סימן פז

אסימן פז

הגהות על תשובת אאזמו"ר הגאון ז"ל שהשיב למחו' הגאון דברדיטשוב ז"ל בדין צירוף סימנים:

ענוותו תרבני לצרפני להיות נמנה לדבר מצוה רבה התרת עגונא אשר שקדו חכמים בתקנתן והקילו הרבה קולות משום עיגונא ואפי' בגופה של עדות ותחלתה כמו נ"ד לפ"ד הרא"ש בתשו' (וגם בפסקיו) ודלא כר"נ ור"ש שבמרדכי והג"מ שנתלו בסוגיא דר"פ יש בכור שלא להקל כלל משום עיגונא בתחלת עדות וכמ"ש לקמן באריכות בראיות עצומות וגם לסתור ראיות ר"נ ור"ש אשר בגללן נטו הרבה תשו' גדולי האחרונים מדעת הרא"ש הנ"ל כדלקמן:

והן אמת כי הסי' דצפורן עבה אשר דעת כת"ר דעת תורה דעת נוטה שלא ללמוד מתשו' מהרמ"פ לסמוך על סי' זה לבדו להתיר משום דהיא מילתא דשכיחא קצת במדינות אלו הנה דבריו הנ"ל א"צ חיזוק ממני בשגם שגם בתשו' מהרמ"פ שלפנינו סי' עשרים לא הוזכר בפי' צפורן עבה רק ז"ל אמר העו"ג סימן מובהק שנתקלקלו צפורני אצבעותיו וכן הוי מקולקלים בחייו כמו שהעיד ר' יעקב ובנו כו' והתיר הגאון מהר"י מולין כו' ומי יודע איזה קלקול היה שם וכמארז"ל אין למדין הלכה מפי מעשה וכן בתשו' פנים מאירות וכנסת יחזקאל לא סמכו על סי' זה לבדו. אמנם בצירוף סי' דצמצום המקום כעובדא דנ"ד שהועד שהיתה הצפורן העבה באצבע הגדולה הימנית התירו בתשו' הנ"ל עיין בתשו' כני"ח סס"י נ"ג שכ"כ וז"ל ובפמ"א כ' דאף צפורן עבה באצבע ידוע הוי סימן מובהק עכ"ל וכיוצא בזה בתשו' שב יעקב סס"י י"א אף שהיו במדינות אלו וסמוך לזמנינו דומיא דנקב בצד אות פלונית. (וכדעת הרד"ך גבי שומא כו' ואף שבנ"ד הועד שהיתה שחורה אין לחוש בזה משום שהמראה עשויה להשתנות כמ"ש לקמן) והגם שיש לחלק קצת דל"ד לאות פלונית דמקרי צמצום המקום לגבי נקב דעלמא (שבל' הגמ' שם) דהיינו כל הקלף שהגט נכתב עליו שיכול להיות בו נקב או אפי' לגבי כל האותיות שבגט משא"כ צפורן עבה באצבע אחת לגבי עשר אצבעות לבד אעפ"כ יש להתיר בפשיטות בצירוף עוד סימנים שבגופו כדלקמן:

קיצור (צפורן עבה באצבע ידוע י"ל דלא דמי לנקב בצד אות פלונית אעפ"כ יש להתיר בצירוף עוד סימנים שבגופו):

בוהן אמת כי מה שדחה כת"ר הראיות של אבן העוזר בנדון צירוף ב' סימנים להיות סי"מ מי יבא אחרי כ"ק ובפרט ראיה העיקרית שעליה סמך אה"ע בסיום תשובתו ובגמר דבריו אדם נתפס שבנה עיקר יסודו על מ"ש בב"י בי"ד סי' ס"ג בשם סה"ת בהניח בשר בשוק בין א"י ומצא במקום שהניח דשרי ע"י סי' כו' אשר סתר כת"ר בטוב טעם משום דהתם ליכא איסורא דאורייתא כו'. הנה ודאי כ"ה משמעות ל' סה"ת להדיא דמדמי לה לדין שולח ביד א"י דבעי או סי' כרבה בב"ח דמחתך אתלת קרנתא או חותם בתוך חותם כו' וחב"ח הוא מדרבנן ודאי משום חשש איחלופי וה"נ במצא במקום שהניח בשוק של א"י חיישי' לאיחלופי שהחליפו א"י מדעת ולא משום דילמא שלו נאבד וניטל ובשר זה שנמצא נאבד ונפל כאן מאיש אחר כדחיישי' במציאה יעו"ש בסימני סה"ת סס"י מ"ז ומש"ה א"ש אף גם לפ"ד התוס' ורשב"א וסיעתם גבי משאל"ס דס"ל דאת"ל סי' דרבנן בעי' סי"מ דוקא ע"ש בתוס' (דקט"ו ב') סד"ה וקאמרי וכ"כ בשמם בשו"ת פנ"י חאה"ע סס"י ז'. ודלא כמ"ש הפרישה לדעת הטור ואע"ג דמשאל"ס דרבנן וטעמם ונמוקם עמם ודלא כהפנ"י שם שהניח דבריהם בצ"ע. והיינו משום דאת"ל סי' דרבנן אמרי' דסימנא לאו מילתא היא כלל וכלל לסמוך להתיר שום איסור אפי' דרבנן אלא גבי אבדה דוקא תקינו רבנן הכי משום הפקר ב"ד כדפרש"י. וכן העלה בתומים סי' ס"ה סס"ק י"ב. וא"ש לפ"ז הא דפריך ביבמות (דף ק"ך) ממצאו קשור כו' להוכיח דסי' דאורייתא ומאי קושיא דלמא התם בשלא הוחזקו ב' יב"ש בעיר שנכתב בה הגט דליכא אלא איסורא דרבנן לפ"ד התוס' ספ"ק דב"מ (דף ך' ע"ב) ד"ה איסורא. ואין לומר דסוגיא דהכא אזלא אליבא דרבה דס"ל דבלא הוחזקו ל"ח כלל אלא בשהוחזקו דוקא דהא הכא מיירי אביי ומשני לא קשיא כו' ואביי ס"ל כמ"ד אע"ג דלא הוחזקו כמ"ש התוס' רפט"ו דיבמות (דקט"ו ע"ב) ד"ה יצחק ר"ג והרא"ש פ"ג דגיטין סי' ג' א"ו דאפי' בדרבנן לא מהני סי' אלא דוקא באבדה משום הפקר ב"ד אלא דשאני התם דאיכא חזקת איסור מש"ה אחמור רבנן אבל במצא בשר כשר דליכא חזקת איסור ואדרבה כיון דמדאורייתא אמרי' כאן נמצא כו' ה"ל כמו חזקת היתר וכן בשולח ביד א"י אלא דחיישי' לאיחלופי מדעת טוב ברע וכיון דאיכא סימנא לא טרח ומזייף ומשה"נ אקילו רבנן ולא אצרכו אפי' סי' גמור המועיל באבדה שהרי התירו בחב"ח אפי' אינו עתיד לראות חותמו דליכא סימנא כלל אלא משום דלא טרח ומזייף וכן אפי' בחותם א' דשרי לפ"ד ר"ת הנה אף שעתיד לראות חותמו אינו סי' בינוני המועיל באבדה כגון מגופת חבית כמ"ש הטי"ד סי' קכ"ט לפ"ד ר"ת וכדפרש"י בע"ז (דל"א) דגבי אבדה לא הוה סי' כלל אלא ברושם משונה משל אחרים כמ"ש התוס' בב"מ (דכ"ג ע"ב) ובטח"מ ורמ"א סי' רס"ב. וכן חיתוך אתלת קרנתא יכול א"י ג"כ לחתך כך אלא דלא טרח הלכך אין ללמוד מכאן כלל לשאר איסורי דרבנן. ואף לפמ"ש הפרישה בדעת הטור אפשר דהיינו דוקא במשאל"ס שהוא איסור לכתחלה בלבד ואין ללמוד משם לשאר איסורי דרבנן שאסרו אף בדיעבד כתרי שוירי לרב הונא ור' זירא וכן סתם יינם וכה"ג:

קיצור (ראיית האהע"ו מסה"ת אינה ראיה משום דהתם הוי רק איסורא דרבנן שאין לו חזקת איסור כ"א אדרבה כמו חזקת היתר משא"כ הכא דהוי איסורא דאורייתא ואפילו במשאל"ס דרבנן ס"ל להתוס' ורשב"א דאת"ל סי' דרבנן בעי' סי"מ והיינו משום שיש כאן חזקת איסור אשת איש):

גומ"ש באהע"ו להוכיח דבדרבנן סמכי' אסי' אפי' את"ל סי' דרבנן מדין מצא חבית של יין כו' בא ישראל ונתן בה סימן כו' בפרק אלו מציאות (דכ"ד ע"ב) וגם בתשו' פנ"י הנ"ל הביא ראיה זו. ובאמת לק"מ משום דהא פשיטא דהא דנקט בגמ' נתן בה סי' דוקא הוא רק משום דאיכא הכא דררא דממונא ואתא לאשמועי' דלא מהימן אפי' להתירה בשתיה עד שיתן בה סי' דוקא משום דחשדי' ליה דמשקר כדי שיחזירנה לו כמו דמתירים בכל מציאה דעלמא. אבל משום דררא דאיסורא בלחודיה פשיטא דא"צ סי' וסגי באומר שלי היא וממני נפלה שהרי על עצמו נאמן באיסור ומתארחים אצל כל אדם. ואפי' אין לו בה טביעות עין גמורה יש להתירה לו היכא דאפשר למיתלי שנפלה במקום שנמצאה דהא בפסחים (דף י' ע"א) גבי על ובדק ואשכח קי"ל כרבי ואמרי' ככר שאבד הוא ככר שנמצא (ואפי' מצא בזוית אחרת לפי מ"ש התוס' שם ריש ע"ב) אלא די"ל דהתם דוקא בבית וכה"ג אבל לא בשוק או אפי' ברקתא דנהרא בי"ד סי' קכ"ט סי"ז [ועיין בגמרא פ"ג דבכורות (דכ"ה סע"ב) בשלמא שדה כו' כי היכי כו' מוכח דלרבי אף היכי דשכיח שיאבד שם גם מאחר עכ"ז אמרינן זהו שאבד זהו שנמצא]. ומ"מ היכא דאיכא למיתלי שנפלה במקום שנמצא תלינן בסתם יינם דרבנן ואמרינן כאן נמצא כו' אלא דאיכא למיחש לאיחלופי במתכוין ולהא ודאי מהני סי' בעלמא לכ"ע משום דלא טרח ומזייף כדלעיל [ועוד דאפילו אם נאמר דהתם מצד הסימן התירו היין אין ללמוד כלל מאיסור סתם יינם דרבנן למשאל"ס דרבנן דאיסור אשת איש חמיר טפי טובא וכמ"ש הרמב"ם פ"ז מהלכות נחלות ה"ג מפני איסור כרת כו' ועי' פ"ק דסוכה (דט"ז ע"ב) אבל שבת דאיסור סקילה יש סברא להחמיר בהדרבנן שבו יותר מאיסור עשה דאורייתא כו'. ועוד כמ"ש התוס' ריש כתובות א"נ הכא כדי שלא תשב עמו באיסור כל ימיו חשו כו' אע"ג דלא שכיח. וכן מצינו דבאיסור שבויה אע"ג דהוי דרבנן החמירו בו חכמים לענין תרי אמרי אשתבאי ותרי אמרי לא אשתבאי כמו באיסור דאורייתא ממש שלא להעמיד אחזקה דהתירא כמ"ש התוס' בכתובות (דכ"ו ע"ב). ובקדושין (דס"ו סע"א) שכ' דאיכא איסורא דאורייתא ור"ל דעיקרו דאורייתא. וכ"ש שי"ל כן במשאל"ס לענין דלא מהני ביה סימן בינוני את"ל סי' דרבנן. דאיכא ג"כ חזקת איסור. ועיין בבית מאיר סי' קנ"ו ס"ה שהקשה מדין הנ"ל דשבויה על דינו דתשו' הרא"ש וטוש"ע שם. ויש לתרץ משום דהתם בדינו דהרא"ש הרי בלא"ה אמרינן בגמ' פ' החולץ (דל"ו סע"ב ודל"ז ע"א) דהיכא דלא אפשר כגון באשת כהן עבדינן כרבנן וסמכינן ארובא לכך ס"ל להרא"ש דאף היכא דאפשר כגון באשת ישראל מ"מ בתרי ותרי לא תצא ול"ד לשבויה שהחמירו באשת כהן להוציאה מבעלה וליכא מאן דפליג. א"כ י"ל לכאורה להרא"ש דין משאל"ס כיון שג"כ אם נשאת לא תצא לא דמי לשבויה דתצא. ולכן אין ראיה להחמיר בו כבאיסור דאורייתא ממש. אך זה אינו דהתם עיקר הטעם כיון דאיכא רבנן דפליגי אדרשב"ג משא"כ במשאל"ס ליכא למ"ד להקל לכתחלה. ועוד דהתם איסור לאו והכא איסור א"א. ועוד דלא דמי כלל מה שהקיל הרא"ש שהוא היכא דתרי מסייעי לה וגם שכבר נשאת לקולא דסימני' את"ל סי' דרבנן ולהשיאה לכתחלה. ותדע דבמרדכי שלהי יבמות סי' צ"ב מבואר בהדיא לאסור גבי משאל"ס בעובדא כיוצא בזה דהרא"ש ממש ע"ש. ועוד שבאמת י"ל דהרשב"א בתשו' סי' רמ"ג ובמיוחסות להרמב"ן סי' קע"ח שהביא הב"י בי"ד סי' ט"ו ובש"ע שם. פליגא על תשו' הרא"ש הנ"ל וכ"ד ריא"ז בש"ג פרק ר"א דמילה שהגדיים הקטנים שהם מסופקים אם יש להם שמונה ימים אם לאו אסורים. וישוב דברי הש"ע שפסק בי"ד כהרשב"א ובאה"ע סי' קנ"ו ס"ה כהרא"ש היינו משום דהתם באה"ע יש עוד צד להקל וכמ"ש מזה בתשו' אחרת המתחלת שייך לי"ד סס"י ט"ו]. וגם מ"ש באהע"ו בראייתו הראשונה צ"ע גבי גט דנקב בעלמא הוי סי' דאורייתא א"כ בב' נקבים להוי סי"מ משום צירוף סימנים ולא אשכחן הכי בגמרא ופוסקים אלא בצד אות פלונית דוקא. וגם מ"ש בראייתו השלישית מסימני אזנים וזנב וקול. ברמב"ם פ"ט מה' כלאים ה"ו וטוש"ע י"ד סי' רצ"ז ס"ט. [וכן הוכיח מזה הגאון מוה' אברהם ברודא ז"ל בתשו' חינוך בית יהודא סס"י ק"ל דחיבור סימנים הוי כסימן מובהק וכ"ה בתשו' פנ"י דלעיל אלא שכתב דלפי' הרמב"ן והר"ן בגמרא שם פ"ה דחולין (דע"ט) אינו ראיה כלל ועי' חידושי הר"ן שם] לק"מ דהתם מספקא ליה לר' יהודה אי חוששים לזרע האב ושמואל פסק הלכה כחנני' דחוששים וכ"ה בסתם משנה וה"נ ס"ל לרבא כמ"ש התוס' ורא"ש שם אלא דאנן חיישינן לחומרא כר' אבא וגם קיי"ל כרב אשי דמספקא ליה דלמא סימנים דאורייתא. ומאחר דאיכא כל הני צדדים להקל אין לנו להחמיר יותר מדר' אבא:

קיצור (גם ראיית האהע"ו מדין מצא חבית של יין אינה ראיה. וכן ראייתו מסימני אזנים וזנב וקול דחיבור סימנים הוי כסי"מ המועיל מדאורייתא. אינה ראיה מוכרחת כלל):

דאך אמנם אע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר מיהא איכא דצירוף סימנים טובא מילתא היא כמו סי"מ מהא דלא חיישינן בגמרא פ"ג דגיטין (דכ"ז ע"ב) דלמא אתרמי שמא כשמא ועדים כעדים ואין לומר דדוקא משום צירוף ד' שמות שמו ושמה וב' עדים דזה אינו דהא אפילו בהוחזק ב' יב"ש בעיר א' ושמות נשותיהם שוין נמי לא חיישינן בכה"ג דאמרי מעולם לא חתמנו כו' כמבואר בהדיא ברמב"ם פ"ג הי"א דאפילו במקום שהשיירות מצויות והוחזקו שם שנים ששמותיהן שוין וכ"ה בהדיא ברי"ף ורא"ש (שם וע"ש ברא"ש דל"ג יב"ש זה כפירש"י וכ"כ הטוש"ע כנ"ל וכ"כ רי"ו נכ"ד ח"ג שכן נראה מהרי"ף ורמב"ם. וז"ל הרשב"א בגיטין שם דאפילו לזמן מרובה ואפילו שכיחי שיירתא והוחזקו כו' והא דאמרינן מהו דתימא נחוש דילמא אתרמי שמיה כשמיה לאו למימרא דבלא הוחזקו עסקינן אלא ה"ק נחוש דילמא אתרמי דאחתים גברא דשמיה כשמיה מן המוחזקין כו'. והנה התוס' דגיטין שם סד"ה מעולם כתבו ולפ"ז צ"ל שלא ראו עדים חתימת הגט כו' משמע דלפרש"י דוקא צ"ל כן דאל"כ פשיטא ולא היה צריך להשמיענו כו' משא"כ לפירושם י"ל שראו עדים החתימה ואומרים שזהו כתב ידם והרבותא הוא דלא חיישינן שמא הם חתמו על הגט של יב"ש אחר והוא הוא הנמצא. וכן כתב הב"ח סי' קל"ב סי"ד דדוקא לפירש"י צ"ל כן. וכ"כ מהרי"ק שרש קפ"ד דלגירסא זו צ"ל שלא ראו עדים החתימה כו'. וא"כ לכאורה לפי' התוס' בטלה ראיה זו דמאחר שהעדים מעידין שזהו חתימת ידם ממש ושנחוש לחתימה כחתימה זהו ודאי לא חיישינן וכמ"ש הפנ"י בב"מ (די"ח) דא"כ קיום שטרות מאי מהני כו'. ומ"ש הפנ"י כיון דאיתרע כו' הנה בש"ע ח"מ סי' ס"א ססע"י א' מבואר דקיום כזה מהני אפילו בשטרא ריעא ממש ע"ש ואפילו להיש חולקים שהביא הרמ"א שם י"ל דדוקא התם כיון דמהדר אזיופא כו' וגם כמ"ש הסמ"ע שם סק"ז דבכה"ג שאין העדים זוכרים שחתמו שטר זה כו' משא"כ הכא. כיון דג"כ לחשוד השליח במשקר ג"כ לא חיישינן כמ"ש התוס' דכשהוא אומר שעל שלו חתמו נאמן. א"כ אין שום מקום לחוש כאן. ואין זה ענין כלל לדין חיבור סימנים. דהרי מבין העדים והשליח יש כאן עדות גמור שזהו הגט שהביא השליח כ"א רק לפרש"י ולפמ"ש התוס' בשטת רש"י שלא ראו עדים חתימת הגט כו' שפיר איכא למיחש לשמא אין הגט אותו שחתמו ליב"ש זה אלא גט אחר שחתמו עדים אחרים ששמותיהן כשמות אלו. ואפ"ה מסיק תלמודא דלא חיישינן לדילמא אתרמי עדים כעדים. ואע"ג דהוחזקו שני יב"ש. א"כ לפ"ז יש קצת ראיה לדין הנ"ל. משא"כ להתוספות. ולכאורה יש לתמוה עמ"ש מהרי"ק שרש הנ"ל דלא מיבעיא לספרים דלא גרסינן יוסף בן שמעון זה דודאי יש להוכיח כו' אלא אפילו לספרים דגרסי כו' דנהפוך הוא. אך באמת דברי מהרי"ק נכונים דהנה לפמש"ל בפי' שטת התוספות א"כ אינו מובן כלל מ"ש בגמרא מהו דתימא נחוש דילמא אתרמי שמא כשמא ועדים כעדים. דאפילו נחוש לזה אין כאן מקום לחוש אא"כ נחוש לחתימה כחתימה וזה ודאי לא חיישינן לדילמא אתרמי שמא כשמא ועדים כעדים וחתימה כחתימה ועוד דגם בשינוייא נמי אינו מזכיר וחתימה כחתימה וכמ"ש כ"ז התוספות בעצמן. ושנאמר דלשטתם הקמ"ל הוא שאין חושדים שהשליח משקר במזיד במה שאומר שעל גט שלו חתמו העדים האלו. אע"פ שאמת שזהו רבותא מ"מ רבותא זו לא נזכרה בגמ' כאן כלל אלא שהתוספות למדו כן מדין בעל שאמר גרשתי את אשתי. א"ו עכצ"ל להתוספות כמ"ש בשט"מ פ"ק דב"מ בסוגיא זו. וז"ל כתבו בתוספות וצ"ל שלא ראו עדים החתימה כו' משמע שזהו רק לגירסא דגרסינן זה וכן יש בתוספות גיטין בפי' ולפ"ז צ"ל שלא ראו וכו'. וצ"ע דאפילו לא גרסינן זה אחרי שאין אנו חושדין אותו שמשקר במזיד א"כ אם ראו החתימה ואמרו היא חתימתינו ומעולם לא חתמנו אלא על גט אחד וזה אומר לי חתמו א"כ צ"ל וחתימה כחתימה וי"ל דאפילו לא חיישינן דילמא אתרמי חתימה כחתימה מ"מ יש ליישב דגרסי' מ"ד דילמא אתרמי ליה שמא כשמא ועדים כעדים כי שמא הוא אינו מכיר העדים או איירי שאין העדים בפנינו שיראה אותם אך יודע שהעדים שחתמו לו שמותם כשמות אלה העדים אך בחתימה טועה שסבור שמכיר החתימות ואינו מכיר ושמא עדים אחרים חתמו לו ששמותיהם כשמות אלה ואיחלף ליה עכ"ל. ועד"ז הוא כוונת מהרי"ק כמש"ש ואיכא למיחש לשמא לאחר חתמו ולא לזה והבעל סבור שזהו הגט שלו שחתמו כת האחרת מפני שהוא סובר שלא אבד אדם אחר שם גט כ"א הוא כמש"ש התוס' א"ו דלהא לא חיישינן עכ"ל. נמצא דבין לפרש"י בין להתוספות מוכח דין זה דלא חיישינן דילמא אתרמי עדים כעדים ואע"ג דהוחזקו שני יב"ש כנ"ל. וכ"ש להטוש"ע סי' קל"ב דס"ל כפי' התוס' דלא גרסינן יב"ש זה וגם ס"ל אפילו אין מעידין בפי' שזהו חתימת ידם. וי"ל שגם כוונת התוס' דב"מ (די"ח סע"ב) וצריך לומר כו' קאי גם לפירושם. אך יש לומר דהא דאתרמאי עדים כעדים גדול מחיבור ב' סימנים כיון שמלבד זה צ"ל עוד דאתרמאי שב' הכיתי עדים השוין כתבו ג"כ השני גיטין לשני אנשים שוין היינו לשני יוסף בן שמעון דאע"ג דמיירי שהוחזקו שני יב"ש מ"מ זה שיהי' מתרמי שגם הוא יכתוב גט ע"י ב' עדים הנ"ל ה"ז כעין סימן שלישי. וכמש"ל בשם הרשב"א בפי' דילמא אתרמי שמיה כשמיה. דילמא אתרמי דאחתים גברא דשמיה כשמיה מן המוחזקין כאן בגיטו עדים כעדים שהחתים זה כו'. הרי שזהו עוד סיבה (מלבד האבידה של הגיטין שיזדמן ג"כ לשניהם אלא שהאבידה שייך ג"כ בעדות אשה שנאבד בעלה ועי' לקמן סי') משא"כ ללמוד מזה לדין חיבור שני סי"ב באשה שנאבד בעלה כשנחוש שמא אחר הוא דאתרמי בו ג"כ השני סי"ב. הרי אין כאן רק שני סי"ב לבד ולא שגם שמו ג"כ כשם בעלה. יוסף בן שמעון. וכעין שחילקו בגמרא שלהי ב"ב (דקע"ב סע"ב) בין נפילה דחד דלא חיישינן לנפילה דרבים דחיישינן. ופרשב"ם דנפילה דחד היינו היכא אתרמי שמיוסף בן שמעון נפל ויוסף בן שמעון מצאו הלכך לא חיישינן. אבל גבי לויתי ממך מנה דהיינו נפילה דרבים שיש לחוש מאיש אחד בעולם נפל ואיש אחר בעולם מצאו התם ודאי חיישינן עכ"ל והרי התם מיירי שהוחזקו שני יב"ש בעיר א' ואעפ"כ נק' זה נפילה דחד כאשר באמת אין זה דומה כלל לנפילה דרבים שהם כל ריבוי האנשים שבעיר או במדינה. וכן פי' התוס' שם. וא"כ עד"ז ממש יש לחלק דנהי דמוכח מכאן דלא חיישינן לדילמא אתרמי שני סי"ב שזהו ענין עדים כעדים היינו דוקא בגט דיחיד דהיינו יב"ש דהיכא אתרמי שגם יב"ש השני יחתום עדים כעדים ממש שהחתים יב"ש זה. משא"כ בעדות אשה שנאבד בעלה כשבאנו להעיד עליו ע"י שני סי"ב חיישינן שמא איש אחר הוא מריבוי האנשים שבעולם שנזדמן בו ג"כ שני סי"ב הנ"ל. ולכן אין מכאן ראיה לדין חיבור שני סי"ב כ"א זכר לדבר לצירוף סימנים טובא יותר משני סימנים ואפשר הוא ראיה לדין חיבור שלשה סימנים לפ"ד תשו' ח"צ סי' קל"ד בענין שאלה דיחיד דמדמה סי"ב כמו פצע. ליחיד. וע"ש ד"ה ועוד יש למצוא וד"ה ובודאי ואפשר גם להחולקים ע"ז היינו משום דשאלה אין ללמוד מנפילה כמ"ש בבית מאיר סי' י"ז סכ"ד. אבל בנדון זה ענין אתרמי שלשה הסי"ב בגופו י"ל דלא יחלקו ע"ז דדמי לאתרמי שמיה כשמיה ועדים כעדים:

קיצור (יש זכר לדבר דצירוף סימנים מילתא היא. מהא דר' ירמיה דלא חיישינן דילמא אתרמי עדים כעדים ובין לפרש"י דגרסינן יב"ש זה יש ראיה. דהא לפירושו מיירי שלא ראו העדים החתימה. ובין לפי' התוס' אפילו לפי' מהרי"ק והב"ח דמיירי שראו העדים שזהו חת"י יש ראיה וכ"ש לפי' הטור ש"ע בהתוס'. אלא שמ"מ אין מכאן ראיה לדין חיבור שני סי"ב. אלא לשלשה סי"ב בגופו י"ל דהוי ראיה):

ה וגם יש להביא קצת ראיה לדבר לצירוף סימנים ואפשר ג"כ שהיא ראיה גמורה והוא מברייתא דיבמות (דקכ"ב ע"א) ושוב מעשה בקולר (חבורה) של בני אדם שהיו מהלכין לאנטוכיא ובא נכרי אחד ואמר חבל על קולר של בנ"א שמתו וקברתים והשיאו את נשותיהם כו'. וז"ל הרמב"ם פי"ג מה"ג הכ"ו וכן אם יצאו עשרה בני אדם כאחד והן אסורין בקולר או נושאים גמלים וכיוצא בדברים אלו והסיח העו"ג לפי תומו ואמר שעשרה אנשים שהלכו ממקום פלוני למקום פלוני והם נושאים כך וכך מתו כולם וקברנום משיאין את נשותיהם עכ"ל וכ"ה בש"ע ססע"י י"ז הרי לפ"ד הרמב"ם וש"ע דמנין האנשים נושאי גמלים בצירוף שם מקום היציאה וההליכה מועילים להתיר ולפ"ד הרא"ם ברמב"ם הובא בק"ע סעי' צ"ח סגי במקום ההליכה או היציאה לחוד דשקולין הן לפ"ד האחרונים רא"ם וריב"ל ורח"ש בתשובותיהם. ועי' בק"ע סעי' י"ג ט"ו. וכן משמע מפשט לשון הברייתא שלא הוזכר שם מקום היציאה כלל. [מיהו אין זה הכרח כ"כ דהא גם מנין האנשים לא הוזכר בברייתא רק קולר של בנ"א. ואעפ"כ פי' הרמב"ם דמיירי שהזכירו דוקא מנין. ואפשר דמנין מוכרח לומר שהזכירו דאל"כ איך השיאו נשותיהם דילמא אחד מהקולר נחלה בדרך והניחוהו באיזה עיר או פונדק כעובדא דמתניתין סוף יבמות. או דילמא אחד מהן ברח מהקולר ע"כ מוכרח לומר דהזכיר מנין אע"פ שלא הוזכר בברייתא. אבל מקום היציאה אין מוכרח לומר שהזכיר וא"כ מדלא הוזכר בברייתא שם מקום היציאה י"ל כדעת הרא"ם דסגי בחד מינייהו]. אלא דמשום הכי בעינן הכא סימנים טובא משום דמקום היציאה בלא פשפוש שבתוספתא ומקום ההליכה לא חשבינן סימנים כלל כשהשיירות מצויות ממקום זה למקום זה והם סימנים גרועים כארוך וגוץ. ולא דמי כלל וכלל לסימן מקום דגבי אבדה. דהתם מיירי במקום מיוחד פרטי ומסויים ע"ש ברש"י בב"מ (דכ"ג ע"ב) גבי איכא דאמרי אמר רב מרי מ"ט אמר רבנן מקום לא הוה סימן ופרש"י נפקא מינה דאפילו כוון ואמר מקום מושבה מסויים לא הוה סימן עכ"ל מכלל דגם למ"ד מקום הוה סימן היינו כשכוון מקום מושבה מסויים. ולא שאבד בעיר פלונית. או אפילו ברחוב פלוני. דאל"כ אמאי אין מקום סימן אלא גבי הינוח ולא בשאבד ממנו דרך נפילה. כדאיתא בגמרא שם (דכ"ג סע"א) ופרש"י דליכא למימר מקום הוה סימן דהא לא ידע היכי נפול מיניה עכ"ל והרי יכול לידע שהלך רק ברחוב פלוני ובהכרח ששם נפל ממנו החפץ. ועוד מדאמרינן שם (דכ"ה ע"ב) גבי מצא אחר הגפה או אחר הגדר גוזלות מקושרין כו' ולהוי מקום סימן. ומשני אמר רב עוקבא בר חמא במדדין ממקום למקום. והנה רב עוקבא בר חמא גופא אמר פ"ב דב"ב (דכ"ג ע"ב) כל המדדה אינו מדדה יותר מחמשים אמה. והכי קיי"ל. וא"כ הרי אכתי יוכל האובד ליתן סימן מקום שהרי יאמר שהניחם אחר הגדר אלא שהם מדדים ויוכל להיות שנדדו מהגדר עד חמשים אמה. וא"כ כיון שמסיים חמשים אמה יהי' זה סימן אעכצ"ל דלמ"ד דמקום הוה סימן היינו מקום פרטי ומסויים דוקא. ואין לומר דא"כ דמדדים דהכא היינו ג"כ שאינן מדדים יותר מחמשים אמה. א"כ מאי פריך בגמרא שם אי במדדין מעלמא אתו ומותרין. ואיך יבואו מעלמא כיון דכל הספק רק על חמשים אמה. אך זה כבר תירץ הדרישה סי' ר"ס סי"א וז"ל ואע"ג דכל המדדה אינו מדדה יותר מחמשים אמה כאן מיירי דאין כאן שובך לה ושמא עוברי דרכים הפילוהו בדרך ומשם נתדדה ובאה לכאן דמותרים וכמש"ר בססע"י י"א עכ"ל. וכ"כ בסמ"ע שם ס"ק מ"ה. וכ"ש דהוכחה זו היא ביתר שאת לפמ"ש בפרישה שם סס"י ר"ס דאף אם יבואו בעלים ויאמרו במקום זה שמצאוהו שם הנחנוהו אין מאמינים להם להחזיר לידם ע"י סימן מקום זה דאמרינן שמא מיד אחר נפלו במקום אחר ונתגלגלו לכאן ומ"ה לא יטול עכ"ל הרי דאפילו מחמת ספיקא שאפשר שבאו לכאן ממקום חמשים אמה אמה? אין זה סימן אפילו נמצאו במקום פרטי ומסויים שאומר זה המניח וכ"ש בשאינו אומר מקום פרטי ומסויים רק מקום חמשים אמה. אך לדעת הש"ך שם ס"ק מ"ה שהשיג על הסמ"ע ופי' דהמשנה מיירי שיש כאן שובך תוך חמשים אמה וחיישינן דמהשובך אתי. ומ"מ הוי נמי ספק הינוח הואיל ומקושרין ונמצאו נמי אחר הגדר או אחר הגפה וכן פרש"י ואיכא למימר אינש אצנעינהו הואיל ומקושרין עכ"ל. א"כ לפ"ז אין להוכיח מכאן דסיום מקום חמשים אמה לא הוה סימן. די"ל דבעלמא הוה סימן. אבל הכא שהסימן הוא כדי שלא נאמר דמהשובך הסמוך חמשים אמה באו לכאן. ולהכי לא אפשר לומר דיהי' סימן ע"י מקום חמשים אמה שהרי זהו גבול השובך אלא צ"ל מקום פרטי ממש:

ובאמת דברי הסמ"ע נכונים דדוחק גדול לומר דמ"ש אי במדדין מעלמא אתו היינו משובך הסמוך. דשובך מאן דכר שמיה כאן. גם התוי"ט הסכים לדברי הסמ"ע. וכן מבואר בהדיא בשט"מ כמשי"ת. ונראה דהש"ך קשיא ליה על פי' הסמ"ע דאם הפי' מעלמא אתו שמא נפלו מעוברי דרכים בסמוך לכאן חמשים אמה ומשם נתדדה ובא לכאן. א"כ גם באין מדדין ניחוש שמא נפלו כאן במקום הזה ממש מעוברי דרכים. אך באמת לק"מ דאם ע"כ צ"ל שהיה רק במקום הזה ממש אז יותר יש לתלות שהן דרך הינוח כיון שהן מקושרין וגם המקום הוא אחר הגפה או אחר הגדר שהוא מקום המשתמר קצת משא"כ במדדין שי"ל דמרחוק חמשים אמה באו לכאן ולא במקום הזה ממש היו יש לחוש לנפילה. וכ"כ בשט"מ בשם הריצב"ש וז"ל מדדין מעלמא קא אתי פי' אע"ג דכיון דמקושרין הן ע"כ של בעלים היו מ"מ כיון דמדדין מנא לך דבדרך הנחה באו שם מפני שהם במקום זה הרי אפשר שנפלו לאדם א' ברה"ר ומעצמן באו הנה עכ"ל. הרי החילוק בין אם עכצ"ל שהיו רק במקום זה או כשי"ל שממקום אחר באו הנה וכנ"ל. ועי' בשטמ"ק בדף כ"ב סע"ב בד"ה מקום רבה אמר מ"ש בשם הרמב"ן דבכריכות מפני שדרכן לאנוחינהו בקרקע כו' לפיכך כל שצורת מציאתן אפשר למתלי בהנחה תלינן בהנחה כו' אבל באינך כולהו כו' לפיכך כל שצורת מציאתן אפשר למתלי בנפילה תלינן עכ"ל ועי' בהרא"ש ר"פ א"מ סי' א' ובכל אינך כו' אבל כריכות כו' ועי' עוד בסמ"ע סי' רס"ב ס"ק י"ט. נמצא היוצא מזה דמקום דהוי סי"ב באבידה היינו מקום מיוחד פרטי ומסויים ואין ללמוד מזה כלל לעיגונא לענין מקום ההליכה או היציאה וגם מקום הליכתם בדרך לא דמי כלל למקום דאבדה ומציאה דהתם אומר שאבד חפץ כזה באותו מקום שנמצא אבל הכא מנא ידעינן שמתו ונאבדו כאן בדרך זה האנשים שהלכו כאן דילמא אזול לעלמא והני שנמצאו כאן מתים אחריני נינהו. ותדע במכ"ש מכריכות ברה"ר דלא הוה מקום סימן משום דמינשתפא ברגלים עי' בב"מ (דכ"ג רע"א). ומכ"ש לפמ"ש התוס' בב"מ דכ"ב סע"ב דאינו חשוד לשקר כו' וכ"מ בהדיא בגמרא שם דאמרינן ליה כי היכי דאתרמי לדידך האי מקום ה"נ לחברך ולאו משום דמשקר ואין לחוש אלא שמא שלו נוטל בידי אדם וזה הנמצא הוא של אחר וכולי האי לא חיישינן אבל הכא שמא הידועים לנו שהלכו כאן הלכו לדרכם והני אחריני נינהו. וחילוק זה ברור הוא לפ"ד התוס' פ"ק דב"מ (די"ח ע"ב) סד"ה נפק דק ועי' עוד בתוס' פרק כל הגט (דכ"ז ע"א) סד"ה כאן:

ומ"ש מהרי"ו סס"י ע"ט בדעת הרא"ש בתשו' צע"ג דלו יהא דהא דידעינן שאותו יהודי היה על הדרך חשיב כסי' מקום ממש הא קיי"ל סימנים דרבנן ובעינן סי"מ ומקום לא הוי סי"מ לכ"ע. והגם שכתב לצרף זה לסימני גופו וכליו הלא כ' שם בעצמו בתחלת תשובתו דכל סימני גופו שהיה שם הוי כמו ארוך וגוץ וסימני כליו הם כמו חיוורי וסומקי שהם הכל סימנים גרועים דאפי' למ"ד סי"ב מצטרפין מ"מ סימנים גרועים לכ"ע אין מצטרפין וכ"ש לפמשנ"ת דמה שהיהודי הלך בדרך ההוא לא דמי כלל לסימן מקום שבגמר'. ותדע שלא הזכיר הטור חידוש דין זה ואפי' ברמזים בפב"ת דיבמות סי' ז' השמיט ברייתא זו לגמרי מכלל דס"ל שאין כאן עוד חידוש דין כלל בברייתא אלא הא לחוד דעובד כוכבים מסל"ת נאמן משום דס"ל דעובדא דאנטוכיא דומיא דכרכום ביתר שלא היו השיירות מצויות לפי שהיתה במצור כדפרש"י וכמ"ש הרמב"ן במלחמות שמתו במלחמה ואין השיירות מצויות בשעת חירום ומלחמה כדאיתא בפרק חז"ה. וכיון דג"כ לא הוחזק קולר אחר של בנ"א שהלך בדרך הזה. ה"ל כעובדא דיצחק ר"ג היכא דלא הוחזקו תרי יצחק ולא שכיחי שיירתא דשריא לכ"ע. וס"ל דסי' קולר שהם אסורין במאסר בצירוף שם מקום ההליכה ה"ל כמו יוסף בן שמעון וגם זהו ג"כ דבר של פרסום לכן כיון דלא הוחזק כלל קולר אחר בדרך זה וגם לא שכיחי שיירתא לכן התירו ונסתלקה תמיהת האחרונים מעל הרא"ש בתשובה זו. אבל מ"ש מהרח"ש משום דהגירסא היא קולר של שני בני אדם דאיכא נמי סי' מנין זה אינו כמבואר שם בהדיא בתשו' הרא"ש דחבורת בנ"א הוא לרבותא ע"ש כלל נ"א סס"י ב' משמע דכ"ש איש יחידי. ובספר סדר אליהו רבא דף כ' ע"ג כ' בשם תשו' מהר"ם אלשקר סי' כ"ה שכ' בשם ר"ח וא"ז דההיא דקולר של בני אדם ודששים בני אדם היה העו"ג מזכירם בשם ואומר פלוני ופלוני שאני מכירם בטוב מתו וכ"מ בשאלתות פ' תבא שאלתא קנ"ט וברי"ו נכ"ג ח"ג. ובר מן דין הנה בל' הרמב"ם וש"ע ליכא למימר כלל משום שידוע לנו שהלכו באותו מקום שנמצאו בו מתים בדרך דכל כה"ג ה"ל לפרושי כגון שאין בין מקומות היציאה וההליכה אלא דרך אחת בלבד שבודאי הלכו באותו מקום שנמצאו המתים בדרך. והלכך לכאורה אין כאן סי' גמור המועיל באבדה אלא סי' המנין לבדו כי הסי' דנושאי גמלים במקום שהגמלים מצויים י"ל דאינו אפי' סי"ב ואפ"ה מהני הכא אפי' לדידן דקיי"ל סימנין דרבנן משום צירוף עוד שני סימנים גרועים לפ"ד רא"ם ברמב"ם ופשט ל' הברייתא דסגי במקום ההליכה לבד בלא מקום היציאה והרי סי' א' גמור בינוני המועיל באבדה עדיף טפי משני סימנים גרועים ואפי' משלשה מאחר שאין מחזירין אבידה על ידן וע"י סי' א' גמור בינוני מחזירים וא"כ מכ"ש דמצטרף טפי עוד סי' א' גמור בינוני גבי עדות אשה למהוי סי' מובהק (ועפ"ז היה אפשר לומר קצת ישוב לתשו' מהרי"ו דלעיל שצירף סי' מקום עם הרבה סימנים גרועים שבגופו ע"ד מ"ש בדעת הרמב"ם. אכן באמת זה אינו דסי' מקום שבמהרי"ו לא הוה כלל גם סי"ב. ועוד שבאמת יש לדחות דכיון דהרמב"ם חידש ונקט או נושאים גמלים תמורת הסי' דקולר ומאסר שבגמ' אשר הוא ודאי סי"ב א"כ כמ"כ הסי' דנושאים גמלים עכצ"ל שהוא ג"כ סי"ב. וא"כ יש כאן שני סי"ב מלבד מקום הליכה וגם על דקדוק רא"ם ברמב"ם דסגי במקום הליכה לבד אין לסמוך הגם שפשטא דברייתא משמע כהרא"ם. אך הרי מפשטא דברייתא אין מוכרח כלל שמצד צירוף סימנים נגעו בה וכמ"ש לעיל בסמוך בשם ר"ח וא"ז מה גם במעשה דששים בנ"א שהלכו לכרכום ביתר לא נזכר רק סי' מנין לבד ומקום ההליכה והרי סי' מנין הוא סי"ב וא"א שיתירו ע"י סי' זה לבד עם מקום ההליכה דהוא סי' גרוע וא"כ הפי' שמצד צירוף סימנים התירו בברייתות אלו לא למדנו רק מדברי הרמב"ם וא"כ עכ"פ א"א להתיר יותר ממה שהקיל הוא ז"ל דהיינו צירוף סימנים הרבה סי' מנין וסי' קולר או נושאים גמלים שי"ל דהוה ג"כ סי"ב וגם מקום ההליכה והיציאה א"כ י"ל דבעינן צירוף שלשה סי"ב דוקא. ועי' בסדר אליהו דכ"א ע"ב מ"ש ואשר נלע"ד בישוב דברי הרמב"ם ז"ל דעם היות דבגמ' נראה דסי' דקולר עם מקום ההליכה לבד סגי וכן נראה דמנין עם מקום ההליכה לבד סגי עכ"ז ברוחב בינתו ובקיאותו לא יוכל להלום דברים כפשטן מפני הקושיות כו' אשר ע"כ הוצרך הרמב"ם לומר דהני עובדי לא נתבארו כל צורכם בתלמוד מפני שלא הובאו אלא להוכיח דסמכינן אעובד כוכבים מסל"ת כו' עד אמנם בהצמדם גם יחד המנין והסי' והמקום הדעת חותך והשכל מחייב דלא אתרמי מנין כמנין וסי' כסי' ומקום כמקום זהו הנלע"ד בדעת הרמב"ם עכ"ל. הנה הצריך ג"כ צירוף ג' סימנים דוקא):

ואפשר שזהו ג"כ דעת הרמב"ן ורשב"א לפמ"ש המ"מ פ"ו מהל' שאלה הלכה ד' בשמם דגבי שומשמי שבגמ' פט"ו דיבמות (דקט"ו ב') ובהרמב"ם שם היינו טעמא שאין מוציאין מהנפקד אע"פ שיש עידי פקדון לפי שאין מנין סימן מובהק לגמרי שאם היה סימן מובהק אע"פ שאין העדים [מעידין] שהן הם היה נוטל כמו שכתבתי למעלה בשמם ז"ל עכ"ל וכ"כ הנ"י פט"ו דיבמות שם. וגבי שב מרגניתא דציירי בסדינא בפ' הכותב (דפ"ה ע"ב) דכ' המ"מ שם לעיל מיניה שהוא מפני שהיו שם סימנין מובהקין צ"ל לפ"ז דהיינו משום צירוף סי' מנין עם הא דצייריה בסדינא דחשיב נמי סי' גמור משום דלאו אורחא כ"כ כשומשמי בחביתא ואתי שפיר דלק"מ מ"ש עליהם הר"ן פרק הכותב וז"ל ותמיהני דהא משמע דסימנא דשבע מרגניתא היינו דאמר בסדין הם צרורות והן שבע וכ"כ רש"י ז"ל וכן יראה שלפיכך הזכיר התלמוד דאפקיד שבע מרגניתא דציירי בסדינא. ומה בין זו לההיא דשומשמי עכ"ל וכן הקשו התוס' שם ד"ה קיהיב סימנא על פרש"י עי' פנ"י שם בשם פסקי תוס' סי' רצ"ג והמגיני שלמה. ולפמ"ש לק"מ דשאני הכא דלאו אורחא לצרור המרגליות בסדין ע"כ זהו חשיב נמי סי' גמור ומצטרף עם סי' המנין להיות סי' מובהק משא"כ גבי שומשמי. אבל דוחק לומר דמיירי התם דה"ל סי"מ אחר במרגניתא מה שלא הוזכר בגמ' וכמו בכסא דכספא דא"כ למה להגמרא להזכיר דהוו שב וציירי בסדינא. וכ"מ בשט"מ שם דזה שהם שבעה וצרורות בסדין חשוב סי' מובהק שז"ל הא קיהב סימנא שאומר שהם שבעה ושהם צרורות בסדין ומוכחא מילתא שלא היו אלא של זה ודוקא בסימן מובהק אבל בסי' שאינו מובהק התם הוא טעמא משום דניחא להו לבעלי אבדה שיחזירו בסי' שאינו מובהק אבל בדברים אחרים סי' מובהק בעינן דסימנין מובהקין מדאורייתא עכ"ל. וכ"כ בספר הפלאה שם סד"ה קיהיב סימנא דמשמע מדברי רש"י ז"ל דדוקא מה שנתן שני סימנין שהיו באותן מנין וצרורים בסדינא כו' דס"ל דשני סימנים הוי סימן מובהק וכמ"ש האחרונים באה"ע סי' י"ז סעיף כ"ד עכ"ל אלא שנדחק לחלק בין הך לההיא דשומשמי ולפמ"ש החילוק פשוט ומרווח טפי. כי גבי ההיא דשומשמי כיון דאורחא לתת אותם בחביתא אין זה סימן חשוב להצטרף לסי' דמנין:

והנה אף גם עיקרא דדינא דסי"מ דאיתמר בגמ' בדוכתי טובא דנקב יש בו בצד אות פלונית ע"כ משום צירוף סימנים נגעו בו מדנקטו נקב דוקא שהוא סימן גמור המועיל אי סימנים דאורייתא כדאי' בגמרא דה"ט דנקב בעלמא לא משום דמספקא ליה שמא סימנין לאו דאורייתא ולא נקטו סי' גרוע באות פלונית כגון שאות פלונית היא בראש שטה פלונית או בסופה דהוא סי' דארוך וגוץ בגט א"ו משום דסי' דראש שטה פלונית לפי שהוא אינו סי' גמור רק כארוך וגוץ לכך לא חזי לאצטרופי לסי' דאות פלונית ולכן ג"כ לא נקט כגון שאומר שאות פלונית היא משוכה לרחבה כדרך הסופרים ומנהגינו בכדת משה וישראל דהוא סי' דארוך באות עצמה. ומ"ש בהגמי"י הל' ס"ת פ"ז אות ז' למנוע מזה היינו בספרים תפילין מזוזות דוקא א"ו הטעם משום דסימן דכמו ארוך או גוץ לא חזי לאצטרופי לסימן דאות פלונית כ"א סי' נקב דוקא שהוא סי' גמור המועיל אי סימנין דאורייתא הוא שמצטרף לסי' דאות פלונית וא"כ מוכח דעיקרא דדינא דסי"מ משום צירוף סימנים נגעו בו כנ"ל וזהו פי' הירושלמי פ"ג דגיטין לפע"ד ולא כן תני אין סי' בגיטין והוא דמר תרין תלת שורין ברם הכא הא שבו היה נקוד. ופי' המפרש בעל קה"ע הא דתני אין סימן בגיטין היינו סי' שאינו מובהק כגון שאומר בכמה שורות נכתב הגט משא"כ נקב באות פלונית דהוי סי"מ. והנה מה שמפרש דמר תרין ותלת שורין היינו שבכך וכך שורות נכתב הגט הוא דוחק דאיך אפשר לכתוב הגט בתרין שיטין מאחר שאין למדין משיטה אחרונה אלא הפי' דמר תרין ותלת שורין שאמר לשון ונוסח ב' וג' שטות כמו שהן כתובות בגט ממש דהיינו תיבה זו בראש השיטה ותיבה זו בסופה וכן בשיטה ב' וג' ואפ"ה אינו כלום משום דהוא סימן דארוך וגוץ:

אך הנה בתשו' מהרי"ו סי' ע"ט מבואר הטעם (חסר):