סימן פו

אסימן פו

הנה מכתבו מן יו"ד אדר הגיעני. עם העתק תשו' הרה"ג החסיד מצאנז נ"י להתיר. ותמיהני שלא דיבר מאומה לסתור בענין החשש העיקרי מהסימנים שנותן הבליעל בדברים נסתרים שעברו בינו לבינה. מראש עד סוף כמו שבא בגב"ע וזהו עיקר החשש דהא מבואר בגמ' פרק אלו מציאות (דף כ"ח ע"א) דאפילו סימנים בינונים שמחזירים על ידם אבידה. עדיפי מעד אחד. וכ"פ בש"ע סי' רס"ז סעי' יו"ד. אך שבתשו' הנ"ל כ' והראה מקום לעיין בספר בית מאיר. קיצר מאד במקום הראוי להאריך שזהו תוכן השאלה. והנה הגב"ע של מע"ל ע"פ סיבה נאבד ממני. וגם כמדומה אני מאיזה מקום אחר מרב אחד הי' השאלה באריכות יותר ברבוי הסימנים שאומר הבליעל מדברים הנסתרים וגם כן נאבד ממני. וגם הי' מכתב מב"ד של רומע"ל איך הרה"ג המפורסם מ' שלמה קלוגר נ"י מבראד השיב על שאלה זו בהחלט לאיסור. לכן מאחר שרו"מ מפציר מאד לעיין בזה. אזי ימחול לשלוח לי הגב"ע הנ"ל באר היטב מה שיש בזה דברים להקל ולהחמיר. היינו פרטי הסימנים הנ"ל. וגם מה שהי' מבואר בהגב"ע איך עד אחד אומר שאותן האנשים שהי' מכירין את בעלה היטב כשראו את זה האומר שהוא בעלה לא הכירוהו בטב"ע בתואר פניו לומר שהוא בעלה. וגם לשלוח העתק מתשו' הרב הגאון מו' שלמה נ"י הנ"ל:

תשובה הנה בתומים סי' ל' ס"ל דהא דעדות המכחשת זא"ז בחקירות עדותן בטלה היינו כשנצטרפו יחד בראיה והגדה אבל כשהעיד כל אחד בפני עצמו אין עדותן בטלה כ"כ שם בתומים ס"ק ג' גבי והנה דעת חכם א' עד אבל בהא דהכחישו זא"ז בחקירות תלוי הכל בבא לב"ד כו' וכיון דבעי העדה בב"ד חזר דינו כמו לענין הזמה דצ"ל מעידין בבת אחת ואין להבדיל בינותם וכך מורה הסברא עכ"ל. ואף דדין זה שכ' בשם החכם היינו כשרק עד השלישי מכחיש את השנים בחקירות ע"ז ס"ל להתומים דאם באו בבת אחת הוא דבטל גם עדות השנים משא"כ כשבא אח"כ לא נתבטל עדות השנים אבל באם באו אח"כ שנים ויש הכחשה ביניהם ובין הראשונים לא נתבאר דעתו ע"ז מ"מ נראה הטעם א'. ויש לחלק דלעולם שתי כיתי עדים המכחישים זא"ז בחקירות אעפ"י ששוים בגוף העדות הדין כמכחישים זא"ז בגוף העדות. אלא דבשלשה עדים וא' מוכחש בחקירות עם השנים אם נדון כמכחישים בגוף הדבר הרי אין דבריו של א' במקום שנים ולכן הא דעדות כולן בטלה זהו רק כשבאו בבת אחת שאז גזה"כ שעדות המכחשת זא"ז בחקירות גם עדות השנים בטל (ובתשו' מהרי"ט ח"א סי' קל"ח כתב דה"ל כנמצא אחד מהן קרוב או פסול דעדותן בטלה. וצ"ע דא"כ זהו כרע"ק דוקא. וגם לר' יוסי זהו אף לרע"ק דוקא בד"נ ולא בד"מ) אבל אם העיד השלישי אח"כ ליכא גזה"כ שיבטל עדות השנים ונשאר רק כדין א' המכחיש שנים הרי אין דבריו של אחד במקום שנים אבל אם באו שנים אח"כ ומכחישים הראשונים בחקירות אף דליכא גזה"כ שיבטל עדות הראשונים מ"מ י"ל שדינן כשתי כיתי עדים המכחישים זה את זה. מ"מ כבר האריך הנתי"מ ג"כ שם סק"ב וז"ל לכן נלע"ד דמיירי כאן שהעידו ביחד או תכ"ד שפלוני לוה מפלוני שראינו ביחד והואיל ונצטרפו ביחד בראי' והגדה הרי הן עדות אחת וכיון שהכחישו א"ע בחקירות כל העדות בטל כו' אפי' בהרבה עדים ורק א' מכחיש כו' גזה"כ הוא כשמכחישין א"ע בחקירות שיתבטל עדותן כו'. אבל אם לא נצטרפו ביחד להעיד בתוך כדי דבור כו' עכ"ל. א"כ ס"ל דלא נתבטל עדותן אף אם שנים מכחישין שנים בחקירות כיון שהם שתי כיתי עדים לא אמרינן שנתבטל כל עדות השתי כתות וחייב הלוה לשלם הלוואה אחת ממנ"פ. ואף שהראי' שהביא מב"ק פרק המרובה (דע"ד) אינה מכרחת דשם לאו חקירות היא לפ"ד רוב הפוסקים זולתי הרמב"ם. מ"מ הדין אמת מאחר דהא דהכחשה בחקירות מבטל כל העדות אף אם הרבה עדים זהו רק משום גזה"כ. ומהרי"ט אסברה לה דה"ל כנמצא אחד ביניהם קרוב או פסול (והתומים סס"ק ג' ס"ל כחכמי לוניל ולדידי' אם הם שלשה עדים ואחד מכחיש השנים בחקירות אינו נפסל עדות השנים. וזהו ע"כ שהקילו בו בדיני ממונות אבל יותר עיקרי הוא דעת הרמב"ם דגזה"כ הוא) א"כ זהו דוקא כשהן כת אחת של עדים. אבל כשהן שתי כיתי עדים באופן שבנמצא אחד מהן קרוב או פסול בכת השנייה לא נתבטל עדות כת הראשונה. ה"ה כשיש הכחשה בחקירות בין כת השנייה לכת הראשונה לא נפסלו עי"ז לעדות שום כת. ולכן כיון ששניהם שוים בגוף העדות חייב לשלם הלוואה א' כמ"ש הנתי"מ:

קיצור (האו"ת ונתי"מ ס"ל דהא דעדות המכחשת זא"ז בחקירות העדות בטל אפילו הן הרבה עדים וא' מכחיש בחקירות לפ"ד הרמב"ם דגזה"כ הוא דעדים המכחישים זא"ז בחקירות עדותן בטלה. זהו דוקא כשנצטרפו יחד בראיי' והגדה שאזי הן כת א' כשאחד מכחיש בחקירות ה"ל כנמצא אחד מהן קרוב או פסול דעדות כולן בטלה אפילו הן הרבה עדים. אבל אם לא נצטרפו יחד בהגדה. אז מה שכת שניה מכחשת כת ראשונה בחקירות אינה מבטלת כל העדות. ולכן ממ"נ חייב הלוה לשלם):

באך אם נדמייה לדין נמצא א' מהן קרוב או פסול דכשר בשלא נצטרפו יחד בהגדה שם מחולקים רש"י ותוס' פ"ק דמכות. דהנה משנה מפורשת ספ"ק דמכות לפיכך אם נמצאת אחת מהן זוממת כו' וכמ"כ אם נמצא א' מהשניי' קרוב או פסול אין נפסל כת האחת כמ"ש בתוס' ד"ה הרי דהזמה הוי כנמצא א' מהן קרוב או פסול. וכ"כ בחידושי הריטב"א שם ועי' בהרמב"ם פ"ד מה"ע סוף הלכה א' הוא והן נהרגין כו' ולא נתבטל עדות השנייה ובפרק עשרים מהלכות עדות דין ג' כ' היו העדים כו' מאה כו' אם הי' הפסק בין זל"ז יותר מכדי דבור כו' הרי נחלקה העדות והשנים שהוזמו נענשים כו' ואעפ"י שבטלה העדות כולה מפני שהן כת אחת הואיל ונפסלה מקצתה נפסלה כולה. והראב"ד השיגו למה תבטל עדות הכת האחרונה כו'. וע"ש בכ"מ ובמל"מ שהחילוק בדין זה לדין שכתב פ"ד סוף הלכה א' הוא דשם בפ"ד סוף הלכה א' כיון דהשתי כיתי עדים לא ראו אלו את אלו הם שתי כיתי עדות לגמרי לכן לא נתבטל כלל עדות כת האחת מחמת שהוזם כת השנייה או מחמת שנמצא בהכת השנייה קרוב או פסול אבל בפ"כ ה"ג מיירי שראו כולם יחד ונצטרפו בראיה להיות כת אחת רק (כיון) שההגדה הי' אחר כדי דיבור ס"ל דע"י שהוזמו כת האחת נפסלה גם הב' ועי' תוספות פ"ק דמכות (ד"ו ע"א) ד"ה אמר רבא לכך נראה דלא קאי רק אדין דעדים זוממין כו' אבל לאו לענין נמצא א' מהן קרוב או פסול כו' ור"ל דקאי על דינו דר' שמעון שבמשנה ולא על דינו דרע"ק מה שנים נמצא אחד מהן קרוב או פסול כו' וכ"כ עוד סד"ה שמואל אמר. וא"כ ס"ל כהרמב"ם בחדא לענין נמצא א' מהן קרוב או פסול ה"ל ככת אחת אף שהעידו אחר כדי דבור כיון שנצטרפו יחד בראיה. אבל לענין נמצא אחת מהן זוממת ה"ל כשתי כיתי עדים. אבל רש"י לא ס"ל כן אלא דאף לענין נמצא א' מהן קרוב או פסול ה"ל כשתי כיתי עדים כשלא נצטרפו יחד בהגדה. וכמ"ש התוס' ג"כ בשמו ועיין תוספות פרק חזקת (דמ"א ע"ב) ד"ה נחלקה הקשה ריב"א כו' דהוי נמצא כו'. ולשטת רש"י לק"מ דבשתי כיתי עדים לא נפסל כלל הכת א' עבור שנמצא קרוב או פסול בכת הב' אף אם נצטרפו יחד בראיה כיון שלא נצטרפו יחד בהגדה וכן תירצו התוספות עצמן פרק זה בורר (דל"א א') ד"ה שבית שמאי תירצו כן וז"ל אי נמי לא אמרינן נמצא א' כו' אלא בבאו בב"א תכ"ד דאז חשיבי עדות אחת והכא שבאו שתי כיתי עדים זו אחר זו כו' עכ"ל וכוונתם דאף שנצטרפו בראיה יחד מ"מ כיון שהעידו אחר כדי דבור ה"ל שתי כיתי עדות גם לענין קא"פ וזה כסברת רש"י. ויש להביא ראיה לשטה זו דהנה התוספות לשיטתם דלעיל הוכרחו לומר דרבא קאי רק על דינו דר' שמעון שבמשנה שם ולא על דינו דרע"ק וא"כ נתנו חומר בדין דרע"ק יותר מבדינו של ר' שמעון. ובגמ' פ' היו בודקין משמע דדינו דר' שמעון פשוט יותר מדינו דר' עקיבא שם (דמ"א ע"ב) גבי כמאן דלא כרע"ק ופרש"י דרע"ק אית ליה נמי הא דר' שמעון ומוסיף איהו והתוספות שם כתב דר' שמעון לא ס"ל הא דר' עקיבא בדין נמצא א' מהן קרוב או פסול כו'. וכ"מ לכאורה ביבמות פי"ב (דק"ה סע"ב) גבי ר' שמעון ור' יוחנן הסנדלר מכשירין בשלשה ונמצא א' מהן קרוב או פסול. וא"כ כיון דינו דר' שמעון פשוט יותר מהא דרע"ק נמצא א' מהן קרוב או פסול איך כאן לגבי דינו דר' שמעון נחשבו כשתי כיתי עדים ולגבי דינו דרע"ק נחשבו ככת אחת. ולמעשה כבר נתבאר שהתוס' ס"ל כהרמב"ם לענין נמצא ביניהם קא"פ עדותן בטלה וכמ"ש ג"כ בב"י בח"מ סי' ל"ח סעי' י"ד אבל לענין הזמה פליגי על הרמב"ם וס"ל כהראב"ד. ונשוב לענין דידן דדין עדים המכחישים זא"ז בחקירות כשנצטרפו יחד בראיה ולא נצטרפו יחד בהגדה אם נדמייה לדין נמצא א' מהן קרוב או פסול. א"כ באנו למחלוקת רש"י והתוס' פז"ב (דל"א א') אי נמי עם התוס' פ"ק דמכות (ד"ו ע"א). דלרש"י חשוב זה כשתי כתות לכל דבר משא"כ להתוס' והרמב"ם חשוב זה כת א'. אך י"ל דעדות המכחישים זא"ז בחקירות יש ללמוד יותר מדין הזמה דעדים. ממה שנלמוד מדין נמצא א' מהן קא"פ והיינו משום דהחומר שיש בעדים המכחישים זה את זה בחקירות יותר מכשמכחישים זא"ז בבדיקות הוא רק מפני שהזמה תלויה בחקירות ולא בבדיקות כדפרש"י פז"ב (דל"א סע"א). וכיון שכל חומר החקירות הוא מצד שהזמה תלויה בהן א"כ יש לדון מדין הזמה. וכבר נתבאר שבהזמה מודו התוס' דכשלא נצטרפו יחד בהגדה חשיבי ב' כיתי עדים. וכ"ד הראב"ד. א"כ גם לענין הכחשה בחקירות י"ל הדין כן. והתומים כתב טעם אחר דלענין הכחשה בחקירות י"ל כל שלא נצטרפו יחד בהגדה אף שנצטרפו בראי' חשיבי שתי כיתי עדים:

קיצור. בהעידו אחר כ"ד ס"ל לרש"י דה"ל כשתי עדיות לכל דבר ולהתוס' ה"ל כשתי כתות לענין הזמה וככת א' לענין נמצא א' מהן קרוב או פסול. ובסנהדרין (דל"א) תירצו התוס' ג"כ כשיטת רש"י אבל אם בשעת ראיית המעשה לא היו רואין זא"ז ה"ל כשתי כתות עדות לכל דבר וכ"פ הש"ך סי' ל"ו סק"ט. ובדין עדים המכחישים זא"ז בחקירות י"ל שיש לדמותן לדין הזמה ולכן כל שלא נצטרפו יחד בהגדה חשיבי כשתי כיתי עדים וכ"פ התומים מטעם אחר:

גובנד"ז אף להרמב"ם דס"ל דגם גבי הזמה בטלה כל העדות מ"מ נד"ז י"ל דדומה להדין שכתב פ"ד סוף הלכה א' דה"נ הוי ודאי שתי כתי עדות ממש לכל דבר שהרי לא העידו כלל בב"ד א' כ"א בשתי עיירות. וגם מסתמא לא ראו כלל כאחד ומהיכי תיתי נחזיק שראו כאחד ומספיקא אין פוסלין את העדות אפי' כשחתמו בשטר א' כמבואר בטוח"מ סי' נ"א סעיף ה' והא דלא מיפסיל כו' רווחא שביק כו' וכ"כ הב"י שם בשם הנ"י דאמרינן דילמא לא הוו ידעו ביה כו' ובשם הרמב"ם בפ"ה מהל' עדות שהרי אפשר כו' וכ"פ בש"ע סי' מ"ה סעיף י"ב וסי' נ"א ס"ד וכ"ש הכא דלא העידו כלל בעיר אחת וכיון שכן ודאי לענין נמצא אחד מהן קא"פ ג"כ אין עדות כת השנייה בטל וא"כ כמ"כ לענין אם שתי כיתי עדים אלו מכחישין זא"ז בחקירות ג"כ אין עדות כולן בטלה דהא עדות כל כת נחקר ונכון הוא וכמש"ל בשם האו"ת והנתי"מ ואין זה ג"כ עדות מוכחשת שהרי בגוף העדות שניהם שוין. ומפני שהכת הב' מכחשת הכת הא' בחקירות אין לפסול במה ששניהם שוין בגוף העדות שמפני שכת הב' מכחשת הכת הא' בחקירות זה אינו הכחשה שהרי בגוף העדות מודה הכת הב' לכת הא' ולא אמרו עדות המכחשת זא"ז בחקירות פסולה רק כשכולם בכת א' שאז גזה"כ הוא לפסול כולם משא"כ היכא שהם שתי כיתי עדים ליכא גזה"כ וחייב הלוה לשלם הלוואה א' ממנ"פ כנ"ל ה"נ מותרת האשה להנשא ממנ"פ ע"פ כת א'. ואף שהכא הוי שני עדים ולא שתי כיתי עדים. מ"מ כיון בעדות אשה נאמן עד א' כשני עדים ה"ל כל אחד כשני עדים וכמו שמוכרח זה מהירושל' פט"ו דיבמות:

ואף אם היו רק נידונין כל א' בעד א' לא שייך שיבטל עדותן לגמרי מחמת שמכחישין זא"ז בחקירות. דכיון דלא נצטרפו יחד כלל לא שייך החומר בחקירות שיתבטל עדות שתיהן וא"כ ממנ"פ יש כאן עד א' אמת מאחר דשניהן מעידין על גוף העדות. אך לפמ"ש בעה"ת שער כ"ט ח"ד בשם חכמי לוניל שהכריעו דשני עדים המכחישים זא"ז בחקירות ה"ל כדין עד א' בהכחשה יעו"ש. א"כ י"ל אפי' לא נצטרפו יחד כלל מ"מ ה"ל כל א' ע"א בהכחשה. מ"מ אדרבה התומים שם סק"ד ס"ל דגם לדבריהם נחשבו השנים כעד א' וזוקק לשבועה:

קיצורשבנד"ז גם להרמב"ם נחשב כשתי כתות לגמרי לכן אין שייך שיבטל דברי שניהם כדין שני עדים המכחישים זא"ז בחקירות. ואף לחכמי לוניל נחשב כאן ע"א עכ"פ:

דונלע"ד להביא ראיה דבשתי כיתי עדים המכחישים זא"ז בחקירות אין עדות כולן בטלה ונשאר ודאי כת א' והיינו אף בממון. ול"ד לכת א' המכחשת זא"ז בחקירות. הראיה הראשונה מהירושלמי פט"ו דיבמות גבי שני עדים א' אומר מת וא' אומר נהרג דנחלקו שם ר' אלעזר ורב דלר"א הואיל ומכחישים זא"ז אע"פ ששניהם מודים שאינו קיים לא ינשאו ול"ד לשתי צרות דאחת אומרת מת ואחת אומרת נהרג דינשאו דהכחשה דצרה לגבי חברתה לאו כלום הוא משא"כ בשני עדים ור' יוחנן שם בירושלמי ג"כ ס"ל כן. ולכן פסק שם ר' יוחנן בדין שתי כיתי עדים אחת אומרת שראובן אמר הריני נזיר שתים ואחת אומרת שאמר הריני נזיר חמש דבטלה עדותן ולא אמרו ב"ה יש בכלל חמש שתים ויתקיים נזירות שתים עכ"פ אלא במונה דהיינו שכת אחת אומרת שאמר הריני נזיר אחת ושתים וכת שנייה אומרת שאמר ג"כ ושלש וארבע וחמש. דאז אין כת שנייה מכחשת לכת ראשונה שלא אמר אחת ושתים רק שמוסיפין עליהן לומר שמנה ג"כ שלש וארבע וחמש ע"כ מקיימין עדות נזירות שתים וזהו שאמרו ג"כ בש"ס דילן ספ"ג דנזיר (ד"ך ע"ב) אמרי במערבא אין הכחשה במונה משא"כ בכולל שכת א' אומרת שאמר שתים וכת שנייה אומרת שאמר חמש הרי הכת שניה מכחשת שלא אמר שתים אע"פ שאדרבה לדבריהם נזיר יותר משתים מ"מ בטלה כל העדות מחמת הכחשה זו וזהו הנק' שם בירושלמי הכחיש העדות בתוך העדות. ורב שם פליג ע"ז וס"ל דאפי' בכה"ג אמרו ב"ה יש בכלל חמש שתים כיון שהם שתי כיתי עדים ומיהו בכת א' שיש ביניהם הכחשה כזו מודה רב שם דאין מצטרפין. הרי מבואר מהירושלמי לרב לחלק בין שההכחשה היא בין שתי כיתי עדים אינה פוסלת אף במקום שכשהיא בכת אחת בין שני העדים פוסלת ומבואר שם דנחלקו בכה"ג ממש בדיני ממונות כגון כת אחת אומרת שהמלוה מנה המעות מן הכיס וכת אחת אומרת מן הצרור מנה וכן בדיני נפשות אם במקל הרגו ואם בסייף הרגו. וכן בדיני עריות היינו דין א' אומר מת הבעל ואחד נהרג בכ"ז ס"ל לר' יוחנן דאפי' שתי כיתי עדים שמכחישין זא"ז בהכחשה כזו בטלה העדות. ורב מחלק דבשתי כתי עדים לא בטלה עדותן ובכת אחת מודה דבטלה עדותן והנה רב הביא ראיה מדין המשנה הנ"ל דאחת אומרת מת ואחת אומרת נהרג דאמרו ר' יהודה ור"ש הואיל זו וזו מודות שאינו קיים הרי אלו ינשאו ואע"ג דיש ביניהן הכחשה ור"א מתרץ דדוקא בצרות הדין כן ולא בעדים. ובטוש"ע אה"ע סי' י"ז סעיף ט' פסק בפשיטות דגם בעדים הדין כן וכ"כ הקה"ע בירושלמי שם דהלכה כרב. וא"ת אם מהמשנה הנ"ל מוכיח רב כן א"כ אפי' בכת א' יהיה הדין כן דהא במשנה שנינו אחת אומרת נהרג כבר תירץ זה בקה"ע שם בתוספותיו דכיון דע"א נאמן בעדות אשה הרי כאן שנים וה"ל כשתי כיתי עדים. ואע"ג דר' יוחנן שם פליג על רב וכן דעת הש"ג פט"ו דיבמות מ"מ הש"ע סי' י"ז ס"ט פסק כרב. והיינו משום בש"ס שלנו בסנהדרין פז"ב (דל"א סע"א) מוכח דלא קיי"ל כר' יוחנן ודלא כתשו' נו"ב חאה"ע סי' מ"ו:

קיצור מהירושלמי מ"ו פט"ו דיבמות ס"ל לרב לחלק בענין שתי כתי עדים המכחישים זא"ז ובין כת א' דבכת א' אף שמכחישין זא"ז רק בבדיקות עדותן בטלה ובשני כתי עדים המכחישין זא"ז בבדיקות עדותן קיימת ואף בד"נ יש שם סברא דעדותן קיימת וכ"ה בירושלמי בסנהדרין פרק היו בודקין. וא"כ מזה יש ללמוד בשתי כתי עדים המכחישים זא"ז בחקירות בד"מ דעדותן כשרה. ויש ללמוד זה מהירושלמי דרב ס"ל דגם בד"נ אף שהעדים המכחישים זא"ז בבדיקות עדותן בטלה כדאומר במשנה פ' היו בודקין אחד חקירות ואחד בדיקות בזמן שמכחישין זא"ז עדותן בטלה אעפ"כ מחלק רב וז"ל א"ר מנא פתר לה רב עד בעד ור"ל דדוקא בכת א' כשמכחישין זא"ז בבדיקות עדותן בטלה אבל בשתי כתי עדים אף שמכחישין זא"ז בבדיקות אלו אומרים במקל הרגו ואלו אומרים בסייף הרגו לא בטלה העדות:

והנה חקירות בד"מ י"ל דלא חמירי מבדיקות כהנ"ל בדיני נפשות דהא בלא"ה הראב"ן סי' מ"ג ס"ל דעדות המכחשת זא"ז בחקירות אף בכת אחת כשרה בדיני ממונות משום דלא גריעא מההכחש של זה אומר מנה וזה אומר מאתים דה"ל הכחש בכוונת המעשה אעפ"כ מקבלין עדותן במה שהם שוים דהיינו מנה כמ"כ בהכחש בהזמן מקבלים מהם מה שהם שוים דהיינו כוונת המעשה וכ"ד חכמי רעגנשפורק שם. וא"כ אף לדידן דקיי"ל כהטוש"ע והרמב"ם דעדות המכחשת זא"ז בחקירות פסולה גם בד"מ מדלא הזכיר בגמרא פז"ב (ד"ל סע"ב) רק עדות המכחשת זא"ז בבדיקות כשרה בד"מ י"ל דהיינו בכת א'. אבל בשתי כתות י"ל דלא בטלה העדות דהא שפיר בכל כת שייך הזמה ולא חמור מבדיקות כהנ"ל דד"נ שבכת א' פסק רב חסדא ג"כ פז"ב שם דבטלה העדות ואעפ"כ בשתי כתי עדים מכשיר רב. ועוד הרי מצינו גבי קדוש החדש ששני עדים המכחישים זא"ז בבדיקות נעשו פסולי עדות ואין מצטרפין יחד לעדות אחרת כמבואר בגמ' פ"ב דר"ה (דכ"ד ע"א) בתוס' ד"ה אבל ובגמ' פ' כל הנשבעין (דף מ"ח) הרי הבדיקות ג"כ ענין גדול הוא ואעפ"כ בשתי כתי עדים מכשיר רב אף בד"נ לכן כמ"כ בהכחש בחקירות בד"מ יש לחלק ג"כ דאע"ג שבהכחש כת א' עד בעד בחקירות עדותן בטלה אבל בשני כתי עדים שיש ביניהם הכחשה בחקירות כיון עכ"פ כל כת בפני עצמו עדותן מכוונת ובכוונת המעשה שתי כתי העדים עדותן מכוונים י"ל דלא בטלה העדות מחמת הכחש הזמן. וה"ל כדין שני עדים המכחישים זא"ז בבדיקות דעדותן כשרה בד"מ ה"נ שתי כתי עדים המכחישים זא"ז בחקירות:

קיצור דודאי לא חמור חקירות בדיני ממונות מבדיקות בד"נ ובפרט מהבדיקות שבגוף הענין אם במקל הרגו אם בסייף הרגו. והרי רב מחלק שם דאע"ג ששני עדים המכחישים זא"ז בבדיקות בד"נ עדותן בטלה מ"מ בשני כתי עדים מכשיר רב א"כ כ"ש בד"מ בחקירות יש לחלק כה"ג דאע"ג דשני עדים המכחישים זא"ז בחקירות עדותן בטלה מ"מ בשתי כתי עדים אין עדותן בטלה וכיון ששוין בגוף העדות עדותן קיימת (הג"ה) ואע"ג דבמסקנא מסקינן בירושלמי דבד"נ מודה רב דגם בשתי כתי עדים בטלה עדותן היינו ודאי רק בד"נ ממש ומשום צדק צדק תרדוף וגם זהו רק לחד שינוייא. אבל ודאי מוכח משם שיש לחלק בד"מ בין שתי כתי עדים לכת א' שאין ההכחשה הפוסלת בכת אחת פוסלת בשתי כתי עדים וי"ל כן לענין הכחשה בחקירות:

הועוד ראיה לזה מש"ס דילן מהא דבית שמאי דאמר רשב"א פז"ב (דל"א ע"א) לא נחלקו ב"ש וב"ה על ב' כתי עדים שאחת אומרת מאתים ואחת אומרת מנה (דמכחישין זא"ז מצטרפין למנה) שיש בכלל מאתים מנה (ולא אמרינן שתיהן שקרי אלא הלך אחר הפחות שבהם) על מה נחלקו על כת אחת שבית שמאי אומר נחלקה עדותן (שכיון שהא' שקרן שוב אין כאן עדות) וב"ה אומרים יש בכלל מאתים מנה (שניהן מעידין על מנה ובאותו מנה אין מכחישין זא"ז) וכ"ה פ' חזקת (דמ"א ע"ב) ובאמת יש להקשות לב"ה איך גרע הכחש מנה השני מהכחש גובה הלבנה פ"ב דר"ה כנ"ל דה"ל הכחש בדיקות ונעשו עי"ז פסולי עדות לשלא יצטרפו יחד לעדות אחרת וא"כ איך מצטרפין כאן על עדות המנה ועי' בהר"ן בכתובות פרק האשה שנתארמלה (דכ"ג) שהקשה כה"ג בענין ע"א אומר נתגרשה וע"א אומר לא נתגרשה ועי' בש"ע אה"ע סי' קנ"ב ס"ה ובב"ש שם סק"ט מ"ש בשם הרמב"ם עכ"פ טעמא דב"ש ודאי כיון שאחד שקרן ופסול לעדות לכן אין מצטרפין ונחלקה עדותן ואעפ"כ מודו ב"ש בשתי כתי עדים כת אחת אומרת מנה וכת אחת אומרת מאתים שמקבלי' עדותן במנה אף שממ"נ יש כאן כת א' המשקרת ופסולה לעדות ובאמת במתניתין ספ"ג דנזיר מבואר דלב"ש כה"ג אין כאן נזירות כלל כיון ששתי כתות מכחישות זא"ז ואף שממ"נ עכ"פ יש כאן נזירות ב' שנה מ"מ ס"ל דאין זה עדות וכמ"ש הרע"ו בפי' המשנה שם ובמס' עדיות פ"ד משנה י"א אלו מעידים שנדר שתים ואלו מעידים שנדר חמשה באותה שעה שאתם אומרים שנדר שתים אנו מעידין שנדר חמש ב"ש אומרים נחלקה העדות הואיל ומכחישות זו את זו נתבטל דבריהם ואין כאן עדות כלל עכ"ל. וה"ל כמו שתי כתי עדים המכחישים זא"ז בחקירות ג"כ ס"ל דעדותן בטלה כיון שמכחישים זו את זו וכמו בד"נ ס"ל לחד מ"ד בירושלמי דאף שתי כתי עדים המכחישים זא"ז בבדיקות עדותן בטלה משום שנאמר צדק צדק תרדוף ולחד מ"ד בבדיקות כשרה גם בד"נ בשתי כתי עדים אבל הכא דהוי הכחשה בגוף העדות אם שנים או חמש וחמור טובא מבדיקות ס"ל לב"ש אליבא דת"ק דעדותן בטלה לגמרי דאין זה עדות נכון. והתוס' פרק חז"ה (דמ"א סע"ב) רצו להקשות דיהיה בטל עדותן משום דה"ל כנמצא א' קרוב או פסול ואומר ר"י דלאו פירכא היא דמצינו למימר דב"ש כר' יוסי ס"ל דאמר התם בד"א בד"נ כו'. א"כ לכאורה לת"ק דב"ש פוסל אף בשתי כתי עדים י"ל לכאורה הטעם דה"ל כנמצא א' מהן קרוב או פסול אבל באמת לא נ"ל דזהו הטעם וכמ"ש התוס' פז"ב (דל"א א') ד"ה שב"ש. שני טעמים לסתור סברא זו. הא' א"נ לא אמרי' כו' וכ"ד רש"י פ"ק דמכות (ד"ו ע"א) וע' במל"מ פ"ך מה"ע דין ג' ואף שהתוס' שם לא ס"ל כן י"ל בשתי כתי עדים גם התוס' מודים לזה ולא פליגי רק כשהן כת א' רק שהעידו אחר כ"ד. ושתי כתי עדים היינו מש"ש במכות היו שנים רואין אותו מחלון זה ושנים רואין אותו מחלון זה כו' הרי אלו שתי עדיות כו'. הב' כ' התוס' פ' חזקת שם ופז"ב שם דכיון דמכחשי אהדדי לא שייך דין נמצא א' מהן קא"פ אע"כ טעמא דב"ש לת"ק דפוסל אף בשתי כתי עדים אינו כלל מטעם נמצא א' מהן קא"פ אלא דכיון שיש הכחשה בגוף המעשה אין זה עדות וכמ"ש הרע"ו וא"כ לב"ה אליבא דת"ק דמחלק כה"ג בין שתי כתי עדים ובין כת א' דבכת א' אין מקבלין עדותן אף על מנה ועל נזירות ב' שנים ובשתי כתי עדים מקבלים על מנה ועל נזירות ב' שנים צ"ל אע"ג דהכחשה בגוף המעשה חמור מעדות המכחשת זא"ז בבדיקות ולכן בכת א' בטלה עדותן וה"ל כשני עדים המכחישים זא"ז בחקירות דג"כ בטלה עדותן אף שהן שוין בגוף הממון וה"נ אף שיש בכלל מאתים מנה ובכלל חמש שתים עכ"ז כיון שיש ביניהן הכחש בגוף העדות אין מקבלים עדותן אף על מנה ועל שתים ואעפ"כ בשתי כתי עדים מקבלים עדות הכת האחת שאומרת מנה או שנזר שתים כיון שגם להכת המכחישים יש בכלל מאתים מנה אף שמ"מ יש הכחשה א"כ כמ"כ בשתי כתי עדים המכחישים זא"ז בחקירות יש לקבל עדותן בגוף המעשה שהן שוין ואין הכחש החקירות פוסלת כמו בשני עדים המכחישים זא"ז בחקירות כמו דמחלקין בין שתי כתי עדים ובין שני עדים בהכחשה דגוף המעשה שבשני עדים אין מקבלים אף במה שיש בכלל מאתים מנה ובשתי כתי עדים מקבלים מה שיש בכלל מאתים מנה כנ"ל. וכן מוכרח חילוק זה לר"ש בן אלעזר אליבא דב"ש וכן לר' ישמעאל בנו של ריב"ב ספ"ג דנזיר אליבא דב"ש וגבי שתי כתי עדים אע"פ שיש הכחשה גמורה ביניהם כמ"ש הרע"ו באותה שעה שאתם אומרים כו' וכן אין הפרש בין כולל למונה כדמשמע מהרמב"ם פ"ג מה' נזירות ה"ט א"כ גם במכחישים זא"ז בחקירו' הדין כן. דהכחשה בגוף העדות בין שנים לחמש ודאי לא עדיף מהכחשה בחקירות:

קיצור. עוד ראיה מב"ש לר"ש בן אלעזר ולרי"ש בנו של ריב"ב ספ"ג דנזיר ולתנא דמתניתן ספ"ג דנזיר גם לב"ה דבכת א' שזה אומר שנזר שתים וזה אומר שנזר חמש בטלה עדותן לב"ה ואינו נזיר כלל ובשתי כתי עדים הוה נזיר שתים. ולרי"ש בנו של ריב"ב הדין כן לב"ש. וכן לרשב"א גבי מנה ומאתים הדין כן לב"ש לחלק בין כת א' ובין שתי כתי עדים ולת"ק דרשב"א הדין כן לב"ה פ' חזקת (דמ"א ע"ב) והטעם דבכת א' בטלה עדותן כיון שמכחישים זא"ז. ואעפ"כ בשתי כתי עדים לא נתבטלה עדותן א"כ כמו"כ לענין שתי כתי עדים המכחישים זא"ז בחקירות הדין כן:

ווכבר נתבאר שמהירושלמי פט"ו דיבמות מוכרח דשני עדים בעדות אשה נחשב כשתי כתי עדים כיון שע"א נאמן כאן כשנים ואף דבש"ע סי' י"ז סכ"א משמע דשני עדים המכחישי' זא"ז בחקירות בטלה עדותן גם בעדות אשה וכ"כ הב"ש שם וכמ"ש החמ"ח סעיף ט' ס"ק י"ז וע"ש בב"ש ס"ק כ"ה. ולכאורה יש לטעון ע"ז כיון שע"א בעדות אשה חשוב כשני עדים אם כן ראוי שאף בחקירות לא יתבטל עדותן ויש לחלק דשם מיירי שנצטרפו יחד בהגדה לא כן בנד"ז שלא נצטרפו יחד כלל י"ל ה"ל כשתי כתי עדים. מיהו קשה דהא בירושלמי מוכח דלרב גם בדין המשנה אחת אומרת מת ואחת אומרת נהרג (בשני עדים כה"ג) חשוב כמו שתי כתי עדים. והתם י"ל אף שנצטרפו יחד בראיה והגדה הדין כן וא"כ לפ"ז שני עדים שהעידו בעדות אשה אף ביחד ומכחישים זא"ז בחקירה נאמנים כיון דה"ל שני עדים אלו כל אחד ככת אחת. וראיתי בספר מרה"צ סעיף ט' ס"ק ל"ג ד"ה אולם מה שיש להסתפק דכ"ז ע"א כתב באמת כן ורב ס"ל דעדות הכשרים לא בטלה מש"ה בשתי כתי עדים כו' וא"כ לרב אין חילוק בין בדיקות לחקירות כו' עכ"ל. ובבית מאיר סעיף ט' מסיק דהא דבחקירות אם מכחישין זא"ז עדותן בטלה אינו מצד דה"ל כנמצא א' מהן קרוב או פסול כו' דזה לא שייך כלל בעדות אשה דהקרובים ופסולים נאמנין אלא הטעם דלאותו עדות שהוכחשו בו מחשבינן תרווייהו פסולים כמ"ש הרא"ש בסנהדרין פז"ב סס"י ל"ד דחשבינן להו עדות מוכחשת לפסול שניהם כו' (ועיין כעין זה בתוס' דיבמות (דקי"ח ע"א) ד"ה ומכחישות דודאי אחת מהן שקרנית ואולי שתיהם אומרים שקר כי לא ידעו אמתת הדברים) וסיים דהיינו טעמא דר' יוחנן בירושלמי דס"ל בע"א אומר מת ועד אחד אומר נהרג עדותן בטלה אף שבאמת הם בדמיון כת וכת ומשום דאף בכת וכת ס"ל דבטל דס"ל כדברי הרא"ש פז"ב הנ"ל דלאותן עדות שהוכחשו בשבילם חשבינן תרווייהו פסולים לאותן עדות וידוע דהלכה כר' יוחנן לגבי רב וממילא ה"ה לדידן בהכחשה דחקירות והיינו כפסק הש"ע סעיף כ"א והא דבסעיף ט' גבי א' אומר מת וא' אומר נהרג תנשא זהו משום דלש"ס דילן הכחשה בבדיקות כשרה בד"מ וזה נחשב בדיקות. אלו דבריו. וא"כ לדבריו נתבטל סברתי שכתבתי לחלק בין שתי כתי עדים ובין כת א' דהא זהו נשען על דברי רב בירושלמי שם דכתב בתוס' קה"ע בירושלמי שם דקיי"ל כרב אבל הבית מאיר פסק דקי"ל כר' יוחנן ואין שום חילוק בין כת א' המכחשת זא"ז בבדיקות להירושלמי ובין שתי כתי עדים וא"כ ה"ה וכ"ש לדידן בחקירות ג"כ אין חילוק דגם בשתי כתי עדים אם מכחישים זא"ז בחקירות עדותן בטלה וכ"כ המרה"צ שם סד"ה מה דקיי"ל כר' יוחנן:

קיצור. בש"ע סכ"א דעדות המכחשת זא"ז בחקירות בטלה בעדות אשה. א"כ יהי' לא כרב בירוש'. וכ"כ במרה"צ דלרב בשני עדים בעדות אשה כיון דע"א נאמן אף במכחישי' זא"ז בחקירות כשר. והבית מאיר סעי' ט' ג"כ דעדים המכחישים זא"ז בחקירות דעדותן בטלה אינו מצד דין דה"ל כנמצא א' מהן קרוב או פסול אלא דחשיבי שקרנים. וה"ט דר' יוחנן בירושלמי אף בשתי כתי עדים וקיי"ל כר' יוחנן ולכן בחקירות אף בשתי כתי עדים בטלה עדותן. והא דהש"ע סעיף ט' זהו משום דמת או נהרג אינו נחשב מכלל החקירות כ"א בדיקות דאין נפ"מ לגוף הענין מת או נהרג. א"כ לכאורה נתבטל סברתי דלעיל להקל בנד"ז כי נשענתי על דברי רב בירושלמי והרי הם דוחים דברי רב וס"ל דאין חילוק בין כת א' לשני כיתי:

ז אך באמת י"ל שאינו כן דלכאורה קשה מאד על ר' יוחנן שאינו מחלק כלל בין כת א' לבין שתי כתי עדים בהכחשה דבדיקות הא מבואר במשנה שלימה ספ"ג דנזיר לחלק ביניהם דבשתי כתות ס"ל לבית הלל שתתקיים הנזירות כדברי האומר שנדר שתים. משא"כ בכת אחת נחלקה עדותן אף לב"ה כמ"ש בשט"מ דנזיר שם בשם הרא"ש ואף אם מיירי המשנה במונה ואין כת האומרים חמש מכחישין כלל על השנים מ"מ על השלשה היתירים על השנים ה"ל הכחשה גמורה ולכן בכת אחת נחלקה עדותן ואעפ"כ בשתי כתי עדים קיים עדות האומרים שנזר שתים. וכמו"כ לר' ישמעאל בנו של ריב"ב בנזיר שם החילוק בין כת א' ובין שתי כתי עדים הוא לבית שמאי וכן בפרק חזקת (דף מ"א ע"ב) משמע דת"ק ורשב"א שם פליגי בפלוגתא דמתניתן ספ"ג דנזיר ורי"ש בנו של ריב"ב שם ולדברי שניהם יש חילוק בין כת א' ובין שתי כתי עדים בהכחש דמנה ומאתים לרשב"א לב"ש ולת"ק לב"ה. וא"כ איך פסק ר' יוחנן לענין הכחש בדיקות דאין שום חילוק אף בדיני ממונות בין כת א' ובין שני כתים הא זהו דלא כמאן מכל הנך תנאי וע"כ נראה שלכן הקדימו שם בירושלמי פירוש המשנה דספ"ג דנזיר הנ"ל שנחלקו רב עם ר' יוחנן בפירושה דר' יוחנן מפרש לה במונה ורב מפרש לה בכולל. ור"ל דבמונה אין הכחשה בהשנים כלל דגם כת האומרים שנדר חמש מודים הם שמתחלה נזר שתים אלא שמוסיפים הם לומר שנדר עוד שלש וע"ז מכחישו האומר שנים. אבל בהשנים אין שום הכחשה לפיכך בכה"ג דוקא ס"ל דמתקיים עדות השני שנים בשתי כתות כיון שיש כת א' אומר' שנים וכת השניי' אינן מכחישם בזה. ומ"מ בכת אחת שא' אומר שנים ואחד אומר חמש אין מצטרפין זע"ז אף במונה משום דצריך שיהי' שני העדים שוין ועיין כה"ג בתומים סי' ל"א סק"ב שכ' שאין העדות מוכשר עד שיעידו בשוה דכתיב ע"פ שנים עדים דמעידין בשוה. משא"כ בשתי כתי עדים המכחישות זא"ז בבדיקות אף בדיני ממונות דהיינו מן הכיס מנה או מן הצרור ס"ל דאין עדותן כלום וגרע משתי כיתי עדים שכת א' אומרת שנים נזר וכת א' אומרת חמשה וכן כת א' אומרת מנה וכת אחת אומרת מאתים לפי שבהמנה ליכא הכחשה בין שתי כיתי העדים אף בבדיקות משום דמיירי במונה ולא בכולל. וא"כ זהו כעין סברת רבא פז"ב (דף ל' סע"ב) דס"ל דמנה לבן ומנה שחור הוי הכחשה טפי ממנה ומאתים כמו שפירשו התוס' שם (דף ל"א א') ד"ה הוא דאמר ושכן דעת רב יהודה וכ"כ עוד בפרק חז"ה (דף מ"א ע"ב) (והרמב"ן בחידושיו פרק חזקת פי' בע"א ודברי ר' יוחנן בירושלמי מורה ודאי כהתוס') וא"כ נהרדעי שם דמדמו מנה שחור ומנה לבן להכחש דמנה ומאתיים זהו כרב בירושלמי ולא כר' יוחנן. דאם נאמר כנהרדעי דהן שוים א"כ ישאר הקושיא על ר' יוחנן דהרי לת"ק דרשב"א ולמתניתין ספ"ג דנזיר מחלקים בזה בין שתי כיתי עדים ובין כת אחת. לכן כמ"כ יש חילוק כן בענין הכחש בדיקות דר' יוחנן ורב. אע"כ ר' יוחנן לא ס"ל הא דנהרדעי. אלא כרבא ומחמיר עוד יותר מיני' דגם ארנקי שחור וארנקי לבן דהיינו מן הכיס מנה או מן הצרור מנה הוה הכחש טפי ממנה ומאתים. ומאחר דאנן קי"ל דהכחש דמנה שחור ומנה לבן הוי כהכחש דמנה ומאתים ע"כ לא קי"ל כר' יוחנן כ"א כרב. והיינו משום דש"ס דילן מפרש הכחש דמנה ומאתיים מיירי ג"כ בכולל ולא במונה שהרי אפילו דמי חבית של יין ודמי חבית של שמן מצטרפין דהוה ודאי כמו הכחש דכולל ולא כמו מונה ולכן ס"ל דלא עדיף כלל ממנה שחור ומנה לבן ואין לומר דבלא"ה תלמוד דידן מחולק עם הירושלמי דתלמוד דידן פוסק כר' שמעון בן אלעזר ור' יוחנן ורב בירושלמי שניהם ס"ל כת"ק ולא כרשב"א וכ"מ בגמ' דידן פ' חזקת (דמ"א ע"ב) והא מייתינא איגרתא ממערבא דלית הלכתא כרשב"א. ומערבא היינו ש"ס ירושלמי. וא"כ אין להביא ראי' מתלמודנו דהלכה כרב בירושלמי לגבי ר' יוחנן. דזה אינו דעכ"פ כיון דמוכח מש"ס דילן דאפילו בכת א' שוה ההכחש דמנה ומאתיים כמו מנה שחור ומנה לבן. וגם למדנו דבכולל מיירי ולא במונה. א"כ מבואר שמסכימים עם סברת רב בירושלמי. דלת"ק דרשב"א ע"כ צריך לחלק בהכחשה בבדיקות בין כת א' ובין שתי כתי עדים ודלא כר' יוחנן דאין מחלק ביניהם משום דס"ל דהכחש [מנה] ומאתיים קיל טפי ממנה שחור ומנה לבן ואפי' מארנקי שחור וארנקי לבן. וזה מבואר ההפך בש"ס דילן:

קיצור שבאמת יש ראיה מהש"ס דילן כדעת רב בירושלמי לחלק בין כת א' ובין שני כיתי. דהא בלא"ה קשיא על ר' יוחנן דהא לכולהו תנאי ספ"ג דנזיר ופרק חזקת (דמ"א ע"ב) מוכרח דיש להקל בשתי כיתי עדים בענין אחת אומרת מנה ואחת אומרת מאתיים מה שאין מקילים בהכחש שבין שני עדים וצ"ל דר' יוחנן ס"ל דהכחש בדיקות הוי הכחש יותר ממנה ומאתיים וע"כ אף שיש תנאים מקילים בשתי כיתי עדים במנה ומאתיים עכ"ז אין להקל כן בהכחש בדיקות וא"כ כיון שמסקנת הש"ס דילן פז"ב (דל"א א') דהכחש בדיקות והכחש דמנה ומאתיים הן שוין זה לזה מוכרח דלא כר' יוחנן ויהי' דעת ב"ה לפי המשנה ספ"ג דנזיר לא כוותיה. וכ"ש דרשב"א הוא לא כוותי' וגם בפלוגתא דרב ור' יוחנן בענין איך מיירי המשנה דנזיר אם בכולל או במונה מוכרח מסוגי' דסנהדרין (דל"א א') דהיינו גבי מנה ומאתיים דמיירי אף בכולל אף בכת א' וכ"ש גבי שתי כיתי עדים דמיירי במשנה דספ"ג דנזיר וא"כ זהו כרב:

חואפשר גם מפסק הש"ע סי' י"ז ס"ט יש ראי' דהלכה כרב ומשום דה"ל כשתי כיתי עדים דאם כמ"ש הבית מאיר דזהו הכחשה בבדיקות. קשה דהקולא בבדיקות מבחקירות מבואר במשנה פ' היו בודקין דבחקירות אם אמר אחד מהן איני יודע עדותן בטלה ובבדיקות אע"פ ששניהם אומרים אין אנו יודעים עדותן קיימת. והנה בחידושי הר"ן שם ד"ה מכירין אותו שיש בדיקות שאע"פ שאם לא שאלו אותן עליהן עדותן קיימת עכ"ז אם שאלו מהם ואמרו אין אנו יודעין עדותן בטלה כמו העובד כוכבים את מה עבד ובמה עבד שאי אפשר להם שיאמרו אין אנו יודעין שכיון שהעידו בו שעבד כוכבים היאך יתכן שלא ידעו את מה עבד כ"כ בשם ה"ר דוד ז"ל וכיון שבבדיקות אלו אם אמרו אין אנו יודעין עדותן בטלה כמ"כ או כש"כ כשמכחישין זא"ז בהן דעדותן בטלה ותדע דהא בד"מ גבי חקירות ס"ל דאם אמרו אין אנו יודעין עדותן קיימת כמו שהעלה התומים סס"י ל"ג ס"ק י"ב וחלק על הש"ך ואעפ"כ אם הכחישו זא"ז בחקירות עדותן בטלה א"כ כש"כ בבדיקות העיקרים שאם אמר בהן איני יודע עדותן בטלה שאם מכחישים זא"ז עדותן בטלה. וזהו הטעם בעדות החדש שאם אחד אמר שהוא גבוה שלשה מרדעות ואחד אומר חמש עדותן בטלה אע"ג שזהו הכחש בבדיקות וגם נפסל א' מהן לעדות ע"י הכחש זה בשבועות (דף מ"ח) והיינו מפני שהם בדיקות עיקריים שא"א שיאמר בהן איני יודע. וכ"ש במעיד שראה שבעלה מת שא"א שיאמר שאינו יודע אם מת או נהרג אם לא באומר ששמע שמת שפיר י"ל שאינו יודע אם מת או נהרג אבל בראה בעצמו שמת א"א שלא ידע אם מת או נהרג ואם אמר שראה בעצמו שמת ואינו יודע אם מת או נהרג ה"ל שני הפכיים בנושא א' ועדותו מוכחש מעצמו וכיון שכן בדיקה זו גרע מהחקירות דאם אמר איני יודע בהן עדותן קיימת וא"כ כמ"כ הכחשה בזה ראוי שיפסול כמו ההכחשה בחקירות ויותר. וא"כ איך יכשיר הש"ע סעיף ט' בזה אלא א"א ליישב זה אא"כ נאמר דס"ל כרב בירושלמי דמכשיר בזה משום דה"ל כשתי כיתי עדים. ובשתי כיתי עדים אין פוסל אף מה שיש הכחש גמור ביניהם כיון דעכ"פ אינן מכחישים זא"ז במה שאינו קיים. וכעין הא דרב נחמן פרק חזקת (דף ל"א ע"ב) דאע"ג דהכחישו זא"ז בחזקה. מ"מ כיון דלא הכחישו באבהתא עדות הכת הא' קיימים וכ"ש הכא דשניהם מעידין שאינו קיים דאף לרב חסדא י"ל עדותן קיימת. אבל לר' יוחנן בירושלמי דאינו מחלק בין כת א' לשתי כיתי עדים א"א לומר בע"א אומר מת וע"א אומר נהרג תנשא אף אם נאמר דשני עדים המכחישי' זא"ז בבדיקות עדותן כשרה מ"מ בדיקות אלו דמת ונהרג לא דמי כלל לשאר בדיקות וה"ל כמו חקירות עי' תומים סי' ל"א ס"ק ב' בשם רי"ו. וזה בשתי כיתי עדים וה"ה הכא דה"ל כשתי כיתי עדים:

קיצור. גם פסק הש"ע סעי' ט' א"א לקיים אא"כ נאמר דהלכה כרב דמ"ש הבית מאיר משום דהוי הכחש בבדיקות. הנה בבדיקות כאלו שהן ממש גוף העדות כתב הר"ן בשם הר' דוד תלמידו של הרמב"ן דאם אמר העד איני יודע עדותו בטלה ואע"פ שהראב"ד לא כתב כן והרי גבי חקירות בד"מ אם אמר איני יודע אין עדותן בטלה. ואעפ"כ אם מכחישים זא"ז בחקירות אף בד"מ עדותן בטלה. א"כ לכאורה כ"ש בבדיקות עקריים כהנ"ל שגם באומר איני יודע עדותו בטלה כ"ש שאם מכחישין זא"ז בהן עדותן בטלה וכהסברא שכתבתי לעיל בשם התוספות דאולי שניהן אומרים שקר לגמרי כיון שמכחישים זא"ז בדבר שהוא קרוב מאד מאד לגופה של עדות ממש יותר מהחקירות וזהו כהבדיקות דגובה הלבנה שלש או חמש ועדיף מיניה דגם נפסלו לעדות ע"י הכחש זה להצטרף יחד. אע"כ צ"ל שפסק זה הוא כדעת רב בירושלמי. ומשום דשתי כיתי עדים שאני. דכיון שיש כת שלימה שאומרים כן אינו נפסל מחמת הכחש הכת השני כיון שאף הן שוים בזה שאינו קיים:

ט אך י"ל דנהי דמהני שאע"פ שמכחישים זא"ז בחקירות אין בטל עדותן משום דה"ל כמו שתי כיתי עדים מ"מ אין מצטרפין להיות נחשבין כשני עדים שהעידו על מיתת בעלה. רק כעד אחד שנאמן כשני עדים. אבל אין כאן שני עדים ממש כיון מכחישים זא"ז בחקירות יש ע"א משקר. וה"ל כהא דשבועות (דמ"ח) ור"ה (דכ"ד) דכיון שמכחישים א"ע בבדיקות גדולות נפסל א' מהן. אלא דכאן ממ"נ מהני משום דכאן ה"ל שתי כיתי עדים (וגם שם אפ"ל אם היו שתי כיתות כה"ג שכת א' אומר' גבוה שלש וכת אחת אומרת גבוה חמשה היו מקבלין עדות כת א' עכ"פ. דומיא ספ"ג דנזיר למ"ד בכולל מיירי. רק לא משמע כן ממש שם ומצטרף עם עוד א' דה"ל הנשאר א' במקום שנים משמע אם יש ג"כ עוד א' כהשני דה"ל שנים במקום שנים העדות בטל. וצ"ל דלא דמי לנזירות שיש בכלל חמש שנים וצ"ע) אבל מ"מ נשאר רק עד אחד רק שהוא נאמן כשנים. וכיון דאינו שנים ממש רק אחד א"כ נפקותא לענין אם אחר שנשאת באו והכחישוהו כמו אם באו שתי נשים ואמרו שבעלה חי תצא לדעת הרמב"ן והרשב"א והנ"י שהביא החמ"ח סעיף ל"ז ס"ק ע"ב. וכן בנד"ז שבא ונותן סימנים רבים שהוא בעלה י"ל סי"מ עדיפי מעד אחד ותצא. ויש להעיר מפ"ב דבב"מ (דכ"ח א') סימנים וסימנים ועד אחד. עד א' כמאן דליתא ויניח הרי סימנים חשיבי מע"א. ואף סימנים בינונים את"ל סימנים דאורייתא. ונראה דה"ה אחד אומר סימנים וא' הביא עד אחד ינתן לבעל הסימנין. וא"כ בנד"ז אם חשוב נשאת ע"פ עד א' הרי הסימנים עדיפי ואף שכבר נשאת ע"פ עד א' אין זה ב' עדים ממש ועי' רמב"ם פי"ב מה"ג הכ"א אשה אומרת כו' הרי כיון עד כשר עדיף מאשה לכן אע"פ שנשאת ע"פ אשה כדין תצא ע"י עד א' כשר כש"כ כשנשאת ע"י עד אחד י"ל דתצא מחמת הסימנים וגם הם חבור סימנים רבים מאד מאד יחד דה"ל כסימנים מובהקים רבים. מיהו י"ל כיון ע"א נאמן בעדות אשה כשנים הוא עדיף מסימנים ורק גבי ממון סימנים עדיפי מעד א'. אך סימנים מובהקים גמורים י"ל עדיפי מעד א' ועי' ש"ך בח"מ סי' רס"ז סק"ז. אך י"ל כיון שנאמר שאין לבטל עדותן מצד ההכחשה בחקירות כיון דנחשבים כשני כיתי אז אפשר שגם מצטרפין להיות שני עדים מאחר ששניהם מעידים שנהרג. וכן ראיתי במרה"צ סעי' כ' ס"ק ע"ט דנ"ט ע"ג שכ' ומדברי הב"ח וט"ז נראה דהכחשה בחקירות נמי כשרה וחשוב כשנים. וגם לפ"ד הראב"ן סי' מ"ג ובעה"ת שער נ"ט בשם י"א הביאם הב"י בח"מ סי' למ"ד והש"ך שם סק"ו דגם בדיני ממונות אם הכחישו זא"ז בחקירות עדותן קיימת. א"כ לפ"ז עכצ"ל שנחשבים כשנים ממש דהא בד"מ ע"א לאו כלום הוא והמרה"צ שם כתב שכ"ד התוספות בסנהדרין (דף ח' ב') ד"ה והביא וכ"כ עוד המרה"צ סברא זו ססע"י ט' דלדעת הראב"ן נחשבים כשנים. ואף שבד"מ קי"ל דלא כהראב"ן. והטעם כיון שהוכחשו בחקירות חשבינן להו שקרנים מ"מ כיון דהכא גבי עיגונא דהם נחשבים כשני כיתי אין מבטלים עדותן כנ"ל. א"כ י"ל לדון בזה דנחשבים כשנים כמו להראב"ן גבי דיני ממונות כן כאן לכולי עלמא דההכחש זה לא חמור כאן מההכחש דמנה ומאתים דקי"ל דמצטרפין יחד להיות כשני עדים ממש לחייב הלוה. אף שמכחישים זא"ז לגמרי במנה השני הכחשה גמורה בלא כי ממש. רק במנה הא' שניהם שוים מצטרפין למנה וכמ"ש רש"י בסנהדרין פז"ב (דל"א א') ד"ה נחלקה עדותן שכיון שהאחד שקרן כו'. הרי מיירי שמכחישים זא"ז ממש במנה הב' ולכן הא' שקרן. ומ"ש הטעם דבין מנה ומאתיים טעי אינשי זהו דוחק. ועוד דהדין כן גם בשתים וחמש. וכ"כ חכמי רעגנשפורק בהראב"ן די"ח ע"א וז"ל אפס לבנו מגמגם בהא דר' שמעון בן אלעזר דמוקי פלוגתייהו דב"ש וב"ה בכת אחת. אחד אומר מנה ואחד אומר מאתיים. דמאי טעמא דב"ה דמכשרי עדותן במנה והרי א' מהן פסול בודאי שהעיד עדות שקר במנה כו'. ואמאי מכשיר ליה בעדות של מנה (ר"ל איך מצטרפין יחד על המנה האחת). הרי ס"ל בפשיטות דאחד מהן שקרן במנה. ומה שהשיב להן הראב"ן דא"כ בשתי כיתי עדים נמי לק"מ י"ל בשתי כיתי עדים אף שממנ"פ כת א' פסול לעדות עכ"ז כיון דקי"ל כרב הונא דזו באה בפ"ע ומעידה. א"כ הרי ממנ"פ יש כאן עדות א' כשר או על מנה או על מאתיים וכיון במנה הא' ליכא הכחשה רק שממנ"פ כת א' פסול משום ההכחשה דמנה הב' לכן ממנ"פ יש כת א' כשר. וכבר הקשה התומים סי' ל"א סק"ב על הראב"ן. ונדחק שם מאד לתרץ דבריו אבל העיקר כחכמי רעגנשפורג. ואע"ג דבטוש"ע אה"ע סי' קנ"ב סעי' ה' גבי א' אומר נתגרשה וא' אומר לא נתגרשה מבואר שע"י הכחשה זו נחשב ממנ"פ עד א' פסול לעדות ואין מאמינים להם גם במה ששניהם שוים הרי בב"ש שם סק"ט כ' בשם הרמב"ם פי"ב מה"ג הלכה ט' להפך. ופשטא דגמ' משמע ודאי כהרמב"ם ובשט"מ האריך בזה תלמיד הרשב"א לבאר שהדין כן אף שמכחישים זא"ז לגמרי ולא כמ"ש הר"ן:

קיצור. מ"מ י"ל אין נחשבים כשני עדים רק כע"א כיון שממ"נ א' משקר בחקירות וכ"כ הב"ש סעיף ט' ס"ק כ"ה בשם תשו' פני משה. וא"כ כשבאו שתי נשים והכחישו אפילו נשאת על פיו תצא. וכ"ש בסימנים מובהקים. י"ל דעדיפי מעד אחד אף בעדות אשה שעד אחד נאמן בה מ"מ סימנים מובהקים גמורים י"ל ה"ל נגד ע"א כמו שני עדים. עיין ש"ך סי' רס"ז סק"ז. אך המרה"צ כתב בשם הב"ח והט"ז דעדים המכחישים זא"ז בחקירות בעדות אשה נחשבים כשני עדים ע"ד דעת הראב"ן גבי דיני ממונות דהכחשה בחקירות י"ל דמצד עצם לא גדלה מההכחשה דע"א אומר מנה וע"א אומר מאתיים שמכחישים א"ע במנה הב' כמ"ש חכמי רעגנשפורג דממ"נ א' שקרן והטעם שמקבלים עדותן במנה אף שממ"נ ע"א שקרן זהו ע"ד המבואר בשט"מ פ"ב דכתובות (דכ"ב) גבי ע"א אומר נתגרשה וע"א אומר לא נתגרשה וכ"ד הרמב"ם פי"ב מה"ג ה"ט. אלא דבדיני ממונות בשני עדים דמכחישים זא"ז בחקירות גזה"כ הוא דעדותן בטל. אף שבע"א אומר מנה וע"א אומר מאתים עדותן קיימת מ"מ גזה"כ הוא שבהכחשה בחקירות עדות שניהם בטלה לגמרי אף שההכחשה אינה גדולה יותר מבעד אחד אומר מנה וע"א אומר מאתיים אבל כאן גבי עדות אשה דההכחשה בחקירות אינו מבטל עדותן משום דנחשבים כשתי כיתי עדים כמש"ל. א"כ מאחר דליכא כאן גזה"כ אפ"ל דנחשבים ג"כ כשני עדים וכמו בדין ע"א אומר מנה וע"א אומר מאתיים. דנחשבין על המנה כשני עדים:

יוא"כ אם הם כשני עדים. וה"ל נשאת ע"פ שני עדים ואם מפני שכאן התירוה לינשא ע"פ עד אחד. או שגם נשאת ע"פ א' ואח"כ העיד השני לא גרע דהא אדרבה כשהתירוהו ע"פ ע"א חשוב זה הע"א כשני עדים בגמ' פט"ו (דף קי"ז ע"ב) וכשבא אח"כ השני הוחזק עוד ההיתר להיות כשני עדים ממש ועי' פ"ב דכתובות (דף כ"ו ע"ב) ריב"ק אומר כו'. וא"כ אף אם אח"כ היו באים שני עדים שבעלה חי יש סברות הפוסקים דהא דתצא אינו מדאורייתא כ"א מדרבנן אע"ג דהחמ"ח בסי' י"ז סעי' מ"ב ס"ק פ' כ' דהבא עליה באשם תלוי קאי וכ"כ הב"ש שם ס"ק קכ"ח דתרי ותרי ספיקא הוא והיא בחזקת אשת איש עומדת ועיין בכנה"ג סי' י"ז בהגהת הטור אות ת"מ תמ"ב. אך הנה בתשו' הרדב"ז (בדפוס סדילקאוו חלק ד') סס"י נ"ז הביא שהרשב"א בחידושיו בקדושין פ' האומר (דף ס"ו) סד"ה מאי לא נמצא. אעפ"י שהעלה דתרי ותרי ספיקא דרבנן הוא. ור"ל שמדאורייתא אוקמא אחזקה היינו כשבאו האחרונים קודם שנישאת אבל נשאת תחלה ע"פ העדים האומרים מת לא תצא. וז"ל וההיא דהאשה רבה דאמרו לה חלוף היו הדברים דאקשינן תרי ותרי נינהו מאי חזית דסמכת אהני סמוך אהני כלומר ולא תצא (ע"ש בגמ' (דף צ"ג ע"ב) שהוא באיסור אשת אח דהוי בכרת) מסתברא דמשום דהני תרי דאמרו חלוף היו הדברים לא באו עד שנתייבמו הוא דאמרינן מאי חזית דסמכת אהני דאתו בתר יבום ומפקת לה סמוך אהני דנתייבמה אפומייהו ותדע לך דהא ר' מנחם בר' יוסי דאמר בפ"ב דכתובות בין מת בין נתגרשה לא תנשא ואם נשאת תצא מודה הוא דאם נשאת עד שלא באו הני דאמרי לא מת ולא נתגרשה לא תצא. כדאמרינן התם אמר ר' מנחם כו'. מבואר דס"ל להרשב"א דבנשאת ואח"כ באו עדים לא תצא אף שלא נשאת לאחד מעידיה ואינה אומרת ברי לי. דאם הרשב"א מפרש דההיא דיבמות (דף צ"ג) דאמרינן סמוך אהני מיירי כשהיא והיבם אומרים ברי לי א"כ לא הי' צריך לטעם משום דלא באו עד שנתייבמה ומשום הא דרמב"י אלא דאף באו קודם שנתייבמה שרי לרבנן דרמב"י וכמו שפירשו התוספות שם בשם ר"י. ולהרשב"א נראה לו זה לדוחק די"ל דמפרש ברי לי כפרש"י פ"ב דכתובות אין לבי נוקפי. וזה לא מהני רק לגבי דידה. ולא לגבי הנושאה ולכן בעינן שנשאת לאחד מעידיה דוקא דאל"כ לל"ל לאחד מעידיה הל"ל שנשאת לאחר רק שאומר ג"כ ברי לי. אלא משמע דברי לי לא מהני רק לגבי דידה דהיא יכולה לשער שאילו הי' קיים הי' בא. לכן דוחק גדול לומר דברי לי יהי' מהני לגבי היבם. ע"כ הוכרח הרשב"א לפרש משום דלא באו עד אחר שנתייבמה ומשום טעמו דר"מ בר' יוסי וס"ל דאפי' נשאת לאחר שלא לאחד מעידיה מהני. וא"צ לומר ברי לי. וכ"כ בתשובת מהר"ם אלשקר סי' ט"ז בשם הרמ"ה שכ' ג"כ כדברי הרשב"א וגם שכן הוא בחידושי מהר"ר יוסף אבן מיגש פ' חזקת (דף ל"א) וכתבתי מזה בתשו' אחת לקאימסק בדין שנים אומרים נתגרשה ונשאת ואח"כ באו שנים ואמרו לא נתגרשה. מיהו ברבינו ירוחם נתיב כ"ה ח"ג בשם הרמ"ה מבואר דמ"מ הולד ספק ממזר ועיין בבית מאיר סי' קנ"ב ס"ג דאין סברא שכשפסקו לא תצא שיהי' הוולדות ספק ממזר. ומ"ש בגמרא ועוד ספק ממזר הוא הפי' ועוד אף אם לא נאמר סמוך אהני שאמרו תחלה מת וה"ל כדין תרי ותרי מ"מ אינו ממזר ודאי. אבל אם נאמר סמוך על הראשוני' לפי שנשאת על פיהם בהיתר ולא תצא ודאי הוולדות כשרים ג"כ וכ"מ בהדיא בירושלמי פט"ו סוף הלכה ה' דאמר בנוי דההוא גברא ממזירי קומי שמיא משמע אבל בדיני ב"ד הם כשירים כיון שהדין דלא תצא. וגם מה דנחשבי' ממזירי קומי שמיא זהו כיון דמיירי באתא גברא וקאי ולהירושלמי אעפ"כ לא תצא. אבל בתרי ותרי אם הדין דלא תצא ודאי הבנים כשרים ועיין בית מאיר סי' קנ"ב סעיף מ"ב:

קיצור. בנשאת ע"פ שני עדים יש סברת הפוסקים דגם בבאו עדים אח"כ שבעלה חי לא תצא כלל. והיינו הרדב"ז ח"ד סס"י נ"ז ומהר"ם אלשקר סי' נ"ז כתבו בשם חידושי הרשב"א קדושין (דף ס"ו) סד"ה מאי לא נמצא דלא תצא. ולפ"ז ודאי גם הולד כשר דלא כהרמ"ה. וי"א דתצא מדרבנן מיהו בש"ע משמע דתצא מדאורייתא:

יאוהנה לכאורה יש להביא ראי' להרשב"א ממשנה שלימה פט"ו דיבמות (דף קי"ז ע"ב). עד אומר מת ונשאת ובא אחר ואמר לא מת הרי זו לא תצא. ובגמ' טעמא דנשאת הא לא נשאת לא תנשא והא אמר עולא כל מקום שהאמינה תורה ע"א הרי כאן שנים (הרי הוא חשוב כשנים) ואין דבריו של א' במקום שנים משמע דבנשאת ממש ע"פ עד א' אין צריך להא דעולא דאפי' לא האמינתו כשני עדים רק כעד אחד שנאמן בזה מ"מ כיון שכבר נשאת על פיו אין מוציאין אותה מחמת עד א' שבא אח"כ ורק על קודם שנישאת דעדיין א"צ לאפוקה מבעלה ע"ז צריך להא דעולא וכן בירושלמי כאן דלא מייתי הא דעולא כלל וכ' הרמב"ן דאפשר לא ס"ל הא דעולא כלל ומוקמי לה בנשאת ממש וכהא דר' מנחם בר' יוסי. וגם לש"ס דילן משמע בנשאת ממש א"צ להא דעולא א"כ כמ"כ בשנים ונישאת על פיהם שאין מוציאין אף שבאו אח"כ שנים והכחישו דכך לי תרי כנגד תרי כמו חד לגבי חד. ואפשר עדיפי דהא אילו באו בבת א' ע"א בהכחשה לאו כלום הוא. משא"כ בתרי לגבי תרי י"א דאין מעמידין על החזקה וגם ר"י בר' ברוך בתוספות פ"ב דכתובות (דף כ"ו ע"ב) ס"ל כשהעידו שנים להיתר יצאתה מחזקת איסור על פיהם כו'. וגם הרמב"ן והרשב"א שחולקים על הרמב"ם בענין עד א' דלא מהני נשאת להעד וברי לי ול"ד לתרי ותרי. הרי תרי ותרי עדיפי מחד לגבי חד. וא"כ אם גבי חד לגבי חד מהני מה שנשאת על פיו גם בלא טעמא דעולא כ"ש גבי תרי לגבי תרי. אך בחמ"ח סי' י"ז סעיף ל"ט ס"ק ע"ו כתב בשם תשובת הר"ן דהטעם גבי נשאת ע"פ אחד אף בלא היתר ב"ד היינו כיון שנעשה מעשה ע"פ הראשון ה"ה כשנים ודברי השני הבא אח"כ ה"ה כאחד. וצ"ע דא"כ מאי מקשה הגמ' מהא דעולא דמשמע עכ"פ בלא עולא ניחא המשנה. ואיך ניחא הרי עדיין בלא עולא אינו יודע דהראשון חשוב כשנים. וכעין זה מקשה הב"ש שם סס"ק קכ"ג. ולכן באמת י"ל דבנשאת ממש א"צ להא דעולא. אלא כיון שעכ"פ נישאת בהיתר גמור שוב א"א להוציאה מספק וכדברי רמבר"י דבתרי ותרי הדין כן אף דלא שייך לומר שהשנים הראשונים יש להם נאמנות יותר מהשנים האחרונים אלא רק כיון שנשאת על פיהם בהיתר גמור שוב אין מוציאין מחמת התחדשות הספק אף שהם תרי ותרי ממש. וכמו קלא דבתר נשואין לא חיישינן לי' אף בקול שהוחזק בב"ד ואין מי שמכחישו כמ"כ הכא בהכחשה דתרי ותרי כשנשאת ע"פ תרי המתירים ולא באו המכחישים כ"א אחר שנישאת וכן בנשאת ע"פ עד א' ואח"כ כשנשאת בא עד א' לא תצא כן י"ל להביא ראי' לסברת הרשב"א שהביא הרדב"ז. ומ"ש הב"ש סעי' מ"ב ס"ק קכ"ח בשם תשו' הריב"ש סי' שע"ט דבתרי ותרי לא מהני מה שהתירוה ע"פ השנים תחלה ואף שתנשא לאחד מעידיה וברי לי זה רק כשהתירוה אבל כשנשאת ממש וצריכין להוציאה בזה לא דיבר הריב"ש שם. שוב ראיתי בתשו' הר"ן סי' מ"ז כ' כמ"ש החמ"ח וז"ל ואני איני אומר כן דבגמ' לא מתמהינן אנשאת כלל דפשיטא לן דכל היכא שנשאת אע"פ שלא התירוה ב"ד כיון שנעשה מעשה ע"פ עד ראשון ה"ה כשנים ואין דבריו של א' במקום שנים עכ"ל. ועי' בספר הפלאה פ"ב דכתובות (דף כ"ב ע"ב) בד"ה תוספות ד"ה אי הכי. מה שנתלבט ג"כ בגמ' הנ"ל וסיים והעיקר נלע"ד דלדעת המקשה צ"ל דס"ל דבלאו דעולא נמי אמרינן דאחד חשוב כשנים אלא דבעינן דוקא שנעשה מעשה על פיו כו' עכ"ל. וזה ממש כמ"ש הר"ן בתשובה רק שבמחכ"ת לא ראה שכבר קדמו הר"ן והחמ"ח בזה. וכבר כתבתי שצ"ע כיון דהש"ס ר"ל דנשאת דוקא. א"כ עכצ"ל שלא ידע מהא דכל מקום שהאמינה תורה עד א' ה"ה כשנים א"כ מנ"ל דבנשאת ה"ה כשנים. והרי כתב אאזמו"ר הגאון בש"ע שלו ביו"ד הל' שחיטה סס"י א' סעי' י"ד ס"ק י"ד שרש"ל וב"ח ס"ל כמ"ש בנ"י בשם הריטב"א דלא אמרינן כל מקום שהאמינה תורה ע"א ה"ה כשנים אלא בדבר שצריך שנים מן התורה כו' אבל בשחיטה ושאר איסור והיתר כו' לא שייך כאן לומר אין דבריו של א' במקום שנים כו' ע"ש. וא"כ מקודם שידע הש"ס דיבמות (קי"ז ב') הא דעולא ודאי הוה ס"ד דגם בעדות אשה הדין כמו בשאר איסורין. דאע"ג דע"א נאמן הוי כמו בשאר איסורין דע"א נאמן ואעפ"כ כשבא ע"א והכחישו לא אמרינן אין דבריו של א' במקום שנים אף שהתירו תחלה ע"פ העד אחד יעו"ש:

ולכן הוה מפרש נשאת דוקא אבל לא נשאת אע"פ שהתירוה ב"ד ע"פ הע"א לא תנשא. ואפילו נשאת תצא כדין עד אומר מת ועד אומר לא מת לא תנשא דאפי' נשאת תצא. וא"כ לפ"ז איך ניחא לי' המשנה עד אומר מת ונשאת ובא אחר ואמר לא מת ה"ז לא תצא מ"ש משאר איסורין אעכצ"ל דנשאת שאני ואין הטעם מחמת שע"י שנשאת נחשב העד כשנים אלא הטעם דכיון שנשאת כדין בהיתר אין מוציאין אותה מספיקא כמו דאין מוציאין קרקע מחזקתה מספיקא. כך ס"ל דאין מוציאין אשה מבעלה מספיקא כשנשאת לו בהיתר גמור וזהו סברת רמבר"י. וכן העמידו המשנה בירושלמי כרמבר"י רק הירושלמי ס"ל דרבנן דרמבר"י מקילי כה"ג אף בלא נשאת ואין כן דעת הש"ס דילן. ובאמת דברי הירושלמי צריך הבנה בזה. וצ"ל דכיון דע"א נאמן בעדות אשה ה"ל כהא דאמרינן פא"ט (דף מ"ג סע"ב) הרוצה לעשות כדברי ב"ש עושה כו' ע"ש בחידושי הרשב"א. אבל בדברי רמבר"י אפשר גם הש"ס דילן מסכים עם הירוש' דאפי' בלא נשאת לאחד מעידיה לא תצא. לכן הוה ניחא לי' המשנה ע"א אומר מת ונשאת כו'. בהרד"ך בית חי"ת חדר ג' משמע קצת ג"כ דבנשאת ואח"כ באו עדים ס"ל לרמבר"י דלא תצא אף שלא נשאת לאחד מעידיה וגם רבנן לא פליגי ע"ש מש"ש ואפי' לרבנן דוקא שנשאת לאחד מעידיה קאמרי דלא תצא כו' משמע בנשאת ואח"כ באו עדים א"צ לזה כו' יעו"ש. ודעת הראב"ן ביבמות (דף קכ"ב ודף קכ"ה) ג"כ כמ"ש הרדב"ז ומהר"ם אלשקר בשם הרשב"א:

קיצור. לכאורה יש ראיה להרשב"א מהמשנה (דקי"ז ע"ב) עד אומר מת ונשאת משמע שא"צ בזה להא דעולא. אלא דאין מוציאין מספק וא"כ כ"ש בתרי ותרי אך הר"ן והחמ"ח תירצו דע"א שנעשה מעשה על ידו אע"פ שבא אח"כ ע"א והכחישו עדיף מנשאת ע"פ שנים ובאו שנים והכחישום ואין זה מוכרח כיון דהמשנה לא ס"ל הא דעולא להמקשן ולהירושלמי. א"כ הטעם רק כיון שנעשה מעשה על פיו א"כ כ"ש בתרי ותרי י"ל כן:

והנה הפנ"י פ"ב דכתובות (דכ"ב ע"ב) בד"ה בגמרא א"ר מנחם בר"י כתב שמדברי הגאון מוה' אברהם ברודא בתשו' ח"צ סי' ב' משמע להדיא דלר' מנחם בנשאת ואח"כ באו עדים לא תצא אפי' נשאת לאדם אחר ואינה אומרת ברי לי והטעם דכיון שכבר נשאת בחזקת היתר יצאה מחזקת א"א וקאי לגמרי בחזקת השני שנשאת לו והוא השיג עליו ומ"מ לדעתו ג"כ בכה"ג אסורה רק מדרבנן ע"ש וכ"כ עוד בקו"א סעיף ע' ע"א דהיכא דנשאת יצאה מחזקתה הראשונה לגמרי. ובהפלאה שם ד"ה תוס' ד"ה א"ה כ' וז"ל ולכאורה היה נראה דמזה מוכרח (ר"ל מהסוגיא דיבמות (דקי"ז ע"ב) טעמא דנשאת כו') סברת הגאון מוה' אברהם ברודא ז"ל המובא בתשו' הגאון חכם צבי ז"ל דלר' מנחם בר' יוסי לא בעינן ניסת לאחד מעידיה וכיון דהתם צ"ל לדעת המקשה דאתיא מתניתין כר' מנחם בר"י מדתני מתני' ניסת דוקא תחלה קודם שבא עד השני (כוון לדעת הירושלמי) א"כ לא בעינן ניסת לאחד מעידיה אבל באמת מסוגיא ר"פ האשה רבה משמע דאף לר' מנחם בר"י בעינן ניסת לאחד מעידיה כו' עכ"ל עכ"פ שניהם הפנ"י וההפלאה לא ראו שיש תנא דמסייעא להגאון מוה' אברהם ברודא ז"ל היינו הרשב"א בחידושיו פ"ג דקדושין (דס"ו). וכמו שכתבתי בשם הרדב"ז וגם לפ"ז הראיה מההיא דיבמות (קי"ז ב') טעמא דניסת היא נכונה ומה שתירץ ע"ז ההפלאה אע"פ שכ"כ הר"ן יש לגמגם ע"ז ולהרשב"א א"צ לזה. אך מ"ש ההפלאה אבל באמת מסוגיא ר"פ האשה רבה משמע כו' דבריו נכונים דהא בהדיא אמרינן שם (דפ"ח רע"ב) א"ר ששת כגון שניסת לא' מעידיה כו' ומיירי בניסת קודם שבאו עדים השניים והגם שי"ל זהו לרבנן דוקא אבל לרמבר"י א"צ לאחד מעדיה זה אינו במשמע דהא אמרינן אי הכי מאי למימרא אפי' רמבר"י לא קאמר כו' משמע דגם לרמבר"י הדין כן והוא אינו מקיל בשום פרט יותר מחכמים ומ"ש הפנ"י דזהו מדרבנן אינו במשמע כלל וגם מדאמרי' היכי דמי אלימא דלא נשאת לאחד מעדיה כו' צריכא למימר דדפנו משמע דהוא איסור ספק דאורייתא וקאי אפי' בנשאת ואח"כ באו עדים והראב"ן תירץ דזהו בדאתא בעל עם העדים אחרונים אז צריך דוקא שנשאת לאחד מעדיה וברי לי אבל בשאר תרי ותרי א"צ לזה. וק"ל דא"כ דבדאתא בעל אע"ג דלא ידעינן ליה ובתרי ותרי יש חומרא יותר משאר תרי ותרי כשלא בא הבעל א"כ מה אומר בגמרא שם אי הכי מאי למימרא אפי' ר"מ בר' יוסי כו' הא אתי למימרא דאפי' בא הבעל עמהם שריא. ועוד איך פריך סוף סוף תרי ותרי נינהו כו' הא בנשאת ואח"כ באו עדים לא אמרינן כן ורק משום שבא הבעל ומנלן דזהו חומרא יותר כיון דלא ידעינן ליה ע"כ תירוצו הוא דוחק. רק נראה לתרץ דבאמת זהו פלוגתא דהירושלמי וש"ס דילן דהירושלמי ס"ל דבנשאת בהיתר אף שלא נשאת לא' מעדיה לא תצא והש"ס דילן פליג ע"ז רק צ"ל שהסוגיא דיבמות (דצ"ג) דפריך מאי חזית דסמכת אהני סמוך אהני ולא תצא נמשך בזה אחר שיטת הירושלמי וכן המקשה פט"ו (דקי"ז ע"ב) טעמא דנשאת כו' ג"כ הוה קס"ד כן וכמש"ש בירושלמי בהדיא והתרצן דמתרץ כדעולא ממילא ניחא אף לש"ס דילן ובודאי לדינא קי"ל כש"ס דילן דאפי' נשאת ואח"כ באו עדים אם לא ניסת לא' מעדיה תצא ומ"מ בענין ברי לי נראה דאין להחמיר כפי' הר"ן כ"א כפרש"י בכתובות (כ"ב ב') והיינו בניסת ואח"כ באו עדים וגם לענין הבנים נראה שהם כשרים בודאי. ובנד"ז שלא באו עדים ממש רק שהבעל אומר סימנים שהוא הוא אף אם נאמר דחשיבי כמו סי"מ לא תצא דעדים ממש ודאי עדיפי מסי"מ. וכיון דלהירושלמי והרשב"א אף בבאו עדים ממש לא תצא יש לסמוך עכ"פ בכה"ג דלא תצא:

קיצור. הפנ"י כ' שדעת הגאון מהרר"א ברודא [ז"ל] ג"כ דאם באו עדים אחר שנשאת לא תצא אף שלא נשאת לא' מעדיה והוא נחלק עליו דתצא מדרבנן. ובהפלאה שם הביא שמסוגיא ר"פ האשה רבה (דפ"ח ע"ב) מוכח דתצא מדאורייתא אא"כ נשאת לאחד מעדיה ואומרת ברי לי. אמת הראב"ן תירץ הסוגיא אך תירוצו דוחק. והעיקר דדעת הירושלמי הוא כמ"ש הרשב"א והראב"ן אבל ש"ס דילן ס"ל דתצא רק אפ"ל דגם הש"ס דילן יבמות (דצ"ג ע"ב) באומרו סמוך אהני והמקשה (דקי"ז ע"ב) נמשכו בזה דרך את"ל כדעת הש"ס ירושלמי. אבל באמת לא קי"ל כן אך זהו בבאו עדים ממש. אבל בנד"ז שלא באו עדים רק הוא בעצמו אומר שהוא בעלה ונותן סימנים ודאי י"ל דלא תצא:

והנה פ' אלו מציאות (דכ"ח ע"א) את"ל סימנין דאורייתא (אפ"ה עדים עדיפי כדמפרש ואזיל סימנים ועדים ינתן לבעל עדים) סימנין וסימנין (באו שנים ונתנו סימניה) יניח (עד שיבא אליהו) סימנים ועדים ינתן לבעל העדים סימנין וסימנין ועד אחד עד א' כמאן דליתיה דמי ויניח עכ"ל. לכאורה סימנין ועד א' ינתן לבעל הסימנין כיון דעד א' כמאן דליתיה דמי וכ' הרא"ש שם סימנין ועדים ינתן לבעל העדים ואפי' סי' מובהק דעדים עדיפי טפי כו' עכ"ל וע"ש. עכ"פ לפ"ז פשיטא דאפי' סי"מ ביותר ועדים ינתן לבעל העדים (ועי' בהגמ"ר דב"מ סי' תי"ז) וכ"כ הש"ך סי' רס"ז ס"ט סק"ז וראיה לזה מחולין פג"ה (צ"ו א') תדע דאלו כו' לא קטלינן ליה והיינו אפי' בסי"מ גמורים דהא אפי' להמ"ב סי' ס"ג עכ"פ סי"מ נמצא באחד מאלף וא"כ איך יענישו אדם מספק שאפ"ל שלא הוא עיין סנהדרין (דע"ט ב') וכמו דלא אזלינן בתר אומדנא דר"ש בן שטח בד"נ פאד"מ (דל"ז ע"ב) כ"ש בסי"מ שאין זה אפי' כאומדנא דרשב"ש. והא דמהדרינן גט אשה בסי"מ זהו בשביל שזה שואל גט כו' וכן בעיגונא דאתתא כיון שבעלה נאבד מצרפים זה להסי"מ משא"כ סי"מ מצד עצמן ודאי ל"ד לטב"ע כנ"ל. ואף שהפמ"ג בי"ד בההקדמה בכלל סימנים וטב"ע בד"ה דע דשלשה סימנים כתב ולענין אי אתי בי תרי ואמרי פלניא דהאי סי"מ ביותר קטיל גברא כו' הוה כמו טב"ע ועדיף מיניה אין דבריו נראים כלל ונגד דברי הרא"ש פ"ב דבב"מ סי' י"ג הנ"ל. ובתשו' א' דעיגונא מק"ק חומעץ הארכתי בזה. וגם מטעם דרוב הפוסקים ס"ל דחבור ב' וג' סי"ב הוי כמו סי"מ ביותר והרי בחולין שם אמרינן דהאי סימנים והאי סימנים הרי מיירי עכ"פ בחיבור כמה סי"ב לא מהני. מובן דגם סי"מ לא מהני דלא קטלינן גברא אלא ע"פ טב"ע ועי' פ"ז דסנהדרין (דס"ז ע"א) דאף על טב"ע דקלא לא קטלינן גברי דמצי למימר לאו אנא הואי אלא בעינן רואין אותו. וכן מבואר בשבועות פרק ד' (דל"ד ע"א) דד"נ אינה מתקיימת בעידי ידיעה בלי ראיה אף שהידיעה ודאית דומיא דנחבל שם (דמ"ו). וא"כ כיון שנשאת ע"פ שני עדים י"ל דאפי' זה אומר סי"מ שהוא בעלה מהדברים שעברו בינו לבינה לא מהני כלל נגד העדים כמו שנתבאר דעדים עדיפי מסימנים. ועוד כי ענין סימנים אלו מידיעת דברים הנעלמים שעברו הנה נמצא שאלה כזו בתשו' שבסוף ספר בית מאיר סי' ט' בעובדא דיאקב מפין שנתן גט למרים אשר שם אמר יאקב הנ"ל סימנים רבים ועצומים מדברים שעברו שמהם ברור שהוא יאקב מפין (בן חורגו של ר' נח) והוא בעל מרים הנ"ל כמבואר שם בהגב"ע ס"ז בעדות ה"ר ליב ייערטשינער וסעיף ט' בעדות הישיש מו' מרדכי וסעיף י' בעדות ה"ר ליב ש"ץ. וסעיף י"א הינטער דעם וואלד כו' וכן ססעי"ף י"ב איך ווער אייך סימנים זאגין גידיינקט איר כו' (ומלבד הסימנים בגופו סעיף י"ג). וססעי"ף י"ג אמר אבי חורגו מכח הסימנים (שאמר לו) א"א שיהיה איש אחר שיוכל לידע הסימנים הנ"ל וכן בסעיף ט"ז בעדות בינוש וע"ז כ' הבית מאיר בתשובתו שם דף י"ד ע"ד וז"ל והסימנים שהיה מגיד לסי' הכרה סימני' כאלו לא מצינו בכל התורה לא אשכחן כ"א סי' בגופו או בכליו למאן דלא חייש לשאלה או בכלים דלא מושלי אינשי אבל סימנים הגדולים ידיעת הנעלמים במה שעבר לא מצאנו ובפרט לרמאי כאשר אבאר עכ"ל וכ"כ עוד אח"כ וז"ל מלבד מה שהחלטתי מסברא דלא מצינו דלהוי ידיעה במה שעבר נחשב סי' וא"א להתירה עי"ז עכ"ל הרי ס"ל אפי' סימנים רבים ועצומים שאמר מהידיעה במה שמוכרח שהוא יאקב מפין לא מהני כלל אפי' להצטרף להסימנים שבגופו להחשיבו יאקב מפין וא"כ מדבריו מובן דסימנים כי הנך שאמר ידיעת הנעלמים במה שעבר לא נחשב סימנים כלל. וקשה עליו דלכאורה הרי מצינו זה בהדיא במד"ר פ' ויגש פצ"ד ע"פ וירא את העגלות אם יאמין לכם הרי מוטב ואם לאו אתם אומרים לו בשעה שפרשתי ממך לא בפ' עגלה ערופה היית עוסק הה"ד וירא את העגלות ויחי רוח עכ"ל וכן פרש"י בחומש שם סימן מסר להם כו' הרי בהדיא שידיעת הנעלם ממה שעבר חשוב סי' עד שעי"ז האמין להם יעקב וכן ע"פ כי פי המדבר אליכם בפ' ויגש היינו מה שמדבר בלשון עברית כמ"ש בילקוט והיינו לה"ק במד"ר אמור פל"ב כי פי המדבר אליכם בלה"ק מ"מ משמע דהיינו ל' עברי שהרי בילקוט פ' שמות נ"ד א' ע"פ שני אנשים עברים נצים מכאן שהיו מדברים עברית שנאמר כי פי המדבר אליכם. וצ"ע בסנהדרין (דכ"א ע"ב). וא"כ אטו עוד אנשים מעבר הנהר לא יכלו לדבר עברית ואעפ"כ נחשב סי' כש"כ סיפורים רבים מענינים שעברו מזמן השידוך שלו עמה עד עת פרידתו ממנה דנחשב סימנים גם מצינו ע"פ ויהי בבקר והנה היא לאה דיעקב מסר סימנים לרחל א"כ נחשב זה סי'. וכמ"כ הכא שאמר סימנים רבים ועצומים ונפלאים שזה נחשב לע"ד יותר אפי' מסי' מובהק שבגמרא כי סי"מ אפשר מ"מ דאתרמי א' מני אלף. ועי' בק"ע סעיף צ' בשם תשו' הר"א מזרחי סי' ל"ז שאפשר לדעת הרי"ף והרמב"ם אין משיאין את האשה גם ע"פ סי"מ והיינו מה"ט. אבל סי"מ אלו שאומר מהדברים שעברו בינו לבינה מעת היותו עמה עד שנפרד ממנה ע"ז לא שייך כלל לומר דאתרמי סי"מ כסי"מ שאטו נביא יהיה זה כי לזה צריך נבואה להגיד כל הדברים הנסתרים שעברו בינו לבינה. וכמ"ש בנביאים מלכים ב' סי' וא"ו י"ב כי אלישע הנביא אשר בישראל יגיד למלך ישראל את הדברים אשר תדבר בחדר משכבך הרי לידיעת דברים הנעלמים צריך נבואה כאלישע. ע"ד כ"א גלה סודו אל עבדיו הנביאים. וא"כ היה נראה לומר דהסימנים הללו הם כשני עדים ואולי הם ג"כ כמו אתא גברא וקאי דעדיף משני עדים בפ' האשה רבה (דפ"ח סע"א). וע"ש בתוס' ד"ה אתא ועכ"ז י"ל דהא מצינו שרחל מסרה הסימנין ללאה במגילה (י"ג ב') וב"ב פי"נ (דקכ"ג) וה"נ י"ל שמא בעלה המומר נתכוין להקניטה ומסר כל הסימנין לאיש א' שדומה לו קצת שיוציא ממון מהאשה וכתב לו כל הסימנים בכתב באר היטב ובאמת לא זה הוא בעלה והראיה שהרי עד א' אומר שהיה מכיר בעלה של זה היטב וראה את איש זה האומר שהוא בעלה ואין לו כלל תואר פני בעלה ומאחר דעד א' נאמן בעדות אשה לומר שמת א"כ אולי ה"ה כשמעיד שזה אינו בעלה י"ל ג"כ נאמן שהרי עד א' נאמן בעדות אשה כבי תרי ואע"ג דבפ' אלו מציאות (דכ"ח א') אמרי' את"ל סימנין דאורייתא עדיפי מעד א' זהו בדבר שבממון דעד א' אינו קם לממון אבל בעדות אשה דנאמן עד א' כבי תרי י"ל דעדיף מסימנים שהרי ע"פ סימנים בינונים אין משיאין את האשה ואפי' בצירוף סימנים בינונים רבים יש דעות דאין משיאין האשה ועמש"ל בשם הר"א מזרחי ובע"א לכ"ע משיאין משום דנאמן כבי תרי וכ"ש בהנך סימנים דהבית מאיר דוחה אותן לגמרי. וגם שי"ל שמסר הסימנין א"כ ע"א עדיף מינייהו וא"כ אפי' נאמר שכאן הוא כדין נשאת ע"פ עד א' אין להוציאה מחמת הסימנין דהא עד א' בעדות אשה שמת בעלה עדיף מסימנים ונוסף ע"ז שיש עד א' מכחיש שאינו בעלה וגם הוא עדיף מסימנים שהרי בא ג"כ להתירה. ועוד י"ל שזה העד אחד מצטרף עם העד א' שנשאת על פיו וה"ל שני עדים להתירה ואין כח בהסימנים נגד שני עדים וגם יש פנים לומר דחשיב נשאת ע"פ שני עדים. ואח"כ נולד הכחשה מסימנים שכנגדם עד א' י"ל ודאי אין לחוש. וקצת ראיה להבית מאיר מהגמ' פ"ג דתענית (דכ"ג סע"א) אמר חוני המעגל אנא ניהו לא הימנוהו לא נהגו ביה יקרא כדבעי ליה חלש דעתיה כו' וקשה שמסתמא היה יכול לומר להם סימנים מדברים שעברו בימיו אלא חשו שמא ידוע לאיש אחר סימנים אלו וע"כ לא סמכו על הסימנים האלו כלל. גם מ"ש הבית מאיר ובפרט ברמאי הנה אע"פ שהש"ך בח"מ סי' רס"ז סק"ג מסיק דסי"מ גמור כמו נקב יש בו בצד אות פלונית מהני אפי' ברמאי. הנה בשט"מ שם כתב בשם הרמ"ך וז"ל ואם הוא ידוע ברמאי אפי' אמר סימנים מובהקים לא יתנו אא"כ יביא עדים שהיא שלו. וגם הראב"ד שם כ' אבל אם לא יביא עדים לא ידעתי אם נותנים לו אפי' בסי' מובהק עכ"ל והיינו אפי' סי"מ לגמרי מדבעי עדים דוקא וכ"מ ממ"ש תחלה והראב"ד כ' כו' כיון דאית בה סימן מובהק משמע דמפרש סימן מובהק היינו סי"מ לגמרי יעו"ש. ועכ"ז ברמאי ידוע לא מהני סימן מובהק. ואף להש"ך דסי"מ לגמרי מהני אפי' לרמאי זהו משום דבאבידה מהני סי' בינוני לכן גם ברמאי מהני סי"מ לגמרי להחשיבו כסי"ב משא"כ בעדות אשה דסי"ב לא מהני א"כ גם סי"מ דרמאי נחשב רק כסי"ב וכיון דנחשב רק סי"ב אין כחו להכחיש העדים שנשאת על פיהם והעד אחד שמעיד שאינו בעלה:

קיצור. בפ"ב דב"מ מבואר דאפילו את"ל סימנים דאורייתא עדים עדיפי ואפי' מסי"מ לגמרי עדים עדיפי וכן מוכח בחולין פג"ה (דצ"ו ע"א) דטב"ע עדיף מסי"מ והרי נשאת ע"פ עדים היינו ע"י טב"ע א"כ עדיף מסי"מ שאומר האיש. עוד שהבית מאיר בתשובה סי' ט' כתב דהסימנים מידיעת דבריו הנעלמים אף שהם סימנים רבים מאד לא נחשבו כלל לסימנים שנזכר בגמרא. ולכן אף שהי' שם תרי ותרי וסימנים רבים ועצומים כהנ"ל המסייעים להנך תרי האומרים שזהו בעלה לא צירף אותם כלל למידי ודן הדבר כדין תרי ותרי ועי' ש"ך בח"מ סי' רס"ו סק"ו ובאמת צ"ע מה שעשה מהנך סימנים דידיעת דברים הנעלמים ללא דבר שלפע"ד מוכח מהכתובים דחשיבי סימנים. ואם חשיבי סימנים י"ל דעדיף גם מסימן מובהק כי זהו כמו דבר ברור ממש. אך זה י"ל שבעלה מסר הסימנים לאיש אחר. ובאמת אינו בעלה. וכמו ברמאי אין מחזירין אבידה אף בסי"מ מה"ט. וכיון דאף אם הוי סי"מ שמדין הגמ' לא תצא כמו שנתבאר כ"ש בהנך סימנים שי"ל שמסר הסימנים שלכן להבית מאיר לא חשיבי סימנין א"כ לא תצא. ועוד שיש עד א' שאומר שמכיר בעלה היטב וזה אינו הוא ואפ"ל עד ע' בעדות אשה עדיף גם מסי"מ:

נמצא יש שלשה טעמים להתירה שלא תצא הא' דלו יהא הסימנים שאומר האיש חשובים סי"מ לגמרי י"ל דלא תצא כיון שנשאת ע"פ שני עדים. הב' שי"א דסימנים אלו לא חשיבי מצד שאפ"ל שהבעל מסר הסימנים לזה. הג' מצד שיש עד אחד שראה אותו ואומר שאינו בעלה. וע"א אע"פ שבדבר שבממון גרע מסי"מ מ"מ בעדות אשה שהאמינוהו כשנים י"ל דעדיף מסי"מ. ועוד אפ"ל היתר ע"פ המשנה וגמרא בגיטין פרק הזורק גט (ד"פ) כתב סופר גט לאיש ושובר לאשה וטעה כו' ותצא מזה ומזה וכל הדרכים האלו בה. וביבמות פ"י (דצ"א ב') ואמאי נימא מאי הוה לה למיעבד איבעי לה לאקרויי לגיטא. וכתבו התוס' ס"ד דהכא לא שייך איבעי לה לאקרויי לגיטא כמו לעיל גבי הי' במזרח וכתב במערב. דהכא מיירי אפי' אקריאת גיטא אחר כתיבה קודם נתינה ועיילי' לבי ידיה ואיחלף. ומשני דאיבעי לה לאקרויי לגיטא לאחר שנתן לה הסופר. ובפ"ב דגיטין (די"ט ע"ב) בד"ה צריכי כתב ג"כ בחד תירוץ כן וז"ל אי נמי התם בעייליה לבי ידיה וקנסינן לה דאיבעי למהדר מיד לאקרויי או לאחר נתינה עכ"ל. ולתירוץ ראשון שם מיירי דלא קראוהו כלל ובחה"ר שם כ' כתירוץ האי נמי וכ"פ בש"ע סי' קל"ה ובתשו' א' כתבתי שיש להעמיד ג"כ התירוץ הראשון של התוספות ע"פ הדין דבעל שאמר גרשתי את אשתי נאמן היכא דלא ריעא טענתיה כמ"ש המל"מ רפ"ג מהל' יבום ועי' בב"ש סי' קמ"א סעיף נ"ו ס"ק פ"ד בשם רי"ו ובמכמ"א שער וא"ו סס"י יו"ד ב' דמשמעות הב"י נ' דלא ס"ל כן וכן מצאתי בחידושי הריטב"א פרק המקבל ס"ל דבש"ק הבעל נאמן משום דאומר גירשתי וכ"פ הלבוש סי' קמ"א סנ"ו ופשטא דגמ' דיבמות (דצ"א ע"ב) משמע כתירוץ הראשון וכ"כ הש"ג פרק הזורק גט בשם הסמ"ג ר' אליעזר אומר אם לאלתר יצא אין זה גט כו'. ובירושלמי מה אנן קיימין אם בשטעה אף ר' אליעזר מודה (פירוש בקה"ע אי בדידעינן בודאי שטעה הסופר ודאי דאף ר"א מודה דתצא) אם בשלא טעה אף רבנן מודו (פירוש אי בדידעינן שלא טעה אף רבנן מודו דלא תצא דודאי עשו קנוניא) אלא כן אנן קיימין בסתם (דלא ידעינן אי טעה אי לא) ר"א חשש שמא לא טעה ורבנן חוששין שמא טעה ובקה"ע הגיה ר"א לא חשש שמא טעה. ובתוספות קה"ע הביא מ"ש בספר הון עשיר. אם בשטעה אף ר"א מודה דרגלים לדבר כו' ור"ל דאף אם ודאי טעה הסופר ונתן הגט לאשה ושובר לאיש אין זה רק רגלים לדבר. אבל לא הוה דבר ברור שלא קיבלה הגט. שהרי י"ל שאע"פ שהסופר טעה הנה האיש והמסדרים קרוב שהכירו טעותו והחליפו את של זה לזה אלא דמ"מ רגלים לדבר חשיב כיון שידענו שהסופר טעה וגם אח"כ הגט יוצא מיד האיש ושובר מיד האשה ובחידושי הרשב"א הביא הירושלמי הנ"ל ומ"ש בתוס' קה"ע די"ל דש"ס דילן פליג אירושלמי לתירוץ קמא דתוס' (די"ט ע"ב) והרשב"א ס"ל כתירוץ הב' דמיירי בעיילי לבי ידי' ואין כ"כ רגלים לדבר משא"כ לתירוץ קמא יש רגלים לדבר דקראו תחלה וניתן הגט כראוי. דבריו תמוהים וכתבם שלא בהשגחה כלל דהא אדרבה נהפוך הוא דלתירוץ קמא אין רגלים לדבר כלל דלתירוץ קמא מיירי שלא קראו הגט כלל קודם נתינה משא"כ לתירוץ ב' מיירי בדקריוה ובתר הכי עיילי' לבי ידי' וכמבואר ג"כ בהרא"ש שם סי' י"ו. וא"כ כיון דלתירוץ ב' ס"ל להרשב"א כהירושלמי כ"ש לתירוץ קמא. והנה באירוסין יכול להיות שנתארסה מיד אחר הגט כיון שהגט נכתב צ' יום מוקדם עי' (גיטין י"ח). והנה בגמרא גרסינן היכי דמי לאלתר אמר רב יהודה אמר שמואל כו' עמדו זהו לאחר זמן וכ' הריטב"א כלומר ומגורשת גמורה היא נ"ל דהיינו דוקא כשאמרה היא שגט נמי נתן לה אלא שנפל מידה כו' הא לאו הכי ודאי לא הי' מכשיר שאם היה עומד (צ"ל שאם היא אומרת) שלא נתן אלא השובר שבידה והוא אומר כן אנו מאיזה טעם נכשיר אחר שלא נשאת א"ו כדפרישית כן נ"ל וצ"ע. ומיהו לרב אדא בר אהבה דאומר נשאת זהו לאחר זמן אתי שפיר משום דלאו כל כמיניה לאבד זכותו של שני ושמא אח"כ החליפו להוציאה מתחת ידו עכ"ל. ופירושו בהא דרב יהודה אמר שמואל הוא דוחק גדול והנה הרשב"א כתב דלאו דוקא נשאת אלא ה"ה נתארסה. ובקה"ע בירושלמי כתב דבנתארסה שייך קנוניא שיוכל הראשון להחזירה משא"כ בנשאת הקשו התוספות (דפ"א א') מה קנוניא שייך דכיון דנשאת לשני לא מצי הראשון להחזירה. ותירצו אבל באמת משמע דבנשאת פשוט יותר דלא כל הימנו לאבד זכותו של שני מבאירוסין. וענין הקנוניא י"ל שמכוונין לאסור אותה על בעלה השני לפי שהיא שונא אותו כ"כ הב"ח סי' קנ"א וכ"כ הפני משה בירושלמי וכ"כ מהר"ם שיף. וע"ש דגם בהא דשמואל ס"ל שייך קנוניא ולא כהריטב"א ומהפוסקים הנ"ל מבואר דאף גם שהיא אומרת ג"כ שהשובר שיוצא מתחת ידה זהו שנתן לה המגרש בתורת גט עכ"ז אינם נאמנים לאבד זכותו של שני שנתארסה או ניסית לו. ולכאורה פלוגתא דת"ק ור"א זהו כעין פלוגתא דמשנה ראשונה ומשנה אחרונה סוף נדרים גבי האומרת טמאה אני לך דת"ק כמשנה ראשונה ור"א כמשנה אחרונה שלא תהא אשה נותנת עיניה באחר כו' ואפ"ל דת"ק דכאן אוסר כאן אף למשנה אחרונה דהכא שאני שיש רגלים לדבר שהגט יוצא מיד האיש ושובר מיד האשה ועוד התם איסור לאו והכא איסור אשת איש. ולכאורה מכאן יש קצת ראיה לענין אומרת טמאה אני לך דאפי' יש רגלים לדבר לא מהימנא אם לא ברגלים לדבר חזקים מאד ואין כאן מקומו. ועכ"פ דין זה ודאי יש בו לאסור לפחות כמו בהאומרת טמאה אני לך ואם משום דהתם לא עבידא לבזויי נפשה כיון דשם מיירי באונס שאומרת שנאנסה א"כ גם כאן בנשאת יש בזיון זה דהא נשאת ה"ל כאנוסה והנה שם סוף נדרים איתא בהר"ן ואיכא למידק כיון דמדינא כו' יש מי שתירץ משום מגדר מילתא והוא מחידושי הרשב"א שם דב"ד מתנין לעקור דבר מן התורה כל היכא דאיכא משום מיגדר מלתא כו' יעו"ש והר"ן הקשה עליו שאין ב"ד מתנין לעקור דבר מן התורה בקום ועשה אלא להוראת שעה כאליהו בהר הכרמל אבל לדורות לא. אך התוספות שם כ' ג"כ ע"ד הרשב"א וז"ל ונ"ל דכיון שיש לחוש שמא נתנה עיניה באחר יש כח ביד חכמים לעקור דבר מכל וכל בסברא זאת עכ"ל הרי כתבו לעקור דבר מבואר שמדינא אסורה אלא שהם עוקרים האיסור. וזהו ע"ד מ"ש הרשב"א מיהו הוסיפו דברים דכיון שיש לחוש כו' בסברא זאת. ור"ל כמ"ש התוספות ביבמות ר"פ האשה רבה (דפ"ח סע"א ודפ"ט סע"ב) דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בדבר הדומה (ודפ"ח סע"א) כ' שבדבר שיש קצת טעם וסמך לא חשיב עוקר דבר מן התורה והיינו אפי' בקום עשה ולדורות וכן פי' התוי"ט סוף נדרים דברי התוספות דנדרים הנ"ל שהם ע"ד שכתבו ביבמות שם ועמ"ש במ"א על דברי רש"י בגיטין פרק הזורק (דע"ט ב') בד"ה והולד ממזר מזה ומזה אם החזירה הראשון וילדה לו בן הוי ממזר מדרבנן שהקשו ע"ז הרשב"א והר"ן שי"ל ג"כ לתרץ דברי רש"י דס"ל שיש ביד חכמים לעקור הגט לגמרי בדבר הדומה דהיינו ממש ששינה במטבע שטבעו חכמים כו' וא"כ עד"ז י"ל גם כאן שעקרו חכמים דברי האיש המגרש והגרושה משום לא כל הימנו מן הראשון לאבד זכותו של שני דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בדבר הדומה וה"נ הרי יש טעם גדול שהרי הוחזקה גרושה ויש לתלות החילוף בקנוניא ואף שהוא סברא רחוקה עכ"ז אפשר הוא לכן כדי שלא לאבד זכותו של שני עקרו חכמים האיסור מכל וכל ועי' יבמות שם (ד"צ ע"ב) גבי ת"ש בטלו מבוטל דגם באיסור א"א ממש י"ל שעקרו הדבר כו' אלא דהתם לא קאי כן דשם אין טעם וסמך כו' כמו כאן דיש לחוש לקנוניא כו'. הטעם הב' כתב הר"ן בנדרים שם די"ל משום דכל המקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן לקדושין מיניה. וכ"ש הכא י"ל כן לפמש"ל בשם הב"ח דהקנוניא שהיא מכוונה להפקיע א"ע מן השני כי היא שונאה אותו. ומשמע בגמרא דיבמות שם (ד"צ ע"ב) גבי בטלו מבוטל דאף היכא דלא אמרינן ב"ד מתנין לעקור דבר מן התורה מ"מ יש לומר דאפקעינה לקדושין שזה אינו נקרא כלל מתנין לעקור דבר מן התורה ע"ש לכן כך י"ל הטעם כאן דאל"כ כיון דמתניתין ס"ל תצא מזה ומזה כו' וגם ר' אליעזר מודה לי' דעד שלא נשאת אין זה גט איך סמכו בפשיטות דמשנשאת לא כל הימנו כו' א"ו צ"ל משום הפקעת קדושין. ואף שבתשובת הרשב"א סי' אלף קפ"ה כתב שלא בכל מקום אמור כן אלא היכא דאמור אמור היכא דלא אמור מדנפשין לא אמרינן והביאו אדמו"ר נ"ע בתשו' סד"ה בנידון אלמנה מינקת שניסת. אמנם נראה כוונת הרשב"א היכא דלא אמור היינו שלא נזכר בגמרא שיהי' הדין כן כגון בנידון שנשאל שם במקדש בפסולי עדות דרבנן שי"ל דבאמת הוה קדושין. אבל בנד"ז שהדין נזכר לא כל הימנו מן הראשון כו' רק לא ידעינן כ"כ הטעם מדוע פליג ר"א כ"כ בפשיטות על הת"ק דמתניתין שפיר י"ל דמשום הפקעת קדושין נגעו בה וכמ"ש הר"ן בנדרים שם אף שלא נזכר בהמשנה טעם זה אלא דשם אח"כ דחה טעם זה דע"כ צ"ל דוקא בנבעלה לכשר כו' ואינו במשמע מלשון המשנה. אבל כאן אין שובר על טעם זה וכה"ג פרש"י פכ"ב דשבת (דף קמ"ה ע"ב) גבי ואין עד מפי עד כשר אלא לעדות אשה שהוא משום דאפקעינהו רבנן לקדושי מינה וכ"כ מהרי"ק סוף שרש למ"ד בשם רשב"א ועיין בית מאיר סי' י"ז ס"ג דהרשב"א בתשובה סי' אלף קס"ב ס"ל ג"כ כפרש"י והרי בגמרא פרק האשה רבה לא נזכר כלל טעם הפקעת קדושין רק משום חומר שהחמרת עליה בסופה אקילו בה רבנן ומשום עיגונא אע"כ צ"ל דס"ל דאעפ"כ ס"ל לרש"י והרשב"א דתוכן הטעם הוא משום הפקעת קדושין ובתשו' הרשב"א הנ"ל ביאר אלמא לא אמרו אלא כי איכא סמך כי ההיא דעד א' דסמכינן אסהדותי' דעד ואפילו בגמל"ת כו' הרי בכה"ג סמכינן אהפקעת קדושין. ומה שהפנים מאירות ח"א סי' פ"ט הקשה על פרש"י אין דבריו כלום דלא שייך אפקעינהו אלא כשלא הוכחש העד א' אבל אם אח"כ הוכחש הרי שנינו עד אומר מת ובאו שנים ואמרו לא מת אע"פ שנשאת תצא. דבכה"ג ודאי לא אפקעינהו דלא אמרינן אפקעינהו אלא במקום שיש טעם הגון וכמ"ש הרשב"א דבכדי לא אפקעינהו כו' כדלקמן וכשהוכחש העד אין לך בכדי גדול מזה וכן מבואר בהדיא בשט"מ פ"ק דכתובות (על דף ג' ע"א) בשם הרשב"א וכדלקמן. והנה כמ"כ י"ל בנדון המשנה דלא כל הימנו דודאי איכא סמך דאחר שהוחזקה גרושה בעדים ונשאת על פיהם תו יש סברא שלא להאמין אי משום קנוניא אי משום שאין עדים נגד העדים והחזקה והנשואין ע"כ בכה"ג סמכינן על הפקעת הקדושין. ובשט"מ פ"ק דכתובות (דף ג' ע"א) סד"ה כל דמקדש כ' בשם הרשב"א וז"ל כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן לקדושין מיניה. וא"ת מ"ש מטבע במשאל"ס דלא אפקעינהו רבנן לקדושין משום עגונות י"ל דבכדי לא אפקעינהו רבנן לקדושין אלא היכא דאיכא בידא גיטא כדהכא א"נ בעד אחד שמעיד שמת בעלה דההיא נמי משום תקנת עגונות היא כדאיתא בר"פ האשה רבה דסמכא אהימנותיה דעד ואפי' בגמל"ת ועיקר טעמא דכל המקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו כו'. וכן פרש"י בשבת פ' חבית גבי אין עד מפי עד כשר אלא לעדות אשה בלבד ואע"ג דכי אתא בעל תצא מזה ומזה והולד מן האחרון ממזר גמור כדאיתא התם פרק האשה רבה היינו טעמא משום דלא אפקעינהו רבנן לקדושין לגמרי אלא משום דסמכינן אדיוקא דאתתא ומימר אמר אתתא דייקא ומינסבא וכיון שבא הבעל איגלי מילתא דלא דייקא שפיר כו' עכ"ל והאריך מ"מ י"ל דוקא כשנתברר שהעד שיקר כמו כשבא הבעל או שבאו שני עדים והכחישוהו ועי' בש"ע סי' י"ז סעיף ל"ז.וה"נ בנ"ד איכא טעמא דלא כל הימנו כו' וי"ל דעיקר טעמא משום אפקעינהו רבנן כו' דאל"כ איך סמכו בפשיטות אהא דלא כל הימנו כו' שלא להאמין להאשה עצמה ולבעלה הראשון כו' ומ"ש מהאומרת טמאה אני לך דנאמנת למשנה ראשונה דשלהי נדרים וא"ת דר' אליעזר דאמר לא כל הימנו כו' ס"ל כמשנה אחרונה דשם וגם הלא הכא נוסף ע"ז שיש רגלים לדבריה שהגט יוצא מיד האיש ושובר מיד האשה אלא י"ל משום הפקעת קדושין נגעו בה ולכן א"ש הא דלרב יהודה אמר שמואל תיכף שעמדו נקרא לאחר זמן ומגורשת גמורה היא כו'. והנה בכתובות רפ"ק (דף ב' סע"ב) אלא רבא סברא דנפשי' קאמר כו' ואפקעינהו כו' צ"ל איך מסברא דנפשי' סמך לומר דכאן אפקעינהו כיון שלא בכל מקום אמור כן ומנ"ל לרבא דהכא אמרינן כן ובשט"מ כ' ע"ז בשם הרשב"א כלומר מסברא דנפשי' קא מפרש להו למתניתין בהכי מת הוא דוקא אבל חלה לא. ובסיפא מת וה"ה חלה משום דאין אונס בגיטין דסברא הוא דרבנן בכי הא מלתא תקוני מתקנינן משום צנועות ומשום פרוצות. והני מתניתין למידק מיני' דיוקא תני להו ולא שיהא רבא מתקן כך מסברא דנפשי' עכ"ל ועד"ז י"ל דכמ"כ ממשנתינו דלא כל הימנו מן הראשון לאבד זכותו של שני י"ל דמשום הפקעת קדושין נגעו בה דה"נ יש סברא דרבנן בכי הא מילתא תקוני מתקנינן דהכא גדול יותר מתקנת עגונות כיון דנשאת בהיתר איך בלא עדים יעשו בניה ממזרים כו' וגם איכא זילותא דבי דינא ואעפ"כ מכיון שיש רג"ל שהדבר אמת שהרי הגט יוצא מיד האיש ושובר מיד האשה והיא האשה עצמה אומרת כן ע"כ הוכרח לטעם דאפקעינהו רבנן לקדושין ואין לומר מאחר שכ' הרשב"א דבכדי לא אפקעינהו רבנן לקדושין אלא היכא דאיכא בידא גיטא כדהכא ע"כ בשלמא התם הי' בידה בתחלה גט כשר רק שאח"כ נתחדש בו פסול מחמת אונס וא"כ בכה"ג הוא דאמרינן אפקעינהו מה גם שסיים הרשב"א בשט"מ שם דה"נ לאו אפקעתי' גמורה אלא משום דאמדינן לי' לדעתי' דבעל דאסקא לדעתא לאונסי' ומדבעיא לי' לאתנויי ולא אתני' אחולי אחיל לאונסי' כו' עכ"ל. משא"כ במשנתינו דכתב סופר גט לאיש כו' שלדברי האיש והאשה לא ניתן הגט לידה כלל ונצרך להפקעה גמורה בלי שום גט. אך זה אינו דהא כ' הרשב"א א"נ בע"א מעיד שמת בעלה כו' וכדלעיל. וה"נ הסברא דלא כל הימנו מן הראשון כו' לא גריעא מעד א' ומעד מפי עד וא"כ יש לסמוך בכה"ג על אפקעינהו כו' מיהו ק"ל מהירושלמי פט"ו דיבמות סוף ה"ד אין בידי דהיא שריא לך אלא תהא יודע דבני דההוא גברא ממזירא קומי שמיא. ואמאי נימא אפקעינהו רבנן לקדושין מיני' והבנים כשרים ואפ"ל כיון דאתא גברא וקאי בכה"ג לא אמרינן אפקעינהו וקשה דכיון דהיא שריא לו בב"ד של מטה נימא אפקעינהו רבנן כו'. ואפ"ל דלא שייך אפקעינהו רבנן אלא גבי עד א' שם הוצרכו לזה אבל כשנשאת ע"פ שני עדים דמדינא דאורייתא לא הוצרכו כלל לענין אפקעינהו ע"כ כשבאו שנים והכחישום לא אמרינן אפקעינהו אך זה אינו מספיק דמ"מ כיון שאח"כ בא הדבר לידי הכחשה והדין שמ"מ לא תצא למה לא נאמר אפקעינהו רבנן וכמו גבי גט דאם אירע אח"כ אונס אמרינן אין אונס בגיטין משום דאפקעינהו כו' וא"כ אמאי אמר דבני דההוא גברא ממזירא קומי שמיא. ואפ"ל משום דבירושלמי לא נזכר כלל בשום מקום ענין אפקעינהו רבנן לקדושין מיניה. גם פ' השולח ה"ב גבי בטלו מבוטל לא נזכר טעם זה אדרבה משמע שם דמ"ד בטלו אינו מבוטל ס"ל דב"ד מתנין לעקור דבר מה"ת כמו על שמן וענבים על היין שאמרו בית הלל שאין תרומתן תרומה אע"פ שמדאוריי' תרומתן תרומה. משא"כ בש"ס דילן פ' השולח (דף ל"ג ע"א) אמרו הטעם משום דאפקעינהו רבנן לקדושין מיניה וזה הטעם מספיק אף לר' נתן בר' אושעיא פרק האשה רבה (דף פ"ט) דס"ל אין ב"ד מתנין לעקור דבר מה"ת שהרי הקשו מזה שם (דף צ' ע"ב) למ"ד אין ב"ד מתנין לעקור דבר מה"ת ת"ש בטלו מבוטל דברי רבי רשבג"א אינו יכול לבטלו. ותירצו מאן דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן לקדושין מיניה. ור"ל וא"כ אין זה כלל עקירת דבר מה"ת משא"כ גבי תורם מן הטהור על הטמא כו'. וא"כ הירושלמי פ' השולח ה"ב שמפרשים טעמא דרשב"ג ע"ד שב"ד מתנים לעקור דבר מה"ת דומיא דתורם זיתים על השמן כו' ע"כ צ"ל דלא ס"ל כלל ענין אפקעינהו רבנן לקדושין מיניה. וצ"ע בש"ס דילן פרק האשה רבה שם מדוע לא הביאו מהא דאם תרם זיתים על השמן דמשמע דאינה תרומה כלל והדרא לטבלא וכמ"ש הר"ש פ"ק דתרומות משנה ד' ותורת טבל גמור עליהן כו' ולא דמי לתורם מן הטמא על הטהור אף במזיד כו'. ועי' בהרמב"ם פ"ה מהלכות תרומות דין ח' ודין י"ח ובש"ע י"ד סי' של"א סעיף ס"ב בש"ך ס"ק צ'. ועמ"ש מזה על המשנה פ"ק דתרומות מ"ד. ונחזור לענינינו דכיון דבירושלמי לא נזכר כלל ענין הפקעת קדושין רק משום ב"ד מתנין לעקור. ע"כ אמר קמי שמיא גליא דהוא ממזירא. אבל לש"ס דילן דס"ל אפקעינהו לכן היכא דאמרינן אפקעינהו הבנים מן האחרון כשרים לגמרי. אלא דגבי אתא בעל וקאי פליג ש"ס דילן לגמרי על רב וס"ל דתצא אף בנשאת ע"פ שני עדים דה"ל כנתברר ששקר העידו. ולכן בדין המשנה דכתב סופר גט לאיש כו' דלאחר זמן לא תצא היינו משום דלא חשיב כלל נתברר שלא נתגרשה. וגם לא חשיב שיש עדים שלא נתגרשה והרי הוחזקה גרושה. ולכן רק משום הסברא שיש רגלים לדבר שלא נתגרשה והיא ובעלה הראשון נראה כן מדבריהם ע"ז סמכינן על הפקעת קדושין ומתירין אותה לבעלה השני ולולי הטעם דהפקעת קדושין הי' קשה איך לא חיישינן לדבריה כו' כיון שיש רגלים לדבר כו':

(ע' במפתחות):

יש להקדים בקצרה תוכן הענינים שעליהם יש לצדד להתיר. האחד שיש לומר דאע"ג דקיי"ל בש"ע ח"מ סי' ל' סעיף [ב'] דעדות המכחישים זה [את] זה בחקירות עדותן בטלה אף בדיני ממונות ולא כהראב"ן סי' מ"ג שהביא הש"ך עכ"ז י"ל דהיינו בכת אחד שמכחישים זא"ז בחקירות אבל בשתי כתי עדים שלא נצטרפו זה לזה בראיה והגדה י"ל עדותן קיימת בעצם הממון וכ"ד הנתי"מ סי' ל' סק"ב אך טעמו אין נראה לע"ד אבל הדין י"ל דין אמת:

השני י"ל דעד א' המעיד על מיתת הבעל נחשב בזה כשני עדים בממון כיון שהוא נאמן בכאן כשני עדים כדמוכח בירושלמי פט"ו דיבמות ה"ו ובתוס' קה"ע שם ד"ה חייליה לרב. וכ"כ הפני משה שם ד"ה חייליה לרב. ולפ"ז יצא לנו בנד"ז שיש שני עדים על מיתת בעלה והעיד כל א' בב"ד אחר ובעיר אחרת שהן שתי כתי עדים כיון ע"א נאמן בזה כשני עדים. ולכן כיון ששניהם מכוונין בגוף העדות שבעלה נהרג אף שמכחישין זא"ז בהזמן שזה אומר שהמעשה היה בסוכות וזה אומר שהמעשה היה במרחשוון ה"ל כשתי כתי עדים המכחישים זא"ז בחקירות דעדותן קיימת כיון שלא נצטרפו להיות כת א' כלל:

השלישי שי"ל דלבד שי"ל עדותן קיימת כדין עד אחד שנאמן בעדות אשה אלא י"ל דנחשב ג"כ כדין נשאת ע"פ שני עדים ממש ולא כעד א' והיינו משום דכיון דאמרי' דבשתי כתי עדים אין פוסל ההכחשה בחקירות ולכן כיון ששניהם מעידים באמתת גוף המעשה נחשבים שני עדים דהדר ה"ל כדין עדים המכחישים זא"ז בבדיקות. וכדין א' אומר מנה וא' אומר מאתיים דמצטרפין. וגם יש לצרף לזה שיש קצת אחרונים ס"ל דשני עדים המכחישים זא"ז בחקירות בכת א' נאמנין בעדות אשה כמ"ש בתשו' הב"ח סי' צ"ד ותשו' עה"ג סי' ס"ז ושב"י חאה"ע סי' י"ח:

הרביעי דבנשאת ע"פ שני עדים בהיתר ואחר שנשאת באו שני עדים אחרים והכחישום ואמרו דבעלה קיים. יש דיעות מקצת גדולי הראשונים דלא תצא כמ"ש בתשו' הרדב"ז חלק ד' (בדפוס סדילקאוו) סס"י נ"ז בשם הרשב"א בחידושיו בקדושין פרק האומר (דס"ו) סד"ה מאי לא נמצא. וכ"כ בתשובת מהר"ם אלשקר סי' ט"ז בשם הרמ"ה וחידושי אבן מיגאש פ' חזקת (דל"א). וכ"כ בפנ"י פ"ב דכתובות (דכ"ב ע"ב) בד"ה אמר ר' מנחם בר' יוסי בשם הגאון מוה' אברהם ברודא ז"ל שבתשו' ח"צ סי' ב' וכ"כ בהפלאה שם בשמו ואף שהם השיגו עליו וכן עיקר כדמוכח בגמרא ר"פ האשה רבה דתצא רק שיטת הפוסקים הנ"ל זהו שיטת הירושלמי אבל לפי גמרא דילן קיי"ל דתצא. ובודאי דקיי"ל כש"ס דילן דבתראי נינהו כמבואר בכל הפוסקים מ"מ זהו אם באו עדים ממש והכחישום אבל בנד"ז דליכא שום עדים רק האיש לבדו שאומר שהוא בעלה של זו ואין עדים שהכירוהו אדרבה עד א' אומר שאינו הוא רק שהוא נותן סימנים רבים ועצומים שהוא הוא אף שהסימנים הם סימנים גדולים ובצירופן יחד עדיפי טובא מסימנים מובהקים. מ"מ כיון שאפשר לומר שבעלה של זו מסר הסימנים לאיש א' הדומה לו קצת כדי להקניט אשתו ולהוציא ממנה ממון ולהוציאה מבעלה א"כ י"ל שאין זה דומה כלל לבאו שני עדים שבעלה חי. ומאחר דלא באו שני עדים י"ל דלא תצא כיון שנשאת ע"פ שני עדים כנ"ל:

החמישי י"ל דדין זה דומה קצת לדין המשנה פ"ח דגיטין (דף פ') כתב סופר גט לאיש כו' דכיון שנשאת או אפי' נתארסה לא תצא מבעלה אף שיש ראיות גמורות שלא נתגרשה עדיין כלל וגם לדבריה עצמה כן הוא שהרי השובר יוצא מתחת ידה במקום גט אעפ"כ כיון דנתארסה או נשאת בהיתר לא תצא ותלינן בקנוניא אף אם ניכר לב"ד שאין דעת האשה על קנוניא עכ"ז אנו אומרים שמא קנוניא הוא ולא תצא מהיתרה וע"כ היינו כיון שנשאת בהיתר אין מוציאין אותה מבעלה אלא בראיה ברורה ולפחות ע"פ שני עדים אבל בלא עדים אין מוציאין אותה אף שיש ראיה עצומה שלא נתגרשה וגם היא עצמה מעידה כן אין חוששין כיון שיש לתלות בקנוניא אף שהוא חשש רחוק מ"מ כיון שאפשר הוא אין מוציאין אותה מבעלה. כמו"כ אפ"ל כאן כיון שהסימנים אין מכריחין בבירור שזהו בעלה משום שיש סברא שמא בעלה מסר הסימנין לאחר אף אם זהו רחוק מ"מ החשש קנוניא דשם שהאשה תאסור א"ע על בעלה אחר שנשאת ג"כ רחוק בפרט אם נראה לכל שאוהבת את בעלה ואעפ"כ אין מוציאין ע"י זה מבעלה שנשאת לו בהתר: