סימן טו

אסימן טו

בדין פצוע דכא ע"י חולי אם חשוב בידי שמים א הנה ז"ל הירושלמי [פרק הערל הלכה ב'] הוון בעי מימר (סברוהו למימר) מאן דאמר ביד"א פסול ביד"ש כשר. (אתיא כרי"ש בנו של ריב"ב דסברי דאינו מכשיר אלא בידי שמים אבל בידי אדם מודה רי"ש דפסל). רי"ש בנו של ר' יוחנן בן ברוקה. מ"ד בין בי"א בין בידי שמים פסול כרבנן. אמר ר' אחא בר פפי קומי ר' זעירא כולה דרבנן (הנך תרי ברייתות כרבנן אתיין ותרווייהו סברין בידי שמים כשר. והא דתני חדא בידי שמים פסול היינו דעל ידי שמים בא שנפצע על ידי אדם כגון שעלה לו חטטין בביציו וכשהוא מחכך נימס כיון שתחלתו על ידי חולי שהוא בידי שמים קורא לו הך תנא בידי שמים. אבל ר' ישמעאל אפילו בידי אדם מכשיר). הרי שעלת חטטין מי מחכך בה או מסיית והרי הוא בידי אדם כמי שהוא בידי שמים עכ"ל הירושלמי עם פי' הקה"ע. ותוכן פירושו דמה שאומר הירושלמי הרי שעלת חטטין כו' דתחלתו ע"י חולי ונקרא בידי שמים וסופו על ידי אדם שמחכך בה ונימס עי"ז. בכה"ג פליגי שני הברייתות שבירושלמי. היינו מ"ד שבידי שמים כשר. ומאן דאמר בידי שמים פסול. דאין הפלוגתא בתחלתו וסופו בידי שמים כגון שנימס הכל ע"י החולי לבד לא על ידי חיכוך כלל דזה כשר לשניהם ולא פליגי כ"א שתחלתו בידי שמים היינו אף על ידי חולי נקרא בידי שמים רק סופו ע"י חיכוך האדם ממש. בזה חד מאן דאמר מכשיר כיון שמ"מ תחלתו בידי שמים ובתר תחלתו אזלינן. וא"ש דיליף לה מממזר דתחלתו על ידי אדם מה שאין כן הכא נהפוך הוא דתחלתו ועיקרו בידי שמים ולא דמי כלל לממזר. וחד מאן דאמר פוסל כה"ג כיון שמ"מ נימס על ידי האדם דסבירא לי' דסופו פוסל כמו תחלתו ויליף גם כן מממזר דכמו בממזר אין כולו בידי אדם רק תחלתו על ידי אדם ויצירתו בידי שמים הכא נמי להפך כשתחלתו בידי שמים כיון שסופו על ידי אדם פסול. ותרווייהו אתיא כרבנן. ורצה לומר דגם מ"ד בידי שמים כשר היינו אף תחלתו בידי שמים וסופו בידי אדם כשר אתיא גם כן כרבנן. והא דרבנן פסלי בניטל ביצה אחת צ"ל דהיינו בניטלה לגמרי על ידי אדם ולא בתחלתו ע"י חולי. ור' ישמעאל אפילו בידי אדם מכשיר מיהו למ"ד דתחלתו בי"ש וסופו בי"א פסול יש לומר דלדידיה ר' ישמעאל ורבנן פליגי גם כן בכה"ג וסבירא להו כרבנן. אבל בניטלה על ידי אדם ממש אף רי"ש מודה דפסול. ומדברי קה"ע מבואר דס"ל דלכ"ע ר' ישמעאל אפילו בידי אדם מכשיר. ואין זה מוכרח כלל. והעצי ארזים סי' ה' ס"ק י"ד הביא שכ"ד היש"ש כדברי הקה"ע וז"ל שזה אינו אלא לפי הס"ד. אבל בתר הכי אמרינן אמר ר' אחא בר פפי קומי דר' זעירא כולה דרבנן היא. פי' דמאן דמכשיר בידי שמים אתיא נמי כרבנן וס"ל דרבנן לא פסלי אלא בידי אדם אם כן מוכרח דרי"ש אפי' בידי אדם מכשיר עד כאן לשונו. ורצה לומר משום דהא הירושלמי מפרש הפלוגתא בין שתי הברייתות בנימוק ע"י חולי ומאן דמכשיר היינו בכה"ג. ומאן דפוסל היינו אפילו בכה"ג ואין מכשיר רק בנולד כך ממעי אמו. ונקרא סריס חמה. ואם כן למאן דמכשיר וקורא זה בידי שמים ע"כ דרבנן מכשרי גם כן על ידי חולי ולא פסלי אלא בידי אדם ממש. אם כן צ"ל דר' ישמעאל מכשיר אפילו בידי אדם. מיהו למ"ד גם בידי שמים כהנ"ל פסול לרבנן. י"ל ר' ישמעאל לא מכשיר רק בכה"ג. וסברת מהריב"ל ח"ג סי' צ"ב גם כן כפי' הקה"ע:

קיצור. הקה"ע מפרש דמסקנת הירושלמי הרי שעלתה חטטין היינו דבכה"ג פליגי מ"ד בי"ש כשר עם מ"ד פסול. ושניהם לפ"ד חכמים דפליגי על רי"ש. אבל לרי"ש אפילו בי"א כשר. כדעת ר"ת וכ"ד מהריב"ל ח"ג סי' צ"ב והיש"ש סי' ח'. וטעם פלוגתת ב' מ"ד הנ"ל להקה"ע משום דתחלתו ע"י חולי וסופו בי"א. אבל אם הכל על ידי חולי לכ"ע כמו בי"ש דמי:

בוהעצ"א מפרש כפי' הקה"ע רק באופן אחר וז"ל ול"נ ליישב דברי הרא"ש (ושאר גדולי הראשונים דס"ל דרי"ש לא מיירי בידי אדם) דהא דאמר בירושלמי הרי שעלתה חטטים כו' כ"ז שייך למילתיה דרב אחא בר פפי הנ"ל אבל לא כמ"ש בעל קה"ע דקאי אהא דאמר פצוע דכא בין בידי אדם בין בידי שמים רק מפרש לה דקאי אפלוגתא דרי"ש וחכמים והכי פירושו דאף מאן דאית ליה פצוע דכא בידי שמים כשר ס"ל דרבנן נמי מודו בהא דחסר בידי שמים כשר. רק דפלוגתייהו בהכי. הרי שעלתה חטטים כו' הרי הוא בידי אדם וכבידי שמים דמי פי' דבנעשה ע"י חולי י"ל שהוא כמו בי"א או כמו בי"ש. ובהא פליגי ר' ישמעאל וחכמים בשניטלה הביצה ע"י חולי. דרבנן מדמי ליה לניטלה בידי אדם ופסול. ורי"ש מדמי ליה לניטלה בידי שמים וכשר. (וכמו ע"י רעמים וברד כו') אבל בידי שמים ממש אף רבנן מודו דאין לו דין פצוע דכא. וכן בניטל בי"א ממש אף רי"ש מודה דאפילו בחסר ביצה א' יש לו דין פ"ד. וא"כ כתבו הרשב"א והרא"ש שפיר דלהירושלמי לא קאי רי"ש אלא בידי שמים רק דלהמסקנא ס"ל דעל ידי חולי כבידי שמים דמי עכ"ל. ואינו מפרש משום כשעלה חטטים כו' היא תחלתו ע"י חולי וסופו בי"א. ובכה"ג דוקא פליגי רבנן אלא דס"ל דחשוב ע"י חולי. ואעפ"כ פליגי רבנן ופסלי ור' ישמעאל מכשיר. והלכה כרי"ש לפ"ד הרמב"ם ושא"פ. ולהרא"ש ס"ל דהלכה בזה כרבנן. זהו ת"ד. וכבר קדמו בפי' זה הפני משה בפירושו בירושלמי שם במראה הפנים שם וז"ל וע"ז השיב סתמא דהש"ס כולה כרבנן דגם לרבנן בידי שמים ממש ודאי כשר אלא דבזה פליגי דרבנן מחמת מכה וחולי כבי"א חשבי וכדאמר בברייתא בתרייתא כדפרישית בפנים ואתא רי"ש למימר דעל ידי חולי כשר דכבי"ש דמי. וזהו דקאמר והוא סריס חמה כו' ולא פליג אלא אהא דאפילו נימוקה כו'. ובידי אדם אפילו בעל ביצה א' פסול לכ"ע דבזה לא פליג רי"ש כו' עכ"ל. וא"כ פלוגתת ב' הברייתות חד אמר בידי שמים כשר וח"א בידי שמים ג"כ פסול וכולה כרבנן. היינו מ"ד בידי שמים פסול מיירי ע"י חולי וס"ל כרבנן דע"י חולי חשוב כמו בידי אדם אף שהוא בידי שמים וכנ"ל בשם העצ"א. ומ"ד בידי שמים כשר היינו דמיירי בידי שמים ממש ולא ע"י חולי כ"כ הבית מאיר סימן ה' סעיף יו"ד. ולפ"ז שני המ"ד לא פליגי כלל:

קיצור. המראה הפנים והבית מאיר והעצ"א מפרשים דמ"ש הירושלמי הרי שעלתה חטטים כו' היינו דבכה"ג פלוגתא דרבנן ור' ישמעאל דלרבנן ע"י חולי חשוב כמו בידי אדם אבל בידי שמים ממש גם רבנן מכשרי. ור' ישמעאל פליג וס"ל דאף על גב דבידי אדם פסול אך ע"י חולי חשוב כמו בידי שמים וכשר. ושני התנאים חד אמר בידי שמים כשר וח"א בידי שמים ג"כ פסול גם כן לא פליגי ושניהם כרבנן מאן דאמר בידי שמים כשר מיירי בידי שמים ממש. ומאן דאמר בידי שמים פסול מיירי ע"י חולי:

גוהנה הבית מאיר שם כתב ליישב ג"כ שטת ר"ת והוא דמאחר דר' ישמעאל עכ"פ ס"ל גבי הרי שעלו בו חטטים כו' דכשר והרי רק תחלתו ע"י חולי וסופו בי"א. לכן ס"ל לר"ת דגם בי"א ממש מכשיר. ומ"מ הניח זה בצ"ע וז"ל דאם כן צריך עיון לפ"ז מנ"ל לר"ת דנכרת בי"א מתחלה ביצה א' דלר' ישמעאל כשר. (ור"ל די"ל רי"ש לא מכשיר רק בתחלתו בי"ש ע"י חולי אף שסופו בי"א אבל לא בניטלה הכל ע"י אדם) ואין לדחוק דמשמע להו דלולא דלרי"ש ס"ל דנחתך ביצה א' מוליד לא היה מתירו משום דתחלתו ע"י חולי אלא ש"מ דמההוא טעמא מכשיר ליה וממילא ה"ה נכרת מתחלה שלא ע"י חולי דהא מ"מ מוליד. דזה אינו דא"כ מה דחקו כל עיקר להעמיד הפלוגתא באופן הנ"ל עכ"ל. ור"ל אי איתא דתחלתו בי"ש רק סופו בי"א הוה ממש כדין ניטלה בי"א לגמרי א"כ למה נדחק ר' אחא בר פפי קומי דר' זעירא להעמיד פלוגתא דרי"ש ורבנן באופן שתחלתו בי"ש על ידי חולי כו' הול"ל דפליגי בנחתך ע"י אדם ממש. אלא ודאי מוכח דבנחתך ע"י אדם ממש גם לרי"ש פסול. ופלוגתתם היינו בתחלתו ע"י חולי כו' דרי"ש חשוב ליה כבי"ש ורבנן ס"ל דהוי כמו בי"א. ועוד דהא מ"ד בי"ש פסול היינו כה"ג הרי קורא זה בידי שמים. מוכח דבידי אדם ממש לית לן מאן דמכשיר. מיהו לפי' הקה"ע שפיר יש להעמיד דברי התוספות כדלעיל אות א' אבל פירושו דחוק דכיון דמתחלה ר"ל הירושלמי דרי"ש מיירי בי"ש ממש א"כ י"ל דגם אח"כ במסקנא דמחדש ענין תחלתו בי"ש וסופו בי"א היינו לומר דבכה"ג מיירי רי"ש. ומנ"ל לומר דרי"ש איירי בי"א ממש. כיון שגם כשתאמר דרי"ש מיירי בתחלתו בי"ש אתי שפיר דלמ"ד לרבנן בידי שמים פסול היינו כה"ג דתחלתו ע"י חולי וסופו בי"א. ורי"ש מכשיר רק כה"ג. וגם למ"ד בידי שמים כשר אם נפרש דהיינו ג"כ כה"ג י"ל לדידיה רי"ש לא פליג עם רבנן ומיירי כה"ג. או נאמר דמאן דאמר בידי שמים כשר הכוונה בידי שמים ממש שהרי כיון מתחלה היה קשה להירושלמי על מ"ד בי"ש כשר אף אם תחלתו וסופו בי"ש דמ"מ אתיא דלא כרבנן. א"כ כשתירץ דאתיא ג"כ כרבנן די לומר דהיינו בגוונא דר"ל תחלה. ומנ"ל להוסיף דאיירי אפילו רק תחלתו בי"ש וסופו בי"א ואפ"ה אתיא כרבנן זהו אינו מדרך התירוץ. והגם שי"ל דהוכרח הירושלמי לזה משום כיון דלפי תירוצו רי"ש ורבנן פליגי בי"א ממש אבל בי"ש לשניהם כשר וא"כ מ"ט דמ"ד בי"ש פסול וע"כ הוצרך לומר דמ"ד זה מיירי בתחלתו לבד בי"ש וסופו בי"א. אך גם לפי"ז א"כ עיקר התירוץ חסר מהספר. והוא לומר דרי"ש מיירי בי"א ממש. דזה אינו מבואר כלל בירושלמי והו"ל להקדים זה. וכן מצאתי הפירוש בספר הזכות להרמב"ן ביבמות וז"ל אלא דרב אחא בר פפי כו' מהדר לאוקמי תרתי מתניתא דכי קאמרי רבנן אפילו ניקבו ואפילו נימוקו כגון שהעלתה ביצה שלו חטטין ומי מחמיר בה מפני שהוא בידי אדם כלומר מחמת חולי ולא מתחלת ברייתו ומפני שהוא בידי שמים דמאליו בא לו והיינו דקרי ליה באידך ברייתא בי"ש ועלה קתני בין בידי אדם בין בידי שמים פסול והך מתניתא אחריתא דקתני בידי שמים כשר כגון שנולד פצוע עכ"ל הובא בתשובת ב"א סי' ג' הרי ביאר הרמב"ן דמ"ד בידי שמים כשר מיירי שנולד פצוע. ועוד קשה הרי בירושלמי אומר ר' ישמעאל והוא סריס חמה ואינו מקשה סריס חמה ס"ד א"כ משמע דממעי אמו קאמר. וגם בש"ס שלנו כסריס חמה משמע כן. וכן בק"נ פ' הערל סק"ה. פי' דלהמסקנא רי"ש ורבנן לא פליגי כלל ושניהם מכשירים בניטלה בי"ש ופוסלים בניטלה בידי אדם ועל ידי חולי חשוב בידי אדם. והיש"ש השיב ע"ז. ועוד זאת אינו במשמע הירושלמי לומר דלא פליגי וכמ"ש התוספת בפשיטות. מיהו הרמב"ן בחידושיו כתב בגמרא דילן לית מאן דפליג עליה:

קיצור. (לפירוש המ"פ והעצ"א בירושלמי נראה כמ"ש הרשב"א והרא"ש וסייעתם די"ל רי"ש לא מיירי בניטלה בידי אדם ממש ודלא כהיש"ש ומהריב"ל. אבל לפירוש הקה"ע בהירושלמי י"ל כמ"ש התוס' דרי"ש מיירי אפילו בי"א. אבל זה דחוק דעיקר חסר מהספר וי"ל דלמסקנא רי"ש ורבנן לא פליגי וכ"כ הק"נ וזה דברי הרמב"ן):

דואין לומר כיון דהרא"ש ס"ל דמשמע בירושלמי דליקוי שע"י חולי חשוב בי"א א"כ לפי"ז מ"ש ר' אחא הרי שעלת חטטין כו' א"כ זהו חשוב תחלתו וסופו בי"א. ואם כן גם לפירוש המ"פ והעצ"א בהירושלמי דבכה"ג הוי פלוגתא דרי"ש ורבנן מוכרח דרי"ש מכשיר בי"א ממש דהא אפילו ניטל לגמרי רק על ידי חולי חשוב בי"א לפ"ד הרא"ש. כ"ש הכא דסופו בי"א ממש ותחלתו על ידי חולי. דזה בורכא דהא פירש המ"פ דר' ישמעאל דמכשיר זהו משום דס"ל שע"י חולי חשוב בי"ש. אולם הרא"ש פוסק כרבנן דע"י חולי חשוב בי"א כנ"ל. א"כ בידי אדם ממש לית מאן דמכשיר בירושלמי. והנה לענין ניטלה לגמרי ע"י חולי לבד. הנה בקה"ע כתב דמירושלמי זו מוכח דעל ידי חולי חשוב בידי שמים ובתחלתו ע"י חולי וסופו בי"א הוי פלוגתא דב' הברייתות והעצ"א סס"ק י"ד כתב ליישב דברי הרא"ש ולפרש דתירוץ דר' אחא בר פפי היינו דפלוגתא דרי"ש ורבנן הוא בניטלה ע"י חולי אם הו"ל כמו בי"א או כמו בידי שמים וס"ל להרא"ש דלתירוצו קי"ל כרבנן וכ"כ הבית מאיר ריש סעיף י' וכמש"ל. ומ"מ דוחק לפירושם דהא בדברי ר' אחא מבואר דלא מיירי בניטלה ע"י חולי לבד כ"א סופו בי"א ממש כמ"ש מי מחכך כו'. משמע הא ע"י חולי לבד הו"ל בי"ש כמ"ש הקה"ע. והרמב"ן גורס בע"א מי מחמיר בה או מסיית וכן מסקנת הרמב"ן שם דע"י חולי הוי כמו בי"ש שהביא בשם הרמב"ם דמכשיר כל בי"ש ואפילו מחמת חולי וחטטין וכן הדברים מטין עכ"ל. ורבינו ירוחם כתב בשם הרמ"ה דעל ידי חולי חשוב בידי שמים. מיהו כתב דבירושלמי משמע דע"י חולי חשוב בי"א ונמשך בזה אחר הרא"ש. ובתשובת בית אפרים חאה"ע סימן ב' (דף ד' ע"ד) הביא ראיה דע"י חולי חשוב בי"ש מהא דאיתא בסנהדרין (דף ע"ח ע"א) הכל מודים בגוסס בידי שמים שחייב לא נחלקו אלא בגוסס בידי אדם (כגון זה שקרוב למות מחמת המכות) כו'. גוסס בידי שמים לא אתעביד ביה מעשה האי אתעביד ביה מעשה כו'. הרי מבואר דמחמת חולי קרי ליה בידי שמים עכ"ל. וז"ל הסמ"ג לאוין קי"ט אמר שמואל שכל פסול שאמר בענין זה כשלא היה בידי שמים אלא בידי אדם ע"י פשיעותו כגון שכרתו אדם או הכהו קוץ אבל אם נולד כך או ע"י חולי אירע לו כשר לבוא בקהל ואומר שם שכל זה למדנו ממה שהסמיכו ללא יבא ממזר שפסולו לא בא בידי שמים עכ"ל. ועיין בביאור מהרש"ל שם שהעתיק בשם רש"י אבל אם אירע בו חולי ונסתרס פסול וליתא שלא נזכר כן ברש"י כלל רק הרא"ש דקדק כן מדברי רש"י וכבר השיגו עליו האחרונים והתפארת שמואל:

קיצור. הרא"ש ס"ל דע"י חולי חשוב בי"א ולפי' המ"פ טעמו משום דס"ל כרבנן בירושלמי. והרמב"ם ס"ל כרי"ש בירושלמי. אבל י"ל דאף לרבנן דירושלמי אין הדין מוכרח כי הם מיירי בתחלתו ע"י חולי וסופו בי"א. אבל כולו ע"י חולי י"ל דגם הם מכשרי כמ"ש הקה"ע לחלק כן. וכ"ד רוב הפוסקים ומכללם הרמב"ן והרמ"ה:

הוהנה מ"ש הסמ"ג ע"י פשיעותו. נראה דלא קאי על כרתו אדם דהא אין צריך בזה לטעם דפשיעות כיון שנעשה בידי אדם ממש גרע טובא מפשיעה כמבואר בש"ע ח"מ סימן ס"ו סעיף מ' לענין דברים שאין חייב השומר עליהם אף בפשיעה דמ"מ חייב אם הזיק בידים אלא נראה דקאי על או הכהו קוץ. דהיה קשה לו להסמ"ג מדוע נקרא זה בידי אדם והוא מוכרח בגמרא דבכה"ג פסול כמ"ש הרמב"ם והיינו מעובדא דההוא גברא דסליק לדיקלא וחרזיה סילוא בביצים (ניקבו קוץ בביציו לשון מחרוזת של דגים כו'). והרי כאן לא נעשה הנקב כלל ע"י אדם ולא דמי לממזר ולכן פירש דמ"מ כיון דבפשיעותו נעשה הדבר דסליק לדיקלא ולא נשמר חשוב זה בידי אדם. ואפשר דמה"ט דילג הסמ"ג מלשון הרמב"ם או כלב. משום שי"ל דבכרתו כלב אין שייך כ"כ לומר שזהו פשיעת האדם כמו בהכהו קוץ כיון שאין זה ע"י אדם כ"א ע"י שאר הבריות י"ל דס"ל להסמ"ג דזה הוי כמו בידי שמים כדאמרינן בפ"ג דכתובות (דף למ"ד ע"ב) דע"י אריה נקרא בידי שמים וכדמשמע כן בגמרא פא"ט לענין חרותה. וכמ"ש הרשב"א הובא ב"י בי"ד סימן ל"ו דת"ק ס"ל דבידי כל הבריות הוי כמו בי"ש ולא כמו בי"א. וכ"פ בש"ע שם סי"ד. ואף על גב שהאחרונים הת"ש והכו"פ שם חילקו בין חרותה לפ"ד. זהו לדעת הרא"ש דס"ל דבפ"ד חשוב ע"י חולי כמו בי"א הוכרחו לחלק בין פ"ד לחרותה. אבל להרמב"ם והסמ"ג דע"י חולי חשוב בפ"ד ג"כ בי"ש. א"כ י"ל דגם לענין שאר בריות אין לחלק ביניהם. וכן משמע מדברי הת"ש סימן ל"ו ס"ק ע"ה שהבאתי באות שאחר זה דדוקא להרמב"ם דס"ל דומיא דממזר דע"י מעשה מש"ה ס"ל דכרתו כלב או קוץ הו"ל כבידי אדם נשמע דלהרא"ש אין זה מוכרח. ומיהו הלח"מ פ"ח מה' שחיטה כתב דהרמב"ם מסופק בדין ע"י שאר כל הבריות לענין חרותה ולכן לא הזכירו כלל. ואפשר הסמ"ג ג"כ מסופק כאן לענין פ"ד ע"כ דילג דין או שכרתו כלב. מיהו בכנה"ג בהגב"י שם אות צ' כתב דנראה לו להחמיר גם בחרותה ע"י שאר כל הבריות. אבל אין כן דעת הש"ע והאחרונים שם. וגם בלא"ה אין להעמיד יסוד על מה שדילג הסמ"ג או כלב. דאולי ט"ס הוא. דאם הוה פליג על הרמב"ם היה לו לבאר. וכ"מ ברי"ו נכ"ג ח"ד דרק בידי שמים כשר או ע"י חולי לפ"ד הרמ"ה ושא"פ אבל זולת זה כבידי אדם דמי. וז"ל נכנס לו קוץ בביציו כו' פסול כו' דכבידי אדם דמי עכ"ל. וכ"מ מהתוספתא וכדלקמן ועיקר. ויש לעיין להסמ"ג בחולי שע"י פשיעת האדם כנזכר בגמרא פ"ט דב"ב (דף קמ"ד ב') ובש"ע ח"מ סימן קע"ז ס"ב אפשר דינו כמו בידי אדם וכעין זה החמיר השמ"ח סימן ל"ו סעיף ל"ב לענין חרותה כשאדם גרם לה החולי כו' ע"ש. ולפי"ז כ"ש הכא דהרא"ש פליג אפילו בחולי שלא ע"י גרמא דאדם. מיהו לפמ"ש לקמן בשם התפארת למשה אין להחמיר בזה להרמב"ם:

קיצור. (לכאורה מהסמ"ג משמע דחרזיה סילוא נפסל משום דה"ל ע"י פשיעת האדם אבל הסילוא מצד עצמו אינו פוסל. וא"כ אפשר ה"ה גם שאר הבריות. דמה לי צומח מה לי חי. אבל אין כן דעת כל הפוסקים וגם בסמ"ג אין זה מוכרח):

וובספר החינוך פרשה כי תצא מצוה תקנ"ט כתב וז"ל שנמנע מי שנפסדו לו כלי המשגל עד שאינו ראוי להוליד ע"י מכת אדם או בהמה או עץ כלומר שלא היה בידי שמים. מלישא בת ישראל עכ"ל. ס"ל דבהמה או עץ שהוא סילוא פוסלים מצד עצמן כמו אדם כיון שאין זה בידי שמים. וכמש"ל גם כן בשם רי"ו. ואע"ג דגבי חרותה נמי תנן פא"ט וחרותה בידי שמים. ואף על פי כן קיי"ל דעל ידי שאר כל הבריות הוי כדין בי"ש אין הדברים דומים זל"ז דשם הטעם הוא משום שע"י שאר הבריות הדרא בריא. ורק בי"א לא הדרא בריא. אבל הכא דההכשר רק בידי שמים דומיא דסריס חמה. א"כ ע"י שאר הבריות אין זה דומה כלל לסריס חמה. וה"ל כמו בידי אדם. אך הנה הת"ש סימן ל"ו ס"ק ע"ה כתב דלהרא"ש הקפידא במה שבא ע"י גרמא דאדם. והרמב"ם יש לו שיטה אחרת וס"ל דדומיא דממזר דע"י מעשה ולכן כתב פט"ז מהא"ב דכרתו כלב או קוץ הו"ל כבידי אדם. וחולי או שחין הו"ל בידי שמים דמעשה באבר בעינן עכ"ל. והבית מאיר סעיף יו"ד גבי או הכהו קוץ כתב וז"ל צ"ע מאין הוציאו הפוסקים זה בהחלט דמקרי בידי אדם נהי דלא הוי בידי שמים ממש הא לא דמו לממזר דבידי אדם ממש ואי ממה דאיתא בההוא גברא דחרזיה סילוא דשלח שמואל חזור על בניו הא מזה לא נשמע אלא דאינו מוליד ובידי שמים נמי אינו מוליד. והקושיא ונקב אינו מוליד היינו משום דאי מוליד פשוט להגמרא דאף בידי אדם כשר ולעולם אין מזה ראיה דמקרי בידי אדם. ואולי הלשון פצוע דכא בידי שמים כשר ולא פ"ד שאינו בידי אדם כשר משמע להו הכי. אך מ"מ ק"ק הא לא הוי דומיא דממזר. ואין לומר משום שהקוץ בעצמו מבלי שיקריב עצמו אליו א"א שיכהו להכי חשוב בידי אדם דא"כ כרתו כלב רע מה איכא למימר ועיין בי"ד סל"ו סי"ד. וע"כ דנראה להם דההיקש לממזר אינו ממש דוקא אדם כו' עכ"ל והאריך. והנה אשתמיטתי' דברי הסמ"ג דנותן טעם להכהו קוץ משום שבא ע"י פשיעת אדם. ומ"ש דא"כ כרתו כלב מאי איכא למימר הלא באמת הסמ"ג השמיט דין הכהו כלב וכ"מ מהת"ש דאין הכל מודים בזה כנ"ל. אך כבר כתבתי דאין להעמיד שום יסוד על דילוג הסמ"ג או כלב והעיקר דע"י שאר הבריות הוי כמו בידי אדם. גם הנה מ"ש הבית מאיר בההוא גברא דחרזיה כו' הא מזה לא נשמע כו' נראה מהתוספתא דלקמן דכה"ג חשוב פ"ד ממש. ובספר תפארת למשה על יו"ד בסימן ל"ו בדף י"א ע"א כתב לענין חרותה וז"ל ונ"ל דע"י חולי הוי כבידי אדם כמו בפצוע דכא בא"ע סימן ה' סעיף י' ואף להרמב"ם שם דחשוב על ידי חולי כבידי שמים היינו משום דבעינן שיהיה נעשה מעשה בגוף אברי הזרע ולדידיה אפילו הפחידו אדם ונסתרס כשר אבל הכא לכ"ע הוי בידי אדם וצ"ע וע"ל סימן מ"ד ס"ה עכ"ל. ועי' מזה בראש אפרים בי"ד סימן ל"ו ס"ק ר"ט ובפרי תבואה סעיף קס"א:

והנה בתוספתא דיבמות פרק עשירי וז"ל אמר ר' יוסי מעשה באחד בכפר מנדון שעלה לראש זית ונפל ונפצעה אחת מביציו ובא ובעל את אשתו ומת ושאלו את ר' יוחנן בן נורי כו' עד שנפסלה מן הכהונה ופסולה לאכול בתרומה עכ"ל הרי ס"ל דהוא פ"ד וכמ"ש בתשובת בית אפרים סימן ב' אף על גב דהפציעה נעשה ע"י הנפילה. ולכאורה אין זה בידי אדם ממש ועיין בחולין (דל"א ע"א) נפלה סכין כו' הא הפילה הוא כו' וכתב הרא"ש שם אבל אם נפלה סכין מידו בלא כוונה כו' לא מקרי כח גברא. מיהו הרשב"א בתה"א בית א' סוף שער א' כתב ואיכא למידק היכא דנפלה מידו או מחיקו אי דיניה כהפילה הוא דהא לגבי נזקין דיניה כהפילה וכדאמרינן בפרק כיצד הרגל (דף כ"ו ע"ב) היתה אבן מונחת לו בחיקו כו' ונפלה לענין נזקין חייב כו' ועוד אלמא כל שנפלה מן הגשר מעצמה אף על פי שלא הפילה היא עצמה עלתה לה טבילה עד כאן לשונו א"כ אף דשם החמיר הרשב"א למעשה מ"מ בנ"ד דהחומרא להפך י"ל דלדידיה אף שנפל מעצמו חשוב בידי אדם מה שאין כן להרא"ש ועיין בבד"ה שם השיג על הרשב"א א"כ לדבריהם ליכא הכא כח גברא ואף על פי כן חשוב פ"ד. וזה ראיה ברורה לשטת הרמב"ם דכל ע"י מעשה חשוב פ"ד. אף ע"י כלב או קוץ. וכמו הכא ע"י הקרקע שנחבט בה נעשה פ"ד. ודוחק לחלק משום כיון דלענין נזקין חשיב בי"א משום דכל היכא דאיהו גרם חייב כמו"כ לענין פ"ד כיון דאיהו גרם למעשה גמור שע"י מעשה זה נעשה פ"ד תומ"י ממש חשוב בי"א. משא"כ ע"י חולי אף דאיהו גרם החולי מ"מ לא נעשה פ"ד תומ"י על ידי מעשה כ"א גם החולי הוי רק גרמא לזה כו'. דכ"ז דוחק דלענין נזקין שאני דהוה ליה ליזהר שלא יזיק כמ"ש הבד"ה אבל הכא דהנפילה היא על אפו ועל חמתו ודבר שלא עלה על דעתו כלל. וגם המעשה הוא ע"י הקרקע אין זה נקרא ידי אדם כלל וכמ"ש ג"כ לקמן מענין תפיסת ידי אדם. ע"כ נראה שמתוספתא זו יש ראיה גמורה לדברי הרמב"ם דהכהו קוץ או כלב חשוב בידי אדם:

קיצור. הת"ש בי"ד סימן ל"ו ס"ק ע"ה כתב דשיטת הרמב"ם הוא כשנעשה פ"ד ע"י מעשה הו"ל כמו בי"א. ולכן הכהו קוץ או כרתו כלב פסול וכ"מ מדברי התפארת למשה בי"ד שם ועיין בית מאיר כאן וכ"ד החינוך ורי"ו וכ"מ בתוספתא:

ונציג קיצור הדינים מזה ע"פ הש"ע סעיף יו"ד. או הכהו קוץ עיין לעיל אות ה' ו' נראה דין זה מוסכם לכ"ע להרמב"ם משום דבא ע"י מעשה ולהרא"ש והסמ"ג משום דבא ע"י פשיעת האדם וגם בכרתו כלב אע"ג שי"ל דלהסמ"ג והרא"ש אינו פסול. העיקר כהרמב"ם והרא"ה ורי"ו שהוא פסול. וגם בהסמ"ג והרא"ש אינו מבואר כלל להקל בזה ופשיטא דלא שבקינן הספק שיש לומר בדברי הסמ"ג מפני וודאו דהרמב"ם וסייעתו וכן משמע בתוספתא:

(ב) שחלה מחמת גופו ואם חלה מחמת פשיעת האדם יש להסתפק לפי דעת הסמ"ג עיין לעיל סוף אות ה'. והתפל"מ כתב אם הפחידו אדם וחלה ונסתרס כשר להרמב"ם משום דבעינן על ידי מעשה דומיא דממזר:

(ג) שחין והמסה אותו ואם תחלתו בידי שמים כגון על ידי שחין ואחר כך חיכך בה ועל ידי זה נכרתו לפ"ד הקה"ע הוא מחלוקת בירושלמי אם חשוב כמו בידי שמים או כמו בידי אדם כמבואר לעיל אות א'. ולפי דעת המ"פ משמע דזה חשוב על ידי חולי. כמש"ל אות ב'. ולכאורה יש לומר להחמיר בהא כיון דהרא"ש ס"ל כהמחמיר ומפרש דהיינו אפילו תחלתו וסופו ע"י חולי א"כ עכ"פ בסופו בידי אדם יש להחמיר. ומ"מ הבית מאיר והעצי ארזים מסכימים ג"כ לשיטת המ"פ. וצ"ע. וכתב הבית מאיר ס"י וז"ל ודע דבאמת צ"ע אם נפסל בידי שמים עד שנחלה ומוכרח להנטל בידי אדם כדי שלא יחלה יותר עד שמכח זה עומד ליקצץ. וניטל בידי אדם. אם לא יש לדמויי למה דקיי"ל כר"ש דס"ל כל העומד ליגזז כגזוז דמי וחשוב בידי שמים וכשר. ועי' מסכת ב"ק (נ"ט ע"ב) גיטין (ל"ט) וזה דומה לענבים דכמה דקיימי מכחשי ועיין סימן קכ"ד ועי' יש"ש עכ"ל. ועיין רש"י פ"ק דב"מ (דט"ו ב') ד"ה והא מעשים ובתוספות פ"ט דב"ק (דצ"ה ע"ב) ד"ה שבח ובפ"ד דכתובות (דנ"א ע"א) ד"ה סוף סוף ובפ"ו דשבועות (דמ"ג ע"א) ד"ה כבצורות. ובש"ע ח"מ סימן צ"ה ס"ב ובש"ך סק"ט. ואפשר לצדד כיון דהכא יש מ"ד בירושלמי תחלתו ע"י שחין וסופו בי"א כשר כנ"ל. אם כן בנחלה כ"כ שמוכרח להכרת הוי כמו שני ספיקות להקל:

(ד) דהכי משמע בירושלמי עיין חמ"ח וב"ש דרוב גדולי האחרונים ס"ל כהרמב"ם. והקה"ע השיג על ראיית הרא"ש מהירושלמי. וכן המ"פ השיג עליו והסכים לדעת הרמב"ם:

זועתה נבוא לחקור בדין תחלתו בידי אדם וסופו ע"י חולי כנדון שנחלקו בו השב יעקב והשבות יעקב. שנשאל השב יעקב חאה"ע סימן ד' בנער שקשר חוט סביב הגיד למעלה מהעטרה כדי שלא ישתין בלילה ועי"ז נתפח הגיד ונולד בו שחין ונעשה נקב וס"ל דהוי בידי אדם. והשבו"י ח"ג סימן ק"ז הובא בתשובת בית אפרים חאה"ע סימן ג' (ד"י ע"ד) ס"ל דהוי ספק דכיון שלא נעשה הדבר ע"י אדם בידים רק ע"י קשירת החוט נולד החולי ונתנפח הגיד וע"י כן (נפל) [נולד] הנקב הזה. וכן כל חולי ע"פ רוב בא ע"י מקרה רעה והוי כבידי שמים לדעת הרמב"ם ואינו נפסל כל שלא נעשה בידים ממש ע"י אדם עכ"ל. ולכאורה מהו הספק דהא דומה לממזר דג"כ רק תחלתו בידי אדם וסופו בידי שמים. והנה בירושלמי איתא פצוע דכא אית תניי תני בידי אדם פסול בידי שמים כשר. אית תניי תני בין בידי אדם בין בידי שמים פסול. מ"ד בי"א פסול בידי שמים כשר יליף לה מממזר לא יבוא ממזר לא יבא פצוע דכא מה ממזר בידי אדם אף פצוע דכא בידי אדם פסול. מאן דאמר בין בידי אדם בין בידי שמים מנן ליה א"ר מנא מהכא לא יבא פצוע דכא לעולם. א"ר יוסי בי ר' בון עוד הוא יליף לה מממזר לא יבא ממזר לא יבא פצוע דכא מה ממזר בידי שמים אף פצוע דכא בידי שמים וממזר בי"ש (בתמיה הלא ע"י שהזנו בני אדם בא פסולו) יצירתו בידי שמים. הוון בעי מימר מ"ד בידי אדם פסול בידי שמים כשר רי"ש בנו כו' עד כמי שהוא בידי שמים הובא לעיל אות א'. וא"כ מזה למדנו דתחלתו בידי אדם וסופו בידי שמים פסול לכ"ע דהא ממזר תחלתו בידי אדם וסופו דהיינו יצירתו בידי שמים. א"כ לברייתא דמכשיר בידי שמים ויליף מממזר ע"כ מוכח דס"ל תחלתו בי"א וסופו בידי שמים נקרא בידי אדם. ולברייתא השני דקורא ממזר בידי שמים. הרי ס"ל דבידי שמים. ג"כ פסול. אם כן עכ"פ מוסכם משניהם דתחלתו בידי אדם וסופו בידי שמים דפסול. ולפ"ז צ"ל דזה חמור מתחלתו בידי שמים וסופו בידי אדם דהיינו מ"ש שם הרי שעלתה בו חטטין מי מחכך כו' דמכשיר בזה רי"ש בירושלמי לפי' המ"פ או ברייתא דאומר בידי שמים כשר לפירוש הקה"ע כמבואר לעיל ואילו דומיא דממזר משמע דליכא למ"ד דכשר. ולפ"ד השבו"י צריך לדחוק ולומר דודאי דומיא דממזר נקרא בידי אדם דשם המעשה שבידי אדם יש בו כדי שיהיה נמשך ממנו זה המעשה כו' דהרי כן טבע העולם שנשים מתעברות ויולדות וכן הוטבע העולם א"כ עיקרו בידי אדם. משא"כ הכא בנדון שבו"י י"ל שאין מקשירת החוט שיומשך מזה נקב כ"א זהו ע"י סיבה נפלאה. וכהא דמחלקינן במשנה פרק ואלו הן הנשרפין (דע"ט) גבי היה בו כדי להמית כו' או לא היה בו כדי כו' והכא י"ל שמקשירת החוט לא היה בו כדי שיתהוה הנקב. ומיהו י"ל גם גבי ממזר הרי מהרבה ביאות יש שאין מתעברות כ"א לעתים מתעברות. א"כ המעשה שבידי אדם מצד עצמו י"ל ג"כ שלא היה בה כדי שיהיה הולד. אלא שזה בא בידי שמים. וא"כ גם קשירת החוט לגבי הנקב הוא כערך זה. ואפשר לומר דדומה להא דתנן בפרק הנשרפין (דע"ו ב') דחפו לתוך המים או לתוך האור ויכול לעלות משם ומת פטור שיסה בו את הכלב שיסה בו את הנחש פטור. וה"נ הרי היה יכול אח"כ להתיר את החוט מיד ואזי ודאי לא היה ממנו כלום. א"כ אין במעשה הקשירה מצד עצמה בכדי שיומשך ממנה הנקב. שזה נמשך רק ע"י שנתעכב הרבה ולא התיר. ומה שלא התיר הקשירה זהו רק מניעה בידי אדם ולא דמי למעשה בי"א. מיהו יש לחלק דנהי דבד"נ פטור ממיתה כה"ג כשהיה יכול לעלות כו' מ"מ הכא נקרא זה בידי אדם. ותדע דגם בשיסה בו את הכלב י"ל הכא נקרא בידי אדם דהא להרמב"ם גם כרתו הכלב מעצמו הו"ל כדין בידי אדם כ"ש בשיסה בו את הכלב וכרתו דלא עדיף מדין חרזיה סילוא בביצים הנזכר בגמרא. דס"ל להסמ"ג דהטעם משום פשיעת האדם עם מעשה הקוץ כ"ש הכא בקשירת החוט. ועיין בשמ"ח סימן ל"ו סעיף ל"ב ובת"ש שם ס"ק ע"ו:

קיצור. (ובדין תחלתו בי"א וסופו בי"ש כמעשה דהשב"י סימן ד' בקשירת החוט שנולד עי"ז נקב. משמע מהירושלמי דפסול לכ"ע דהוי דומיא דממזר. והשבו"י נסתפק בדין זה וצריך לחלק לדבריו דלא דמי לממזר ודוחק):

חולכאורה יש לצדד קולא להוכיח דתחלתו בידי אדם כהנ"ל אינו נקרא כלל תפיסת ידי אדם כיון שעיקר גמר המעשה היא בידי שמים אף שתפיסת ידי אדם היה סיבה לזה. והוא דמשנה שלימה שנינו פ"ג דמסכת עבודת כוכבים (דף מ"ה ע"א) העובדים את ההרים כו' ר' יוסי הגלילי אומר כו'. ומפני מה אשרה אסורה מפני שיש בו תפיסת ידי אדם (שאדם נטעו) וכל שיש בו תפיסת ידי אדם אסור. ובגמרא ור"י הגלילי היינו ת"ק כו' והכא באילן שנטעו (שלא לשם אשרה ולבסוף עבדו דשמעיה לת"ק דאמר הרים וגבעות שרי הוא הדין כל כיוצא בהן שמחוברין ולא היתה תחלתו לע"א ואיזו היא אשרה כל שנטעו מתחלה לכך דתפיסת ידי אדם אינה כלום אא"כ היא לשם ע"ז. אבל נטעו גרעין שלא לשם אשרה אין זו תפיסת ידי אדם הואיל וההיא שעתא לאו דעתיה לעבודת כוכבים היתה וממעטי ליה מתחת כל עץ רענן ולא עץ רענן עצמו) ולבסוף עבדו קא מפלגי ת"ק סבר אילן שנטעו ולבסוף עבדו מותר. ור' יוסי הגלילי סבר אילן שנטעו ולבסוף עבדו אסור (ואתא ר' יוסי הגלילי למימר אילן שנטעו גרעין אפילו שלא לשם אשרה ולבסוף עבדו אסור דלא דמי להר שהרי יש בו תפיסת ידי אדם הלכך תוספתו אסור אבל עיקרו קודם שהשתחווה לו מודה דשרי כדלקמן דף מ"ח ע"א) ממאי (שמעינן דר' יוסי אסר אילן שנטעו ולבסוף עבדו) מדקתני סיפא ומפני מה אשרה אסורה מפני שיש בו תפיסת ידי אדם וכל שיש בו תפיסת ידי אדם אסור. וכל שיש בו תפיסת ידי אדם לאתויי מאי לאו לאתויי אילן שנטעו ולבסוף עבדו עכ"ל. והנה טעמיה דת"ק הוא ג"כ משום דמחובר לא מיתסר כדדריש ר' יוסי הגלילי וכמ"ש רש"י ותוס' בהמשנה. ואעפ"כ ס"ל דאילן שנטעו ולבסוף עבדו שרי דתפיסת יד אדם אינה כלום כו' כנ"ל. והיינו לכאורה משום כיון שעיקר גידול האילן מהגרעין לא נעשה בידי אדם כי אם בידי שמים. ע"כ אף שתחלתו היה ע"י תפיסת ידי אדם אינה כלום דההתחלה לאו כלום היא לגבי ערך כל עיקר הצמיחה והגידול של האילן שנעשה הכל בידי שמים. ולכן דוקא כשנטעו גרעין. אבל אם נטעו אילן לכולי עלמא אסור אף שמעיקרא היה תלוש ועכשיו הוא מחובר גמור ס"ל לרש"י דאסור אף לת"ק. כמ"ש התוספות (דף מ"ו ע"ב) ד"ה והכא באילן לפי דעת רש"י. וכן כתב רש"י (דף מ"ו ע"א) ד"ה ומאילן יבש והתוספות שם. ואם כן צ"ל דס"ל לרש"י דהשרשת הקרקע אינה מבטלת התפיסת ידי אדם ודלא כשטת התוספות עצמן. וכ"כ הר"ן בשם רש"י סוף ד"ה שלש אשרות הן וכ"כ ראי"ז בש"ג שם בד"ה אילן שנטעו כו' במה דברים אמורים באילן שנטעו מתחלה גרעין ונעשה אילן ואח"כ עבדו אבל אם נטע אילן או ענף והשריש בקרקע ואח"כ עבדו הרי הוא כתלוש ולבסוף חברו ואסור ואפילו עיקרו של אילן כדברי המורה עכ"ל. וכיון שכן דהשרשת הקרקע אינה מבטלת התפיסת ידי אדם. אם כן הא דנטעו גרעין שרי על כרחך צריך לומר דהטעם משום דעיקר הצמיחה והגידול לא היה בידי אדם כי אם בידי שמים ע"כ בתר זה אזלינן ולא בתר התחלה שבידי אדם. וא"כ לפ"ז נלמוד כמו כן לנ"ד דקשירת החוט שבידי אדם אין זו חשיב כלל לגבי עיקר המעשה שנסתעף מזה השחין והנקב כיון שזה לא נסתעף בידי אדם כ"א בידי שמים. ואין להקשות דהא דומיא דממזר נקרא בידי אדם ויצירת הממזר מהביאה הוא ממש כצמיחת האילן בארץ מהגרעין א"כ ע"כ מוכרח דאף דלגבי אשרה אין זה נקרא בידי אדם הכא לגבי פצוע דכא נקרא כה"ג בידי אדם. דיש לחלק דשאני ממזר דיצירתו בעבירה ר"ל ע"י זנות וא"כ הו"ל כאילן שנטעו מתחלה לכך דאזי שפיר אזלינן בתר התפיסה שבידי אדם אף שעיקר צמיחתו בידי שמים כמ"ש ריא"ז בש"ג שם לפירוש רש"י ומוכרח הוא מפרש"י וכה"ג ג"כ בפצוע דכא אם קשירת החוט היה במתכוין בשביל שיומשך מזה שיהיה נקב אזי אף שעיקר הנקב נמשך בידי שמים הוי נקרא פצוע דכא בידי אדם. אבל כיון דבנ"ד קשירת החוט היה רק בשביל שלא ישתין במטה בלילה א"כ ה"ל כאילן שנטעו שלא לשם אשרה. דאז התפיסת ידי אדם אינה כלום כנ"ל. ואין ללמוד זה מממזר דהתם ה"ל כאילן שנטעו מתחלה לכך. אף שלא נתכוין שיולד הממזר מביאתו כי אם לביאה לבד מ"מ כיון שהיא ביאת איסור הרי זה כנתכוין מתחלה לכך. ואף שהבא על אחותו בשוגג עד"מ ג"כ הולד ממזר אף שלא נתכוין לביאת איסור. מ"מ י"ל הא דלמדו פצוע דכא מממזר לענין ביאת איסור היינו מרוב ממזרים שבאין על ידי זנות דמזיד ואז נקרא בפצוע דכא כה"ג גם כן בידי אדם. או י"ל דשאני ממזר דאף אם לא נתכוין לשם איסור מ"מ כיון שבא עליה ומביאה דרך העולם שנשים מתעברות הרי זה כנטעו לכך ע"כ נקרא בי"א משא"כ הכא מהקשירה אין דרך כלל שיומשך הנקב עכ"פ אם היה מתירו ואנן סהדי דלא עלה על דעתו סברא זו ע"כ ודאי דמי ללא נטעו מתחלה לכך. ומיהו דוחק הוא לומר כן. ע"כ נראה לומר דאין ללמוד מכאן לפצוע דכא. דהכא היינו טעמא לפרש"י משום דעכשיו הוא מחובר גמור ולא כמו שנטעו שהיה תלוש. ואף דבאילן גמור תלוש שנטעו לא מהני האי טעמא היינו דה"ט לחוד דתלוש וחברו לא סגי אבל כשנטעו גרעין ונעשה אילן מהני משום דאיכא תרתי דוקא היינו שמתחלה לא היה אלא גרעין ועכשיו נעשה אילן ועוד זאת שעכשיו הוא מחובר גמור ככל האילנות הצומחות מאיליהן ע"כ בטל התפיסת ידי אדם שהיה (רק) בו כשהיה תלוש וגרעין. והרי עכשיו נשתנה לגמרי שאינו גרעין כי אם אילן וגם מחובר גמור ולא תלוש. מה שאין כן גבי פצוע דכא כיון דאין שייך השינוי מתלוש למחובר. דכמו דהוה הוה רק מה שאין כל המעשה בידי אדם רק דוגמת גרעין שנעשה אילן זה לבד לא מהני. ונקרא בידי אדם וכמו ממזר שנקרא בידי אדם מה"ט. וכן משמע בהדיא מלשון ריא"ז בש"ג דגם לשטת רש"י הטעם משום שהמחובר הוא השינוי וז"ל שהרי לא נטעו מתחלה לכך ובשעה שעבדו הרי הוא מחובר עד כאן לשונו:

קיצור. (לכאורה יש ראיה מפ"ג דעבודת כוכבים (דף מ"ה ע"א) גבי אילן שנטעו ולבסוף עבדו דאינו נקראת תפיסת ידי אדם בכי האי גוונא. ולא דמי לממזר דשאני הכא דהוי כנטעו מתחלה לכך דדרך העולם כן שמהביאה מתעברת. ומיהו יש לדחות דהכא אין ההיתר מהאי טעמא לבד כי אם מצד שנשתנה מתלוש למחובר מה שאין כן הכא ליכא רק צד הנ"ל):

טאך באמת נראה דדחייה זו אין בה ממש אלא דעיקר הטעם רק משום דאין בו תפיסת ידי אדם בלבד דהא גרסינן שם (דף מ"ו ע"א) אתמר אבני הר שנדלדלו (נעקרו מאליהן והשתחוה עובד כוכבים להם) בני רבי חייא ור' יוחנן חד אמר אסורות וח"א מותרות מ"ט דמאן דאמר מותרות כהר מה הר שאין בו תפיסת ידי אדם ומותר אף הני שאין בהם תפיסת ידי אדם ומותרין מה להר שכן מחובר. בהמה תוכיח (שאינה מחוברת ואינה נאסרת בהשתחויה) מה לבהמה שכן בעלת חיים כו' הצד השוה שבהן שאין בהן תפיסת ידי אדם ומותר אף כל שאין בהן תפיסת ידי אדם ומותר מה להצד השוה שבהן שכן לא נשתנה מברייתן אלא אתיא מבהמה בעלת מום ומהר (דכי פרכת מה לבהמה שכן בעלת חיים הלכך חשיבא ולא מתסרא הר יוכיח. מה להר שכן מחובר בהמה תוכיח. וחזר הדין כו' הצד השוה שבהן שאין תפיסת ידי אדם וזהו טעם עצמו להתיר שאין יכולים לתלות טעם התירן בטעם אחר דאי אמרת התירן משום מחובר הרי בהמה ואי משום חיים הרי הר. על כרחך טעם התירן משום דאין בהם תפיסת יד אדם שבדבר זה הושוו שניהן אף אני אביא כל השוה להן בדבר זה שיהו מותרין והשתא ליכא למיפרך שכן לא נשתנו מברייתן דהא בהמה נשתנית במום) ואי נמי מבהמה תמה ומאילן יבש (דנשתנה מברייתו ואפ"ה לא מיתסר לרבנן דפליגי עליה דר' יוסי ברבי יהודה הצד השוה שבהן שאין בהם תפיסת יד האדם לשם עבודת כוכבים דתפיסה דנטיעה דמעיקרא לא הוי תפיסה לרבנן דלאו אילן הוא ההיא שעתא שנטעו גרעין ור' יוסי ברבי יהודה דחשיב ליה תפיסה ואסרי ליה משכחת ליה באילן שעלה מאיליו דאפילו לר' יוסי לא מיתסר כל זמן שלא עשה מעשה בגופו) עכ"ל הגמרא ופרש"י. הרי מוכח דלמ"ד מותרת דכן פסק הרמב"ם פ"ח וטוש"ע סימן קמ"ה עיקר הטעם בהר ובבהמה ובאילן רק משום שאין בו תפיסת ידי אדם ולא משום מחובר כלל. (ועיין ט"ז סימן קמ"ה סק"ב דפירש נדלדלו היינו שנתלשו לגמרי דלא כהכסף משנה). דלכן גם אבנים שנעקרו שהם תלושים כיון שאין בהם תפיסת ידי אדם אינן נאסרין ומשמע ודאי מפרש"י דה"ה גם באילן שנטעו גרעין ולבסוף עבדו עיקר הטעם משום שאין זה נקרא תפיסת ידי אדם ולכן ה"ה אם כשנעשה אילן נתלש שלא על ידי אדם גם כן מותר ואינו נאסר מהאי טעמא דהו"ל דומיא דאבנים שנדלדלו דלאו דוקא באבנים לבד דהא בפרק ד' שם (דף נ"ט ע"א) מבואר דגם במים שתלשן הגל הדין כן א"כ מסתמא כמו כן באילן שנתלש מאליו על ידי רוח וכהאי גוונא הדין כן אלמא דמה שאין בו תפיסת ידי אדם לבד מספיק להתיר ואף אם מעיקרא היה בו תפיסה כשהיה גרעין לא הוי תפיסה כנ"ל. א"כ לפי זה יש לומר גם כן בנידן דידן לענין פצוע דכא הדין כן דתפיסה דמעיקרא דקשירת החוט לא הוי תפיסה כלל לגבי הנקב שנעשה אח"כ כיון דלא עשה הקשירה בשביל זה ואדרבה אנן סהדי דלא ניחא ליה כלל שיעשה הנקב ח"ו ואילו עלה על דעתו לא היה עושה זה ח"ו והרי אפילו לענין היכא דהוה פסיק רישיה ולא ימות סבירא ליה להערוך היכא דהוה פסיק רישיה דלא ניחא ליה הוה ליה כדבר שאינו מתכוין כמ"ש התוספות בשבת פרק הבונה והרא"ש שם. וגם להחולקים עליו משמע שאין איסור דאורייתא כמו במתכוין וכל שכן הכא דאין זה פסיק רישיה כלל וגם עדיף מלא ניחא ליה דהיינו שאין לו הנאה מזה. כי אם אדרבה שזהו נגד רצונו בתכלית ואילו עלה על דעתו אפשרית זה היה מונע את עצמו מקשירה זו. אם כן ודאי יש לדונו כתפיסה דנטיעת גרעין שלא נטעו מתחלה לכך שאין זה חשוב כלל תפיסת ידי אדם וכיון שכן מה שנעשה השחין והנקב אח"כ הוה ליה שלא על ידי אדם ומותר לבוא בקהל:

קיצור. (מסוגיא דאבני הר שנדלדלו (דף מ"ו א) ומפרש"י שם ד"ה ומאילן יבש מוכח דלמ"ד מותרות עיקר הטעם גם באילן שנטעו ולסוף עבדו הוא רק משום שאין בו תפיסת ידי אדם ולא משום מחובר כלל דאפילו נתלש הדין כן. א"כ לפי זה הוי הוכחה משם לנידן דידן דקשירת החוט סביב הגיד כיון שאילו ידע שאפשר שיחלה מזה כל כך לא היה קושרו. ה"ל גם כן כלא נטעו מתחלה לכך ולאו תפיסה הוא והנקב שנסתעף מזה על ידי סיבת החולי הו"ל כשלא על ידי תפיסת יד אדם ומותר לבא בקהל):

יאך יש לחוש לב' דברים. הא' דהא איכא למ"ד בגמרא דאבני הר שנדלדלו אסורות ולדידיה עיקר היתר משום מחובר או משום בעל חיים ודעת הראב"ד פ"ח ה"ב להחמיר מספיקא דשמא האוסר הוא בני רבי חייא. גם הר"ן השיג על הרמב"ם וכן דעת הרמ"ה הובא ב"י רס"י קמ"ה וכן דעת רבינו ירוחם נתיב י"ז חלק ד. ומה שתירץ הש"ך רס"י קמ"ה משום דבירושלמי מבואר שחזקיה הוא המתיר וכן משמע קצת גם בש"ס דידן (דף מ"ו ודף נ"ט) דבני רבי חייא שרו ור' יוחנן אוסר אלא דדחה הש"ס. זהו תירוץ להשגת הראב"ד דסבירה ליה דהלכה כבני ר' חייא נגד ר' יוחנן. אבל מהר"ן והרמ"ה ורבינו ירוחם משמע דלאו מה"ט אתו עליה רק כיון דלא איתמר הלכתא כחד מינייהו נקטינן לחומרא. וי"ל דס"ל דהלכה כר' יוחנן נגד חזקיה. וכן פסק הרמב"ם עצמו בפלוגתא דחזקיה ור' יוחנן רפ"ק דנדה (דף ג' ע"ב) פי"ז מהלכות אבות הטומאה ה"ב. וכ"מ דעת הרמב"ם שם גם בנזיר (דף מ"ט ע"ב) דקי"ל כר' יוחנן נגד חזקיה. רק הרשב"צ בנדה שם כתב שיש פוסקים כחזקיה וכן דעת הרא"ש פרק גיד הנשה סימן י"ז הובא ב"י בי"ד סימן ס"ה. ועיין בהרמב"ם פ"ח מהלכות מאכלות אסורות הט"ו פוסק כר' אבהו נגד חזקיה ולא כהרא"ש א"כ כ"ש כר' יוחנן נגד חזקיה. לכן נלע"ד טעמו כאן משום דבש"ס אומר בני ר' חייא והיינו יהודה וחזקיה כדפרש"י והו"ל ר' יוחנן יחיד לגבייהו ואין דבריו של אחד במקום שנים. וזהו ג"כ דעת הראב"ד דאילו הוי פשיטא ליה דבני ר' חייא הם המתירים הלכה כמותם אף על גב דס"ל פי"ז מהלכות אבות הטומאה דהלכה כר' יוחנן נגד חזקיה. ועיין בגמרא פ"ק דחולין (דף י"ט ע"ב דף ך' ע"א) ובהרמב"ם פ"ז מהלכות מעשה הקרבנות דין כ"ג משמע שאין הלכה כבני ר' חייא שם נגד ר' ינאי דאמר יקבלו הרובין כו' וי"ל לפי שר' ינאי היה רבו דר' יוחנן עיין בי"ד סימן ל"ב ס"ה גבי ובעוף כו'. ועוד יש לומר דגם המחמיר שם היינו באיסור עבודת כוכבים דבספיקו יש לאסור אבל הכא גבי ספק פצוע דכא יש לומר דאין להחמיר כ"כ. דבתשובת נודע ביהודה חאה"ע סימן ו' ס"ל ספק פצוע דכא שריא מדאורייתא וכבר הארכתי בזה בתשובה בפני עצמה. הב' יש לחקור דכל הנ"ל זהו לשטת רש"י (דף מ"ה ב') בפי' אילן שנטעו ולבסוף עבדו דהיינו נטעו גרעין. אבל להתוספות שם ד"ה והכא. דבנטעו אילן קא מיפלגי דלרבנן אינו אסור משום תפיסת יד כיון שלא נטעו מתחלה לכך דהשרשת הקרקע מבטלת התפיסה. והנה לכאורה להתוספות קשה מאד הסוגיא דאבני הר שנדלדלו (דף מ"ו ע"א) גבי ומאילן יבש. אם תמצא לומר דלרבנן מיירי ג"כ באילן שנטעו ולבסוף עבדו ונצטרך לומר ג"כ דתפיסה דנטיעה דמעיקרא לאו תפיסה היא כדפירש רש"י שם. ולפירש התוספות דאילן שנטעו היינו שנטעו אילן א"כ אי אפשר לומר דתפיסה דנטיעה דמעיקרא לא הוי תפיסה רק משום דהשרשת הקרקע מבטלת התפיסה. אבל אילו נתלש אח"כ האילן י"ל דודאי מודו רבנן גם כן דנאסרים. כיון שהיה בהם תפיסת ידי אדם בעודם תלושים וגם עכשיו הם גם כן תלושים ולא דמי כלל לאבני הר שנדלדלו דלא היה בהם תפיסת ידי אדם מעולם וא"כ כיון דלהתוספות אי אפשר לומר באילן שנטעו ולבסוף נתלש יהיה שרי אף למ"ד אבני הר שנדלדלו מותרות. א"כ שמא אפילו בנטעו גרעין ונעשה אילן ולסוף נתלש לא שרי. אך זה אינו דהא אדרבה התוס' מקילים יותר מרש"י בנטעו גרעין כמו שכתבו שם (דף מ"ה ע"ב) לכן נראה לפרש דודאי כשנטעו גרעין לכ"ע שרי דאין זה תפיסת ידי אדם עכ"ל. א"כ י"ל דלא מחמירי יותר מפירש"י בנטעו גרעין ונעשה אילן ונתלש דהו"ל כאבני הר שנדלדלו:

קיצור. מה שי"ל דאבני הר שנדלדלו אסורות י"ל כאן גבי פצוע דכא יש לסמוך על מאן דאמר אבני הר שנדלדלו מותרות. ומה שי"ל אולי לפירוש התוספת גבי אילן שנטעו ולסוף עבדו י"ל עיקר הטעם משום מחובר כמש"ל אות ח'. ומש"ל אות ט' לדחות זה היינו רק לפרש"י. מכל מקום נראה דהתוספות ודאי אינן מחמירים יותר מפירש"י: