש דבריו של יין. ה"ז כאומר שהוא משטה בה שמקדשה ביין והרי באמת אינו יין. ואין להקשות על הרשב"א מהא דרפ"ב דנזיר (דף ט' ע"א) הריני נזיר מן הגרוגרות ומן הדבילה ב"ש אומרים נזיר וב"ה אומרים אינו נזיר. ובגמ' ב"ש סברי לה כר' מאיר דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה וב"ה סברי לה כר' יוסי דאמר בגמר דבריו אדם נתפס וכ' התוספות שם וא"ת ואמאי קאמר ב"ה כר' יוסי לימא דסברי ב"ה כרבנן דר"מ כו' ותירצו דר"ל דאפי' לר' מאיר בהא אינו נזיר ולא דמי לערך כלי כו' וע"כ הוציא דבריו לבטלה כו' ע"ש. וא"כ ה"נ י"ל דדמי לנזיר מן הגרוגרות דהא השינוי מיין לדבש הוי כמו מענבים לגרוגרות ולא דמי לשינוי מערך לדמים. וא"כ אפילו לר' מאיר ע"כ הוציא דבריו לבטלה. ועוד דקיי"ל כרבנן דר"מ. דיש לחלק דהתם שאני כיון דבגמר דבריו אדם נתפס ונזירות בגרוגרות ליכא לכן לא אמר כלום אבל הכא קדושין שייכי ע"י דבש כמו ע"י יין א"כ בעיקר הענין לא לבטלה הוא אלא רק הדבור של יין הוציא לבטלה ומחמת דבור זה לא תתבטל המעשה שיכולה לחול ע"י זה הנשאר מהדבור שלא לבטלה כו' ואף לא דמי לערך כלי דלא אמר כלום לרבנן דר' מאיר משום דערך ליכא בכלי. אבל הכא יש קדושין ע"י דבש כמו ע"י יין כו' וא"כ המעשה אינו לבטלה. וגם בהדבור עם שיש קצתו לבטלה היינו תיבת של יין מ"מ קצתו אינו לבטלה היינו התקדשי לי בכוס זה. ודבריו סותרים זה את זה. דאמר בכוס זה ואמר ג"כ של יין. ע"כ ההכרח לבטל א' מהדבורים כיון שהם סותרים זא"ז ע"כ אנו אומרים שהדבר הבטל הוא מה שבאמת הוא שוא ושקר היינו מ"ש של יין. ודבור התקדשי לי בכוס זה נשאר בתקפו וחל על המעשה ואין כאן לבטלה. ועי' בב"י בח"מ סי' מ"ב סעי' י"ח בשם בעה"ת דדיבור א' הוא וא"א לחלק ביניהן וכיון דדבריו סותרים זא"ז אמרינן דבעהש"ט על התחתונה כו' ע"ש אלמא אע"ג שהדברים סותרים זא"ז מקיימים עכ"פ הפחות שבלשונות ולא אמרינן דא"כ הכל יתבטל אלא מקיימינן מה שאפשר וכו' וא"כ ה"נ אע"ג דדבור א' הוא וסותר קצתו את קצתו מקיימין מה שנראה שהוא אמת ומבטלין מה שנראה בחוש שהוא שוא ושקר כו'. וכעין זכר לדבר ממ"ש עוד בשו"ת ח"צ סי' מ"ד והמאמר ההוא לאין יחשב כו'. והביא ראיה מהרמב"ם פ"ב מהל' קידוש החדש דין ו' ועי' בבעל המאור פ"ב דר"ה הרי גם בעדות דבעינן ודאי שלא יסתרו דבריו את דבריו עכ"ז אמרינן שהמאמר ההוא לאין יחשב כו' כמ"כ י"ל כאן. ומיהו גם שם משמע ברש"י ותוס' דהטעם בענין אחר יעו"ש:

דוהנה אף שנת' ליישב דעת הרשב"א על נכון בס"ד עכ"ז מאחר שכבר נת' די"ח ע"ז לכן לדבריהם צריך ליישב הראיות שהביא בתשו' מהא דסברה וקיבלה שנז' פ"ק דקדושין (דף ח' סע"א) גבי קדושין ממש. ומהא דסברת וקבילת דפ' בית כור (דף ק"ו ע"ב) לענין מכירה ועי' בעצי ארזים ס"ק שנדחק ליישב ההיא דקדושין. ולפע"ד י"ל החילוק דהתם השינוי אינו רק בקצת הדבר כמו גבי בית כור דעד שתות בלא"ה אינו נק' שינוי כלל כיון דאמר ליה בית כור בסימניו ומצריו רק שכאן נוסף שחסר עד רביעי לכן מ"מ מאחר דעדיין שמו עליו ע"ז שייך לומר דהוי מכירה. כיון דידע סבר וקיבל. וכן פ"ק דקדושין אף שיש דינר של נחשת מ"מ שם מנה עליו. משא"כ הכא שהוא שינוי מהקצה אל הקצה שאומר של יין והוא דבש. הרי השם שהוא אומר אינו שייך לגמרי לכוס זה ע"ז אין ראיה כ"כ מהנך תרתי עובדי הנ"ל. ועי' בח"מ סי' רי"ח סט"ז דאף למ"ש הה"מ שם ל"ד כלל לנד"ז וכ"ש לפמ"ש הש"ע שם. ויש להקשות על הרשב"א מדידי' אדידי' מהא דכ' הב"י סי' מ"ב בשמו שכ' בפ' האיש מקדש דמ"ג ודוקא בשקדשה בפני שנים שהם אצלם אבל הכמין לה עדים כו' דדילמא אי ארגישה בהו לא מקבלה קדושין וכו' וכ"כ הר"ן שם וכ"כ בחי' הריטב"א שם (רק שכ' עוד טעם דהא דהטמין לה עדים לא חשיב עדות בדבר שגוף הדבר צריך לעדות. אלא בדבר שצריך עדות משום שקר [כו']. ועי' בספר בית מאיר סי' מ"ב ס"ג דהרשב"א ור"ן לא הזכירו טעם זה וכן הראב"ד שבש"ג פז"ב דלקמן לא הזכיר טעם זה רק טעם דמשטה כו') וכ"כ הריב"ש סי' רס"ו ואף אם שמעו מפיה שהיא מקבלת אותם בתורת קדושין אינה ראיה שנתרצית בקדושין אלא אומרת כן מפני שסבורה שאין שם עדים ויודעת שהמקדש בלא עדים אין חוששין לקדושין עכ"ל ופסק שם כן בש"ע סעי' ג' וא"כ לכאורה ה"נ בנדון התקדשי לי בכוס זה של יין אין ראיה שנתרצית לקדושין אף שראתה שהוא של דבש וקיבלה אותו דדילמא קיבלה מפני שסבורה דשחוק בעלמא הוא שהרי אומר שתתקדש לו בכוס של יין ובאמת הוא דבש וכמ"ש העצי ארזים כמש"ל. ואפשר לחלק לפמש"ש רמ"א בהג"ה בשם תשו' מהרמ"פ דדוקא שאומרת שכיוונה לשחוק אבל אם כוונתם הי' לשם קדושין מהני א"כ י"ל ה"נ בנדון דהרשב"א בתשו' סי' אלף קפ"ו הרי כ' בהשאלה ששניהם מודים שלשם קדושין נתכוונו. ומש"ה הוי קדושין. אבל אה"נ אם טוענת דלשחוק נתכוונה לא הוי קדושין. אכן לפ"ד החמ"ח שם ס"ק ז' ח' ולפ"ד מהרי"ט שהביא הב"ש שם סק"י דאף שמודה שכיוונה לשם קדושין לא מהני כו' א"כ לכאורה ק' דגם בנדון זה י"ל כן מאותו הטעם. והנה הב"ש סקי"א חילק בין טעם החמ"ח לטעם דמהרי"ט וכ' דנפ"מ בין הטעמים אם הקדושין היו וכו' ע"ש. ולפע"ד י"ל דאף לשטת מהרי"ט מ"מ בגוונא ההוא הוי מקודשת דטעמו דמהרי"ט היינו דכיון שיכולה לומר משטה אני א"כ אף אם באמת כיוונה לקדושין הרי ה"ל כאלו אין עדים על הקדושין כלל מאחר דיכולה לומר לשחוק כיוונתי. וסברא זו יש לה סמך בחי' הרשב"א דף י"ג ד"ה יכלה למימר אין שקלי ודידי שקלי. ודף ה' סד"ה הא נתן הוא ואמרה היא. אע"פ שהוא מודה כו' אפ"ה אין כאן עדות כו' ע"ש. משא"כ בגוונא דצייר הב"ש דלא יכלה למימר לשחוק כיוונתי. א"כ הרי העדים שמבחוץ הם עדים גמורים על קדושין רק טעמא דמהרי"ט בנדון שלו משום דה"ל כנמצא א' מהן קרוב או פסול וכו' ע"ש. וא"כ לפ"ז קשה דאי איתא דבנ"ד אם טוענת שלשחוק כיוונה לא הוי קדושין כמש"ל א"כ אפילו מודה דלשם קדושין כיוונה ה"ל כאלו אין עדים ע"ז. ומדפסק הרשב"א בתשו' דסי' אקפ"ו דהוי קדושין עכצ"ל דאפי' טוענת דלשחוק כיוונה לא נאמנת להפקיע הקדושין. וצריך לחלק משום דהתם מידע ידעה טפי דהמקדש בלא עדים אין חוששין לקדושין ע"כ רצתה לשחק בו משא"כ הכא אף שאמר בכוס זה של יין והוא באמת דבש לא שייך לומר דמידע ידעה דאין בקדושין אלו כלום דהא באמת אין הדין פשוט כמו שם ואדרבה אם סברה וקיבלה מקודשת ע"כ אין יכולה לומר שלשחוק נתכוונה כו' וע' בש"ג בסנהדרין פ' זה בורר הביא דין זה דסי' מ"ב ס"ג בשם הראב"ד ומבואר שם הטעם משום דטוענת משטה אני וכו' וגם כ' שי"ח ע"ז לומר דהוי מקודשת והביא ראיה לדבריהם מפרק מצות חליצה. גם בספר עצי ארזים סי' מ"ב סעי' ג' מסיק כדעת מהרמ"פ שברמ"א והיינו כדעת הראב"ד הנ"ל וא"כ לדבריהם אפשר שיש לצדד גם בנד"ז דאם טוענת שלשחוק נתכוונה מפני שאמר כוס של יין והוא דבש י"ל דנאמנת כו'. עוי"ל דהנה הרשב"א בסי' אקפ"ו נשאל בענין שמתחלה היו מדברים על עסקי קדושין אבל אם לא דברו תחלה על עסקי קדושין י"ל דיש לדמותו לדין נתן הוא ואמרה היא דספיקא הוי וחיישינן מדרבנן. והק' הפוסקים מ"ש מנתן בשתיקה כשמדבר על עסקי קדושין ועי' התירוץ בחה"ר שם דכמ"כ שייך תירוץ זה גם באמירה גרוע דכאן שאמר הוא ולכן אם טוענת שכיוונה לשחוק יש מקום לצדד ולהקל כשלא דברו תחלה על עסקי קדושין. דהא דהתם ספיקא הוי מדרבנן י"ל משום דילמא אמירה דידה נמי מהני משא"כ הכא באמירה גרוע וכשטוענת לשחוק כו'. מיהו בחי' הריטב"א שם ד"ה כ' דהספק שם רק שמא הי' דעתו בנתינתו על סתם שלה כו' ע"ש. וא"כ לפ"ז כאן נמי י"ל ספיקא הוי מדרבנן:

הומ"מ כ"ז רק לפלפולא אבל למעשה ודאי י"ל דבנידון דהרשב"א הוי ס"ק ממש מדאורייתא כפשט לשון הש"ע סי' ל"ח סכ"ד. (הג"ה אחר זמן. וגם י"ל שחמור יותר מספק קדושין כדמוכח מהא דר' שמעון דהיכא דודאי סברה וקיבלה לא איכפת לן ההטעאה שבאמירה ורבנן לא פליגי עליה דר' שמעון רק כשי"ל שלא סברה וקיבלה משום דאיכא דניחא ליה בכספא כו' משא"כ היכא דודאי סברה וקיבלה כנידון דהרשב"א. עכ"ה). אך בנ"ד בלא"ה אין שייך כ"כ לומר דכיון שהכירה סברה וקיבלה. כיון שהפינפער נתן לה מה שמגיע לה אוש גאב מהצענער. א"כ אף שאמר לה ג"כ לשון קדושין הרי ודאי י"ל דהיא לא סברה וקיבלה לקדושין רק לקבל המגיע לה ולכן אף אם הוא בענין שאם אמר לה התקדשי לי בפינפער זה לא יכלה לומר אין שקלי ודידי שקלי. מ"מ מאחר שאמר לה בטבעת זו אז אין להחמיר רק משום כיון שהכירה שאינו טבעת סברה וקיבלה וכאן ליכא למימר הכי דהא יש עכ"פ ספק גדול. שלא נתכוונה רק לקבל המגיע לה ולכן אף שאם אמר לה התקדשי לי במטבע זו אפשר לא הי' הספק מספיק להוציא מחשש קדושין אבל אם אמר בטבעת זו אז ודאי כל שיש ספק דלא סברה וקיבלה לקדושין אינה מקודשת מאחר שאינו טבעת כו'. וראי' לזה מהתקדשי לי בדינר של כסף ונמצא של זהב דאינה מקודשת משום דאיכא דניחא לי' בכספא כו' אף שבאמת הוא חששא רחוקה ביותר שהרי עבור ד"ז יקנה כ"ה דינרי כסף לפ"ד הריטב"א ורוב הפוסקים דד"ז ממש קאמר אפ"ה כיון שאמר בד"ז ויש מקום לומר דלא היה סברה וקיבלה ע"ז אינה מקודשת. כ"ש בנד"ז שיש ספק גדול ועצום דלא סברה וקיבלה כלל לקדושין וקיבלה הפינפער על האוש גאב דאינה מקודשת כלל מאחר שאמר בטבעת זו כו'. והרי נדון זה שקיבלה הפינפער המגיע לה אוש גאב אף אם נאמר ששמעה והבינה מה שאמר הרי את מקודשת לי בטבעת זו כיון שנתן לה פינפער ואינו טבעת והרי אם בשעת מעשה לא ראתה שזהו פינפער ונמצא שהוא פינפער אין כאן קדושין כלל אף אם לא היה מגיע לה הפינפער כלל וכדין התקדשי לי בכוס זה של דבש ונמצא של יין. והכא אף שראתה שזהו פינפער ה"ל כנמצא אח"כ שהוא פינפער דהא י"ל יותר שלא סברה וקיבלה להתקדש בו כ"א לקבל האוש גאב המגיע לה וזה קרוב יותר הרבה מהקפידא בין יין לדבש. דשם מיירי שרצונה להתקדש רק מפני שאמר בכוס זה של יין ונמצא של דבש אינה מקודשת משום דילמא לא ניחא לה להתקדש בשל דבש. כ"ש הכא שי"ל בודאי שלא ניחא לה להתקדש כלל. ולא קיבלתו כ"א על המגיע לה. וכיון דאמר בטבעת זו והרי אינו טבעת בעינן הוכחה דסברה וקיבלה להתקדש גם באינו טבעת וכל דליכא הוכחה אינה מקודשת ולכן בנמצא שאינו טבעת אינה מקודשת. והכא אף שראתה שהוא פינפער אין שום הוכחה דסברה וקיבלה להתקדש ואדרבה י"ל יותר שלא עלה על דעתה להתקדש. א"כ לא גרע זה מהתקדשי לי בכוס של דבש ונמצא של יין. ועוד דבכה"ג ודאי יש לדמותו לדין הש"ע סמ"ב ס"ג הנ"ל דמפני שלא ידעה שיש עדים קבלתן ורצתה לשחק בו. א"כ ה"נ י"ל דמפני שצריכה לקבל הפינפער המגיע לה אוש גאב לכן קיבלתו ואף שאמר לשון קדושין סברה דשחוק בעלמא הוא מאחר שאמר בטבעת זו והרי אינו טבעת כ"א הפינפער המגיע לה וא"כ בהצטרף הני תרי טעמי שמגיע לה הפינפער והוא אמר בטבעת זו י"ל דלא גרע מדין הנ"ל. ואדרבה גם לפ"ד הש"ג פז"ב דחולק על דין דסי' מ"ב ס"ג הנ"ל. י"ל דמודה כאן דהתם אין לתלות דלשחוק כיוונה רק מסברא דמידע ידעה דהמקדש בלא עדים אינו כלום וכו'. וע"ז יש לפקפק מסוגיא דפ' המדיר (דף ע"ד ע"א) אבל בהנך טעי וכו' ר"ל גבי המקדש במלוה אין הכל בקיאין בהלכות קדושין כדפרש"י שם ועי' בב"ש סי' ל"א ס"ק כ"א אבל עיקר נראה בשלשתן צריכה גט לחומרא וקדושין של אחר תופסין בה עכ"ל הרי דלחומרא חיישינן שמא טעה וסבר דקדושין תופסין אפי' בפחות משוה פרוטה כו' וכיוצא. וא"כ כמו שיוכל האיש לטעות בהמקדש במלוה כמ"כ יכולה האשה לטעות במקדש בלא עדים דהוי קדושין דהא בגמ' קדושין (דף ס"ה ע"ב) איתא ג"כ אי מה להלן הודאת בע"ד כמאה עדים דמי וכו' וא"כ מי לנו הערב שלא תטעה האשה בזה וכדאמרינן פ"ק דקדושין (דף י"ג) אטו כולהו נשי דינא גמירי. (ועל טעם שהזכיר בחי' הריטב"א דמ"ג דהא לא חשיבא עדות כו' ע"ז יפה השיג הש"ג מעדי' רואין אותו מבחוץ דחשיב עדות פ' מצות חליצה ע"ש) גם בתשו' מהריב"ל ח"ג סי' פ"ו דקדק דהרא"ש לא ס"ל הדין דסי' מ"ב ס"ג כנ"ל. משא"כ בדין זה שיש טעם הגון לתלות דלא כיוונה רק לקבל המגיע לה. וגם שהאמירה גרוע שאמר לה בטבעת זה. ואילו נמצא אח"כ שהוא פינפער ודאי אינה מקודשת. וא"כ גם עתה שהכירה הרי עליך הראיה דסברה וקיבלה. כיון שי"ל דלא סברה וקיבלה. רק שקיבלה לאוש גאב. ולתלות דלא סברה וקיבלה לקדושין מה"ט הוא יותר מתקבל מבדינר זהב ונמצא של כסף כו' כנ"ל. (וישוב דין דסי' מ"ב ס"ג מהקושיא שהקשיתי ע"ז מהדין דבב"ש סי' ל"א ס"ק כ"א אפ"ל בדוחק כי הדין כל שאפשר שהיה טעות ולא נתכוונה לקדושין אינה מקודשת משום דליכא עדים על הקדושין. וזהו הדין דסי' מ"ב ס"ג. וס"ל דזה ג"כ נקרא ליכא עדים כיון העדים מסתפקים שמא כיוונה לשחוק אמנם מה"ט גופא גם בדיני' שבב"ש סי' ל"א ס"ק כ"א אשר שם ודאי קרוב יותר שכל אדם יודע שאין קדושין ע"י פחות מש"פ כו'. וא"כ יש לנו לומר דבעיל אח"כ לשם קדושין דהא אאעבב"ז וה"ל כמו יש עדים על קדושין ע"י הבעילה אעפ"כ מאחר שאפשר שיטעה האדם בזה וידמה שקדושין תופסין גם ע"י פחות מש"פ וכה"ג וא"כ לא בעיל לשם קדושין לכן ליכא עדים ממש על הקדושין ע"י הבעילה ואעפ"כ מפני שקרוב יותר שאדם יודע כו' לכן צריכה גט כו'. וא"כ אדרבה משם קצת ראיה לדין דהרשב"א דסי' מ"ב ס"ג דהיכא שיש ספק ממש שמא לא כיוונה וכו' אין חוששין לקדושין כלל כיון דאפי' במקום שי"ל שודאי בעיל לשם קדושין לא חשיב זה רק ספק כו' ולהחולקים על הרשב"א י"ל גבי הדין דסי' מ"ב ס"ג כיון העדים רואים הקדושין נקרא יש עדים על הקדושין. ומה שיש להסתפק שמא כיוונו לשחוק אף אם הי' מקום להסתפק אין זה נקרא אין עדים על הקדושין שאפי' ביש ספק להעדים אם היו הקדושין קרוב לו או קרוב לה נקרא יש עדים על הקדושין רק שהן קדושי ספק מחמת שמא היו קרוב לו לא מחמת שאין עדים. וכ"ש הכא בהדין דסי' מ"ב ס"ג שאין לנו לבדות מלבנו שמכוונים לשחוק כיון שאומרים בפי' לשון קדושין ואין לנו אמתלא מהמעשה לתלות על שחוק כו' עי' מהריב"ל ח"ג סי' פ"ו שהזכרתי לעיל ואזלינן הכל לחומרא כמו בדינים שבב"ש סי' ל"א ס"ק כ"א. משא"כ הכא דאמר בטבעת זו והוא אינו טבעת דעליך הראיה שסברה וקיבלה והרי יש אמתלא מבוארת מהמעשה דלא סברה וקיבלה כלל כו' י"ל דלכ"ע אין לחוש לקדושין. הג"ה. ומיהו לקמן בתשובה השניה כתבתי לפקפק ע"ז דיש לחוש שלא הבינה כלל פי' בטבעת זו דהיינו פינגעריל כו' וע"ש עוד מזה. עכ"ה):

והא חדא להתירא. ועוד י"ל כי אפי' אם היה אומר ה"א מקודשת לי בפינפער זה. י"ל דאין כאן קדושין דיכולה לומר אין שקלי ודידי שקלי כמו באומר כנסי סלע זו שאני חייב ליכי כו'. דה"נ הרי חייב לה ליתן הפינפער בשעת מעשה. ואע"ג דהרשב"א בתשו' סי' אלף רכ"ז כ' וז"ל ולא עוד אלא כשנתן לה סלע ולא הזכיר לה פרעון מעיקרא אינה יכולה לומר אין שקלי ודידי שקלי ואע"פ שהגיע זמן המלוה עכ"ל. הכא ה"ל כהזכיר לה פרעון מעיקרא שהרי קראה בעד החלון ואמר שיש תח"י פינפער טוב אז חזרה הבתולה כו'. הרי אמר לה בפירוש שיתן לה תומ"י אוש גאב פינפער טוב ועל אופן זה דוקא נתרצית ליקח השמרים. וא"כ יכולה לומר אין שקלי ודידי שקלי. ואע"ג דהתם בגמ' מיירי כשאמר לה בשעת נתינה כנסי סלע זו שאני חייב ליכי. לכך בכה"ג הוא שי"ל דאע"ג שחזר בשעת נתינה ואמר לה התקדשי לי בו יכולה לומר אין שקלי ודידי שקלי. כיון דסמוך לזה ממש אמר כנסי סלע זו שאני חייב ליכי כו'. ע"כ יכולה לומר אני סומכת על לשון ראשון. אבל הכא שמה שקראה בעד החלון כו' הי' קודם למדידת השמרים ולנתינת הפינפער. ובשעת נתינה אמר לה רק הרי את מקודשת לי כו'. י"ל דאין לנו להוסיף לומר דגם בכה"ג יכולה לומר אין שקלי ודידי שקלי. וע"ד שכ' בתשו' הרשב"א שם מאין לנו להוסיף על חידושו של רב נחמן כו'. אך נראה דדוקא נדון דהרשב"א שם נקרא הוספה כמש"ש מאין לנו להוסיף כו' אלא שהיה חייב לה ושהיא יכולה לתפוס בו מן הדין עכ"ל. אבל בנד"ז הרי חייב לה הפינפער ויכולה לתפוס מן הדין פינפער טוב שלו ול"ד למשכון. וגם אפי' אם הי' חייב לה ולא אמר תחלה שיתן לה הסלע כעת ע"ז ודאי י"ל ג"כ מאין לנו להוסיף כו'. אבל הכא דאמר לה תחלה שיש תח"י פינפער טוב כו' אין זו הוספה דהיא היא דרב נחמן כיון שאנו רואים בנד"ז שהבתולה החזירה השמרים תחלה מחמת שהפינפער היה גרוע. א"כ גליא דעתה שאין רצונה ליקח עד שיתנו לה תומ"י פינפער טוב והבעה"ב קראה בעד החלון ואמר שיש תח"י פינפער טוב. ועל סמך זה חזרה. א"כ מצדה יש כאן מעשה המורה דמקפדת דוקא ליקח המגיע לה ועדיף מבנדון דרב נחמן דליכא מעשה מהאשה שרצונה דוקא ליקח החוב כו' לכן אף גם אם מצד המקדש עדיף קצת בנדון דרב נחמן י"ל דשקולים הם ויכולה לומר אין שקלי ודידי שקלי. כיון העדיפות שבנדון דרב נחמן מצד המקדש הוא מעט מזעיר שהרי גם בנ"ד קראה בעד החלון כו'. ועי' במשנה ג' פ"ב דנזיר מעשה באשה אחת כו' ואמרו חכמים לא נתכוונה זו אלא כו' הרי מפני ההוכחה מבטלין הדבור שאמרה הריני נזירה ממנו שהדין שהיא נזירה ומפני ההוכחה אומרים דלא נתכוונה לנזירות וה"ה כאן איכא הוכחה גדולה ממה שהחזירה השמרים והפינפער שבלא צורה והלכה לה ולא חזרה עד שקראה והבטיחה ליתן לה פינפער טוב שכשקיבלה אח"כ הפינפער ממנו ודאי לאוש גאב קיבלה אותו. ועדיף ממחשבתו ניכרת מתוך מעשיו הנזכר בפ"ק דחולין (דף י"ג) והוה כמחשבה ומעשה דאפי' גבי קטן שם מהני לומר דלשם כן עשה וא"כ אף שהוא אמר לשון קדושין יכולה לומר דידי שקלי כ"ש שטוענת אח"כ שלא הבינה כלל לשון הקדושין. וגם בנד"ז יש עוד מעליותא מבנדון דרב נחמן דהכא היא שליח מבעלת הבית שלה ששלחתה אחר השמרים וליקח פינפער אוש גאב א"כ מוכרחת לקבל האוש גאב אף ששמעה לשון הקדושין דאימת בעה"ב שלה עליה וסמכה טפי ע"ז שיכולה לומר אין שקלי ודידי שקלי מבנדון שבגמ' דהתם היה חייב לה ולא היה לה לקבל כששמעה לשון הקדושין. ואף שמגיע לה ממנו תהא מאמינתו כמו שהאמינתו עד הנה משא"כ הכא מאי הוה לה למיעבד. ויש להסתייע ג"כ מחזקת שליח עושה שליחותו דה"נ כיוונה לעשות שליחותה של גבירתה לקבל הפינפער לאוש גאב. וגם מהר"מ בתשו' מיימוני דשייכי להלכות אישות סי' ג' נסתייע מחזקת שליח עושה שליחותו בענין קדושין יעו"ש. ועי' במל"מ פ"ד מהל' בכורות קודם הלכה ז' דאף דקיי"ל דלא מהני חזקת שליח לקולא היכא דהשליח פתח לומר שהוא רוצה לעשות פעולה אחת אמרינן חזקת שליח עושה שליחותו ואפי' לקולא. ולפ"ז בנד"ז ג"כ שאימת גבירתה עליה וחזינן דקפדא טובא לקיים צוויה ולא לקחה פינפער רע י"ל דסמכינן יותר על חזקת שליח עושה שליחותו מבשאר שליח שלא ידענו ממנו שזהיר לקיים צווי המשלח. וכיון דאפי' התם בעובדא דוורשכי אמרינן יכולה לומר אין שקלי ודידי שקלי כ"ש בנד"ז שאינו שלה וגם מעיקרא לא רצתה להאמינו שהרי חזרה השמרים כשלא נתנו לה פינפער טוב כו' ועי' לח"מ פ"ה הי"ב אבל גזלן כו' דאנן סהדי כו' וקרוב לזה י"ל בנ"ד דאנן סהדי כו' שהרי החזירה השמרים תחלה כו':

זאך הנה לכאורה אף אם נאמר דנ"ד הוי כהזכיר לה פרעון עדיין י"ל דלא דמי לנדון שבגמ' דאמר לה כנסי סלע זה שאני חייב ליכי משא"כ הכא עכ"פ לא הוה רק כאומר כנסי סלע שאני חייב ליכי שמתחלה אמר לה שיש לו פינפער טוב. ולא אמר פינפער זה. ולכן אח"כ כשנתן לה פינפער וא"ל הרי את מקודשת לי כו' י"ל דהוי קדושין ומצינו גבי משכון דחילקו החמ"ח והב"ש בסי' כ"ח ססעי' ג' ס"ק י"א דאע"ג דכ' הרשב"א דבאומר לה הלוני דינר על משכון זה ונתנה לו המעות ואח"כ נתן לה המשכון לשם קדושין הוה ספק קדושין מ"מ אם אמר לה הלוני על משכון סתם ואח"כ נתן לה משכון לשם קדושין אפשר דאין כאן ספק דאפשר דיתן לה משכון אחר לבטחון הלוואה וא"כ שמא כמ"כ גם לענין חוב יש לחלק בין אומר כנסי סלע זה שאני חייב ליכי דאז י"ל אין שקלי ודידי שקלי ולא באומר כנסי סלע שאני חייב ליכי דאפשר א"י לומר דידי שקלי דיתן לה סלע אחר לחוב שלה. אך מדברי הב"ש שם ס"ק י"א משמע בהדיא דדוקא גבי משכון חילקו כן. אבל גבי חוב אין לחלק אא"כ לא אמר לה כלל כנסי סלע שאני חייב לך וכ"מ ג"כ מלשון רמ"א שם בהגה"ה וכ"ז כשאמר לה כנסי סלע שאני חייב לך כו' ולא כ' סלע זה. והחמ"ח והב"ש לא השיגוהו ע"ז כמו שהשיגו עליו גבי משכון. וטעמם ונימוקם עמם דכך משמע ממ"ש הה"מ פ"ה הי"ב בשם הרשב"א וז"ל ומ"מ בשלא הזכיר כלל בתחלה פרעון אלא שהוא חייב לה מנה והגיע זמנו ואמר הרי את מקודשת במנה זו ונטלתו ושתקה מקודשת אע"פ שלא שידך ואע"פ שאמרה לא נתכוונתי להתקדש אלא כדי להפרע מחובי קבלתיו אינה נאמנת עכ"ל והוא מדברי הרשב"א בחידושיו ובתשו' דלעיל. הרי משמע דוקא שלא הזכיר כלל בתחלה פרעון אבל כשאמר לה כנסי סלע שאני חייב ליכי. אף שלא אמר סלע זה ואח"כ נתן לה סלע ואמר הרי את מקודשת לי בסלע זו אינה מקודשת ויכולה למימר אין שקלי ודידי שקלי. והטעם י"ל משום דגבי משכון כיון דאפילו אמר לה תחלה הלוני דינר על משכון זה ס"ל להרשב"א דקרוב לומר שא"י לומר אין שקלי ודידי שקלי משום דאין יכולה לתופסו מדינא וכמ"ש הרשב"א שם בתשובה שאינו קנוי לה ולא משועבד לה יותר משאר נכסיו ואינה יכולה להכניסו אלא כשאר נכסיו עכ"ל. ולכן ס"ל להחמ"ח וב"ש דבלא ייחד לה המשכון אין כאן ספק שאינה יכולה לתפוס משכון זה. דהא כתיב והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך את העבוט. ודרכו של איש להוציא פחות שבכלים. ובדידי' תליא רחמנא שיתן איזה משכון שירצה. א"כ ס"ל דאפשר שאין ספק שא"י לומר אין שקלי ודידי שקלי. דאיך הוא דידה כיון שלא ייחדה לה למשכון ונותנו לשם קדושין. אבל גבי חוב שחייב ליתן לה סלע ואמר לה שיתן לה סלע לסילוק חובה לכן כשאח"כ נתן לה סלע יכולה לומר דידי שקלי שהרי הוא חייב לה סלע כזה ממש שנתן לה וכמ"ש הרשב"א שם בחידושיו דלענין דינא הדין עמה שאפי' לא הזכיר לה פרעון יכולה לומר דידי שקלי דאילו היה חייב מנה לשמעון ומנה ללוי וא"ל לשמעון הולך מנה זה ללוי שאני חייב לו וקבלתו בשתיקה יכול לומר לו שמעון ללוי אין שקלי ודידי שקלי אבל לענין קדושין דחזקה כל הנשים רוצות להתקדש כל שלא הזכיר לה פרעון מעיקרא לשם קדושין נתכוונה עכ"ל והיינו דוקא כשלא הזכיר לה פרעון כלל. משא"כ כשאמר כנסי סלע שאני חייב ליכי הרי הזכיר פרעון יכולה לומר אין שקלי ודידי שקלי. ועוד דנד"ז עדיף מהזכיר פרעון שהרי היא תבעה הפרעון דוקא והוא הבטיחה שיתן לה הפרעון ולכן י"ל דמעלה זו עדיף מכנסי סלע זו כו' שלא תבעה הפרעון ואעפ"כ יכולה לומר אין שקלי ודידי שקלי ועי' לקמן בסמוך:

(הג"ה. ודברי הרשב"א במשכון ג"כ יש להתלמד בהם עפמ"ש דודי הה"ג מוהרי"ל ז"ל בשארית יהודה בתשו' דשייכי לחלק או"ח סי' ז' וז"ל ולענין שעבוד ודאי דמעות קונות לכ"ע שנשתעבד בקבלת המעות בלבד בלי שום קנין דהא למ"ד שעבודא דאורייתא (פב"ת דב"ב קע"ה ב') ה"ט דנשתעבד כמו שנשתעבד הערב מן התו' כו' וע"ש ובתשו' דסי' ט' שזהו מחלוקת הרז"ה פ' כל שעה עם הרמב"ן במלחמות שם בסוגיא (דף ל"א) נכרי שהלוה את ישראל על חמצו. והנה בס' המקנה בקו"א סי' כ"ח ס"ג ד"ה ביקש ממנה שתלוה לו מעות על המשכון כתב וז"ל עי' ברשב"א בתשו' שם דטעמא דכל זמן שלא משך לא קנה המשכון ולא ידענא מנא ליה הא דהא גבי מקח קיי"ל דמדאורייתא מעות קונות ולא משיכה אלא תקנת חז"ל משום שלא יאמר לו נשרפו חטיך בעלייה כו' וגבי משכון לא שייך האי טעמא דנתן המעות ולא נתן המשכון אין אחריות המשכון על המלוה כו'. א"כ מנ"ל דתקנו חכמים בזה מעות אינו קונה עכ"ל. והנה בש"ע ח"מ סי' קצ"ח ס"ו י"א דשכירות המטלטלין נקנה בכסף דליכא למיחש שמא יאמר לו נשרפו חטיך בעלייה דכיון שהגוף שלו טרח ומציל עכ"ל והוא ממ"ש הב"י רסי' הנ"ל בשם הר"ן בנמוק"י פ' הזהב. וא"כ לפ"ז כ"ש במלוה על המשכון דנקנה לו המשכון לשעבודו אף שהוא עדיין אצל הלוה. ויש להעיר עוד מדברי בעה"ת שער מ"ח דין א' בשם הרמב"ן ובש"ע ח"מ סי' ל"ט סי"ז ובש"ך שם וא"כ כיון שי"ל שיש לה שעבוד במשכון זה דוקא וגם הענינים סמוכים זה לזה שהיא מלוה לו הדינר על משכון זה ע"פ בקשתו והיא נותנת לו הדינר והוא נותן לה המשכון א"כ י"ל אין שקלי ודידי שקלי ועוד דאף אם לא קנתה המשכון מ"מ אם לא יתן לה המשכון מחויב להחזיר לה המעות שהלותה לו שהרי לא הלותה לו כ"א על משכון זה ודמיא להא דאמרינן בב"מ פרק האומנין (דע"ט סע"א) אילימא בספינה זו ויין סתם אם נתן אמאי לא יטול נימא הב לי ספינתא ופרש"י הב לי ההוא ספינתא גופא דהא אמרת לי ספינה זו כו' וכ"כ הרי"ף והרא"ש שם דאי מייתי ליה אחריתא אמר ליה לא שקילנא אלא ההיא דאגירנא מינך כו'. ובש"ע ח"מ סי' שי"א ס"א שהקפדה גדולה יש בספינה זו כו' וכמ"כ ודאי יש הקפדה בין משכון למשכון ואף אם נאמר דשם גבי ספינה זהו משום שטבעה יינו לכן כל שיש הקפדה לא מחייבינן אותו. זהו שם שנטבע הספינה (ואינה) [ויינה] ע"כ זה שבעל הספינה יהיה הדין שלא יוכל להביא אחרת הטובה כזו הוא דוקא משום שנטבע יינו. אבל בנד"ז שהמשכון שהלותה עליו קיים ביד הלוה י"ל ודאי אם אין רצונו ליתנו לה מחויב להחזיר לה המעות וראיה ממ"ש בגמ' פ' הזהב (דף מ"ה סע"ב) אי אמר ליה מארנקי חדשה יהיבנא לך לא מצי יהיב ליה מארנקי ישנה אע"ג דעדיפא מינייהו וכ"ש הכא גבי משכון שיכולה לומר אין רצוני להלוות רק על משכון זה דוקא מאיזו טעם שיהיה. וא"כ כיון כשלא יתן לה המשכון זה מחויב להחזיר לה הדינר הרי יש לה תביעה על המשכון הזה שמחויב ליתן לה משכון זה דוקא ואם לאו מחויב להחזיר לה הדינר וכיון שאין דעתו להחזיר לה הדינר כ"א שמקיים דברו ונותן לה אותו המשכון כמדובר. אף שאומר ג"כ לשון קדושין י"ל שיכולה לומר אין שקלי ודידי שקלי. כסברת השואל שם בהרשב"א. ומ"ש הרשב"א וז"ל מ"מ משכון זה אינו קנוי לה ולא משועבד לה יותר משאר נכסיו ואינה יכולה להכניסו אלא כשאר נכסיו עכ"ל. יש להשיב ע"ז דלדעת הש"ע ח"מ סי' קצ"ח ס"ו י"ל שמשועבד לה בודאי ע"י הדינר שהלותה לו עליו דשעבוד מטלטלין נקנה בכסף כמו שכירות מטלטלין. אף שכתב כן רק בשם י"א ואין זה ברור לגמרי מ"מ כיון שעכ"פ אם לא יתן לה משכון זה מחויב להחזיר לה הדינר א"כ משכון זה משועבד לה יותר משאר נכסיו ועוד הא אמרינן אטו כולהו נשי דינא גמירי ולכן כיון שי"ל שכסבורה אין שקלי ודידי שקלי אין מקבלתה המשכון ראיה והודאה שהיא מתרצית על קדושין. שהרי י"ל דקבלתה היה בכדי שתהיה בטוחה בהדינר שהלוותה לו שע"מ כן שיתן לה משכון זה הלוותה לו. וכל שאין מקבלתה ראיה שדעתה להתקדש לו י"ל דאינו קדושין כמו גבי כנסי סלע זו שאני חייב ליכי כו'. ומ"ש הרשב"א וטעמא דמילתא משום דסתם אשה ניחא לה להתקדש מדר"ל דאמר טב למיתב טן דו כו' אין זה מספיק אא"כ שדיך תחלה הא לאו הכי לא סמכינן ע"ז דהאשה נקנית מדעתה דוקא ותדע דאל"כ התקדשי לי בדינר של כסף ונמצא של זהב ששוה כ"ה דינרי כסף אמאי אינה מקודשת א"ו בעינן דעתה ממש. ועי' בחידושי הריטב"א (דף י"ג ע"א) גבי סברה אי שדינא ומיתבדא מיחייבנא בהו ההובא לעיל ובחידושי הרשב"א שם דבעינן דעבדא עובדא דמוכח דניחא לה ועי' עוד בחידושי הרשב"א פ"ק דקדושין (דף י"ג א') בד"ה כנסי סלע זה שאני חייב ליכי כו' והוא שהגיע זמנו אבל היה [חייב] לה ולא הגיע זמנו ואמר לה התקדשי לי במנה זו ואשתיקה מקודשת כו' עכ"ל ופי' הגאון מהו' יהונתן ז"ל בספרו בני אהובה פ"ה מה"א הי"ב דמיירי שאמר לה כנסי סלע זה שאני חייב לך וחזר מדבריו ואמר לה התקדשי לי בו דכיון שהוא תוך זמן פרעון ס"ל דחזרתו חזרה ואינה יכולה לומר אדבורך הראשון סמכתי כיון שהוא תוך זמן פרעון ובט"ז ס"ק ה' ובב"ש סס"ק ט' חולקים על דין זה ודין זה י"ל לא גרע מגבי משכון זה אך באמת הבנ"א כ' דאינן חולקים אלא באומר כנסי סלע זה שאני חייב לך והתקדשי לי בו ובזה גם הרשב"א ס"ל כן אבל באומר כנסי סלע זו שאני חייב לך וחזר ואמר לא לשם פרעון אני נותנו לך אלא לשם קדושין יודו דהוי קדושין כיון שהוא תוך זמ"פ וכ"כ בעצ"א ס"ק י'. ומ"מ הדין דמשכון זה צ"ע כאשר בסהמ"ק הניחו בצ"ע:

קיצור. דינו דהרשב"א סי' אלף רכ"ז צ"ע דין בחוב כשהוא תוך זמ"פ אם אמר כנסי סלע זו שאני חייב ליכי וחזר ואמר לא לשם פרעון אני נותנו לך אלא התקדשי לי בו י"ל אפי' קיבלתו בשתיקה מקודשת. עכ"ה). ומ"מ לפמ"ש הרשב"א בתשו' שם ובחידושיו דלבה"ג ורש"י והרמב"ם י"ל שאף כשאמר כנסי סלע זה שאני חייב ליכי וחזר ואמר לה לא לפרעון אלא לקדושין אפי' קיבלתו בשתיקה אפ"ל דמקודשת ובחי' הניח זה בצ"ע והביאו הה"מ פ"ה הי"ב. והרמ"א הביאו ג"כ ס"ג בשם י"א ועחמ"ח וב"ש שם ובעצ"א סס"ק ח'. וא"כ היכא שלא אמר תחלה כנסי סלע זה רק סתם שיתן לה סלע כנ"ד אז אפי' בשעת נתינה לא אמר לא לפרעון אלא לקדושין כ"א שאמר לשון קדושין לבד ה"ל כמו גבי כנסי סלע זה שאני חייב ליכי ואמר אח"כ לא לפרעון כו'. דהכא נתינה סתם לקדושין ה"ל כמפרש דהתם לא לפרעון כו' דהתם כשלא פי' לא לפרעון דעתו שתתקדש ושתהיה נפרעת משא"כ הכא כשלא אמר תחלה כנסי סלע זה א"כ כשנתן לה אח"כ סלע לקדושין ודאי אין הפי' שתהיה נפרעת ג"כ. ומיהו אין זה מוכרח דהא הרמב"ם פ"ה הי"ב וכן בש"ע סכ"ח ס"ג לא הזכירו לשון כנסי סלע זה שאני חייב ליכי כ"א החזיר לה חוב ואעפ"כ כ' באומר לה ה"א מקודשת וכו' יכולה לומר אין שקלי ודידי שקלי (ולהרשב"א היינו כיון שלא אמר לא לפרעון כו'). א"כ נד"ז נמי שמובן מהענין שמחזיר לה אוש גאב אע"פ שאמר לשון קדושין אינה מקודשת כיון שלא אמר לא לפרעון כו'. ועוד דהא מבואר בחה"ר דאף גם לשטת בה"ג ורש"י והרמב"ם הוא צ"ע דבאמת אף כשאמר לא לפרעון אמאי ניזיל בתר דעתיה כיון דיכולה לומר אין שקלי ודידי שקלי כו' ולשא"פ י"ל ודאי אינה מקודשת. ונד"ז שלא אמר בפירוש לא לפרעון כו' י"ל שאין לחוש ועוד דנד"ז הרי בשעת קדושין אמר בטבעת זו א"כ אדרבה מוכח דלא חזר בו מנתינת הפינפער לאוש גאב דהא לא אמר שמקדשה בהפינפער כ"א בטבעת כו' ואע"ג דאין כאן טבעת י"ל דבאמת לשחוק כיון כו'. ולכן עכ"פ לא דמי למ"ש הרשב"א כשחזר ואמר לא לפרעון אלא לקדושין בסלע זה משא"כ הכא שאמר בטבעת זו. ועוי"ל דנ"ד שאני דאיכא הוכחה טובא דלשם אוש גאב קבילתיה שהרי ראינו שמתחלה כשלא היה לו אוש גאב טוב החזירה השמרים א"כ קפדה ליקח אוש גאב דאימת גבירתה עליה. והיכא דאיכא הוכחה ודאי אפי' לא אמר כלל כנסי סלע זה שאני חייב ליכי אינה מקודשת וכמ"ש הלח"מ פ"ה הי"ב ליישב הא דגבי חטף סלע מידה אינה מקודשת אף שלא אמר תחלה כנסי סלע זה. דגבי גזל אע"ג דנתנו לה סתם אנן סהדי דהיא קיבלה בחזרת הגזל שלה כו' ע"ש ועי' ב"ש סי' כ"ח סק"ז. מיהו יש לומר הטעם בע"א דבלא"ה לא דמי כ"כ חטף סלע מידה לחוב. דגבי חוב הרי הסלע הוא שלו ממש ויש במה שתתקדש רק החסרון משום דאין כאן ראי' שנתרצית לקדושין כיון שחייב לה ויכולה לתפוס סלע זה מן הדין ומ"מ כיון שהוא עדיין שלו ואומר שנותנו לקדושין והיא מקבלתו אין תולין דיכולה לומר אין שקלי ודידי שקלי אא"כ אמר לה תחלה כנסי סלע זה שאני חייב ליכי כו' דאל"כ ליכא הוכחה לבטל הקדושין שמקדשה בסלע שלו והיא מקבלת. משא"כ גבי חטף סלע מידה שמקדשה באותו סלע שחטף ממנה שהוא שלה וע"י מה יחולו הקדושין הא לא נתן לה מאומה. א"כ כל דליכא הוכחה להיפך דאחילתי' הסלע כמו בשדיך אינה מקודשת ע"כ אף אם לא אמר תחלה כנסי סלע זו שחטפתי ממך אינה מקודשת. ול"ד לחוב כנ"ל. מיהו אם נאמר דחטף סלע מידה מיירי שקידשה לאו דוקא בסלע זה שחטף מידה אז בטל חילוק זה אך בגמ' (דף נ"ב סע"א) איתא שחטף סלע מידה וקידשה בו. ומ"מ י"ל ה"ה שקידשה בסלע אחר. ועוד דאפשר גם לר' שמעון דס"ל סתם גזילה יאוש בעלים מודה בחטף סלע מידה וקידשה בו דאינה מקודשת משום דיכולה לומר אין שקלי ודידי שקלי וא"כ צריכין אנו לחילוקו של הלח"מ. אלא שאין ראיה ע"ז דר"ש מודה בדין זה. וגם אין ראי' דמיירי בסלע אחר ולפ"ז אין מוכרחים ד' הלח"מ. ומ"מ בנד"ז דאיכא הוכחה טובא דמקפדת ליקח האוש גאב וגם קראה תחלה בעד החלון ואמר שיתן לה פינפער טוב אף שלא אמר תחלה פינפער זה מ"מ יכולה לומר אין שקלי ודידי שקלי ואף אם אין כל היתר מהנך שני היתרים מספיק בפ"ע מ"מ בהצמדם יחד נראה דודאי יש להתיר. דכיון שאמר בטבעת זו והרי הוא פינפער דפחות הרבה מדמי טבעת אין לדון שנתקדשה רק משום דכיון דפשטה ידה וקבלה סברה וקיבלה כמ"ש הרשב"א מהא דקדושין (דף ח' סע"א) ובנד"ז הרי קרוב הדבר שיכולה לומר אין שקלי ודידי שקלי וא"כ מנלן דסברה וקיבלה כו':

קיצור מתשובה הנ"ל מ"ש הרשב"א גבי התקדשי לי בכוס זה של יין ונמצא של דבש שאם ראתה שהוא של דבש י"ל דהוי מקודשת משמע ברבינו ירוחם שי"ח ע"ז ובעצי ארזים הביא ראיה לדבריהם ומיהו בספר המקנה הביא ראי' להרשב"א מדברי ר' שמעון שבמשנה גם לכאורה הרמ"ה דכתב כיון ששמע הבעל ושתק נתבטל התנאי משמע דלא ס"ל כהרשב"א דהא ס"ל דלאו בדידה לחוד תליא והיינו משום דאמירה דהבעל גרוע ומאי מהני הא דסברה וקיבלה:

ולכאורה יש ראי' לזה מהגמ' (ד"נ) כיון דאתניה כו' ואף שמסתמא התנאי לטובת האשה מ"מ אם לא נתקיים אע"פ דהיא סברה וקיבלה בטל המעשה כדמוכח בב"ב (דף ע"ז) ובב"י בח"מ סי' רמ"א סי"א וסי' רמ"ג ס"ח. ויש לחלק דדוקא בע"מ שאני כהן וכה"ג אבל הכא שאמר בכוס זה של יין ושניהם רואים שהוא של דבש לא גרע מתנאי שא"א לקיימו דהתנאי בטל והמעשה קיים. ומיהו ז"א כיון שלא בדרך תנאי אמר כן אין לקיים המעשה מחמת דה"ל כתנאי שא"א לקיימו דמ"מ י"ל שלא עשה המעשה עי' רמב"ם פ"ט מה"ג הל' ו':

מיהו לא דמי דהתם בהרמב"ם י"ל שעדיין לא חל המעשה כלל אבל הכא הרי עשה המעשה קדושין וכוס זה מצד עצמו די שתתקדש בו א"כ מפני שעירב דבר שוא לא תתבטל המעשה כיון שלא התנה וא"כ י"ל הרמ"ה דכ' דינו גבי תנאי לא פליג כלל על הרשב"א וכן מוכח מהטור. ואין להקשות על הרשב"א מהריני נזיר מן הגרוגרות ומערך כלי דשאני התם דנזירות בגרוגרות ליכא. אבל הכא קדושין שייכי ע"י דבש כמו ע"י יין וא"כ המעשה אינו לבטלה רק בהדבור סותר קצתו את קצתו אם כן אנו אומרים שהדבר הבטל היינו מה שבאמת נראה לעין שהוא שוא ושקר ועי' בב"י בח"מ סי' מ"ב סי"ח וכיון דדבריו סותרים זא"ז כו' ובתשו' ח"ץ סמ"ד והמאמר ההוא לאין יחשב כו':

ואף שנת' ליישב דעת הרשב"א עכ"ז הראיות שהביא יש ליישב דלק"מ להחולקים ע"ז ויש להקשות על הרשב"א מדידי' אדידיה היינו מהדין הנז' בש"ע סי' מ"ב ס"ג וצריך לחלק דהתם ידוע יותר שהמקדש בלא עדים לאו כלום הוא לכך יכולה לומר דלשחוק כיוונה ולכן אף אם היא מודה דלקדושין כיוונה לאו כלום הוא לפ"ד החמ"ח והב"ש שם משא"כ הכא משום שאמר של יין והוא דבש אינו פשוט כ"כ דלא הוי קדושין כיון דסברה וקבלה לכך לא יכלה לומר לשחוק כיוונה מיהו לפ"ד מהרמ"פ דגם שם דוקא בטוענת דלשחוק כיוונה לא הוה קדושין ולא במודה וכ"ד הראב"ד הובא בש"ג פז"ב לפ"ז אפשר שגם בנד"ז דשל יין והרי הוא דבש אם טוענת דלשחוק כיונה לא אמר הרשב"א דמקודשת. גם יש להעיר מנתן הוא ואמרה היא דספיקא הוה וחיישינן מדרבנן וה"נ אע"ג דאמר הוא כיון שאמר של יין והוא דבש י"ל דה"ל כאמרה היא כו':

ומ"מ למעשה יש לדון בדינו דהרשב"א דהוי ס"ק מדאוריי' לכה"פ וא"א להקל מהטענה שלה לשחוק כיוונה. אך בנ"ד יש להקל דהא כל טענת הרשב"א משום דודאי סברה וקיבלה ובנ"ד קרוב הדבר להפך שלא נתכוונה רק לקבל אוש גאב המגיע לה. ואף אם הוא ספק עכ"פ דלא סברה וקיבלה יש להקל כיון שאמר בטבעת זו והוא פינפער עליך הראיה שסברה וקיבלה והרי אם בשעת מעשה לא ראתה שהוא פינפער אין בכאן חשש קדושין כלל אף אם לא היה מגיע לה פינפער משום דילמא לא סברה וקיבלה א"כ הכא דמגיע לה פינפער והיא בע"ח דוחק לגבות הפינפער וא"כ אף כשראתה שהוא פינפער ה"ל כמו לא ראתה דהא גם כשראתה י"ל יותר שלא סברה וקיבלה לקדושין כלל כ"א לגבות הפינפער שהיא מוכרחת לגבותו ולקבלו. קושיא על דין הנ"ל דסי' מ"ב ס"ג מהדינים שבב"ש סי' ל"א ס"ק כ"א שהוא גמרות מפורשות וישוב קצת ע"ז:

עוד צד להתיר דיכולה לומר אין שקלי ודידי שקלי כיון שחייב לה אוש גאב והזכיר שיתן לה ואע"ג דלא אמר בשעת נתינה ממש כנסי סלע זה שאני חייב ליכי כ"א מקודם כשקראה בעד החלון נגד זה איכא עדיפות מצידה דעשתה מעשה והחזירה השמרים והלכה לה ולא חזרה עד שהבטיחה ליתן לה פינפער טוב א"כ מוכח דאדעתא דהכי דייקא קיבלה הפינפער ועדיף ממחשבתו ניכרת מתוך מעשיו וגם אימת גבירתה עלה ובודאי לאוש גאב שקלה:

לכאורה יש כאן עוד חסרון דגם כשקראה לא אמר כנסי סלע זה רק כנסי סלע וגבי משכון חילקו בין משכון זה. למשכון (בלא זה). מיהו מוכח מהרשב"א והה"מ ורמ"א וחמ"ח וב"ש דגבי חוב אין חילוק ויש טעם לחלק בין חוב למשכון לענין זה. מיהו לפמ"ש בחה"ר בשם בה"ג רש"י ורמב"ם יש לחוש קצת מיהו אינו מוכרח ועוד היכא דאיכא הוכחה כ"ע מודו והכא איכא הוכחה דלאוש גאב קבילתיה כנ"ל: