סימן קמב

אסימן קמב

משנה פרק הרואה כתם דנ"ח ב' שלא אמרו חכמים את הדבר להחמיר אלא להקל שנאמר ואשה כי תהיה זבה דם יהיה זובה בבשרה דם ולא כתם. בתשו' שבסוף ספר בית מאיר סי' י"ג הביא בשם תשו' שב יעקב סי' ל"ו בתשובתו להג"מ גבריאל ד"ה ופתח דבריו יאיר שהקשה אטו כתם לאו דם הוא. ונ' כמו שפי' רש"י פ"ד דב"ק דל"ח ע"ב וז"ל דהא כתמים דישראל גופייהו מדרבנן נינהו דמדאורייתא דם יהיה זובה בבשרה כתיב שתראהו מגופה ולא שתמצאהו בבגדה עכ"ל. נמצא פירוש ולא כתם היינו לא שתמצאהו על בגדה שזהו הנק' כתם וכן פי' עוד רש"י בחולין פא"ט דנ"ה ע"א וז"ל וטעמא משום דכתמים עצמן דרבנן דמדאורייתא עד דחזיא מגופה כדכתיב דם יהי' זובה בבשרה עכ"ל. והובא ג"כ בחידושי הרשב"א. וכן פרש"י לקמן פרק האשה דס"ב ע"ב נמצא לפ"ז אין דיוקו דרע"ק מתיבת דם לבד אלא מכל הפסוק דם יהיה זובה בבשרה דהיינו דחזיא מגופה וכ"כ השב"י שם וסי' מ"א ושמואל דריש מבבשרה עד שתרגיש בבשרה לאו היינו הא דרע"ק. אלא דמוסיף דאפי' ראתה מגופה אינו טמא מהתורה עד שתרגיש. ולפ"ז צ"ל דאין ר"ל הרגשת זיבת דבר לח דהא א"כ היינו דרע"ק דכיון דבעי שתראהו מגופה מסתמא מרגשת זיבת דבר לח אלא הא דשמואל היינו שתרגיש הרגשת הגוף דומה קצת למ"ש במשנה ר"פ יוצא דופן גבי עקירת שכבת זרע והרגיש שנזדעזעו אבריו וכמ"ש מזה בתשו' אחת. או עכ"פ י"ל דלרע"ק סגי בהרגשה דכותלי בית הרחם או אף שאינה מרגשת כלל כ"א מוצאה ע"י עד הבדוק ולשמואל בעי עכ"פ הרגשת יציאת הדם מהחדר. וזה דלא כמ"ש בתשו' שב"י סי' מ"א המתחלת יהודה שעילה. בד"ה ומה שסיים, דשמואל מפרש הלימוד דרע"ק דמתניתין וכ"כ בסי' ל"ו הנ"ל דפי' דם יהיה זובה בבשרה דאמר רע"ק היינו הא דאמר שמואל עד שתרגיש בבשרה. ובאמת זה אינו דרע"ק לא איירי בהרגשה רק שתראהו מגופה וכן פי' הס"ט סס"י ק"צ סנ"ד ס"ק צ"ג בד"ה וטרם אכלה. וכן הסכים הבית מאיר בתשו' הנ"ל:

קיצור. הא דרע"ק דם ולא כתם הפירוש דבעינן שתראהו מגופה ולא שתמצאהו על בגדה. אבל כשראתה מגופה אף שלא הרגישה י"ל דטמאה מה"ת ושמואל מוסיף דבעינן שתרגיש בעקירת הדם מהמקור לפרוזדור:

בוהנה התוי"ט כאן פ"ח מ"ד הקשה על הא דדריש דם ולא כתם דאכתי ליהוי ספיקא דאורייתא ולחומרא. ותירץ ע"פ מימרא דשמואל כו'. ואאזמו"ר הגאון ז"ל רס"י ק"צ כ' הטעם משום דבכה"ג אמרינן אוקמא אשה אחזקת טהרה והאי דם מעלמא אתיא כו'. וכן האריך בזה בתשו' גבעת שאול סי' ס"ז הג"מ מרדכי ז"ל. אך הלשון דם ולא כתם אינו במשמע שמצד חזקת טהרה הוא כ"א שכך דין התורה כאן. ועוד קשה לפי דברי התוספות דס"ב ע"א בד"ה הטבילו שהביא בתשו' ג"ש הנ"ל ומיהו מטעם ס"ס לחוד לא הוו מטהרינן ליה אי לאו טעמא דביטול משום דרגילות לבוא דם מגופה כו' עכ"ל וע"ש עמוד ב' ד"ה הנח ובפרש"י בד"ה טהרותיו טהורות. והרי התם יש ספק א' מעליא שמא צבע הוא וספק שני דאי נמי כתם הוא דלמא לאו מן המקור הוא כ"א מעלמא או מעלייה. ואפ"ה לא מהני משום דהספק השני דאי כתם הוא שמא לאו מן המקור הוא אינו ספק מעליא אפי' להצטרף לספק א' מעליא שיהי' חשוב ספק ספיקא א"כ מוכח דאינו ספק שקול כלל כ"א נוטה מאד להחמיר וא"כ איך יעמידו על חזקת טהרה בספק זה שאינו מצטרף לס"ס דהא התוספות פ"ק דכתובות ד"ט ע"א בד"ה ואיבעית אימא. פירשו דספק שמא באונס אע"פ שאינו ספק שקול ממש מצטרף לס"ס ומ"מ לא מוקמינן אחזקה בספק זה לבד כיון שאינו ספק שקול יעו"ש. א"כ ספק זה שמא הדם לאו מן המקור כיון דאינו מצטרף אפי' לס"ס מכ"ש שא"א לומר אוקמא אחזקת טהרה בספק זה לבד. מיהו הרמב"ן שם מפרש כמ"ש בתוספות סד"ה הטבילו עוי"ל כו'. ולדבריו אפ"ל דלא שייך קושיא זו אך הרי התוספות דחו פי' זה. א"כ לדבריהם קשה מאד איך יועיל בספק זה חזקת טהרה. בשגם שי"ל שגם הרמב"ן לא פליג על התוספות דאין כאן ס"ס מטעם שכתבו דרגילות לבא מגופא. והס"ט שם כתב אע"ג דבעלמא קיי"ל ספק דאורייתא לחומרא. מ"מ כאן גזה"כ הוא דספיקו שריא דומיא דשריא התורה ממזר מספק. וכה"ג אמרינן בקדושין גבי ערלה בח"ל כו' ע"ש. וכ"כ בבית מאיר בתשובה שבסוף ספרו סי' י"ג וז"ל. ומה שהקשה בעל שב"י תו בדרשה דרע"ק אטו כתם לאו דם הוה לע"ד לא קשה דהוי כעין דרשא דממזר ודאי ולא ספק ה"נ דורש דם ודאי ולא ספק כו' עכ"ל. מבואר בדבריהם דאף בענין שהוא [אינו] ספק שקול ממש שמא בא מן המקור מ"מ טהורה מדאורייתא (אף בענין שאין שייך קולא דהרגשה כנ"ל) כמש"ש אאזמו"ר נ"ע וז"ל ואף לפ"ד רש"י כו' מ"מ הכא כו' והרי בסי' קפ"ג סק"א כ' דלרש"י בנמצא בכותלי בית הרחם למטה ודאי טמאה היא כו' ואין לדחות דמ"מ מיעוט דמעליי' מצטרף לפלגא דדלמא מעלמא אתיא וה"ל יותר מספק שקול לקולא דמ"מ י"ל הספיקא דמעלמא אתיא אינו ספק שקול ממש כדמשמע בגמ' ריש נדה מודה שמאי בכתמים מ"ט בצפור לא נתעסקה כו' האי דם מהיכא אתיא א"כ הלואי שהספק דמעלמא עם המיעוט דמעליי' יהיו יחדיו ספק שקול ואפ"ה שריא מדאורייתא. (הג"ה וכ"ש לפמש"ל בשם התוספות פרק האשה דס"ב ע"א ד"ה הטבילו דאינו ספק שקול כלל. עכ"ה). א"כ עכצ"ל הטעם לפי פירש"י משום חזקת טהרה מתירים אף שהספק שקול כו'. או להס"ט והבית מאיר גזה"כ הוא. והנה לטעמו דהס"ט ס"ק צ"ג ד"ה טרם אכלה דכ' גזה"כ הוא דספיקו שריא דומיא דשריא התורה ממזר מספק. וכה"ג אמרינן בקדושין דל"ט גבי ערלה בח"ל דאסורה מהלל"מ דכך נאמר ודאי אסור וספיקא מותר ה"נ כאן אפי' לא עברה בשוק של טבחים אפ"ה אמרינן דלמא עברה ולאו אדעתה ואפי' ישבה ע"ג דבר הבדוק לה אמרינן דלמא לא בדקה יפה עכ"ל. ובד"ה ודע שלולי. כ' ותלינן במציאות רחוק דאמרינן עברה ולאו אדעתה כו' וכמו שהבאתי לעיל מדברי תוספות פרק האשה דס"ב א' ד"ה הטבילו דרגילות לבוא דם מגופה כו' בשוק של טבחים לא עברה ור"ל דלכן אין ספק זה מצטרף אפי' לעוד ספק להיות ס"ס ע"ש. ואפ"ה הכתם טהור מדאורייתא ע"י ספק זה לבד אף דאינו ספק שקול כלל כ"א כמו מיעוטא. וכ"כ הבית מאיר בתשו' הנ"ל וז"ל ועוד דהכא י"ל לולי שגילתה התורה דם ולא כתם לא היינו עושים מזה ספק מפני שאין הספק קצת שקול הואיל שבשוק של טבחים לא עברה הוה אמינא האי דם מהיכא אתיא קמ"ל להורות שספק זה שרי ד"ת. ובזה מיושב מה דקשה לפום ריהטא קרא ל"ל הא אשה בחזקת טהורה עומדת וא"כ בלא"ה י"ל ספק שריא מן התורה דאוקמא אחזקה א"ו כנ"ל היינו דקמ"ל דאף שהספק דמעלמא אתיא אינו ספק שקול אעפ"כ התירה זה התורה כאן. זת"ד בשינוי לשון קצת. וקשה דהא גם בספק ממזר דעת הפוסקים דדוקא בספק שקול. אבל ברוב פסולים כ' הב"ש סי' ד' סעי' כ"ו ס"ק ל"ט דאזלינן אחר הרוב והוא ממזר ודאי. וכ"כ הרשב"א בקדושין דע"ג ע"ב סד"ה כל שנאסף מכלל שמועה זו נראה שלא אמרו ממזר ודאי אמרה תורה ולא ממזר ספק אלא בשמחצה מיהא כשרין אצלה דכל כי האי הוא דהוה ספק אבל כל היכא דרוב פסולין אצלה כממזר ודאי משוי ליה דרובא דאורייתא אא"כ בדקו את אמו ואמרה לכשר ודאי נבעלתי כו' עכ"ל. וכ"מ עוד בהרשב"א קדושין דע"ג א' סד"ה מאי אמרת ובהריטב"א שם שציירו עיר שהיא מחצה על מחצה משמע הא עיר שרוב פסולין אינו מותר מדאורייתא אא"כ אומרת מכשר נבעלתי:

קיצור. התוי"ט הקשה על ולא כתם דהא ה"ל ספיקא דאורייתא. ואאזמו"ר הגאון נ"ע תירץ משום דאוקמא אחזקה והס"ט והבית מאיר תירצו דכאן גזה"כ הוא דספק זה מותר וכמו ספק ממזר וספק ערלה בח"ל ומדבריהם מבואר דאף כשהספק לטהר אינו ספק שקול עכ"ז שרי מהתורה וקשה דגבי ספק ממזר דעת הפוסקים דדוקא בספק שקול כמ"ש הב"ש סי' ד' סכ"ו ס"ק ל"ט:

