סימן נ

אסימן נ

שאלה בעדות אשה. העידו ב' עדים על א' שמצאוהו נטבע והי' בו סימן א' מסטרופעש שהיו בראשו וסימן שני בגופו הוא שהיה בו רושם על הקנעכיל שנעשה לו מקרדום והנה התחלפו העדים בסימן זה שא' אומר שהיה מעט למעלה מהקנעכיל וא' אומר שהיה מעט למטה מהקנעכיל ועוד היה ג"כ סימן בחוטם שלו שהיה איין גיפאלען מעט גם היה טב"ע בקצת בגדיו וידוע שבבעל אשה זו היו סימנים אלו והרושם ידוע שהיה סמוך לקנעכיל:

הנה בדין צירוף סי"ב כבר הארכתי במקום אחר דרוב גדולי האחרונים ס"ל דהרבה סי"ב מצטרפין להיות סי"מ וכ"ש בנ"ד שיש טב"ע בבגדיו. אך מה שיש לעיין בזה הוא אם אין העדות חשיבי עדות מוכחשת לפי שמכחישים זה את זה במקום הצייחען. ואף שמדברי המ"ב סי' ס"ג יש ללמוד דבכה"ג טעו אינשי כמש"ש גבי רושם שלמעלה מן העין כו' יש לדחות שהוא ז"ל נמשך אחר פי' הריב"ש סי' רס"ו בפי' המעשה שבסנהדרין פז"ב בענין א' אומר בדיוטא העליונה וא' אומר בדיוטא התחתונה מצטרפין שהוא משום דבין דיוטא עליונה לתחתונה טעו אינשי ולפ"ז ה"ה בנידון שלו ובנ"ד. משא"כ לפ"ד הטור בח"מ סי' למ"ד אין הטעם מה"ט אלא משום דמיירי בשיכולים לראות מזל"ז וה"ל בדיקות. ועדות המכחשת זה את זה בבדיקות כשרה ולדבריו צ"ע בנ"ד אי מקרי בדיקות או חקירות:

ונלע"ד שאין לדמותו להכחשה בחקירות. ולא מבעי' לדעת הפוסקים דצירוף המקום אינו מועיל להיות עי"ז נהפך הסי"ב לסי"מ. א"כ אין קביעת מקום הצייחען מעלה ומוריד כלל בנ"ד ודמי למנה שחור או מנה לבן. שאפילו הכחישו העדים זא"ז בדברים כאלו עדותן קיימת בד"מ ובעדות אשה. אלא אפילו לפ"ד הפוסקים שצירוף המקום מועיל לעשות סי"ב לסי"מ וכן עיקר כמש"ל. מ"מ כיון דמצד צירוף סימנים נגעו בו כמ"ש האחרונים וביחוד בתשובת רבינו ז"ל. א"כ עדים אלו הרי זה כאילו כל א' מהם מעיד על שני סימנים בינונים ר"ל סי' א' הוא הצייחען מצד עצמותו ומהותו. וסי' ב' הוא קביעת מקומו. והעד השני מודה להעד הראשון על מהותו של הצייחען ושוה עמו בזה. ועל הסי' הב' שהוא המקום מכחיש אותו לומר שאין זה מקומו. וה"ז דומה לא' אומר מנה וא' אומר מאתים שעדותן קיימת במנה משום שיש בכלל מאתים מנה כדאי' בב"ב פחז"ה (דמ"א ע"ב) ובסנהדרין פז"ב (ד"ל ע"א) ובטוש"ע סימן ל' ס"ב. וה"נ יש לקבל מהן על הצייחען עצמו עכ"פ שהוא סי"ב מצד עצמו זולתי המקום. ועל המקום אין להאמין לשום א' מהם כיון שמכחישים זה את זה כמו שבשם אין מקבלין עדות של האומר מאתים על המנה השני כיון שהוא מוכחש מהאומר מנה כדפי' רשב"ם בפחז"ה שם. ואין לומר דבמנה ומאתים מיירי שאין מכחישין זה את זה. דהא כ' הרשב"ם מאתים היו באותו שעה ובאותו זמן ואותו מקום עכ"ל. וא"כ כיון דעל זמן ומקום אחד ממש הן מעידין וזה אומר מנה היו וזה אומר מאתים היו ה"ז הכחשה ממש. דאפילו תימא שאין שום א' מהם אומר על דברי חבירו לא כי. מ"מ כיון שבזמן ושעה ומקום אחד אומרים זה מנה וזה מאתים ה"ז מכחיש דבריו של זה. וכאילו אמר לא כי דמי. כי הנה בירושלמי פט"ו דיבמות נחלקו רב ור' יוחנן בהא דנזיר ספ"ג אלו מעידים שנזר שתים ואלו מעידים שנזר חמש אם מיירי בכולל או במונה. ופי' בכולל היינו שאלו אומרים שאמר הריני נזיר שתים ואלו אומרים שאמר הריני נזיר חמש. שנמצא ההכחשה עצומה ופי' במונה היינו אלו אומרים שאמר הריני נזיר אחת ושתים ואלו אומרים שאמר עוד ושלש וארבע וחמש. וכ"ה עוד בירושלמי ספ"ג דנזיר. ועי' בגיטין ס"פ התקבל (דס"ז ע"ב) ג"כ ענין מונה והוא כנ"ל. ועד"ז י"ל כאן דלא מיבעיא אם מיירי בכולל היינו שהיה רק הלואה אחת לבד לדברי שניהם ונחלקו כמה היתה שזה אומר מנה וזה אומר מאתים ה"ז הכחשה גמורה כמו לא כי. אלא אפילו אם מיירי במונה היינו זה אומר הלוהו מנה לבד וזה אומר שהלוהו מנה ואח"כ הלוהו עוד מנה מ"מ ה"ל הכחשה על המנה השנייה כי האומר מנה ה"ז כאילו אומר לא מאתים אף שאינו מוציא בפיו בפירוש לא כי דהא לא ראינו הוי ראיה כשלא זזה ידינו מידם כדאי' בב"י סי' כ"ט מחודש ה'. וכיון שמעידים על שעה ומקום א'. וזה אומר מנה וכיון שאומר מנה ודאי לא ראה עכ"פ שהלוה לו מאתים. דאם ראה לא היה אומר מנה. וכיון שלא ראה ה"ז הכחשה גמורה להאומר מאתים. וז"ש הרשב"ם בפחז"ה שם אבל כת ראשונה מכחשת לשניה על אותו מנה שמוסיפין כו' עכ"ל. מכחשת ממש הגם שאינן אומרים לא כי. מ"מ כיון דעל זמן ומקום א' הן מעידין. לא גרע מה שאומרים מנה מאילו אמרו לא ראינו על מנה הב' ולא ראינו הוי ראיה והכחשה ממש בכה"ג כנ"ל. וכן האומר מאתים מכחיש להאומר מנה במה שמשמע מהאומר מנה דלא היו מאתים כנ"ל מפני שהוא כאמר לא ראיתי מנה השני וע"ז מכחישו האומר מאתים בפירוש שאומר מאתים היו והוי כאומר ע"ז לא כי דהא שפתיו ברור מללו להכחישו. ומ"ש הרשב"ם שם ואין כת שנייה מכחשת על מנה שכת ראשונה מעידין כו'. על מנה שכת ראשונה מעידין דוקא שאותה המנה הם ג"כ מעידין. אבל על המנה השנייה שכת ראשונה משמע מהם עכ"פ שלא לוה ע"ז הם מכחישים אותם ממש. ונמצא במנה השנייה יש הכחשה מבוארת בין העדים ואעפ"כ מקבלים מהם עדותן על המנה הא' שהן שוין בה. וה"נ ממש בנ"ד אף שעל המקום של הצייחען הם מכחישים זא"ז מ"מ יש לקבל מהם במה שהם שוין והוא הצייחען עצמו:

בוהנה כדברי רשב"ם מבואר להדיא בגמ' בסנהדרין (דל"א ע"א) אימר דשמעת לי' לר' יהושע בן קרחה היכא דלא מכחשי אהדדי. היכא דמכחשי אהדדי מי אמר. אלא הוא דאמר כי האי תנא דתניא ארשב"א על מה נחלקו על כת א' וכו' וב"ה אומרים יש בכלל מאתים מנה וע"כ דמיירי ב"ה במכחשי אהדדי וכן פרש"י דאל"כ היינו ריב"ק דס"ל דהלואה אחר הלואה והלואה אחר הודאה מצטרפין ומאי ראיה לנהרדעי מרשב"א יותר מריב"ק וכן פרש"י שם כי האי תנא דאמר זה אומר מנה וזה אומר מאתים דמכחישין זה את זה מצטרפין למנה כו' דבאותו מנה אין מכחישין זה את זה. והיינו כמש"ל שבמנה השניה יש כאן הכחשה מבוארת ממש. ובודאי מההכרח לפרש כן דאל"כ אלא דב"ה מיירי בסתמא כשאין אומרים באותו היום ובאותו שעה ובאותו מקום בכה"ג הוא דמצטרפין למנה אבל לא כשמכחישים זה את זה א"כ מהו סייעתא לנהרדעי דאמרי דמצטרפין אפילו בהכחשה גמורה ע"ש. ואדרבה משם יש להוכיח דב"ה מיירי אפילו באומר לא כי דומיא דמנה שחור ומנה לבן דנהרדעי דמיירי אפילו בלא כי כמ"ש הט"ז בח"מ סי' ל' ס"ב. ובלא"ה משמע קצת כן מפי' רש"י שכ' דמכחישין זא"ז. ומכחישים משמע הכחשה גמורה בפה מלא. וראי' מדאמרינן בנזיר ספ"ג (ד"כ סע"א) אילימא אחד אומר חמש ולא שתים וא' אומר שתים ולא חמש הא קא מכחשי אהדדי. וא"כ הכא גבי א' אומר מנה וא' אומר מאתים דביארו בגמרא ורש"י פז"ב דמיירי במכחשי אהדדי משמע ודאי אפילו זה אומר מאתים ולא מנה וזה אומר מנה ולא מאתים ואפ"ה מצטרפין למנה. וא"ת מ"ש מהא דנזיר דמסיק דבמכחשי אהדדי לכ"ע לא אמרינן יש בכלל חמש שתים. יש לתרץ דבדיני ממונות הקילו משא"כ בנזירות לא החמירו עליו כדי שלא יביא חולין לעזרה. וראיה ממ"ש הרמב"ם פ"ג מה' נזיר ה"ט מי שהיו שתי כיתי עדים כו' והקשה הלח"מ כו'. ותירץ בקה"ע ספ"ג דנזיר יש לחלק בין דיני ממונות לנזירות מטעם הנ"ל וכן תירץ התומים סי' למ"ד סק"ז לחלק בין ד"מ לנזיר דבד"מ הקילו משום נעילת דלת משא"כ גבי נזיר לא שייך ה"ט. וכ"מ ממ"ש רש"י עוד בפז"ב שם נחלקה עדותן שכיון שהא' שקרן כו' ולא כ' כמ"ש רשב"ם נחלקה עדותן משום דמאי דקמסהיד מר לא קמסהיד מר. משמע דלשון שקרן אינו שייך אלא על שקר גמור שמוציא בפיו מה שאינו. ולכן לפי' רשב"ם דלא מיירי במכחישים זה את זה בלא כי. א"כ אם האמת כדברי האומר מאתים אין כאן שקרן כ"כ בפי' שהאומר מנה לא הוציא מפיו לומר שלא היו מאתים רק מדבריו מוכח כן כנ"ל. ולכן מ"ש רש"י שקרן י"ל דמיירי בפי' במכחישי' זא"ז בלא כי ואעפ"כ על המנה שהן שוין נאמנין לב"ה. וכן פי' הסמ"ע סי' למ"ד ס"ג ס"ק ט"ז דאפילו אמר א' להשני לא כי. וכ"כ הב"ח בטור שם ססעי' ד'. וכ"כ הט"ז תחלת סעיף ב' נ"ל דמיירי אפי' אמר לא כי ומכחישים בבירור כו' עכ"ל. והרי הט"ז כללא כייל על כל מ"ש הש"ע סעיף ב' עדותן קיימת ומפרש הש"ע כיצד כו' עד אפילו אמר האח' מנה הלוהו והשני ק"ק חייב. ועל כל זה פי' הט"ז דמיירי אע"פ שמכחישים זה את זה בלא כי. וכפירושם נראה מדברי הרמב"ם פ"ג מה' עדות דין ג' אם הכחישו העדים זה את זה בדרישות כו' ואם הכחישו העדים זה את זה בבדיקות כו' שהרי הכחישו כו' עד אפילו אמר האחד מנה הלוהו כו' עכ"ל הרי מבואר דמיירי בשהכחישו זה את זה ממש. וכבר נת' דהכחשה היינו זה אומר מנה ולא מאתים וזה אומר מאתים ולא מנה. ודומיא דחבית יין וחבית שמן דמיירי ודאי בהכחשה גמורה כמ"ש הרמב"ם והשני אומר של שמן היתה. וכ' הט"ז דלשון היתה כו' הוה כאומר בפירוש לא כי. וכה"ג מיירי באחד אומר מנה וא' אומר מאתים כמ"ש ג"כ הרשב"ם מאתים היו באותו זמן כו'. ועיין בבאה"ט מהגאון מוה' זכרי' מענדל סי' ל' סק"ח שהשיג על הסמ"ע בחנם:

קיצור (מדברי רש"י והרשב"ם והרמב"ם נראה כמ"ש הסמ"ע והב"ח והט"ז שמפרשים גבי אחד אומר מנה וא' אומר מאתים היינו בהכחשה גמורה בלא כי ואפ"ה אמרי' יש בכלל מאתים מנה אע"ג דגבי נזירות לא אמרינן כן):

גאך מהרי"ט בתשו' חאה"ע סי' ל"ח כ' וז"ל וגם זה אומר מנה וזה אומר מאתים אם היה בענין שמכחישין זא"ז לא מקבלינן עדותייהו אפי' לשבועה שהיא מתקיימת בעד א' וכן מוכח בדברי הרא"ש פז"ב כו'. והילך ת' להרשב"א מצאתיה בח"מ סי' תי"ז שהביאה הב"י בשלשה שהעידו על ראובן שהוציא כותלו לר"ה אחד מעיד טפח וא' מעיד שהכניס טפח ומחצה והשלישי מעיד זרת והשיב אם מכחישים זה את זה אין בדבריהם כלום. אבל אם אין מכחיש זה את זה הולכים אחר האומר טפח ומחצה. לפי שיש בכלל האומר זרת טפח ומחצה ומחייבים אותו בטפח ומחצה מתוך זרת כאחד אומר מנה ואחד אומר מאתים שמחייבין אותו מנה מתוך מאתיים כדברי ב"ה עכ"ל. כן הוא בב"י שם מחודש ב' וכן הוא בת' הרשב"א חלק ג' סימן קע"ז. ומהרי"ט העתיק בקיצור ואין נפקותא לדינא. ומה שהביא ראיה מהרא"ש צ"ע. וצ"ל דאם מיירי בענין שאין בו הכחשה א"כ קשיא אמאי בשני כיתי עדים שכת אחת אומרת מנה וכת אחת אומרת מאתים גם כן אין מחייבים אותו אלא מנה אפילו לר' שמעון בן אלעזר וכ"ש לת"ק דרשב"א דס"ל דב"ש פליגי בהא ואמרי דנחלקה עדותן כמבואר בפ' חזקת (דמ"א ב'). דכיון שאין כאן הכחשה אמאי לא יגבו מאתים ע"פ הכת עדים האומר מאתים הלווהו. מאחר שגם הכת האומר מנה אין מכחישים אותן. א"ו צ"ל דמיירי בשמכחישים זה את זה. וכן משמע מהתוספות שם שהקשו לב"ש אמאי מודה בשתי כיתי עדים מ"ש מנמצא א' קרוב או פסול. הרי דס"ל שיש כאן א' שקרן ופסול ודאי וכ"כ הנ"י פחז"ה שהקשה וא"ת הא חד מינייהו שקרא הוא. וכן רבני רעגנשפורק שבראב"ן סי' מ"ג הקשו כן. והיינו דמיירי שיש כאן הכחשה גלויי' בלתי שום תירוץ בעולם עד שהאחד שקרן בודאי. וכן משמע לשון הרמב"ם פ"ג מה"ע שכתב אם הכחישו את זה בבדיקות עדותן קיימת כיצד אמר האחד מנה שחור היה והשני אומר מנה לבן הי' כו' אפילו אמר האחד מנה הלוהו והשני מאתים חייב לשלם מנה עכ"ל הרי דמיירי במכחישים זה את זה ממש ודומיא דא' אומר בדיוטא העליונה היו כשהלוהו והשני אומר בדיוטא התחתונה הי' כשהלוהו שברמב"ם שם שהוא הכחשה בהלואה א' דהיתה משמע אותה ההלואה כמש"ל בשם הט"ז ובגי"ת סוף שער ס"ו הביא כן בשם מהרי"א שנתן טעם למה שלא כ' הרמב"ם שמכחישים את זה בלא כי לפי שלשון היה או היתה הוא כלא כי וכמש"ל משמו והוא ז"ל כתב שהרמב"ם סמך עמ"ש תחלה אם הכחישו זה את זה בבדיקות כו' דמשמע שנודע לב"ד שיש ביניהם הכחשה גמורה. ומדברי שניהם נלמוד דס"ל כמש"ל בשם הסמ"ע וב"ח וט"ז דאפילו בלא כי מחייבים מנה. ולשון הש"ע סי' ל"ב ס"ב כלשון הרמב"ם. והנה בעה"ת ריש שער ס"ו חלק ב' כ' כן להדיא וז"ל תניא ארשב"א לא נחלקו כו'. פירוש אף שמעידין בהכחשה יש בכלל מאתים מנה ועיין גי"ת שם שביאר דבריו שר"ל שיש כאן הכחשה גמורה והוכיח כן מסוגי' הגמרא דמיירי בהכחשה. וכן נראה מתשובת הרמב"ן שהביא הטור ח"מ בסי' ל' ס"ה וז"ל אבל אם העידו כולם ביום אחד בהכחשה אינו משלם אלא ר' שהרי יש כאן שני עדים שאין הלואה זו יותר מר' ואפילו אם ק' עדים מעידין ביותר מכאן פטור עכ"ל. ופירוש בהכחשה כתב הסמ"ע ס"ק ט"ז דאיירי בלא כי (וממקומו הוא מוכרע שיש כאן עכ"פ הכחשה גמורה דהא אח"כ כ' דין אם העידו סתם כו' ואעפ"כ משלמי' מיהא מאתים. ומדבריו יש להוכיח דלאו דוקא במנה ומאתים הדין כן משום דעבידי אינשי דטעו במנה כמש"ל בשם הנ"י דהא הכא לא שייך לומר כן שהרי האומר ר' הוכחש עכ"פ מהאומר ת' ות"ק וכן האומר ש' מן האומר ת"ק ועכצ"ל דס"ל כמש"ל הטעם לפ"ד הרמב"ם ומדברי הר"ן למדתיו ע"ש). וכן משמע בחי' הר"ן לסנהדרין פז"ב (דל"א) בענין מש"ש אם צריך שיתבע התובע ר' או די כשיתבע ק' כמ"ש הראב"ד וכ' שם שהר"ד בשם הרמב"ן חלוק עליו שא"כ הוא מכחיש העד האומר מנה לגמרי והודאת בע"ד כמאה עדים דמי ודכוותי' בעדים מודה הרמב"ן ע"ש. הנה נתברר שרש"י והתוספות והרמב"ם והראב"ד ורשב"ם והרמב"ן ובעה"ת והרא"ש ורבני רעגענשפורק והנ"י כולם כאחד מפרשי' ההיא דמנה ומאתים בהכחשה גמורה. והסמ"ג והב"ח והט"ז ומהר"י אדרבי והגי"ת מבארי' דבריהם דמיירי אפילו בהכחשה דלא כי. וא"כ לכאורה דברי הרשב"א ומהרי"ט הם נגד גדולי הפוסקים הנ"ל. וצריך לומר דהרשב"א מפרש פלוגתא דמנה ומאתים על דרך המבואר בגמרא ספ"ג דנזיר (ד"ך) בענין ואלו מעידים שנזר שתים ואלו מעידים שנזר חמש. ושם פליגי תנא דמתניתין עם ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה ע"ד דפליגי ת"ק ור' שמעון בן אלעזר גבי מנה ומאתים. נמצא שני הדינין שוין ממש. ומבואר בגמרא שם ובפרש"י ותוס' דבאחד אומר חמש ולא שתים ואחד שתים ולא חמש דקא מכחשי אהדדי לכ"ע נחלקה עדותן ואין כאן נזירות כלל. אלא דמיירי בענין שאין מכחישין זה את זה וכדמסיק אמרי במערבא אין הכחשה במונה ופרש"י שאם אחד אומר אחת שתים ואח' אומר שלש ארבע חמשה אין זה הכחשה ויש בכלל חמש שתים ויהא נזיר שתים עכ"ל וכ"כ בשט"מ דנזיר שם בשם תוספת הרא"ש וז"ל וצ"ע דמשמע דא' אומר חמש דהוא הכחשה לדברי הכל וא"כ כיוצא בזה אחד אומר מאתים ולא מנה ואחד אמר מנה ולא מאתים משמע דהוי הכחשה עכ"ל. ובתוספות שם הקשו דבירושלמי דסנהדרין משמע דמונה הוי הכחשה טפי מכולל. וירושלמי זו הביא רש"י שם. אך הקה"ע פט"ו דיבמות ה"ו תמה עליהם למה תפסו הגירסא שבסנהדרין עיקר הלא ביבמות ובנזיר הגירסא ובכולל הוי הכחשה טפי ממונה עכ"ל. וצ"ל דאם מיירי במונה ואין הכחשה במונה א"כ אמאי בשני כיתי עדים הוא ג"כ רק נזיר שתים ולא חמש. בין לתנא דמתניתין בין לרי"ש בנו של ריב"ב ע"ש. ועוד מ"ט דב"ש דאמרי נחלקה עדותן וההכרח לומר דהפי' שבמונה אין שום הכחשה על השתים שהרי גם האומר שמנה ג"כ שלש ארבעה וחמשה י"ל שמודה שמנה אחת ושתים. משא"כ בכולל הרי האומר שאמר חמש מכחיש שלא אמר כלל שתים. אבל לעולם גם במונה יש הכחשה על השלש היתירים על השתים שהאומר שמנה אחת ושתים מכחיש שלא מנה שלש ארבע וחמש. ומאחר דמעידין על זמן אחד הוי לא ראינו ראיה כמש"ל אך קשה דאם הוי הכחשה גמורה על השלשה א"כ יש כאן עד אחד פסול וא"כ איך מצטרפין יחד לחייבו בשתים. וכמו שהקשה הר"ן פ"ב דכתובות (דכ"ב) גבי תרווייהו באשת איש קמסהדי והנ"י פרק חזקת (דמ"א). ותירוצם לא שייך כאן כלל גבי אחד אומר שתים ואחד אומר חמש. לכן אפשר לומר דהוי רק ספק הכחשה כיון שאינו אומר בפירוש שלא מנה יותר. ועי' בב"ש סי' מ"ז סק"א ובבית מאיר שם בענין מחלוקת הב"י ורמ"א אם במעמד א' הוי לא ראינו ראיה ובמ"ש רי"ו הובא במל"מ פ"ט מה"א הלכה למ"ד דכולי האי לא עבדו בצינעא. א"כ גבי נזירות דליכא למימר הכי י"ל במעמד א' לא ראינו אינה ראיה לכ"ע אא"כ אמרו לא זזה ידינו מתוך ידו כמ"ש הב"י. ועוד דהכנה"ג בח"מ סי' כ"ט בהגהת הב"י אות ל"ז כתב בשם הרדב"ז בתשובת ח"א סי' נ"ו שכתב בשם הרשב"א דאפילו אמרו לא זזה ידינו מתוך ידם לא ראינו אינה ראיה. והוא בתשו' הרדב"ז שנדפסו בסדילקאב ח"ד סי' נ"ו וכיון דהוי רק ספק הכחשה לכן י"ל דלא נפסל שום עד מהן מספק אפילו אלהבא. ועכ"ז אפילו בשתי כיתי עדים אינו נזיר רק שתים ולא חמש. אע"ג שיש עדים על חמש ואין כנגדן הכחשה ודאית י"ל מ"מ כיון שדבריהן לפי פשוטן מבואר דהוי הכחשה אע"פ שיש לתרץ בדוחק זהו סגי רק לענין שלא לפסול העד אבל לא להחמיר על זה. ועוד אפשר לומר דלעולם על שלשה היתרים הוי הכחשה גמורה ואתי שפיר בפשיטות מה דגם בשתי כיתי עדים אין מחייבין אותו יותר משתים אפילו לבית הלל ואפילו לרי"ש בנו של ריב"ב כיון דעל השלשה היתירים מכחישין זא"ז העדים ומ"מ שתים יש לחייבו כדאיתא בשבועות (דמ"ז ע"ב) מלוה ולוה ושני שטרות יד בעל השטר על התחתונה וע"ש בפרש"י גבי אבל ממה נפשך הקטן גובה דיש בכלל מאתים מנה. ואפילו ב"ש מודו בהא לדברי ר' ישמעאל בנו של ריב"ב. ומ"מ גם בכת אחד לב"ה הוי נזיר שתים. כיון שבשתים אין שום הכחשה והא דלא נפסלו לעדות השתים מחמת ההכחשה בשלש היתרים י"ל כמו שתירץ תלמיד הרשב"א ז"ל בשט"מ פ"ב דכתובות דלא נפסלו רק להבא כו' ע"ש:

דוהנה עפ"י מ"ש בדעת הרשב"א אפשר לכוין גם כן בדברי הראב"ן. דלכאורה דבריו אין מובנים כלל שכתב ריש סי' מ"ג (דף י"ז ע"ב) וז"ל שאלוני חכמי רעגנשפורג על ראובן ושמעון שהעידו על לוי שהלוה ליהודה מנה בפני שניהם אלא שנחלקה עדותן בזה שהא' אומר בב' בשבת הי' מעשה והשני אומר בג' בשבת אם מצטרף עדותן ואם לאו. והשבתי דעתי אמת דמצטרפין כו' ואי משום דמכחשי אהדדי בזמן התניא ארשב"א לא נחלקו כו' עד על מה נחלקו כו' אלמא אע"ג דמכחשי אהדדי בעיקר ההלואה מצטרפות לעדותן כ"ש היכא דשוו בעיקר ההלואה ומכחשי בזמן דמצטרפי עכ"ל. ודבריו אלה מבוארים דהא דמנה ומאתים מיירי בהכחשה גמורה ודומיא דהכחשה בזמן דיליף מיניה דמיירי שאמרו שבפני שניהם הלוה לו וה"נ בכה"ג וזה אומר שבפני שניהם הלוה לו מנה וזה אומר שבפני שניהם הלוה לו מאתים. דאל"כ היאך יליף לה הכחשה מבוארת דזמן מזה עד שאמר כ"ש. א"ו דבחד גוונא מיתוקמא. או כמ"ש הרשב"ם באותו יום כו' כנ"ל. ובססי' הנ"ל (די"ז) ע"ד כשהשיבו חכמי רעגנשפורג מאי טעמא דב"ה גבי אחד אומר מנה ואחד אמר מאתים דמכשרי עדותן במנה והרי אחד מהן פסול בודאי שהעיד עדות שקר במנה שני כו' והשיב א"כ שני כיתין כו' אלא ודאי לא הוי הכחשה עד שמכחיש זא"ז בכל העדות כו' משום נעילת דלת כו' כגון כת אחת אומרת ליטרא של זהב או חבית של יין ממש וכת אומר לא כי אלא ליטרא של כסף או חבית של שמן ממש כו' או שאמרה כת אחת מנה ולא מאתים והשניה אמרה מאתים ולא מנה דמכחישין זה את זה בכל העדות בהא פליגי רב הונא ורב חסדא עכ"ל. ומבואר שם בדבריו דבכה"ג בטלה עדותן והרי דבריו צע"ג דמה טעם יש לחלק בין זה למש"ל דמיירי ג"כ בהכחשה מאחר דלעיל מיניה מיירי שמעידי' על זמן ומקום אחד וא"כ האומר מאתים הי' הרי דמי ממש לאומר בפי' לא מנה. דהא אם מנה לבד הלוהו לא הי' אומר מאתים ומה יתן לך ומה יוסיף לך אם יאמר בפי' ולא מנה. וכן האומר מנה יש למשמע מדבריו דלא מאתים כנ"ל כמש"ל בשם הרשב"ם בפחז"ה שכתב וז"ל אבל כת ראשונה מכחשת לשני' על אותו מנה שמוסיפין כו' וה"ט משום דברייתא סתמי קתני אחד אומר מנה ואחד אומר מאתים ומיירי ג"כ שהאומר מאתים אמר דבריו תחלה ואח"כ אמר השני מנה הי' באותו זמן כו' ועוד דאי משום לתא דהאומר מנה נקט הראב"ן שיאמר ולא מאתים דאז ה"ל הכחשה משא"כ אם אומר מנה ואינו אומר ולא מאתים ס"ל די"ל שאין כאן הכחשה מבוארת דלא מאתים ודלא כמ"ש בשם רשב"ם. מ"מ קשה למה הצריך שיאמר השני מאתים ולא מנה שזהו בודאי שפת יתר. אמנם באמת למעיין היטב בדבריו יש ליישב כ"ז דלק"מ עליו. כי ודאי נתכוין במ"ש ריש סי' הנ"ל דמנה ומאתים מחייבי' מנה אפי' בהכחשה גמורה. רק שההכחשה היא במנה השנייה לבד ובמנה הראשונה אין כאן שום הכחשה כלל. ור"ל שזה השני האומר מאתים אינו מכחיש להראשון על המנה שהעיד בשום פרט מעניני הלואת מנה הנ"ל. רק שמכחישו במה שמוסיף עליו עוד מנה ב' שבזה יש כאן הכחשה גמורה כנ"ל. ומ"מ כיון שבמנה הראשונה אין כאן שום הכחשה מקיימים דבריהם וכמ"ש הוא אח"כ שזהו קולא שהקילו בד"מ משום נעילת דלת. משא"כ בססי' הנ"ל מיירי שיש כאן הכחשה גם במנה הראשונה וזה ביאר במ"ש והשני' אמרה מאתים ולא מנה ור"ל שמכחישו גם בזה שאמר מנה הלוהו ואומר להד"ם שמעולם לא היתה שם שם הלואה מנה כלל רק מתחלה הלוה לו מאתים בבת אחת שנתן לו כיס ובו מאתים זוז וא"כ זה האומר שהלוה לו מנה הוא שקרן לדבריו גם במנה זה שהרי לדברי האומר מאתים מעולם לא לוה לו מנה כלל כי אם מאתים יחד מלבד מה שהוא שקרן במנה שניי'. וס"ל להראב"ן דבכה"ג בטלה עדותן כיון שיש כאן הכחשה בכל העדות ר"ל גם במנה הראשונה יש כאן הכחשה. דאילו לא הי' הכחשה כלל במנה הראשונה כי אם שבמנה השני' היה הכחשה הי' מודה הראב"ן דחייב לשלם מנה וכמ"ש בריש סי' הנ"ל. והיינו כשזה אומר מנה הלוה ראובן לשמעון לפני שנינו ביום פלוני ובשעה פלוני ובמקום פלוני והלה אומר אמת שהלוה לו מנה בזמן הנ"ל אבל גם עוד מנה שני' הלוה לו בזמן הנ"ל. ר"ל שנתן לו תחלה מנה ואח"כ עוד מנה בכה"ג מצטרפין למנה כיון שבמנה זו האחת אין שום הכחשה. והיינו ממש החילוק שבגמ' ספ"ג דנזיר דבא' אומר שתים ולא חמש וא' אומר חמש ולא שתים ה"ל הכחשה ואין מצטרפין אפילו לשתים אלא דבמונה הוא דמצטרפין וכמ"ש לעיל שאפשר לומר דבכה"ג גם במנה שנייה ליכא הכחשה ודאית לכן אין נפסלו מלהצטרף לעדות מנה ראשונה או כפי פי' השני שכתבתי דאף אם במנה שנייה הוי זה הכחשה מ"מ חייב מנה כיון שבמנה הראשונה אין כאן שום הכחשה. משא"כ כשהשני מכחיש את הראשון גם במנה ראשונה ואומר מעולם לא הלוה לו מנה בתחלה רק מאתים יחד וא"כ יש כאן הכחשה בכל העדות מתחלתו לסופו ס"ל להראב"ן דבכה"ג בטלה עדותן ופטור הלוה מכלום. ובזה מדוקדק מאד לשון הראב"ן במ"ש והשני' אמרה מאתים ולא מנה דמכחישי' זא"ז בכל העדות כנ"ל והיינו ממש כסוגיא שבגמ' ספ"ג דנזיר הנ"ל. אך בזה אין דבריו מובנים מש"ש (דף י"ח ריש ע"א) א"כ שתי כיתין אחת אומרת מנה ואחת אומרת מאתים מפסיל נמי אחת מן הכיתין דהא מכחשי אהדדי וקאמר ב"ש וב"ה דיש בכלל מאתים מנה ודיינינן אפומייהו ולא מיפסלי וא"כ רב הונא ורב חסדא כו' דאמרי כמאן לא כב"ש ולא כב"ה דאפילו רב הונא פסיל להו בחד מלוה וחד לוה והכא חד מלוה וחד לוה הוא אלא ודאי לא הוי הכחשה עכ"ל שזהו נגד הגמ' דשבועות (דף מ"ז סע"א) דחד מלוה וחד לוה ושני שטרות גובה עכ"פ הפחות שבשטרות אף שכת אחת פסולה ע"ש וה"נ אף אם כת אחת פסולה בעדות זו מ"מ גובה מנה דהא ממ"נ כת אחת כשרה על כן גובה הפחות עכ"פ. והנה דברי הרשב"ם פחז"ה שם מוכיחי' נמי דמפרש הברייתא בענין שבמנה הראשונה אין כאן שום הכחשה כלל שהרי כתב להדיא וז"ל ואין כת שני' מכחשת על מנה שכת ראשונה מעיד אלא מוסיפין הן מנה אחת אבל כת ראשונה מכחשת לשני' על אותו מנה שמוסיפין עכ"ל הנה דבריו מבוארים שההכחשה היא במנה שהשניי' מוסיפין אבל במנה הראשונה אין כאן הכחשה כלל. ויש לכוונו ג"כ עם הגמרא ספ"ג דנזיר הנ"ל כפי הפי' השני שכתבתי לדעת הרשב"א. ולכאורה גם רש"י ותוס' ושא"פ שכתבתי למעלה שכתבו דמיירי בשיש כאן הכחשה י"ל ג"כ דמיירי שההכחשה היא במנה השניי' לבד ומ"מ יש כאן א' שקרן במנה זו השני' אבל במנה הראשונה י"ל דמיירי ג"כ באין הכחשה ע"ז כלל. וכמ"ש רש"י פז"ב (דף ל"א א') ובאותו מנה אין מכחישין זא"ז עכ"ל די"ל שבמנה הראשונה אין שום הכחשה. ומעתה י"ל דגם הרשב"א ומהרי"ט שכתבו דבמכחישים זא"ז בטלה עדותן היינו במכחישים זא"ז גם במנה הא' וכדעת הראב"ן. אבל כשאין הכחשה במנה הא' רק במנה הב' מודו לכל הפוסקים דיש בכלל מאתים מנה וחייב במנה. ונמצא עלו דברי כל הפוסקים כהוגן ואין כאן מחלוקת כלל:

הועפי"ז יש מקום עיון בנ"ד בהכחשת העדים על מקום הצייחען איך לדמותו. דלכאורה י"ל דדמי למכחישים זא"ז במנה הא' ג"כ. הגם שבכאן שניהם מודים על מציאת הצייחען ואין הכחש ביניהם במהותו ועצמותו כלל. רק ההכחשה היא על מקומו ויש לדמותו לכאורה להכחשה במנה השני' ובמנה הא' שניהם שוין דבכה"ג מתקיימת עדותן מ"מ י"ל דל"ד להתם שבמנה הא' אין כאן הכחשה כלל. ואין חילוק במנה הא' ע"פ עדות העד ראשון לעפ"י עדות הב' מאחר שגם לפ"ד השני ניתנה מנה א' תחלה בפ"ע אע"פ שלדבריו ניתנה עוד תיומ"י מנה שני' משא"כ לדברי האומר מנה מ"מ סמוכי' לאו מילתא הוא ומה ענין זה לזה ואינו אפי' מכלל הבדיקות. משא"כ בנ"ד מתחלף הצייחען ממקום למקום ע"פ עדות העדים שלדברי העד ראשון הי' מקומו למעלה מהקנעכיל ולדברי השני הי' מקומו למטה מהקנעכיל ואם כי חילוף מקומו אינו מוסיף או גורע במהותו ועצמותו ושינוי המקום מצד עצמו נחשב כהכחשה במנה הב'. מ"מ קצת שינוי נחשב זה גם לגבי הצייחען שהרי מקומו של הדבר נוגע קצת להדבר אע"פ שאין נפקא מינה לדינא מחמתו כגון להאומרים דצמצום המקום אינו גורם לעשות סי"ב לסי"מ ונמצא שחילוף המקום ל"ד להכחש במנה ב' כי אינו חשוב לכלום כמנה שהוא דבר חשוב בפ"ע. מ"מ חשוב הוא לגבי הצייחען כמו סי' דשחור לגבי המנה שחור או הלובן לגבי מנה לבן. וכשיש הכחשה במקומו נחשב כא' אומר מנה שחור וא' אומר מנה לבן. וא"כ להאומרים שצירוף המקום מועיל להפך הסי"ב לסי"מ לפי שהמקום נחשב עוד סי"ב מצד עצמו א"כ הכחשתם במקום נחשב עוד כהכחש' מנה ב'. מ"מ לא גרע ג"כ מהכחשה קלה גם בהצייחען דומי' דא' אומר מנה שחור וכו'. והרי גם להראב"ן כשיש הכחשה במנה הא' ג"כ מ"מ אין הכחשה זו הכחשה גמורה במנה הא' ע"ד שההכחשה היא במנה הב'. שבמנה הב' הוא הכחשה גמורה זה אומר לוה וזה אומר להד"ם. משא"כ במנה הא' הרי שניהם מודים במהותה ועצמותה. רק שמתחלקי' חילוק קל עליה שלדברי האומר מנה הלוהו לבד היתה המנה בפ"ע ולדברי האומר מאתים הלוהו הי' המנה ביחד עם המנה הב'. והרי מה שמנה זו היא עם מנה הב' אין זו הכחשה גמור על מנה הראשונה לומר כי לא היתה במציאות. רק הוא הכחש קל לומר שאין מנה זו כמנה של הראשון ע"ד ההכחשה בין מנה שחור למנה לבן. וההכחשה שבמנה הב' אין פיסול מחמתה במנה הראשון כנ"ל באריכות. ואעפ"כ בהצטרף שניהם יחד שיש הכחש קל במנה הא' והכחש גמור במנה הב' פוסל הראב"ן עדותן. וא"כ ה"נ בנ"ד שיש הכחש גמור במקום הצייחען דומי' דהתם הכחש' שבמנה הב' והכחש זה גופא גורם הכחשה קלה בצייחען עצמו דומי' דהתם דחיבור מנה הב' עם מנה הא' לדברי העד השני אנו קורין הכחש במנה הא' ובהצטרף שניהם בטלה עדותן גם על מנה א' וה"נ יש לבטל עדותן גם על מציאת הצייחען עצמו. ומ"מ יש לדחות דההכחשה שבמקום הצייחען לא דמי להכחשה דמנה ומאתים כשמכחישי' זא"ז גם במנה ראשונה. משום דהתם במנה ומאתים יש הכחשה בשני דברים. הא' הוא ההכחשה שבמנה השנייה שהכחשה זו הוא ענין הכחשת דבר א'. דהיינו שאף אם לא היו מכחישי' זא"ז במנה ראשונה כלל הי' הכחשה דמנה שניה הכחשה בדבר אחד עכ"פ וכשניתוסף ע"ז עוד הכחשה במנה ראשונה ג"כ והוא מה שהשני מחבר שני המנים יחד לומר מאתים היו בבת אחת. ה"ז הכחשת בדבר אחר וה"ז הכחשה בשני דברים. משא"כ בנ"ד שאין כאן הכחשה רק אחת והוא מקומו של הצייחען ולפ"ד האומרים דצירוף דצמצום המקום לאו מילתא היא ה"ז רק כמו הכחשה דמנה שחור או לבן כנ"ל. ונהי שלפ"ד האומרים דצירוף המקום מילתא היא הוי שינוי מקום כהכחשה במנה שניה. מ"מ א"כ אין לחושבו רק בהכחשה א' דמנה שניה ולא לחושבו בתרתי בהכחשה דמנה שניה ובהכחשה קלה במנה הא' אלא גבי מנה ומאתים שיש שם באמת הכחשה בשני דברים. משא"כ הכא שאין כאן הכחשה רק במקום של הצייחען שהוא מנה הב' ולפ"ד א' הנ"ל הוא הכחשה קלה. ונהי שלדעת א' נחשב זה כהכחשה חמורה. מ"מ הוי כהכחשה במנה ב' ולא לחושבו בתרתי. ולכן נראה להקל כה"ג לפי משמעות ל' הראב"ן שכ' דמכחישי' זא"ז בכל העדות עכ"ל והיינו דוקא כשאמר מאתים ולא מנה שאז נעקר שם מנה מן העולם לדבריו ולא היה במציאות השם שאמר הראשון משא"כ בני"ד שם הצייחען היה לדברי שניהם. והרי יש כאן עכ"פ דבר אחד שאין בו שום הכחשה והוא מציאת הצייחען עצמו שישנו לדברי שניהם. ובתחלת ביאתם לב"ד להעיד על הצייחען שניהם שוים בזה והכחשת מקומו הוא דבר אחר. משא"כ במנה ומאתים שאין שום דבר וחצי דבר ממה שאמר אחד אמת כמו שהוא לדברי השני. שמעולם לא היה מנה בפ"ע לדברי השני וזה נקרא הכחשה בכל העדות. וגם במנה ומאתיים לא יצוייר שיאמרו שניהם עדותן מבלי שיהי' הכחשה כי הרי האומר מאתיים לא יכול לומר בתחלת עדותו מנה הלוהו. משא"כ הכא שיצוייר שמתחלה לא יהיה שקר והכחשה ביניהם כשיעידו על הצייחען עצמו. ואח"כ ישאלו על מקומו ויהי' בזה לבד הכחשה (ועי' קצת סמך לחילוק זה בתוספות פחז"ה (דף ל"ב ב') בד"ה אמאי שכתבו בשם ר"י דלא אמרי' הכא מיגו כיון דלית ליה הכא מיגו אא"כ שקר תחלה כו' ע"ש). וכן גם לפי הש"ס ספ"ג דנזיר לא גרע ענין זה ממונה דלא הוי הכחשה כנ"ל:

קיצור. (גם לפ"ד הרשב"א והראב"ן וסוגיא ספ"ג דנזיר יש לצרף עדותן בנ"ד בענין עצם הצייחען):

ווהנה לפע"ד יש ראיה ברורה מהש"ס פז"ב (דל"א ע"א) דגבי מנה ומאתים אפילו א' אומר מאתים ולא מנה וא' אומר מנה ולא מאתים אמרינן שמצטרפין לחיוב מנה וכמש"ל אות א' בשם רוב הפוסקים ראשונים ואחרונים ודלא כתשו' הרשב"א והראב"ן. והוא מהא דאיתא שם א' אומר חבית של יין הלוהו וא' אומר חבית של שמן הלוהו הוה עובדא ואתו לקמיה דר' אמי חייבי' ר' אמי לשלומי לי' חביתא דחמרא מגו חביתא דמשחא. כמאן כרשב"א. אימור דאמר רשב"א היכא דיש בכלל ר' ק' (שניהם מעידין על מנה ובאותו מנה אין מכחישין זה את זה) כה"ג מי אמר (דתרי מילי נינהו וכולי האי מיכחשי אהדדי מי אמר) לא צריכא לדמי (זה אומר בפני הודה לו דמי חבית של יין וזה אומר בפני הודה לו דמי חבית של שמן דתרווייהו מסהדי אדמי חבית יין) עכ"ל הגמ' ורש"י. ומבואר מזה דחבית של שמן דמיה מרובים מחבית של יין כמ"ש חביתא דחמרא מגו חביתא דמשחא כמאן כרשב"א ר"ל דכמו שאמר שחייב ק' מכלל ר' ה"נ יש לחייבו חבית של יין מתוך חבית של שמן וכן מובן יותר מפרש"י דתרווייהו מסהדי אדמי חבית יין ר"ל שבכלל דברי האומר חבית של שמן יש חבית של יין מאחר שדמי חבית שמן עודפי' על חבית יין. וא"כ למסקנא דלא צריכא אלא לדמי מחייבי' דמי חבית של יין מתוך דמי חבית של שמן. והרי האומר דמי חבית של שמן אומר עד"מ ל' זהו' או מאתים והאומר חבית יין אומר ט"ו זהו' או מנה. וא"כ מלבד שמכחישי' זה את זה במנה השני הרי יש כאן עכ"פ הכחש' גם במנה הא' שלדברי האומר חבית של שמן הודה לו שהיא מאתים הרי לדבריו מעולם לא היה חיוב על מנה בפ"ע. כ"א מאתים יחד דוקא. כי הרי על כל מעות המגיעים עבור חבית של שמן שהם מאתים הודה לו כאחד וא"כ מעולם לא היה חיוב מנה בפ"ע. ולדברי האומר חבית של יין הודה לו התחייב א"ע במנה א' ובפ"ע. וא"כ מלבד שמכחישין זה את זה במנה הב' הכחשה גמורה עוד הם מכחישים זא"ז הכחשה קלה במנה הא' שזה אומר מנה ולא מאתים (ר"ל דמי חבית של יין) וזה אומר מאתים ולא מנה (ר"ל דמי חבית של שמן) ואעפ"כ עדותן קיימת במנה כמ"ש כל הפוסקים. א"כ הרי מזה מבואר בעליל נגד מה שפירשתי למעלה בדעת הראב"ן ונגד תשו' הרשב"א. וז"ל הרמב"ם פ"ג מה"ע ה"ג וכן אם אמר הא' דמי חבית של יין יש לו בידו וזה אומר דמי חבית של שמן משלם בפחות שבדמים עכ"ל. הנה מל' בפחות שבדמים מבואר בעליל שדמי החבית א' עודפים על חבית הב' והוה כמאתים ומנה וכ"ה ל' הש"ע סי' ל' ס"ב ומחייבי' אותו במנה. ובבעה"ת שער ס"ו סוף השער כ' להדיא דמי משחא מאה זוזי ודמי חמרא נ' זוזי ומפקינן מיני' נ' זוזי עכ"ל ואע"פ שפי' ה"ר אפרים נדחה מהלכה מ"מ בפי' דמי חבית יין ושמן כמה הוא בודאי אין כאן מחלוקת. ופשוט הוא. ואדרבה בזה יש רבותא יותר מבדינו של הראב"ן שהרי בכאן יש עוד הכחשה קלה במנה זו ששוין עליה ממה הגיע החיוב מיין או משמן. נמצא יש בזה ג' ריעותות הכחשה במנה הב' שהוא מה שדמי חבית שמן עודפי' על של יין. הכחשה במנה הא' ע"ד הנ"ל שזה אומר מאתים ולא מנה. עוד הכחשה קלה ממה הגיע החיוב. ואעפ"כ חייב במנה וכ"ש בדינו של הראב"ן. ואין להקשות מל' רש"י שפי' במ"ש אימור דאמר רשב"א היכא שיש בכלל ר' ק' שניהם מעידין על מנה ובאותו מנה אין מכחישי' זא"ז. דמשמע לכאורה שבמנה הא' אין כאן שום הכחשה כלל בכה"ג דוקא הוא דמחייב רשב"א. הא ליתא דהא ע"כ מוכח ממ"ש בענין דמי חבית של יין ודמי חבית של שמן דבכה"ג נמי מחייב רשב"א. ומ"ש רש"י אין מכחישין ר"ל הכחשה גמורה ע"ד שכ' אח"כ כה"ג דתרי מיני נינהו וכולי האי מיכחשי אהדדי מי אמר אלמא דדוקא במיכחשי אהדדי כולי האי גם במנה הא' שזה אומר יין ממש וזה אומר שמן ממש הוא דלא אמר רשב"א יש בכלל ר' ק' וכמ"ש בחי' הר"ן שם תוס' ביאור בטעם זה וז"ל שהיין והשמן שני דברים הן ואין הכל מתבקש בשביל הדמים עכ"ל ונמצא יש הכחש' גמורה במנה הא' ולא כעין בדיקו' בלבד. משא"כ במנה ולא מאתים ומאתים ולא מנה ה"ל כעין בדיקו' במנה הא' ומודה רשב"א וכ"ש הוא מדמי חבית של שמן ודמי חבית של יין. וכן צריך לפרש מ"ש הרשב"ם פחז"ה ואין כת שני' מכחשת על מנה שכת ראשונה מעיד כו' היינו שאין כאן הכחשה גמורה והא דזה אומר מנה וזה אומר מאתים ולא מנה אינו חשוב הכחשה כלל במנה א' כיון שיש בכלל ר' ק' וכל החיוב אינו אלא בדמים. ואמנם מה שיש להקשות לפ"ז על סוגיא זו מהא דספ"ג דנזיר וכמש"ל בשם השט"מ שם דמשם מוכח דא' אומר מאתים וא' אומר מנה ולא מאתים דהוי הכחשה. ור"ל דאין מצטרפין אפילו למנה. יש ליישב בשני אופנים הא' נתבאר לעיל אות ב' דאפשר לחלק בין דיני ממונות לדין נזירות. הב' אפשר לומר דגם בנזיר המסקנא כן. דהנה אהא דאמר רב הכל מודים במונה פרש"י ותוס' שם שנחלקה עדותן. וזהו לפי שסמכו על ירושלמי דסנהדרין דמונה הוי הכחשה טפי מכולל אבל לפמ"ש בירושלמי דיבמות ודנזיר דאדרבה במונה אין הכחשה וכן מסקנת הש"ס שלנו בנזיר שם. א"כ לפ"ז פי' בקה"ע פט"ו דיבמות ה"ו דמ"ש רב הכל מודים במונה זהו דבמונה לא פליגי כלל ב"ש אבית הלל דיש בכלל חמש שתים ולא נחלקו אלא בכולל וכמ"ש בירושלמי שם בשם רב ופי' כולל היינו אחד אומר שתים ואחד אומר חמש. נמצא כיון דקיי"ל כבית הלל הרי אפילו בכה"ג אמרינן יש בכלל חמש שתים ואע"פ שיש הכחשה. אלא דהקה"ע בנזיר מפרש דמ"מ דוקא בכה"ג אבל כשאחד אומר שתים ולא חמש וא' אומר חמש ולא שתים הוי הכחשה גם לבית הלל. ואין זה מוכרח כלל דעכ"פ כיון דמוכרח דבאחד אומר שתים וא' אומר חמש מקיימין עדותן בשתים א"כ י"ל ה"ה בשמכחישין א"ע ג"כ בלא כי. ודוגמת דמי חבית של יין ודמי חבית של שמן דהוה ודאי כמו לא כי. ובהא אתי שפיר דהרמב"ם פ"ג מהל' נזירות ה"ט לא פי' דמיירי במונה דוקא. ובודאי ס"ל כדפרישית דמ"ש הכל מודים במונה היינו דבכה"ג גם ב"ש מודו ומיהו ב"ה ס"ל כן אפי' בכולל:

זוהנה הנ"י פרק חזקת הקשה על מאי דקיי"ל שא' אומר ק' וא' אומר ר' שמחייבים ק'. וז"ל וא"ת והא חד מינייהו שקרא הוא ואפילו לרב הונא דאמר (שבועות מ"ז) בשתי כיתי עדים המכחישות זו את זו. זו באה בפ"ע ומעידה וזו באה בפ"ע ומעידה. מודה בא' מכת זו וא' מכת זו שאין יכולין להעיד דחד מינייהו פסול ודאי א"כ ה"נ נימא הכי י"ל דהכא לאו שקרא הוא דעבידי אינשי למיטעי בין תרתי לתלת וכן בין מנה למאתים כו' עכ"ל. וקושיא זו הקשו ג"כ רבני רעגנשפורק להראב"ן כמבואר בראב"ן סי' מ"ג ותירצו שם בענין אחר. והנה מה שתירץ הנ"י שהטעם משום דבין מנה למאתיים טעי אינשי כמו בין תרתי לתלת כדאי' בשבועות (מ"ד) בשתי מרדעות ושלש מרדעות כו' י"ל דל"ד כלל ערך שתים לגבי ג' לגבי א' לב' שהוא מנה ומאתים. ואדרבה מנה ומאתים יש לדמות יותר לשלש וחמש שהוא יותר ממחצה וקיי"ל דעדותן בטלה. ובר מדין הנה לשטת הנ"י צ"ל דמנה ומאתים דוקא נקט הגמ' הא א' אומר מנה וא' אומר שלש מאות או א' אומר שלש מאות וא' אומר חמש מאות לא אמרינן עדותן מתקיימת בפחות שבשניהם ובטלה כל העדות. וכן כתב בכנה"ג ח"מ סי' ל' בהגהת ב"י אות ל"ד וזה דוחק שהרי כדברי ר' שמעון בן אלעזר כאן אמר ר' ישמעאל בנו של ריב"ב ספ"ג דנזיר (ד"כ ע"א) ושם מיירי בשתים וחמש. ועוד דבלא"ה פשטא דגמ' כאן ג"כ לא משמע הכי שהרי ז"ל הברייתא לא נחלקו על שתי כיתי עדים כו' שיש בכלל ר' ק' על מה נחלקו על כת א' וכו' וב"ה אומרים יש בכלל ר' ק' ומשמע דלבית הלל דקיי"ל כוותייהו הוי כת א' ממש דומיא דשתי כיתי עדים. ובשתי כיתי עדים ודאי דלאו דוקא מנה ומאתים אלא אפילו כת א' אומרת מנה וכת א' אומרת ג' מאות עדותן מתקיימת במנה דהא בזה לא שייך קושיית הנ"י ורבני רעגנשפורג והא חד מינייהו שקרא הוא כו' דלו יהא כן שכת א' פסולה מ"מ ממ"נ כת א' כשרה וא"א להמלט מזה וא"כ אמאי לא יגבה עכ"פ מנה. ודמי למלוה ולוה א' ושני שטרות דנוטל בודאי כשטר הפחות דבזה גם רב חסדא מודה כמ"ש בשבועות (מ"ז). ובח"מ סי' ל"א. וגם הנ"י ורר"ג הנ"ל מודים לזה שלא הקשו אלא על א' אומר מנה וא' אומר מאתים אמאי מצטרפין דהא חד מינייהו פסול ודאי. אבל בשתי כיתות דלא בעי צירוף לא ק' להו כלל. ולא צריכא לתרץ משום דטעו אינשי כו' וא"כ ודאי דלאו דוקא ק' ור' ופשוט הוא. הגם שהראב"ן שם בתשובתו לרר"ג הנ"ל כ' וז"ל א"כ שתי כיתין א' אומרת מנה וא' אומרת מאתים נמי כו' עכ"ל באמת דבריו צע"ג וכמש"ל ועיין מזה בתומים סי' ל"א סק"ב ובתשובת בית אפרים חאה"ע סי' כ"ד. וא"כ גם בכת א' שא' אומר מנה וא' אומר מאתים הא משמע דמיירי נמי בכה"ג דמייירי בשתי כיתי עדים שאפילו א' אומר ג' מאות וא' אומר ה' מאות עדותן מצטרפת לג' מאות. וזהו דלא כמ"ש בעל נ"י. וכן יש להוכיח מתשו' הרמב"ן שבטור סי' ל' סעי' ה' דאם העידו בהכחשה משלם מאתים. והרי שם האומר מאתים הוכחש מהאומר ת' ומהאומר ת"ק דבין שנים וארבע וחמש לא טעו אינשי אפי' לפ"ד הנ"י. וכן האומר ש' הוכחש מהאומר ת"ק דגם בין שלש לחמש לא טעו אינשי כדאי' בגמ' וגם הוכחש מהאומר ק' ואעפ"כ מחייבים במנה. א"כ פשוט עכ"פ לדעתו דבשתי כיתי עדים כת א' אומר שלש מאות וא' אומר חמש עדותן קיימת בשלש. ומינה דה"ה לכת א' שא' אומר שלש וא' אומר חמש וכן יש להוכיח מסוגיא הגמ' דסנהדרין (דל"א א') לא צריכא לדמי ומחייבי' דמי חביתא דחמרא מגו חביתא דמשחא. והרי יוכל להיות שעודף חביתא דמשחא על חביתא דחמרא יהי' יותר מכדי דטעו אינשי בהכי וכגון בין שלש לחמש. ואילו היה חילוק בזה לדינא היה להגמ' לפרש כמה יהיה העודף ומדלא פי' שמע מינה דאין נפקותא בזה כלל. וגם הרמב"ם כ' משלם הפחות שבהן ולא נתן קצבה כמה יהיה הפחת וכמש"ל וע"ש בבעה"ת שער ס"ו כ' להדיא שדמי חביתא דחמרא הם נ' זוז ודמשחא מאה זוז ובודאי דבין נ' למאה לא טעו אינשי במכ"ש בין שלש לחמש. דבשלמא בין מנה למאתים הגם שהערך הטעות יותר מבין שלש לחמש י"ל דמנה דומה לאחד ומאתים לשנים והטעות באחד משא"כ בין נ' לק'. ועמש"ל ליישב קושיית הנ"י לפ"ד הרשב"א שהביא מהרי"ט שי"ל דליכא הכחשה. אך כבר נתבאר ראיה מהגמ' דדמי חבית יין ושמן ומהפוסקי' נגד דעת הרשב"א. ולשטתם צריך ישוב קושיות הנ"י. ולכאורה יש ליישב עפ"י סברת חכמי בריסק שהביא הש"ך רסי' ל"א. אך באמת העיקר כהש"ך שם שחלק עליהם. ולכן לפ"ז ישוב קושיא זו הוא כמ"ש בשט"מ פ"ב דכתובות (דכ"ב) בד"ה תרווייהו באשת איש קא מסהדי בשם תלמיד הרשב"א:

קיצורים א לפמ"ש בתשובת מ"ב סימן ס"ג דבכה"ג דמי לאחד אומר בדיוטא התחתונה הלוהו וא' אומר בדיוטא העליונה עדותן קיימת. אך הוא נמשך אחר תשובת הריב"ש סי' רס"ו אבל לפי הטוח"מ סימן ל' צ"ע. ומ"מ נראה דעכ"פ יש לדמותו לאחד אומר מנה הלוהו וא' אומר מאתים. שאע"פ שמכחישים זה את זה במנה הב' מקבלים עדותן במנה הא' ששניהם מודים וה"נ מקבלים עדותן על עצם הצייחען אף שמכחישים זה את זה על מקומו. וכ"נ מדברי הרשב"ם פרק חזקת (דמ"א ע"ב) דמיירי שיש הכחשה ממש במנה הב'. ובירושלמי פט"ו דיבמות לענין אלו מעידים שנזר שתים ואלו מעידים שנזר חמש נחלקו רב ור' יוחנן אם מיירי בכולל אם במונה. לכן אף אם מיירי במונה יש עכ"פ הכחשה גמורה לגבי מנה הב':

ב בסנהדרין (דל"א א') משמע דאחד אומר מנה וא' אומר מאתים מיירי אפי' במכחשי אהדדי. וכן פרש"י דמכחישין זא"ז. ובגמ' ספ"ג דנזיר משמע דמכחשי אהדדי היינו כשזה אומר חמש ולא שתים וזה אומר שתים ולא חמש. וא"ת אמאי גבי נזירות בכה"ג נחלקה עדותן י"ל בדיני ממונות הקילו. וכן הסמ"ע סימן למ"ד ס"ג ס"ק ט"ז מפרש דמיירי בהכחשה גמורה בלא כי וכן הב"ח והט"ז וכ"מ מרש"י והרמב"ם וכ"כ מהר"י אדרבי בתשובה:

ג מתשובת הרשב"א ח"ג סי' קע"ז הובאה ב"י בח"מ סימן תי"ז מחודש ב' הכריח מהרי"ט בתשובת חאה"ע סי' ל"ח דבאחד אומר מנה וא' אומר מאתים כשיש הכחשה ממש עדותן בטלה. וקשה דאם מיירי באין מכחישים זה את זה א"כ בשתי כיתי עדים אמאי אין מחייבין אותו רק מנה ולא מאתים. מהתוספות לא משמע כן. דהא כתב דממ"נ א' פסול לעדות וכ"כ שאר המפרשים. ואפשר הרשב"א שכתב דלא מיירי במכחישין היינו לתרץ קושיא זו שהביא הנ"י איך מקבלים עדותן הרי ממנ"פ יש כאן ע"א פסול לכן מתרץ דמיירי באין מכחישין זא"ז. וס"ל כהגמרא דידן ספ"ג דנזיר לענין נזירות דלא מיירי במכחשי אהדדי. אלא מיירי במונה ולא בכולל וס"ל כמ"כ גם בדיני ממונות הדין כן. אך עכ"ז גם לפ"ז י"ל דבמנה הא' הוא דאין כאן הכחשה אבל במנה השני יש כאן הכחשה ועכ"ז מקבלין עדותן. אך אם כן ישאר הקושיא הא ממנ"פ א' פסול לעדות. מיהו אפשר ליישב קושיא זו כדלקמן. ועוי"ל דהרשב"א ס"ל דגם על מנה הב' אין מוכרח שיש הכחשה גמורה:

ד וכן פי' הראב"ן סי' מ"ג דאם זה אומר מנה ולא מאתים וזה אומר מאתים ולא מנה עדותן בטלה. אלא מיירי שבמנה א' אין הכחשה רק ההכחשה הוא במנה הב'. רק קשה על הראב"ן מ"ש בשתי כיתי עדים נגד הגמרא פרק כל הנשבעין (דמ"ז). גם דעת הרשב"ם פחז"ה אפשר לפרש ג"כ כדברי תשובת הרשב"א הנ"ל:

ה ולפ"ז יש מקום עיון בנד"ז שבהצייחען הם שוים ובמקום הצייחען מכחישים. איך נדמייה אם לכולל אם למונה. ונראה יותר לדמותו למונה. דלא חשיב הכחשה אף בנזירות. ובד"מ הרי מנה שחור ומנה לבן אע"ג דמכחשי אהדדי מצטרפין לכ"ע:

ו ועוד נראה דגבי מנה ומאתים אפילו זה אומר מנה ולא מאתים וזה אומר מאתים ולא מנה מצטרפין ולא כהראב"ן ותשו' הרשב"א. והראי' מדמי חבית יין ודמי חבית שמן דמצרפין דאע"ג דהאומר דמי חבית יין היינו חמשים ולא מאה והאומר דמי חבית שמן היינו מאה ולא חמשים כמ"ש בבעה"ת סוף שער ס"ו וכ"ד כל הפוסקים אפ"ה מצטרפין לחמשים. וכ"נ ג"כ דעת הרשב"ם הנ"ל ולא כמש"ל ס"ד. והקושיא מהא דנזיר ספ"ג יש לתרץ אם נזירות שאני או דלמסקנא דרב אומר בכולל פליגי א"כ אף בנזירות הדין כן:

ז הנ"י הקשה הא חד מינייהו שקרא הוא. מה שתירץ משום בין מנה למאתים טעו אינשי אינו נכון. ועוד דהדין כן גם באחד אומר שלש וא' אומר חמש. ומדברי הראב"ן נ' התירוץ דדוקא כשמכחישין א"ע בכל העדות אמרינן כן דחד מינייהו שקרא הוא. ואולי זהו כעין מ"ש הר"ן רפ"ק דר"ה גבי שט"ח המוקדמין בשם הירושלמי. תמן כשאמרו לא חתמנו. ור"ל שמכחישין כל העדות. משא"כ כשאין מכחישין כל העדות כ"א הזמן יעו"ש. ואולי כך כוונתו כאן. וקשה ע"ז מהסוגיא פרק כל הנשבעין (דמ"ח ע"א). ובשט"מ פ"ב דכתובות תירץ תלמיד הרשב"א דהני מילי להבא אבל למפרע לא נפסלו ומשמע דכמ"כ בעדות זו. כמו שהבאתי דבריו בתשובה (דלעיל) סמ"ח בעדות עיגונה שעד אחד העיד להתירה ויש מעידים שהוא חי. והוכחשו בכמה דברים. ושם בהתשו' ס"ט הבאתי התירוץ: