סימן קמא
אסימן קמא
בדין בדקה א"ע בעד שאינו בדוק המבואר בש"ע סי' ק"צ סל"ו דבפחות מכגריס הוא טהור אפילו משוך אם הוא אפילו בדארגישה או לא ובמ"ש החוות דעת סי' ק"צ ס"ק כ"ג:
הנה ז"ל תשו' השב"י סס"י מ"ד דאיתא בפרק כל היד בדקה א"ע בעד שאינו בדוק כו'. והנה לפ"ד שמואל דס"ל בריש הרואה כתם דאינה מטמאה עד שתרגיש כו' צריכין לאוקמי ההיא דר' מטמא משום נדה ע"כ מיירי בהרגשה כו' ואפ"ה ס"ל לרבי דצריך כגריס ועוד ופחות מזה השיעור תלינן בדם מאכולת אף דהרגישה תלינן ההרגשה בעד עכ"ל. והיינו אפילו בפחות מכגריס משוך. ולכאורה נראה ראיה לדבריו דהא בגמ' שם פכה"י די"ד ע"ב מדמה רבי זירא דין עד שאינו בדוק לדין האשה שהיא עושה צרכיה דרבי כר' מאיר ור' יוסי לשיטתו והתם מטהר ר' יוסי אפילו בדארגישה וכ"פ הרמב"ם והש"ע סי' קצ"א. א"כ י"ל דכמ"כ מטהר ג"כ בעד שאינו בדוק אפי' בדארגישה דאין לומר דה"ק הש"ס דמדמטהר התם אפילו בדארגישה יטהר הכא גבי עד שאינו בדוק לכל הפחות בדלא ארגישה דא"כ יש להקשות כמו שהקשו התוספות ד"ה ור' יוסי דא"כ מאי פריך בסמוך הא אמר ר' יוסי בר' חנינא לא טימא ר' מאיר כו' מאי קושיא והלא יש להחמיר בעד שאינו בדוק לה טפי מבאשה שעושה צרכיה עכ"ל. ואין לדחות ראיה זו דהא בש"ע מטמא בעד שאינו בדוק משום כתם אע"ג דמטהר לגמרי באשה שעושה צרכיה אלמא דלא חייש לקושיית התוס' א"כ כמ"כ לענין הרגשה יש לחלק ביניהם זה אינו דהא דמחמיר בש"ע בעד שאינו בדוק יותר מבאשה שעושה צרכיה לא משום דס"ל דלר' יוסי יש לחלק ביניהם דזה ודאי א"א מכמו שהוכיחו התוספות דצ"ל דלר' יוסי ורבי שניהם שוין כנ"ל. אלא דמשום דלר"ח לר' יוסי גם באשה שעושה צרכיה טמאה משום כתם וע"כ פסק הרא"ש גם בעד שאינו בדוק לטמא משום כתם וע' בב"י סי' קצ"א שדעתו נוטה לדעת ר"ח רק דמ"מ כיון שהפוסקים כתבו דר"י מטהר לגמרי ע"כ פסק שם לטהר לגמרי. וגבי עד שאינו בדוק דמטמא משום כתם היינו משום דר' חייא ס"ל התם כן ופליג על ר' יוסי דמטהר לגמרי ופסק הראב"ד כר' חייא בעד שאינו בדוק כיון דרבי ס"ל ג"כ כן. כן מבואר בב"י סי' ק"צ גבי עד שאינו בדוק. אבל מ"מ דברי התוספות שרירין וקיימין דלרבי ור' יוסי אין חילוק בין עד שאינו בדוק להאשה שהיא עושה צרכיה לפ"ז מוכרח לומר עכ"פ דלר' יוסי דהלכתא כוותיה נגד ר' ור' מאיר בהאשה שהיא עושה צרכיה ה"ה בעד שאינו בדוק ג"כ טהורה לגמרי אפילו בדארגישה ממש ותלינן דהרגשת עד הוא:
בואמת דלר' חייא דמחלק ביניהם ומחמיר בעד שאינו בדוק יותר מבאשה שעושה צרכיה אפשר דגם לענין הרגשה יש לחלק ביניהם אך אף את"ל דלר' חייא יש לחלק ביניהם מ"מ אנו אין להחמיר בזה מאחר דר' חייא לא פירש כן בהדיא. וגם הרי הרשב"א והרז"ה ס"ל מדינא לגמרי כר' יוסי גם בעד שאינו בדוק ולרבינו חננאל והרא"ש ג"כ ס"ל דהלכה כר' יוסי אלא דס"ל דר' יוסי מטמא ג"כ באשה שעושה צרכיה משום כתם וא"כ לפ"ד רוב הפוסקים יש להשוות דין עד שאינו בדוק לדין אשה שעושה צרכיה בענין הרגשה רק להראב"ד דפוסק כר' חייא אפשר לחלק ביניהם. ואפשר ג"כ שאינו מחלק דר' חייא ג"כ לא החמיר רק לטמא משום כתם ולא לומר דע"י הרגשה יהיה טמאה נדה דהא סתמא קאמר אי אתה מודה שצריכה כגריס ועוד משמע בין ארגישה בין לא ארגישה טהורה בפחות מכגריס והטעם כדאמרינן בגמ' ר"פ הרואה כתם גבי עד בדוק שהיה נתון תחת הכר דבפחות מכגריס עגול טהור אע"ג דארגישה אמרינן אימור הרגשת עד הוא ואע"ג דביותר מכגריס או משוך פחות מכגריס התם טמאה נדה וכ"ש וק"ו שי"ל כן בעד שאינו בדוק לתלות בהרגשת עד. דאין לומר דהתם היינו טעמא דתלינן בהרגשת עד משום שהוא עגול וחזקה אם היה מדם הקנוח משוך היה דזה אינו דהא רבנן דר' אליעזר בר' צדוק מטהרי התם אפילו במשוך וא"כ ראב"צ דמטמא במשוך היינו משום דס"ל דמשוך ודאי מגופה קאתיה שמשיכותו הוא ראיה שהוא דם הקינוח. אבל כשאינו משוך ואין שייך לומר ודאי מגופה קאתי הוא מטהר לא משום דהיותו עגול הוא ראיה שאינו מדם הקינוח דאפושי פלוגתא בין ראב"צ לרבנן לא מפשינן דהם מטהרים אפילו במשוך שמשיכותו ראיה דמגופה קאתי לראב"צ לכן יש לנו לומר שהוא מחמיר בזה לבד ולא שיהיה מצריך הוכחה להיפך ולכן בקרטין קטנים שאינו ניכר אם הוא עגול או משוך י"ל דטהור אפילו לראב"צ אפילו בדארגישה שאין מטמא רק במשוך משום דמשוך ודאי מגופה קאתי כמ"ש בגמ' ר"פ הרואה. וכיון שכן ממילא גבי כתם דמטהר ראב"צ אפי' במשוך כמ"ש בגמ' שם ס"פ הנ"ל היינו ודאי בההוא גוונא דמטמא בעד דהיינו בדארגישה ממש רק כשיש לתלות בהרגשת עד. ומצינו כה"ג גבי כתם כגון שהרגישה בשעת תשמיש ובדקה ולא מצאה כלום אך מצאה דם משוך בחלוקה פחות מכגריס דודאי טהור כיון שלא בדקה א"ע בחלוקה ואי משום שהרגישה י"ל הרגשת שמש הוא דאת"ל דבכה"ג טמא לראב"צ א"כ אין חילוק בין כתם לעד והגמ' אמר בפי' ס"פ הרואה וכי אמר ראב"צ בעד אבל בכתם לא א"כ ש"מ דבכתם טהור במשוך פחות מכגריס אפי' בדארגישה רק כשי"ל הרגשת שמש הוא וכנ"ל. ולומר דלפי מסקנת הש"ס לא מיירי ראב"צ בדארגישה הוא דוחק דהא רב יהודה אמר שמואל שם בהמסקנא הלכה כראב"צ ושמואל בעי הרגשה דוקא אם לא שנאמר דרב יהודה אמר שמואל כרב אשי ס"ל דשמואל לא בעי הרגשה. (הג"ה. ועמ"ש מזה בסוף התשובה בדין בדקה א"ע בעד הבדוק לה. מש"ש בהג"ה מזה. עכ"ה). עכ"ז עכ"פ לפ"ד הפוסקים דשמואל בעי הרגשה מוכרח הדין כנ"ל. וכיון שכן שמוכרח לומר להפוסקים האלו דגבי כתם מטהר ראב"צ אפי' במשוך והרגישה כשיש לתלות ההרגשה במה. ממילא י"ל דגבי עד שאינו בדוק לר' חייא דאינה טמאה אפי' ביותר מכגריס רק משום כתם ולא משום נדה אזי בפחות מכגריס אפי' במשוך אע"פ שהרגישה טהורה דאימור הרגשת עד הוא. ועוד זאת נראה דאף לפ"ד הב"י שכ' גבי עד הבדוק מדלא ארגישה כו' ופי' רבינו אאזמו"ר נ"ע בקו"א סי' קפ"ז ס"ק ל"ג ד"ה והלכו לשטתם משום דבמסקנא א"צ לאוקימתא זו מנ"ל להקל בדארגישה כו' א"כ אע"ג דלפ"ז אין הכרח שיהי' ר' חייא מקיל בעד שאינו בדוק ג"כ בארגישה מ"מ מאחר דעכ"פ אפשר שמקיל כפשט הגמ' ותוס' ר"פ הרואה ור' יוסי ודאי מקיל כמ"ש בש"ע סי' קצ"א א"כ אין להחמיר בעד שאינו בדוק אפי' בארגישה וצדקו דברי השב יעקב והטעם נראה משום חזקת טהרה וכמ"ש בתה"ק גבי טעמא דעד שאינו בדוק או י"ל כמ"ש בתשו' א' דגם למאן דלא בעיא הרגשה כלל מ"מ כתמים אינו רק דרבנן דמדאו' אמרינן דם ולא כתם דכל שאינו ודאי מגופה טהור ע"ש. וא"כ בעד שאינו בדוק כיון דאינו רק כתם מטעם הנ"ל שאינו ודאי מגופה והספק נולד בהעד קודם בדיקה א"כ אפילו הרגישה ודאי טהורה מדאורייתא כיון שי"ל הרגשת עד הוא וכמו דכתם אינו רק מדרבנן אע"פ שהרגישה כשיש לתלות ההרגשה בדבר מה כו':
גוהנה הס"ט סי' ק"צ סק"ג השיג על השב"י והביא ראי' מהרשב"א במ"ה דקע"ח ע"א. ואין ראי' זו הכרח כ"כ די"ל דהרשב"א כ' כן דס"ל דבכל בדיקות עד אע"ג דלא ארגישה י"ל דארגישה וכסבורה הרגשת עד הוא. אבל אפשר דכמ"כ מיירי אפילו בארגישה ממש ומ"ש ועגול דטהורה משום דמוכח דדם הקינוח משוך היה כבר נתבאר שז"א ועוד דבכתם מטהרים כה"ג אף במשוך ועד שאינו בדוק ה"ל כתם ולהס"ט א"כ גם במוצאה כתם אחר שהרגישה נימא ג"כ דאין תולין אף כשי"ל דלמא הרגשת שמש הוא כגון שהרגישה בשעת תשמיש ותיכף בדקה ומצאה על חלוקה כתם משוך או אפי' יותר מכגריס רק שיש במה לתלות הכתם נאמר דאין תולין כיון דארגישה ואע"ג שי"ל הרגשת שמש הוא הרי הס"ט אין מיקל בזה גבי עד שאינו בדוק דהוא ג"כ נקרא כתם בגמרא אף שי"ל אימור הרגשת עד הוא ומ"ש הס"ט סי' ק"צ סס"ק צ"ג [בד"ה נחזור לעניננו] דכתמים הם דרבנן אף לאחר תשמיש היינו בדלא ארגישה רק שנאמר אימור ארגישה וכסבורה הרגשת שמש הוא זה לא חיישינן גבי כתם רק גבי עד. אבל בדארגישה ממש ואח"כ בדקה ולא מצאה רק כתם לח י"ל דהוי דאורייתא ולא תלינן אימור הרגשת שמש הוא. וזה ודאי ליתא דדין המשנה מורה בהיפך דתנן פכה"י די"ד ע"א ואח"כ (דהיינו אחר אחר זמן) מטמאה מעת לעת. ואינה מטמאה את בועלה ובגמ' ר"פ הרואה מוקמינן לה בדארגישה ואעפ"כ לא מחזקינן שדם זה היה בשעה שהרגישה כיון שלא בדקה א"ע מיד לא מספקינן אלמפרע מחמת ההרגשה ותלינן דהרגשת שמש הוא. וכ"ש וק"ו שיש לתלות גבי כתם לומר דהדם מעלמא אתיא וההרגשה הרגשת שמש הוא (דאין לומר דהתם הוי הוכחה שבא אח"כ מדלא נפל לארץ דזה אינו ראי' כלל ועוד אחר תשמיש שוכבת אפרקיד) ועוד דתנן מודים חכמים לרע"ק ברואה כתם שמטמאה את בועלה ומוקמינן לה בגמרא מכאן ולהבא אבל למפרע לא. מבואר דאפי' ברואה כתם מיד אחר תשמיש ובדארגישה אין מטמא את בועלה למפרע דתלינן דהרגשת עד הוא ונראה דאף לדברי התה"ד סי' רמ"ו דמחמיר מאד בהרגשה מודה בזה דאינו מחמיר רק כשא"א לתלות ההרגשה במידי ובזה מחמיר אף שבדקה ולא מצאה כלום אבל כשיש לתלות ההרגשה במידי מבואר בהדיא בתה"ד וז"ל וכיון דנוכל למתלי ההרגשה במידי תלינן כדאמרינן בגמרא אימור הרגשת שמש או מ"ר או עד הוא וכן בשו"ע פסק ד' תה"ד ברס"י ק"צ ופסק בסי' קצ"א שאפי' הרגישה אמרינן אימור הרגשת מ"ר הוא ומאחר דגבי כתם מוכרח הדין כן מהש"ס ס"פ הרואה ומהמשנה פכה"י א"כ כמ"כ גבי עד שאינו בדוק דנדון ככתם י"ל כן דאפילו בארגישה טהורה פחות מכגריס אפי' במשוך כמ"ש בתשו' שב"י ודלא כהס"ט שהשיג עליו בחנם (הגה. ומ"מ לפמ"ש לעיל דלרב אשי דשמואל לא בעי הרגשה א"צ כלל לאוקימתא לעולם דארגישה. א"כ לפ"ז אין ראי' להקל בדארגישה ממש לתלות בהרגשת עד. אבל להפוסקים דשמואל בעי הרגשה הדין אמת כמ"ש השב"י. ובתשובה אחת נתבאר דדין זה אם קי"ל דבעינן הרגשה או לא הוי ספיקא דדינא. עכ"ה):
דועפ"ז נלע"ד ג"כ במ"ש החוות דעת בסי' ק"צ בביאורים ס"ק כ"ג דליתנהו לדבריו כלל. ואפי' בסתם הרגשה. דמאחר שתולין שטעתה בהרגשה שאע"ג שאומרת שהרגישה אמרינן אימור הרגשת עד הוא מכ"ש כשיש לתלות ההרגשה במראות הטהורות וכה"ג איתא בתשו' שב"י הנ"ל סוף התשובה דזהו כ"ש וק"ו וז"ל מכ"ש בנ"ד דיש לתלות ההתזה במי רגלים דיש יותר לתלות בו מלתלות התם ההרגשה בעד עכ"ל גם בתה"ד סס"י רמ"ו משמע כן שכ' כ"ש בפתיחת המקור גופא עכ"ל כצ"ל דלא כמו שנדפס דפתיחת המקור כו'. וכ"ש אם המראה לבן וירוק הוא יותר מכגריס והדם פחות מכגריס דיש לתלות ההרגשה טפי בהיותר מכגריס. גם מ"ש הח"ד סס"י ק"צ דפלוגתא דרמ"א וט"ז מיירי בדלא הרגישה דוקא אין דבריו נכונים דנהי די"ל דמיירי ג"כ בלא הרגישה. ומ"ש הרמ"א בתשו' שם בידוע בודאי שהלבן בא ממנה י"ל כדפי' בתשו' מעיל צדקה סס"י ך' כגון דשכיח שראתה כן בבדיקה כדמותו וצלמו וע' בלשון השאלה שברמ"א שם שהיתה רגילה לראות כו'. אבל כמ"כ אפי' בהרגישה ומצאה מראות טהורות וגם מראה טמאה פחות מכגריס י"ל דטהורה דהתה"ד דקאמר דהרגשה סברא דאורייתא היא היינו כשא"א לתלות ההרגשה במידי. אבל כשיש לתלות ההרגשה בהמראות טהורות עדיף מהא דתלינן באימור הרגשת עד ומחמת המראה טמאה פחות מכגריס ודאי אינה טמאה ומ"ש הח"ד ראי' לזה דא"כ הדרה קושיית הרב לדוכתה דלישני דמיירי בארגישה תמוה דהא הגמ' עדיפא משני דמיירי בארגישה וגם לא מצאה מראות טהורות רק מראה טמאה ואפ"ה טהורה ורמ"א לא אמר אלא מדלא משני בלא ארגישה. אבל כיון דעכצ"ל בדארגישה א"כ לל"ל דמיירי במצאה ג"כ מראות טהורות כיון דא"ש ג"כ בלא מצאה רק מראה טמאה ואעפ"כ טהור דתלינן בהרגשת עד. ומ"ש שלא לתלות ההרגשה במראות טהורות משום דרוב המרגישות רואות דם הנה דבריו נגד התה"ד דכ' בעצמו דעדיף לתלות ההרגשה במראה לבינה מלתלות בהרגשת עד כמש"ל:
האלא דלכאורה יש לקיים דבריו מ"ש סס"י ק"צ דפלוגתא דרמ"א וט"ז מיירי דוקא בלא הרגישה מטעם אחר והוא דבש"ע סי' קפ"ח ס"א משמע דבהרגישה אין טהורה אא"כ בדקה א"ע מיד אז תולה כשמצאה מראה טהורה וכ"כ בתה"ד ובדקה א"ע מיד ואם הוא בדוקא א"כ במצאה על חלוקה כתם א"א להקל ולתלות ההרגשה במראות טהורות שמצאה בחלוקה כיון שלא בדקה א"ע מיד לההרגשה. אכן באמת לכאורה אינו מובן אמאי בעי מיד מ"ש מדתלינן באימור הרגשת עד ועוד דבבדקה א"ע מיד תוך שיעור וסת להרגשה ראוי שיהיה טהורה אף בלא מצאה כלום כמו בוסתות אף למ"ד וסתות דאורייתא וכמ"ש הח"ד עצמו סי' ק"צ סק"ג ומקור הדברים מתשו' הג"מ גבריאל ממיץ ז"ל בתשו' שב יעקב סי' ל"ו בד"ה וא"כ מצינו דמ"ה ע"ב וז"ל ופשיטא בענין שכ' מהרא"י היכא דבדקה עצמה מיד ולא מצאה כלום דנ"ל אף דרוצה לדמות לדין וסתות למ"ד וסתות מדאורייתא היינו שמואל דס"ל בש"ס דט"ז דהוא מדאורייתא ואליבי' ס"ל דאף בדקה א"ע ונמצא טהורה אפ"ה טמאה נ"ל דהיינו דוקא כשבדקה א"ע אחר שיעור וסת. אבל כשבדקה א"ע מיד נראה דטהורה וראיה לזה דלכאורה יקשה בש"ס שם דט"ז ע"א כו' עכ"ל וע"ש דתירץ שם בד"ה ועוד דלא דמיא משום דלא משכחת בדיקה אחר הרגשה בכשיעור וסת כיון דאין עד בידה דמסתמא כך הוא דהא מהיכן תדע שתרגיש שיהיה עד בידה. משא"כ גבי וסתות כיון דידעה זמן וסתה העד בידה כו' ע"ש. ובתשו' השב יעקב אליו ד"נ ע"ד ד"ה ומ"ש כת"ר. וליישב דברי תה"ד צ"ל דס"ל כפי' ראשון דרש"י דט"ז ע"א ד"ה דכולי עלמא דבהא פליגי רב ושמואל דלרב אף דוסתות דאוריי' עכ"ז כשבדקה עצמה בשיעור וסת של וסתה ולא מצאה טהורה אבל שמואל ס"ל דאפ"ה טמאה. ואף דמסתמא קי"ל כרב כמ"ש התוספות שם. מ"מ אפשר דס"ל כיון דשמואל הוא מארי דדינא דהרגשה. א"כ מסתמא יחמיר בהרגשה כמו שהחמיר בוסתות דאפי' בדקה א"ע מיד בכשיעור וסת ולא מצאה טמאה וגבי הרגשה לא מצינו שחולק עליו רב. אך עכ"ז זהו רק ליישב דבריו. אבל באמת אינו נראה כן דמ"מ כיון דלרב כה"ג טהורה אף אי וסתות דאוריי' אין להחמיר גם בהרגשה יותר ועוד דכ"ז לפי' ראשון דרש"י. אבל לפמ"ש רש"י סד"ה וכאן ואיכא דאמרי דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי ור"ל דשמואל לא מיירי אלא כשבדקה א"ע אחר שיעור וסת. אבל בדקה א"ע תוך שיעור וסת גם לשמואל טהורה א"כ לפ"ז אין שום מקום להחמיר גם בהרגשה כה"ג. וע' במהרש"א שם דט"ז. וכיון שכן דגם בלא מצאה כלום יש להקל כשבדקה א"ע בכשיעור וסת א"כ במצאה מראה לבן וירוק דמיקל התה"ד אף היכא שאם לא מצאו כלום טמאה על כרחך דהיינו ודאי אף שלא בדקה א"ע בכשיעור וסת. וא"כ לפ"ז גם בפלוגתא דהרמ"א והט"ז י"ל דמיירי אף בהרגשה ויש לתלות ההרגשה במראות הטהורות שבחלוקה. ואף שבדקה חלוקה אחר שיעור וסת:
והנה את"ל דגבי הרגשה אין תולין להקל במראות טהורות אא"כ בדקה א"ע מיד כשיעור וסת לההרגשה כמו שפי' החוות דעת (תיבת מיד שבש"ע ותה"ד) סי' קפ"ח ס"ק ב' וסי' ק"צ בביאורים סס"ק ג'. וא"כ לדבריו א"א להקל במצאה על חלוקה כתם ממראות הטהורות ודם פחות מכגריס אם הרגישה ולא בדקה א"ע מיד. וגבי בדיקה בעד שאינו בדוק תיומ"י שהרגישה יש להקל בכה"ג. וכן פסק בתשו' גבעת שאול סי' ס"ז להקל גבי עד בכה"ג. וז"ל נשאלתי באשה אחת שהרגישה שנפתח מקורה ובדקה תיכף בחלוקה ומצאה כתם גדול ממראה הטהור רק שבתוך הכתם היה כמו נקודה קטנה אדומה מאד והוכיח דאף בשהרגישה תולין ההרגשה במראה הטהור כמו שתולין בדם המכה והדם המועט תולין במאכולת ע"ש. וא"כ יהיה כתם שמצאה בחלוקה חמור יותר מעד שאינו בדוק. אך זה אינו קושיא דהטעם מחמת ההרגשה ובעד שאינו בדוק הרי בדקה א"ע תומ"י שהרגישה לכן יש לתלות ההרגשה במראות הטהורות משא"כ גבי כתם שבחלוקה שלא בדקה א"ע מיד ממש לכן טמאה מחמת ההרגשה. אך באמת כבר כתבתי דלתלות ההרגשה במראות הטהורות שבחלוקה לענ"ד דתלינן אף אם לא בדקה א"ע מיד ממש כמו שהוכיח השב"י סס"י מ"ד בהא דתלינן בהרגשת עד. והס"ט סי' ק"צ סס"ק ד' כ' ודע דאף מה שנראה מדברי תה"ד שם כו' אילו מצאה שום מראה טהורה היא יכולה לתלות הרגשתה בזה יש לספק עד כמה יכולה לתלות בהא דהא ודאי אין סברא דאם הרגישה ואחר זמן רב בדקה א"ע ומצאה מראה טהורה שתהיה יכולה לתלות הרגשה זו בהא דאם כן אם איתא דהוי דם מעיקרא בשעת הרגשה מאן עכביה עד השתא והיה לו לצאת כו' וע' בתוס' ד"ס ע"ב ד"ה בעלה פטור וכו'. א"ו צ"ל דתיכף לההרגשה בדקה א"ע כו'. וא"כ עדיין ספק עד כמה מקרי בהא מיד כו' דכל שבעלה פטור כו'. ואפשר לחלק וצ"ע עכ"ל. ויש לומר החילוק דהתם משום חזקת טהרה של הטהרות ושל האשה מוקמינן להו אחזקתייהו ואמרינן דהדם אתי אח"כ. וא"כ הכא ג"כ מחמת חזקת טהרה של האשה י"ל להפך שהמראה טהור היה תחלה ונתעכב קצת בהמקור שהרי לקדשים חוששין שמא נתעכב מעת לעת. ומיהו צ"ע ללישנא דאי איתא דהוה דם מעיקרא הוה אתי אפשר א"צ כלל לטעם דחזקת טהרה כדמשמע מהתוס' פ"ק דף ג' סע"א בד"ה ואיבעית אימא. בהגליון ומיהו לפ"ז כו' ושמא טעמא כו' ומ"מ י"ל דמ"מ כשהחזקת טהרה מסייע לומר שנתעכב הדם קצת לא אמרינן אם איתא דהוה כו'. אך כ"ז זהו במצאה המראה טהורה בתוך רחמה ע"ז שייך טענת הס"ט דהא ודאי אין סברא כו' אם איתא כו' וכנ"ל. אבל במצאה המראה טהור על חלוקה אין שייך לומר כן ובכל הכתמים שנמצאים בחלוקה דודאי מעיקרא אתי. ומתייבשים ומשתהים על החלוק. וא"כ שפיר אין מניעה מלתלות ההרגשה במראה טהור זו אף אם לא בדקה א"ע מיד לההרגשה ומה גם גבי כתם הנ"ל דגם את"ל לתלות ההרגשה בטפת דם שבו ע"כ תאמר שבא מכבר מעת שהרגישה. א"כ מדוע לא נאמר שההרגשה היה מחמת המראה טהור שמרובה יותר והט"ד בא ממאכולת. ואם משום ההרגשה עצמה שמא היה דם נפל לחוץ ושלא על החלוק ג"כ י"ל כיון שיש לתלות במראה טהור שעל החלוק אין לחוש ובלא"ה הרמ"א והרדב"ז הקשו על סברת התה"ד ולכן המ"י היקל בנשים שהם בחזקת מסולקות דמים א"כ גם כה"ג יש להקל. ועיין עוד בס"ט סי' ק"צ סק"ג ד"ה בשו"ת אמ"ו שכ' דדוקא בפתיחת המקור החמיר התה"ד כו'. משא"כ בהרגשה שניתזין ממנה דבר מה כו':