גאך הפנ"י שם כ' סד"ה אמר רבא ולולי דמסתפינא מרבוותא היה נ"ל דלבתר דגלי קרא ממזר ודאי לא יבא הא ספק יבא תו ליכא לחלק בין רוב כשירין או רוב פסולין דאפ"ה מקרי ספק ממזר דאע"ג דבכל התורה אזלינן בתר רובא ובתר חזקה למשוויי' כודאי אפ"ה שאני הכא דעיקר ילפותא דממזר ספק יבא לא ילפינן אלא משום דומיא דספק קהל כמ"ש בתוספות ישנים שנדפסו מחדש ולענין ספק קהל משמע דלא מקרי קהל ה' ודאי אלא בודאי גמור משא"כ ברוב ומיעוט לא שייך לומר שהוא ודאי קהל ה' דקמי שמיא גליא ואפשר שהוא מהמיעוט כיון שהדבר מצוי ושור שחוט לפנינו לית לן למימר דמקרי קהל ה' ודאי עכ"ל. גם בעצ"א סי' ד' סכ"ו ס"ק מ' כתב דלדעת הפוסקים דבכל ספק דאורייתא מדאורייתא לחומרא וע"כ צ"ל דחידוש הוא מה דשרי רחמנא ספק ממזר א"כ י"ל דבכל ענין התיר אפילו ברוב פסולין עכ"ל. ואפשר קצת ראיה לזה ממ"ש התוספות בב"ב פרק חזקת דף נ"ה ע"ב ד"ה ר' אליעזר. דר"ת פי' והמשנה דטהרות פ"ו מ"ד דרבנן מטמאו בספק טומאה ברה"י אפילו בכמה ספיקות דמשום דמן הדין אפילו בחדא ספיקא טהור דאוקמי' אחזקה. וילפינן מסוטה דטמא וא"כ מה לי חדא ספיקא מה לי תרי ספיקי כו' עכ"ל וכ"כ עוד התוספות פ"ק דפסחים ד"ט ע"ב ד"ה ספק וד"י ע"א ד"ה ספק. וכ"כ הרמב"ם ר"פ י"ח מהל' אבות הטומאה. וכ"ד הרמב"ן בחידושיו בב"ב שם והרשב"א פ"ק דב"ק די"א. וא"כ כמ"כ נימא להיפך הכא כיון מן הדין אף בחד ספק היה צ"ל לחומרא אלא דחדוש הוא שהתירה התורה ספק ממזר. א"כ גם כשיש כמה ספיקות לחומרא ג"כ שריא ועיין במל"מ פ"י מהל' מקוואות ד"ו סד"ה ודע שראיתי ופ"ח מה' אה"ט דין ה' דאף להאוסרים שם בס"ס זהו משום דאין שייך שם לומר כיון מן הדין אף בחד ספק כו' דאדרבה מן הדין הוא שספק דרבנן לקולא והיינו ספק א' לבד. אבל כשיש שני ספיקות להחמיר מנ"ל להתיר משא"כ הכא שפיר שייך לומר כיון מן הדין אף בחד ספק כו' וכנ"ל אלא דאינו ראי' לענין רובא דהא התם גבי ספק טומאה ברה"י כשיש רובא לטהר טהור כדאיתא בקדושין ד"פ אם רוב צפרדעים כו' וע' מזה בפנ"י בקו"א דכתובות בפ"ק סי' מ"ו סד"ה ויאמר יהושע שהביא ראי' מזה לחלק בין רובא לס"ס דס"ס לא עדיף כמו רובא. והבית מאיר סי' ד' סכ"ו דף ה' ע"ד גבי ספק ממזר כ' וז"ל ואי משום קושיא מרוב פסולין י"ל שבודאי במה שלא ביארה תורה איך נדון בספיקן אלא שכללה אחרי רבים להטות או שנודע ע"י הלל"מ ליזל בתר רובא כדאיתא ברש"י בחולין בסוף הסוגיא דמנלן דאזלינן בתר רובא. בזה אנו חייבין לתפוס הרוב כודאי שכן אמרה תורה ליזל בתר הרוב בין לקולא בין לחומרא. משא"כ גבי ממזר דהתורה הוציא משפט ספק שלו להורות דספיקו שריא תו ליכא לאפלוגי ואפי' ברוב פסולין ממש דהיינו בידוע דאזלו לגבה נמי ד"ת שריא וראי' מהר"ן ספ"ק דקדושין כ' דהיינו טעמא דאמרינן גבי ערלה כל המיקל בארץ הלכה כמותו בח"ל ואפילו יחיד במקום רבים דכל ספק שריא ואפי' קרוב לודאי משום דבכך הלכה ספיקא מותר וודאי אסור כו' וכעין זה כבר כ' נמי הפנ"י אך לא מטעמו עכ"ל וצריך לחלק להפנ"י ועצ"א והבית מאיר בין ספק ממזר דרובא גם כן כספיקא ובין ספק טומאה דרה"י דאע"ג דס"ס הוה כספק עכ"ז רובא אינו כספק. אך הסוגיא דקדושין דע"ג ע"א בדברי רבא גבי שתוקי ואסופי לכאורה משמע יותר כהרשב"א דרק בפלגא ופלגא שריא מדאורייתא גבי ספק ממזר ע"ש וצ"ע. וביבמות פרק הערל ד"פ ע"ב דעבד רבה תוספאה עובדא באשה שהלך בעלה למדנה"י ואשתהי עד תריסר ירחי שתא ואכשריה וכ"פ בש"ע סימן ד' סעיף י"ד בהג"ה והוא ודאי מיעוטא שישתהה הולד כ"כ ואעפ"כ אכשרי' וצ"ל התם כמ"ש בתשו' הריב"ש סי' תמ"ו ומכאן ראי' גמורה דלא תלינן לעולם בזנות כל שאפשר לתלות בבעלה כו'. וכן ראי' לזה מרבה תוספאה דתלה בבעל עד שנים עשר חדש אע"פ שהוא בתכלית הזרות עכ"ל והיינו משום דלתלות בזנות נגד בעלה הוא ג"כ מיעוטא ועדיף משאר חזקה. משא"כ גבי שתוקי כו' ולכן גבי דם ולא כתם את"ל לדמותו לספק ממזר י"ל לכאורה דאפי' באפשר רחוק כהא דרבה תוספאה שרי מהתורה דהא הכא ג"כ יש חזקת טהרה. מיהו אינו דומה דזנות שאני אבל אשה עלולה לראות דם ואין חזקת טהרה שלה דומה כלל לחזקת אשה כשרה לשלא לחוש לזנות דהא רפ"ק אמרינן להלל כיון דמגופא קא חזיא לא מוקמינן לחזקה לקדשים עכ"פ. והנה לפמש"ל בשם הבית מאיר לולי שגילתה התורה לא היינו עושים מזה ספק כו'. וכן כתבתי לעיל בשם התוספות דס"ב א' ד"ה הטבילו דרגילות לבוא דם מגופה כו'. ועי' תוספות פ"ק דפסחים ד"ט ע"א ד"ה ואם. דספק הרגיל עדיף וקרוב לודאי הוא כו'. וע"ש ד"ה ספק גררוהו. ובנדה פכה"י דט"ו ע"ב ד"ה חבר. ובפ"ג דעכומ"ז דמ"א ע"ב ד"ה ואין ספק. ואפ"ה הכא גבי כתם טהור מדאורייתא. ולפ"ד הרשב"א והב"ש דאפילו בספק ממזר לא הותר רק ספק שקול א"כ צ"ל מ"ט דם ולא כתם. וי"ל דהמיעוט עם החזקה חשוב כמו ספק שקול ועיין בגמרא דף י"ח עמוד ב' לר"מ מיעוטא וחזקה מרעים הרוב:

קיצור. הפנ"י ס"ל גבי ספק ממזר י"ל שריא מהתורה אף ברוב פסולין אצלה וכן כתב העצ"א סימן ד' סכ"ו סעיף קטן מ"ם וכן כתב הבית מאיר שם. ויש להעיר מהא דרבה תוספאה ויש לחלק. על כל פנים יש לומר לכן תלינן מה"ת גבי כתם דמעלמא אתיא אף שאין הספק שקול:

דאך נראה הכרח לומר לפ"ד הס"ט והבית מאיר דזה שהתורה אמרה דם ולא כתם לומר דספק שריא הכא כמו ספק ממזר. זהו כשי"ל דמעלמא ממש אתיא ולא מגופה חזיתה כלל. אבל כשודאי מגופה אתיא רק הספק אם מהעליי' או מהמקור ע"ז אין שייך כלל דם ולא כתם. ולא מיבעי שאין מותר מהתורה כשהספק לטהר אינו ספק שקול אלא כי גם בספק שקול י"ל טמא וראי' מהמשנה דנמצא בפרוזדור ספקו טמא. דמן הלול ולפנים י"א ודאי טמא אף שעכ"פ מיעוט דמים מן העליי' ואף בגג פרוזדור שמהחדר לא יוכל לבא אלא בשינוי יותר מהעליי' כמ"ש התוס' די"ז ע"ב דשחתה הוא שינוי גדול יותר מדיקור של עלייה. א"כ איכא הוכחה ומיעוטא ועכ"ז הוה ודאי טמא והרי כתם טהור מה"ת אף היכא שבשוק של טבחים לא עברה ואפי' בבדקה קרקע עולם כו'. וכן גם מהלול ולחוץ ס"ל לרב הונא דספקו טמא. וכוותי' פסק הרמב"ם פ"ה מהא"ב דין ה' וז"ל נמצא הדם בפרוזדור חוץ לנקב הרי טומאתו בספק כו' עכ"ל. וכ"פ הרשב"ץ בפסקי נדה והרי התם מוכח יותר דמהעליי' בא דלכך לאביי שם טהור ללישנא דבתר חזקה אזלינן ע"ש בפרש"י ד"ה ואי בתר חזקה וד"ה מן הלול ולחוץ וכן ס"ל למרי בר שמואל ורב יצחק בר יהודה. ולמה אנן קי"ל כרב הונא דטמא מספק וגם מאביי ומרי ורב יצחק אין ראי' להקל בספק דשאני התם דמוכח שהדם בא מן העליי'. אבל בשהספק שקול י"ל גם לדידהו טמא. אעכצ"ל דקולא זו וגזה"כ דם ולא כתם להקל בספק זה כמו בספק ממזר לא קאי רק כשלא זב בבשרה כ"א נמצא על בגדיה (ותדע דבכתם שנמצא בבשרה אף שדין כתם עליו ולא דין ראייה כלל ואין זה זובה בבשרה עכ"ז החמירו בו ג"כ הרבה יותר מבכתם שנמצא בבגדיה כדאמרינן ר"פ הרואה על בשרה ספק טמא ספק טהור טמא על חלוקה ספק טמא ספק טהור טהור. מכ"ש וק"ו שא"א להקל בראייה מגופה אף שיש ספק). משא"כ כשיוצא מרחמה נק' דם יהי' זובה. ובספק שמא מן העלייה הרי דינו כשאר הספיקות דאורייתא ולא יש ע"ז קולא כלל משאר דיני הספיקות באיסור כרת. אך עדיין יש להקשות ע"ז. דהנה נלע"ד דשמואל דאמר עד שתרגיש בבשרה ס"ל ג"כ הדרשה דרע"ק דם ולא כתם אף היכא שאינו שייך הקולא מצד ההרגשה רק משום דם ולא כתם. וראי' מדאמרינן לשמואל רפ"ח דמתניתן דהאשה שהיא עושה צרכיה וראתה דם ועד שהוא נתון תחת הכר ונמצא על שלה לאחר זמן דכולהו איירי בדארגישה ממש ואפ"ה מטהרין ותולין ההרגשה בטעות דמי רגלים ועד ושמש. ומאיזה טעם יהי' זה. הרי יש כאן כמו שני ספיקות להחמיר. הא' מצד עצמות מציאות הדם יש ספק דלמא מהמקור אתי. השני עוד הוכחה בריאה וטובה דמהמקור אתי משום שהרגישה ונזדעזעה גופה ולתלות בטעות כדי להקל זהו ודאי ספק גדול ואין הספק שקול דהא שמאי ס"ל דלעולם אשה מרגשת ואינה טועה בהרגשת מי רגלים ושמש ועד כמ"ש התוספות ד"ג סע"א והלל לא פליג עליה לחולין וכ"ש הכא דארגישה הרגש שמרגישים בדם המקור ואיך ניקום אנן ונאמר דטעתה זהו ודאי קולא עצומה ועכצ"ל שהטעם הוא משום כמו דכתמים מותרים מה"ת אע"ג שיש ספק ממש ואפילו אין הספק דלקולא שקול. כך נמי בזה דבכולהו לפחות יש ספק שקול להקל יותר מבכתם שמא לא בא הדם מהמקור כמו במי רגלים שמא בא ממ"ר. וכן בעד כיון שהיה נתון תחת הכר. וכן בנמצא על שלה לאחר זמן עכ"פ יש ספק שקול ולכן מיקל שמואל דכיון שאפשר לתלות בטעות בההרגשה מותר ונשמע לפ"ז בהרגישה ואח"כ מצאה כתם אינו רק דרבנן כל שיש לתלות ההרגשה בדבר אחר כו' (ואגב יצא לנו דשמואל מיקל גבי כתמים יותר מריש לקיש ולא כמ"ש הס"ט) אך א"כ קשה טובא דהא מוכרח דדרשה דדם ולא כתם לא קאי כלל כ"א בנמצא על בגדיה. ואפ"ל דגבי האשה שעושה צרכיה ס"ל לשמואל כהא דאמר ר' יוסי ב"ר חנינא די"ד ע"ב דלא טימא ר' מאיר אלא משום כתם. ואף דרב אשי שם ס"ל דטימא משום נדה י"ל שמואל ס"ל כר"י בר' חנינא משום דשמואל פסק כר' יוסי ולא כר"מ. ע"כ י"ל ס"ל דגם לר' מאיר אינו טמא כ"א משום כתם ואף שיוצא הדם מגופה אין זה כלל ענין דם יהיה זובה בבשרה שהרי עיקר הזוב בבשרה הוא מי רגלים אלא שבתוכן נמצא דם. לכן ה"ל רק כמו כתם. וכן גבי עד שהיה נתון תחת הכר ס"ל הא דמשוך טמא היינו ג"כ רק משום כתם כמ"ש בפי' המשניות להרמב"ם וכ"מ בהל' נדה להרמב"ן פ"ג דין מ"ה. והיינו כיון שהיה נתון תחת הכר שי"ל דמעלמא אתיא הדם לכן י"ל ע"ז מן התורה דם ולא כתם ע"כ מיקל שמואל אף דארגישה. אך קשה על הא דנמצא לאחר זמן דהתם הדם ודאי לאו מעלמא אתיא רק הספק בהזמן אמאי יקיל בספק שקול ויש עוד טענה דארגישה ואין לדחות דהתם צד הקולא נוטה יותר מש"ה מותר דלכאורה בנמצא על שלה לאחר זמן אם שוכבת אפרקיד כדרך המשמשים דלא שייך לומר דאם איתא דהוה דם מעיקרא הוי אתי כמ"ש התוספות ריש נדה א"כ הוה ספק שקול שמא היה מקודם בשעת תשמיש ואפ"ה אין בועלה טמא ואפי' בדארגישה כו'. וצ"ל דלגבי למפרע יש להקל יותר מבכאן ולהבא משום חזקת טהרה דאשה דלא אתרעי כלל:

קיצור. ומכל מקום דוקא במוצאה על בגדיה שייך הגזה"כ דם ולא כתם ולא בזוב מגופה אף על גב שיש ספק מן העלייה אתי ואף מהלול ולחוץ. והא דהאשה שהיא עושה צרכיה וראתה דם ועד שאינו בדוק י"ל לפ"ד שמואל חשוב כמו כתם:

הוהנה לפ"ד הרמב"ם דרק גבי האשה שעושה צרכיה פי' ואפי' נזדעזעה גופה ולא גבי עד שהוא נתון תחת הכר וגם לא גבי נמצא לאחר זמן. י"ל משום דגבי האשה שעושה צרכיה כיון שיש מ"ד דגם ר' מאיר אינו מטמא רק משום כתם לכן אף דרבי אשי ס"ל דר' מאיר מטמא משום נדה מ"מ אנו דקיי"ל כר' יוסי פשיטא שאין שייך כאן רק משום חשש כתם וע"כ ס"ל אפילו הרגישה נמי טהורה. ותלינן בטעות מאחר שבעיקר החשש שייך בזה דם ולא כתם. אבל בעד שהוא נתון תחת הכר ס"ל להרמב"ם דבמשוך טמאה נדה כמ"ש רבינו ז"ל סי' ק"צ סעי' ל"ד ס"ק ס"ה. ע"כ אם הרגישה לא תלינן בטעות אף שהוא עגול. וכש"כ שכן הוא בנמצא על שלה לאחר זמן. ובפסקי הרשב"ץ רפ"ט שכ' עמ"ש הרמב"ן בהלכותיו דהא דמטהרינן במשתנת אפי' במרגשת טהור וכבר תמהו עליו רבים כו'. עכצ"ל דס"ל דכיון שראתה מגופה אפי' במי רגלים אין זה ענין לדם ולא כתם דמיירי שלא ראתה מגופה כ"א במוצאה על בגדיה והוא דומיא דמפרשים בגמ' פכה"י די"ט ע"ב הא דאמר ר' מאיר אם אינו מטמא משום כתם מטמא משום משקה נהי דהיכא דקא משכחת כתם ירוק אמנא כו' ע"ש. והיכא שהספק דילמא מעלמא אתיא אז באמת אף שאין הספק שקול ונוטה לחומרא יותר שריא וכנ"ל וכמו בבדקה קרקע עולם דהקרקע מיבדקה שפיר וכן גבי תינוקת דלא הגיע זמנה לראות שאפי' סדינין שלה מלוכלכין כו' ותלינן דילמא עברה ולאו אדעתה דהוא ספק רחוק מ"מ שריא מטעם הנ"ל. אבל כשודאי מגופה בא הדם אף בספק שקול אם מהמקור או לא י"ל דאין לטהר אלא בצרוף חזקת טהרה עכ"פ וראי' מראתה דם עם מי רגלים דרב אשי ס"ל דר"מ מטמא משום נדה בעומדת והר"ן בתשו' סי' מ"ט כ' משום דר"מ חייש למיעוטא. וק' אטו ל"ל לר"מ דם ולא כתם אלא י"ל דבכה"ג אין שייך לומר כן. ולכן ס"ל להרשב"ץ דאף לר' יוסי אין זה ענין לדם ולא כתם כיון דמגופה קא חזיתיה אלא דמטהר משום דס"ל שחזקה עם שביל המים בא ולא מהמקור אבל היכא שהרגישה שנזדעזע גופה ע"י שמהמקור יצא ס"ל דאין לטהר ולתלות ההרגשה בטעות דלא דמי לכתם דתלינן אף בשאין הספק שקול דזהו רק בכתם ממש ולא ביוצא מגופה והטעם כמשנ"ת למעלה שכמו דלשמואל גזה"כ דבעינן הרגשה כך לכ"ע גזה"כ הוא דם ולא כתם ופרש"י בחולין דנ"ה ע"א ובב"ק דל"ח ע"ב דבעינן שתראהו מגופה ולא שתמצאהו בבגדה וכה"ג דכשלא ראתה מגופה גזה"כ הוא להקל בספק זה כיון שי"ל דמעלמא אתיא אף שהספק רחוק. משא"כ כשראה מגופה אף שיש ספק אם מהמקור או מהעליי' או ממי רגלים וכה"ג לא ע"ז נאמר דם ולא כתם וה"ל כשאר ספק דאורייתא:

קיצור. ולכן הרמב"ם גבי האשה שהיא עושה צרכיה ס"ל לטהר אפי' במרגשת משום דס"ל דאנן קיי"ל כר' יוסי תפשינן דכל החשש בזה רק משום כתם וכיון דמדאו' אמרינן דם ולא כתם לכך תולין ההרגשה בטעות והדם במי רגלים. משא"כ גבי עד שהוא נתון תחת הכר וכ"ש בנמצא על שלה לאחר זמן ס"ל דלא שייך הטענה דם ולא כתם והרשב"ץ ס"ל דאפי' בהאשה שהיא עושה צרכיה לא שייך ענין דם ולא כתם ולכן ס"ל דאף לר' יוסי אין לטהר במרגשת:

וואפ"ל דוגמא לחילוק הזה בין דם ולא כתם ובין כשראתה מגופה לבד מ"ש הס"ט והבית מאיר די"ל דבדם ולא כתם הקילה התורה כמו בספק ממזר. אך עוד זאת אפשר למצוא דוגמא אחרת גם בשאר איסורין והוא ע"ד החילוק שמצינו בגמרא מדאורייתא בין נולד הספק במקום הקביעות ובין נולד הספק אח"כ. דהיינו גבי ט' חנויות כו' ובנמצא הלך אחר הרוב הרי נתנה התורה חומרא כשנולד הספק במקום הקביעות משא"כ בנולד אח"כ אף שהכל ספק א' ממש. כמ"כ כאן עד"ז הקילה התורה כשנולד הספק אח"כ דהיינו כשלא ראתה מגופה כ"א שמצאה כתם אלא דהכא הקילה התורה בענין זה אף כשהספק דאתי' מעלמא רחוק מאד כנ"ל. וזהו דין בדקה בבדקה קרקע עולם דאף רב אשי דלא ס"ל טעמא דהרגשה לפרש"י מ"מ ס"ל דטהורה והרי התם קרוב לודאי שהדם בא מגופה. והאחרונים כתבו דודאי מגופה אתיא כמ"ש הס"ט סס"י ק"צ והחוות דעת סי' ק"צ סק"ח. אלא דכתב דהטעם משום דלא ארגישה. אבל לרב אשי לפרש"י א"א לומר כן דהא לא בעינן הרגשה כלל ומ"ש הס"ט סס"י ק"צ דמש"ה השמיט הרא"ש דין זה משום דס"ל דרב אשי אליבא דשמואל קאמר ולי' לא ס"ל הוא דוחק גדול. אלא י"ל משום דמ"מ זה נכלל בכלל דם ולא כתם דמ"מ אינו ברור ממש שבא מגופה וכמ"ש הס"ט עצמו שכן משמע הלשון בגמ' דמסיק אפי' קרקע דמבדק שפיר דאיכא למימר דמגופה אתיא טהור וקשה מאי איכא למימר דקאמר וכך הל"ל דודאי מגופה אתיא א"ו אע"ג דקרקע מיבדק שפיר מ"מ לא ודאי הוא די"ל דלא בדק שפיר אלא דמסתבר דמגופה אתיא דהא בדק לה. ומש"ה אמר הש"ס דאיכא למימר כו' עכ"ל הס"ט והבית מאיר בתשו' סי' י"ג הביא דוגמא לזה מהש"ס פ"ק דביצה ד"ז ע"א בדק בקינה כו' דמסקינן אימור לא בדק יפה לכן לרב אשי נכלל זה ג"כ בכלל דם ולא כתם (אף שא"צ הרגשה כלל) דגזה"כ להקל בספק זה כל שהוא כתם שנמצא הדם על בגדה או על הקרקע ולא ראתה מגופה ותלינן אימור מעלמא אתיא אף שהוא רחוק מאד ואפשר לומר דמ"מ אין זה ענין לומר דלא אזלינן בתר רובא כ"א דלא אזלינן בתר אומדנא וכמו בדיני ממונות גבי גמל האוחר וה"נ אף שאומדנא הוא קרוב לודאי שהדם בא מגופה הקילה התורה גבי כתמים כיון שלא ראתה מגופה. והנה אומדנא לא דמי לרובא דהא בתר רובא אזלינן אפילו גבי ד"נ כמ"ש התוספות פ"ק דסנהדרין ד"ג ע"ב. משא"כ בתר אומדנא לא אזלינן ועי' פ"ו דב"ב דצ"ג ע"א דאומדנא הוי כמו חזקה ולא דמי לרובא יעו"ש. וכאן גבי מוצאה כתם י"ל ג"כ הוי רק אומדנא וחזקה שבא מהמקור כהא דגמל האוחר דמהסברא אמרינן בידוע שהוא הרג השור וה"נ י"ל כן דהמקור הוי כשם גמל האוחר די"ל בידוע שמהמקור בא הדם כמ"ש רפ"ט דנדה שחזקת דמים מן האשה וחזקה ה"ל כמו אומדנא אבל ליכא רובא לומר דרוב דמים הם מהמקור. דאדרבה רוב דמים מצוים בעולם יותר מבהאשה כמ"ש סברא זו אאזמו"ר רס"י ק"צ רק דמ"מ שייך לומר דאומדנא הוא שבא מגופה דהאי דם מהיכא אתיא לכאן. וע"ז י"ל גזה"כ הוא להקל בזה בכתמים כנ"ל כמו דבדיני ממונות גם כן לא אזלינן בתר אומדנא. ואף על גב דבאיסורין ודאי אזלינן בתר אומדנא כעין שכתבו הפוסקים דתולין במצוי בין להקל בין להחמיר גבי ספק דרוסה ובא"ח סימן תס"ז ואע"ג דלא אתחזק לן דהוי רובא כ"א זהו לכאורה רק אומדנא וע' בחוות דעת סי' צ"ח. מ"מ גבי כתם הקילה התורה אף אם יש אומדנא גדולה דמ"מ אינו ודאי ולא אפילו רובא. ולכן טהור מדאורייתא רק מדרבנן טמאה אא"כ יש ממש במה לתלות הכתם. והנה גם לפ"ד אאזמו"ר נ"ע דהטעם דדם ולא כתם משום העמד אשה על חזקתה עכצ"ל ג"כ דאמרינן כן לגבי כתמים אף כשאינו ספק שקול דהא ודאי יודה בדין בדקה קרקע עולם דטהורה כו' ואף דקרוב דמגופה קאתי'. ועכצ"ל משום דאפילו בכה"ג אמרינן דם ולא כתם והעמד אשה על חזקת טהרה:

קיצור. שמלבד מ"ש הס"ט והבית מאיר דהא דדם ולא כתם הוא כעין שהקילה התורה בספק ממזר. עוי"ל כמה הערות לזה ע"ד החילוק בין נמצא במקום הקביעות ובין פירש. כך כשנמצא הדם מגופה דהוא במקום הקביעות חמור טפי. עוי"ל ע"ד ההפרש בין אומדנא לרובא דבתר רובא אזלינן אפילו בד"נ ואלו בתר אומדנא לא אזלינן אפילו בד"מ. וכשנמצא כתם על בגדיה ליכא רק אומדנא דמהמקור בא ולאו רובא דוגמת גמל האוחר ואע"ג דבשאר איסורין אזלינן בתר אומדנא מ"מ י"ל זהו הקולא שהקילה התורה גבי כתם שלא לילך בתר אומדנא ועיין לקמן בסעיף שאח"ז שכמ"כ גבי איסור זנות דא"א הקילה התורה באומדנא משא"כ בספק שקול דפתח פתוח וזה קרוב ג"כ לחילוק זה:

זוכבר נתבאר דעכצ"ל דקולא זו הוא רק בכתמים לבד דהיינו כשנמצא הדם על בגדה וכה"ג אזי אף אם הוא בענין שקרוב לודאי ע"י אומדנא דמגופה אתיא הוא טהור כל שי"ל דמעלמא אתיא. משא"כ בראתה הדם מגופה אף שיש לספק דילמא לאו מהמקור אתיא כמו מהצדדים וכה"ג אין מקילין עד"ז כלל וכמשנת"ל אות ה' ראי' ע"ז. ואף גם כשאינה רואה מגופה בודאי כ"א ע"י בדיקת עד ג"כ הדין כן דהיינו שגם אם יש ספק דמעלמא אתיא על העד אח"כ ולא מגופה בא הדם ודאי אין זה בכלל דם ולא כתם וה"ל כשאר ספק דאורייתא ותדע מדין בדקה א"ע על עד הבדוק לה וטחתו בירכה ואח"כ נמצא על ירכה דם לפרש"י (או על העד לפר"ח ועי' חי' הר"ן דלדבריו א"צ כגריס ועוד) דטמאה נדה אף שהספק דשמא הדם אתיא מירכה אינו ספק רחוק כ"כ כמו הספק דגבי בדקה קרקע עולם דלרב אשי נק' כתם משום שמא מעלמא אתיא כדלעיל. ואע"ג דהקרקע בדקה שפיר משא"כ ירכה לא בדקה כלל וכלל ואפ"ה התם טמאה נדה ודאי ובקרקע עולם טהורה מדאורייתא לגמרי. א"ו עכצ"ל כיון דהתם בא הדם ע"י בדיקה ממש א"כ בזה לא הקילה התורה משארי איסורים לומר דם ולא כתם. וכיון דהוה אומדנא שמהמקור בא ה"ל טמאה נדה משא"כ גבי כתם שמצאה דם חוץ לגופה שלא ע"י בדיקת עד הקילה התורה לומר דם ולא כתם ולא לילך בתר אומדנא כלל אף שהאומדנא קרובה וחזקה יותר שבא הדם מגופה מבבדקה א"ע בעד הבדוק וטחתו בירכה כנ"ל ולכן אמר שמואל דינו דוקא בבדקה קרקע עולם וישבה עליה ולא אמר כן בבדקה א"ע בדבר שאינו מקבל טומאה. ואין לומר משום דבעד הבדוק לא שייך כלל דילמא מעלמא אתיא. דלפמ"ש הרשב"א בתה"א שער רביעי דקע"ח ע"ב אחר שהיה העד בדוק אצלה מתחלה הרי הוא לעולם בחזקת בדוק עד שתדע שיצא מחזקתו שאין תולין לעולם במקרה שאינו ידוע א"כ לפ"ז עד הבדוק בכה"ג דהיינו מה שהוא בחזקת בדוק לא עדיף מבדקה קרקע עולם. והרי בכה"ג בבדיקת עד טמאה נדה מדאורייתא לכ"ע ובדאורייתא אין נפ"מ ממה שבדקה א"ע בדבר שאינו מקבל טומאה וגבי בדקה קרקע עולם וישבה עליה טהורה מדאו' בכה"ג משום דם ולא כתם וגם רבנן לא החמירו משום שדבר שאינו מקבל טומאה אינו מקבל כתמים א"כ עכ"פ מוכרח דמה שהקילה התורה לומר דם ולא כתם לא שייך בבדיקת עד וכ"ש ברואה מגופה ממש. וכבר כתבתי לעיל ראי' לזה ממשנה האשה שהיא עושה צרכיה וראתה דם כו' דר' מאיר ור' שמעון מחמרי בהו טובא ומסתמא לא פליגי על דרשת רע"ק רבן דדם ולא כתם ור"מ מטמא משום נדה לחד מ"ד די"ד ב' וכ"ש ר' שמעון ואף לדידן דקי"ל כר' יוסי היינו משום דחזקה היא שמשביל המים בא הדם וכדפרש"י שאין דרך דם מהמקור לצאת עם מי רגלים. מיהו לפ"ד הרמב"ם והרמב"ן דמטהרי בהאשה שהיא עושה צרכיה אפילו מרגשת ממש י"ל דס"ל דלדידן דקי"ל כר' יוסי ולא כר' מאיר ע"כ יש לתפוס דאפילו לר' מאיר אין כאן טומאת נדה רק טומאת כתם כנ"ל. וגם בתשובה אחרת הבאתי עוד ראיה לזה מהא דאחמירו חז"ל טובא שלא לתלות בדם בתולים ואי איתא דמדאורייתא כל שיש לומר דלא מהמקור אתי הדם ה"ל כמו כתם א"כ אפילו בבוגרות לא רחוק לתלות בדם בתולים כמו בבדקה קרקע עולם כו' אעכצ"ל דכשרואה דם מגופה לא מקילינן כלל גם מדאורייתא ממש לא מיני' ולא מקצתי' ממה שהקילה התורה בכתם. וכבר כתבתי לעיל בסעיף הקדום שהענין דגבי כתם כיון שלא ראתה מגופה הקילה התורה שלא לחוש לאומדנא דמהמקור בא. אבל כשראתה מגופה לא הקילה התורה ולכן טמא אפילו בשהחשש להחמיר הוא פחות יותר הרבה מאומדנא דגבי כתם. והנה י"ל עוד דוגמא לדבר הנה אין האשה נאסרת על בעלה אלא בקינוי וסתירה או בשני עדים שראו אותם כדרך המנאפים משא"כ באופן אחר. ובפ"פ נאסרה עליו אע"ג שיש ספק שקול שמא לא תחתיו זינתה מ"מ ספיקא דאורייתא לחומרא. ולכאורה כשראו שוכבים זה אצל זה או בקינוי ע"פ שני עדים וע"א אומר נטמאת עיין תשובות המיוחסות להרמב"ן סימן קל"ג קרוב יותר החשש דזינתה תחתיו מבפתח פתוח דה"ל ספק שקול עכ"פ א"ו משום דהתם עכ"פ ה"ל רק כמו אומדנא ואין האשה נאסרת על בעלה ע"י אומדנא דלא דמי לשאר איסורים משום דהכא ילפינן דבר דבר מממון דבעינן עדים ולכן אין עד א' נאמן לאוסרה אף דעד א' נאמן באיסורים לפ"ד הרבה פוסקים וכמ"כ ע"י אומדנא אינה נאסרת. אבל אם נולד בגופה דבר שמראה שיש לספק דהיינו פתח פתוח נאסרת על בעלה אף שהוא ספק שקול וע"ז אמרו פתח פתוח כשני עדים דמי ואף שמ"מ השני עדים הוא רק לומר שיש ספק שקול וא"כ גם בראוהו עדים שוכבים זה אצל זה יש גם כן ספק שקול אלא הטעם דגבי פתח פתוח נולד דבר בגופה שמחמתו יש ספק שזינתה משא"כ גבי ראוהו שוכבים אין זה נק' שנולד ספק בגופה. כמ"כ החילוק בין כתם שנמצא דם חוץ לגופה לבדיקת עד שהוא דבר המורה שבא מגופה מש"ה טמאה אפילו כשיש ספק דילמא אתיא מירכה. והתם טהורה אף שאומדנא קרובה שבא הדם מגופה כמו בבדקה קרקע עולם כנ"ל כיון שלא נולד הספק בגופה כמו בבדיקת עד שהיה העד בגופה:

קיצור. ראיה דבראתה מגופה מחמירין מדאורייתא לא מהערך דגבי דם ולא כתם מדין בדקה בעד הבדוק לה וטחתו בירכה. ודין בדקה קרקע עולם. ועוד ראיה מהא דלא תלינן בדם בתולים (הג"ה. מיהו ראיה זו יש לדחות דהא מדין המשנה נותנין לה ד' ימים והא דלא תולין אח"כ צ"ע אם יש מזה ראיה. עכ"ה). ודוגמא לדבר מהפרש שבין עדים שראו כדרך המנאפין ובין פתח פתוח דהוא ג"כ כעין ההפרש בין נמצא מגופה למצאה כתם. ע' בפנים:

חאמנם כ"ז היינו שאין תולין מדאורייתא בבדיקת עד כשהדבר רחוק לתלות בו. אבל כשהוא ספק שקול ממש י"ל דהוא פלוגתא דתנאי ר' ור' חייא אם טהור מדאורייתא או לא. דהיינו הא דבבדקה א"ע בעד שאינו בדוק והניחתו בקופסא. דלרבי אף שצריכה כגריס ועוד לאפוקי מדם מאכולת משום דמאכולת שכיחי מ"מ כשיש כגריס ועוד טמאה נדה אף דלכאורה יש עדיין ספק שקול שמא על העד היה הדם לפי' הרשב"א בעד שאינו בדוק שלא היה מעולם בחזקת בדוק כלל. וכדפי' הכו"פ סי' ק"צ סק"כ. ור' חייא דס"ל דטהורה מדאורייתא צ"ל דס"ל דכיון שהספק שקול יש לטהר מדאורייתא אף בבדיקת עד ולא דמי לעד הבדוק שטחתו בירכה דהתם אין הספק שקול כלל ונוטה לאיסור יותר דדם יותר מכגריס לא שכיח בירכה כלל. מיהו לפי הסברא שבתה"א להרשב"א שע"ד דקע"ח ע"א דאפילו פחות מכגריס טמאה שם אפילו לר' חייא ג"כ וכ"כ בגליון תוספות די"ד א' משמע דר' חייא מטמא ג"כ בעד הבדוק אפילו נולד ספק שקול. אך י"ל דאפילו פחות מכגריס לא הוה ספק שקול דהא י"א דאפילו כתם ממש כשהוא בבשרה א"צ שיעור כהובא בש"ע סי' ק"צ ס"ו וכ"פ הש"ך שם. אלמא אין הספק שקול. או י"ל הטעם כמ"ש בגליון תוספות הנ"ל. או שמא כיון שנמצא על ירכה במקום שנגע בעד מוכח מלתא שמחמת העד היא טמאה. אך לפי' התוספות די"ד ע"ב בענין עד שאינו בדוק דידעה שהיתה נקי לפני יום או יומים ועכשיו בשעת בדיקה נטלתו ממקום המוצנע עכ"ל א"כ אין הספק שקול ור"ל דצד החומרא שכיח טפי ואפ"ה מקיל ר' חייא וע' בס"ט סי' ק"צ סס"ק ס"ב שהניח בצ"ע. אמנם אאזמו"ר נ"ע בקו"א סי' קפ"ז [ס"ק י"ז סד"ה ומ"ש הח"צ] תירץ דכיון שנולד הספק בהעד קודם שבדקה א"ע בו והכניסתו לגופה ומש"ה מקילין ביה טפי כו' יעו"ש [ובסי' ק"ץ ס"ק ע"א]. ומ"מ גם בעד הבדוק שהספק נולד אח"כ עכ"ז י"ל דבשיש ספק שקול תולין להקל דהיינו דין עד שהיה נתון תחת הכר דמשמע בהלכות נדה להרמב"ן פ"ג הלכה מ"ה שאפי' יש בו כגריס ועוד אינו טמא רק משום כתם וכ"מ ממ"ש בחידושי הרמב"ן והר"ן פ"ב די"ד ראיה לפר"ח שם מלישנא דגמרא דקא מקשה ר' חייא לרבי אף אתה עשיתו כתם אלמא אין לך שצריכה שיעור כתם וטמאה נדה אלא זו לדברי רבי עכ"ל. וא"כ גבי עד שנתון תחת הכר דעגול טהור עד שיהיה בו כגריס ועוד עכצ"ל לפ"ז טומאתו משום כתם וא"כ ה"ה או כ"ש משוך פחות מכגריס. אך להרשב"א ושא"פ דפליגי על פר"ח שם י"ל גבי עד שנתון תחת הכר טמאה נדה ולא שייך ע"ז דם ולא כתם כמו גבי טחתו בירכה מיהו י"ל התם היינו טעמא משום שאין הספק שקול כיון שהוא יותר מכגריס או משוך לכן טמאה מדאורייתא. ועמ"ש מזה בתשובה המתחלת בדין בדקה א"ע בעד הבדוק לה וברואה ממש מגופה אלא שיש ספק שקול אם הדם מהמקור או מהמכה וכה"ג צ"ע אם להקל כי שמא אף אם בבדיקת עד יקילו בספק שקול היינו משום דהספק הוא שמא הדם מעלמא ממש אתיא כגון בהניחתו תחת הכר כו' דהספק שמא דם מאכולת הוא והרי בכתמים הקילה התורה בספק זה אף שאין הספק שקול כלל כנ"ל מענין בדקה קרקע עולם כו' ולכן כיון שגם בבדיקת עד הספק שמא מעלמא אתיא לכן מקילים בזה בספק שקול עכ"פ בצירוף חזקת טהרה משא"כ ברואה מגופה ממש שמא יש להחמיר אפילו בספק שקול דכל ספיקא דאוריי' לחומרא מהתורה וכ"ש ספק כרת. ואף שיש חזקת טהרה הא אפילו באיסור לאו דטריפות לא מוקמינן אחזקה לפ"ד הרבה פוסקים וחוששין לספק דרוסה כ"ש באיסור כרת. וגם י"א דאתתא כיון דמגופה קא חזיא לא אמרינן אוקמא אחזקה עיין חידושי הרמב"ן ריש נדה וגם מצינו בכמה דוכתי בגמרא שהחמירו ואסרו אע"ג שיש הרבה ספיקות להקל כדאיתא ס"פ בא סימן ובשמעתתא דטועה בפרק המפלת הגם שהפוסקים כ' ליישב ולכאורה בזה היה מיושב הקושיא איך דימו בגמרא פכה"י די"ד עד שאינו בדוק לרואה במי רגלים. והרי בעד שאינו בדוק האיסור שכיח טפי ובמי רגלים ההיתר שכיח טפי כמ"ש אאזמו"ר נ"ע בקו"א שם וע"פ הנ"ל אתי שפיר דכיון שדם בא מגופה וליכא הספק דשמא מעלמא ממש אתיא כמו בעד שאינו בדוק ע"כ שקולים הם הענינים אף שכאן ההיתר שכיח טפי כו' מ"מ כיון שדם בא מגופה יש להחמיר בו כמו בעד שאינו בדוק שהספק שמא הדם מעלמא ממש אתיא וגם נולד הספק מקודם כו'. וע' מזה לקמן בדין האשה שהיא עושה צרכיה. אך הנה מדתניא בתוספתא דנדה פ"ג ספק אם בא מהמכה או מהחדר טהור הרי בהדיא דבספק שקול אף שהדם בא מגופה טהור. ובאמת צ"ל מדוע יקילו בספק זה ואף באיסור טריפות לא מוקמינן אחזקה בספק שקול ולכן צ"ל משום דהתורה הקילה בזה בענין דם ולא כתם אע"ג שזהו כשי"ל דהדם לא בא מגופה כלל. משא"כ הכא. אך התם היינו להקל אף בשאין הספק שקול כנ"ל לכן למדו מזה להקל אף ברואה מגופה כשהספק שקול. או י"ל דהכא כיון שידוע שיש לה מכה ה"ל כעין דם ולא כתם. דהמכה הידוע בה ה"ל כמו הספק דמעלמא אתיא. וראי' לזה מ"ש הרשב"א בתה"א בהקדמה של שער בית הנשים השער הרביעי הכתמים בדין בועל את הבתולה או שיש לה מכה במקור וכגון האשה שהיא עושה צרכיה שכל אלו נכללין בכלל הכתמים מפני שאפי' בא לטמא אינן מן הודאי אלא מן הספק וכל מה שאינו נאסר אלא משום ספק הרי הוא בכלל כתם עכ"ל. ומ"מ אין משם ראי' שהרי כלל בשער הנ"ל גם בדקה א"ע בעד הבדוק לה והניחתו בקופסא דודאי טמאה נדה. א"כ אין משם ראי' גם בענין יש לה מכה דכל שיש לה מכה י"ל מדאורייתא דם ולא כתם ושיהיה דינו ככתם שמצאה על בגדיה. ולכן ימצא הרבה פוסקים מחמירים דבעינן דוקא שיהא ידוע שמכתה מוציאה דם אבל כך נראה לומר דהיינו דין התוספתא שבספק שקול יש לטהר גבי מכה מטעם כיון בכתם דעלמא הקילה התורה אף בספק שאינו שקול להכי גבי יש לה מכה הקילו בספק שקול אבל כשאין הספק שקול ור"ל שנוטה לחומרא בזה לא הקילה התורה כאן כיון דמגופה חזיתיה ומ"ש מהלול ולחוץ דלכמה אמוראים ספיקו טמא מדאורייתא אע"ג שיש שם הוכחה עצומה דלאו מהמקור אתיא רק משום שנגד זה יש רובא דרוב דמים מהמקור כמ"כ גבי מכה דליכא הוכחה כזו ואם גם אין הספק שקול אין להקל מדאורייתא:

קיצור. ברואה מגופה ע"י בדיקת עד גבי עד שאינו בדוק לר' י"ל אין שייך בזה דם ולא כתם ולר' חייא דקיי"ל כוותי' י"ל שייך דם ולא כתם ולהתוספות אין הספק שקול כ"כ ונוטה יותר לחומרא ואעפ"כ אין לו רק דין כתם. מיהו רבינו פי' משום שם נולד הספק בהעד קודם שבדקה בי' לכן ה"ל כמו כתם. אך גבי עד שהוא נתון תחת הכר י"א ג"כ דאינו טמא רק משום כתם. וי"א דטמאה נדה. וגבי אם יש בה מכה משמע מהרשב"א לכאורה דאפי' היכא דמטמאינן הוא ג"כ רק טומאת כתם. מיהו י"ל זהו דוקא כשיש ספק שקול אז טהור מדאורייתא משום דם ולא כתם. משום דבכה"ג מוקמינן על חזקת טהרה. משא"כ כשאין הספק שקול: