סימן מח

אסימן מח

אשה אחת מק' אורשע פרומא בת מ' יהושע עגונה מבעלה ר' זאב וואלף בן מ' יעקב שו"ב מליובאוויטש. זה כ"ב שנים שהלך בעלה הנ"ל ממנה למדינת רוסיא להמציא טרף ופרנסה אצל נגידי הזאוואדניקעס הנמצאים שמה. ומצא כדי פרנסתו בזאוואד של מו' תנחום בועז ונסע ממנו לזאוואד אחר. ומאז נאבד שמו וזכרו:

וזהו העתק הגב"ע על אודותיו:

במותב תלתא בי דינא כחדא הווינא ואתא לקדמנא מו' יצחק במ' שלם מק' שקלאב. והעיד בפנינו ב"ד הח"מ בתו"ע באליונ"ע בזה"ל איך בין גיווען בזאוואד פושקינו הסמוך לקאסטרמא. אצל מו' יעקב חנותות והגיד מו' יעקב הנ"ל בפני כמה אנשים וגם בפני בזה"ל איך האב גיהערט עפ"י השמועה אז מו' זאב וואלף בן יעקב שו"ב מליובאוויטש חתן מו' יהושע בימען מאורשע שהיה אצל מו' תנחום בועז בזאוואד שלו. איז נהרג גיווארין בנסיעתו ממו' תנחום בועז הנ"ל בדרך. ואח"כ שמעתי משני אנשים אז זיי האבין גיקאנט את מו' זאב הנ"ל בחייו אונ האבין עם גיפונען אהרוג על הדרך. און האבין עם דער קאנט אז דאש איז מו' זאב הנ"ל האבין זייא עם מקבר גיווען כ"ז שמעתי ממו' יעקב. גם אמר מו' יעקב הנ"ל אז איך וועל קומען למדינתינו וועל איך דאש דער ציילען בפני ב"ד בכדי להשיג להאשה פרומא אשת מו' זאב הנ"ל איין היתר. כל הנ"ל הגיד לפנינו ב"ד ח"מ מו' יצחק הנ"ל בת"ע כנ"ל וקבלנו עדותו כד"ת ולראי' באעה"ח יום ה' ז' אדר תקע"ט לפ"ק בק' ארשא. נאום אברהם במ' א"ג שור מ"צ דק' הנ"ל:

ונאום זאב במו' צבי הירש:

ונאום יוסף במו' יעקב:

תשובה עברתי על הגב"ע ותיוהא קא חזינא הכא. שזה יותר מי"ד שנה שהוגבה העדות מב"ד יפה של ק' אורשא ומדוע לא דפקה העגונה על פתחי המורים להסיר מעליה כבלי העיגון זה זמן שנים רבות. ישבה גלמודה ודורש אין לה. האם אין תורה ח"ו בישראל. וע"כ נסוגותי אחור מלומר בזה דבר עד אשר כתבתי תחלה לההמ"צ דק' אורשא לעמוד על החקירה מדוע אשתהו כ"כ. ואם תקובל האמתלא בעיניו ימחול להודיעני. ואז אשא דעי להמציא לה מזור ותרופה מן התורה כפי אשר יראוני מן השמים. והנה הרב הנ"ל דרש את האשה מה ראתה על ככה ומה טעם יש בדבר שהחרישה עד כה. וחלק כבוד לזקנה במקום שאין חכמה. ושדר את האשה לכאן למען אשמע דברי' הדברים כהווייתן מפי האשה בעצמה. ואף הוא פתח בהצלה תחלה בשריותא דהאי אתתא כי אתרא דמר הוא. וכבואה הנה דרשתי ממנה על זאת. וכה היה דבריה. אחר נסיעת בעלה ממנה לשם ומצא לו מקום אצל מו' תנחום בועז בזאוואד שלו והיה מלמד עם בנו אליקום שו"ב. ומיום נסיעתו עד קרוב לשתי שנים אחר זה קבלה ממנו מכתבין מפ"ש וגם שלח לה מעות משם. ואח"ז היה מלחמת הצרפתים ומאז והלאה לא נשמע ממנו דבר ומחמת ריחוק הדרך כי רב הוא לא הי' ביכולתה לדרוש אחריו עד שכמה שנים אח"ז בא מו' תנחום בועז למדינה זו ודרשה ממנו על בעלה והשיב לה שנסע ממנו לר' ליב הקטן לזאוואד אחר רחוק ממנו. ואז שלחה את מ' אליקום לשם לדרוש אחריו. וכבוא מ' אליקום לשם עשה שם עפ"י פקודת הגובערנאטער דשם סליעטסטוועש. ונתברר עפ"י הסליעדשטוועש. שהוא נסע ממו' תנחום בועז לשם ובדרך לן אצל קדר אחד ושם היה מתאכסן גם קדר ממקום אחר ונסע עמו משם והביאו את הקדר הנ"ל למשפט והושיבו אותו באסטראג. מחמת שבהסליעדשטווע נראה שהוא הרגו וגם ראו אצלו את הפוטער שלו. ונסע משם ר' אליקום הנ"ל ובא לכאן ולא הביא דבר ברור מהריגתו. רק שמהשליעדשטווע היה נראה שהוא הרגו ואח"ז היה שם מו' יצחק במו' שלם מק' שקלאב ובא לק' אורשא ונתקבל עדות ממנו בב"ד דק' אורשא ששמע ממ' יעקב חנותות שבעלה נהרג בעו"ה וששני אנשים מצאו אותו והכירוהו וקברוהו והיה בדעתה לדפוק על פתחי התרה ע"פ גב"ע של מו' יצחק במו' שלום. והנה בא איש אחד ממאסקווע וסיפר איך שראה את בעלה הנ"ל במאסקווע שהחליף את דתו ח"ו (אשר לא יאומן ח"ו עליו כזה כי היה הולך בדרך ישרה כאחד כשירי ישראל). ומחמת זה חדלה מלבקש התרה. עד שחותנה נסע למאסקווע לחקור אחר הדבר ומצא שם אותו האיש שהחליף את דתו ושאמר שהוא בעל האשה הנ"ל. והנה הוא שקר גמור כי אחר הוא. רק שלמד אצלו שחיטות בביתו והיה יודע מכל הענין שכלתו יושבת בעיגון הוציא קול שהוא בעלה. ובל"ב עד שבא חותנה ממאסקווע ונתגלה הדבר שהוא שקר גמור נמשך זמן רב. וכאשר נתגלה הדבר שהוא שקר ורצתה להשיג התרה בא אחד מראסיי' והוציא דבה איך שראה אותו בארחאנגול ושהחליף את דתו ולקח אשה שם אצל סוחר והגיד שם הסוחר. ובהיות שהוא ריחוק מקום מאד כמה אלפים ווייארסט וגם יהודים אינם נמצאים שם עד שנודע שמוה' אברהם מטולע מחזיק שפיטאל בארחאנגול והושיב שם בשפיטאל איש אחד (הוא הנגיד מו' חיים כהנא שדר כעת פה"ק וויטעפסק) ונסע אביה לאדמו"ר הרב הקדוש מליובאוויטש נ"ע שיכתוב למו' אברהם הנ"ל לטולא ולמו' יצחק דאקטער שיכתבו לארחאנגול לחקור אחר הדבר שמה. וכתב אדמו"ר נ"ע אליהם והודיע להם שם הסוחר דשם אשר אמר האיש שנשא בתו לאשה. ועד כה וכה נתארך עוד הדבר הרבה ושמעה שבא תשובה מארחאנגול ששקר הדבר שהוא מכיר את הסוחר הנ"ל ואת חתניו לוקחי בנותיו שהמה ערלים מתולדותם ואפיצירין. אך אדמו"ר נ"ע הלך לעולמו ולא הגיע לידה המכתב מארחאנגול וגם אביה שהוא היה המוציא והמביא להשיג התרה שבק חיים כו'. וגם הגב"ע של מו' יצחק במו' שלם לא ידעה היכן הוא. ואז רפו ידיה והסיחה דעתה לדרוש אחר התרה. עד שזה כשנה ויותר שאחד ממיודעיה בקשה ממנו לחפוש אחר כתבים הנצרכים לה ובתוך תכריך של כתבי' של אביה מצא הגב"ע הנ"ל. ומאז שמה אל לבה לדפוק על פתחי התרה מכבלי העיגון. הן הן קיצור תורף האמתלאות ממה שהאריכה לפני. הראויין להתקבל על לב השומע. והנה הגביר מו' חיים כהנא דר כעת פה קהילתינו והעיד לפני בתו"ע כד"ת שאמת הדבר שכתבו אליו לארחאנגול לדרוש הדבר ודרש וחקר שהוא שקר גמור כי מכיר את הסוחר ואת חתניו שהמה ערלים מתולדתם:

עוד אחת הציעה לפני האשה. איך שזה מקרוב כאשר שמה על לבה לדרוש אחר התרה שמעה מאיש א' ר' אייזיק איך ששמע מא' מק' סמילאן שהיה בגרעניץ פראייסין ביורבריג ובא לריגא. ושמע ממנו בריגא איך שראה את בעלה הנ"ל ביורבריג שהחליף את דתו והוא שמה קווארטאלנע. והאיש ר' אייזיק אינו בביתו. ובהיות שר' אייזיק הנ"ל אינו בביתו לדרוש ממנו ע"פ ד"ת שלחה לק' סמילאן למצוא את האיש שהיה ביורבריג ובריגא. שאומר ר' אייזיק ששמע ממנו כזאת. והביאה מכתב משם וחתומים עליו ט"ו בע"ב שלא היו ביורבריג ממחניהם כ"א שני אנשים היינו מו' חיים במו' יעקב ור' מרדכי בר' ליב. אך ר' חיים בר' יעקב לא היה מעולם בריגא. רק מרדכי הנ"ל והוא איש שקרן ואין בלבו אמונה עכ"ל המכתב. והיא גם היא אמרה שהאיש מרדכי הוא שונא לה שנאה כבושה מחמת עסק שידוך. וגם פה יש מכירין אותו שאין כדאי לחוש לדבריו שאינו הולך בדרך הישר וגם אמרה האשה שר' אייזיק הנ"ל אמר שהקווארטאלנע הנ"ל שהגיד לפניו אותו האיש שהיה ביורבריג הוא קצר הקומה ופניו שחורים וגישטופלט. ובעלה הנ"ל היה בעל קומה ולבן ופניו היו נקיים בלא שטופלען. עכ"ל השואל:

הנה תשובתו הרמה ע"ד העגונה מאורשא הגיעני עש"ק העבר. ולא יכולתי לקיים רצונו לעיין בזה היטיב למעשה כדבעי. אך דרך כלל אמרתי לכתוב לכת"ר בזה כי מהיות מה שלא נזדקקתי לזה תחלה בבוא מכתבו הראשון לא מפני הספק דשמא היה אחר ג"י ותנן אין מעידין עליו אלא עד שלשה ימים כו' כי בזה יש לצדד להקל. אמנם מצד אחר נראה לי חומרא גדולה מפני העדים שאמרו תחלה שהוא חי זה אמר שהוא במאסקעוי וזה אמר בארחאנגעל. ותמיהני איך לא דיבר כת"ר מזה. ואם אמנם הציע המעשה איך שאומרת שנתברר הדבר שלא נמצא שם והיינו עפ"י חותנה שנסע למאסקעוי לחקור ומצא כי אחר הוא וכו'. וכן מארחאנגעל נתברר ע"י גב"ע של הגביר מוהר"ח כהנא עכ"ז יש ויש לחקור בזה וצע"ג אם עי"ז נתבטל לגמרי דברי והעדאת האומרים שהוא חי. שהרי נמצא ראיה מפורשת שלא נתבטלה עדותן עי"ז מתשובת מהר"ם בר' ברוך הלא היא באורך בהגמ"ר דכתובות פרק אלמנה ניזונית סימן ש"ו המתחלת על אודות ראובן ושמעון ששלשה נכרים הגידו מסל"ת על הריגת ראובן. ויהודי (בעל עבירה הפסול לעדות מדרבנן עי' פסקי מהרא"י סימן ר"כ רכ"א דאפשר הוא ג"כ פסול מדאורייתא) א' הגיד לקרובי האשה ראיתיו חי בצרפת ושלחו אחר עמו לראות אם יש ממש בדבריו ויבוקש הדבר ולא נמצא. ועכ"ז מבואר שם דכל שלא הודה אותו התועב ששיקר או שטעה בין איש לאיש לא נתבטלה עדותו אע"פ שלא נמצא כדבריו. ולכן לא התירה אלא מטעם כיון דהוא ג"כ פסול לעדות הלך אחר רוב דעות שהן שלשה מסל"ת. אבל לולי זאת לא היה מתירה ע"ש. הרי מבואר דמפני זה ששלחו אחר עמו לחפשו במקומות אשר אמר שהוא שם. ולא נמצא כדבריו. ואף גם הוא הודה עכ"פ שלא נמצא בצרפת עכ"ז לא מבטלינן סהדותיה וחיישינן דילמא עכ"ז אמר אמת שראהו חי בצרפת. או דחיישינן שלא היה בצרפת כ"א במקום אחר. וא"כ ה"נ בנ"ד אע"פ שבמאסקעוי וארחאנגעל לא נמצא. עכ"ז לא נתבטלה עדותן שאמרו שהוא חי. ואם אינו במקומות הנ"ל יש לחוש שהוא במקומות אחרים:

ואע"פ שאפשר לחלק ולומר דהתם היה הענין שלא נתברר ששיקר דאפשר היה תחלה בצרפת ואח"כ אזיל לעלמא ומש"ה לא נתבטל עדותו. אבל הכא הרי נתברר ששיקר או שהענין באופן אחר כמו בארחאנגעל נתברר שמה שאמר שלקח בת פלוני לאשה שאינו כן וכו' ונמצא הוחזק שקרן ומש"ה י"ל שנתבטל עדותו. אך גם זה אינו מוכרח די"ל אע"פ ששיקר בפרט זה מ"מ השאר אומר אמת. וכעין מ"ש התשב"ץ ח"א סימן ס"ו הובא בשו"ת בית אפרים סימן כ"ד דפלגינן דבוריה. בשגם כי מלשון תשובת מהר"ם שכתב ויבוקש הדבר ולא נמצא. לשון זה משמע שנתברר ששיקר עי' קדושין (דס"ו ע"א) דפי' ויבוקש הדבר ולא נמצא היינו שנתברר ששקר אמרו כמש"ש היכי דמי אלימא כו' אלא בעדי הזמה כו'. (אלא) שי"ל שבנדון דמהר"ם נתברר שאינו כלל בצרפת (מ"מ) שאותו התועב מהסתם נתן ג"כ סימנים עליו איך שהיה שם ואפשר שנתברר שלא היו כלל הסימנים. והיינו מ"ש מהר"ם ויבוקש הדבר ולא נמצא ואפ"ה חש לעדותו שמא אומר אמת במה שהוא חי:

בונחזי אנן דלכאורה נראה שיש לצדד לבטל עדותם גם בענין שאמרו שהוא חי משום דקיימא לן בכמה דוכתי דעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה. כדאיתא במס' ב"ק (דע"ג ע"א). וגם בירושלמי פ"ק דגיטין פי' טעם המשנה שבפ"ק דמכות דתנן נמצא אחד ביניהן קרוב או פסול עדותן בטילה שהוא משום עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה. ולכן ס"ל לר' יוחנן שם דהוא הדין כתב נכסיו לשני בני אדם והעדים כשרים לזה ופסולים לזה דאמרינן ג"כ דלא מהני עדותן גם לגבי מי שכשרים לו משום דעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה. וגם לר"ל החולק שם ולמ"ד לא יאות אמר ר' אליעזר. חילקו שם בירושלמי דמשום דהעדות לשני בנ"א ה"ל כמו שתי כיתי עדיות ומש"ה לא שייך לומר ע"ז דבטלה לגבי השני משום דבטלה לגבי הראשון. אבל בעדות לאיש אחד אמרינן עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה. והיינו דין המשנה דפ"ק דמכות נמצא א' ביניהן קא"פ עדותן בטלה. ובטוש"ע ח"מ סימן נ"א הובאו ב' דעות יש פוסקים כר' יוחנן ויש כר"ל. ובנ"ד הרי אף לר"ל י"ל דה"ל עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה. כיון דכל העדות הוא לאיש אחד ואשה אחת היינו נדון מיתת בעלה של זו להתיר אשתו לעלמא. וכיון דנמצא מקצת עדותן בטלה היינו מה שאמר שהוא בארחאנגעל ושנשא שם בת גוי פלוני. שכל זה נתברר שהוא שקר מעיקרו שאינו בארחאנגעל ושגויה פלונית נשואה לגוי מאז ומקדם. ולכן י"ל דמשו"ה בטלה כל העדות היינו גם מה שאמר שהוא חי ג"כ אין להאמין לו כלל. והא דקיי"ל בפ"ק דסנהדרין (ד"י ע"א) דכשאחד אומר פלוני בא על אשתי דפלגינן דיבוריה ולא אמרינן עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה. הנה לר"ל שבירושלמי הנ"ל אתי שפיר דמשום דהעדות לשני בנ"א לא אמרינן עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה. ובאמת מבואר בתשו' הרא"ש כלל סמ"ך סימן א' שיש שהביאו ראיה מכאן דהלכה כר"ל. אכן הרא"ש שם דחה ראייתו משום דאשתו כגופו ואין זה בגדר עדות כלל. ודחייה זו לא א"ש לפ"ד התוס' דסנהדרין (דף ט' סע"ב) דה"ה פלוני בא על אחותו כו'. שלדבריהם יש ראיה דהלכה כר"ל. ואיך שיהיה עכ"פ בנדון זה לר"ל ג"כ י"ל עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה כיון דהכל באיש אחד. ומה שלמדנו זה מן הירושלמי ולא ממשנה דנמצא א' ביניהן קרוב או פסול. משום דלולי הירושלמי. לא היה שום ראיה לנ"ד מן המשנה די"ל התם גזרת הכתוב הוא דכתיב ע"פ שנים עדים או ע"פ שלשה מקיש שלשה לשנים מה שנים נמצא אחד ביניהן קרוב או פסול עדותן בטלה אף שלשה נמצא ביניהן קא"פ עדותן בטלה. ואינו שייך כלל ללמוד מזה דין עדות שבטלה מקצתה באופן אחר שיהיה ג"כ בטלה כולה. אלא רק ע"ד שבטלו מקצת העדים אז לא מהני שאר עדים. שלזה הוקשו שלשה לשנים. וכמו שהוקשו שם ג"כ לשא"ד לענין הזמה מה שנים אינן נהרגין עד שיהיו שניהם זוממין אף שלשה אינן נהרגין עד שיהיו שלשתן זוממין. נמצא הלימוד הוא רק דשלשה עדים ה"ל כשנים לכל דבריהם ולכן בנמצא בתוך השלשה עדים עד א' פסול ה"ל כאילו נמצא בתוך שנים עדים עד א' פסול וה"ל עדותן בטילה. ולפ"ז אין שום ראיה לנ"ד לומר כשנתבטל מקצת דברי העד שיתבטלו גם כן כל דבריו. דאין ע"ז שום היקש. אבל מהירושלמי לכאורה יש ללמוד זה דמאחר שהירושלמי הוציא מן המשנה דעדות שבטלה מקצתה באופן אחר כגון ששני העדים קרובים לאחד ג"כ בטלה עדותן גם לגבי מי שכשרים לו. וע"ז אין שייך ההיקש דמה שנים כו' אף שלשה כו'. אעכצ"ל דס"ל להירושלמי דמהיקש זה למדו דעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה אף גם היכא דלא שייך לומר מקיש שלשה לשנים כו'. וא"כ לפ"ז ממילא נאמר ג"כ דלאו דוקא כנדון דהירושלמי דבטלה מקצתה ע"י שהם קרובים לאחד דה"ה בנ"ד שבטלה מקצת דבריהם שנתברר ששיקרו בהם ג"כ בטלה כולה דהיינו גם שאר דבריהם שלא נתברר ששיקרו. אך לכאורה לפי משמעות הש"ס פ"ז דב"ק (דע"ג ב') נ' דלא שייך כלל לומר עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה אלא כשהעדים נעשו פסולים לעדות ע"י אותן מקצת שהוזמו. משא"כ אם נתפסו שקרני' בדבר שלא נפסלו לעדות ע"ז י"ל שלא בטלה עדותן. אף אם נתבטלו מקצת עדותן וכמש"ש לרבנן מכאן ולהבא הוא נפסל כו' ע"ש היטב דמוכרח הוא. וזה לכאורה נגד הירושלמי הנ"ל דס"ל דגם ע"י פסול קורבה שייך לומר עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה אע"ג דלא נפסל לעדות השני שאינו קרוב לו כלל. דא"כ לפ"ז נראה ג"כ דאם היה בטל מקצת עדותו אף אם לא נפסל לעדות עי"ז מ"מ בטלה כולה דהא לא גרע ביטול זה מהביטול ע"י שנמצאו קרובים לאיש השני. אלא שצ"ע דאפשר בלא"ה הש"ס דילן לא ס"ל כהירושלמי כמו שהעירו הפוסקים פ"ק דגיטין גבי הא דאמר רבא עצמו קנה אע"פ שנכסי' לא קנה שזהו נגד הירוש' הנ"ל. ובחה"ר דגיטין נ' שמסכימים יחד. והא דרבא דעצמו קנה אע"פ שנכסי' לא קנה משום דאין זה נק' בטלה מקצתה רק שאין אנו מאמינים לו על הנכסים אבל היכא שבטלה מקצתה בבירור כגון בפסול קורבה אמרינן בטלה כולה. וצ"ע דנכסי' ג"כ בטלה מחמת שהוא קרוב אצל עצמו וצ"ל דס"ל ג"כ הטעם דאין זה בגדר עדות. אך ק"ל ע"ז מסוגיא דב"ק (דע"ג) הנ"ל אמאי לרבנן מהימנו אגניבה. דהא עכ"פ הוזמו על מקצת העדות ובטלה מקצת עדות א"כ אף שלא נעשו פסולים עי"ז יבטל עדותן לגמרי. דמ"ש מביטול מקצת העדות ע"י פיסול קורבה להירושלמי. ומצאתי בשט"מ דב"ק שם (דע"ג ע"א) שהקשה וא"ת כי נמי מכאן ולהבא כו' נימא עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה. ויש לומר דלא שייך עדות שבטלה מקצתה כו'. דהא אין הפיסול והביטול משעת העדות רק משעת הזמה ואילך עכ"ל. ובודאי כוונתם דהפיסול אינו רק משעת הזמה אבל ודאי דהביטול הוא למפרע שעדות שהוזמו עליה בטילה מכל וכל ואפ"ה לא אמרינן עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה. וזה לכאורה נגד מ"ש בירושלמי דגיטין דאע"ג שלא נפסלו העדים לזה כלל אמרינן ג"כ עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה. דהש"ס דידן בב"ק לא ס"ל לבטל העדות מצד שנתבטל במקצת כלל. והמשנה במכות מקיש שלשה לשנים. י"ל לש"ס דידן דהוא מטעם אחר כמש"ל (באות זה). ויש לחלק דגניבה וטביחה הם שתי עדיות ע"כ לא אמרינן בזה עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה אא"כ נעשו פסולים לעדות ממש. וזהו דין הגמרא בב"ק (ע"ג). אבל בעדות אחת ממש דומיא דהירושלמי דגיטין בכותב כל נכסיו לשני בנ"א יחד לפ"ד ר' יוחנן דמחשיב זה עדות אחת אמרינן עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה אף שלא נעשו פסולי עדות כלל לזה השני רק שבטל מקצתו ע"י פסול קורבה כנ"ל. וכה"ג חילקו התוספות בב"ק (דע"ב ב') סד"ה רבא אמר. ויש ראיה לחילוק זה ממ"ש לקמן אות ח' בסוגיא דשבועות (דמ"ח ע"א) דנפסלו לעדות ע"י שקר אף דלכאורה שקר ההוא בגובה הלבנה מצד עצמו אין זה שקר הפוסל לעדות כיון דאין קידוש הלבנה נמשך מהגובה כו'. אעכצ"ל כיון דהוא עדות אחת עם ראיית הלבנה ה"ז כשקר בראיית הלבנה. וק' מ"ש מגניבה וטביחה לרבנן דאף דס"ל מכאן ולהבא הוא נפסל מ"מ לא גרע שקר זה משקר דעדות גובה הלבנה דג"כ אין כדי לפסול מצד זה לבד ואפ"ה בטלה כל העדות וגם נפסלו לעדות. אעכצ"ל דשאני התם דהם שתי עדיות אבל הכא שהוא עדות א' ה"ל כדבר אחד ממש וממילא שי"ל בעדות אחד דין עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה כהירושלמי דגיטין. ומיהו בנד"ז בלא"ה אין שייך כלל לומר דין עדות שבטלה מקצתה דאפילו להירושלמי אין זה אלא כשהמקצת עכ"פ בטלה בבירור גמור כגון שהן קרובים לאחד וקרוב פסול לעדות והרי אין עדותו עדות כלל משא"כ הכא שרק הגביר רח"כ מכחישו ה"ל חד לגבי חד ולכ"ע לא שייך בזה דין עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה. וכמ"ש הפנ"י במסכת ב"ק (דע"ג) דדוקא כשבטלה מקצתה ע"י הזמה אמרינן כן ולא ע"י הכחשה משום דאז גם אפילו המקצת שנתבטל לא בטל בבירור רק מספק. ובנ"ד נמי המקצת שבטל לא בטל בבירור רק ע"י הכחשת עד א' היינו הגביר רח"כ. ואע"ג שהרח"כ הוזמן לעדות לברר הדבר ולכן י"ל שנאמן יותר מהעד א' דכה"ג כ' הריב"ש סימן קכ"ז שיותר יש לסמוך ע"ד העדות שהוזמנו. וכ"כ הכנה"ג ה' עדות אך זהו לפי' הרז"ה בההיא דפ"ו דשבועות שהביא הריב"ש והתם רש"י ותוספות מפרשים בע"א ולדבריהם אין שום ראיה לדין זה. וגם הריב"ש לא כ"כ רק לסניף. ועיין בספר שער משפט סימן ל' באריכות בזה. ועוד דהענין שנתבטל אינו אפילו חצי דבר מהעדות דעיקר העדות הוא היות בעלה חי. אבל זה אם נשא גוי' בארחאנגעל אינו מעלה ומוריד לגבי היתר אשה זו וא"כ אין שייך לקרות כלל בטלה מקצת העדות שזה אינו אפילו מקצת מהעדות. וכיוצא בזה כתב בתשובת בית אפרים חאה"ע סימן כ"ד לכן אין לבטל עדותו שהוא חי עי"ז [עי' במפתח]:

גואין נראה להקל בנ"ד משום שי"ל דאין זה נקרא עדות שהוכחש מקצתה לבד. כ"א עדות שבטלה כולה (ר"ל מוכחשת כולה עכ"פ) אם עיקר לשון עדותו היה שיודע שהוא בארחאנגעל משום שלקח שם בת סוחר פ'. וא"כ אחר שנתברר לנו שהנשוי של בת סוחר פ' הוא נכרי מתולדתו א"כ בטלה כל עדותו. וא"כ לא דמי כלל להא דכ' הפנ"י בב"ק (דע"ג) דבהכחשה לא אמרינן דעדות שהוכחשו במקצת עדותן ה"ל כהוכחשו בכולה. דב"ב פחז"ה (דל"א) דאמרינן דאע"פ שהוכחשו העדים בענין שני חזקה מ"מ לא בטלה עדותן על מה שהעידו שהיא של אבותיו. דהתם זהו ענין בפ"ע וה"ז שהעידו שתי עדיות בבת אחת דהיינו א' שהיא של אבותיו ב' שאכלה שני חזקה. ולכך אע"פ שהוכחשו על שני חזקה כיון דלא נעשו פסולים לעדות עי"ז מש"ה לא בטלה עדותן על ענין דאבהתיה כיון שהוא ענין בפ"ע ולא נמשך מעדות השני דשני חזקה. משא"כ בנ"ד אם עיקר העדות שיודע שהוא בארחאנגעל הוא מפני שנשוי שם בת סוחר פ'. וא"כ אם נתבטל ענין הנשואין האלו שלהד"מ י"ל דממילא בטלה ג"כ עדותן שאמרו שהוא חי דאע"פ שהוא דבר בפ"ע ויכול להיות זה בלא זה מ"מ כיון שנמשך אצלו זה הדבר שהוא חי ממה שהוא הנשוי בת פ' א"כ בהבטל הסיבה בטל המסובב. אע"פ שהמסובב הוא ענין בפ"ע ויכולים לצייר אמיתותו בזולת הסיבה דהיינו לומר שהוא חי וראהו שם אבל לא נשא לעולם בת פ'. אך מנלן להחזיק זאת כיון שהמגיד זאת עושה זה למסובב מהנשואין הנ"ל אם אומר שהוא שם כי לקח כו' וא"כ כשבטל ענין הלקוחין ה"ל שבטלה עיקר עדותו ושרשו וממילא בטל הנמשך מהעיקר ואין זה דומה לענין בטלה מקצתה כו' כנ"ל. ויש לדמותו למ"ש בגמרא פרק זה בורר (דכ"ג ע"ב) הבא לידון בשטר ובחזקה נידון בשטר. ומבואר זה בהרמב"ם רפט"ו מהלכות טוען ובטוש"ע ח"מ סימן ק"מ ס"ד וז"ל מי שערער על שדה זו והביא עדים שהיא ידועה לו. והביא זה שבתוכה שטר שלקחה ממנו והביא עדים שאכלה שני חזקה אומרים לו בתחלה קיים שטרך אם נתקיים הרי טוב וידון בשטר ואם אי אפשר לו לקיים סומכין על עדי חזקה עכ"ל. וכתב הה"מ וז"ל ומכלל דבריהם שאם נמצא שטר מזוייף הרי חזקתו בטלה ולכך אנו מצריכים אותו לברר ודבר פשוט הוא והטעם דחזקה מכח שטרא קא אתי עכ"ל. וכ"כ הטור סימן ק"מ בשם רב האי וכ"פ בש"ע שם. הרי דאע"פ שיש לו עדי חזקה והחזקה מצד עצמה מהני. אך כיון שעשאה מסובב מן השטר נמצא השטר הוא סיבה להחזקה לכן בהבטל הסיבה ממילא בטל כח המסובב. וז"ש הה"מ דחזקה מכח שטרא קא אתי. ור"ל דמש"ה כשנתגלה לנו שהשטר מזוייף א"כ ממילא החזקה לאו כלום הוא. ואע"פ שהיינו יכולים לצייר ולמצוא שהחזקה מצד עצמה מהני אם לא היה שטר כלל רק שאמר לו לך חזק וקני וכדאיתא בב"ב (דק"ע ע"א). מ"מ עכשיו שהמחזיק עושה השטר לסיבה להחזקה לכן כשנמצא השטר מזוייף בטלה החזקה. וכך נאמר בנ"ד אם מה שאמר האיש שיודע שהוא חי בארחאנגעל עשה זה מסובב משום שיודע שלקח שם בת פלוני. ולכן בהבטל הסיבה בטל המסובב ממילא וא"צ לחוש לזה כלל:

ואם תאמר מ"ש מהא דקיי"ל פלוני רבעני לרצוני דפלגינן דבורי' ומהימנינן ליה על פלוני אע"פ שאינו נאמן על עצמו. ואע"פ שי"ל ג"כ דהרי תלאן זב"ז פלוני רבעני. וא"כ בהבטל ענין רבעני ממילא יתבטל ג"כ ענין פלוני רבע. וא"כ שמא צריך לחלק דחזקה מכח שטרא קאתי. גריעא יותר מענין תלאן זה בזה. וגבי תלאן זה בזה לא נתבטל זה בביטול זה. (ול"ד לנדרים (דף כ"ו ע"ב) דאם תלאן זב"ז הותר הראשון הותרו כולן כו') וא"כ נד"ז נמי אפילו אמר שהוא חי כי לקח שם בת פלוני ה"ל רק כתלאן זב"ז ואמרינן פ"ד. ואינו מתבטל זה בביטול זה אא"כ אמר שיודע שהוא חי כי ראהו נשוי לבת פ' אז י"ל דה"ל כמו חזקה מכח שטרא קאתי וגריעא מתלאן זב"ז. מיהו י"ל דבתלאן זב"ז נמי בטל זה בביטול זה. וגבי פ"ד שאני דהתם לא בטל כלל גם זה שאמר רבעני אלא דאין מאמינים לו משום שאין אדם מע"ר. ומש"ה לא בטל עכ"פ ענין פ'. וה"ל כמ"ש הרשב"א רפ"ק דגיטין גבי עבד שהביא גיטו וכתוב בו מתנה דאע"ג דלגבי המתנה אינו נאמן אין זה נקרא בטלה מקצתה דהכא לא נתבטל הוא אלא משום דלא נתקיים בחותמיו עכ"ל. אבל היכא שנתבטל ממש הענין שתלה בו ענין היותו חי י"ל דבטל ג"כ ממילא הגדתו על ענין היותו חי. מיהו נראה כוונת הרשב"א הוא בענין אחר והיינו כמ"ש הר"ן בגיטין שם לפי שעל פי הגט שהוא חתום ברחוקים היא נשאת וקרוב גלוייא מלתא בעלמא הוא דמגלי דהיינו חתימת ידייהו דסהדי לאפוקי מחששא דעלמא דחיישינן בה עכ"ל. ור"ל כיון קיום שטרות הוא דרבנן ומדאורייתא א"צ קיום כלל א"כ מה שאינו נאמן על המתנה אין זה נקרא בטלה מקצתה דהא מדאורייתא יש כאן עדות וז"ש הרשב"א לא נתבטל הוא אלא משום דלא נתקיים בחותמיו. והראיה ע"ז שהרי פ"ק דסנהדרין (ד"ט ע"ב) הקשו על דין פלוני רבעני לרצוני מדין עדות שבטלה מקצתה ותירצו משום דלגבי עצמו ואשתו אינו בגדר עדות כלל משא"כ בשאר קרובים ע"ש בנ"י ובחידושי הר"ן. לפ"ז צ"ל מה שאין מאמינים לו על אחותו נקרא בטלה מקצת העדות ולא כמו שכתבתי. אכן להתוס' ורש"י שם דה"ה באחותו אמרינן נאמן להורגו ולא להורגה לכאורה לפ"ז צ"ל הטעם שאין זה נקרא עדות שבטלה מקצתה מהטעם שנתבאר דלא בטל כלל גם המקצת רק שאין מאמינים לו על זה. וכן צריכים אנו לחלק כן לפמ"ש בתשובת נו"ב חאה"ע סימן ע"ב באריכות דאפי' באומר אני זניתי עם אשתך ס"ל להפוסקים דפלגינן דבוריה (ועי' תומים סימן ל"ד ס"ק כ"ב דגם הרשב"א ס"ל כן רק לענין קטלא לא ס"ל כן להרשב"א) ויחיד הוא הרשב"א בזה לפ"ד הנ"ב. והרי התם כיון שאין בדבריו כלום על עצמו מהכ"ת יהיה נאמן על האשה הא התם ה"ל ענין האשה רק מסובב מן הסיבה דענין אני וכו' כמו חזקה דאתי מכח שטרא. וא"כ י"ל בהבטל הסיבה בטל המסובב כמו גבי נמצא השטר מזוייף. אעכצ"ל משום דהתם לא בטלה הסיבה כלל בודאי אלא דאין מאמינים לו כו'. וא"כ היכא דבטלה בודאי כמו גבי נמצא השטר מזוייף. י"ל דאפילו אינו ע"ד סיבה ומסובב. אלא שתלאן זה בזה. אפשר דג"כ בטל זה בביטול זה וה"ה דהכחשה על זה ה"ל הכחשה אכולו כיון דתלאן זב"ז כולו חדא הוא. אך לכאורה גבי דאבהתיה היא ואכלה שני חזקה ה"ל ג"כ כמו תלאן זב"ז שהרי שני הדברים מחזיקים ענין א' והוא שהשדה של זה המחזיק ואעפ"כ בהכחשת דבר א' לא חשיב הכחשה על ענין השני לדידן דקיי"ל כרב נחמן. אך לרבא שם כ' התוספות פ' חזקת (דל"א סע"א) ולריב"א נראה דהתם גניבה וטביחה תרי מילי נינהו כו' אלא הכא כי אתכחיש אאכילה כו' ע"ש ובתוספות דב"ק (דע"ב ב') סד"ה רבא אמר הנ"ל אות א'. וזהו כעין החילוק שזכרתי כאן בענין תלאן זה בזה אבל אנן לא קיי"ל כרבא אלא דאפ"ה נאמן בענין אבהתיה. וה"נ הגדתו הוי רק כה"ג שראה אותו בארחאנגעל ושלקח שם בת וכו' א"כ ע"י שהוכחש בלקיחת בת פ' לא חשיב כלל הכחשה על מה שראה אותו:

דאך מ"מ י"ל דבטלה עדותו. דהנה גבי דיני ממונות קיי"ל דעדות המכחשת זא"ז בחקירות פסולה ובטלה עדותן. ויש בזה ב' שיטות היינו שטת הרמב"ם העדות בטל לגמרי מגזרת הכתוב ולכן אפילו לשבועה אינו זוקק. ושטת חכמי לוניל הובא בבעה"ת שכ"ט דטעם הפיסול משום דה"ל כעד א' בהכחשה ר"ל כשאחד מעיד שהלוהו מנה בניסן והב' מעיד שהלוהו מנה באייר. דנין כאילו על הלואת ניסן מכחישו זה הב' ועל הלואת אייר מכחיש הא' ומש"ה עדותן בטלה אבל מ"מ יש כאן עד אחד כשר ממ"נ וזוקק לשבועה. כ"כ התומים סי' ל' סק"ד. והנה בעדות אשה י"א דג"כ עדות המוכחשת בחקירות בטילה לגמרי והיינו דכד"מ דמי וכשטת הרמב"ם דבטלה לגמרי וי"א דכשרה כשטת בעה"ת הנ"ל דזוקק לשבועה משום דה"ל כעד א' וכיון דבעדות אשה מהימן עד אחד שפיר דמי. והיינו דוקא כשהשני המכחישו בחקירות מעיד ג"כ שמת אז שפיר שייך הממ"נ שיש כאן ע"א כשר האומר שמת. אבל כשעד המכחישו בחקירות אינו מעיד כלל שמת ודאי עדותו בטלה לכ"ע ואדרבה לשטת בעה"ת בטלה טפי מאחר דס"ל דהכחשה בחקירות ה"ל כמכחישו בגוף הענין ממש א"כ יש כאן עד אחד בהכחשה ממש דודאי עדותו בטילה. וכן אפילו להרמב"ם דלא שמעינן ליה הך סברא דהכחשה בחקירות ה"ל כהכחשה. דלא כי בגוף הענין ממש. מ"מ כיון דלדידיה אפילו שניהם מודים שעיקר הענין אמת רק שמכחישים בזמן או מקום העדות בטלה. כש"כ וק"ו כשהשני מכחישו בזמן ומקום ואינו מעיד שגוף הענין אמת דודאי עדותו מתבטלת. וראיה לחילוק זה ממ"ש מהרש"א ר"פ היו בודקין בדיבור הראשון. ועוד נ"ל כו' כיון ששניהם מעידים על גוף המעשה כו' אבל כו' ע"ש ולא דמי למ"ש התוספות גבי נמצא ביניהן קרוב או פסול דכשמכחישים זה את זה לא אמרינן כן אלמא דלענין זה חמור יותר כששניהם מעידין על גוף המעשה כו' דהחילוק פשוט. דהתם הוי משום גזה"כ מקיש שלשה לשנים וכשמכחישים זה את זה אינו עדות אחת כלל אבל הכחשה דחקירות דפוסל משום שאין זה נכון א"כ כ"ש וק"ו כשאותו המכחישו בחקירות אינו מעיד כלל על אמתת הענין דאז ודאי אין זה נכון טפי. וכן מבואר בשו"ת עה"ג סי' ס"ז והביאו במרה"צ ס"ק ע"ט דס"ל עדות המכחשת זה את זה בחקירות כשרה בעדות אשה והיינו כששניהם מודים שאינו קיים. אבל כשהשני המכחישו בחקירות אינו מעיד באמתת הענין לכ"ע בטלה עדותו וכ"כ בספר עצי ארזים ס"ק פ"א. ובמרה"צ שם ביאר זה ג"כ אהכחשה דמקום ע"ש ומ"ש בתשו' ב"י בדיני יבום סי' א' כשמכחישים זה את זה במקום מיתתו עדותן כשרה צ"ל משום דשניהם מעידין שמת וס"ל הכחשה בחקירות כשר בעדות אשה משא"כ כשהמכחישו בחקירות אינו מעיד שמת עדותו בטלה בין להרמב"ם בין לחכמי לוניל. דלחכמי לוניל שבבעה"ת יש לדון זה כדין הכחשה על גוף ענין דה"ל כאומר לא מת אע"פ שאינו מכחישו רק בחקירות. ולרמב"ם זה בטל במכ"ש מדין עדות המכחשת זה את זה בחקירות דעדותן בטלה ג"כ לגמרי וכ"ש כשמכחישו בחקירות ואינו מעיד על גוף הענין:

ועפ"ז נבואה לנ"ד דכיון שאותו המגיד שהגיד איך שראה אותו בארחאנגעל ושהחליף דתו שם ולקח אשה שם אצל סוחר והגיד שם הסוחר. הוכחש היטב מדרישת הגביר ר"ח כהנא שהעיד בב"ד שדרש וחקר בארחאנגעל ולא נמצא שם איש כזה ושמכיר לוקחי בנותיו של הסוחר הנ"ל שהם גוים מתולדתן. א"כ ה"ל זה הכחשה בחקירות דאותו מקום. שלדברי המגיד הנ"ל הוא בארחאנגעל חתן הסוחר ההוא. ורח"כ העיד שלהד"מ. וכיון דה"ל הכחשה בחקירות נידון כהכחשה בגוף הדבר לבעה"ת. וכן להרמב"ם מטעם אחר כנ"ל. אלא דלבעה"ת ה"ל המגיד שהעיד שהוא חי עם רח"כ כמו שני עדים המכחישים זה את זה. ונפ"מ עכ"פ דמצטרף הגביר רח"כ עם העד שהעיד משם ר' יעקב חנותת על מיתת בעלה כדי שיהיה רוב דעות נגד המגיד הנ"ל. ולהרמב"ם הי' מקום לומר כיון דהוכחש בחקירות עדותו בטלה לגמרי. (מיהו י"ל דזה אינו כיון שאינו מעיד על מיתתו רק שמכחישו בחקירות אין שייך לומר גזה"כ לבטל עדותו לגמרי רק נידון כע"א בהכחשה). [ע' במפתח]:

הוהנה מכ"ז יצא לנו שמצאנו ענין שכשהוכחשו רק במקצת העדות לבד ועל שאר העדות מעיד א' מהן ואינו מוכחש בו. מ"מ דיינינן להו כאילו מוכחש בכולו. וזה כעין ענין עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה רק שאין זה ענין בטלה אלא הכחשה דהיינו עדות שהוכחש קצתו ה"ל כאילו הוכחש כולו. והיינו כשהכחישו בחקירות אז אע"פ שבעצם העדות אינו מכחישו דיינינן להו כאילו מכחישו בעצם. וזה מוכרח לשטת בעה"ת וחכמי לוניל עכ"פ כנ"ל וגם להרמב"ם נ' דיציבא מילתא דאטו יציבא בארעא שכשמעיד בגוף העדות ומכחישו בחקירות יהיה עדותן בטלה כו' כנ"ל. ויש להעיר ע"ז ממ"ש הרב"י בח"מ סי' ל"א וז"ל כ' במישרים נתיב ב' חלק ז' ואם אינם מכחישים זו את זו אלא בקצת העדות ובקצת אינם מכחישים נתקיים אותו הקצת עכ"ל. ובתומים סי' ל"א סק"ב האריך בזה ותוכן דבריו דאם על הקצת שאין מכחישים זא"ז אין מעיד רק כת אחת אז לכ"ע אמת דינו של רי"ו דנתקיים אותו הקצת והוא תלמוד ערוך דפרק חזקת (דף ל"א) שהבאנו למעלה זה אייתי סהדי דאבהתיה היא ואכלה שני חזקה וזה אייתי סהדי דאכלה אותן שני חזקה אמרינן נהי דאתכחיש בשני חזקה באבהתיה לא אתכחיש. וכן פסקינן לקמן סי' קמ"ו. אך אם על אותו מקצת שלא הוכחשו מעידים כל העדים יש מקום לפסול משום דה"ל כמו נמצא א' ביניהן קא"פ ומסיק שדין זה הוא מחלוקת הפוסקים אם נתקיים המקצת עכ"ל. ומעתה אמאי בנ"ד דהוי ג"כ הכחשה בקצת העדות דהיינו בענין המקום שהוא בארחאנגעל שע"ז מכחיש הגביר רח"כ לאותו שהעיד על בעלה של זו שהוא שם אבל בקצת העדות אינו מכחישו דהיינו נידון שהוא חי עכ"פ וגם ע"ז אין מעיד רק העד ההוא לבד ולא הגביר רח"כ המכחישו וא"כ הרי כ' התומים דבכה"ג לכ"ע אמת דנתקיים אותו הקצת והוא תלמוד ערוך ואיך כתבנו בפשיטות לנגד. וקושיא זו קיימת לשטת בעה"ת הנ"ל. אך לשטת הרמב"ם נוכל להעמיד ב' הדינים. ונאמר דהרמב"ם ס"ל כמ"ש התומים דאינו מתקיים המקצת אא"כ אין מעיד ע"ז רק כת האחד. אבל כשכולם מעידים גרע טפי ובטלה עדותן. לפ"ז יצא לנו ג"כ דהא דבמכחישין זה את זה בחקירות בטלה עדותן אע"פ שהוא רק הכחשה בקצת העדות היינו דוקא בשכולם מעידים על גוף המעשה דאז גרע טפי. אבל אם זה מכחישו רק בחקירות ועל גוף המעשה אין מעידין כלל י"ל דנתקיים עדותן על גוף המעשה כיון דע"ז לא הוכחשו וכמו דמקיימין עדות אבהתיה. ונמצא לשטת הרמב"ם דלכאורה היא עיקרית יותר (לשטת הסמ"ע והש"ע סי' ל' דאפילו לשבועה אינו זוקק) אין לנו ראיה לומר דבמכחישו בחקירות ואינו מכחישו אגוף המעשה יהי' כל העדות בטל בדיני ממונות. וההכרח שהכריח אותנו לומר דבטלה משום וכי יציבא בארעא כו' י"ל ע"ז דינו של התומים יוכיח דיציבא בארעא וכו'. וקרוב לזה ממש מצאתי בתשו' מהרי"ט ח"א סי' קל"ח וז"ל. וכי אמרינן דעדות המכחשת זא"ז בדרישות וחקירות עדות כולם בטלה היינו דלדברי כולם קידושיו קדושין אלא זה אומר בכה וזה אומר בכה כיון שכולם עדים הכחשתו של א' מהם פוסלת את כולם דהוה ליה כנמצא קרוב או פסול דמדין תורה עדותן בטילה אבל זה שלדבריו אינה מקודשת ה"ל כעד אומר לא נתקדשה ושנים אומרים נתקדשה ואין דבריו של אחד במקום שנים עכ"ל. ואע"ג דלסוף מסיק כיון דלקיים הקדושין בא ה"ז מכלל העדים מ"מ נשמע מזה לנ"ד שהגביר רח"כ ודאי להכחישו בא א"כ כשמכחישו בחקירות להעד אינו דומה לדין עדות המכחשת זא"ז בחקירות דעדות כולם בטלה לגמרי מגזה"כ דהיינו דוקא כשכולם היו עדים להעיד על ענין א' משא"כ הכא דלהכחישו בא א"כ במאי דאכחוש אכחוש. ובמאי דלא אכחוש אין לנו לבטל עדותו. כיון שאין לנו מי שמכחישו ע"ז. ונמצא יש לנו לומר שהגדת העד שהעיד שהוא חי נשאר קיים. ותדע דעכצ"ל כן דהא אילו ג' עדים העידו שהוא קיים וא' מכחיש שניים בחקירות. י"ל דעדותן בטל לפ"ד הרמב"ם עי' תשובת ב"י בדיני קדושין ובתומים ריש סי' ל'. דלהרמב"ם הדין כן רק שהתומים הכריע לדינא להפך ע"פ סברת בעה"ת אבל אנו מדברים ע"פ סברת הרמב"ם כנ"ל. ואילו רק שנים מעידין שקיים והשלישי מכחישן בחקירות לבד פשיטא דאין דבריו של א' במקום שנים. וא"כ כמו כן י"ל בנד"ז דכשמכחישו בחקירות לבד י"ל במאי דלא אתכחוש לא אתכחוש:

ואך הנה לשטת בעה"ת צריך עכ"פ ליישב מ"ש דעדות המכחשת זא"ז בחקירות מבטל כל העדות אף שההכחשה רק במקום או בזמן ובגופה של עדות שניהם שוים ומ"ש מדינו של רי"ו הנ"ל דהא לבעה"ת הכחשה בד"מ בחקירות אינו מגזה"כ. אך זה מתורץ ע"פ תשובת מהרי"ט ח"א סי' קל"ח הביאו בשער משפט סי' ל"א שהקשה קושיא זו. וז"ל ולא דמי לזה אומר של אבותי כו' דהתם עדות דאכילה ועדות דאבותיו תרי מילי נינהו עכ"ל. ור"ל משא"כ חקירות הם זמן ומקום של המעשה מש"ה הכחשה בחקירות ה"ל כהכחשה בגוף המעשה. ובודאי זו סברא נכונה וראיה דהא אחד אומר מנה הלוהו ואחד אומר מאתים עדותן קיימת על מנה אע"פ שיש כאן הכחשה על מנה הב' (דלא כמהרי"ט בתשו' חאה"ע סוף סי' ל"ח שיחיד הוא נגד כל הפוסקים כמ"ש במ"א באריכות). והיא הכחשה גדולה בגוף המעשה ומ"ש מהכחשה בחקירות דהוא רק כוונת הזמן והמקום והרי כוונת המעשה היא גוף העדות וגדול יותר מענין הזמן והמקום עי' רש"י פ' היו בודקין גבי בדיקות כחקירות משוי ליה דהמקום לא הרגו ועי' בחידושי הר"ן ר"פ הנ"ל ובגי"ת שער ס"ו והדברים עתיקים. אעכצ"ל דמ"מ שני המנות תרי מילי נינהו ונהי דבמנה הב' הוי הכחשה בגוף המעשה מ"מ מנה הב' לגבי מנה הא' הוא ענין בפ"ע ונחשב הכחשה זו לגבי מנה הא' רק כמו בדיקות עי' חידושי הר"ן ר"פ ז"ב. משא"כ זמן ומקום דמנה הא' פוסל בו הכחשה. לכן א"ש דבהכחשה בחקירות חושב בעה"ת כהכחשה בגוף המעשה ממש. משא"כ גבי זה אומר של אבותי כו' עדות דאכילה ועדות דאבהתיה תרי מילי נינהו כמו מנה ומאתים וכשהוכחש אאכילה או אמנה ב' לא נחשב זה להכחשה על מנה אחד. וכיון שכן בנ"ד דיש הכחשה על המקום י"ל דנחשב לשטת בעה"ת כאילו הכחישו ג"כ בגוף המעשה וה"ל עד א' בהכחשה עכ"פ. אך כ"ז לשטת בעה"ת וחכמי לוניל אבל לשטת הרמב"ם אין לנו זאת. ונקדים לשון רש"י בפרק ז"ב (דף ל') אהא דאמר רב יהודה עדות המכחשת זו את זו בבדיקות כשרה בדיני ממונות. פרש"י בבדיקות שאינה משבע חקירות באיזו יום באיזו שעה שהזמה תלויה בהן אבל בכליו שחורים וכליו לבינים שאין דין הזמה תלויה בהן עכ"ל. ונראה דס"ל לרש"י שהטעם שלא הכשיר רב יהודה בד"מ רק בעדות המכחשת זה את זה בבדיקות ולא בחקירות הוא משום דהזמה תלויה בחקירות ומש"ה לא הקילו בהו חז"ל גם בדיני ממונות. אבל לולי זה היה מקום להקל בהכחשה דחקירות כמו בהכחשה דבדיקות דהא שניהם הם חוץ לגופה של עדות. וצ"ל דס"ל דהטעם שכ' חכמי לוניל לפסול הכחשה בחקירות דזה האומר באייר הלוהו ולא בניסן הוה ליה על הלואה דניסן כמכחיש ואמר לא הלוהו כו' אינו עולה יפה דא"כ בבדיקות נמי נימא הכי דזה האומר מנה שחור הלוהו ה"ל כמכחיש על אותו הלואה שהעיד העד הראשון האומר מנה לבן הלוהו כו'. וא"כ ה"ל עד אחד בהכחשה על כל הלואה ומדלא אמרינן הכי אלמא דאין זה ענין כלל לע"א בהכחשה כי ע"א בהכחשה היינו כשמכחישו בגוף העדות שלא לוה כלל אבל הכא הרי אדרבה שוה עמו שהלוהו רק שמחולקי' על הזמן או על המנה שחור או לבן אינו ענין כלל לע"א בהכחשה רק אמרינן אמאי דאכחוש אכחוש ואמאי דלא אכחוש לא אכחוש. ואנו דנין ההכחשה בטעות וא"כ י"ל כמו כן גבי זמן ומקום כמו גבי מנה שחור ומנה לבן ממש ותדע דגבי דיוטא עליונה ודיוטא תחתונה צירפו עדותן אע"פ שהוא הכחשה במקום. ונראה דרש"י לא ס"ל הטעם משום דבין דיוטא עליונה לדיוטא תחתונה לא דייקי אלא כדפי' הטור משום דבכה"ג אין הזמה תלויה בהן ע"ש בב"י סי' ל'. וכל היכא דאין הזמה תלוי' בהן אין לפסול הכחשה בחקירות יותר מבבדיקות ואין זה שייך כלל לדין ע"א בהכחשה. (ונ"ל ראי' לסברת רש"י דאילו לבעה"ת י"ל דשני כיתי עדים המכחישים זה את זה בחקירות אין א' מכת זו וא' מכת זו מצטרפין לעדות אחרת משום דממ"נ יש כאן עד אחד פסול מאחר דהכחשה בחקירות ה"ל כמכחישו שלא לוה כנ"ל. ובגמרא לא מצינו רק עדות המכחשת זא"ז בחקירות עדותן בטלה משום שנאמר ודרשת כו'. אבל לא מצינו דיש ע"ז שם עדות א' פסול דגבי שתי כיתי עדות המכחשת זה את זה פרש"י בשבועות (דף מ"ז ע"ב) כת אחת אומרת הרג וכת אח' אומר' לא הרג. דה"ל הכחשה בגוף הענין וכ"כ הטור סי' ל"א. אבל בששניהם שוים בגוף הענין רק ההכחשה בזמן ומקום לא מצינו כזאת. והא דשבועות (דף מ"ח א') גבי א' אומר גבוה ג' וא' אומר גבוה ה' חשיב ג"כ עד א' פסול י"ל משום התם חשיב ג"כ כמו הכחשה בגוף העדות ותדע דאל"כ ה"ל עדות המכחשת בחקירות ועדותן בטלה ואיך מצטרף הוא ואחר ואין דבריו של א' במקום שנים הא ג' עדים ושנים עם השלישי מוכחשין בחקירות עדותן בטלה א"ו דאין זה חקירות רק גוף המעשה ואע"פ שבהאחרונים ריש סי' ל"א משמע דעדות המכחשת זה את זה בחקירות אין מצטרפין לעדות. אפ"ל דזה א"ש לשטת בעה"ת ולא לשטת רש"י. ועי' לקמן סוף אות יו"ד כתבתי להפך ומש"כ איך מצטרף כו' י"ל משום השלישי לא נצטרף עם שנים אלו בתחלה ע"כ אינו נפסל מצד עדים המכחישים זא"ז בחקירות ועי' במס' ר"ה במשנה פ"ב שאם יפסל אחד מהן יצטרף השני וכו'. וצ"ע). ועכ"פ כיון לשטת רש"י והרמב"ם טעם דעדות המכחשת זא"ז בחקירות הוא חמור בד"מ ג"כ לבטל עדותן הוא משום בחקירות הזמה תלויי' בהן. אבל לא דדיינינן להו כאילו מכחישו בגוף הענין כנ"ל. וא"כ הי' סברא לומר דלא החמירו כן רק כשכולם מעידים על גוף המעשה ויש ביניהם הכחשה בחקירות אז פסילי משום שיש ביניהן הכחשה בדבר שהזמה תלוי' בו ולכן אפילו שלשה עדים ויש בין השנים לשלישי הכחשה בחקירות פסול משום דמקיש שלשה לשנים. אבל אם השלישי אינו מעיד על גוף המעשה כלל רק שמכחיש להשנים בחקירות אינו מתבטל עדות השנים דלא שייך לומר מקיש שלשה לשנים כיון השלישי אינו עד כלל ונדון כהכחשה לבד ואין דבריו של אחד במקום שנים ועדיף מדין א' אומר גבוה שלש כו' הנ"ל. ולפ"ז י"ל ג"כ בנ"ד ג"כ דעד א' נאמן בעדות אשה להחמיר ולהקל. וכשהשני אינו מכחישו על גוף הענין כלל רק על חקירות אינו דומה לעדים המכחישים זה את זה בחקירות דעדותן בטלה לגמרי. דהתם היינו כששניהם מעידים. משא"כ הכא. ולפיכך נידון כדין עדים המכחישים זא"ז במקצת העדות דעדותן קיימת על המקצת שאין מכחישו כנ"ל בשם רבנו ירוחם. כיון דלהרמב"ם הכחשה בחקירות מצד עצם אינו כמכחישו בגוף המעשה רק גזה"כ וזה אינו שייך בכה"ג. מיהו י"ל להפך דבשלמא גבי ג' עדים כשהשלישי מכחישם בחקירות לבד שפיר שייך להקל כשאינו מעיד על גוף המעשה דהא ודאי אין דבריו של אחד במקום שנים כמ"ש בשבועות (דף מ"ח) וא"א לבטל עדותן רק משום מקיש שלשה לשנים. וכשאינו עד כלל לא שייך לומר כן. אבל גבי שני עדים שהאחד מכחיש חבירו בחקירות לבד ודאי יש להחמיר טפי כשאינו מעיד על גוף המעשה מכשמעיד. דאם כשמעיד עמו בשוה על גוף המעשה עדותן בטלה מצד שמכחישים זה את זה בחקירות אין סומכין על דבריהם כש"כ כשהאחד מעיד לבד על גוף המעשה והוא מוכחש בחקירות מעד שני א"א לסמוך עליו. והגע עצמך אם ידענו ע"פ שני עדים שמשקר בחקירות ודאי אין עדותו כלום אע"פ שהשני עדים אין יודעין נידון גוף המעשה. דזהו כש"כ וק"ו מדין שני עדים המכחישים זא"ז בחקירות (ועיין משנה ד' פ"ק דמכות שהרי נהרג זה כו' דה"ל הכחשה בחקירות ובגוף המעשה אין יודעי' וחשיב הכחשה) וכיון דע"פ שני עדים המעידים שמשקר בחקירות בטלה עדותו א"כ ה"ה בשאחד מכחישו בחקירות ה"ל בטלה עדותו דהא עד אחד נאמן להכחיש עד אחד משא"כ בשני עדים והשלישי מכחישם בחקירות לבד אין דבריו של אחד במקום שנים כנ"ל. וכמו שיש חילוק גדול בין שלשה לשנים בהכחשה דגוף הענין שכשנים אומר לוה ואחד אומר לא לוה פשיטא דחייב הלוה. אבל אחד אומר לוה ואחד אומר לא לוה פטור. כך יש לחלק ביניהם לענין הכחשה דחקירות לבד דהכחשה בחקירות לבד כשאינו מעיד על גוף הענין יש לדונו כהכחשה בכל גוף הענין לכך אין דבריו של אחד במקום שנים אבל עד ועד ה"ל עד אחד בהכחשה כנ"ל. כך אפשר לומר. ונמצא דלפ"ז גם לסברת רמב"ם ורש"י יהיה נ"ד להקל דזה שהגביר רח"כ מכחישו שאינו בארחאנגעל ה"ל כמכחישו בגוף הענין ובטלה עדותו:

זאך מצד אחר נ' ברור דהכחשה דנד"ז אינו שייך לחקירות. דבשלמא אם היה מכחישו שלא הי' הבעל בארחאנגעל כלל באותו יום שאמר שהי' זה הי' הכחשה בחקירות. אבל בנ"ד אין הגביר רח"כ יודע כלל מזה. וגם י"ל שלא הי' כלל הגביר רח"כ בארחאנגעל אז באותו זמן שאמר העד שאז הי' שם בעלה של זו כ"א אחר זמן בא לשם הגביר רח"כ הנ"ל וא"כ א"א לו להכחישו בחקירות. רק שמכחישו על ענין הנשואין שזה נתברר שבנותיו של סוחר פלוני נשואות לגוים. וזו אינה כלל מענין הכחשה בחקירות שהם הכחשה בדברים המביאן לידי הזמה. ואין לומר דה"נ ה"ל כדין הכחשה במקום המעשה דחשיב חקירות שלדברי העד בעלה של זו הוא הי' בבית סוחר פלוני וזה מכחישו שלא הי' מעולם בבית סוחר הנ"ל. ומקום פרטי בעיר א' הוא ג"כ מהחקירות כדמוכח מענין דיוטא עליונה ודיוטא תחתונה דפי' הטור סי' ל' דלא הוי הכחשה בחקירות משום שיכולי' לראות מזה לזה הא לאו הכי חשיב הכחשה בחקירות אע"פ דהכל בעיר אחד משום שעי"ז יכול לבוא לידי הזמה לומר עמנו הייתם בבית אחר. וה"נ י"ל כן. אך זה אינו דהא הוא אינו מעיד בפי' שהי' אז הוא בבית הסוחר וגם רח"כ אינו מכחישו ע"ז כ"א ההכחשה הוא בענין לקיחת הבת וזה מילתא אחריתי הוא ואינו ממש כמו הכחשת במקום שעי"ז הוא שהעד בא להזמה כדפרש"י ר"פ היו בודקין וז"ל באיזה מקום שזו היא המועלת להביא את כל החקירות לידי הזמה דבלא"ה לא מיתזמי עכ"ל ור"ל בצירוף הזמן והמקום נשלם ההזמה שמזימים אותן לומר עמנו הייתם בזמן ההוא במקום אחר וזה שייך ג"כ על מקום פרטי בעיר א' כמ"ש בגמ' פ"ק דמכות (דף ה') עמנו הייתם במזרח בירה כו'. וממילא הכחשה במקום פרטי ה"ל הכחשה בחקירות. אבל ע"י מעשה לקיחת הבת הסוחר עם הזמן לא יבוא העד לידי הזמה כ"א בצירוף המקום. נמצא סוף סוף המקום גורם ההזמה ולא מעשה הנשואין. לכן ההכחשה בזה אינו דין הכחשה בחקירות כ"א הכחשה בבדיקות גדולות וזה דומה למ"ש בנתי"מ סי' ל' סס"ק ב' ד"ה מעשה בעדים. דיום השוק אף שתלוי בזמן לאו מהחקירות הן כו' ע"ש. וכ"כ בתשובת ב"א סי' נ"ו בשמו. וה"נ מעשה הנשואין אף את"ל דתלוי במקום ה"ל כיום השוק דאף שתלוי בזמן לאו מהחקירות הוא. וכדמסיים שם הנתי"מ דעיקר חקירת הן אותן השבעה דוקא וכל שאר הדברים בדיקות מקרי (או דומה לדין הכחשה בין דיוטא עליונה לתחתונה לפי' הטור דה"ט דלא חשיב הכחשה בחקירות אע"פ שיש הכחשה במקום רק משום שאינו נוגע להזמה כו' ע"ש). וכיון שאין זה חקירות א"כ י"ל דאף אם הוכחש ע"ז לא מבטלינן סהדותיה על מה שלא הוכחש וכמש"ל בשם ר"י. ולא מיבעיא דלהרמב"ם ורש"י י"ל כן. אלא אפי' גם לשטת חכמי לוניל ובעה"ת דהטעם דהכחשה בחקירות פסולה בד"מ דדיינינן ליה כמכחישו על הלואת ניסן כו'. א"כ לדידיה ה"נ נימא הכי דה"ל כמכחישו בגוף הענין. אך לדידהו ג"כ עכצ"ל עכ"פ דרק בהכחשה בחקירות דזמן ומקום דיינינן הכי דאל"כ באחד אומר מנה שחור הלוהו וא' אומר מנה לבן נמי נימא הכי. דהאומר מנה לבן הלוהו אילו לא היה אומר רק לא הלוהו המנה שחור ה"ל הכחשה כו' וכמ"ש גבי זמן ומקום כו'. אעכצ"ל דרק בזמן ומקום דיינינן כן ולא בשא"ד. וא"כ בהכחשה זו שאינה בזמן ומקום לא דיינינן ליה בע"א בהכחשה בכל הענין וא"כ י"ל במאי דאתכחוש אתכחוש ובמאי דלא אתכחוש לא אתכחוש. וכש"כ לפמש"ל דהעיקר כהרמב"ם ורש"י דלבעה"ת וחכמי לוניל באמת צ"ע מ"ש מנה שחור ומנה לבן מהכחשה במקום. ולומר דבזה טעו ובזה לא טעו דוחק. משא"כ להרמב"ם ורש"י א"ש דהחומר בזמן ומקום משום שעי"ז בא לידי הזמה. וא"כ נ"ד שההכחשה בדבר שלא בזמן ומקום. וא"כ אף שההכחשה בדבר גדול מאד יש לדונו כדין הכחשה בדבר גדול במקצת העדות שאינו מבטל המקצת שלא הוכחש כמש"ל בשם ר"י מהש"ס דפחז"ה בענין דהכחשה שני הכתות בשני חזקה אינה מבטלת עדותן על אבהתיה שהעידו הכת הא':

חאך באמת נלע"ד שיש מקום לומר דהכחשה גמורה כשנתברר שהעד שיקר בודאי בפרט אחד מהעדות אף שאינו בגוף הענין ממש כ"א מהבדיקות הגדולות אזי מבטלינן סהדותיה לגמרי ונחשב עד שקר. כמו שנוכיח בעזר"ה. והוא מהא דשבועות (דף מ"ח ע"א) גבי אחד אומר גבוה שלש וא' אומר חמש דלרב חסדא נעשו שניהם פסולים לעדות מחמת דממ"נ אחד משקר בענין הגובה. ורב הונא ל"פ עליו רק דס"ל דמספק שאינו ידוע מי השקרן לא פסלינן גברא ואוקמא לכל אחד אחזקת כשרות אבל מ"מ אין שניהן יחד מצטרפין לעדות אחרת. משום דממ"נ יש כאן א' שקרן ופסול לעדות. וה"ה אם נתברר אח"כ מי הוא ששיקר כגון ע"י עד שלישי. נשאר האחד ששיקר פסול לכל עדות שבתורה. כ"ז מתברר שם בסוגיא הנ"ל לפי פשוטה ועי' תומים ריש סי' ל"א שהאריך בסוגיא הנ"ל ומ"מ גם לדבריו הדין אמת כדפרישית. וא"כ נחזי אנן הלא שקר זה בהגובה אינו נוגע לגוף העדות באמת כי גוף העדות הוא ראיית הלבנה ובין שהיה גובה שלש בין חמש הכל אחד לדינא שמקודש החודש. וא"כ לא שיקר בדבר הנוגע לגוף העדות ומהותו ממש. ואעפ"כ מפני שראינו שהוא יכול להעיד דבר שקר בעדותו אזי אין מאמינים לו שוב בשום עדות לא ממון ולא שאר עדות דכשם שמלא לבו לשקר בזה כך חשוד לשקר גם בגוף העדות. ואע"פ דלכאורה אין השקרים שוים עכ"ז אין לנו לחלק ונעשה פסול לעדות ע"י שקר זה ג"כ רק כשהוא שקר שאין לתלותו בטעות כ"א ששיקר במזיד כמו בין שלש לחמש כו' ע"ש. והא דבפחז"ה מקיימין עדותן על אבהתיה אף שהוכחשו בשני חזקה היינו משום דהתם אין ידוע לנו כלל ששיקרו בשני חזקה רק מספקא לן ומספק אוקמא אחז"כ לרב הונא. אבל אם הי' ידוע לנו ששיקרו כגון דהוה מכחשי תרי לחד ותרי לחד (עתוס' פרק מרובה (דף ע"ג א') ד"ה דאסהידו דצ"ל דהיינו אם היו הראשונים עדות מיוחדת ע"ד שכתב הטור ח"מ סי' ק"מ סעיף י"ב בשם הרשב"א) על עדות שני חזקה אז ודאי היה בטל עדותן על אבהתיה במכ"ש מדין גובה הלבנה הנ"ל. והא דעד אומר מנה הלוהו ואחד אומר מאתים עדותן קיימת על מנה הרי עדותן קיימת ומצטרפין יחד אע"פ דממ"נ א' שקרן. י"ל התם ה"ט כיון דזה הפוסלו הוא מעיד עמו בשוה באמיתת המנה. א"כ ממ"נ יש לקיים עדותן על מנה. דמהכ"ת באת לפסול האומר מנה הלוהו משום דהוא שקרן עד"מ לדברי האומר מאתים הלוהו א"כ ע"פ הגדת האומר מאתים באת לפוסלו שלפי הגדה זו פסול הראשון והרי א"כ לפי הגדה זו ג"כ אמת שמנה הלוהו וא"כ הלוואת המנה ודאי אמת ודיבור זה של האומר מאתים משמש לשני דברים לפסול האומר מנה מצד שמכחישו במנה הב'. ולהאמין דבריו על המנה הא' וכן להיפך דיבור של האומר מנה משמש לשני דברים. וכיון דמדיבור זה הנמשך פיסול א' מהעדים מצד מנה הב' ממנו ממש נמשך ג"כ שהלוואת מנה א' אמת ע"כ הקילו חכמים להאמינם לחייבו מנה א'. וזה כמ"ש לקמן סעיף ט' בשם שט"מ פ"ב דכתובות דרק מכאן ולהבא נפסל ולא בעדות זו אלא שלא נתן טעם נכון ולפמ"ש יש טעם טוב כיון דמזו הגדה ממש הנמשך לפסול הב' נמשך אמיתי' דבריו על המנה א"כ ממ"נ כו' משא"כ בעדות אחרת אין מצטרפין דממ"נ יש כאן ע"א פסול ושם ליכא למימר דממ"נ מזו ההגדה הנמשך לפסול נמשך קיום אמיתות הגדתו על העדות כו'. וגם יש תי' אחרים ע"ז. וכ"ז שייך כששנים המכחישים זא"ז מעידים יחד באמתת הדבר שלא הוכחשו אזי מקיימין עדותן על מה שלא הוכחשו. אבל היכא שמי שהכחיש בדבר אחד ונתברר שהוא השקרן ודאי אינו מצטרף לשום עדות כנ"ל מהדין דשבועות דמדרב חסדא בספק נשמע לדידן בודאי. אף אם השקר ששיקר אינו בגוף הנוגע לעצם העדות ממש רק בבדיקות גדולות כנ"ל. ונמצא זאת תורת העולה בידינו מהסוגיא דשבועות (דף מ"ח) הנ"ל. דכל היכא שנתברר שהעד העיד שקר במזיד אפי' רק באחד מהבדיקות לבד נעשה פסול לכל העדות שבתורה. ומעתה בנ"ד אם נאמר דנעשה כאילו נתברר לנו שבודאי שיקר העד על מה שהעיד שנשא בת סוחר פלוני. שוב אינו נאמן כלל לחוש לעדות על מה שהוא חי. דהא עד פסול גמור אינו נאמן גם להחמיר. והרי שקר זה דבר גדול הוא. דאף שאינו נוגע לגוף העדות כי גוף העדות הוא רק שהיה חי אבל מה שנשא הגוי' אין נפ"מ כלל. מ"מ ה"ז לא גרע מענין השקר בגובה הלבנה שג"כ אין נוגע כלל לעצם כוונת העדות ומ"מ כשנתברר ששיקר בזה שוב אינו נאמן לשום עדות כנ"ל וה"נ בנד"ז. אך כשלא נתברר ממש ע"פ שני עדים ששיקר בזה אלא שעד אחד מכחישו אז י"ל לרב הונא מספק אין לפסול עדותו על שהוא חי ולא דיינינן ע"ז כע"א בהכחשה. מיהו בנ"ד שיש עוד עד המכחיש גם על שהוא חי יש להחמיר שמא מצטרף העד המכחישו בהנשואין לבטל עדותו שהוא חי דל"ל כ"כ אוקמא אחזקה. מיהו פ' חז"ה לא משמע כן דהא התם כשבאו אח"כ עדי אבהתא להשני אמרי' דשניהן יש להן כח א' אע"פ שהכת של השני באבהתיה בריאי' יותר. כי שכנגדם הוכחשו בשני חזקה משנים אחרים. ויש לחלק דהתם שנים כמאה ואין נפ"מ כלל אם מוכחשים משנים או מארבעה. אבל הכא ה"ל חד לגבי תרי אע"פ שהעד א' מכחישו בדבר אחד לא בעדות זו ממש שהוא חי מ"מ שניהם מעידין שהוא שקרן בעדות וה"ל כאחד אומר קמי דידי גנב קבא דחושלא. וחד אמר קמאי דידי גנב קתא דבורטיי' דמצטרפין לפוסלו בסנהדרין (דף כ"ז סע"א):

טאיברא לכאורה עיקרא דדינא דאחד אומר גבוה שלשה ואחד אומר חמש יש בו מקום עיון דאמאי נעשה עד אחד מהן פסול עי"ז. מאי שנא מהא דאחד אומר מנה הלוהו ואחד אומר מאתים. דמיירי אפילו במכחישים זא"ז על הלואה אחת. ואעפ"כ עדותן קיימת על מנה וגם לא שמענו דאין מצטרפין יחד לעדות אחרת דגבי שתי כיתי עדים המכחישות זו את זו פרשב"ם בפ' חזקת (דל"א ע"ב) כגון שנים אומרים פלוני לוה מפלוני מנה ושנים אחרים הכחישום ואמרי לא לוה ממנו כלום עכ"ל וכ"כ הטור ח"מ רסי' ל"א. משמע קצת דדוקא במכחישים זה את זה בכל העדות אבל אם כת אחת אומר מנה הלוהו וכת השנייה אומר מאתים מצטרפין אפילו יחד לעדות אחרת וכן פי' הסמ"ע רסי' ל"א סק"א וא"כ קשה מדוע הכא עדותן בטלה וגם אין מצטרפין יחד לעדות אחרת כלל כי נעשה א' מהם פסול לעדות. ומש"ל אות ח' לחלק דמשום הכי עדותן קיימת במנה כיון דזה המכחישו במנה השני מעיד עמו בשוה על מנה האחד אין בו די ליישב נד"ז דה"נ שניהם שוין שראו הלבנה. אך הנה לענין הטעם דהכא עדותן בטלה י"ל משום דהנה הלח"מ פ"ב מהלכות קה"ח סוף הלכה ב' כ' דעדות החדש בעי דרישה וחקירה מן התורה וכ"מ בתוספות דר"ה רפ"ג (דכ"ו ע"א) דעכ"פ דומה לדיני ממונות גם מבואר שם בתוס' (דכ"ה סע"ב) דמה שהקילו בד"מ משום נעילת דלת גבי עדות החדש אין להכשיר ע"ש וא"כ הא דמנה ומאתים זהו מן הקולות שהקילו בדיני ממונות לקיים עדותן על המנה כמבואר בחידושי הר"ן פז"ב (ד' ל') ד"ה אמר רבא. ובהרמב"ם פ"ג מה' עדות סוף דין ג' אפילו אמר האחד מנה הלוהו כו' משמע דזה קולא יותר גם מהא דמנה שחור ומנה לבן ע"ש. וגבי עדות החדש ודאי דלא הקילו בכה"ג כיון דזהו קולא יותר מדינא דאורייתא. רק שהתומים סימן למ"ד ססק"ג השיג על הלח"מ ואין דבריו מוכרחים ועיין בטורי אבן פ"ב דר"ה (דכ"ה). ולדבריו יש ליישב בענין אחר הא דהתם מקיימים העדות והכא עדותן בטלה דמנה הב' לגבי מנה הא' ה"ל כעדות בפ"ע ע"כ אין הכחשה דמנה ב' פוסלת במנה הא'. משא"כ ראיית הלבנה וגובהה הכל ענין א' ואף שאין זה חקירות ממש דלא כהתומים. אך עכ"ז גם להלח"מ קשה אמאי נעשו העדות פסולים גם לעדות אחר ע"י הכחשה דבדיקות שבעדות קה"ח ואיך במנה ומאתים שהוא הכחשה בגוף העדות אין נפסלים. והנמוק"י בפ' חזקת בסוגיא (דדף מ"א) כתב דמנה ומאתים דומה לדין אחד אומר גבוה שתי מרדעות ואחד אומר שלש. ולא לא' אומר שלש וא' אומר חמש והוא דוחק ועי' בטורי אבן בר"ה שם (דף כ"ד) דלא מקילין לתלות בטעות גבי קומות רק ערך שליש מלבר ע"ש. וגם הראב"ן סי' מ"ג שתירץ דדוקא במכחישי' זה את זה בכל העדות אמרינן דאין מצטרפין ולא כשמכחישין זה את זה במקצת העדות צ"ע הא גובה הלבנה ה"ל מקצת העדות. אך לפמ"ש בירושלמי פט"ו דיבמות דמחלק במנה ומאתים וכן בשתים וחמש בין כולל למונה ודוקא במונה אמרו ב"ה יש בכלל מאתים מנה ולא בכולל אלא דהתם בירושלמי ס"ל דאפילו במונה לא הקילו ב"ה רק בשתי כיתי עדות ואנן קיי"ל כרשב"א בגמ' דאומר דהיינו אפילו בכת א'. אבל מ"מ י"ל לא עדיפי כת א' לרשב"א משני כיתי עדים לת"ק ואינו מקבלים עדותן רק במונה היינו אחד מעיד מנה נתן לו והשני מעיד שנתן לו מנה זו ועוד אח"כ נתן לו גם כן מנה ונמצא במנה א' אין הכחשה. אבל הכחשה שבין שלשה לחמש דגבי הלבנה ה"ל ככולל. אך מ"מ ק' הרי כל ענין הגובה הוא דבר בפ"ע חוץ מראיית הלבנה וה"ל כמנה ב' לגבי מנה א' והרי התם אף את"ל דמיירי במונה מ"מ לגבי מנה הב' יש הכחשה ברורה רק דפעולה דמונה הוא דליכא הכחשה לגבי מנה א'. וא"כ ה"נ אף דשלשה וחמשה הוי הכחשה מ"מ כל הכחשה הוא בענין הגובה ולא בעצם ראיית הלבנה. וצ"ל דגובה הלבנה לגבי ראיית הלבנה ה"ל כענין א' וה"ל בדיקות גדולות בגוף העדות דלא סגי בלא"ה. משא"כ מנה הב' לגבי מנה הא' אף דחשיב גם כן בדיקות לגבי מנה הא' מכל מקום היא בדיקות שחוץ לגופה של עדות דהא התוספות פז"ב כתב דרב יהודה ס"ל דהכחש דמנה ומאתים לא דמי למנה שחור ומנה לבן ע"ש. ואף לנהרדעי שם דדמי למנה שחור כו' מ"מ י"ל דגובה הלבנה היא בדיקות נוגעות יותר בגופה של עדות ממנה שחור כו' ועכצ"ל כן לדעת הרמב"ם פ"ב מה' קה"ח שלא תקשה לדידיה הלכתא אהלכתא (או י"ל דכיון דמיירי במונה א"כ גם לגבי מנה הב' אין כאן הכחשה כ"כ די"ל דה"ל כאומר מנה ראיתי ומנה הב' לא ראיתי ולא ראינו אינה ראיה. וזהו דעת מהרי"ט בתשובת חאה"ע ססי' ל"ח בשם תשובת הרשב"א שבב"י בח"מ סימן תי"ז ולכאורה הכרח לומר כן דאל"כ נהי דהוא ענין בפ"ע מ"מ אחד מהן שקרן ופסול לעדות ואין מצטרפין כדמוכח מסוגיא דשבועות הנ"ל אם לא שנאמר דסוגיא דשבועות ס"ל כהש"ך בח"מ סימן ל"א וסוגיא דא' אומר מנה כו' ס"ל כחכמי בריסק שבש"ך שם ועי' תומים סימן ל"א דיש סברא לפרש כן). מיהו סוגיית הש"ס דידן בפז"ב (דל"א ריש ע"א) מבואר דהא דאחד אומר מנה ואחד אומר מאתים מיירי אפילו במכחישים זה את זה כמש"ש היכא דמכחשי אהדדי כו' ולא כסוגיא דנזיר ספ"ג והירושלמי דמיירי בלא מכחשי. ואפ"ה כשרים לעדות המנה. ומוכרח דאין שום א' מהן פסול לעדות וקשה מהסוגיא דשבועות (דמ"ח ע"א) הנ"ל. (י"ל סוגיא דשבועות (דמ"ח) אתיא כת"ק דרשב"א ולהשט"מ ספ"ג דנזיר י"ל דאתיא גם כרשב"א). ואפשר דסוגיא דשבועות הזו אתיא כת"ק דרשב"א כמבואר פרק חזקת (דמ"א ע"ב) שי"א דאין הלכה כרשב"א. לפ"ז דקיי"ל דהלכה כר' שמעון בן אלעזר לכאורה א"א להעמיד לפ"ז הדין דשבועות (דמ"ח ע"א) שלא יצטרפו יחד לעדות ממון ע"י הכחש בבדיקות דעדות החדש דמאי שנא מההכחשה שבמנה הב' שאין נפסלין לעדות עי"ז למנה הא'. ואין זה דוחק כ"כ להעמיד סוגיא דשבועות כת"ק דרשב"א דהא בחידושי הרמב"ן פ' חזקת (דמ"א ע"ב) פי' דרבא ס"ל כת"ק דרשב"א. והר"ן בחידושיו פז"ב (ד' ל') כתב דרבא מפרש מילתא דר' שמעון בן אלעזר שאין מוכרח שיהיה בהם הכחש עדותן ששניהם מעידין על המנה ומי שאמר מאתים מוסיף כו' ע"ש. א"כ לפ"ז י"ל שכן ס"ל לסוגיא דשבועות (דמ"ח) הנ"ל. והנה בשט"מ ספ"ג דנזיר כ' וצ"ע דמשמע דאחד אומר חמש דהויא הכחשה לדברי הכל וא"כ כיוצא בזה אחד אומר מאתים ולא מנה ואחד אומר מנה ולא מאתים משמע דהוי הכחשה עכ"ל. ואולי לפ"ז מ"ש בגמרא פז"ב (דל"א ריש ע"א) היכא דמכחשי אהדדי וכו' מיירי ג"כ במונה אבל בכולל לא מיקל רשב"א. א"כ לפ"ז י"ל סוגיא דשבועות (דמ"ח ע"א) אתיא גם כרשב"א. (וגם לשא"פ דרשב"א אפילו במכחישים זה את זה מקבלים עדותן במנה עכ"ז יש ליישב הסוגיא דשבועות עפמ"ש בשט"מ פ"ב דכתובות). אך באמת גם להפוסקים דס"ל דאפילו במכחישים זה את זה ממש שזה אומר מנה ולא מאתים וזה אומר מאתים ולא מנה אמר רשב"א דמקיימין עדותן במנה וכמ"ש בתשובה אחת באריכות להוכיח כן מדברי רש"י ותוספות ורשב"ם והרמב"ם ושאר גדולי הפוסקים. עכ"ז יש להעמיד סוגיא דשבועות ג"כ כהלכתא כדקיי"ל כר' שמעון בן אלעזר. והא דלא אמרינן דעל כרחך יש כאן א' שמשקר ופסול לעדות י"ל דודאי באמת א' מהן פסול לעדות ולכן אין מצטרפין עוד שניהם יחד לעדות אחרת וכדקיי"ל בשבועות (דמ"ח ע"א). ואף על פי כן לעדות זו דמנה האחד הם כשרים והוא עפמ"ש בשט"מ פרק האשה שנתארמלה (דכ"ב ע"ב) תוך ד"ה תרווייהו בא"א קא מסהדי. וז"ל תלמידי הרשב"א ז"ל הקשו בתוס' היכי אמרינן תרווייהו בא"א קא מסהדי. והא עדות מוכחשת היא וחד מהני פסול והיכי מצטרפי בעדותייהו זו שמעידין שהיא אשת איש כו'. ע"כ אפשר לומר דכי אמרינן בשתי כיתי עדים דלא מצטרף חד מכל כת וכת בעדות אחת הני מילי להבא אבל למפרע לא מיפסלי והכא כשמכחישין זה את זה כבר היתה עדותן שהעמידוה באשת איש עדות גמורה ועדות זו שמכחישין בה זה את זה עדות אחרת היא דנשואין לאו בגרושין מיתלו דתרתי מילי נינהו עכ"ל. וכך י"ל בענין מנה ומאתים דלהבא ודאי אין מצטרפין יחד אבל בעדות המנה הא' לא מפסלי דהוא עדות בפ"ע ולא מיפסלי למפרע. ואע"ג דגבי עד זומם קיי"ל דלמפרע הוא נפסל וקיי"ל נמי דעדות שהעידו מקודם תוך כדי דיבור נמי נפסל כמבואר בב"ק פרק מרובה (דע"ג ע"א). צ"ל דהכא גבי שתי כיתי עדות המכחישות זא"ז וכן בשני עדים המכחישים זא"ז מאחר דאין הפסול רק מספק ולא עוד אלא שכל אחד כשר בפני עצמו אפילו להבא רק שניהם יחד אין מצטרפין להבא ע"כ היינו דוקא להבא אבל למפרע לא החמירו כלל לפסול עדותן מה שהן שוין בו אפילו שניהם מצטרפין. וכמ"ש קצת טעם לזה לעיל אות ח' כיון שממקום שנמשך הפסול שלא יצטרפו שניהם להבא משם ממש נמשך שעכ"פ אמת הוא הלוואת המנה הא'. א"כ ממ"נ י"ל לקיים עדותן אמנה הא'. דמהיכי תיתי יומשך פיסול עדות זו משום האומר מאתים ולא מנה הרי גם לדבריו יש בכלל מאתים מנה. (קצת דוגמא לקיים ד' השט"מ מהא דפ' בתרא דעדיות מ"ב הובא בגמרא פ"ב דכתובות (דכ"ו ע"ב) ובשט"מ שם). וה"ל כמ"ש במשנה פרק בתרא דעדיות משנה ב' אם מאמינים אתם שהורהנה האמינו שלא נסתרה כו'. וע"ש בפי' הראב"ד דבפסולי עדים קא מיירי. וכ"כ בשט"מ פ"ב דכתובות (דכ"ו ע"ב). שלכן צ"ל דנאמנים רק משום הפה שאסר כו'. וכך עד"ז י"ל כאן דאף שממ"נ יש כאן ע"א פסול להבא מ"מ בזו העדות הוא נאמן משום שממי שנמשך פיסולו. ממנו עצמו נמשך שעכ"פ עדותו אמת וה"ל כעין הפה שאסר כו'. ואע"ג שיש לחלק דהתם לא נתפסו העדים בשקר אבל הכא דממ"נ א' שקרן י"ל דלא מהני הפה שאסר כו'. י"ל התם ג"כ היה רחוק אצל בני המשפחה מלהאמין דברי העדים שלא נסתרה ולא נטמאה וכמ"ש בשט"מ שם. וא"ת למה להם לחכמים שיאמינום מדין מיגו הא מדינא מהימנו ואע"פ שיש עדים שהורהנה כדין שבויה וי"ל דהורהנה שאני שאינה מנוולת לפניו כ"כ ועוד שדינן כך היה דכיון שעבר זמן הלוואתן היתה שלהם לגמרי והלכך חוששין לה אבל משום מיגו מיהו נאמנין כו' עכ"ל. וא"כ ה"נ נאמנים על מנה מדין מיגו או כעין מיגו. אבל בלהבא דלא שייך לומר כן ענין מיגו כלל. וכיון דע"א שקרן מהם ממנ"פ ע"כ אין מצטרפין יחד לעדות אחרת. ואתי שפיר הסוגיא דשבועות (דמ"ח ע"א) מה שלהבא אין מצטרפין יחד. (קדוש החדש שאני ותרווייהו בא"א קא מסהדי זהו כמו בד"מ). והא דבקידוש החדש גם עדות זו נפסל ולא כמו במנה ומאתים דמקבלים עדותן במנה. כבר מבואר לעיל הטעם משום דמנה ומאתים י"ל כשני עדות הוא. משא"כ גבי ראיית הלבנה הכל ה"ל כמנה אחד ממש או משום דמנה ומאתים אף שהוא ג"כ כמו עדות אחד עכ"ז זהו שהקילו בדיני ממונות יותר מבקידוש החדש עמש"ל בשם תוספות פ"ג דר"ה (דכ"ה סע"ב). והא דתרווייהו באשת איש קא מסהדי. י"ל התם לחומרא עשו אותה כדיני ממונות אי נמי התם באמת שני עדיות הן. ועיין בב"י בח"מ סימן למ"ד סעיף ז' מחודש ו' ועיין בש"ע אה"ע סימן קנ"ב סעיף ה' ובב"ש שם סק"ט. והנה לפ"ז בנ"ד שה"ר חיים הכהן מכחיש העד שהעיד שבעלה של זו חי בארחאנגעל בענין הנשואין שהוא הכחש גדול. אף שאינו מכחישו בענין שהיה חי. עכ"ז נ' לדבריו אותו העד פסול הוא. וא"כ לדבריו אין להאמינו במה שהעיד שהוא חי שהרי הכל עדות אחד הוא ולא דמי למנה ומאתים דנאמן אמנה שזהו משום שגם הפוסלו מעיד שבזה אומר אמת. אבל כשהפוסלו ומכחישו בפרט אחד מן העדות אינו מודה לו על דבר השני א"כ ה"ל כפוסל עדותו לגמרי אף גם בדבר השני. כיון שלדבריו עד פסול הוא. (תימה על התשב"ץ ח"א סימן ס"ו. ומה שדימה זה לפלגינן דבוריה אינו דומה דהתם לא נתברר כלל ששיקר). ועפי"ז יש תימה על התשב"ץ ח"א סימן ס"ו דל"ג ע"ג שכתב ומה שאמרו שדברי העד הראשון הם מוכחשים מאיליהן שהרי הוא העיד שהדלתות היו ננעלות הפך מה שראינו כו' אפ"ה אין עדותו נפסל בשביל זה דהא קיי"ל דפלגינן דיבוריה בפ"ק דסנהדרין גבי פלוני רבעו לרצונו כו' עכ"ל. הביאו בתשובת בית אפרים חאה"ע סימן כ"ד. דמאחר שמה שאומר שהדלתות היו רעועות ויכול אדם ליכנס בין הדלת למזוזה זהו נוגע ליאסר היין ע"י זה וא"כ הוי עכ"פ כמו הבדיקות שנוגעים בגופה של עדות ממש ואפשר הוא מגופה של עדות ממש. ר"ל מכוונת המעשה וכיון שראינו שזה שקר גמור אם כן י"ל שנפסל לעדות זה ואין להאמינו ליאסר היין. וכדמוכח מהסוגיא דשבועות (דמ"ח א') הנ"ל שכששיקר העד בענין הגובה נפסל לעדות אף שהוא רק בדיקות כנ"ל באריכות. ועי' בתשובה להרמב"ן ססי' קכ"ח כשפסול לעדות מחמת שאנו מחזיקים אותו כשקרנים אשר פיהם דבר שוא גרע משאר כל פסולי עדות. א"כ הכא דנתברר שפיו דבר שוא בדבר גדול מחלקי העדות י"ל דפסול לעדות זה עכ"פ. ומה שהביא מפלגינן דיבוריה נלע"ד דלא קרב זה אל זה כלל דהתם אף במה שאינו נאמן עכ"ז לא נתברר כלל ששיקר רק שאין אנו מאמינים אותו על זה לכן אין זה מונע שלא יהא נאמן על דבר שהוא נאמן. אבל כשנתברר ששיקר שוב אינו נאמן כלל. וכתבתי מזה בתשובה אחרת (דעיגונא מהרדאק שנפטר בעלה בשקלאב). (וא"כ בנ"ד חשיב העד האוסר מוכחש. רק לחכמי בריסק לא נפסל וקשה עליהם מהא דשבועות (דמ"ח) הנ"ל וצ"ל דס"ל דזהו פלוגתא דת"ק ורשב"א גבי מנה ומאתים וסוגיא דשבועות אתיא כת"ק והם כרשב"א). ונשוב לנ"ד שי"ל דחשוב העד האוסר מוכחש ע"י הרח"כ. רק לפ"ד חכמי בריסק שבש"ך סימן ל"א בענין שני עדים המכחישים זה את זה כיון דמצטרפין שניהן ממש לעדות א"כ לא נפסל ע"פ עד א' וקשה עליהם מן הסוגיא דשבועות הנ"ל דמוכח בהדיא דאין מצטרפין לעדות אחרת. ושוב ראיתי קושיא זו בשו"ת שמן רוקח סימן ע"ב והביא קושיא זו בשם תשובת שבו"י סי' ע"ט. וצ"ל משום דס"ל דדין זה תולה במחלוקת דת"ק ורשב"א דלת"ק בכת א' ה"ט דלב"ה נמי בטלה עדותן אע"פ שיש בכלל מאתים מנה משום דעכ"פ אחד מהעדים שקרן ורשב"א ס"ל דאין נפסל ע"פ עד א'. ובחבית יין וחבית שמן דאין מצטרפין ה"ט אע"פ שלא נפסלו לעדות מ"מ אין כאן שני עדים לא על יין ולא על שמן ול"ד למנה ומאתים. שיש שני עדים על מנה כיון בכלל ר' ק'. ואין לומר דא"כ מנ"ל דלת"ק הטעם משום שעד א' פסול דילמא משום שאין שני עדים על מנה. דז"א דהא ת"ק ס"ל יש בכלל ר' ק' בשני כיתי עדים ויש לדחות דת"ק ס"ל דמ"מ ה"ל עדות שאינה מכוונת גם על המנה. וא"כ סוגיא דשבועות (דמ"ח) אתיא כת"ק. אבל אנן דקי"ל כרשב"א אין ע"א נפסל ע"פ ע"א לכן מצטרפין גם לעדות אחרת. (א"כ י"ל דהעד נאמן על מה שאין הרח"כ מכחישו ויש לדחות). לפ"ז י"ל בנ"ד מה בכך שהגביר רח"כ מכחישו על דבר א' הרי כיון שאין נעשה פסול לעדות עי"ז אף אם האמת כדברי הגביר הנ"ל ולכן שניהן מצטרפין יחד לעדות אחרת. וכיון שכן הרי נד"ז מה שמעיד אותו העד שבעל האשה קיים ה"ל כעדות אחרת ונאמן ע"ז כדין עד א'. דמפני דמישך שייכי העדיות אהדדי אין לחלק כמ"ש רב נחמן פחז"ה (דל"א) כמש"ל. מיהו שמא יש לחלק בין שתי כיתי עדים דנאמנין אפי' באותו דבר לר"נ. אבל בע"א המוכחש מע"א בדבר זה א"כ שמא אין להאמינו באותו דבר אפילו כעד א' כשאין השני מעיד עמו. ולדון אותו בזה הדבר כע"א בהכחשה. ע"ד החשוד על הדבר אינו מעידו. והרי לדברי ע"א זה הוא חשוד על עדות זו עכ"פ לשקר בה. ונהי דס"ל דאין ע"א נפסל כלל ע"פ עד א' לשאר עדיות עד שמצטרפין שניהן לעדות אחרת מ"מ בעדות זה הדבר יש להחמיר טפי. (עוד טעם דהרח"כ נאמן כנגדו יותר וחשוב מוכחש על פיו וגם שהעיקר כהש"ך נגד חכמי בריסק) וכ"ש שי"ל דעד אחד זה הגביר רח"כ יש לו נאמנות יתירה משאר עד אחד כיון שנעשה שליח ע"פ ב"ד לחקור הדבר עי' בטוח"מ ססי' כ"ג גבי הם נאמנים יותר מהעדים ומבואר הטעם בתשובת הרא"ש כלל נ"ו סימן ו' דרמו אנפשייהו ומדכרו טפי כו' ע"ש. וכה"ג איתא בתשובת הריב"ש סימן קכ"ז דיש להאמין לראשונים לפי שהם הוזמנו להעיד. ועיין מזה בספר שער משפט סי' למ"ד סק"ב ועיין בתשב"ץ ח"א ססי' א' שהאריך ג"כ בסברא זו דהריב"ש רק בסגנון אחר. וע"פ דבריהם י"ל שהגביר ר"ח כהנא המוחזק לאיש נכבד ונשלח לו בקשה מהב"ד והרב שיחקור היטב בארחאנגעל על דבר הגדת אותו העד י"ל דודאי נאמן יותר מאותו העד במה שמכחישו כי הוא שלוחא דבי דינא וחקר היטב היטב. ולכן כיון שהעד הוחזק שקרן עפ"י חקירת הרח"כ הנ"ל (יש להחמיר בו א"כ כיון שהוחזק שקרן ע"פ זה) יש להחמיר בו טפי לחשבו לסהדא שיקרא כאילו היה מוכחש בשני עדים דהי' פסול ודאי לכל עדיות שבתורה. אפילו הוחזק שקרן במקצת העדות כמו א' אומר מנה ולא מאתים ושנים אומרים מאתים ולא מנה. ועוד דבלא"ה התומים סימן ל"א פסק כהש"ך סימן ל"א דחולק על חכמי בריסק והביא ראיה דכך פסק הש"ע אה"ע סימן קנ"ב ס"ה. ולפמש"ל אף דבדין שבש"ע סימן קנ"ב ס"ה יש חולקים וס"ל דלא כהר"ן וכמ"ש התומים דאפילו בהכחשה גמורה על הגרושין אין נפסל עדותן על שנתקדשה. התם ה"ט כמש"ל בשם השט"מ פ"ב דכתובות אבל לעדות אחרת אין מצטרפין כמ"ש הש"ך. וכיון דאפילו לעדות אחרת ששניהם מעידין שהדבר אמת אין מצטרפין מכ"ש בנד"ז שרק ע"א המוכחש מעיד שהיה קיים דאין נאמן כשאר עד אחד. אף שי"ל דמ"מ ה"ל כמו עד אומר לא מת ועד א' מכחישו דלא תנשא ואפי' נשאת תצא כמבואר בסימן י"ז סעיף ל"ז.מ"מ הכא נאמר דל עדות שניהן כמאן דליתא ותהיה האשה מותרת ע"פ עדות מוה' יצחק במהו' שלום בשם ר' יעקב חנותת שנתקבל תחלה בב"ד. אך צ"ע כיון ר' יצחק במוה' שלום ה"ל עד מפי עד מפי עדים ולא עדיף מפסולי עדות אם כן אינו מוסיף כלום להתיר על שני עדים הנ"ל המכחישים זה את זה. דה"ל כדין עד א' אומר לא מת ועד א' עם עד מפי עד אומרים מת. והנה במרה"צ סעיף ל"ז סס"ק קמ"ה ד"ה שוב הביא הרח"ש. כתב שהרח"ש למד מדברי רי"ו נכ"ג ח"ג בשם הרמ"ה דכשעד כשר ואשה אחת אומרים מת ועד כשר לבד אומר לא מת דאזלינן ג"כ בתר רוב דעות. אלא שאפשר ששא"פ חולקים על רי"ו וס"ל גבי עד ועד אינו מועיל צירוף אשה לשום אחד מהם כיון דאפילו מאה נשים לגבי עד א' כפלגא ופלגא דמי עכ"ל. והמרה"צ החמיר שם ואין זה מוכרח כ"כ כיון דללישנא קמא דגמרא (דקי"ז ע"ב) נאמנת האשה בזה כמו האיש. אף דקיי"ל כלישנא בתרא מ"מ היכא דיש לצדד להקל גם לל"ב אפשר אין מוכרח להחמיר כ"כ וכן נוטה דעת ספר עצי ארזים סעיף ל"ז ס"ק קמ"ח ומ"מ צ"ע. אך הכא יש טעמים רבים להקל בזה. הא' משום שעדות מוה' יצחק במו' שלום נתקבל תחלה בב"ד דק' אורשא קודם שבא העד האוסר וכיון שהוא בא תחלה אף שלא התירוה ממש על פיו יש בו עדיפות עיין בש"ג שם. הב' שהגדת העד האומר שהוא בארחאנגעל לא נתקבל בב"ד כלל כ"א שיחה בעלמא ועדות הרח"כ המכחישו נתקבל בב"ד. הג' שי"ל שבלאו הכי הרח"כ נאמן כנגדו יותר מהטעם שנתבאר לעיל. ומצטרף הרח"כ עם העדים שהעידו שמת להיות רוב דעות כנגדו וכ"ש שי"ל שהרח"כ נאמן ע"ז כדין שני עדים:

יעוד יש להקשות על סוגיא דשבועות (דמ"ח ע"א) הנ"ל מהא דקיי"ל בפז"ב דשני עדים המכחישות זא"ז בבדיקות שבגוף העדות ג"כ מצטרפין בדיני ממונות כמו אחד אומר מנה שחור ואחד אומר מנה לבן. והרי גובה הלבנה כמה קומות היה ה"ל ג"כ רק בדיקות ואמאי אין מצטרפין וגם פסולים לעדות אחרת להצטרף יחד ועמש"ל בשם התוספות רפ"ג דר"ה (דכ"ה סע"ב) שע"פ דבריהם יש ליישב זה וכמש"ל בשם הלח"מ. אך גם לשטת התומים לק"מ דודאי לא כל הבדיקות שוין אפילו לסוגיא דפז"ב ותדע מדאמרינן בסנהדרין (דפ"א ע"ב) אהא דתנן ההורג נפש שלא בעדים מכניסין אותו לכיפה. מנא ידעינן ותירצו כגון דאתכחוש העדים בבדיקות ולא אתכחוש בחקירות כדתנן מעשה ובדק בן זכאי בעוקצי תאנים עכ"ל. ופרש"י בדיקות יתירא הוא ונהי דבן זכאי פטר ליה בההוא הכחשה מקטלא ומיהו עדות אמת הוא ומעיילא לכיפה עכ"ל. אלמא דדוקא בהכחשה בבדיקות יתירא מחזקינן שהוא עדות אמת אבל בבדיקות הנוגעים לעדות יותר מספקינן שמא לא טעו אלא שמשקרים לגמרי. וכמו סייף וארירן לכ"ע. וכליו שחורים וכלים לבנים לחד מ"ד. א"כ כיון דע"כ יש חילוק בין בדיקות לבדיקות. דבבדיקות יתירות אע"פ שהוכחשו בהם תלינן בטעות משא"כ בבדיקות הצריכות מספקינן שמא העדות שקר. א"כ אין תימא אם יש עוד בדיקות גדולות דבודאי אין תולין בטעות וכמו גובה הלבנה יען דפשיטא לחכמים שהעדים משימין לב ע"ז. ולכן בכה"ג העדות בטל לכ"ע וגם אין מצטרפין לעדות אחרת. כיון דע"כ אחד מהן אמר דבר שקר בבדיקות מאחר שא"א לתלות בטעות. וכיוצא בזה מצינו להריב"ש סימן שפ"ה דס"ל עדות שהקדימו הזמן פסולים אף אם הוא בענין שאין מן הקדימה שום חשש כו' כגון שהקדימו הזמן קודם שנולדה זו ע"ש ובעל הריב לא נחלק רק משום דתלינן בטעות כיון דמוכח הוא שטעו ע"ש. ועוד אף לכשנאמר דסוגיא דשבועות ס"ל כרבא דמנה שחור ומנה לבן אין מצטרפין ואנן לא קי"ל כרבא בזה מ"מ בעיקר הדין היוצא מסוגיא דשבועות והוא דכשהעד שיקר במזיד בבדיקות נעשה פסול לכל עדות ע"ז לא יש שובר מהסוגיא דפז"ב אלא דסוגיא דפז"ב ס"ל דבכה"ג תלינן בטעות ולא בשקר אבל אם ודאי שיקרו י"ל דפסול כסוגיא דשבועות. לפ"ז בנ"ד אם ודאי אמר שקר נידון הנשואין הוא פסול לעדות כנ"ל:

קיצור (שאין להקשות על סוגיא דשבועות מפז"ב דיש חילוק בין בדיקות לבדיקות. וראיה מסנהדרין (דפ"א ע"ב) ועי' בהריב"ש סימן שפ"ה):

ועדיין יש לדבר בזה כי כל היסוד בנינו על סוגיא דשבועות (דמ"ח) הנ"ל דמשמע אם העד אמר שקר בבדיקות במזיד נעשה פסול לעדות. ושמא אין הדבר כן אלא דמש"ה פסול לעדות משום דאמרינן ודאי שיקר לגמרי שלא ראה הלבנה כלל אע"ג דאין לנו הכרח ע"ז כי אין מכחישים זא"ז בעצם ראיית הלבנה שאחד יאמר ראינו והשני יאמר לא ראינו רק ההכחשה בכמה היה גבוה. מ"מ מאחר דברור לנו שא"א שיפול טעות כ"כ בהגובה ועל כרחנו א' משקר בהגובה וא"כ מדמשקר בהגובה אמרי' דמסתמא משקר ולא ראה הלבנה כלל דאל"כ למה לו לומר שקר בהגובה שלא לשום תועלת כלל דכך יאמינו לו שהיה גובה כך כמו שהיה גובה כך ע"כ אין לתלות שאמר בשביל שיאמינו לו יותר בעצם העדות. וכיון דע"כ שיקר ללא תועלת כלל מחזקינן ליה לעד שקר בכל הענין ומש"ה נפסל. אבל אילו לא היה מחזיקים לודאי ששיקר בכל הענין אז י"ל דמשום השקר בהגובה לא היה נפסל כלל אף אם ודאי שיקר ע"ז. מאחר דאין זה שקר בעצם העדות רק מילתא בעלמא. עיין תשו' ב"א חאה"ע סימן כ"ד שנתאמץ בכל עוז בסברא כזו. וכיון שכן אין לנו ראיה מדין זה לעד המוכחש בחקירות או בשקר כנ"ד שיהיה פסול לעדות אם השקר בדבר שאין נפ"מ לעצם העדות כגון אם הלוהו בצפורי או בטבריא וכאן אין לומר מדאמר שקר במזיד בפרט זה ודאי שיקר בכל העדות וא"כ נפסל מחמת זה. דעד כאן לא מחזיקין כן אלא כשהשקר אין לתלותו בשום תועלת כנ"ל אבל הכא י"ל דלעולם עצם העדות אמת היא והשקר שאמר באותו הפרט הוא משום שהיה נראה לו שכך יאמינו לו יותר. ויש להשיב דאת"ל כדפרישית דמשום שקר הגובה אין לפוסלו אלא דמחזקינן ליה שבודאי לא ראה הלבנה כלל דאל"כ מה לו לשקר ללא תועלת. משא"כ היכא שיש סברא ששיקר בשביל תועלת לא חשדינן ליה ששיקר בכל. א"כ ה"נ אמאי נפסל לעדות נהי דא"א שיטעה האדם משלש לחמשה מ"מ י"ל שלא נתן לב כלל לידע הגובה ואינו יודע כלל כמה היה גובה לכן משקר ואומר חמש או שלש כדי שיאמינו לו עצם העדות. אעכצ"ל אחד משתי אלה או דמשום שקר זה לבד פסול לעדות ואפילו שיקר מאיני יודע לשלש או לחמש הרי אמר שקר ופסול לעדות. ולא דמי למ"ש בב"י בח"מ סי' כ"ט גבי חזרה ואיני יודע שי"ל שאין בזה משום כיון שהגיד כו' דהתם היינו שאמר איני יודע ואין זה הגדה אבל כשיאמר על מה שאינו יודע שיודע זהו שקר גמור. וגם שם בנדון דהב"י חולקי' ע"ז התוספות והמרדכי כהובא בב"י וש"ע. או דחשדינן ליה מדמשקר בזה אפי' לתועלת שיאמינו לו שיקר בכל הענין וא"כ גם בנ"ד הדין אמת דמדמשקר בהנשואין חשדינן ליה לעד שקר בכל הענין. אך קשה ע"ז לכאורה מתשו' הר"ן סימן מ"ז שהוכיח מדבריו בתשו' בית אפרים רסי' כ"ד שאע"פ שהעד שהעיד על מיתת היבם עירב קצת שקר בעדותו דהיינו ששם נתברר ששקר הוא דובר במה שאמר ששם היבם אברהם שהרי שאר העדים העידו ששמו שמואל ואפ"ה לא משגחינן בהא כלל ומשתריא ע"פ עדותו לבד כמבואר שם שאותן העדים שהעידו ששמו שמואל לא ידעו ממיתתו כלל וס"ל להר"ן דענין שם היבם בנדון שלו בדיקות מקרי כיון שלדברי הכל אין לבעלה כ"א אח אחד וכיון דעדות המכחשת זא"ז בבדיקות כשרה בד"מ. ה"נ אף שהעד המעיד על מיתת היבם הוכחש בבדיקות מהרבה עדים ואף שהעדים אין מסייעים אותו במיתת היבם רק שאין מכחישים אותו יכולה להנשא על פיו עכת"ד. הרי מבואר דאף שנתברר שהעיד העד שקר באיזו בדיקה לא נפסלה עדותו אף בענין שאין המכחישים בהבדיקה מסייעים לו בגוף העדות. וא"כ לכאורה לדבריו בנ"ד ג"כ י"ל שלא נפסל עדות המעיד שבעלה של זו קיים בארחאנגעל מפני שהרח"כ הכחישו בענין הנשואין דהוי כמו בדיקות. אך זה אינו דא"כ יהיו דברי הר"ן נגד גמרא מפורשת (דמ"ח ע"א) שע"י שהעד שיקר בבדיקות נפסל לעדות. א"ו ליישב דברי הר"ן ע"כ צ"ל דהתם אף שהעד המתיר הוכחש בענין שם היבם מ"מ אין לנו בירור כלל שאמר בזה שקר במזיד ובמתכוון דא"כ היה ודאי נפסל מעדות. אך אנו תולין שטעה בשם היבם ולא אמר שקר כלל כי אם שטעה וסבור שכן שמו. מפני שכבר נשכח שמו ממנו שהלך מכאן זמן רב. משום דס"ל להר"ן דהא דעדות המכחשת זא"ז בבדיקות כשרה בד"מ הוא ג"כ משום דאין דרך העדים לדקדק כל כך בעדות ממון בבדיקות ע"ש בחידושי הר"ן פז"ב. וא"כ ה"נ אף שאין לו מסייע על מיתתו מכל מקום אין לפסול עדותו משום שהוכחש בבדיקות די"ל שטעה בהן. משא"כ אילו השקר בבדיקה הוא בענין שאי אפשר לתלות בטעות כ"א בשקר במזיד ודאי א"א שיחלוק הר"ן על גמרא מפורשת הנ"ל דע"י שקר זה נפסל העד לעדות. וזהו הטעם דגמרא דשבועות הנ"ל דהתם גבי גובה הלבנה אי אפשר כלל לתלות בטעות וגם העדים מדקדקים בזה כי הוא מהבדיקות המפורסמות ע"כ ע"י שהוכחש בבדיקות נפסל לעדות. וכמ"כ בנ"ד בענין הכחשת הנשואין שהכחיש הרח"כ לעד הנ"ל שהוא ענין ודבר גדול שא"א לתלות בטעות כ"א שבמתכוין אמר העד הנ"ל שקר מעיקרו בזה. א"כ ודאי הוא פסול לעדות שהרי פיהו דבר שוא ושקר כנ"ל:

קיצור (שתשובת הר"ן סי' מ"ז אינה נגד הש"ס דשבועות הנ"ל דהתם בעובדא דהר"ן יש לתלות שלא שיקר במזיד בהבדיקות כ"א שטעה):

והנה אל תתמה על החפץ דהא במשנה פ"ב דר"ה מבואר בהדיא דכמה היה גבוה הוא מן הבדיקות כדתנן כיצד בודקים את העדים כו' כמה היה גבוה. ואינו מן הדרישות והחקירות. וגם אינו עיקר עצמות העדות שאם היה אומר אינו יודע י"ל עדותו קיימת. משא"כ בעצם העדות והיינו לפרש"י בחי' הר"ן ר"פ היו בודקין ד"ה מכירים אתם אותו דעת הרז"ה ז"ל כו' ע"ש וכיון שכן למה במכחישין זא"ז בבדיקות עדותן בטילה. הלא התומים כתב דעדות החדש קיל מד"מ. וגם להלח"מ קשה מדוע נפסל אחד מהן לעדות וכמ"ש לעיל. אך כבר כתבתי לעיל דאין כל הבדיקות שוין דהנה קיי"ל אפי' בד"נ דאם אמרו בבדיקות אין אנו יודעים עדותן כשרה. וכ"כ בחי' הר"ן שם דאילו אמרו אין אנו יודעין אם בסייף הרגו או בארירין הרגו אבל ידענו שהרגו בגוף אחר שתקע בלבו הן מפץ או חרב ודאי עדותן קיימת אבל אילו אמרו שעבד ע"א ולא ידעו איזה עבודה ובמה עבדה אין בדבריהם כלום זהו דעת ה"ר דוד ז"ל ונחלק בזה על הרז"ה. ואע"ג דהוא ג"כ רק מכלל הבדיקות ואם לא שאלו אותן הדיינים ע"ז עדותן קיימת מ"מ אם אמרו אין אנו יודעים אין עדותן כלום שכיון שהעידו שעבד ע"א היאך יתכן שלא ידעו את מה עבד אבל מ"מ בכלל הבדיקות הוא לענין שאם לא שאלו אותן שעדותן קיימת שמספיק הוא להם מה שאמרו שהוא חייב מיתה על שעבר עבירה פלונית. ונשמע מזה דלאו כל הבדיקות שוין דאע"ג דעל רוב הבדיקות אם אמרו אין אנו יודעים עדותן קיימת אפי' בד"נ מ"מ יש בדיקות שא"א להם לומר שאין יודעים ואם אמרו אין יודעין עדותן בטלה דמוכח שהעדות שקר כי אילו היה עדותן אמת שראו המעשה בלתי אפשר שלא ידעו בדיקות אלו. וכן הוא ג"כ בד"מ ענין הבדיקה היאך אתם יודעים שזה חייב לזה ע"ש בחי' הר"ן. וכיון שכן י"ל דה"ה בדיקה זו דכמה היה גבוה אע"פ שהוא רק בכלל הבדיקות לענין שאם לא שאלו אותם כלל שאלה זו עדותן קיימת. אבל מ"מ אילו הוכחשו בבדיקה זו עדותן בטלה אפי' רק כד"מ דמי. ואפשר אפי' אמרו אין אנו יודעים עדותן בטלה לדעת ה"ר דוד ז"ל מטעם הנ"ל דהיאך יתכן שלא ידעו כו':

(ראיה שיש בדיקות שאם אמר בהם איני יודע עדותן בטלה):

ועוד ראיה לחלק בין בדיקות לבדיקות אפי' בד"מ ממ"ש התוס' פרק חזקת (דנ"ז ע"א) דאחד אומר אכלה חטים ואחד אומר אכלה קטניות עדותן בטלה וכ"ד הטור סי' קמ"ה ס"ד והש"ך שם סק"א בשם הרבה פוסקים ואע"ג שההכחשה הוא רק בבדיקות כמ"ש בחידושי הר"ן פז"ב לפי שאין הדבר תלוי בכך שהחזקה כמו כן היא חשובה אם אכלה חטים כמו אם אכלה שעורים עכ"ל וכמ"כ אם אכלה קטניות והרי אנן קיי"ל דעדות המכחשת זא"ז בבדיקות כשרה בד"מ אפי' אחד אומר מנה שחור וא' אומר מנה לבן. אעכצ"ל דהני בדיקות הן גדולים יותר וכיון דבין חטים לקטניות לא טעו אינשי ה"ל כמו אחד אומר גבוה שלש קומות וא' אומר חמש דנפסל אחד מהן לעדות עי"ז וא"כ גם בד"מ פסול כה"ג. ולא דמי לאחד אומר מנה וא' אומר מאתים משום דעדות המנה הוא ענין בפני עצמו וכמש"ל אות ט'. והרב"י בבד"ה סי' קמ"ה ס"ד שחולק על דין זה דחטים וקטניות ואפשר גם מהתוספות אין מוכרח הפך דבריו כמ"ש במ"א דהתוס' כתב לדברי האומר דא' אומר מנה שחור וא' אומר מנה לבן אין מצטרפין משא"כ לדידן אפשר גם בחטים וקטניות הדין כן. לפ"ז צריך לחלק ולומר דהא דחטים וקטניות דומה לגובה הלבנה ולמנה ומאתים דאע"ג שבמנה ומאתים ע"א מהן פסול מלהצטרף עם חבירו להבא מ"מ במה שהם שוין בעדות זו עדותן קיימת מטעם שנת"ל אות ט' ע"פ השט"מ פ"ב דכתובות ומש"ה לענין חזקה מהני עדותן דהרי שניהם שוין שאכלה ג' שנים וגבי עדות החדש לא הקילו בזה לכן עדותן בטלה ואלהבא אין מצטרפין כמו במנה ומאתים וכן י"ל בחטים וקטניות דאין מצטרפין להבא. או אפשר לחלק לפ"ד הרב"י באופן אחר. דגבי גובה הלבנה שראה כדי להעיד ע"ז ע"כ רמיא עליה טפי לידע הגובה וא"א לומר דלא דקדק בזה ע"כ בהכרח שמשקר בזה. אבל גבי חטין וקטניות י"ל שלא נתכוין להעיד והוה מילתא דלא רמיא עליה כ"כ. ועכ"פ בנ"ד דודאי צ"ל ששיקר בענין הנשואין א"כ לפ"ז פסול לעדות זו. והנה מכל זה יש ראיה למ"ש האו"ת רסי' ל"א דעדות המכחשת זא"ז בחקירות ה"ל כשתי כיתי עדים המכחישים זא"ז בגוף העדות דאין מצטרפין יחד לעדות אחרת וכ"מ בסמ"ע דלכאורה מנ"ל הא וגם מהטור סי' ל"א לא משמע כן (ועי' ראב"ן סי' מ"ג דדוקא כשמכחישים זא"ז בכל העדות כו') ומהא דעדותן בטלה אין ראיה כלל שיופסלו לעדות אחרת ובדיקות בד"נ יוכיח. אך ורק מסוגיא דשבועות (דמ"ח ע"א) הנ"ל יש ראיה גדולה לדבריו דהא חקירות לא גריעי מבדיקה זו כו':

(ראיה עוד לזה מדברי התוס' פחז"ה (דף נ"ז א') ומכאן ראיה למ"ש האו"ת רסי' ל"א):

יאועתה נבוא נידון החשש השני שבא איש אחד מעיר הגדולה וסיפר איך שראה את בעלה הנ"ל שם שהחליף את דתו ומחמת זה חדלה לבקש התרה עד שחותנה נסע לעיר הנ"ל לחקור הדבר ומצא שם אותו האיש שהחליף את דתו ושאמר שהוא בעל האשה הנ"ל והנה הוא שקר גמור כי אחר הוא רק שלמד אצלו שו"ב בביתו והיה יודע מכל הענין שכלתו יושבת בעיגון הוציא קול שהוא בעלה עכ"ל. ולכאורה א"כ שנתברר שאותו האיש שהחליף כו' ושאמר שהוא כו' אחר הוא ולא בעלה של זו. בטלה החשש הזה. ועד א' מהימן להסיר החשש הזה כיון שאינו מכחיש את הראשון כלל בהגדתו לומר שלא היה כלל במאסקעוי איש כזה אלא אדרבה היה והיה וישנו גם עכשיו אלא שהוא מכירו ומכיר בעלה של זו ואינו בעלה. א"כ מהכ"ת לא יהיה מהימן. כמו שע"א נאמן בעיקר הדבר אע"ג דאתחזק איסורא דא"א ע"פ שני עדים. כל שכן הכא דאתחזק רק ע"פ עד א' שבא מעיר הנ"ל וסיפר כו' וגם לא נפיק מכלל מילתא דעבידא לגלויי אע"פ שאינו עבידא לגלויי ממש כמו מת בעלך כו' וכמ"ש בתשו' אחרת (בהיתר עיגונא מק' חומעץ). ועוד ראיה לזה דכיון דאין כאן הכחשת עדים מהימן מהא דאיתא בקדושין (דס"ו סע"א) ואיבעית אימא כדר' יצחק דאמר ר' יצחק שפחה הכניסו תחתיה כו' ופרש"י הלכך אין כאן הכחשת עדים. ור"ל דלכן אע"פ שיש שני עדים שאומרים אמו נשבית במודיעי' לא אמרינן דה"ל תרי ותרי ומאי חזית דסמכת אהני סמוך אהני. כיון דאין כאן הכחשה מהימני האומרים שפחה הכניסו תחתיה כיון שהשנים הראשונים שאמרו אמו נשבית כו' אין יודעים להכחישם ע"ז. דאין ה"נ שהפרסום היה שאמו נשבית אבל הם יודעים שטעות היה שהכניסו שפחה תחתיה לשביה ואמו של ינאי לא נשבית כלל. ואע"ג שהריטב"א פי' דלא מכחשי אהדדי אלא דאמרי נשבית וטהורה היא דשפחה הכניסו תחתיה לחדר עם העובדי כוכבים עכ"ל הנה זהו דוחק דאם נשבית והיתה בידם א"כ מי יכניס שפחה תחתיה וכ"כ הפנ"י שם ד"ה שהיו אומרים אמו. שאמו של ינאי לא נשבית כלל אלא שאותה האשה שהיתה ברשות השבאי בחזקת אמו של ינאי היתה שפחה בעלמא שהכניסו לרשות השבאי תחת אמו של ינאי ע"ש בפנ"י. וה"נ ממש בנדון זה. דאמת שיש א' בעיר הנ"ל שהחליף כו' ושאמר כו' אבל מ"מ זה יודע שאינו בעלה של זו וטעות היה:

(עדות שאחר הוא יש לדמותו להא דקדושין (ס"ו) שפחה הכניסו תחתיה. ומהני להסיר החשש):

אך מ"מ יש בעדות זה של חותנה שני חששות הא' במ"ש ומצא שם אותו האיש שאמר כו' דמנין יודע שהוא אותו האיש כו' דדילמא זה באמת אחר הוא. ובנו שהוא בעלה החליף ג"כ ואזיל ליה מעיר הנ"ל שהרי ודאי היה זמן רב מביאת אותו העד שאמר שראה בעלה של זו בעיר הנ"ל עד שנסע חותנה לשם. והיא עיר שכולה גוים. וגדולה כנינוה. וא"כ איך הוא בירור שאחר הוא. אם לא שיהודים שיושבים שם תמיד אמרו לחותנה שזהו שאמר על עצמו שהוא בעלה של זו. וכיון שחותנה הכירו שאינו הוא ה"ל בירור. אך הרי לא ביאר זה בדבריו ושמא העיד כן ע"י שזה הנחלף עצמו אמר כן שהוא אומר על עצמו שהוא בעל האשה כו'. וא"כ אין זה כלום דמומר אינו נאמן אלא במסל"ת ורחוק הדבר לתלות שיאמר זה במסל"ת כמ"ש בתשו' הר"ן סי' ג' ובשו"ת מ"ב סי' ק"ה. מיהו כיון שיש לפרש דבריו ששמע כן מיהודים אין לחוש ולבדות חששות מלבינו שמא לא יודע זה רק ע"פ המומר עצמו ועיין בתשו' ב"י מענין שלמה כרוב ובק"ע סי' קמ"ז וגם הר"ן לא החמיר רק בידוע שהעיד כן מפי המומר אז חשש שמא לא היה מסל"ת משום שרחוק הדבר כו' וכ"כ המ"ב. אבל בנד"ז שי"ל שמעיד מפי היהודים היושבים בקביעות שם והם אמרו לו שזהו שאמר שהוא בעלה כו' למה נבדה חשש מלבינו וכמ"ש בתשובת הב"י:

(מה שיש לחוש שמא חותנה מעיד ע"פ המומר לבד. י"ל שאין לחוש לזה):

והחשש השני הוא שי"ל דחותנה אינו נאמן להעיד ע"ז לומר שלא בנו הוא שהמיר כ"א אחר הוא שהמיר להיות עובד כוכבים משום דנוגע בעדות הוא כי גנאי גדול שיצא שם רע כזה על בנו. ונוגע לו ממש כמארז"ל כמאן קרינא לרשיעא בר צדיקא רשע בן רשע וכו' וגם גנאי לכל בניו בשידוכים וכיוצא בזה. ועיין בש"ע אה"ע סי' נ' ס"ה. וא"כ י"ל דמה"ט חשוב נוגע בעדות וכן הביא מהרי"ט בתשו' חלק ח"מ סי' פ' בשם מהריב"ל בתשו' ח"ג סי' קכ"א שנשאל אם נאמנין הפשרנים להעיד שנטלו קנין על הפשרה כי היכי דלא לימרו דייני דשפילי נינהו שלא ידעו דפשרה צריכה קנין והשיב דאע"ג דיש פנים לומר כדאשכחן דאפילו בדוכתא דליכא הנאת ממון אמרינן דהוי נוגע בעדות כדאמרי' בפרק חז"ה (דף מ"ה) אין מעיד לו וכו' משום דנוגע בעדות הוא שלא יקראוהו אינשי לוה רשע ולא ישלם. וכן נמי פרש"י בכתובות (דף כ"א סע"ב) משחתמו אין מעידי' לפי שגנאי הוא להם שישבו עם פסול בדין. מ"מ מסתברא דאין לנו לדמות מילתא למילתא כו' עכ"ל. ור"ל דזה שיאמרו דייני דשפילי נינהו גנאי קטן הוא וכו' ולא דמי להנך שבגמ'. ונשמע מזה לנד"ז דגנאי גדול ועצום הוא ביתר שאת מעניני הגנאי שבגמרא דפשיטא דאין ערוך הגנאי שישבו עם פסול בדין לגנאי שבנו נעשה עובד כוכבים דחשיב ודאי נוגע בעדות לפ"ד מהריב"ל. והנה הוא ז"ל הביא משני מקומות הנ"ל בגמ' ולפע"ד יש עוד ראיה לזה בגמרא בכמה מקומות דביבמות (דע"ז) אמרו ת"ח שמורה הלכה ובא אם קודם מעשה אמרה שומעין לו ואם לאו אין שומעין לו (שמא מחמת מעשה הבא לידו אומרה) ופר"ת בתוס' שם דהיינו היכא דהוא נוגע בדבר כו' ואין לומר דהתם עמשא הי' נוגע ביותר שנשא בת ישי. דהא בקדושין (דף ע' ע"ב) אמרו ג"כ כן והתם הי' ענין נוגע בדבר רק מפני שהכריז עליו דעבדא הוא וה"ל נוגע בדבר להעמיד פסקו וכ"פ בש"ע י"ד סי' רמ"ב סוף הסימן. ומה שדחה מהרי"ט בתשו' הנ"ל ראיות מהריב"ל אין בדבריו כלל די השיב. דמ"ש לתרץ דפחז"ה וי"ל דהתם כו' שאם יהי' לי יתר על מזונותי בצמצום אני מחוייב לתת לבע"ח וא"א לצמצם ואהי' לוה רשע והשתא הנאת ממון הוא כו' ונדחק לחלק בין מ"ש התוס' והג"א דלא חיישי' משום העתיד לבוא. לנדון שלו דשכיח יותר לבוא. ואכתי לא הועיל כלום. דא"כ דהפי' הוא כדבריו משום שא"א לצמצם כו' הלא עכ"פ לא יצטרך לשלם רק כדי שלא יהי' נקרא לוה רשע אבל בדייני' לא יוכל להוציא מידיו דהא א"א לצמצם כו' וכיון שכן קשה קושיא עצומה הלא עדות שקר הוא ג"כ לאו ואיך חשדינן ליה דמעיד שקר ונעשה רשע תיומ"י בשביל שלא יהיה לוה רשע כו' על העתיד זה ודאי א"א לומר כלל. א"ו דעכצ"ל כמ"ש בחידושי הרמב"ן שם דהפי' שחושש משום הגנאי שיקראוהו אינשי לוה רשע ולא משום עצם הענין ומש"ה לא איכפת ליה בעדות שקר דמזה אינו ידוע לשום א' וכ"כ שם מהר"ם לובלין מקשים העולם וכו' ומתרצים שעדות שקר הוא דבר שאינו מפורסם כו'. ובלי ספק אשתמיטתיה למהרי"ט ד' הרמב"ן שדבריו מבוארי' דמשום גנאי שיקראוהו רשע חשדי' ליה דמעיד שקר ועובר אל"ת של תורה. מיהו לתירוץ מוהרמ"ל עצמו שם אין ראיה דהתם לפירושו הוא משום דנוגע בעדות שלא יהי' באמת לוה רשע וז"ל ול"נ דאינה קושיא כל כך משום דכל דבר שיש לאדם הנאה בו ומעיד עליו יש לו דין עד הקרוב שאדם קרוב אצל עצמו וקרוב פסול לעדות אצל עצמו אפילו ידעינן ביה בודאי שאינו משקר בעדותו שהרי אפילו משה רבינו עליו השלום פסול להעיד לאהרן אחיו מן התורה עכ"ל. ולדבריו אין הענין שאנו חושדין אותו דמשום הגנאי יעיד שקר אלא יוכל להיות שאין נחשד בזה כלל ח"ו אעפ"כ כיון שמהעדות יש לו הנאה שעי"ז לא יהיה לוה רשע. הרי הוא נוגע בעדות וכל שנוגע העדות לעצמו הרי גזרת מלך שפסול לעדות אף אם ידענו בו שאינו משקר כמשה רבינו ע"ה. (הג"ה. ולפ"ז להעיד בעדות אשה שמת בעלה אין לחוש לזה דלו יהא הנגיעה כמו עד קרוב הרי בעדות זו גם הקרובים נאמנים להעיד. עכ"ה). ולפענ"ד לשון הש"ס (דף מ"ה ע"א) לא ניחא דלהוי לוה רשע מורה יותר כפירוש מהרמ"ל דאילו לתירוץ העולם הל"ל לא ניחא דניקרייה לוה רשע. אלא משמע דהקפידא והנגיעה הוא שחפץ באמת שלא יהי' לוה רשע. וזה א"א להעמיד רק כפי' מהרמ"ל. ולפ"ז אין שום ראיה מכאן לדינו דמהריב"ל. ומ"ש מהרמ"ל יש לו דין עד הקרוב אין להקשות ע"ז מהגמרא פ"ק דסנהדרין (דף י' ע"א) דאמרינן אדם קרוב אצל עצמו ואין אדם קרוב אצל ממונו ופסקה הרמב"ם פי"ב מהלכות עדות סוף הלכה ב' דהתם הפירוש שמתוך שנאמן על הרובע להצטרף עם אחד להורגו נאמן כמו כן על השור לעשות בו דין להורגו וכ"כ התוס' בזבחים (דף ע"א א') סד"ה על פי. וכ"ש לפי' היש מפרשים שהביא הכ"מ שם ומבואר בחידושי הרמב"ן בסנהדרין שם. אך לכאורה יש לדקדק עמ"ש מהרמ"ל יש לו דין עד הקרוב ממ"ש הטור ח"מ סוף סי' ל"ג סעיף ל"ט.והא דבעינן תחלתו וסופו בכשרות דוקא בפסול קורבה שהוא פסול הגוף אבל פסול ממון לא בעינן תחלתו וסופו בכשרות. אלמא דנוגע לא דמי לדין קרוב ממש מיהו הב"י הביא שם שרבינו ברוך והר"מ חולקים ע"ז ומה שהקשה עליהם הרא"ש עיין במל"מ פט"ו מהלכות עדות הלכה א' מה שתירץ קושיתו. ומיהו אף לפ"ד הטור ורוב הפוסקים יש לחלק דנהי דמהני סילוק מפני שהוא דבר שבממון עכ"ז כל זמן שלא נסתלק ויש לו הנאה ונגיעה בעדות זו פסול כדין קרוב ממש. ועיין בסמ"ע סי' ל"ג סעיף ט"ו ס"ק כ"ג ועיין בהגמי"י ריש פרק ט"ו מהלכות עדות והוי כמו קרוב ונתרחק ואומר ר"י כו' ועיין בהרמב"ם שם כל עדות שתבא הנאה לאדם ממנו אינו מעיד בה שזה הוא כמעיד לעצמו. וע' מל"מ שם וס"פ י"ד. ועי' בהרמב"ם שם רפ"ט והקרובין והנוגעים בעדותן. הרי סמכם זה לזה. שוב ראיתי בש"ך סי' ל"ז סק"א שדחה דברי מהרמ"ל מחמת דברי הרמב"ן. ובקצה"ח שם סק"א הביא שה"ר יוסף הלוי אבן מיגאש בספר גט פשוט פרק חז"ה כתב בעצמו כדברי מהרמ"ל. ובתומים שם סק"א בשם ריב"ש כתב דנוגע בעדות הוי כבעל דבר עצמו ואינו בגדר עד קרוב כו' ע"ש. וגם לפ"ז אין להוכיח מכאן דמחמת גנאי חשוב נוגע וכנ"ל. ובספר חוסן ישועות בפ' חזקת שם תירץ ג"כ ע"ד מ"ש מהרמ"ל רק דכתב דהוי ג"כ נגיעת ממון:

קיצור. (מדברי הרמב"ן פ' חזקת (דף מ"ה) מבואר שמפני גנאי שיקראוהו לוה רשע ולא ישלם חשוד להעיד שקר. אבל לפי' מהרמ"ל שם אינו כן אלא דע"י שאינו רוצה להיות לוה רשע ולא ישלם יש לו דין עד הקרוב שפסול אף אם לא חשדינן ליה דמשקר. ובעדות אשה קרוב כשר להעיד ומ"מ עמ"ש מזה לקמן סוף סעיף זה):

אך מ"ש מהרי"ט בישוב הסוגיא דכתובות הוא דוחק ועי' בש"ך סי' מ"ו ס"ק ס"ו שהסכים דפרש"י הוא עיקר. אך מהרי"ט בתשו' ח"א סי' י"ד כתב שאף לפרש"י צריכין אנו לומר דדוקא לכתחלה שיעידו כדי שיחתום אין מעידין משום דמחזי כנוגעים בעדותם דומיא דההיא דאמרינן לעיל מינה דהאי אשרתא דדייני דנכתוב מקמי דנחוו סהדי כו' פסולא דמחזי כשיקרא. אבל אם חתם כבר ודאי שמעידין עליו להכשירו ולא מיפסל כלל בהכי ולהכי דייק אין מעידין עליו וחותם עכ"ל. ומה שהביא מאשרתא צ"ע אם להפוסלים שם הוי רק פסולא דלכתחלה ועיין בש"ע סי' מ"ו סוף סעיף כ"ד. אך כה"ג מבואר בב"י סי' זיין ס"ח גבי לא לידון אינש למאן דרחים ליה ולא למאן דסני ליה דלישנא דלא לידון משמע דהיינו רק פסולא דלכתחלה:

(מהא דפ"ב דכתובות (דף כ"א סע"ב) העיקר כפרש"י ומ"מ י"ל דהוה רק פיסולא דלכתחלה):

וע"ד הראי' הג' שהבאתי לעיל מהא דיבמות (דף ע"ז) וקדושין (דף ע') דלכאורה משמע כדברי מהריב"ל. וכמ"ש רש"י בקדושין שם אין נאמן להעיד בשם רבו אפשר להשיב ג"כ דהתם הוי מילתא דהוראה ואינו דומה לעדות ממש שהרי שונא כשר להעיד ופסול לדון דאע"ג דאין חשוד להעיד שקר מחמת השנאה עכ"ז לדונו פסול. וה"נ בענין הוראה הוא דפסול משום הנגיעה ולא לעדות ומ"ש רש"י להעיד בשם רבו אינו דומה לשאר עדות כי יש לתלות שהוא סובר שההוראה כן רק שתולה באילן גדול. וכ"ש לפמ"ש בחידושי הריטב"א ביבמות (דף ע"ז) שם אהא דפרש"י בענין שאני הכא שהרי שמואל ובית דינו קיים ומילתא דעבידא לגלויי הוא ולא משקר בה. כ' הריטב"א ולא נהירא דודאי טעמא דאין שומעין לת"ח אינו משום דחיישינן אשקרא ח"ו. אלא דחיישינן שמתוך שנושא ונותן בהלכה כדי לקיים דבריו אמר בדדמי קסבר שקבל מרבו וכי איתא לרבו קיים ודאי שדייק שפיר ולא אמר אפילו בדדמי עכ"ל וכ"כ הנ"י שם. נמצא להריטב"א והנ"י לא חיישינן לשקר גמור ואף לפרש"י דחיישינן לשקר מ"מ אפשר אין השקר דומה לעדות שקר ממש כנ"ל. אך גם לדעת מהריב"ל נראה לצדד בנד"ז משום דהכא העדות הוא מילתא דעבידא לגלויי ובמלדעל"ג י"ל שלא החמירו לפסול עדותו משום גנאי בעלמא. וראי' ע"ז מדין הנזכר ביבמות (דף ע"ז) הנ"ל בת"ח שמורה הלכה כו' דבשעת מעשה אין שומעין לו דהיינו דוקא במילתא דלא על"ג אבל במלתא דעל"ג נאמן כדפרש"י ביבמות שם כנ"ל ועיין ט"ז סוף סימן רמ"ב ועיין ברבינו ירוחם סוף נתיב שני במ"ש בשם הרמ"ה והרא"ש דמדברי שניהם נלמוד כן. אבל אין להביא ראיה ממ"ש בכתובות (דף כ"ב ע"א) אי ערער דפגם משפחה גלוייא מילתא בעלמא הוא לומר דבכה"ג נאמנין אף דנוגעין בעדותן מצד הגנאי כנ"ל דהתם י"ל הפי' בלא"ה שאין נאמנין אלא לאחר שבאמת יתברר הדבר ע"פ הרבה אנשים אחרים. וכדפי' הש"ך סי' מ"ו ס"ק ס"ו. דאל"כ מה לנו ולנאמנותן תרי ותרי נינהו ע"ש. גם בלא"ה אין ראיה כ"כ מגלוייא מילתא למדעל"ג אפי' קודם שיתברר ע"י אחרים וע' תשב"ץ ח"א סי' פ"ד דבגלויי' מילתא יש להאמין טפי לעד א' מבמלדעל"ג. ומ"מ יש לצדד להקל עפמ"ש מדין ת"ח שמורה ובא כו' דג"כ חשדינן ליה דמשקר כמש"ל בשם פרש"י ומ"מ במלדעל"ג הוא נאמן וה"נ בנד"ז. אך זה צ"ע אם זה נקרא כ"כ מלדעל"ג דאיך יתברר זה כו'. אך הרי שכיחי הרבה עוברים ושבים מאורשא למאסקעווי. ועוד דאמרינן ביבמות פרק נושאין (דף צ"ח ע"א) ואיבעית אימא שאני הכא דקאמר מילתא אחרינא בהדה ופרש"י מגו דמהימן אהא מהימן נמי אהא דניכרין דברי אמת. כ"ש בנד"ז י"ל כן שנסע כן לכתחלה רק לחקור בשביל זה מרחק רב:

קיצור. (מהא דיבמות (דף ע"ז) הנה להריטב"א שם לא חשדינן ליה דמשקר רק דאומר בדדמי ואף לפרש"י שם יש לחלק בין הוראה ובין עדות שהרי שונא אף שפסול לדון כשר להעיד. ועוד דבמלדעל"ג אמרינן שם דנאמן גם בהוראה):

ועוד י"ל כיון דפסולי עדות דרבנן נאמנים בעדות אשה א"כ י"ל שמא חשש גנאי לא הוה רק פסול דרבנן ועיין בר"ן ספ"ב דקדושין דנוטל שכר להעיד אינו פסול רק מדרבנן משום דעבר על מה אני בחנם כו' וכ"כ בחידושי הרשב"א ובחידושי הריטב"א שם והביאו אאזמו"ר הגאון ז"ל בי"ד סוף סי' י"ח לענין שו"ב הנוטל שכר מכשירות לבד דמדאורייתא לא חשדינן ליה בנטילת שכר זה לפוסלו מעדות זה כו' רק מדרבנן וא"כ לכאורה חשד דגנאי הנ"ל לא חמיר מחשד דנוטל שכר ואפ"ה אינו פסול רק דרבנן. ותמיה על תשובת מ"ב סי' צ"ח מה שפסל עדות כמר ברוך לעדות אשה שמת בעלה אף שאינו נוגע בעדות כשנטל שכר בתורת אגרא בין יועיל עדותו בין לא יועיל משום דהנוטל שכר פסול מדרבנן. דהא את"ל דאינו פסול רק מדרבנן כמ"ש הוא ז"ל א"כ כשר לעדות אשה וכמ"ש מהריב"ל ח"א כלל ג' סוף סי' י"ח ד"ה נדרשתי לאשר שאלוני. וכבר השיגו בזה הבית מאיר סי' י"ז ס"ג ועמ"ש לקמן. אך הנה מהריב"ל שם הקשה ע"ד הר"ן וסיעתו דס"ל דאינו פסול אלא מדרבנן דאמאי לא נחוש דיעיד שקר כדי להרויח שכרו ככל פסול נוגע לעדות. ושכך משמע למדקדק בדברי רש"י פ"ד דבכורות וכתב מהריב"ל בזה שני דרכים הובאו בספר ג"פ סי' ק"ך סק"ט ובתשובת מ"ב הנזכר לעיל העלה בזה ג"כ שני דרכים באופן אחר. ובחידושי הרשב"א ס"פ האיש מקדש כתב הא דאינו פסול רק מדרבנן היינו כשנטל משני הבעלי דינים שאין שם משום הטיה ושלא בדרך שוחד אלא בשכר עכ"ל. ועיין בית מאיר סי' י"ז ס"ג כ' אף כשנוטל שכר מהעגונה בין יועיל עדותו בין לא יועיל דכתב המ"ב דאז אינו פסול רק מדרבנן י"ל דנוגע הוא ופסול מדאורייתא כו' ע"ש. וא"כ למעשה יפה כוון המ"ב שפסל עדות כמר ברוך עיין לעיל. ועיין בש"ע ח"מ סי' ל"ד סעיף י"ח בהג"ה ובטור ח"מ סי' ק"מ סוף סעיף ח' במחלוקת הר"ר יונה והרשב"א. מה גם בנ"ד הגנאי את"ל דה"ל כנוטל שכר ה"ז כנוטל שכר אם יועיל עדותו דהכא ע"י עדות זה מסיר הגנאי שיצא על בנו:

קיצור. (הר"ן והרשב"א והריטב"א ס"ל דנוטל שכר להעיד אינו פסול רק מדרבנן וא"כ כשר בעדות אשה שפסולי דרבנן כשרים בעדות זו וכ"ד מהריב"ל ח"א סוף סי' י"ח וא"כ הנוגע בעדות י"ל דלא חמור מנוטל שכר להעיד. אך הבית מאיר סי' י"ז ס"ג כתב שי"ל דנוטל שכר להעיד פסול מדאורייתא אף אם נוטל שכר בין יועיל עדותו ובין לא יועיל. וכצ"ל להמ"ב בתשובה סי' צ"ח גם בנד"ז הרי זה כנוטל שכר אם יועיל עדותו דפסול מדאורייתא):

ואמנם בגוף הדין דנוגע בעדות פסול בעדות אשה כמ"ש מהריב"ל והמ"ב צ"ע. דלא מיבעיא לפי שטת מהרמ"ל והלבוש דנוגע פסול כמו קרוב א"כ גבי עדות אשה דכל הקרובים כשרים להעיד י"ל שגם נוגע כשר להעיד. וגם לפמ"ש התומים ריש סי' ל"ז בשם הריב"ש דנוגע גרע מקרוב וכמו בעל דבר עצמו הרי הכא האשה עצמה ג"כ כשרה להעיד. וגם לשטת הש"ך ריש סי' ל"ז דמחמת הנגיעה חשוד לשקר אין מוכרח דבעדות אשה אינו נאמן דמ"מ י"ל דלא גרע מקרוב. ומצאתי שהעיר בזה הנ"ב סי' כ"ז ד"ה והנה אומר אני ובסוף התשובה. והביאו הבית מאיר סי' י"ז ס"ג ועכ"ז העלו להחמיר ממ"ש הרי"ף בפרק החולץ גבי ואשתמודעינהו אפילו ע"י קרוב בגמ' (דף ל"ט ע"ב) ודוקא היכא דליכא חששא דחשדא אבל היכא דאיכא חששא דחשדא כו' ע"ש אלמא דנוגע בעדות גרע מקרוב ופסול אף בגלוייא מילתא וכמ"כ במלדעל"ג. ולכאורה יש ראיה ממשנה מפורשת ביבמות פ' כיצד (דף כ"ד ע"א) מת הרגתיו הרגנוהו לא ישא את אשתו. הרי דחיישינן ללזות שפתים שמא עיניו נתן בה והעיד שקר. ואע"ג שבשעת העדות י"ל שלא הי' דעתו כלל לישא אותה. ואי איתא דכל נוגע כשר א"כ בכה"ג שבשעת העדות לא היה ידוע שנוגע אמאי לא ישא. ויש לומר להפך דאדרבה מאחר דאם כנס לא יוציא כמ"ש הש"ע ריש סי' י"ב והב"ש שם אע"ג דאיכא חששא דנגיעה דהנאת הגוף עצמה א"כ מוכרח דבנגיעת ממון אף לכתחלה אינו פסול. והא דלכתחלה אסור אף בחשש נגיעה משום דהיא נגיעה עצומה כנ"ל. מיהו כיון דאיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי יש להחמיר וגם באמת צד החומרא נראה יותר מהמשנה הנ"ל וכ"ש לדעת הרשב"א דס"ל שם דגם אם נשא מחוייב להוציא. ומיהו בנגיעה דנ"ד שאינה נגיעת ממון רק נגיעת גנאי שבלאו הכי מהרי"ט בתשו' חולק ע"ז כמש"ל י"ל דבעדות אשה אין לפסול עדותו וכה"ג הקיל הבית מאיר שם. ועוד י"ל שאף להחולקים על מהרמ"ל אם בעדות ממון יש לפסול הנוגע משום גנאי אין לפוסלו בערוה החמורה דהא ר' יוסי ס"ל בסנהדרין פז"ב (דף כ"ז ע"ב) הוזם בדיני ממונות כשר לדיני נפשות והיינו משום דאף דפסול לעדות ממון לא חשיד אנפשות. וכך י"ל ג"כ שאינו חשוד להתיר אשת איש לעלמא וכמו דס"ל לרב יוסף ביבמות (דף כ"ה ע"ב). דגם גזלן דאורייתא כשר לעדות אשה. ואף דקיי"ל לא כר' יוסי ולא כרב יוסף היינו בפסול לעדות ממש. אבל בחשדא דגנאי שבלא"ה יש חולקים כנ"ל י"ל שאין להחמיר בעדות אשה שיתיר מחמת זה אשת איש לעלמא. ומה גם שהאיש זקן וירא שמים מנעוריו:

קיצור. אע"ג שלפ"ד מהרמ"ל והלבוש הנוגע בעדות פיסולו רק כמו קרוב וא"כ י"ל דכשר בעדות אשה מ"מ הנ"ב סי' כ"ז והבית מאיר החמירו והביאו ראיה מדברי הרי"ף פרק החולץ וכ"מ מהמשנה דיבמות ס"פ כיצד ומ"מ נגיעה זו שאינה הנאת ממון כ"א הסרת הגנאי י"ל בעדות אשה אין לפוסלן יותר מקרוב. ועוד י"ל דהא י"א דהחשוד מדאורייתא בעדות ממון כשר לעדות אשה אף דלא קיי"ל כן מ"מ בנד"ז אין להחמיר:

והנה אע"ג בעדות אשה מצינו שחששו חז"ל לפסול שונא שזהו דין חמשה נשים חמותה כו' ובתשו' כני"ח סוף סי' פ"ג ובמרה"צ ס"ק ט"ז הקשו ע"ז מ"ש מהא דתנן דאוהב ושונא כשרים להעיד ותירוץ של הכני"ח יבואר לקמן. והמרה"צ תירץ בשם בעל קה"ע בירושלמי דדוקא בנשים שדעתן קלות הוא שחששו לומר דילמא משקרי בשביל השנאה אבל לא באנשים. ואפשר לומר עוד שאין כל השנאות בגדר א' ושאני הנך חמש נשים שהוא שנאה טבעית שכן דרך רוב העולם לכן חמיר טפי. אבל שאר אשה אף שידוע שהיא שונא עם אשה זו י"ל דנאמנת להעידה דלא כהמרה"צ. ועכ"פ מוכח מדין ה' נשים הנ"ל דפסולות מדאורייתא מחשש שנאה ההוא. וא"כ שמא כמו כן כשנוגע לו מצד גנאי גדול פסול ג"כ מה"ת אע"ג שאין כאן הנאת ממון דאדרבה צערא דגופא גדול מממון כמ"ש בגמרא פרק ט"ו דיבמות גבי צרה כו'. אך כיון דרק חמש נשים אלו אין מעידות משא"כ שאר שונא ודאי דכשר להעיד א"כ אין ללמוד מזה לגנאי. וכ"ש לפ"ד המרה"צ בשם קה"ע דרק בנשים חיישינן משום דדעתן קלות א"כ לפ"ז י"ל באיש ל"ח ג"כ לגנאי לפ"ד מהרי"ט. אלא דהוכחת הקה"ע מירושלמי דלא עשו זכרים כנקבות בהנך ה' נשים נלע"ד שאין ראי' כלל כי י"ל בזכרים ליכא שנאה כלל דחמיה אין שונא כלתו כחמותה דחמותה שונאתה שזו תירש בעלה והיא תהיה טפלה לה. משא"כ חמיה אין שייך שישנאה מחמת שתירשנו אחר מותו דמה איכפת ליה במה שיהיה אחר מותו. וכן בן חמיה יירש כמותה. וכן בן בעלה ל"ד לבת בעלה מה"ט. אבל אילו הי' שייך השנאה בזכרים י"ל דהיו חוששים. והנה לפמ"ש מהרש"ל הובא בתשו' כנסי"ח סי' פ"ג דאע"ג דשונא כשר להעיד מ"מ היכא דמדינא אין ע"א נאמן רק שחכמים האמינוהו שם שונא פסול להעיד והכנסי"ח סייע לו דהיינו טעמא דחמש נשים שאין נאמנות להעידה משום דכיון דמדאורייתא בעינן שני עדים רק חז"ל הקילו להאמין ע"א ואשה. לא הקילו להאמין לשונא. א"כ לפ"ז אפי' יהיבנא לי' למהרי"ט סברתו דמשום גנאי אין פסול להעיד וכמו שונא ואוהב. היינו במקום דהעד נאמן מדאורייתא. משא"כ בעדות אשה דחיישינן לשנאה כמו כן יש לפסול משום גנאי וא"כ אפי' במילתא דעל"ג אינו נאמן כמו בהנך ה' נשים. אך זה אינו דמלבד שהמרה"צ השיג על הכנסי"ח אך אפילו להכנסי"ח ואפילו תחמיר כן בכל שונא מ"מ הכא דהאיסור נמשך ג"כ רק ע"פ עד אחד שאמר שראהו במאסקעוי שהחליף כו' א"כ א"צ שנים כנגדו ודי מדינא בעד אחד שמברר שטעה כנ"ל תחלת אות י"א:

א. יש לתמוה על המתיר העגונה ע"פ עדות עמפ"ע מפי שנים שנהרג בעלה של זו למה לא דיבר מאומה נידון שיש ע"א האומר שראהו חי בארחאנגעל והגם שהוכחש מע"א על אומרו שנשא שם גויה פלונית כי יודע שהיא נשואה לנכרי שמכירו. מ"מ כיון שלא הוכחש על עיקר הענין שהוא חי. ומאחר שבזה אינו מוכחש. יש לחקור בזה ועוד שע"א העיד שראהו חי במאסקעוי אף שחותנה מעיד שאחר הוא זה שאמר שהוא בעלה של זו מ"מ יש לחקור הרבה אם עי"ז נתבטלה עדות האומר שהוא חי וכדמשמע מתשו' מהר"מ שבהגמ"ר דכתובות פ' אלמנה ניזונית סי' ש"ו:

ב. יבאר אם יש לבטל עדות האומר שראהו בארחאנגעל כיון שהרח"כ מכחישו בקצת עדותו נאמר עדות שבטלה מקצתה בטל כולה כמ"ש בירושלמי פ"ק דגיטין לר' יוחנן ואף לר"ל שם י"ל דבטלה עדותו כשהעדות לאיש אחד כנ"ד. אך למשמעות הש"ס שלנו בב"ק (דף ע"ג) י"ל דלא אמרינן עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה אא"כ נעשו העדים פסולים ע"י המקצת ההוא כגון שהוזמו. והמשנה פ"ק דמכות דנמצא אחד ביניהן קרוב או פסול עדותן בטילה הוא מטעם אחר משום מקיש שלשה לשנים כו'. גם בלא"ה יש ראיה מסוגיא ריש פ"ק דגיטין דלא כהירושלמי הנ"ל. אך הפוסקים ריש פ"ק דגיטין מתרצים להשוות התלמודים הירושלמי עם הבבלי לפ"ז יש לתרץ ג"כ הקושיא מב"ק (דף ע"ג). ומ"מ בנד"ז גם להירושלמי אין לומר עדות שבטלה מקצתה כו' דהמקצת ג"כ לא בטל בבירור גמור:

ג. יבאר שאין לומר דכיון שתלאן זב"ז שראהו בארחאנגעל ושלקח שם כו' ה"ל הכחשה במקצת כהוכחשו בכולו דזה אינו וראי' מדלא הוי הכחשה דשני חזקה כהכחשה אאבהתיה. ול"ד לחזקה מכח שטרא קא אתי:

ד. יבאר אם לבטל עדותו משום דזה שמכחישו רח"כ ה"ל הכחשה בחקירות וכיון דמכחישו בחקירות ואינו מעיד שהוא חי בטלה עדות שהוא חי לכ"ע ר"ל דה"ל הכחשה עכ"פ:

ה. יבאר דא"כ לפ"ז מצאנו ענין דבהכחשה ג"כ יהי' הדין דעדות שהוכחשו במקצתן הוכחשו בכולן היינו כשמכחישו בחקירות אבל בגוף המעשה אינו יודע להכחישו ועכ"ז חשבינן זה הכחשה על גוף המעשה ג"כ. ויקשה ע"ז ממ"ש הב"י סי' ל"א בשם הרי"ו ויאמר שלדעת הרמב"ם י"ל כשמכחישו רק בחקירות ואינו מעיד על גוף המעשה אין זה נחשב כעדות המכחשת זה את זה בחקירות:

ו. יבאר דלא דמי לדינו של רי"ו דעדות דאכילה ועדות דאבהתיה תרי מילי נינהו ע"כ הכחשה דאכילה לא חשיב הכחשה אאבהתיה משא"כ הכחשה דחקירות ה"ל כהכחשה אגוף המעשה וזה בין לשיטת בעה"ת בין לשטת הרמב"ם ורש"י:

ז. יבאר דנ"ד אע"פ שהרח"כ מכחישו בדבר גדול אין זה נקרא הכחשה בחקירות ולא הוי זה כהכחשה במקום דחשוב חקירות דהתם היינו כשאומר שביום פ' שאומר שזה הבעל היה בארחאנגעל אז הוא יודע ברור שלא היה שם בכה"ג נחשב הכחשה בחקירות משא"כ בנד"ז והיינו כיון שההכחשה אינו בדבר שיוכל העד לבוא בו לידי הזמה:

ח. יבאר שמ"מ מסוגיא דשבועות (דמ"ח) מוכח בהדיא היכא שנתברר לנו שהעד שיקר במזיד בא' מהבדיקות נפסל ג"כ לעדות ועדות המכחשת זא"ז בבדיקות דכשרה היינו היכא שי"ל שטעה א' מהן לפ"ז בנ"ד ג"כ אע"פ שאין זה חקירות הוי הכחשה בבדיקות גדולות. וא"כ לדברי הרח"כ ה"ל אותו העד שאמר שבעלה של זו חי בארחאנגעל פסול לעדות:

ט. יבאר להעמיד הסוגיא דשבועות הנ"ל שלא יהיה זה נגד ההלכה דקיי"ל אחד אומר מנה הלווהו וא' אומר מאתים מדמקבלים עדותן על מנה אע"פ שיש גם כן הכחשה בדבר גדול היינו מנה הב'. ויאמר דהתם ג"כ נפסלו להצטרף לעדות אחרת להבא רק באותו מנה מקבלים עדותן כדכתב השט"מ דכתובות. ומטעם עדות המכחשת זה את זה בבדיקות אין לפסול בד"מ משא"כ בקידוש החדש או דהתם בגובה הלבנה ה"ל בדיקות עצומות. ועכ"פ היוצא מסוגיא דשבועות הנ"ל דכשהעד שיקר במזיד בבדיקות גדולות נפסל לעדות אין ע"ז שובר מסוגיא דמנה ומאתים דהתם אפי' את"ל דה"ל בדיקות גדולות לגבי מנה הא' ג"כ היינו טעמא דמקבלי' עדותן אמנה כיון דמכאן ולהבא הוא נפסל. ותדע דהא גדולה מזו יש כאן הכחשה מצד עצם המנה הב' ואפ"ה כו' אבל בעלמא היכא דנתברר לנו שעד א' שיקר בבדיקות במזיד בלי שנוכל לתלות בטעות הוא נפסל לעדות בדיני ממונות גם כן כמשנ"ת בסוגיא דשבועות ואין ע"ז שובר משום מקום. ובתשו' א' שכתבתי אחז"ר הארכתי בזה וגם בהירושלמי פט"ו דיבמות לכן בנ"ד להרח"כ ה"ל עד פסול. רק לחכמי בריסק שבש"ך סי' ל"א י"ל שאינו נפסל ע"פ עד א'. מיהו רבים החולקים עליהם ובנ"ד גם לדבריהם י"ל דנפסל:

י. עוד להעמיד הסוגיא דשבועות דלק"מ מהא דקיי"ל פז"ב דעדות המכחישין זא"ז בבדיקות כשרה בד"מ. די"ל שיש לחלק בין בדיקות לבדיקות ועוד דמ"מ זה הדין היוצא מסוגיא דשבועות דכשהעד שיקר במזיד בבדיקות נפסל לעדות ע"ז ודאי לא תברא הסוגיא דפז"ב דהתם ה"ט דתלינן בטעות עוי"ל דבדיקות שבסוגיא בשבועות אפשר אפי' אמר בהן איני יודע עדותו בטל וכה"ג איתא בחידושי הר"ן פ' היו בודקין. ומסוגיא דשבועות הנ"ל יש ראיה לדעת האו"ת רסי' ל"א. היוצא מזה שלדברי ר' חיים כהנא נפסל עדות העד שהעיד שראהו חי בארחאנגעל:

הג"ה ובתשובה א' דעיר הרדאק העירותי מב"ק (דע"ג א') כשהעידו על הטביחה תכ"ד לעדות הגניבה דכשהוזמו על הטביחה כיון תכ"ד כד"ד לכן למ"ד למפרע הוא נפסל ה"ל כהוזמו ג"כ על הגניבה. ואעפ"כ למ"ד מכאן ולהבא הוא נפסל עדותן אגניבה קיימת אע"ג דנתברר שהעידו שקר בעדות זו על הטביחה. הרי מחמת השקר הגדול הזה לא נפסל העדות. כל שאין בהשקר מצד עצמו לפוסלו כגון למ"ד מכאן ולהבא הוא נפסל היינו משעת ההזמה. ולכאורה קשיא מזה על סוגיא פ"ב דר"ה הנ"ל מדוע יפסל ע"י שקר הקומה וצ"ל דשקר זה שאני שנוגע להעדות ממש. א"כ בשאר שקר שאינו נוגע להעדות ממש אע"פ שאנו רואים שדיבר שוא ושקר י"ל לא נפסל. וגבי עדות אשה יש לעיין עוד מטעם כיון דשם פסולי עדות כשרים להעיד רק גזלן דאורייתא פסול להעיד. וגבי שני צרות אחת אומרת מת וא' אומרת נהרג ינשאו. וע"כ כ"א נשאת בעדות עצמה לבד דע"י עדות צרתה א"א להנשא. וא"כ ניתרת בעדות עצמה אע"פ שאנו רואים שבהכרח אחת מהן משקרת בענין נהרג או מת. א"כ נשאת ע"פ עדותה אע"פ שפיה דבר שוא. אלא י"ל שא"ה שממקום שאנו יודעים שע"כ א' מהן משקרת משם מוכח שעכ"פ אינו חי. עי' כה"ג בעה"ג סס"ז דלכן עדות המכחישים זא"ז בחקירות כשרים לעדות אשה כיון שזה המכחישו בחקירות מעיד ג"כ על המיתה לכן כמ"כ כאן אף שאין צרה מעידה לחברתה מ"מ מאין אתה יודע שממ"נ א' שקרנית היינו משני הצרות והרי הם שניהם אומרים שאינו חי וה"ל כהא דפב"ת דעדיות אם אתם מאמינים שהורהנה האמינו שלא נסתרה כו'. וצ"ע בש"ע סעיף ט' וסעיף כ"א וסעיף מ"ז ובמרה"צ שם. א"כ י"ל גבי עדות אשה כשנתפס שקרן בדבר שאינו נוגע להעדות לא נפסל מדאורייתא כ"א מדרבנן וכשר לעדות אשה: