סימן יד

אסימן יד

על אודות השאלה הנ"ל באשה שנבעלה לאחר בטעות ובעלה ג"כ בא עליה פ"א לבד סמוך לטבילתה אשר העליתי לעיל בעזרה"י להכשיר הולד. והסכים ג"כ דודי הרב הגאון מוהר"י ליב נ"י לזה מצד ב' טעמים הראשונים שלי דשם. וזה אשר כתב לי על הטעם הג'. וז"ל אך מ"ש מעכ"ת לצדד להתיר משום דאין האשה והבועל נאמנים. ולדידיה לא משכחת לה שיהיו חוששין לולד בכגון עובדא דידן וכעובדא דא"ז שביש"ש אא"כ הבעל לא בא עליה כלל תוך צ' יום. והיא נתעברה בטעות שהאב נאמן שלא בא עליה וממילא הולד ממזר. (וכמ"ש התוספת כה"ג באומר על בנו הקטן שהוא בכור) אבל בא עליה בעלה תוך צ' יום לא משכחת לה האי דינא כלל דבודאי אין כאן עדים והם אינן נאמנין. וא"כ לאיזה צורך כ' הא"ז הטעם בהפרשה דא"א להבחין כו' ולהכשיר הולד משום דרוב בעילות כו' ת"ל משום דאין נאמנים דבודאי לא מיירי שהיו עדים בדבר. דמן הסתם אין דרך להיות עדים בכך. ועוד דאם העדים היו רואים שאחר נכנס אצלה היו מוחים בידו והיו מרעישים בקול אא"כ שהיו העדים ג"כ בטעות דכסבורים שהוא בעלה. וכל כה"ג ה"ל לפרושי. א"ו דבאין עדים מיירי ואפ"ה אצטריך להני טעמי. משום דקיי"ל דאם האשה הודית לפני עד א' ויש רגלים לדבר. אותו שהודית בפניו והנחשד מצטרפין לעדות כמ"ש רמ"א בסימן קט"ו. וא"כ ה"נ הרי עכ"פ האשה הודית בפנינו והבועל ג"כ הודה הרי כאן שני עדים. ורגלים לדבר איכא שאומרת אמת. דהא ליכא למימר עיניה נתנה באחר כעובדא דשלהי נדרים דהא אינה נאסרת על בעלה דישראל הוא. ואפשר דבכה"ג גם האשה עצמה לבדה נאמנת דדוקא על העובר אינה נאמנת אבל בנ"ד היא אמרה על עצמה קודם שידעה אם יש לה עובר כלל. ולא אמרה אלא על עצמה לבדה. אלא שאח"כ נמשך ממילא לחוש גם לולד. מאן לימא לן דבכה"ג אינה נאמנת. גם הוא נגד החוש קצת שלא להאמין הדברים האמיתיים המתקבלים על הלב. אך בנ"ד אין לחוש כלל מתרי טעמי דלעיל עכ"ל דודי הרב הגדול הנ"ל שי'. ואני בעניי באתי לחקור ולעמוד על דבריו היעמדו דבריו או לא כי תורה היא כו' ומהש"י אשאל העזר:

בוהנה מ"ש דבנ"ד האשה הודית בפנינו והבועל הודה ג"כ הרי שני עדים. ודימה זה להדין הנזכר ברמ"א סימן קט"ו. אני הזכרתי לעיל סוף תשובתי סברא זו ונ"ל לדחותה והוא מש"ש ועיין תשובת ח"צ סימן ק"נ. ויש לחלק בין לאוסרה לבעלה לענין פיסול הולד די"ל דלא מהני. והוכרחתי בזה כדי שלא יהיו דברי הח"צ שהן הן דברי הרמ"א נגד סוגיא דקדושין (דע"ח ב') דמשמע שם דשני עדים כשרים בעינן דוקא. והנה לדברי מר שכתב דאם האשה הודית ויש רגלים לדבר. אותו שהודית והנחשד מצטרפין לעדות כמ"ש רמ"א. הנה הצריך מר שיהיה רגלים לדבר ג"כ דאז דוקא נאמנים משום דאז לא שייך לומר עיניה נתנה באחר כיון שיש רגלים לדבר. ונמשך בזה אחר פי' החמ"ח סי' קט"ו ס"ו ס"ק כ"ו שכתב על מ"ש רמ"א שם ואם היא הודית לפני אחד שנטמאת. הנחשד מצטרף עם אחד לאוסרה על בעלה פסקי מהרא"י סי' רכ"ב עכ"ל. וע"ז כתב החמ"ח וז"ל הנחשד מצטרף היינו בדאיכא רגלים לדבר שאז לא חיישינן שמא עיניה נתנה באחר רק שהיא מכחשת העד וע"כ מצטרף גם הנחשד ופלגינן דבוריה והוי כשני עדים כשרים שמעידין אחד ראה שזינתה ואחד ששמע שהודית ובמקום דאיכא רגלים לדבר הודאה בפני עד אחד כאילו ראה שזינתה והודאה אחר הלוואה מצטרפין עכ"ל וכ"כ הב"ש שם ס"ק כ"ט. ומ"מ דברי כת"ר אינם מכוונים גם עם החמ"ח והב"ש. דלשיטתם א"צ הנך ב' עדים אלא כשמכחשת אחר כך את העד שהודית בפניו. אבל אם אינה מכחשת סגי בהודאתה לבד עם רגלים לדבר כמ"ש החמ"ח ובמקום דאיכא רג"ל הודאה בפני עד אחד כאילו ראה שזינתה כו' כנ"ל. עכ"פ לדברי כת"ר דמצריך לדינו של רמ"א ג"כ רג"ל אפילו אינה מכחשת. א"כ לדבריו לא ידענא איך דימה זה לנ"ד. דהא בנ"ד ליכא רג"ל כמו התם דמיירי שיש רג"ל מצד עצם המעשה דהיינו שראו דברים מכוערים בינו לבינה. כדמוכח בפסקי מהרא"י סי' רכ"ב שממנו מקור ענין רג"ל. וגם בתוספת ורא"ש פ"ב דיבמות שמשם הוכיח מהרא"י ג"כ מדהוצרכו לתרץ מ"ט אינה נאמנת באומרת טמאה אני ומוכח דמיירי היכא שיש רג"ל משמע נמי דרג"ל היינו דברים מכוערים דהא בתוספת וברא"ש שם מייתי לה אענין מכוער הדבר שבגמרא דיבמות שם (דכ"ה ב') וכן באמת הני עובדא דשלהי נדרים בההוא גברא דהוה מהרזק בביתיה היינו ודאי דבר מכוער כדפירש הר"ן שם שהיה נחבא עם אותה אשה ורש"י והרא"ש פירשו שהיה סגור עמה בבית. וכן עובדא דההוא נואף דעל לגבי דההיא איתתא כו' ודאי דבר מכוער הוא שנתייחדה עמו וכ"ש שהיה ידוע ומפורסם לנואף והמתייחדת עם זה ודאי הוא כיעור גדול כמ"ש אאזמו"ר הגאון ז"ל בתשובתו ד"ה אודות האמתלא. והני תרתי עובדי הן ענין רג"ל שבמהרא"י והתוס' ורא"ש שם שממנו מקור דברי רמ"א. משא"כ בנ"ד ליכא רג"ל כי האי כלל. (שהרי זה דומה לעובדא דנדרים שם גבי הלין נכרים כו' דאל"כ אמאי התירו באשת כהן. ותקשי מכאן להאומרים דבאיכא רג"ל אסורה דה"נ אמאי מותרת דהא שויתה אנפשה חד"א ע' ס"ו סי"ג. א"ו דזה לא הוי רג"ל). ומ"ש מעל' ורג"ל איכא שאומרת אמת דהא ל"ל ענ"ב כו'. הנה אף אם נאמר שודאי ידעה שאינה נאסרת על בעלה. מ"מ לא מקרי רג"ל דרג"ל היינו מעשים שחוץ לאמירתה כנ"ל. אבל באמת לא ידענא איך יתכן שידעה שאינה נאסרת הלא אפילו בעלה ואביה ושאר אנשים נסתפקו בזה ושלחו לשאול שאלה זו כאן שהוא משם עשרים פרסאות והאיך יהיה לה ברור שאינה נאסרת. אתמהה. וגם באמת הדבר צ"ע קצת דאינו דומה לאונס גמור משום דה"ל לדקדק שמא אינו הבעל. כיון שהיה זה האיש מתארח וישן בחדר שלהם והלא בגמרא פג"ה (דצ"ו ע"א) אמרינן דאלת"ה האיך בני אדם מותרין בנשותיהן בלילה אלא משום טביעת עינא דקלא. הרי צ"ל עכ"פ טב"ע דקלא. ועי"ז דוקא מותרים בלילה. וא"כ אשה זו פשעה מה שנשמעת לו בלא טב"ע דקלא. ולא דמי להוחלפו דספ"ג דיבמות דשם לא פשעו מידי. ומיהו י"ל שהיתה בושה מלדבר עמו בחושבה שהוא בעלה וכשתדבר עמו פן ישמע האיש ההוא שישן שם וירגיש משמושם. ומ"מ אין לסמוך כ"כ ע"ז דה"ל לדבר עמו בלחישא. וגם שהחשש פן ישמע האיש כו' אינו כדאי נגד הספק שמא אינו בעלה. ועכ"פ שגגה היא. וכבר כתבתי שהירושלמי פרק האשה רבה מקשה מאי שנא אמרו לה שמת בעלה ונשאת מדין הוחלפו כו' והתירוץ דבאמרו לה ה"ל למידק יותר מבהוחלפו. ואם כן זהו רק בהוחלפו שמעיקרא לא בקיאה בטב"ע דקלא משא"כ בנד"ז י"ל ה"ל פשיעה ממש. וגרע מדין אמרו לה שני עדים שמת בעלה ונשאת כו'. דהתם עכ"פ הוי שוגגת כדאמרינן בגמרא מאי הוה לה למיעבד. אבל הכא ה"ל צד פשיעה אמאי לא בדקה בטב"ע דקלא. וכה"ג איזו ענינים שהאשה בקיאה בבעלה. וכתב אאזמו"ר הגאון ז"ל בי"ד סימן ב' סק"ה דבגמרא ספ"ב דב"ק איתא שהפושע אינו לא כשוגג ולא כמזיד. ובהכי הוה א"ש הגמרא סוף נדרים גבי א"כ חד מן נכרים כו' אי אנת לא דלמא חד מנהון. שנדחקו התוספות והרשב"א והרא"ש והר"ן להעמידה באשת כהן דאל"כ אפילו לדבריה אין לך אונס גדול מזה ואונס בישראל מישרא שרי. ובאמת הרי בגמרא לא נזכר כלל שהיא אשת כהן רק שי"ל משום המשנה דשם אוקימנא באשת כהן. אבל לפמ"ש י"ל אפילו באשת ישראל אסורה לולי טעמא דענ"ב שאין זה אונס כ"א פשיעה. ולא עדיף מאמרו לה מת בעלה בע"א עכ"פ ונשאת דתצא מזה ומזה כו' ובודאי דה"ה אם לא נשאת רק שזינתה ברצון אסורה לבעלה מצד דאין זה נחשב אונס ולא דמי להוחלפו דספ"ג דיבמות. וכ"מ ממ"ש בהמשנה ר"פ האשה רבה הורוה ב"ד לינשא והלכה וקלקלה (דהיינו זינתה) חייבת בקרבן כו'. ומשמע דכמ"כ אסורה לבעלה. דאל"כ ה"ל לבאר דבכה"ג מותרת לבעלה. וכן מצאתי בספר בית מאיר סוף סימן י"ז סעיף נ"ח וז"ל אבל תימא לי א"כ (ר"ל אם נאמר דאין אסורה לבעלה אלא בהצטרף תרי טעמי דהיינו זולת הקנס עוד טעם ב' משום שמא יאמרו שהוא מחזיר גרושתו משנשאת) א"כ באמרו לה מת בעלך וזינתה בסוברה שהיא פנויה דלא שייך כלל ההיא גזירה שמא יאמרו כו' כדאיתא רסי' יו"ד גירשה וזינתה מותר להחזירה וכי נימא דלהטור מותרת לבעלה ועיין גיטין פ' הזורק דף פ' ע"ב וחידושי הרשב"א שם מוכח להדיא דלא ס"ד למימר הכי. [שכתב שם] סד"ה נשאו אין זינו לא וז"ל ומיהו בהאשה שהלך בעלה למדה"י גופא כו' לא קשיא ליה לתלמוד בהאשה רבה נשאת אין זינו לא דהתם ודאי לא אצטריך לשנות זנות דפשיטא דאין חילוק בין נשאת לזינתה אבל בכל ענין גזרו לאסור בשוגג כיון דבמזיד מיתסרא מן התורה עכ"ל. וכן כתב בחידושי מהריב"ל ס"פ הזורק גט שם וא"כ אסרינן מצד הטעם שאין זה אונס ולא דמי להוחלפו דספ"ג דיבמות. דנחשב אונס יותר. וא"כ אפ"ל דגם בהנך עובדי דשלהי נדרים דא"כ חד מן הנך אהלויי או נפטויי כו' אין זה נחשב אונס. והיתה אסורה לפי דבריה מדרבנן ולא מן התורה דומיא דאמר לה עד אחד מת בעלה והתירוה ב"ד לינשא וזינתה כו' ולכן הוצרכו בגמרא לטעם דעיניה נתנה באחר. ואף אם נאמר שאין להרהר אחרי דברי התוספת סוף נדרים והרא"ש והרשב"א והר"ן שם דס"ל דבאשת ישראל שריא. מכל מקום עכ"פ אין דין זה גלוי לנשים עד שנאמר דבכה"ג לא שייך עיניה נתנה באחר. וגדולה מזו אמרינן פ"ק דקדושין (די"ג א') אטו כולהו נשי דינא גמירי. א"כ לא שייך כלל לומר דהוי רג"ל משום דמוכח שאומרת אמת כיון דלא שייך עיניה נתנה באחר. דשפיר י"ל דשייך. וביותר אני תמה עליה דמר דאף את"ל דנ"ד נמי נקרא רג"ל אכתי לא דמי כלל לדינו של רמ"א סימן קט"ו לשטת החמ"ח וב"ש ומר. והוא כיון דלשיטתם האיסור שם משום רג"ל דוקא. והרי מהרא"י כתב שם להדיא. דענין רג"ל לא מהני שיהיה איסור על בעלה אלא דאדידה נעשה איסור ע"י אמירתה טמאה אני משום דשויא אנפשה חד"א כו' ע"ש מיהו נראה דאפילו לדעת התוספות דפ' אע"פ המחמירים טובא כו' עד ולגבי דבעל אין כאן דברי' לאיסור דלגבי דידיה ודאי אמרינן ענ"ב. ור"ל אף בדאיכא רג"ל. וכיון שכן בנ"ד לענין פיסול הולד. לא מהני רג"ל דלא שייך לומר על הולד דשויה אנפשה חד"א. ועיין ב"ש ס"ו ס"ק כ"ז דאינה נאמנת לפסול בניה כו' וכ"ש בנ"ד:

קיצור. מ"ש מר כיון שהאשה הודית ביש רג"ל והבועל הודה הוי שני עדים ונפסל הולד. נמשך אחר החמ"ח והב"ש דצריך ג"כ רג"ל וא"כ כאן אין כלל רג"ל. דרג"ל אינו מה שמוכח דלא נתנה עיניה באחר כ"א מה שיש דברים מכוערים המראים שהיה עבירה וגם לא פשיטא כלל דלא נתנה עיניה באחר שי"ל גם כאן כסבורה שתיאסר על בעלה. גם ע"פ הדין יש פקפוק אם לא חשוב כאן פשיעה מה שלא דקדקה אם הוא בעלה ולא דמי להוחלפו ועוד דרג"ל לא מהני רק דשויתה אנפשה חד"א וזה אינו שייך בה לגבי הולד:

גאלא שמ"מ כל זה הוא לשטת החמ"ח וב"ש שפירשו דמ"ש רמ"א שהנחשד מצטרף עם אחר. היינו בדאיכא רג"ל. אבל בדליכא רג"ל אין נאמנים דלפ"ז בנ"ד ודאי אין נאמנים משום דאיסור רג"ל לא שייך כלל בנ"ד וגם בנ"ד ליכא רג"ל כלל כנ"ל. אבל אני חוכך להחמיר בכוונת רמ"א לומר דס"ל דאפילו בדליכא רג"ל מצטרפין. ומשמע לי כן מכמה טעמים. הא' מסתימת לשונו דלא נזכר כלל זכר לדבר דמיירי בשיש רג"ל ולדבריהם הרי העיקר חסר מהספר. הב' והוא העיקר דבמהרא"י שממנו מקור דברי רמ"א משמע כן שהרי כתב וז"ל אפס אי ק"ל הא ק"ל דאם החשוד עודנו מודה שזינה עמה כו' והבעה"ב נמי מעיד שהיא הודית שנטמאת והוי כהודאה אחר הלואה שמצטרפין ואילו לא אמרינן שענ"ב ה"ל עדות גמורה ע"י צירוף דנטמאת ומאן לימא לן דאפילו כה"ג מהני טעמא דענ"ב עכ"ל וכיון דתלי טעמא משום דאילו לא אמרינן שענ"ב ה"ל עדות גמורה כו' ומאן לימא לן דאפילו כה"ג מהני טעמא דענ"ב א"כ משמע ודאי דאפילו בדליכא רג"ל דינא הכי דודאי אילו לא היינו אומרים סברא דענ"ב היתה נאסרת על בעלה באומרת ט"א אפילו בדליכא רג"ל כדתנן להדיא שלהי נדרים למשנה ראשונה שהיו אומרים ג' נשים יוצאות ונוטלות כתובה האומרת ט"א לך. והיינו משום דלא ס"ל טעם דענ"ב עד שלמשנה אחרונה אמרו שלא תהא אשה נע"ב ולכן אמרו האומרת ט"א תביא ראיה לדבריה. וא"כ לפ"ד מהרא"י דכתב דבדאיכא עדות גמורה (ר"ל שיש עד א' עם הודאתה) לא מהני טעמא דענ"ב. הרי לא גרע מדין אומרת ט"א בלא עד א' למשנה ראשונה דאסורה אפילו ליכא רג"ל דבהכי מיירי מתניתן כמ"ש מהרא"י. ועוד דלהחמ"ח והב"ש דמיירי ביש רג"ל שאז ודאי ל"ח שמא ענ"ב כמ"ש החמ"ח אפילו ליכא עוד עד אחד המעיד שזינה עמה אלא דבעינן להעד אחד משום שמכחשת הודאתה כו'. א"כ לא ה"ל למהרא"י לסיים מ"ש ומאן לימא לן דאפילו כה"ג מהני טעמא דענ"ב דהא ודאי טעמא דענ"ב לא מהני אפילו ליכא עדות גמורה כיון שיש רג"ל א"כ איך יסתפק אם מהני אפילו בדאיכא עדות גמורה. אלא הכי הל"ל ומאן לימא לן דאפילו כה"ג נאמנת לגבי דידה להכחיש הבעה"ב כו' ע"ש. א"ו דמהרא"י שם במ"ש אפס אי ק"ל כו' לא תלי טעמו כלל בענין רג"ל אלא משום דבדאיכא עדות גמורה ל"א ענ"ב וא"כ אפילו בליכא רג"ל אסורה לבעלה. כנלע"ד בכוונת דברי מהרא"י ורמ"א ואע"פ שהחמ"ח וב"ש לא פירשו כן והצריכו רג"ל דייקא מ"מ הנלע"ד כתבתי. וגם מסתימת הלבוש והט"ז סק"י משמע כדפרישית וכ"מ בתשובת ח"צ סימן ק"נ ע"ש. ושוב מצאתי כן בתשובת אאזמו"ר נ"ע להדיא וז"ל אך באמת מסתימת לשון רמ"א לא משמע כלל כפירוש החמ"ח וב"ש כו' יעו"ש. (וכעת בדפוס זיטאמיר הוא בתשובת סימן ל"ב בד"ה והנה ממ"ש רמ"א בהג"ה) (וכמדומה שכ"כ בס' הפלאה סימן קט"ו ואין הספר אצלי כעת). ועפ"ז יש מקום לכאורה לומר כדברי מר בנ"ד דהאשה והבועל נאמנים כיון דבכה"ג ל"א ענ"ב ואף על גב דליכא רג"ל הא באמת לא בעינן כלל רגלים לדבר כנ"ל:

קיצור. שבאמת מהרא"י ס"ל דבהודית שזינתה ויש עוד עד ה"ל כשני עדים ולא אמרינן בכה"ג שמא עיניה נתנה באחר וא"כ יש לחוש דנאמנים כה"ג לענין הולד ג"כ:

דאלא שמ"מ אפילו לפ"ז נלע"ד דמ"מ דברי מהרא"י ורמ"א אין שייכים אלא לענין לאוסרה על בעלה ולא לענין פיסול הולד כנ"ד. דאל"כ יפלא מ"ש המהרא"י ואילו ל"א שנע"ב ה"ל עדות גמורה. איך יתכן לקרוא זה עדות גמורה דהא אשה בלאה"נ פסולה לעדות מגזה"כ. וכ"ש כשמעידה ע"ע. דאפילו איש אינו נאמן דאדם קרוב אצל עצמו כו' ואין אדם משים עצמו רשע. א"ו צ"ל דה"ק דעכ"פ דאילו ל"א שענ"ב היתה נאמנת עכ"פ לדברי הכל אפילו היא עצמה לבד לומר ט"א לאוסרה על בעלה. ולפ"ז בנדון שלו אף על פי דמיירי שמכחשת הבעה"ב שהודית לפניו מ"מ יש עדות גמורה על ידי צירוף שאסורה כהודאה והלואה. שהבעה"ב הוא עד א' דהודאה שהודית לפניו שזינתה ואילו לא אמרינן ענ"ב הרי כאן כעד א' המעיד שראה שזינתה. שהרי עד הודאה כעד הלואה דמי והחשוד שמודה שזינה עמה ה"ל עד ב' דהלואה ממש ומצטרפין. אלא שיש להקל משום די"ל ענ"ב וא"כ לו יהא שהודית אינו דומה לעד דהודאה כיון דאין כאן הודאה גמורה מאחר שי"ל ענ"ב ומש"ה כ' מאן לימא לן דאפי' כה"ג מהני טעמא דענ"ב ואף על גב דבהודית לפני ב' עדים או לפני ב"ד מהני טעמא דענ"ב אע"ג שיש עד דהודאה גמורה מ"מ י"ל דהכא עדיף טפי כיון שיש כאן עד א' המעיד שזינתה. אבל א"א לומר דס"ל למהרא"י דהודאתה מהני מדינא כעד א' עכ"פ לולי טעמא דענ"ב. דהא ליתא דממ"נ אם נאמינה מצד הודאת בע"ד כמאה עדים דמי א"כ היא לבדה נאמנת מדינא. וא"כ כשיש עוד א' לא מקרי יותר עדות גמורה כמו שלא נקרא ג' עדות עדות גמורה יותר מב' עדות. ואת"ל דלא שייך כאן הודאת בע"ד כיון דמיחייבא לבעל אם כן אינה נאמנת אפילו כעד א' ועיין בר"ן שלהי נדרים במתניתין דג' נשים דמסיק דמדינא אינה נאמנת אפילו למשנה ראשונה ע"ש אלא דתקינו רבנן כו' וא"כ גם בהצטרף עוד א' לא שייך לומר שיש כאן עדות גמורה כיון דהיא אינה נאמנת ואינה בתורת עדות בזה כנ"ל. א"ו צ"ל כוונת מהרא"י דכיון דעל כל פנים למשנה ראשונה היתה נאמנת לבדה. ולכן היתה נאסרת על בעלה בנדון שלו אף שמכחשת הודאתה כיון שיש עוד עד אחד המעיד על הזנות ה"ל עדות גמורה למשנה ראשונה עכ"פ כהודאה והלואה. אלא דלמשנה אחרונה אמרינן ענ"ב ואין הודאתה כלום ומאן לימא לן דאמרינן ענ"ב כשיש עוד עד א' על הזנות דילמא לא הקילו במשנה אחרונה אלא בהודאתה לבדה וכ"ה משמעות אאזמ"ו בתשובה הנ"ל בסופה וכיון שיצא לנו דאין כאן עדות גמורה. אלא דנקרא עדות גמורה לענין לאוסרה על בעלה למשנה ראשונה (ולמשנה אחרונה ג"כ לא הקילו כה"ג) וכבר נתבאר דלמשנה ראשונה אינה נאמנת מדינא אלא דתקינו רבנן כו'. א"כ פשיטא ופשיטא דזה לא שייך רק לאוסרה אבעלה ולא לפסול הולד דבעינן עדות ממש:

קיצור. שי"ל דגם למהרא"י אין זה עדות גמורה ממש. כ"א דרק לאוסרה על בעלה נאמנת אף למשנה אחרונה כמו במשנה ראשונה באומרת טא"ל. אבל לגבי הולד אינה נאמנת דשם בעינן שני עדים:

האך ורק מה שעומד לנגדי לכאורה הוא מ"ש מר ואפשר דבכה"ג גם האשה עצמה לבדה נאמנת דדוקא על העובר אינה נאמנת אבל בנ"ד היא אמרה על עצמה קודם שידעה אם יש לה עובר כלל אלא שאח"כ נמשך ממילא לחוש גם לולד. מאן לימא לן דבכה"ג אינה נאמנת ואני אומר דהיא לבדה פשיטא דאינה נאמנת אף על עצמה כמ"ש חזרו לומר כו' ואין לחלק כלל בין אומרת ט"א לאומרת שנאנסה וכן משמע בתוספת ורא"ש ור"ן שלהי נדרים גבי הלין נכרים כו'. שכתבו דאי אשת ישראל היא כיון שאף לפי דבריה כו' מכלל דאין נאמנת גם בזה ועמ"ש מזה לעיל סוף סעיף ב'.אבל כיון דבנ"ד יש ע"א האומר שזינה עמה ובכה"ג ס"ל למהרא"י ורמ"א דנאמנת א"כ אף על גב דהעליתי דאין נאמנת על הולד מ"מ בזה שפיר קאמר מר דבנ"ד שהיא אמרה על עצמה אלא שאח"כ נמשך מזה לחוש לולד מאן לימא לן דאינה נאמנת. ויש לי ראיה דנאמנת ממ"ש הרמב"ם פט"ז מה' סנהדרין דאין צריך עדים אלא למלקות אבל האיסור עצמו בעד אחד הוחזק כיצד אמר א' חלב כליות הוא זה כו' גרושה או זונה אשה זו ואכל או בעל בעדים ה"ז לוקה. ונ"ד נמי דכותה כיון שהוחזקה שנבעלה על כל פנים להבועל ע"י הודאתה והודאת הבועל שנאמנים בזה כנ"ל. א"כ ממילא כשאח"כ נתגלה שהיא מעוברת יש לחוש להולד מיהו יש לחלק דהתם הוחזקה גרושה או זונה תחלה ואחר כך בא עליה. מה שאין כן הכא דהזנות והעיבור באים כא' יש לומר דבכה"ג נאמנים לזה ולא לזה ואף על גב שמה שנודע שנתעברה היה אח"כ מ"מ כיון שבשעה שאמרה שזינתה היה לנו ספק אם נתעברה. יש לומר דאינה נאמנת להא. וכ"ש דעכ"פ אין להצריכה הבחנה שמא נתעברה. דממ"נ אם באת לחוש שמא נתעברה לפסול הולד הרי תומ"י תשובתך בצדך דלענין זה אינה נאמנת כלל:

קיצור. (אם נאמר דעל איסורה לבעלה נאמנים אם כן אם אח"כ נמשך מזה פיסול הולד יש לומר דהוי פסול דוגמת מ"ש הרמב"ם דהאיסור עצמו הוחזק בעד א'. ויש לחלק דהתם הוחזק האיסור תחלה ואח"כ בא עליה. אבל הכא הוי איסור בת אחת ר"ל ששניהם באים כאחד ע"כ אין להמשיכו על מה שצריך שני עדים וכמ"ש בתשובה הראשונה סוף סעיף [ז']):

ועוד יש לחלק בדרך אחר והוא בהקדם מה שכתבתי בתשובה אחרת בעניני גיטין באורך בישוב קושיית הפנ"י בקידושין דס"ג ושאר אחרונים שהקשו על דברי הרמב"ם הנ"ל מהא דאמרינן בקידושין שם דהאב נאמן לומר קדשתי את בתי ואף על פי כן אמר רב דאין סוקלין אם בא עליה אחד דרחמנא הימניה לאיסורא ולא לקטלא ותניא נמי בני זה בן י"ג שנה נאמן לנדרים כו' אבל לא למכות ועונשין כו'. ויש מי שנדחק שם לומר דמימרא וברייתא דקדושין הנ"ל מיירי בשהאב אמר כך אחר המעשה אבל לא משמע כן מלשון הגמרא דסתמא קתני ובפרט מסה"ת סי' קל"ג משמע להיפוך כמבואר שם בארוכה. ולכן כתבתי בישוב זה דשאני גבי איסורין דעד אחד נאמן בהו מדאורייתא. משא"כ גבי בני זה בן יג"ש דלאו מלתא דאיסורא הוא אלא שנוגע באיסורים ונוגע ג"כ במכות ועונשין לא שדינן ליה טפי בתר איסורא מבתר מכות ועונשין אלא האי כדיניה והאי כדיניה. אמנם גבי קדשתי את בתי אע"ג דמילתא דאיסורא הוא מ"מ אין סוקלין כיון דדבר ערוה הוא ובעינן בכל מקום ב' עדים אלא דרחמנא הימניה לאב אמרינן דלאיסורא הימניה ולא לקטלא כיון דנאמנותו הוא יותר משאר עד אחד לא מאמינים ליה כ"כ לקטלא. ולפ"ז בנ"ד נמי אף לפ"ד מהרא"י ורמ"א דהיא נאמנת לומר ט"א אם יש עד אחד מסייע לה כיון דעכ"פ לאו עדות גמורה הוא אלא דנאמנת לאוסרה על בעלה כמו שלמר היתה נאמנת גם לבדה לומר ט"א כו' כדלעיל סעיף ד'.וא"כ י"ל ג"כ דלא הימנוה אלא לאוסרה על בעלה ולא לענין הולד דוגמא דרחמנא הימניה לאב גבי קדושין דלא הימניה לקטלא כו'. וכ"ש הכא דאין נאמנותה מדאורייתא ממש אלא כמו למר באומרת לבדה ט"א דהוי מדרבנן כמ"ש הר"ן וכ"כ להדיא אאזמו"ר ז"ל בתשובתו הנ"ל דמדרבנן הוא א"כ ודאי י"ל דלא הימנוה לגבי הולד אף גם שבא אח"כ כל שכן הכא שהעיבור והזנות באין כאחד:

קיצור. (כמו האב שנאמן לומר קדשתי את בתי ועכ"ז אין סוקלין דלאיסורא הימניה רחמנא ולא לקטלא. כמ"כ עד"ז י"ל דנאמנת עם עד אחד לאסור א"ע על בעלה ולא לפסול הולד):

ועפ"ז יש ליישב דעת הב"ש סימן ו' סעיף י"ג ס"ק כ"ז גבי אשת כהן שאמרה שנאנסה דמהימנא לאסור עצמה בתרומה ולהיות אסורה להנשא לכהן אחר מיתת בעלה. דמ"מ אם נשאת לכהן בניה כשרים. דאין נאמנת לפסול בניה. והא קמן דאף על פי שנאמנת שהיא זונה מכל מקום לא אמרינן שבניה ממילא חללים [אף] שהרי זה נמשך ממילא שהרי היא אמרה כן ע"ע קודם שנשאת לכהן הנ"ל. וכתבתי לעיל בתשובה הראשונה שהבית מאיר שם השיג עליו דממילא בניה ספיקי חללים. ולפמ"ש יש לומר כמו דלא אמרינן כיון שהאב נאמן מדאורייתא לומר קדשתי את בתי. א"כ ממילא גם סוקלין ע"ז אלא אמרינן דלהא הימניה ולהא לא הימניה. כמ"כ יש לומר כיון דהאשה לא מהימנא רק משום שויתה אנפשה חד"א יש לומר דוקא להא נאמנת ולא נאמנת לפסול את בניה שתוליד אחר כך. ועוד דכיון שאמרה כן בעודה תחת בעלה הראשון דלא היתה נאמנת א"כ אף דמהימנא לתרומה ולאסור על כהן אחר אין נאמנת כ"כ לפסול בניה:

קיצור. (שעפ"ז אפשר להעמיד סברת הב"ש סימן וא"ו ס"ק כ"ז אף שהבית מאיר שם הקשה עליו):

וולכאורה יש להביא ראיה לדברי הב"ש נגד הבית מאיר מדברי התוספות ביבמות פרק החולץ (דמ"ז ע"א) ד"ה נאמן אתה ובפרק כיצד (דף כ"ה ע"ב) ד"ה לימא רב יוסף. והרא"ש פרק החולץ סימן ל"ה. דהנה ז"ל התוספות בהחולץ שם ד"ה נאמן אתה לפסול עצמך כו' היינו דוקא במילי דמשוי אנפשיה חתיכא דאיסורא אבל אם בא על בת כהן לא פסלה כדפרישית לעיל בסוף פרק שני (דכ"ה ע"ב). וכיון דאם בא על בת כהן לא פסלה משמע אפילו נשאת לו מרצונה. הרי לא אמרינן שהאיסור נמשך ממילא עליה. וגם י"ל בכלל זה דאם בא על בת כהן לא פסלה הוי ג"כ הדין דהבנים שהוליד ממנה הם ישראלים כשרים. דדוחק לומר דהיא כשרה והבנים אינן כשרים דזהו מילתא דתמיהא וכמ"ש הרא"ש כאן. ועוד דמילתא דתמיהא הוא דהוא פסול ובניו כשרין והוא מדברי התוספת פרק כיצד שם. וה"נ מילתא דתמיהא לומר שהיא לא נפסלה ובניה פסולין ואם משום דהאב נאמן לפסול בניו הרי ע"ז משנינן כאן לדבריך עובד כוכבים אתה ואין עדות לעובד כוכבים ועכ"פ לרבנן דר' יהודה דס"ל האב אינו נאמן לא אמרינן דמה דאיהו שויא נפשיה חד"א יומשך כן ממילא על בניו. וצ"ל הטעם משום דאיסור שווייה אנפשיה חד"א אינו כלל שום נאמנות גם על עצמו בדבר השייך לזולתו אף שנמשך ממנו. כ"א זהו איסור לו לבד. ולכן יש דעה דאף אם שני עדים מכחישים אותו עכ"ז שוויה נפשיה חד"א משום דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה עדים (ודקדוק של היש"ש מענין יש לך עדים שהודית אינו אמת כלל) וכמו שהביא המל"מ פ"ט מה' אישות דין ט"ו בשם תשובת הרשב"א שהובאה בב"י בי"ד סי' א' בד"ה וערום לא ישחוט ופסק כן בש"ע סעיף י"ב דלכ"ע מותרת בהמה זו דהא איכא עדים ששחטה אבל לדידיה אסירא דהא שווייה אנפשיה חד"א. ושכ"כ עוד הרשב"א ח"ג סימן רי"ב הובאה בב"י באה"ע סוף סימן מ"ח א"כ הנאמר כן על בניו שהוליד אחר דשווייה נפשיה חד"א שהם פסולים אף שיש שני עדים מכחישים אותו. הא ודאי לא מסתבר ואף את"ל כיון דהאב נאמן על בניו לא מהני מה שעדים מכחישים אותו. זה אינו מצד חד"א כ"א שהאב נאמן. מיהו יש דיעות דהאב לגבי בניו אינו נאמן יותר משני עדים והכי מסתבר כיון דרבנן פליגי על ר' יהודה כמ"ש במ"א. ועכ"פ לגבי האם ודאי יש לומר כן דאף דשויתה אנפשאה חד"א אף שיש שני עדים מכחישים אותה מכל מקום לגבי בניה אין לומר שתהא נאמנת יותר משני עדים:

וכיון שכן מוכרח דאיסור חד"א לא נמשך ממילא על הבנים אף שהולידם אחר כך דאם היה נמשך ממילא אם כן גם שני עדים לא יהיו נאמנים להכשירם כמו על עצמו ממש וזה אינו מתקבל כלל. א"ו י"ל דאיסור חד"א לא נמשך כלל על הבנים לכן גם בלא עדים יש לומר אינן נפסלים מצד החד"א שלו וכן משמע ממה שכתבו התוס' פרק כיצד שם וז"ל ומיהו י"ל דהתם לא מטעם עדות נאמן על עצמו דהא אדם קרוב אצל עצמו. ועוד דאם נאמן לפסול עצמו איך יתכן שיהיו בניו כשרים. אלא הא דפסלינן היינו לאוסרו בבת ישראל דשויא אנפשיה חד"א או אם נגח שור ישראל את שורו פטור מטעם הודאת בע"ד עכ"ל. מדלא מצאו מקום לנאמנות שלו רק לענין לאוסרו בבת ישראל ולענין אם נגח שור כו' ולא אמרו דנאמן לפסול הבנים שיוליד אחר כך. א"ו דאינו נאמן על זה כן כיון שגם על עצמו אינו נאמן כלל רק מדין חד"א. ותדע שהרי התוס' כתבו דמלתא דתמיהא הוא שיהיה הוא פסול ובניו כשרים אף הבנים שכבר הוליד ולא מצאו תירוץ שיהיו הבנים כשרים רק משום דגם על עצמו אינו נאמן. אם כן זה מספיק גם להכשיר הבנים שיוליד אחר כך ואף על פי שמהרש"ל בח"ש מחק זה מן התוספת הנה מהרש"א שם קיים דבריהם. ונעלם מדברי שניהם שהרא"ש בפ' החולץ סימן ל"ה הביא דברי התוס' כמש"כ בשלימות ולא כמהרש"ל. שוב ראיתי ביש"ש פרק החולץ סימן מ"ח הביא גם כן לשון התוספות פרק כיצד כמ"ש בדבריהם ולא מחק הועוד דמלתא דתמיהא הוא דאיהו פסול ובניו כשרים. והעלה דמיד כשנעשה חד"א בהודאת פיו הבנים אשר הוליד אחר כך בחזקת נכרים הם. ואינו דומה לכשהוא אומר לאשה קדשתיך והיא אומרת לא קדשתני. דהוא אסור בקרובותיה. ומכל מקום אינו פוסלן אפילו אם בא עליהם כמ"ש הרא"ש פרק החולץ ססי' ל"ה דשאני התם שהאשה מכחישתו ואומרת לא קדשתני ואם כן הם כשרים על פי הכחשתה אבל הכא דליכא מאן דמכחיש ליה אם כן מיד כשנעשה חד"א שוב לא יבא לכלל התר עכ"ד. ודבריו אלה מה שכתב ואם כן הם כשרים על פי הכחשתה הוא תמוה דנגד חד"א לא מהני אף שני עדים כ"ש הכחשת אשה א' ועי' בהרא"ש ססי' ל"ה וזה לא כמו שכתב הבית מאיר. מיהו מדברי הרא"ש מבואר שאין האשה הקרובה נפסלת על ידי אמירתו אבל לענין הבנים שיוליד ממנה אין מבואר. ועוד דגבי בא על בת כהן אין מי שמכחיש אותו ואמאי לא פסלה רק שי"ל משום שיש לה חזקת כשרות. וצ"ע דחזקת כשרות מהני לגבי ספק לבד. אלא לפרש"י ביבמות מ"ז ואין עדות לנכרי הואיל ובניך מוחזקים בכשרות כו' אם כן יש לומר דה"ה בת כהן שמוחזקת בכשרות. מה שאין כן הבנים שהוליד אחר כך לא היה להן חזקה דכשרות עי' קדושין (דף ע"ח ב'). ומכל מקום י"ל דרש"י לא הוצרך לזה אלא משום דסבירא לן דנאמן על עצמו לגמרי ולא משום חד"א לבד והלכך בדין הוא שבניו שיוליד יהיו פסולים וכן פוסל בת כהן. מה שאין כן בניו שיש לו אינו נאמן עליהם כיון דעכשיו באנו לדון עליהם כו' (ועי' תשובת הרשד"ם שהביא הכנה"ג בי"ד סי' א' אות פ"ב. ודבריו צ"ע דהאב אינו נאמן על בתו בקדושין רק לאיסורא ולא לקטלא ועדים נאמנים אף לקטלא אם כן עדים עדיפי) אך מלשון הגמרא יש לך בנים כו' אין אתה נאמן לפסול בניך. משמע קצת דוקא הבנים שיש לו כבר אינו נאמן לפוסלם. אם כן הבנים שיוליד אחר כך י"ל שנאמן לפוסלם ומיהו אם יש עדים להפך י"ל ודאי אינו נאמן אף על הבנים שיוליד אחר כך. ועי' בתוספות סוף נדרים דף צ' שהקשו על מתניתין האומרת טמאה אני לך תביא ראיה לדבריה. איך מותרת כשאין ראיה הא שויתה אנפשה חד"א כדין האומר לאשה קדשתיך. וצ"ל כיון שמשועבדת לבעלה לא שייך לומר שויתה אנפשה והתוספות כתב דמאחר דיש לחוש לענ"ב עקרו איסור חד"א אם כן שמא יש לומר כמ"כ דלפסול הולד אף שתוליד אחר כך לא מהימנא על ידי חד"א:

קיצור. לכאורה יש ראיה להב"ש מדברי התוס' דיבמות דף מ"ז ע"א ודכ"ה ע"ב ומדברי הרא"ש בהחולץ סי' ל"ה. ועוד אם כהבית מאיר אם כן אף שיש עדים להפך יהיה נאמן על בניו וזה לא מסתבר. אך מלשון הגמרא יש לך בנים כו' אי אתה נאמן כו' משמע קצת כהיש"ש והבית מאיר:

זועתה יש להוסיף עוד טעם להקל. דהנה בס' תו"ג בחדושיו ריש גיטין כתב שהתוס' דחולין (דף צ"ו) חולקים על מה שכתב הרמב"ם פט"ז מהלכות סנהדרין הלכה ו' וז"ל אינו צריך שני עדים אלא למלקות אבל האיסור עצמו בעד אחד יוחזק כיצד אמר אחד חלב כליות הוא זה. כלאי הכרם פירות אלו. גרושה או זונה אשה זו. ואכל או בעל בעדים אחר שהתרה בו הרי זה לוקה אף על פי שעיקר האיסור בעד אחד עכ"ל. וכתב התו"ג שהתוס' בחולין פג"ה (דף צ"ו א') לא ס"ל כן שהרי כתבו שם ד"ה פלניא וז"ל וכן אם נשאת על פי עד אחד וזינתה לא קטלינן לה אף על פי שבעלה הראשון נודע שהיה מת כבר בשעת הזנות דלא לכל דבר מהימנינן ליה דאין האחין יורדין לנחלה על פיו וגם צרתה אסורה עכ"ל התוס' ואם כן מהתוס' מוכח דלא אמרינן כיון שנשאת כדין על ידי עד אחד שהעיד שמת בעלה הרי הוחזקה אשת איש וכשזינתה תהרג. אלא אמרינן שנאמן עד אחד רק להתירה לינשא ולא שתהרג על ידי זה כשזינתה. והכא נמי י"ל שאף על פי שהאיסור הוחזק על פי עד אחד מכל מקום כשהגיע למלקות אין לוקין עי"ז. ובתשובה אחת כתבתי דיש לומר דהרמב"ם לא יחלוק כלל על דינם של התוספת דהא הכ"מ שם כתב דטעמו דהרמב"ם משום דעד אחד נאמן באיסורין. ואם כן כשאומר העד שחלב כליות הוא זה הוה ליה כאילו שני עדים מעידים שזהו חלב כליות. ואם אכלו אחר כך בשני עדים חייב מלקות. וגם לפי מה שכתב בחידושי מהרי"ט בקדושין דף ס"ג שדינו דהרמב"ם הוא מפורש בירושלמי בסוטה פ' מי שקינא וז"ל אמר לו עד אחד חלב הוא והתרו בו שנים לוקה. עיקר עדותו לא בעד אחד הוא עכ"ל. יש לומר שהטעם גם כן כיון שהעד נאמן בזה מדאורייתא שהוא חלב כליות לכן שוב לוקה על זה על ידי שני עדים שהתרו בו מה שאין כן בדינו של התוס' בחולין צ"ו ד"ה פלניא שעד אחד בעדות אשה אינו נאמן כ"א מדרבנן ולא מן התורה יש לומר שאינו נאמן רק להשיאה ולא כשיומשך מזה קטלא לא קטלינן לה. ולכן יש לומר שהרמב"ם לא פליג כלל על התוס' דחולין צ"ו הנ"ל ואם כן כמ"כ וכ"ש האשה עצמה שבאה ואמרה מת בעלה דנאמנת ותנשא. אף על פי כן אם זינתה אחר כך אינה נהרגת כמו בעד אחד שאומר מת בעלה כו' כנ"ל. הרי אף על פי שנאמנת להנשא עכ"ז לא הוחזקה אפילו על עצמה אשת איש גמורה לענין קטלא. אם כן י"ל בנדון שויא אנפשה חד"א דאין זה איסור רק על עצמה ולא לפסול הבן שתוליד. וכש"כ בנד"ז שהיא תחת בעלה דגם למהרא"י אין הודאתה בצירוף עד אחד גם כן עדות גמורה מדאורייתא כי אם מדרבנן כמש"ל סעיף ד'.לכן לא נעשה הולד ממזר על פיה כיון שאין לפוסלו כי אם בשני עדים ולא שייך כל כך לומר שמשום שנאמנת על עצמה ממילא נמשך פיסול הולד כיון דעל עצמה ג"כ אינה נאמנת מדאורייתא כ"א מדרבנן:

קיצור. בתו"ג ריש מס' גיטין כתב שהתוס' פרק ג"ה (דף צ"ו ע"א) ד"ה פלניא. חולקים עמ"ש הרמב"ם פט"ז מהלכות סנהדרין הלכה ו' ובאמת דינו דהרמב"ם מפורש בירושלמי (פ' מי שקינא לאשתו) ולא יחלקו התוס' על הירושלמי. לכן יש לחלק שבדינו דהתוס' גם להרמב"ם הדין אמת כיון שאין עד אחד נאמן להתיר האשה רק מדרבנן. א"כ כשנמשך מזה דין קטלא אין סומכין על נאמנותו. כמו כן י"ל בנד"ז כיון דהיא וע"א אינן נאמנים לאוסרה על בעלה כי אם מדרבנן לכן כשהגיע זה לפיסול ולד אין פוסלים על ידי זה:

חועוד יש לי לומר שדינו של מהרא"י הגם שרמ"א החליטו להלכה פסוקה מכל מקום תורה היא כו'. ולפענ"ד יש חולקים על זה וגם מהרא"י עצמו לא החליטו לודאי שהרי כתב מאן לימא לן דאפילו כה"ג מהני טעמא דענ"ב דמשמע רק שאין הוכחה ברורה להיתר אבל ודאי אין לו הוכחה גם כן לאיסור ואפשר דאסור מספק לשיטתו אלא שהרמ"א החליט זה לאיסור. וכבר הרבה כאאזמו"ר נ"ע להביא פוסקים רבים דס"ל להקל באומרת ט"א עם ע"א המסייע אותה יעו"ש באריכות בתשובתו המתחלת על אודות האמתלא כו'. ואף שבסוף תשובה הנ"ל נראה כאלו דעת מהרא"י היא הלכה היינו משום דבעי לומר דבנדון שלו יש להקל גם למהרא"י. אבל לא שמכריע כדעת מהרא"י נגד דעת הרמב"ם והרשב"א ורי"ו ושא"פ וכן מצאתי בספר גאון צבי. ולכאורה נלע"ד להביא ראיה להפוסקים הנ"ל ממשנתינו עצמה דתנן האומרת ט"א לך תביא ראיה לדבריה. וסתם ראיה היינו בעדים כמ"ש הממע"ה דהיינו בעדים. ובסנהדרין (סוף פרק ז"ב) הבא עדים הבא ראיה פרש"י שטר זכותך ובפרק ח"ה (דף נ"ב) ראיה בעדים ראיה בקיום השטר כו' ואת"ל דבאומרת ט"א אפילו בעד אחד המסייעה סגי ה"ל לאשמועינן רבותא זו במתניתין ולא לסתום כ"כ תביא ראיה דמשמע עדים ממש ועוד ראיה מדגרסינן שם (דף צ"א) אמרה לבעלה גרשתני מהו אמר רב המנונא ת"ש האומרת טמאה אני לך דאפילו למשנה אחרונה דקתני לא מהימנא התם הוא דמשקרה דידעה דבעלה לא ידע בה אבל גבי גרשתני דידע בה מהימנא דחזקה אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה והשתא את"ל דלמשנה אחרונה בעד אחד המסייע לה סגי האיך ס"ד דר"ה לדמות גרשתני לט"א הא בגרשתני בע"א מסייע גרע טפי. ועכצ"ל דשאני הכא דלא עבידא לבזויי נפשה ואם כן מאי מייתי ראיה אלא ודאי צ"ל דתביא ראיה היינו בב' עדים. מיהו זה אינו ראיה אלא לפ"ד הטוש"ע רסי' י"ז באומרת גרשתני דבעד א' המסייעה מעיזה אבל הב"ש שם כתב שאינו מוכרח ולפי זה אין זו ראיה אבל עכ"פ כיון שדינו של מהרא"י אינו מוסכם אם כן פשיטא ופשיטא דלענין הולד אין לחוש כיון שבלא"ה נת' בסעי' ה' וסעי' ז' טעמים להקל גם לפ"ד מהרא"י. נמצא עלה בידינו שהטעם הג' שלי שכתבתי להכשיר הולד משום שהאשה והבועל אינם נאמנים לפוסלו הוא ג"כ חזק כראי מוצק וכעמוד ברזל:

קיצור. דפוסקים רבים סבירא להו דגם לבעלה אין האשה נאסרת בדינו של מהרא"י אם כן עכ"פ לענין הולד ודאי אין לחוש:

טאלא שעוד יש להתיישב בהאי דקאמר מר גם הוא נגד החוש קצת שלא להאמין הדברים האמתיים המתקבלים על הלב ומצאתי גם כן להב"ש ס"ו ס"ק כ"ז כתב שאם הבעל מאמינה יכול לעשות לבניו חללים כמו שנאמן לומר בן גרושה הוא כו'. ואני אומר דמלתא דפשיטא ליה מיבעיא לי טובא משום דהסברא נותנת לומר דהא דהאמינה התורה לאב היינו במה שראה בעצמו לא במה שמאמין לאחרים דבודאי לא עדיפא כח האב משני עדים כשרים והרי עד מפי עד לא מהני בכ"מ דצריך עדים אף ששמעו מפי נאמן כבי תרי. ואחר כך ראיתי שגם הבית מאיר סי' ו' שם חלק על הב"ש ואפשר שיש ראיה לנגד הב"ש ממה שכתב הרמב"ן בחידושיו בפרק החולץ (דף מ"ז) בההוא מעשה באחד שבא לפני ר' יהודה אמר לו נתגיירתי ביני לבין עצמי אמר לו נאמן אתה לפסול עצמך ואין אתה נאמן לפסול את בניך והקשה הרב אב"ד ז"ל כיון דקיי"ל עובד כוכבים ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר למאי נ"מ אי הלכתא כרב נחמן כו' וניחא ליה כו'. וקשיא לי שהרי לדבריו הכל תלוי בגירותה של אשה ואין האב נאמן לפסול את האשה ולא האשה נאמנת לפסול את בנה. ולמה היה צ"ל לדבריך עובד כוכבים אתה. ופי' דבריו היינו כיון דהרב אב בית דין מוקים לה דוקא בשאשתו של זה שבא לפני ר"י היתה גם כן גיורת בינה לב"ע דלא שמה גיורת דאי היתה ישראלית אפילו אם נאמין לו שנתגייר בינו לב"ע והרי אינו גר אלא עובד כוכבים מכל מקום בניו כשרים דעובד כוכבים ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר ומש"ה מוקים לה הרב אב בית דין דאשתו גם כן גיורת כו'. ועל זה מקשה הרמב"ן ז"ל דכיון דעיקר הפיסול של הבנים אינו מצד שהאב נתגייר בינו לב"ע דזה אינו מעלה ומוריד כלל לגבי הבנים אלא משום שאשתו נתגיירה בינה לב"ע ואם כן למה הוצרך ר"י לומר דאין מאמינים לו שנתגייר בינו לב"ע לפסול הבנים משום שלדבריך עובד כוכבים אתה ואין עדות לעובד כוכבים. אפילו היה ישראל גמור אינו נאמן לפסול את האשה דדוקא לענין הבנים הימניה תורה לאב ולא לפסול אשתו. והאשה גם כן אינה נאמנת לפסול עצמה כיון שבמה שפוסלת עצמה נפסלים בניה ואין האשה נאמנת לפסול בניה וכיון דיש לה בנים אינה נאמנת אפילו ע"ע מה"ט. ולדברי הב"ש הנ"ל אין כאן התחלת קושיא שהרי האשה נאמנת לפסול עצמה עכ"פ כשאין לה בנים. וא"ת דהכא אין להאמינה מפני שאם כן יפסלו הבנים כי יש לה בנים יש לומר דהבנים יפסלו משום שהאב אומר שמאמין לה שנתגיירה בינה לב"ע. אלא צריך לומר דא"י להאמינה על בניו דדוקא לגבי עצמו ממש יכול להאמין כיון דדעתו סומכת אבל לגבי הבנים תלוי בסמיכת דעת הבנים עצמן שאם דעתן סומכת לדברי האם יחושו לעצמן כמ"ש בתשובת חו"י סס"י י'. אבל אינו תלוי בסמיכת דעתו של אב. ומש"ה הוצרך הרמב"ן לתרץ וז"ל דכיון דאמר נתגיירנו שנינו בינינו לבין עצמינו והיא מודה לדבריו נאמנת ע"ע בשאין לה בנים והוא נאמן על בנו לומר מן השפחה נולד לי עכ"ל. ור"ל במ"ש נתגיירנו שנינו בינינו לבין עצמנו שהוא נתגייר בפניה והיא בפניו ואם כן יודע בעצמו על שהיא נתגיירה בינה לב"ע ומש"ה נאמן לפסול הבנים כשיאמר שנולדו מן השפחה שהרי יודע בעצמו שאשתו שפחה. אבל לא שיסמוך על נאמנותה כו':

קיצור. (מ"ש הב"ש סי' ו' ס"ק כ"ז שאם הבעל מאמינה כו' נחלק עליו הבית מאיר שם ואפשר יש ראיה לזה מדברי הרמב"ן ביבמות פרק החולץ דף מ"ז). ומכל מקום עיין במלחמות פ' החולץ (דף ל"ז) גבי קם דינא הדר דינא מ"ש בשם רבינו אפרים נראה דר"א ודאי ס"ל כהב"ש אך הרמב"ן שם סתר דבריו ומכל מקום אין ממנו ראיה דלא מהימן. דשאני הכא שהוא בספק אבל הכא מאמין הוא. ומכל מקום אף גם לפ"ד הב"ש היינו אם האב מאמין. אבל הב"ד אף על פי שמאמינים אינן יכולים לדון עפ"י אומדנא שלהם משום שהדברים מתקבלים על הלב דאל"כ אין לך דברים המתקבלים לאמת יותר מאם האב. ואם שניהם מודים על העובר שבמעיה שממזר הוא ואף על פי כן תנן דאינם נאמנים (לולי דר"י סבירא ליה דהאב נאמן מדינא כמו ב' עדים) והטעם פשוט דהא כבר כתב מהרי"ק שרש קכ"ט דאפילו בדיני ממונות לא אזלינן בתר אומדנא וכ"ד הרמב"ן בסה"מ ל"ת סי' ר"ץ. ואף שכתבתי במ"א שמדברי הרמב"ם בסה"מ שם ופכ"ד מה"ס נראה דס"ל דאזלינן בתר אומדנא בד"מ וכן כתב בתשובת גאוני בתראי ס"י. וכ"נ דעת התשב"ץ ח"א סי' פ' דבממון אזלינן בתר ידיעת האמת. ועיין שם סי' פ"ד (דף מ"ה ע"א ע"ב ע"ג) ועי' שם סי' ע"ו ע"ז ע"ח. מיהו לדברי ריב"ש סי' קנ"א קפ"ב צ"ל דלא ס"ל כן וכוותיה פסק בש"ע סי' למ"ד וסי' רפ"ד. והא דאזלינן בתר ידיעת האמת היינו לאורועי שטרא. תדע דאמרינן בהכותב (ד' פ"ה) קרענא ס"ד כו'. ודין מרומה היינו להשמיט עצמו מן הדין או ליתן כתב ביד הנתבע ולא להוציא מן התובע. ובר מן דין יש לומר דהכא יש להקל טפי מבדיני ממונות. ואפשר שיש לדמותה לד"נ דהא שלהי יבמות אמרינן דהיתר אשת איש לעלמא כד"נ דמיא לולי דאיכא כתובה למשקל. והכא לא שייך לומר כתובה אם כן כד"נ דמיא כיון דנוגע בעניני אישות כדלעיל. מכל הלין טעמי ודאי אפילו היא מעוברת הולד כשר גמור הוא ומוחזק בבנו לכל דבר. כ"ש שאין להחמיר לענין הבחנה: