סימן טז

אסימן טז

ביבמות פרק הערל (דף ע"ה סוף ע"א) אמר ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה שמעתי מפי חכמים בכרם (שהיו יושבין שורות שורות ככרם הנטוע שורות שורות) כל מי שאין לו אלא ביצה אחת אינו אלא סריס חמה וכשר. סריס חמה סלקא דעתך אלא הרי הוא כסריס חמה וכשר. ובפרש"י סריס חמה סלקא דעתך. הא סריס חמה מחמת חולי הוא והאי לאו חולי הוא. הנה מ"ש והאי לאו חולי הוא. אין ר"ל דמפרש כפי' ר"ת דמיירי בנכרת ממנו ביצה אחת על ידי אדם. דא"כ הוי ליה למימר והאי לאו מחמת חולי הוא. ועוד דהא כתב רש"י ד"ה כסריס חמה וכשר. דלא אסרה תורה אלא פצוע ודך וכרות. ואם רבי ישמעאל מיירי בניטלה ממנו בידי אדם היינו כרות. ור"ת בתוספת תירץ היינו דוקא שנכרתו שניהן כו'. אבל רש"י אינו אומר כן אלא דאין זה כרות. אם כן ע"כ מפרש דמיירי שלא ניטלה על ידי אדם כלל. וכן כל הראשונים הרמב"ן והרשב"א דמפרשים דר' ישמעאל מיירי דוקא באין לו אלא ביצה אחת מתולדתו. לא רמזו אפילו דרך רמז שרש"י אינו מפרש כן. רק בתפארת שמואל דקדק ממ"ש רש"י הא סריס חמה מחמת חולי הוא אם כן מוכח להדיא דע"י חולי הוא בידי שמים. והניח בתימה דברי הרא"ש סי' ב' בשם רש"י שליקוי שעל ידי חולי חשוב בידי אדם. וכ"ד הבית שמואל סי' ה' ס"ק י"ב ברש"י דפצוע דכא מחמת חולי חשוב בידי שמים. ואם כן לדבריהם צ"ל מ"ש רש"י והאי לאו חולי הוא. ר"ל דנכרת על ידי אדם. דאם לא כן אלא דרי"ש מיירי בנולד כן. אם כן מהו הקושיא והאי לאו מחמת חולי הוא. דעל כרחך לומר דהוא גרוע ופסול יותר מסריס חמה. ומאחר דסריס על ידי חולי חשוב סריס חמה בידי שמים. א"כ כ"ש כשאין לו מתולדתו רק ביצה אחת. דהיינו ממעי אמו. דזהו העיקר הפצוע בידי שמים דכשר. וא"כ עדיף מסריס חמה שע"י חולי:

קיצור. מ"ש רש"י והאי לאו מחמת חולי הוא. אין הכוונה דמיירי שנכרת ע"י אדם. ולא כמו שיש לדקדק לכאורה מדברי התפארת שמואל:

באלא נראה כוונת רש"י הוא כעין מ"ש בנמוקי יוסף וז"ל ועוד דסריס חמה הוא שאין בו חסרון אבר. ור"ל משא"כ במי שאין לו אלא ביצה אחת הרי הוא חסר אבר. וזהו מ"ש רש"י הא סריס חמה מחמת חולי הוא. ר"ל שזהו רק ענין חולאת בפנימיות הכחות לבד. לא חסרון אבר ממש. וא"כ הוא קיל ממי שחסר ממנו האבר אף ממעי אמו. שהרי אין בו חסרון הניכר ואינו דומה כלל וכלל לפצוע ודך וכרות. משא"כ כשיש חסרון ממש באברי הזרע יש לו דמיון לפצוע ודך וכרות רק שהוא פצוע בידי שמים. וכעין זה חילקו בגמרא בחולין פ"ב (דף ל"ז ע"א) בין מסוכנת לטריפה. דמסוכנת אע"פ שסופה למות מהר יותר הרבה מן הטריפה אעפ"כ שריא מן התורה משא"כ בטרפה. והיינו משום דמסוכנת לא מחסרא וטרפה מחסרא יעו"ש דהיינו בטרפה יש חסרון שניקב הריאה או שחסרה משא"כ מסוכנת. וכעין זה החילוק בין סריס חמה שאין בו שום חסרון ובין שאין לו אלא ביצת אחת ממעי אמו דעכ"פ יש בו חסרון. מלבד שמהאי טעמא סריס חמה יש לו רפואה במשנה (דף ע"ט ב') דהיינו מפני שאין בו חסרון בפועל. וזהו שכתב רש"י והאי לאו חולי הוא היינו שלא חולי לבד הוא כי אם חסרון אבר וא"כ איך יקרא סריס חמה שהוא רק חולי לבד. ולכן יש לו רפואה. ועל זה מתרץ הש"ס אלא הרי הוא כסריס חמה וכשר. ופרש"י דלא אסרה תורה אלא פצוע ודך וכרות. ור"ל אף שיש בו חסרון ואינו סריס חמה עכ"ז דינו כסריס חמה. שלא אסרה תורה אלא כשהיו לו שני בצים ואח"כ נכרת ממנו. מה שאין כן הכא שנולד כן ממעי אמו. הרי לא נכרת ממנו מאומה. וזה כעין שחילק הרמב"ם פרק ח' מהלכות שחיטה הלכה כ"ד אבל אבר שנאמר בו אם ניטל טרפה אינה נאסרת אלא אם נחתך אותו אבר אבל אם נבראת חסירה אותו אבר הרי זה מותרת כו'. ואע"ג דשם חולק הרשב"א. כהובא ביו"ד סוף סימן מ"א וסוף סימן נו"ן ובב"י שם. י"ל טריפות שאני דהחיות תלוי בהאבר לכך אף חסר פסול כמו ניטל אבל הכא דאינו ענין טריפות יש לחלק בין ניטל ובין חסר מתולדתו דהא בגמרא כאן אמרינן דפצוע בידי שמים כשר כל שכן באין לו מתולדתו. וכהאי גוונא יש חילוק בין טריפות ובין נידון זה בענין ניקב ונסתם כדאמרינן וזהו פסול שחוזר להכשרו למעוטי קרום שעלה מחמת מכה בריאה (דף ע"ו ע"א):

קיצור. כוונת רש"י דסריס חמה הוא רק חולי ואין בו שום חסרון אבר. משא"כ בחסר ביצה שיש חסרון זה גרע טפי. עי' חולין (דף ל"ז א') בענין מסוכנת וטריפה. אלא דאף על פי כן כיון שזה החסרון הוא ממעי אמו אין זה פצוע ולא דך ולא כרות. ואפילו לענין טריפות יש אומרים דהיכא דניטל טריפה חסר כשר. ואף להחולקים שם יודו הכא כמו שמחלק הש"ס גבי עלה בו קרום ונסתם:

גואפשר זהו הפלוגתא בירושלמי פצוע אית תניי תני בידי אדם פסול בידי שמים כשר אית תניי תני בין בידי אדם בין בידי שמים פסול. דהאומר בידי שמים ג"כ פסול כמו בידי אדם ס"ל כמ"ש הרשב"א בטרפות דחסר דומה לניטל הוא הדין כאן. ומאן דאמר בידי שמים כשר ס"ל חסר לא דמי לניטל. ולסוף מסקנת הירושלמי דבידי שמים ממש לכ"ע כשר. וכעין מ"ש מהרש"א וז"ל ועיין בנמוקי יוסף וכן צריכין אנו לחלק בפרש"י דב' גווני חולי הוא. והרא"ש והטור דקדקו מפרש"י דחולי אינו בידי שמים ורש"י כתב גבי סריס בידי שמים מחמת חולי הוא. אלא דאית לן לאיפלוגי דחולי ממעי אמו דהיינו סריס חמה דלקוי ממעי אמו כדלקמן בפרקין בידי שמים היא. אבל שאר כל מיני חולי אינו מקרי בידי שמים עכ"ל ולפי מה שכתוב החילוק מבואר יותר דסריס חמה אין בו חסרון רק חולי בפנימיות. משא"כ מה שדקדקו הרא"ש והטור מפרש"י דחולי אינו בידי שמים זהו כשמחמת החולי נעשה חסרון היינו פצוע או דך או כרות. לכן זה לא חשוב בידי שמים. דהא לא דמי כלל לחולי דסריס חמה שאין בו חסרון. רק כלפי שהגמרא הכשיר אפילו בפצוע ממש שיש בו חסרון רק כשהוא בידי שמים ע"ז למדו הרא"ש והטור דחולי אינו נקרא בידי שמים. וא"כ אין שום קושיא ממ"ש רש"י גבי סריס חמה מחמת חולי הוא. דהא התם ליכא חסרון כלל ואינו פצוע ולא כרות ואפילו לא היה נחשב חולי בידי שמים לא היה זה פוסל שהרי התוספות ושאר פוסקים מכשירין במי ששתה כוס של עיקרין ונסתרס כשאין חסרון בהאברים. רק לפמ"ש התוספות פרק ארוסה (דף כ"ו סוף ע"א) בשם רש"י לפסול בזה. לפ"ז צריך לומר דחולי זה חשוב בידי שמים ולא דמי לשאר חולי כיון דהחולי הוא ממעי אמו כמ"ש מהרש"א. וכן בנמוקי יוסף גבי סריס חמה כתב ב' הטעמים משום דסתם סריס חמה הוא כן מתחלת ברייתו כו' ועוד דסריס חמה הוא שאין בו חסרון אבר כו':

קיצור. שי"ל שזהו הפלוגתא בירושלמי. בענין פצוע בידי שמים. כעין פלוגתא דהרמב"ם והרשב"א בחסר הכבד. והמסקנא דהכא בידי שמים ממש לכ"ע כשר. והמהרש"א כתב ג"כ דב' גווני חולי הוא. היינו דאף שהרא"ש בשם רש"י ס"ל דפצוע ע"י חולי לא חשוב בידי שמים. מ"מ חולי ממעי אמו שאני. ולפי מה שכתבתי כאן גבי סריס חמה אין צריך לזה משום דאין בו חסרון:

דוהנה התפארת שמואל והבית שמואל ס"ק י"ב הוכיחו מדברי רש"י פרק כיצד (דף כ' ע"ב) שפי' וסריס אדם ולא מחמת חולי נסתרס מאיליו והוי בלאו דבכלל פצוע דכא וכרות שפכה הוא כו' עכ"ל משמע דאם נסתרס מחמת חולי כגון שנעשה פצוע דכא או כרות שפכה אינו בלאו דפצוע דכא ומותר לו ליקח ישראלית. דע"י חולי לא חשיב בידי אדם כי אם בידי שמים. והקשו מזה על הרא"ש שכתב מדברי רש"י דע"י חולי לא חשיב בידי שמים ופסול. ובאמת משמע כן מדברי רש"י כאן כמ"ש הרא"ש מדפי' בידי שמים ע"י רעמים או ברד או ממעי אמו. לכן נלע"ד לתרץ קושייתם על הרא"ש. דהנה יש להבין מש"ש בגמרא פ' כיצד. פצוע דכא וכרות שפכה סריס אדם והזקן. וכן הוא בפרק הערל (דף ע"ט ע"ב). דלפירושם דסריס אדם היינו שעשאו אדם פצוע דכא או כרות שפכה. א"כ היינו פצוע דכא וכרות שפכה היינו סריס אדם. ואיך עשה סריס אדם שם בפני עצמו דמשמע שאינו פצוע דכא ולא כרות שפכה. דומיא דהזקן. והלא לפירושם סריס אדם זהו ממש פצוע דכא או כרות שפכה. וגם קשה קצת מ"ש רש"י דבכלל פצוע דכא וכרות שפכה הוא. דלשון זה משמע שאינו פצוע דכא ממש אלא שהוא גם כן נכלל בכלל לאו זה. ע"כ נ"ל דסריס אדם היינו ממש דומיא דסריס חמה שאין בו שום חסרון באברי הזרע כמו סריס חמה. רק שסריס חמה הוא שנולד כן ממעי אמו. וסריס אדם זהו שנעשה כן אח"כ וכ"מ בפרש"י במשנה (דף ע"ט ע"ב) שפי' סריס אדם שנסתרס לאחר שנולד. סריס חמה ממעי אמו. משמע דאין בין זה לזה רק שזה ממעי אמו וזה לאחר שנולד אבל בזולת זה הם שוין א"כ גם סריס אדם אין בו חסרון אבר כמו בסריס חמה. אף שהרמב"ם פ"ב מהלכות אישות דין י"ד לא פירש כן. ואיך משכחת לה סריס אדם דהיינו ע"י אדם ממש ולא ע"י חולי ואף על פי כן לא יהיה בו שום חסרון אבר היינו שסירסו אדם ע"י כוס של עיקרין וכן פירשו התוספת בסוטה ס"פ ארוסה (דף כ"ו סע"א) בד"ה אשת סריס. דסריס אדם הנזכר בפרק כיצד (דף כ' ע"ב) ובפרק הערל (דף ע"ט ב') זהו כגון ששתה כוס של עיקרין. (ומה שהקשה ע"ז הכסף משנה דלא מקרי סריס אדם אלא בששלטה יד אדם ממש באברי ההולדה. עיין בגמרא פ"ה דב"ב (דף פ' ע"א) נוטל ג' נחילין ומסרס ובגמ' שם במה מסרסן בחרדל הרי שזה נקרא סירוס וכ"מ בהדיא בשבת פי"ד (דק"י סע"ב) דשתיית כוס של עיקרין נקרא סירוס בידי אדם מדפריך ומי שרי והתניא מניין לסירוס באדם שהוא אסור כו'. וגם הכ"מ עצמו פי' כן בהרמב"ם כמו שיובא בסמוך). ורק התוספות הם מחולקים עם רש"י שכתבו דלפרש"י הא אסור לקיימה והיינו כמש"ל במ"ש דבכלל פצוע דכא הוא כו'. והם ס"ל דמותר לקיימה כיון שאין בו חסרון אבר. וה"ל דומיא דזקן שבגמרא שם וע"ש בתוספות. והכ"מ פ"ב מה' סוטה דין ו' עמ"ש הרמב"ם ואשת סריס חמה או סריס אדם המותרות לבעליהן. פי' דסריס אדם שאשתו מותרת לו זהו כששתה כוס של עיקרין וקרי ליה סריס אדם לפי שע"י אדם בא לו. ודבריו אלה הם לכאורה נגד מ"ש הרמב"ם פ"ב מהלכות אישות דין י"ד כנ"ל. והמל"מ שם פי' דהרמב"ם מיירי בסריס אדם ממש שהוא פצוע דכא אלא דמיירי שנשא גיורת או משוחררת או נתינה או אחת מן הספיקות שכל אלו מותרין לפצוע דכא עכ"ל. ויותר י"ל לדבריו דמיירי באחת מן הספיקות. דהא גיורת או משוחררת ס"ל לעקביא בן מהללאל דאינה שותה הגם שנדחו דבריו מ"מ אפשר דלא פליג על סתם מתניתין דאשת סריס שותה בין סריס חמה בין סריס אדם ומיירי כנ"ל. וכ"ז לדברי הרמב"ם דמפרש סריס אדם פצוע דכא. אבל התוספות מפרשים דסריס אדם אין בו חסרון אבר כלל. ומוכרח כן מהגמרא דיבמות (דף כ' ע"ב ודע"ט ע"ב) כנ"ל וס"ל דמותר בישראלית. ולדבריהם קשה מ"ש במשנה סריס חמה כהן שנשא בת ישראל מאכילה בתרומה הרי גם סריס אדם כן. מאחר דמותר בישראלית מאכילה בתרומה. וקושיא זו הקשה גם כן התוי"ט פ"ד דסוטה משנה ד' ד"ה אשת סריס על הכ"מ. ותירץ משום דעיקר סריס אדם זהו פצוע דכא כו'. וכתב וזו היא דעת רש"י. ודבריו תמוהים דהא התוספות פירשו בהדיא לדבריהם וגם לדברי רש"י דסריס אדם אינו בכלל פצוע דכא כנ"ל. לכן לדברי רש"י צ"ל התירוץ משום דס"ל דסריס אדם אע"פ שאין בו חסרון אבר עם כל זה הוא בכלל לאו דפצוע דכא כנ"ל ומחולק בזה עם התוספות. ועיין רש"י ביבמות פרק כיצד (דף כ' ע"ב) ד"ה והזקן. ובתוספות שם ד"ה פצוע דכא. אך קשה דרש"י פי' על מתניתין וז"ל אבל סריס אדם מיפסל נמי פסיל לה מתרומה דבי נשא דהיינו פצוע דכא. משמע דס"ל דסריס אדם היינו ממש פצוע דכא. ולא כמש"ל דסריס אדם זהו שאין בו חסרון אבר רק ששתה כוס של עיקרין. ואפשר לומר מ"ש דהיינו פצוע דכא. היינו שנכלל ג"כ בכלל לאו זה אע"פ שאין בו חסרון אבר וכדמשמע מיניה פרק כיצד (ד' כ' ע"ב). וצ"ע בהרמב"ם פ"ו מה' יבום ה"ד שכתב פצוע דכא וכרות שפכה וכיוצא בהן ממיני הסירוס ופי' הרב המגיד דזהו מ"ש בברייתא (ד' כ' ע"ב) פצוע דכא וכרות שפכה וסריס אדם. א"כ י"ל מהו מין סירוס זה. דהא כל הני שבגמרא פרק הערל (דף ע"ה) נכללו בפצוע ודך וכרות. וא"כ מהו וכיוצא בהן. לכאורה זהו כדעת רש"י דשתה כוס של עיקרין ונסתרס זהו סריס אדם ואסור לבוא בקהל. אך י"ל שנתכוין למ"ש בפירוש המשנה פרק הערל אמתניתין איזהו פצוע דכא וז"ל ובכלל כל חולי שיתחדש בכלי הזרע ממה שיחייב חכמת הטבע שלא יזריע בהן הרי הוא פסול עכ"ל. וא"כ אפשר לומר דוקא חולי שניכר בכלי הזרע ממש ולא כשהקלקול רק בפנימיות כמו ע"י כוס של עיקרין. ודוגמת החילוק בטריפות בין מסוכנת לטריפה כמש"ל סעיף א'.ועם כל זה י"ל דגם ע"י כוס של עיקרין נעשה חולי בכלי הזרע שאינם ראוים להזריע. וכן משמע בהרמב"ם פט"ז מהלכות איסורי ביאה הי"ב דעל ידי שתיית כוס של עיקרין נקרא סריס:

קיצור. הבית שמואל הוכיח מפרש"י (דף כ' ע"ב) דעל ידי חולי חשוב בידי שמים. דלא כמו שכתב הרא"ש. ואין דבריו מוכרחים. כי סריס אדם שבגמרא ורש"י שם אינו פצוע דכא ממש ואין בו שום חסרון וכמו סריס חמה כן כתב התוס' סוטה (דף כ"ו סוף עמוד א') כ"א ששתה כוס של עיקרין. ולהתוספות דינו כזקן שבגמרא שם ולרש"י אסור לבוא בקהל ויש ראיה לדבריו מהמשנה (דיבמות דף פ"א א'). ואפשר שכן דעת הרמב"ם פרק ו' מהלכות יבום ה"ד:

הובזה הוא שפרש"י דאם נסתרס מאליו על ידי חולי אינו בכלל לאו דפצוע דכא כיון שאין בו גם כן חסרון אבר כלל. וגם לא על ידי אדם ממש בא לו כי אם על ידי חולי. אבל גבי פצוע דכא ממש שיש בו חסרון ממש יש לומר דסבירא ליה לרש"י כמ"ש הרא"ש בשמו דדוקא בידי שמים ממש מכשירין דהיינו על ידי רעמים או ברד שזה בא מהשמים. אבל ע"י חולי אינו נקרא בידי שמים. ואף שגם כן אינו בידי אדם ממש מכל מקום אנו אין לו היתר מכלל איסור דפצוע דכא ממש רק הפצוע בידי שמים. וזה אינו נקרא בידי שמים. אבל גבי סריס דאין בו שום חסרון אין לפוסלו רק בידי אדם ממש על ידי כוס של עיקרין. שהרי התוספות ושאר פוסקים מכשירין גם בזה ולא על ידי חולי. וגם נראה ליתן טעם בזה. דהנה בפרק אלו טריפות שנינו במשנה ואלו כשרות. וחרותה בידי שמים. ופרש"י גם כן שם מקול ברד ורעמים. והרמב"ם בפירוש המשנה שם כתב וחרותה בידי שמים. כגון שתראה ברק או ששמעה רעם או אירע לה חולי כו' יש לומר דאזיל לשטתו כאן דגם גבי פצוע דכא ס"ל על ידי חולי חשיב בידי שמים. וכתב הפרי חדש שם ביו"ד סימן ל"ו סעיף ט"ו סעיף קטן ל"ה דלהרא"ש דס"ל דפצוע דכא על ידי חולי חשיב בידי אדם כמו כן גבי חרותה הדין כן. ובפליתי שם סעיף קטן י"ד חלק עליו לומר דאפילו להרא"ש שם גבי חרותה חשיב חולי בידי שמים דגבי חרותה טעם טריפות בידי אדם משום דלא הדרא בריא. ובידי שמים הדרא בריא. לכן על ידי חולי יש לומר גם כן הדרא בריא. ע"כ ה"ל כמו בידי שמים. משא"כ גבי פצוע דכא דאין הטעם כשרות בידי שמים משום דהדרא בריא. דכיון שיש חסרון ממש אפילו בידי שמים לא הדרא בריא. רק גזרת הכתוב דבידי שמים כשרה ובידי אדם פסול. לכן שם סבירא ליה להרא"ש דאין להכשיר רק בידי שמים ממש כמו על ידי רעם וברד ולא על ידי חולי. וא"כ לפי"ז גבי סריס שאין בו חסרון. שפיר י"ל דהפיסול כשהוא ע"י אדם ממש כגון ששתה כוס של עיקרין דאז לא הדרא בריא. וכמו שאמר ר' אליעזר במשנה פרק הערל (דף ע"ט ב') שסריס אדם אין לו רפואה. ולא קאי על פצוע דכא לבד כ"א לפרש"י קאי גם כן על סריס שאין בו חסרון רק שנסתרס על ידי אדם כגון ע"י כוס של עיקרין ואין לו רפואה לכן יש לומר דפסול לבא בקהל דנכלל בלאו דפצוע דכא שגם כן אין לו רפואה. אבל כשנסתרס ע"י חולי ואין בו חסרון ודאי יש לומר שיש לו רפואה במכ"ש מסריס חמה שיש לו רפואה. דהחוש יעיד ע"ז שבקל לרפאות יותר מי שהיה לו כח ההולדה מתולדתו רק שאח"כ נתקלקל ע"י חולי לבד ולא ע"י מעשה אדם. ממי שלא היה לו מתולדתו כח ההולדה. וכיון שיש לו רפואה וגם אין בו שום חסרון לכן לא דמי כלל לפצוע דכא ומותר לבא בקהל לכולי עלמא. לכן בפרק כיצד (ד"כ ע"ב) דמיירי בסריס אדם שאין בו חסרון הוכרח רש"י לפרש ולא מחמת חולי נסתרס כו'. דאם מחמת חולי אין לפוסלו כלל. אבל גבי פצוע דכא ממש שיש בו חסרון ולא הדרא בריא אין כשרותו רק מה דגילה לן קרא דהיינו בידי שמים ממש ולא ע"י חולי. כך יש ליישב דעת הרא"ש. מיהו קשה שהרי ביאר בסמ"ג לאוין סימן קי"ח מהספרי פרשה כי תצא והירושלמי דפצוע דכא יש לו רפואה. וזה נגד מ"ש הכרתי ופלתי דפצוע דכא לא הדרא בריא. רק צ"ע דהא ר' אליעזר (דף ע"ט ב') אמר סריס אדם אין לו רפואה משמע כל מיני סריס אדם ובכלל זה ג"כ פצוע דכא. והנה אם פצוע דכא יש לו רפואה ואף על פי כן ע"י חולי חשיב בידי אדם א"כ לכאורה הוא הדין בחרותה. ויש ליישב דמכל מקום שאני פצוע דכא מחרותה. דגבי פצוע דכא אף על פי שיש לו רפואה מכל מקום קודם שנתרפא פסול מן התורה וכמו גבי ניקב וזהו פסול שחוזר להכשרו כו' להכי אף על ידי חולי פסול הגם שע"י חולי הדרא בריא יותר מע"י אדם מ"מ מאי נפקותא הא קודם שנתרפא פסול. אבל גבי חרותה דהיכא דהדרא בריא לא הוי טריפה אף שעדיין לא הדרא בריא. להכי י"ל דהיכא דהוא ע"י חולי כשרה אף להרא"ש דהא הדרא בריא. ואמרינן גבי טרפות גמירי דאי בדרי לה סמא חיי. פרק אלו טרפות (דף נ"ד ע"א):

קיצור. לכן גבי סריס שאין בו חסרון הוא דע"י חולי כשר. דהא עכ"פ אינו בידי אדם ממש. אבל גבי פצוע דכא שיש בו חסרון אינו כשר אלא אם כן בא בידי שמים ממש. ועוד אפשר לומר טעם לזה כמו גבי חרותה י"ל אף להרא"ש חשיב ע"י חולי כמו בידי שמים משום דהדרא בריא. רק בידי אדם דוקא לא הדרא בריא. ולכן בשלמא גבי פצוע דכא דאפילו בידי שמים לא הדרא בריא לכן ע"י חולי ג"כ פסול. אבל גבי סריס שאין בו חסרון י"ל בידי אדם לא הדרא בריא. ע"כ פסול כמו פצוע דכא. אבל ע"י חולי ודאי יש לו רפואה במכל שכן מסריס חמה לכן כשר כמו סריס חמה. ויש להקשות על הכרתי ופלתי דהא פצוע דכא יש לו רפואה ולא כמ"ש הכרתי ופלתי. ומ"מ יש ליישב דלא דמי לטריפות דחרותה דגבי טריפות היכא שיש לה רפואה כשרה אף קודם שנתרפאה משא"כ בפצוע דכא כו':

ומיהו בבית מאיר כאן סימן ה' סוף סעיף יו"ד השיג על הפרי חדש מטעם אחר. דגבי חרותה ס"ל לת"ק דגם ע"י שאר בריות חשוב כמו בידי שמים וכ"ש חולי משא"כ גבי פצוע דכא. דע"י שאר בריות חשוב כמו בידי אדם כמ"ש הרמב"ם פט"ז ה"ט כשכרתו כלב כו'. א"כ לכן י"ל ע"י חולי ג"כ לא חשיב בידי שמים. אך גם לפ"ז ודאי יש חילוק בין פצוע דכא דהכלב כורת בשרו ממש שפיר אינו ענין לבידי שמים. אבל לענין כשנסתרס מפחד כלב ואין בו חסרון בהאברים י"ל דחשיב כמו בידי שמים. למ"ד גבי חרותה דע"י שאר בריות חשיב כמו בידי שמים. ומשום דכאן וכאן י"ל הדרא בריא. ועיין בספר עצי ארזים כאן סימן ה' ס"ק י"ח. ומ"מ מפרש"י בסוטה ריש פרק ארוסה משמע דסריס ע"י חולי נקרא סריס חמה דעל המשנה אשת סריס שותה. הובא לעיל סעיף ד'.פרש"י (דף כ"ד ע"א) דמיירי שנסתרס לאחר שנשאה דקדמה שכיבת בעל לבועל. ובגמרא שם (דף כ"ו סוף ע"א) פרש"י ובסריס חמה קאמר דמותר לקיימה ולא בסריס אדם שאסור לקיימה משום לא יבא פצוע דכא עכ"ל. ופירשו התוספות דר"ל סריס אדם ששתה כוס של עיקרין. וא"כ אלא סריס חמה היינו שנסתרס ע"י חולי. וא"כ כיון דע"י חולי נקרא סריס חמה ממש משמע קצת דע"י חולי חשיב בידי שמים. אך מהרש"א שם בסוטה (דף כ"ו ע"א) כתב דלפרש"י שם דסריס בר שכיבה הוא אע"ג דלאו בר זריעה הוא לפי זה אין צריך למ"ש במשנה דמיירי שנסתרס לאחר שנשאה כו' ואינו מפרש"י אלא גליון הוא שנכתב בפרש"י שלנו וכן מסיק המשנה למלך פ"ב מה' סוטה דין ו' וכן משמע פשט המשנה והגמרא סוף פרק הערל (דף פ"א א') מהו דתימא מוליד מאכיל כו' משמע דרק אינו מוליד אבל בר שכיבה הוא. וא"כ אין ראיה דנסתרס מחמת חולי נקרא סריס חמה ממש. ומ"מ ממ"ש בגמרא (דף ע"ט סוף ע"ב) דאין לך אשה שלא נעשה בעלה סריס חמה שעה אחת קודם למיתתו משמע כן. ובערוך ערך סרס. סריס חמה שנסתרס ע"י קדחת עכ"ל. ועיין מהר"י בן לב חלק ג' סימן צ"ב פסק ע"י חולי אם נשאת לא תצא. והפרי חדש בי"ד סימן ל"ו סט"ו סס"ק ל"ו כתב דנקטינן כהרמב"ם דע"י חולי חשיב בידי שמים:

קיצור. התבואות שור והבית מאיר והעצי ארזים חילקו בענין אחר ולא כהכרתי ופלתי. אך גם לחילוקם נראה פשוט בלא"ה דסריס אדם שאין בו חסרון לא דמי לפצוע דכא. ומ"מ כיון דסריס ע"י חולי נקרא סריס חמה יש קצת ראיה דע"י החולי חשיב בידי שמים וצ"ע:

זאך רבינו תם כ' דרי"ש מיירי בניטלה ממנו בידי אדם ויש לחלק בין ניטלה הביצה לפציעה דכשניטלה לגמרי מוליד מידי דהוה אטחול דניטל [כשר] וניקב בסומכיה טריפה (וכן ניטלו הכליות כשרה ולקתה בכוליא טריפה. מרדכי) והלכה כרי"ש כיון דממתני' (דבריא) [דסמכא] הוא. גם בירושלמי משמע דהלכה כרי"ש ומשמע התם מתוך המסקנא דאיירי בידי אדם והרא"ש כ' דמירושל' מוכח להפך דאיירי בידי שמים וכבר השיב עליו הים של שלמה דמסקנת הירושלמי נראה יותר כמ"ש ר"ת. וכן כתב בספר קרבן העדה על הירושלמי והביא שם שמהריב"ל בתשובת ח"ג סימן צ"ב הניח בצ"ע דברי הרא"ש הנ"ל. ובקרבן נתנאל סק"ה נדחק להעמיד ד' הרא"ש ולומר דלמסקנא דירושלמי לא פליגי כלל רי"ש ורבנן ושניהם מכשירים בניטלה בידי שמים ופוסלים בניטלה בידי אדם. ומלבד שהיש"ש השיב ע"ז עוד זאת אינו במשמע הירושלמי דל"פ וכמ"ש התוספות בפשיטות. ובמ"א נתבאר אצלי כמה שיטות שיש בפירוש הירושלמי והיותר נראה דמסקנא דהירושלמי היינו לר' אחא שם הוא דפלוגתא דרי"ש ורבנן מיירי שעלו בה חטטין דהיינו ע"י חולי ואח"כ מחכך בה בידים דהוי ליה תחלתו ע"י חולי וסופו בי"א ובכה"ג הוא דר' ישמעאל מכשיר וחכמים פוסלים. וא"כ אף אם הלכה כרי"ש אין מוכרח ללמוד מזה לנחתך בי"א לגמרי. דשאני הכא דתחלתו ע"י חולי וגם אחר כך רק מחכך בה כו'. עוד הביא רבינו תם ראיה מהחוש דהא חזינן כמה בני אדם שכורתין מהן ביצה א' ומולידין ולא מסתבר לומר צא וחזור על בניהם מאין הם. ופי' דאע"ג דבגמרא אמרינן בחד גברא שניקבו ביציו צא וחזור על בניו מאין הם. היינו בחד גברא מה שאין כן בנד"ז שכמה בני אדם כן (וגם אין ראיה מבוארת לפסול בש"ס) לא מסתבר לומר הכי והוסיף מהרש"ל ע"ז דהא לקמן (דפ"ג ע"ב) גבי טומטום שנקרע ונמצא זכר דאמר ר' יהודה הרי הוא כסריס. הקשה עליו ר' אמי מטומטום דבירי דאיקרע ואוליד שבע בנין ואף על גב דאמרינן ור' יהודה אמר לך צא וחזור על בניו מאין הם. הרי לא קיי"ל כר' יהודה. מיהו י"ל דלאו מה"ט לא קיי"ל כר' יהודה. ומ"מ י"ל דהכא עדיף טפי כיון דכמה בני אדם כן לא מסתבר לומר צא וחזור. ועוד י"ל דה"ק ר"ת נהי דהיכא דודאי פצוע דכא הוא אמרינן צא וחזור. הכא ל"ל דודאי הוא ולו יהא דהוי ספק יהיה החוש ראיה דהוא כשר וכהאי גוונא אמרינן גבי טרפה דבספק טרפה מהני שהייה י"ב חודש ע"ש אף על גב דלא מהני בודאי וכן הוא בתשובת הרשב"א חלק א' סימן צ"ח דמדמה להו להדדי לומר שבודאי טריפה לא מהני י"ב חודש וכתב וכן בכרות שפכה שניקבו ביציו אמרינן צא וחזור כו' ע"ש. ומינה דכשם שבספק טרפה מהני שהייה י"ב חודש כמו כן בדבר שיש להסתפק שמא הוא כרות שפכה ושמא אינו כ"ש. מהני מה שמוליד לומר דודאי אינו כ"ש. ולא אמר רב צא וחזור אלא בודאי כ"ש. ומיהו הסימן דמוליד אינו סימן ברור כ"כ כחיות יב"ח מאחר די"ל שמא זינתה. ותו דאולי אין ראיה כ"כ מאחד על חבירו דדילמא רובן אין מולידין ומיעוטן מולידין. מיהו הרשב"א שם גבי טריפה שחייתה יב"ח כתב ולא על עצמה היא מעידה אלא מטהרת עצמה ומטהרת חברותיה. ובפרט למ"ש ר"ת דכמה בני אדם הן שכרתו מהם ביצה א' ומולידין שפיר י"ל כן דמטהרין עצמן ומטהרין חביריהן שכדאי הוא החוש בזה להכריע הספק:

קיצור. (ר"ת מתיר בניטלה ביצה א' ממנו בידי אדם ומהירושלמי אין לו ראיה וי"ל דכיון דהוי ספק יש להביא ראיה מהחוש):

חובסה"ת סימן קל"ג כתב וז"ל וכן סומכין העולם על אידך דבכרם ביבנה דכל שאין לו אלא ביצה א' הרי הוא כסריס חמה וכשר ועל זה סומכין העולם להכשיר בנ"א הנתוקין שכורתין מהן ביצה אחת אף על גב דמתניתין פליגא עלה דתנן איזהו פצוע דכא כל שנפצעים ביצים שלו אפילו ביצה אחת אף על פי שיש לחלק בין פצוע לסריס אינו נראה עכ"ל. ומדבריו נראה דאפילו בפצוע בביצה א' יש להקל. וליכא למימר דלא מכשר רק בפצוע שכרתו אחר כך הביצה דא"כ מנא ליה דפליגא עליו מתניתין די"ל רי"ש נמי מודה בעודו פצוע דפסול רק דכשכרתו אחר כך חזר להכשרו כמו גבי שפייה בקולמוס דלקמן ול"ד ללקותא בכוליא דלא מהני כשחסרה אח"כ לגמרי כמ"ש ביו"ד סימן מ"ד די"ל טריפה שאני כדאמרינן לקמן וזהו פסול שחוזר להכשרו למעוטי קרום שעלה מחמת מכה בריאה כו'. ועיין בטור יו"ד סוף סימן נ"ו דלהרמב"ן גבי טריפה נמי מהני כהאי גוונא היכא דלא שייך לומר סופה לסתור והרא"ש שנחלק עליו שם היינו משום שכבר נכנס בה חולי הטריפות כו' וסופה למות אבל בחולי זה שאינו כלל חולי הממית רק שמעכב ההולדה י"ל דמודה שחוזר להכשירו ע"י כריתה למאן דמכשיר כרות ביצה א'. וא"כ מנא ליה לספר התרומות דמתניתין פליגא על רי"ש. אלא ע"כ צ"ל דס"ל דלרי"ש יש להכשיר גם בפצוע ביצה א'. מיהו בתוס' כתב להדיא בהפך כמש"ל דמחלקין בין פצוע לניטלה לפ"ד ר' ישמעאל. והסמ"ג הביא ד' התוספת בלאוין קי"ח גם ד' ספר התרומות הביא בה' חליצה עשין נ"ב. ועיין בד' הרמב"ן בספר הזכות שמתוכם מבואר דהראב"ד ס"ל כהסה"ת. והרמב"ן שם חלק עליו וגם על התוספות. ומ"ש ר"ת ראיה מהחוש כ' ע"ז צא וחזור כו'. ומהירושלמי כתב דאדרבה משמע להפך וכמש"ל בשם הרא"ש וכבר נתבאר שהאחרונים הקשו עליו. ועמש"ל אות ז' ועיין שאלות ותשובות בית אפרים חאה"ע סוף סימן ב' מזה שחשב הרבה גדולי הפוסקים העומדים בשטת ר"ת ושהמחלוקת שקולה היא. לא כמ"ש רמ"א והיקל למעשה כשיש עוד סניף. גם ס"ל דספק פצוע דכא מותר מדאורייתא בקהל כספק ממזר וכן כתב בנ"ב סי' ו'. והארכתי מזה במ"א. אך הב"א סימן ב' כתב דספק פצוע דכא מצד פלוגתא דרבוותא י"ל דאסור מדאורייתא ולא שייך כלל לומר ע"ז פצוע דכא ודאי לא יבא דהא להאוסר ה"ז באמת ודאי. ועיין ר"ן פ"ק דקדושין גבי נתן הוא ואמרה היא וריא"ז בשלטי גבורים פרק אלו טרפות לא ס"ל כהר"ן. ומ"מ אין דברי הב"א מוכרחים דהא בעלמא קיי"ל דספק שמחמת פלוגתא דרבוותא קיל משאר ספק כמ"ש בתרומת הדשן סימן קע"ז א"כ הכא שלא החמירה התורה בשאר ספק. כ"ש בספק מחמת שיש גדולי הפוסקים מקילים. ואם משום דדומה לספק מחמת חסרון ידיעה מ"מ עכשיו הוא ספק על כל פנים לכל הדור כיון שנחלקו בזה גדולי הראשונים וכ"ש בספק דר"ת שהביאו ראיה מהחוש. ועיין בים של שלמה שחילק דכשהרופאים כורתים כו' יש להקל טפי ועיין בבית חדש שכתב שאין למחות ביד המיקל כר"ת וכשיש עוד איזה צד להקל נראה שיש להורות כן: