סימן יג

אסימן יג

שאלה איש אחד בא לכפר אחד והלך לישן בחדר שאיש ואשתו שרוים בו. ואחר כך בא על האשה כי רימה אותו עד שכסבורה שהוא בעלה. ואחר המעשה לבה דפק בקרבה מאיזו טעמים שהיה לה ועוררה את הבעל משנתו ושאלה ממנו אם בא עליה. והשיב שלהד"מ. אז אמרה לו אם כן זהו פלוני. ושאלו מפלוני וכיחש מכל וכל וכמה אנשים דרשו וחקרו ממנו לומר שיתן תודה והיה בלא הועיל עד שאחר כך האשה טענה עמו היאך תוכל להכחיש מעשה שהיה והודה שכן הדבר כאשר סיפרה האשה שרימה אותה כנ"ל. מה דין האשה לבעלה:

תשובה זה משנה מפורשת ספ"ג דיבמות הביאה בכ"מ פכ"ד מה' אישות לומר שממנה יצא לו להרמב"ם שכתב שם דין י"ט האשה שזנתה תחת בעלה בשגגה או באונס הרי זו מותרת לבעלה. ופירוש בשגגה מבואר במהרי"ק שרש קס"ז והיכי דמי מזנה תחת בעלה בשגגה כגון שהיא סבורה שהוא בעלה ונמצא שהוא אדם אחר כהנהו עובדי דשלהי נדרים עכ"ל וכתב הכ"מ שיצא לו להרמב"ם זה מאותה משנה שנים שקידשו שתי נשים ובשעת כניסתן לחופה הוחלפו את של זה לזה הרי אלו חייבין משום אשת איש כו' ומפרישין אותן שלשה חדשים שמא מעוברות הן ובגמ' שם אמרינן הא לאו מעוברות שריין. והיינו מפני שהם שוגגים ולא מזידים. אלמא דשוגגת מותרת לבעלה ומה שלא הביא בכ"מ מעובדא דשלהי נדרים היינו משום דהתם אדרבה נראה מהגמרא דהתירו משום שלא האמינוה אלא שהפוסקים פירשו שם דע"כ צ"ל דבאשת כהן מיירי דבאשת ישראל אין לך אנוסה גדולה מזו. לפיכך הביא ממשנה וגמ' דיבמות הנ"ל שנתבאר שם להדיא דשוגגת מותרת ואינה אסורה אלא מזידה. ועיין עוד מדין זה בהרמב"ם פי"א מה"ג דין כ"א מי שנשאת בטעות כו'. והנה ההפרש בין שוגג לאונס מבואר ברמב"ם פ"ה מה' שגגות ה"ו וז"ל שהשוגג היה לו לבדוק ולדקדק ואילו בדק יפה יפה ודקדק בשאלות לא היה בא לידי שגגה ולפי שלא טרח בדרישה וחקירה ואחר כך יעשה צריך כפרה עכ"ל משא"כ האונס פטור מקרבן וא"צ כפרה דמאי הוה ליה למיעבד. וכיון שבגמרא שם ביבמות איתא תני רבי חייא הרי כאן שש עשרה חטאות. אלמא דגם בכה"ג דמיחייבא בקרבן כי אינה אנוסה גמורה רק שוגגת אעפ"כ מותרת לבעלה. וז"ש הרמב"ם פכ"ד מה' אישות דין כ' ודין השוגגת ודין הנאנסת אחד הוא שהשגגה צד אונס יש בה. כלומר אף על פי שאינו אונס שאילו דקדקה יפה בשאלות להבחין בטביעת עין דקלא או אילו בדקה יפה היתה מכרת שאינו בעלה. והיא לא עשתה כן. מכל מקום כיון שעכ"פ שגגה וסברה שהוא בעלה מותרת לו שהרי אינה מזידה עכ"פ. וביש"ש פ"ג דיבמות סי' י"ז כתב אשת ישראל שנבעלה ברצון וסברה שהוא בעלה שריא לבעלה. וכן כתב הא"ז אשת ישראל שנבעלה ברצון לאיש אחר וסברה שהוא בעלה הוי אונס ושריא לבעלה כו'. קיצור. דמוכח ממשנה ספ"ג דיבמות דאשה שנבעלה לאחר בטעות שכסבורה שזהו בעלה. מותרת לבעלה לפי שאינה מזידה אף על פי שג"כ אין זה אונס מ"מ שוגגת מקרי והשגגה צד אונס יש בה. וע' בהרמב"ם פ"ה מה' שגגות דין ו' והכ"מ הביא מהתוספת ר"פ החולץ דף ל"ה ע"ב ד"ה ונמצאת:

בויש לי מקום עיון מהא דר"פ האשה רבה דמשמע שם לכאורה דאשה שהלך בעלה למדה"י ונשאת על פי עד אחד שאמר לה מת בעלה והורו לה ב"ד שמותרת להנשא. ואחר כך בא בעלה הראשון. דאסורה לו. ובגמרא שם דף צ"א א' אר"ש כי ניים ושכיב רב אמרה להאי שמעתא (דאמר הלכה כר' שמעון דנשאת על פי ב' עדים מותרת לבעלה) הלכה מכלל דפליגי מאי ה"ל למעבד מיאנס אנסה כו' משמע מינה דבנשאת על פי עד אחד ניחא ליה דאסורה לחזור לו ואם כן משמע לכאורה דהאיסור הוא מדאורייתא. וכן משמע לכאורה ממ"ש רש"י במשנה ר"פ הנ"ל וז"ל תצא מזה ומזה כשאר אשת איש שזינתה דהך לאו אנוסה היא כו' וכן משמע בפירוש המשניות להרמב"ם וז"ל מן העקרים שהם אצלנו שכל מי שזנתה אשתו תחתיו אסורה עליו כו' ולפיכך חייבנו בכאן תצא מזה ומזה אף על פי שהיא שוגגת לפי שהיא נעשית זונה עכ"ל. והנה מהרמב"ם נראה להדיא דאין לה רק דין שוגגת ואינה מזידה אלא שאינה אנוסה וכן פסק הרמב"ם בה' שגגות דמביאה קרבן והוא מוכח בגמרא. ואם כן קשה אמאי משמע דאסורה מדינא הא האשה שזנתה בשוגג מותרת כנ"ל. וע' במל"מ פ"י מה"ג דין ג'. לכן נלע"ד דבאמת מדאורייתא מותרת אלא שהוא איסור דרבנן (וע' בתשובת הריב"ש סס"י קפ"א וסי' קנ"ה יש לפרש דטעם הקנס כיון דאין עד אחד נאמן מן התורה אם כן הוה לה למידק יותר. ומכל מקום י"ל קנס זה רק מדרבנן לבד ותלמוד ערוך הוא פ"ק דיבמות דף י"א ע"א דנק' סוטה דרבנן לבד ע"ש). ומאי דמשמע קצת דמדינא אסורה ה"פ דרבנן קנסוה ועשאוה כסוטה דרבנן. או יש לומר כי הוכרחו לאוסרה שאל"כ לא היו מתירים לה לכתחלה להנשא על פי עד א' שלא התירוה אלא משום חומר שהחמרת עליה בסופה כ"מ בחה"ר שם דף צ"ה ב'. ועוד ראיה דמדאורייתא שריא והוא מדאיתא שם דף צ"ה ב' דלר' יוסי אליבא דר"י נפחא באשתו וגיסו אשת גיסו מותרת לגיסו ולת"ק נמי פרש"י שם דהנשאת בעד א' אסורה משום דקנסו רבנן כו'. ואליבא דר' אמי נמי אין האיסור רק דרבנן. תדע דבאשת אח שנתייבמה בטעות עפ"י עד אחד מותרת לחזור לבעלה לרב ושמואל. ור' אמי לא פליג עלייהו כדפרש"י דף צ"ה סוף ע"ב ד"ה דילמא אדר' אמי. ועי' בגמ' דף צ"ד סע"ב אמרינן להדיא גבי אשה שהלך בעלה למדינת הים אשתו דבמזיד אסירא מדאורייתא בשוגג גזרו בה רבנן. ופרש"י בשוגג כגון נשאת על פי בית דין והיינו על ידי עד אחד. ועיין ש"ג בשם ריא"ז שם גבי מתו אחיו של זה ואחיו של זה חולצין כו' דצרותיהן מתייבמות משום דלא דמי לצרת סוטה דסוטה אסורה מדאורייתא מה שאין כן הכא וכן כתב ביש"ש שם סי' י"א. אלמא דמדאורייתא שריא עכ"פ. וכן כתב בנ"י בשם הריטב"א (שם פ' הנ"ל גבי יבמה שנשאת בלא חליצה) וז"ל וכי תימא כיון שנשאת ברשות ב"ד אינה אסורה על הבעל אלא משום גזירה דמיחלפא באשה שהלך בעלה למדה"י והיא גופא קנסא דרבנן שעשאוה כמזידה כו'. והחמירו בסופה כדי להקל בתחלתה עכ"ל. וכן משמע ל' הגמרא דף צ"א סע"א עשו ב"ד בהוראתן כזדון איש באשה. פרש"י כהבא בזדון על אשת איש ונאסרה על בעלה. עשו דוקא. ולא דדינא דאורייתא הוא. ואף לשטת הרמב"ן שם נלע"ד פשוט גם כן דהאיסור גם כן רק דרבנן ע"ש בחידושיו ובחה"ר סוף פרק האשה רבה דף צ"ה סד"ה אמר ליה אביי. ובבדק הבית סי' קנ"ט כתב שצריך להתיישב בדין נתייבמה בטעות. ולעיל מיניה כתב לא מן התורה נאסרה עליו שהרי היא כמו אנוסה אלא משום דכיון דצריכה גט כו' מכל מקום לימדנו הרב שם דלא נאסרה על הראשון אלא מדרבנן כו'. ומכל מקום לענין מעשה יש להתיישב בדבר כו'. אין ר"ל שמא יש בזה חשש איסור דאורייתא שתחזור לבעלה דזה אינו וכמש"ל שאין בזה חשש איסור דאורייתא. ועב"ש סי' ט"ו ס"ק כ"ג משום דקנסו אותה חז"ל כו' מבואר גם כן דס"ל דמדאורייתא שריא לכ"ע. והיינו כמש"ל דנק' סוטה דרבנן ויש לפרש גם כן שזהו כוונת הבד"ה דלהרי"ף וסיעתו אסורה מדרבנן מצד דה"ל מדרבנן כזינתה שלא באונס וזהו פירוש סוטה דרבנן. ומכל מקום אף לפ"ז י"ל שבעיקר דינו של הב"י יש להקל כהרא"ש ורש"י כיון דאף לפ"ד הרי"ף הוה ספק דילמא הלכה כר"י נפחא אם כן ה"ל ס"ס והכל בדרבנן. וכן יש להקל באשה שהלך בעלה למדה"י. והתירוה ב"ד להנשא עפ"י עד אחד. והיא לא נשאת אבל זינתה. דדמי לנתייבמה בטעות. ועיין בספר בית מאיר סי' ט"ו סכ"ח שהחמיר ועי' מל"מ שם דבעדים שהעידו על מיתת בעלה יש להקל בזינתה גם להרמב"ם:

קיצור. בנשאת ע"פ ע"א שאסורה לחזור לבעלה זהו ג"כ רק מדרבנן כמ"ש בגמרא פ"ק דיבמות דף י"א ע"א. וכן מבואר בסוגיא דף צ"ה ע"ב וכן כתב בנ"י שם וכ"מ בגמרא דף צ"א סע"א ועיין בבד"ה סי' קנ"ט:

גומה שהחמירו בנשאת על פי עד אחד או אפילו על פי שני עדים יותר מבהוחלפו בשעת כניסתן לחופה דלעיל. עי' בתוי"ט ר"פ האשה רבה שכתב וז"ל ולא דמו להוחלפו. דהתם מה הוה לה למעבד דסברה זהו בעלה כו' עכ"ל. ובחידושי הרשב"א ר"פ האשה רבה ד"ה הא דקתני תצא מזה ומזה גרסינן עלה בירושלמי כמה דתימר תמן מפרישין אותן שלשה חדשים שמא מעוברות הן ואם היו קטנות שאין ראוין לילד מחזירין אותן מיד. ואמור אף הכא כן שנייא הוא תמן שאחרים הטעו בה (פי' בקה"ע שבשעת כניסתה לחופה נתחלפה כדתנן התם במתניתין והיא לא ידעה להיכן מוליכין אותה שיצאתה בהינומא כו') והכא לא אחרים הטעו בהן (בתמיה הא העדים או העד שאמר לה מת בעלה הוא שהטעה) קנס קנסו בו חכמים שתהא בודקת יפה כו' עכ"ל ופירש בקה"ע אבל אשה שנחלפה לא ה"ל למידק ולכן לא קנסו אותה. ואפ"ל דדוקא על ידי נשואין קנסו אותה דהוא מעשה גדול ועוד שיש חששא ג"כ דיאמרו שמחזיר גרושתו מן הנשואין כמ"ש רש"י דף צ"ה ע"ב ובהוחלפו דלא שייך זה לא קנסו אותה. ומיהו בבית מאיר ססי' י"ז משמע כמו שכתוב בקה"ע יעו"ש. ואם שהביא מ"ש בתשובת הרשב"א ח"א סי' יו"ד ולא אונס של כפייה בלבד אף טעות אונס הוא שאילו נבעלה לאחר ברצון וכסבורה בעלה הוא מותרת לו ומבואר ביבמות פרק ארבעה אחין דקתני שנים שקידשו שתי נשים ובשעת כניסתן לחופה הוחלפו כו' ע"ש. הרי להרשב"א לא משמע כמ"ש הקה"ע דדוקא לפי שבשעת כניסתה לחופה נתחלפה. שהרי כתב סתם שאילו נבעלה לאחר וכסבורה כו' משמע אף אחר זמן רב וכמו שהביא לתרץ ההיא דשלהי נדרים דאשת כהן היתה. וע"כ בנד"ז לדברי הרשב"א י"ל דדומה להוחלפו. ומה גם לפמ"ש למעלה שיש לומר דבעד א' טעם החומרא הוא משום דרבנן הוכרחו לאוסרה שאל"כ לא היה אפשר להתירה להנשא ע"פ עד אחד. ובנשאת על פי ב' עדים י"ל הטעם כמ"ש הרמב"ם משום שמא יאמרו מחזיר גרושתו כו'. ולפ"ד הרשב"א בחידושיו מה"ט לחוד לא אסרינן לה אלא משום דעבדא נמי איסורא ומש"ה בנתקדשה לחוד מותרת לחזור לו. ועי' ט"ז סס"י י"ז השיג על תשובת הרשב"א סי' אלף קפ"ט ואשתמיטתיה תשובת הרשב"א סי' י' שהאריך בענין מיכל בת שאול. ומ"ש הט"ז דאינה אנוסה מדחייבת בקרבן. לק"מ דאף שוגגת מותרת לבעלה. ומ"ש הב"ש ססי' י"ז ס"ק קע"ב מ"ש מנשאת עפ"י עדים לק"מ. דשאני התם דשייך לומר הוה לה להמתין מה שאין כן היכא שב"ד טעו בדין לא שייך לומר שהיה לה לדקדק בדין יותר מהם כי אין חכמה לאשה ועוד דכתיב על פי התורה אשר יורוך כו'. ועי' בס' בני אהובה פכ"ד מה"א ועיין ברא"ש פרק האשה רבה סי' ג' שכתב להדיא דנשאת בהוראת בית דין שטעו בדין (כגון שהתירו הצרות כב"ה דהוי טעות לב"ש) לא דמי לאשה שהלך בעלה למדה"י כו' ע"ש. וכן הבית מאיר שם ססי' י"ז השיג על הט"ז. ועכ"פ בנ"ד נראה דמותרת לבעלה דאף על גב שי"ל דלא דמי ממש להוחלפו בשעת כניסתן לחופה דהכא שכבר נשואה עם הבעל יש סברא דבקל היה לה להכיר זה שאינו בעלה ואם כן לא הוי כשוגגת גמורה שנאמר על זה מה הוה לה למיעבד כמו התם ויש לדמותה לנשאת בעד א' לסברת הבד"ה דמדרבנן עשאוה כמזנה ממש מצד שלא דקדקה בטוב. מכל מקום בפירוש כתבו הפוסקים דבכה"ג דנ"ד מותרת גם כן לבעלה כמו שכתב הר"ן שלהי נדרים גבי ההיא אתתא דאמרה לבעלה אם כן מהלין נכרים דהוו הכא אי אנת לא כו' אשת כהן היתה דאי אשת ישראל כיון שאפילו לפי דבריה היתה סבורה שהוא בעלה אין לך אונס גדול מזה ואונס בישראל מישרא שרי עכ"ל. וכן כתבו התוס' ופי' הרא"ש בשם וכן פירש בתשובת הרשב"א סי' יו"ד וכן פסק הא"ז הובא ביש"ש פ' ד' אחין סי' י"ז. והגם שי"ל להפך דדוחק לפרש עובדי דשלהי נדרים באשת כהן. ע"כ י"ל דאסורה בכה"ג כמו בנשאת ע"פ ע"א או על פי שנים עדים משום דה"ל למידק. ומתניתין דספ"ג דיבמות דהוחלפו שאני לפי שהיה בשעת כניסתן לחופה. מכל מקום כיון דמדאורייתא ודאי שריא לכ"ע אין לנו להחמיר בדרבנן נגד כל הפוסקים הנ"ל התוס' והרא"ש והר"ן והרשב"א והא"ז והיש"ש:

קיצור. מה שהחמירו בנשאת על פי שנים עדים ובא בעלה יותר מבהוחלפו יש לומר משום דהוחלפו בשעת כניסתן לחופה אחרים הטעו אותה ולא היה לה למידק כלל. או שי"ל לחלק בין נשאת ובין לא נשאת. וכ"מ מדעת הפוסקים שלהי נדרים. וא"כ גם בנד"ז אין לאוסרה על בעלה:

דאך יש להתיישב בנדון הלז אם האשה צריכה הבחנה שתפרוש מבעלה ג' חדשים כדי שתדע אם לא נתעברה מהבועל. וכמו ששנינו ביבמות דף ל"ג ומפרישין אותה מבעלה ג"ח וכן כתב רמ"א סי' י"ג ס"ו. ובנ"ד אפילו הפוסקים הסוברים כר' יוסי דבזנות אין צריך להמתין מודים בנ"ד דהא היתה סבורה שזהו בעלה וכמ"ש הרי"ף והראש ס"פ ד' אחין דאפילו ר' יוסי מודה בהא דטעמא דרבי יוסי משום דאשה מזנה מתהפכת ומזנה והא מתניתין דלאו זנות היא דהא אוקימנא בהוחלפו. וכמו שכתב בש"ע סי' י"ג ס"ח מי שנשאת בטעות וע"ש בב"ש ס"ק י"ב. ומיהו י"ל כיון דתומ"י אחר המעשה עוררה את בעלה כו' א"כ תומ"י ידעה שאין זה בעלה יש לומר אז נתהפכה. והנה רמ"א שם סוף סעיף ו' כתב דצריכה להמתין אם לא נבעלה לבעלה תחלה. משמע דבנבעלה פעם א' אינה צריכה להמתין וכ"מ בלבוש וחמ"ח וב"ש שם. ולי הדבר צריך ישוב דהא הטעם דבנבעלה אינה צריכה להמתין משום דאז אפילו תתעבר תלינן בבעלה והיינו משום דרוב בעילות אחר הבעל והיינו דוקא בשבעל כמה פעמים וכ"ה להדיא בא"ז שממנו מקור דברי רמ"א הובא לשונו ביש"ש פד"א סי' י"ז או שהיא תדירה עם בעלה כו' משא"כ בשידענו שהבעל לא בעל רק פעם א' בתוך ג' חדשים אם כן לא שייך לומר רוב בעילות אחר הבעל כיון דהבעל בעל פעם א' וכן הבועל אם כן ה"ל ספק ממזר. תדע דהא בסוטה (דף כ"ז) גבי פרוצה ביותר איבעיא לן אי חוששין לבניה. והטעם משום דבכה"ג לא שייך לומר רוב בעילות אחר הבעל. אם כן כ"ש בכה"ג ואף להמקילין שם היינו משום דס"ל דמכל מקום י"ל רוב [בעילות] אחר הבעל עי' ב"ש סי' ד' סט"ו ס"ק כ"ו. משא"כ הכא כשידוע שזה בעל פ"א וזה פ"א אזי אם נתעברה ה"ל ספק ממזר. ואם כן ודאי צריך הבחנה. וליכא למימר דכיון דמדאורייתא מותר ספק ממזר לבא בקהל ורבנן הוא דאסרו. אם כן לכתחלה לא צריך הבחנה. והיינו משום דיש ספק בדרבנן דשמא אינה מעוברת כלל וכ"מ לכאורה ביבמות ס"פ אלמנה לכה"ג (דף ס"ט ע"ב) אהא דתנן ישראל שבא על בת כהן תאכל בתרומה עיברה לא תאכל. ופריך כיון דעיברה לא תאכל בתרומה (כיון דאי פשיטא לן דעיברה אמרינן לה לא תאכל אמאי קתני ישראל הבא על בת כהן באונס ופיתוי תאכל ליחוש דילמא עיברה) מי לא תנן מפרישין אותן שלשה חדשים שמא מעוברות הן (בפד"א גבי נשים שהוחלפו כו' אלמא לחדא ביאה חיישינן) אמר רבה בר רב הונא ליוחסין חששו (מעלה עשו ליוחסין לחוש לביאה אחת ולספק). לתרומה לא חששו. ואף על גב דאחר כך חוזר ומשני דלתרומה נמי חששו ובזנות לא חששו משום דאשה מזנה מתהפכת כדי שלא תתעבר. לכאורה זה תירץ לפ"ד ר' יוסי ס"פ ד"א דף ל"ה ע"א. ולא לר' יהודה שם. גם בגיטין (דף כ"ח ע"א) משמע דדין דגבי תרומה חיישינן למיתה הוא פלוגתא דתנאי. וא"כ למאן דלא חייש שם כמ"כ לא חייש שמא עיברה מחמת חדא ביאה. דהא בגמרא כאן ביבמות משמע דהא בהא תליא. גם בירושלמי ביבמות ס"פ אלמנה מסיק לחלק בין תרומה ליוחסין דלעולם אנוסה צריכה להמתין ג"ח ולענין תרומה לא חיישינן שמא ע"י ביאה אחת נתעברה. ואם כן שמא נאמר דכמ"כ אין צריך הבחנה כשהחשש בספק ממזר. ושמא יש להביא ראיה קצת ממ"ש בנה"כ בי"ד סי' קצ"ו ובמנ"י שם וסי' קצ"ב ובכו"פ ובב"ש באה"ע סי' ד' סק"ז. דמש"ה בבא על הנדה א"צ הבחנה כיון דאינו רק פגום. מיהו יש לחלק טובא דשאני הכא שהוא ספק ממזר. ומ"ש הט"ז ססי' קצ"ו בי"ד דבאיסור דרבנן אין צריך הבחנה אין להביא ראיה לנ"ד דשא"ה שאיסור הבעילה גופא הוי רק דרבנן כו'. אבל בחשש ספק ממזר ודאי צריך הבחנה במכש"כ ממה דלש"ס דילן חיישינן גם לאיסור תרומה. ועוד נראה דבנ"ד יוכל להיות כמה חששות באיסור דאורייתא כמו לענין חליצה ויבום וכה"ג ולא עדיף מגר וגיורת בש"ע סי' י"ג ס"ה וכן המגרש אשתו שצריכה להמתין צ' יום. ועב"ש רסי' י"ג דעיקר הטעם משום שמא ישא אחותו מאביו אם כן הכי נמי שייך הכא:

קיצור. יש להתיישב אם צריכה שתפרוש מבעלה ג' חדשים כדי שתדע שלא נתעברה דאם נתעברה ה"ל ספק ממזר כיון שלאחר טבילתה לווסתה לא בא עליה הבעל רק פעם אחד והבועל פעם אחד. ומ"ש רמ"א סי' י"ג סוף סעיף ו' אינו משמע כן ממ"ש הא"ז שביש"ש פד"א סי' י"ז או שהיא תדירה עם בעלה כו'. וכ"מ ביבמות (דף ס"ט ע"ב) בענין ישראל שבא על בת כהן דגם לאיסור תרומה חיישינן שמא נתעברה מבעילה אחת כש"כ בחשש ספק ממזר. אף דספק ממזר דרבנן הרי באיסור יוחסין החמירו טובא. דאף בחד רובא לא סגי בשלא נבדקה אמו וגם זהו כש"כ מהדין הנזכר בש"ע סי' י"ג ס"ה:

האך מכל מקום י"ל דהיינו דוקא באם בא עליה הבעל רק פ"א משא"כ בנ"ד דהבעל בא עליה הרבה פעמים קודם אלא שאחר טבילתה לוסתה לא בא עליה רק פעם א' יש לומר דלכ"ע אין צריך הבחנה משום די"ל רוב בעילות אחר הבעל ואפשר נתעברה מהבעילה שלפני טבילתה ומה שראתה דם אחר כך אין ראיה ברורה דמקצת נשים רואות בימי עיבורן כמ"ש הרמב"ם בפי' המשניות בנדה (דף ז') ועוד דהא בגמ' שם אמרינן שעד שלא הוכר עוברה אינה בחזקת מסולקת דמים דמידי הוא טעמא אלא משום שראשה ואיבריה כבידים עליה כו' ע"ש. ולו יהא שזהו מיעוטא לבד מכל מקום סמוך מיעוטא להדי פלגא. דבעילה שאח"כ של הבעל וה"ל רובא. עיין בתוספות בנדה פרק כה"י (דף י"ח ע"א) ד"ה שליא ועיין מזה בס"ט סימן קפ"ז ס"ק ט"ו וכתבתי מזה במ"א. אלא שאפשר לדון בזה דהא שתוקי אסור לבא בקהל אף על גב דאיכא רובא להתירא כדאיתא בקדושין (דף ע"ג) אי דאזלי אינהו לגבה כל דפריש מרובא פריש ורוב כשרים אצלה. ואף על גב דהיכא דאזלא איהי לגבייהו ה"ל קבוע וכמחצה על מחצה דמי. מ"מ הרי כתב בחה"ר שם דאכתי רובא להתירא דאי אזלי לגבה ה"ל רובא ואי אזלי איהי לגבייהו ה"ל מע"מ. נמצא הרוב להכשיר עכ"ל. ואף על פי כן אסרוהו חכמים לבא בקהל משום דמעלה עשו ביוחסין. ופירש מהרי"ט בחי' שם כדי שלא יתערב זרע כשר עם זרע פסול. ואם כן צ"ל דהא דאמרינן בסוטה (דף כ"ז) דישא בת דומה משום דרוב בעילות אחר הבעל ולא החמירו שם חכמים. הוא משום דרוב דהתם חשוב ועדיף טובא. ואם כן בנ"ד שידוע שאחר טבילתה לא בא בעלה עליה רק פ"א ואם כן אפשר שאין הרוב חשוב כל כך יש להחמיר בו גם כן מדרבנן. אלא שמ"מ י"ל דכיון דמשום מעלה דיוחסין לחוד החמירו בו. אם כן לא בעי הבחנה לכתחלה כיון שאפשר לא נתעברה כלל כנ"ל וצ"ע. ומיהו בלאה"נ י"ל דהפנ"י שם כתב בקדושין (דף ע"ג) דהתם לא חשיב רובא וכן משמע בהפלאה ספ"ק דכתובות (דף ט"ו) והיינו משום כיון דהספק הוא בזה הענין עצמו אי איכא רובא או לא משא"כ בנ"ד. אך בספ"ק דכתובות משמע דבעיא תרי רובי ליוחסין ועי' ב"ש ססי' ו' דלאו דוקא ליחוס כהונה. אך לפמ"ש הב"ח שם וכן פרש"י דמשום גזירה לחוד נגעו בה אם כן מוכח דהיכא דלא שייך גזירה בחד רוב סגי וא"כ בענין רוב בעילות אחר הבעל ש"ד אף בנ"ד. אמנם הב"ש שם כתב דבעינן תרי רובא מדינא משום מעלה דיוחסין. ולדבריו הא דברוב [בעילות] אחר הבעל בחד רוב סגי צ"ל משום דהוא רוב חשוב אם כן צ"ע בנ"ד. אפס שדוחק לחלק בין רוב בעילות אחר הבעל לפירש א' מצפורי. ולפיכך צ"ל דבאשה היושבת תחת בעלה הקילו יותר לסמוך ארובא משום דהוי כמו רובא וחזקה עי' סי' ד' סכ"ט בהג"ה. ואם כן בנ"ד נמי יש להקל מה"ט. ועי' ביבמות (דף קי"ט סע"א ורע"ב) ועי' בהפלאה דף ט"ו השיב על הב"ש והעלה דמשום גזירה בעינן תרי רובי כנ"ל בשם הב"ח. רק לשטת הרמב"ם לחוד העלה דמשום מעלה דיוחסין בעינן תרי רובי בלא גזירה וכבר נודע שהר"ן ושא"פ השיגו אהרמב"ם ועי' ב"ש ססי' ו' ששני שטות הם דלא כהרמב"ם והם רוב הפוסקים אם כן אפילו את"ל דלרמב"ם יש להחמיר בנ"ד אם נתעברה. מכל מקום יש לסמוך ארוב הפוסקים דבשל סופרים הלך אחר המיקל כ"ש בתר רוב הפוסקים. ועוד דגם להרמב"ם יש להקל כנ"ל. דעל כרחך צריך הוא לחלק בין רוב דפירש א' מצפורי דלא מהני לרוב בעילות אחר הבעל והחילוק ההוא יש לאומרו גם כן בנ"ד:

קיצור. מכל מקום בנד"ז יש לצרף גם כן מה שהיתה תדירה עם בעלה קודם וסתה. ואף אם זהו רק מיעוטא שתתעבר ואחר כך יהיה לה וסת מכל מקום מצטרף לפלגא דחד בעילה של הבעל וה"ל רובא נגד בעילה של הבועל. ואף על גב דבאיסור יוחסין לא מהני רובא מכל מקום י"ל באשה היושבת תחת בעלה שפיר אזלינן בתר רובא דאל"כ יהיה קשה מהדין שבש"ע סי' ד' סט"ו ועמ"ש לקמן ססע"י [ו]:

ועוד נלע"ד שיש צד להקל בנ"ד מהא דאמרינן בסוטה (דף כ"ז) בעי רב עמרם היתה פרוצה ביותר (דאיכא למיחש דרוב בעילותיה משל אחרים) מהו (מהו שיהיו בניה כשרים) אליבא דמ"ד אין אשה מתעברת אלא סמוך לוסתה (לפני ווסת נדותה יום אחד) לא תיבעי לך דלא ידע בה (הבעל את ווסת נדותה דנטרה אותה היום מלזנות שלא תתעבר בזנות) ולא מנטר לה. כי תיבעי לך אליבא דמאן דאמר אין אשה מתעברת אלא סמוך לטבילתה (לאחר שטבלה ביום טבילתה או ליום מחר) מאי כיון דידע בה נטורי מינטר לה או דילמא כיון דפרוצה ביותר לא (מצי מינטר לה שנשמטת מאצלו פתאום) תיקו עכ"ל הגמרא ורש"י. והנה הרמב"ם פט"ו מהא"ב ה"כ פסק האי בעיא לחומרא וכתב המ"מ וכן עיקר דאמרינן התם דאיכא למ"ד דודאי חוששין רצה לומר דכיון דלמ"ד אין אשה מתעברת אלא סמוך לווסתה אמרינן דודאי חוששין ולמ"ד סמוך לטבילתה הוי ספק אם כן אנן דלא קים לן כמאן מהנך מ"ד הלכתא. נקטינן לחומרא דהא צד החומרא קרוב יותר וצד הקולא לא יבא אלא אחר ב' ספיקות דהיינו את"ל דקיי"ל כמ"ד סמוך לטבילתה ואת"ל דמצי מינטר לה. אך הרא"ש פי"נ בשם ה"ג כתב דאפילו פרוצה ביותר אמרינן רוב בעילות אחר הבעל וכ"ד מהרי"ו בתשובה סי' פ"ח אך בש"ע סי' ד' פסק כהרמב"ם וכן פסק הטור. והשתא בנ"ד לא מיבעיא לה"ג והרא"ש דפסקו לקולא. אם כן לכאורה צ"ל דפסקו כמ"ד סמוך לטבילתה ופסקו האיבעיא לקולא משום דספק דרבנן הוא. וקצת משמע בנדה פרק המפלת (דף ל' סע"א) המפלת ליום ארבעים (לטבילתה) אינה חוששת לולד. ליום ארבעים ואחד תשב לזכר ולנקבה כו'. משמע דס"ל דאשה מתעברת סמוך לטבילתה דאילו למ"ד אין אשה מתעברת אלא סמוך לוסתה א"כ אף ליום מ"א לטבילתה אין לחוש לולד דהא ליכא מ' יום מסמוך לווסתה שלאחר טבילתה. אם כן פשיטא שיש להקל בנ"ד דהבעל בא עליה סמוך לטבילתה והבועל אחר ששה ימים. אלא אפילו לפ"ד הרמב"ם שהוא דעת רוב הפוסקים הרי כתב המ"מ דמש"ה פסק לחומרא משום דאיכא למ"ד דודאי חוששין וכנ"ל דצד החומרא קרוב יותר. ואם כן מה"ט גופא יש להקל בנ"ד דלמ"ד אין אשה מתעברת אלא סמוך לטבילתה ודאי אין לחוש כיון דהבעל הוא שבא עליה סמוך לטבילתה והבועל אחר כך. ולמ"ד נמי סמוך לוסתה יש ספק ממי נתעברה שהרי שניהם לא באו עליה סמוך לוסתה שהרי וסתה היה ערך י"ד ימים וזה בא עליה אחר ששה ימים לחוד. ועוד דאשה זו אין לה וסת קבוע. וכיון שגם למ"ד סמוך לוסתה יש ספק ממי נתעברה ולמ"ד סמוך לטבילתה ודאי מהבעל הוא. א"כ צד הקולא קרוב יותר ולכן יש להקל. והנה צד זה להקל הוא אף גם את"ל דלא מצרפינן כלל הסברא דשמא נתעברה קודם שראתה דם וכ"ש בהצטרף סברא הנ"ל. ומצאתי להט"ז בי"ד ססי' קצ"ו דס"ל שתולין בשנתעברה קודם הוסת ומש"ה לא בעי הבחנה בבא על הנדה ע"ש. והדברים ק"ו מה התם מיירי שאחר שטבלה אחר הוסת לא היה שום ביאה בהכשר רק ביאה דאיסור אף על פי כן לא בעי הבחנה משום דיש לתלות שנתעברה לפני הוסת כ"ש כאן דעכ"פ הבעל בא עליה אחר שטבלה. ואף שהפוסקים שם כתבו טעמים אחרים למה דלא בעי הבחנה כדלעיל סעי' ד' היינו משום דלקושטא דמילתא כתבו כן וטעמייהו עדיף טפי דא"ש אף באם לא בא עליה בעלה תחלה אבל מכל מקום בסברתו של הט"ז שתולין בבעילה שלפני הוסת לא פליגי עליה דאם איתא דפליגי עליה ה"ל לדחות סברתו מה"ט. וכן מצאתי בסדרי טהרה סי' קצ"ד סק"ז האריך בזה להוכיח דאפשר שתתעבר קודם שתראה דם ודחה דברי עה"ג סי' כ"א שכתב בהפך ואף בתשובת עה"ג הנ"ל הביא ראיה לסתור דברי עצמו מעובדא דקלפטרא שהשקתה לשפחותיה סמא דנפצא משמע דמוסת אין ראיה כו' ומה שדחה שם הוא דוחק גדול. ובה' נדה להרמב"ן רפ"ז ובטוש"ע סי' קצ"ד ס"ב לפיכך אם היתה יודעת בבירור שהפילה תוך הזמן כו' משמע גם כן כהס"ט. וכ"נ מסתימת החמ"ח וב"ש סי' י"ג ס"ו הובא לעיל רסעי' ד'. וכן הכו"פ והחוות דעת סי' קצ"ד פסקו גם כן כמ"ש הס"ט. וכיון שכן ודאי יש להקל בנ"ד כיון דהיתה תדירה עם בעלה קודם טבילתה ג"כ:

קיצור. ועוד יש להקל עפמ"ש הט"ז בי"ד ססי' קצ"ו דס"ל שתולין שנתעברה קודם הוסת והסכים עמו הס"ט סי' קצ"ד ס"ב סק"ז וכ"ד הכו"פ שם (הגה ולכאורה מ"ד בסוטה (דף כ"ז ע"א) דאין אשה מתעברת אלא סמוך לווסתה ופרש"י לפני ווסת נדותה יום אחד. משמע שאחר שנתעברה רואה גם כן וסת. מיהו זה אינו דיש לפרש כשמתעברת סמוך לווסתה שוב אינה רואה הווסת. עכ"ה) ועוד אף את"ל שאין לצרף הבעילות שקודם הוסת מכל מקום יש טעם יותר לומר שמבעלה נתעברה דהא למ"ד אין אשה מתעברת אלא סמוך לטבילתה ודאי מהבעל הוא שהוא בא עליה סמוך לטבילתה משא"כ הבועל בא אחר כך ולמ"ד סמוך לוסתה ספיקא הויא. ואם כן יש לומר שמא מהבועל נתעברה ה"ל כמו שני ספיקות:

זועוד יש צד להקל בנ"ד. והוא משום דליכא שני עדים כשרים שבא עליה הבועל הנ"ל רק שהיא והבועל אומרים כן. אם כן י"ל דאינן נאמנים כלל לפסול העובר. שהרי משנה שלימה שנינו בקדושין (דף ע"ח ב') ואפילו שניהם (פי' האיש ואשתו) מודים על העובר שבמעיה ממזר הוא אינן נאמנים. ופרש"י ואפילו שניהם האב והאם אומרים על העובר שבמעיה ממזר הוא אינן נאמנים. והטעם פרש"י שם גבי אב משום דקרוב הוא אצלו ואין עדות לקרוב. וכ"ש גבי האם דקרובה היא וגם אין עדות לאשה. ואף על גב דר' יהודה פליג התם וס"ל דהאב נאמן לבדו היינו האב לבד דנאמן בעצמו כשני עדים מדכתיב יכיר. אבל על נאמנות האם לא פליג ר' יהודה. וכמו דלת"ק לא נאמנת אפילו כעד אחד דמש"ה אפי' שניהם יחד אין נאמנים כשני עדים דעלמא שנאמנים. כמ"כ לר' יהודה אינה נאמנת אפילו כעד אחד. ואם כן בנ"ד אף את"ל שהבועל נאמן כעד א' משום דפלגינן דבוריה מכל מקום האם אינה נאמנת כעד אחד אי משום דקרובה היא אי משום דאין אשה מצטרפת לעדות במקום דבעינן ב' עדים. וכיון דליכא ב' עדים א"א להוציאו מחזקת כשרות דקיי"ל אין ערער פחות משנים כדאיתא שם דף ע"ג ואף על גב דאמרינן שם דהיינו היכא דאית ליה חזקה דכשרות שהיו מוחזקים בו בחזקת כשר. ועובר זה לא שייך לומר שהיו מוחזקים בו כו'. וכ"ה להדיא בקדושין (דף ע"ח ב'). מכל מקום האי נמי אית ליה רובא מכח אביו ואמו. וכדאיתא בפ"ק דחולין גבי מנה"מ דאזלינן בתר רובא ודילמא לאו אביו הוא אלא ש"מ דאזלינן בתר רובא. וכיון דאזלינן בתר רובא ואמרינן דמסתמא הוא בן אביו א"כ ה"ז כמי שיש לו חזקת כשרות דהא רובא עדיף מחזקה. ולא דמי לפנויה דאע"ג דרוב כשרים אצלה אמרינן דבתה ל"ל חזקת כשרות ולא מחשבינן ליה האי רובא כחזקה משום די"ל דילמא אזלא איהי לגבייהו וה"ל קבוע. וכדאיתא בקדושין (דף ע"ג א'). מה שאין כן הכא דאמרינן רוב בעילות אחר הבעל ואם כן אין לספק ברוב זה כלל ואם כן עדיף כחזקה וגם דאפשר דהוי נמי חזקה דאתיא מכח רובא כמו שכתבו הפוסקים גבי גבינות מבהמה שנטרפה עבי"ד סי' פ"א. ועוד דהא ביבמות פרק הערל (דף פ' ע"ב) אכשר רבא תוספאה באשה שהלך בעלה למדנה"י ואשתהי תריסר ירחי שתא. אף על גב דהוי מיעוטא דלא שכיח שישתהה י"ב חדש על כל זה כיון שאפשר לתלות אחר הבעל לא חש לזנות. עיין תשובת הריב"ש סי' תמ"ז. מכש"כ היכא שבעלה תדיר אתה עמה דהולד בחזקת כשרות גמור עם הרוב. דאי אפשר לפוסלו כ"א על ידי שני עדים. ועוד דגבי פנויה נמי הא אין האם נאמנת לומר ממזר הוא ואם כן הוא הדין אפילו יש לה עוד אחד שמעיד כן כיון דאין כאן שני עדים כשרים. ואם כן הא קמן דאין מוציאין העובר מחזקתו אא"כ על ידי ב' עדים כשרים אלא דגבי פנויה דבלא"ה הוא בחזקת ספק ממזר גם בלא הגדת האם לפסול מטעם דאיתא בקדושין (דף ע"ג) משום מעלה דיוחסין. אזי אף על פי שהאם ועוד אחד מעידים לפוסלו אין נאמנים לשוייה ממזר ודאי. ואם כן כמו"כ בבן אשת איש שבעלה עמה תדיר שבלא הגדתה הוא בחזקת ישראל כשר דמסתמא אביו הוא. אם כן אפילו על ידי הגדתה ועוד א' עמה אין נאמנין להוציאו מחזקתו לעשותו ספק ממזר. וכן כתב הפני יהושע להדיא בקדושין (דף ע"ח ב') ע"ש. והדברים ק"ו מפנויה מה התם שהבן אין לו חז"כ משום דדילמא אזלא איהי כנ"ל. כ"ש בבן זה שיש לו חזקת כשרות מצד הרוב עכ"פ כנ"ל. וכן משמע ממה שכתב הר"ן בקדושין (ע"ח ב') שם וז"ל עמ"ש רש"י שהאב אינו נאמן (לדברי חכמים) משום דקרוב הוא אצלו ואין קרוב כשר להעיד עליו כך כתב רש"י ז"ל. ותמיהני למה הוצרך לכך דהא כיון דבחזקת כשרות הוא אין ערעור פחות משנים עכ"ל. ואף על גב דהר"ן קאי אהיכא שיצא לאויר העולם מכל מקום הוא הדין אעובר למסקנא דגמרא שם דגם אעובר אין נאמנים והיינו משום דרובא מסייע ליה. וכן משמע דעת ריא"ז בש"ג שם להדיא שאפילו על העובר שבמעיה אין נאמנת לומר ממזר הוא ואין מוציאין אותו מחזקת כשרותו אלא על פי שני עדים. משמע להדיא דכל שלא באו שני עדים בחזקת כשר הוא לכל דבריו ואינו אפי' ספק ממזר. וכיון דבעינן שני עדים ודאי דהאם אינה נאמנת שהרי היא אשה וקרובה. ועיין ברמב"ם פט"ו הי"ט משמע גם כן כן. ומ"ש בנ"י ספ"ז דיבמות דעפ"י האם נעשה ספק ממזר. היינו בארוסה וכן פי' בד"מ סי' ד':

אך מה שעומד לנגדי הוא הירוש' שהביא הרשב"א בקדושין (דף ע"ג) גבי אסופי וז"ל כל זמן שמושלך בשוק אביו או אמו נאמנים עליו. נאסף מן השוק צריך עדים ואביו ואמו כשני עדים הם עכ"ל. אלמא דשניהם יחד חשיבי כשני עדים וא"כ כ"ש אמו ואחר. וי"ל שזהו רק להקל דכיון דבלא"ה מן התורה הוא כשר לכן נאמנים אביו ואמו להכשירו. אבל אין נאמנים להחמיר דאם כן הוא נגד משנה הנ"ל דאפילו שניהם מודים אינן נאמנים. וכן ודאי יש חילוק בין להקל ובין להחמיר גבי שתוקי דאמו נאמנת להכשירו לגמרי משא"כ לפוסלו (ומלשון הפוסקים הרמב"ם וטוש"ע סימן ד' סל"ב משמע דכשנאסף מן השוק אפי' שניהם יחד אין נאמנים עליו). מסקנא דמילתא שלענין הולד אפי' אם היא מעוברת יש ג' צדדים להתירו הא' משום דאמרינן רוב בעילות אחר הבעל ומצרפינן ג"כ בעילות שקודם ראייתה לפ"ד רוב הפוסקים (עי' תשובת הב"ח סימן ק' ודבריו צ"ע). הב' אפילו לקצת פוסקים דס"ל דאין מצרפין הבעילות שקודם נדותה. יש ב' צדדים להקל. היינו משום שבעלה בא עליה סמוך לטבילתה ואיכא למ"ד דאין אשה מתעברת אלא סמוך לטבילתה וא"כ צד הקולא קרוב יותר. הג' משום דאפשר שאין האשה והבועל נאמנים כלל להוציאו מחזקת כשרותו. (ועיין תשובת ח"צ סימן ק"נ ויש לחלק בין לאוסרה לבעלה לענין פיסול הולד דיש לומר דלא מהני) וכיון דהכי הוא כ"ש שיש להקל לענין שאין צריך הבחנה לכתחלה להפרישה מבעלה אלא מותרת היא לו מיד. ומה שצ"ע בצד הגמ' מפני שאמרה כן קודם שידעה שנתעברה א"כ אם על עצמה נאמנת י"ל ממילא נפסל הולד אחר כך. נזכיר לקמן בתשובה שניה שעל זה. ועיין בב"ש סימן וא"ו סעיף י"ג ס"ק כ"ז במ"ש נראה אם נשאת לכהן בניה כשרים כו' והבית מאיר שם סי"ג כתב ולענ"ד צ"ע כי י"ל ע"כ לא צרכינן לנאמנות אלא בולד או עובר כו'. אבל אילו אשה עשה עצמה חד"א ע"י שאומרת נתקדשתי לפני עדים ושוב זינתה כו' ממילא בניה ספיקי חללים וספיקי ממזרים כיון שמכחה באו וכל הספק שדנין בה להחמיר ממילא הוא על וולדותיה כו' יעי"ש. ואפ"ל אף לדבריו דוקא כשנעשית חד"א ואח"כ זינתה אזי י"ל ממילא הוא על ולדותיה כו'. אבל בנד"ז הרי בשעה שאמרה שהבועל בא עליה. ממילא באותה רגע נולד הספק ג"כ שמא נתעברה ממנו. וא"כ יש לנו לדון ג"כ על הולד אם מעוברת היא וע"ז אין שייך לומר כיון שמכחה באו. דלגבי העובר אין להאמינה כלל והרי ספק העיבור נעשה בשעה זו שעדיין לא החזקנוה בנבעלה לאחר. וא"כ אנו צריכים לדון על ב' דברים האחד עליה. והב' על העיבור אם מעוברת היא דהא יש לנו לחוש שמא עיברה כדאמרינן ביבמות (דס"ט ע"ב). ואם כן אין להאמינה כלל לגבי העובר כנ"ל. כ"ש במקום שאף אם נאמינה ה"ל רובא להתירא כדלעיל מצד ב' הטעמים הראשונים. ועוי"ל שגם לאסור עצמה לגבי הבעל יש גדולי הפוסקים דס"ל דהיא והבועל אינם נאמנים כ"א שני עדים דוקא א"כ שדבריה בטילים לגבי הבעל כ"ש לגבי העובר כנ"ל:

בענין סברת הבית מאיר יש לעיין באיסור חד"א מהו. ועיין מל"מ פ"ט מה' אישות הט"ו ובפסקי מהרא"י סימן רכ"ו. ובמל"מ פ"ג מה' יבום דין י"ג. ובפ"א מהלכות שחיטה הכ"ו. ובד' אאזמ"ו נ"ע ביו"ד ססי' א' סעיף י"ב.ובסעיף י"ד הביא שהכנה"ג סימן א' בהגב"י אות פ"ב כ' דחד"א הוא מדין נדר. ובפ"ת שם ס"ק ט"ו הביא פוסקים דפליגי וס"ל שאינו מדין נדר. כי אין אדם נאמן על עצמו כו' ועי' תוספת פ"ק דב"מ (דף ג' ע"ב) ד"ה מה לפיו. ועיין שעה"מ פ"ט מה"א הט"ו ט"ז. ובתשב"ץ ח"ב סי' רע"ט. אך י"ל אף אם נאמנת יותר משני עדים מ"מ זהו לגבי עצמה. אבל שיומשך האיסור על בניה לשוויי' [להו] ממזרים י"ל אינו כן כיון דמ"מ הרי אין אדם משים עצמו רשע. רק כאן מצד חד"א נאמנת לאפרושה מאיסורא לפי דבריה. י"ל זהו רק לגבי עצמה ממש ולא לגבי וולדה. וכמו ולד טרפה למ"ד טריפה יולדת שרי אף לגבוה משום דזוז"ג שרי. כמ"ש חולין פא"ט דנ"ח. וקשה מ"ש מתערובת או"ה. אע"כ אין בזה גוף האיסור רק גרמא. ועיין בתמורה ספ"ו דל"א. לכן זוז"ג מותר. וא"כ כיון דהוי רק גרמא יש לומר אין נמשך מחד"א להיות איסור על וולדה. דחד"א אינו איסור רק לגבי נפשה. ועכ"ז צ"ע. ועיין פמ"ג בי"ד סוף סימן א' בשפ"ד ס"ק ל"ט חקר בחד"א שש חקירות ולא חקר אם יכולה להמשיך האיסור על בניה. עיין ת' חמדת שלמה חלק או"ח סימן ט"ז דכ"א ע"ג ד"ה ולענ"ד. וסימן י"ז דף כ"ד ע"ג ד"ה עוד המציא. וסימן י"ח דף כ"ז ע"ד בד"ה ומ"ש כבוד ידידי. ועי' בו חלק יו"ד סימן כ"ט דע"ו ב':