סימן קלט

אסימן קלט

חקירה בדין מ"ש בתוה"ק בכמה מקומות לסמוך בספק שקול על אשה בחז"ט עומדת כמש"ש בית ז' שע"ד גבי בדקה א"ע בעשא"ב כו' אשה בחזקת טהרה כו' מספק לא נטמא אותה כו'. וכ"כ שם סוף שער הנ"ל גבי אבל יש לה מכה מותר כו' לפי שהאשה בחזקת טהרה עומדת דלכאורה עומד לנגד משנתינו ר"פ האשה שהי' עושה צרכיה וראתה דם כו' ע"ש הסוגיא. וכ' הר"ן בתשובה סי' מ"ט וז"ל אלא הכי פירושא דסוגיא דקים לה לרבנן שאין דרך דם המקור לצאת עם מי רגלים ור' מאיר נמי מודה בהכי והיינו טעמי' דר' יוסי דמטהר בכל ענין אלא מיהו משום דר' מאיר חייש למיעוטא קאמר דאם עומדת איכא למיחש דהדור מי רגלים למקור ואייתו דם ולמיעוטא כי האי חיישינן אבל יושבת דלא דחיק לה עלמא טהורה דכה"ג מיעוטא דלא שכיח הוא ואפי' ר"מ לא חייש לה כדאיתא בפ' בנות כותים ור' יוסי מטהר בכל ענין משום דלא חייש למיעוטא עכ"ל. והשתא אם איתא דהך חזקה דהעמד אשה על חזקת טהרה מלתא היא. א"כ קשה מ"ט דר' מאיר דהא מבואר בגמ' ר"פ בתרא דיבמות דקי"ט ע"ב סיפא (היינו היתה לה חמות אינה חוששת) חזקה לשוק ורובא לשוק וה"ל זכרים מיעוטא דמיעוטא ולמיעוטא דמיעוטא לא חייש ר"מ. ובודאי דהתם זכרים ה"ל מיעוטא דשכיח נגד הרוב דהוא נקבות ומיעוט דמפילות. דהא כל היולדות מחצה זכרים ומחצה נקבות כמש"ש בגמ' רק משום סמוך מיעוטא דמפילות למחצה נקבות ה"ל זכרים מיעוטא. (ואת"ל דאיכא נמי מיעוטא דאין מתעברות מ"מ ה"ל זכרים מיעוטא דשכיח מאחר דעכ"פ רוב נשים מתעברות ויולדות ומיעוטא דאין מתעברות ומיעוט מפילות בין הכל לא הויא רק מיעוטא וא"כ כיון דרוב נשים מתעברות ויולדות ומחצה מן רוב זה הוא זכרים ה"ל זכרים ודאי מיעוטא דשכיח כיון שהוא מחצה ממש מן הרוב). וא"כ ה"ל ודאי מיעוטא דשכיח ואפ"ה כיון דחזקה מסייע לרובא נחשב המיעוט הנ"ל מיעוטא דמיעוטא וגם ר' מאיר לא חייש לי' כלל א"כ ה"נ כיון דאפי' בעומדת הא דחיישינן לר"מ דלמא הדור מ"ר למקור ואייתי דם הוא רק ע"ד שחוששין למיעוטא. דע"פ רוב ודאי אין דרך דם המקור לצאת עם מ"ר אפי' בעומדת. ואמאי חיישי' למיעוטא הא איכא חזקה דאשה בחזקת טהרה עומדת דמסייע לרובא וה"ל המיעוט מיעוטא דמיעוטא ולמיעוטא דמיעוטא לא חייש ר' מאיר. והנה התוס' ר"פ בנות כותים דל"ב ע"א סד"ה ר' מאיר היא פירשו דלהכי בנות כותים אינן נדות מעריסתן מן התורה לר' מאיר דס"ל גירי אמת הן וחייש למיעוטא מן התורה משום דאיכא חזקה וסמוך רובא לחזקה והוה הנך דחזו מיעוטא דמיעוטא ולא מטמו מדאורייתא אלא מדרבנן גזרו עליהן משום י"ח דבר עכ"ל. וכ"כ התוס' עוד פ"ק דשבת דט"ז ע"ב סד"ה אף בנות כותים ושם מבואר הא דגזרו עליהן מדרבנן זהו כדי שלא יטמעו בהן. וא"כ הכא דלא שייך האי טעמא א"כ אף מדרבנן ראוי שתהי' טהורה לגמרי אף בעומדת לר"מ וכ"ש דקשה למ"ד פכה"י די"ד דר"מ מטמא משום נדה:

קיצור. לפמ"ש הר"ן דהחשש שמא הדור מ"ר למקור חשוב במיעוטא ור"מ חייש למיעוטא קשה הא כאן יש חזקת טהרה ובצירוף חזקה לרובא לא חייש ר"מ למיעוטא:

באלא לכאורה מזה משמע לומר דלא מצרפינן הך חזקה כלל והטעם י"ל דהא בריש מכילתין אמרינן והלל כי אמרינן העמד דבר על חזקתו היכא דלית ליה ריעותא מגופה אבל אתתא כיון דמגופה קחזיא לא אמרינן אוקמא אחזקתיה. הרי פשט הלשון משמע דגבי אשה לא אמרינן כלל חזקה זו כיון דמגופה קא חזיא הן אמת שהתוספות שם בדבור הראשון כ' ודוקא לקדשים או לתרומה אבל לחולין לכ"ע דיה שעתה דמוקמא לה בחזקת טהרה עכ"ל. הא קמן דס"ל דמ"ש הלל כיון דמגופה קא חזיא לא אמרינן אוקמא אחזקה זהו רק לקדשים ולתרומה והיינו חומרא דרבנן אבל לחולין וה"ה לבעלה אוקמא אחזקת טהרה גם מדרבנן וכ"כ עוד דף ג' ע"א ד"ה ואיבעית אימא ודף י"ז סע"ב וכ"כ הרמב"ן והרשב"א והר"ן בחידושיהם שם. אמנם כ' שם הרמב"ן בשם ויש מפרשים דאע"ג דליכא חזקה מיהו ה"ל ספק טומאה ומסוטה גמרינן מה התם מכאן ולהבא ולא למפרע אף כאן כל ספק טומאה לא מטמאינן למפרע אלא משום מעלה בקדשים עכ"ל. והדבר מבואר די"מ אלו ס"ל דדברי הלל הן כפשוטן דכיון דמגופה קחזיא ליכא חזקה כלל אפי' לחולין וה"ה לבעלה והא דלחולין לכ"ע לא מטמאינן למפרע היינו משום דמסוטה גמרינן כו'. ועוד יש לחלק חילוק פשוט דלמפרע לא אתרעי החזקה עדיין לכן אזלינן בתרה ולא מספקינן אלמפרע כלל. וכמו שמבואר במשנה וגמרא פב"ת דנדה דס"ח ע"א וחכ"א אפי' בשנים לנדתה בדקה ומצאה טהורה ובין השמשות לא הפרישה ולאחר זמן בדקה ומצאה טמאה הרי זו בחזקת טהרה וגם הלל אינו חושש רק לקדשים ולא לחולין ולבעלה כדעת התוספות וסייעתם אבל אלהבא דאתרעי החזקה י"ל תו לא מוקמינן אחזקה כי גם בשאר חזקה י"א כן כמ"ש התוספות פ"ב דכתובות דכ"ג ע"א [ד"ה תרווייהו]. וכ"ש בחזקה זו כיון דמגופה קחזיא כנ"ל. וחילוק זה בין למפרע ובין להבא מצאתי בדברי קדשו של אאזמו"ר הגאון ז"ל במה"ב המתחלת מ"ש בתשובת ש"י ובכו"פ. וז"ל דל"ח ע"א דמדאורייתא מהני חזקה לחוד כל כמה דלא אתרעי דהיינו לטהר למפרע דמוקמינן בחזקתה לומר השתא הוא דחזאי כו'. משא"כ מכאן ולהבא דאתרעי חזקתה שהרי דם לפניך כו' עכ"ל. וראיתי בתשובת מהרי"ט ח"א סי' י"א בענין ספק שהוא בן תשעה ויום א' ספק שאינו שבמשנה פ"ז דיבמות דלא מוקמינן אחזקה. וז"ל ונראה דהך דיבמות דמיא לנדה דמטמאה מעת לעת ולא אזלינן בתר חזקה כדמפרש טעמא בגמרא דכיון דמגופה קא חזיא מועדת ועלולה היא לכך ואין לה חזקת טהרה עכ"ל. אלמא כל שהיא מועדת ומעותדת לכך אין לה חזקה דמעיקרא נמי להכי קיימא וה"נ בספק בן תשעה שנים ויום אחד אין זו חזקה מה שמתחלה קטן דמעיקרא נמי להכי קאי ובכל יום גדל ואתאי כו'. ומיהו אי השתא כו' להכי כתבו התוספות כגון דהשתא דאתי קמן הוא ודאי בן ט' כו' עכ"ל. ולכאורה דבריו קשים להולמן איך מביא מהא דפ"ק דנדה דהא התוספות והרמב"ן והרשב"א והר"ן כ' דלחולין ולבעלה מוקמינן אחזקה אף להלל. ולפמ"ש יש ליישב דלענין למפרע הוא דמוקמינן אחזקה ולא להבא. ונדון דהמשנה דיבמות זהו עסק דלהבא. וראיתי בכללי חזקה להמגני שלמה שנדפסו בספר בית אפרים בסס"י ל"ט בתחלת דבריו ד"ה גרסינן בכתובות שכ' וכן מוכח פ"ק דנדה דלא מטמאינן לאשה שראתה דם מעל"ע כו'. כ"א לקדש ולתרומה ואינה מקולקלת למנינה שתאבד פתח נדה לבעלה כו'. אע"ג דחזקה גרועה הוא דמגופה קא חזיא. ועוד דאתרע החזקה דהא מכאן ולהבא היא טמאה ודאי כו'. ואח"כ כ' דלפי הני לישני אחריני שבגמרא שם דטעמא דשמאי הוא משום דאשה מרגשת בעצמה או משום דאם איתא דהוה דם מעיקרא הוה אתיא או משום ביטול פריה ורביה לפ"ז י"ל לכ"ע לא מהני כלל הך חזקת טהרה גבי אשה מדאורייתא כיון דמגופה קא חזיא. אלא הכא היינו טעמא דשמאי משום חד מהנך טעמי הנ"ל והלל נמי כוותיה ס"ל לחולין אלא שאח"כ חזר בו ממ"ש התוס' בד"ה ואיבעית אימא דגם להנך טעמי אית ליה לשמאי העמד אשה על חזקתה וכן הלל לחולין. אמנם לא היה למראה עיניו מ"ש התוס' שם בגליון ומיהו לפ"ז כו' עד ושמא טעמא דהרגשה אהני אף בשוטה לחולין עכ"ל. הרי הסכימו אח"כ דלהנך לישני א"צ כלל ללישנא ושינוייא דהעמד אשה על חזקתה וכן מבואר מדבריהם עוד ד"ג ע"ב ד"ה איכא בינייהו וי"ל דטעמא דהרגשה מהני להלל שלא לטמא ודאי כו' ע"ש. וכן פשט הגמרא שם להני לישני ליכא למירמי משמע דלהנך לישנא א"צ כלל לטעמא דחזקה וכמ"ש התוס' בגליון ובד"ה איכא בינייהו כנ"ל וכיון דתניא כחד מהנך לישני י"ל דהלכתא כן כמ"ש המג"ש שם. ומה שיש להקשות לטעמא דמשום פריה ורביה וכי מפני זה נתיר ספק דאורייתא י"ל כמו שתירץ הרמב"ן בשם הי"מ דמסוטה גמרינן מה התם מכאן ולהבא ולא למפרע אף כל ספק טומאה כו'. ומה גם כמו שחלקתי דשאני למפרע דעדיין לא אתרעי החזקה כלל:

קיצור. והטעם י"ל כמ"ש בגמ' רפ"ק אתתא כיון דמגופה קא חזיא לא מוקמינן אחזקה רק אלמפרע שפיר מוקמינן אחזקה. וכ"ש לשאר לישני שבגמרא שם משום דאשה מרגשת או משום דאם איתא דהוה דם מעיקרא הוה אתי אין הכרח דמוקמינן אחזקה:

גולכאורה יש ראיה לזה מהגמ' פכה"י (די"ח ע"א ע"ב) אמר ר' יוחנן בשלשה מקומות הלכו חכמים אחר הרוב מקור שליא חתיכה כו'. ופריך הגמרא למעוטי מאי אלימא למעוטי רובא (בטומאת אשה) דאיכא חזקה בהדיא (כלומר כנגדה דמרעא לה לחזקה) והקשו התוס' וא"ת והלא בהנך דברים איכא חזקה דטהרה ושורפים משום רוב כו'. ותירצו כיון דהריעותא מגופה בכה"ג אזלינן בתר רובא אף לשרוף כו'. ומ"מ התירוץ דוחק דמלשון הגמרא משמע דבהנך שלשה ליכא כלל חזקה נגד הרוב אבל לפי הי"מ הנ"ל דבאמת כיון דמגופה קא חזיא ליכא חזקה אתי שפיר. וגבי שליא וחתיכה יש ליישב כמ"ש הרמב"ן והרשב"א והר"ן שם. משא"כ גבי מקור אין שייך תירוצם דגבי שליא ע"ש ומ"מ אין זו ראיה מוכרחת שהרי כבר תירצו זה התוס'. ועוד ראיה קצת דהנה התוספות ריש נדה הקשו מ"ש דבנגע באחד בלילה כו'. ואשה מטהרינן לחולין אף ברה"י ור"ל אמאי גבי נגע באחד ג"כ לא מוקמינן אחזקת חיים. וכ' לתרץ וי"ל דלקמן נמי בנגע באחד בלילה מיירי רק לקדשים ובאמת זהו דוחק וכמ"ש בשו"ת ח"צ סי' ג'. והנה מהרש"א כתב דקושיא ותירוץ זה דהתוס' הוא רק ללישנא ושינוייא דהעמד אשה על חזקתה אבל לשאר לישני לק"מ. ולפ"ז נוכל לומר דהתם אמרינן כשעת מציאותן אף לחולין. וא"כ לכאורה מזה ראיה דלא אמרינן אוקמא אחזקה אף לחולין בדוגמא דנגע בא' כשלא ראהו חי מבערב דהוי חזקה גרועה וכן באתתא כיון דמגופה קחזיא. מיהו י"ל דאינו ראיה דהתם גבי טומאה הלכתא גמירי לה דבכל הטמאות כשעת מציאותן ולהרמב"ם אפי' במקום חזקה ברורה כקופה בדוקה. אבל איסור נדה לבעלה י"ל דה"ל כאיסורין ולא כטומאה דהאי כדיניה והאי כדיניה כנזכר לשון זה בדברי אאזמו"ר הגאון ז"ל במה"ב ע"ש ובהג"ה. ודברי הי"מ הנ"ל קרובים למ"ש בתשו' הר"ן סי' ס"ו דחזקה העשויה להשתנות אינה חזקה הובא בש"ע יו"ד סי' ר"א סעיף ס"ה. ואף שכתבו כן דוקא כשיש טומאה כנגד חזקה זו מ"מ לי"מ הנ"ל י"ל דה"ה בדליכא חזקה לנגד כל שנמצא ריעותא בחזקה זו כגון באשה כשדם לפניך:

קיצור. קצת ראיה לסברא זו מסוגיא די"ח ע"א ומהא דכל הטומאות כשעת מציאותן. וזה כעין דעת תשובת הר"ן דחזקה העשויה להשתנות אינה חזקה הובא בי"ד סי' ר"ה סס"ה:

דמיהו לכאורה קשה על הי"מ הנ"ל דהא קי"ל וסתות דרבנן והקשו אמאי הא הוי חזקה גמורה כשור המועד ושא"ד. וראיתי במקור חיים סי' תס"ז דתירץ משום דבעינן גורם המסתבר לחזקה. ואין דבריו נכונים דפשיטא דאין לך גורם המסתבר כזה שדרך כל הנשים לראות דם וכמו ששנינו במשנה ספ"ט נשים בבתוליהם כגפנים כו'. אבל בס"ט תירץ משום דנגד חזקה זו יש חזקה אשה בחזקת טהרה עומדת ומש"ה אין חוששין לחזקת הוסת כלל מדאורייתא רק מדרבנן. וא"כ מוכח מזה דהך חזקה מלתא היא שלא כדברי הי"מ דליכא חזקה כלל. דא"כ ודאי תמוה אמאי הוה וסתות רק דרבנן. ויש לתרץ דודאי מודו הי"מ הנ"ל דכל כמה דלא נמצא ריעותא בחזקה זו אמרינן אשה בחזקת טהרה עומדת אע"ג דמגופה קא חזיא. ותדע דהא קי"ל השולח גט ממדינת הים נותנו לה בחזקת שהוא קיים בגיטין דכ"ח ובחידושי הרשב"א שם ב' הירושלמי אפי' היה בן מאה שנה והשליח נשתהה בדרך מאה שנה נותנו לה בחזקת שהוא קיים ובודאי אין לך חזקה העשויה להשתנות במשך זמן רב כזה יותר מבענין אתתא כיון דמגופה קחזיא ואפ"ה כיון שלא נולד ריעותא כלל בהחזקה אוקמא אחזקתה. ומש"ה הוי וסתות דרבנן כיון שלא נולד ריעותא כלל עדיין בהחזקה. ותדע דאפילו למ"ד וסתות דרבנן בדקה ומצאה טמאה טמאה למפרע משעת וסתה והיינו משום דנולד ריעותא. ומיהו א"כ היינו צריכים לומר דבבדקה א"ע אחר וסתה ומצאה טמאה כיון דאתרעי חזקת טהרה דאשה וליכא חזקה זו אלמפרע ונשאר חזקת הוסת דהוא חזקה גמורה וה"ל טמאה מדאורייתא למפרע משעת וסתה מאחר דליכא חזקת טהרה המנגדת לחזקת הוסת. והרי בהדיא מבואר להפך בהרמב"ם פ"ח מהא"ב הי"ג וז"ל האשה שלא בדקה א"ע בשעת וסתה ולאחר ימים בדקה ומצאה טמאה אע"פ שהיא טמאה למפרע עד שעת וסתה כמו שיתבאר בענין טומאה וטהרה הרי זו אינה מטמאה את בועלה למפרע ואינה מונה אלא משעה שראתה דם עכ"ל. הרי לגבי מנין פתחי נדה וזיבה דהוא דאורייתא לא מספקינן כלל למפרע משעת וסתה וכ"כ התוספות פכה"י דט"ז א' סד"ה אלמא וכ' ההמגי"ד מפני שטומאת הוסת מדבריהם. והרי הטעם דוסתות מדבריהם הוא משום העמד אשה על חזקת טהרה כמש"ל. וא"כ מוכרח לפ"ז דאע"ג שנולד ריעותא אמרינן אשה בחזקת טהרה עומדת שלא כדברי הי"מ שברמב"ן וכאן אין שייך התירוץ של הי"מ דמסוטה גמרינן מה התם מכאן ולהבא לא למפרע כו'. דזה אינו מספיק רק גבי ספק שמחמת ספק אין חוששין למפרע אבל כאן גבי וסת דהוא חזקה גמורה יש לחוש למפרע ג"כ היכא דליכא כנגדה חזקת טהרה כנ"ל:

[עי' מפתח]:

קיצור. מהא דקי"ל וסתות דרבנן מוכרח דאמרינן אשה בחזקת טהרה עומדת:

הוכן מצינו להרשב"א באשה שראתה דם אפי' בשעת וסתה אם יש לה מכה תולה במכתה וטהורה משום חזקת טהרה. הובא ב"י סי' קפ"ז. הרי אע"ג שיש כאן חזקת הוסת וגם דם לפניך אפ"ה שייך חזקת טהרה אלמא דחזקה גמורה היא והסה"ת והגמי"י המחמירים בזה הוא מטעם אחר משום דאל"כ וכי לעולם לא תהיה טמאה גם גבי עד שאינו בדוק מצינו להרשב"א שנשתמש בחזקת טהרה דאשה וכמ"ש כ"ז לעיל ריש סעיף א'.וכן מסיק בכללי חזקה להמג"ש שם. עכ"פ רוב הפוסקים רובם ככולם מסכימים דאמרינן אשה בחזקת טהרה עומדת. ולכאורה ראיה לזה ממ"ש בתוספתא פ"ג דנדה ספק דם החדר ספק דם המכה טהור משמע כשיש ספק שקול אם מהחדר או מהמכה טהור וצ"ל משום העמד אשה על חזקת טהרה. והח"צ שכ' להמעיל צדקה הובא בתשובת מעיל צדקה סי' ס"ז יש כאן מקום תימא כו'. ובאמת שבגמ' אין הכרח לדבר זה כו'. ותיובתא דהפוסקים כו' ע"ש. אשתמיטתיה תוספתא זו וכ"מ דעת התוספות די"ז סע"ב סד"ה ואין שורפין הביאם אאזמו"ר נ"ע סי' קפ"ג סס"ק א'. וצ"ע דאפשר לחלק שכוונת התוספות רק לענין טומאה דעלה קאי ואין ללמוד איסור מטומאה כדאיתא בחולין דפ"ו ע"ב אם אמרו ספק טומאה לטהר יאמרו ספק איסור להתיר הגם דהתם היינו ע"י חזקה ומיעוט משא"כ הכא דה"ל חזקה ופלגא ומ"מ עכ"פ י"ל דאם אמרו התוספות ספק טומאה לטהר בכה"ג אין ראיה שיאמרו ספק איסור להתיר כה"ג. ועי' ג"כ בב"י סי' קצ"א בד"ה כתבו בהגמי"י בפ"ה דלפי' ר"ח יש להחמיר גבי האשה שהיא עושה צרכיה וראתה דם לבעלה דהוי איסור כרת יותר מלטהרות דלית בהו איסור כרת כו'. וכ"נ ראיה מדברי הרמב"ן והר"ן בחידושיו ר"פ המפלת. דתנן המפלת חתיכה אם יש עמה דם טמאה ואם לאו טהורה כו' ורבנן סברי לא אמרינן רוב חתיכות של ארבעה מיני דמים כו'. וכתב הר"ן וא"ת ואכתי ליהוי כמחצה על מחצה ואמאי טהורה לגמרי י"ל משום דהעמד אשה על חזקתה עכ"ל. וכן כתב הרמב"ן שם בד"ה באפשר לפתיחת. אך התוספות שם תירצו בע"א. וכן בחידושי הרשב"א מוכח שם דלא שייך בזה לומר אוקי אחזקתה משום דהא ודאי חתיכה הפילה כו'. וזהו כעין מ"ש בחידושיו פרק בתרא דיבמות סד"ה אלא אמר רבא וז"ל וא"ת מ"מ סמוך מחצה דנקבות לחזקה דשוקא ועדיף ממחצה דזכרים לא היא כו' ע"כ מחצה ומחצה הויא כו' ע"ש. וכ"כ בנ"י שם. ואף שיש לדחות דכוונתו כאן הוא עפמ"ש בחידושיו ס"פ כה"י די"ח וא"נ יש לפרש דרבנן נמי סברי רוב חתיכות מארבעה מיני דמים הם ואפ"ה כו' בחזקת טהורה עומדת. וע"ז כ' כאן רפ"ג ואינו מחוור כו'. וכיון דרוב חתיכות מארבעה מיני דמים הם נפקא אתתא מחזקתה אבל את"ל דמחצה על מחצה הוא היה ניחא דאמרינן אוקמא אחזקתה. מ"מ ממ"ש ביבמות שם וממש"כ וכענין שאמרו למעלה גבי שליא בבית מוכח כמ"ש דאפי' במחצה על מחצה לא שייך לומר אוקמא אחזקתה מה"ט כיון דודאי חתיכה הפילה. מיהו הרמב"ן כ' גבי שליא בבית כמ"ש הרשב"א שא"א לצרף חזקת הבית למיעוט שליא כו'. אלא הבית כשליא עצמה וכאן הרי ס"ל דמצרפין חזקת טהרה דאשה למחצה דשמא החתיכה לאו מארבעה מיני דמים הן. והנה ישוב הגמ' לפ"ד הרשב"א י"ל כך דהא ודאי אפי' אם החתיכה היא של ארבעה מיני דמים דאמר ר' יוחנן דברי הכל טמאה אינו שהוא ודאי גמור שהחתיכה זו היא דם אלא ע"ד מ"ש בגמרא דכ"ב ע"ב דעביד דם דקריש והוי חתיכה. ור"ל שיכול להיות כן אבל אינו ודאי גמור וכ"כ הרשב"א בפרק המפלת דכ"ב דהמפלת חתיכה בחתיכה של ארבעה מיני דמים כו'. ואע"פ שלא נימוחה אלמא כל שיש לספוקי בדם יבש כו' עכ"ל. הרי ס"ל דאף בחתיכה של ארבעה מיני דמים אינו רק ספק שמא הוא דם יבש ומש"ה כשאינו ידוע אם החתיכה היה של ד' מיני דמים ה"ל כמו שני ספיקות ולקולא. וא"ת א"כ מאי טעמא דר' יהודה דאף שנאמר רוב חתיכות של ארבעה מיני דמים הן מ"מ סמוך מיעוטא דחתיכה של שאר מיני דמים הן לפלגא דאפי' אם הוא מארבעת מיני דמים שמא חתיכה הוא ולא דם וה"ל רובא לקולא י"ל אפשר הא דעביד דם דקריש ונעשה חתיכה הוי יותר מפלגא ומש"ה לר' יהודה טמאה ולרבנן מצטרף הפלגא דחתיכה של שאר מיני דמים הן להך מיעוטא דשל ארבעת מיני דמים נמי יוכל להיות שאינו דם דקריש כ"א חתיכה ומש"ה ה"ל רובא לקולא. ומ"מ הרי להתוספות והרמב"ן והר"ן אמרינן בספק שקול אוקמיה אחזקת טהרה כנ"ל ואפ"ל טעם לזה דמוקמינן הכא על חזקת טהרה [עי' מפתח] והוא משום דמדאורייתא אמרינן דם ולא כתם אף אם אין הספק שקול כלל. אף שזהו רק בנמצא בבגדה לבד. משא"כ הכא דחזיא מגופה מ"מ כשיש ספק שקול מעמידין על חזקת טהרה. ועוד אפ"ל דעד שאינו בדוק ואשה שיש לה מכה אפי' את"ל דטמאה ה"ל רק כתם וכ"כ הרשב"א בתה"ק ריש שער הרביעי שכל אלו נכללין בכלל כתמים כו' ע"ש. וכ"כ בתה"א בהקדמתו אל בית הנשים שער הרביעי וא"כ אף שאין לזה דין כתם ממש שהרי אפי' בכתם ממש בבשרה מחמירין טפי מבחלוקה כ"ש וק"ו ברואה מגופה אפי' ע"י עד שאינו בדוק ומכה. אלא מיהת מהני לאוקמא אחזקה חזקת טהורה בספק אף מכאן ולהבא אף שהחזקה גרועה כיון דמגופה קחזיא. ומ"מ להפוסקים דקולא דכתמים משום שלא הרגישה א"א לומר כן על מכה במקור. וא"כ עכצ"ל משום חזקת טהרה שהיא חזקה גמורה. ועוד קצת ראיה מהא דמשני ריש נדה אמקוה התם איכא תרתי לריעותא הכא איכא חדא לריעותא ומש"ה גבי מקוה טמאה ודאי והכא רק תולין לפ"ד הלל. והרי התם נגד התרתי ריעותא איכא חדא חזקה המנגדת להם דהיינו העמד מקוה על חזקתו וי"ל אוקמה חזקה להדי חזקה ונשאר רק הריעותא ומ"מ טמאה ודאי א"כ ה"נ את"ל דליכא חזקה לקולא כיון דמגופה קחזיא נשאר רק הריעותא והל"ל גם כן טמאה ודאי אעכצ"ל דמכל מקום לא בטלה החזקת טהרה לגמרי אפילו לגבי תרומה וקדשים כו':

קיצור. שיש ראיות מהא דקי"ל וסתות דרבנן דשפיר אמרי' אשה בחזקת טהרה עומדת וכ"ד התוספות והרשב"א וכ"ד הרמב"ן והר"ן רפ"ג ואפשר לומר טעם הקולא בספק אחזקת טהרה אף על גב דאתתא מגופה קחזיא כיון התורה הקילה כאן בספק דם ולא כתם. לכן אף באינו כתם הקילו כשיש חזקת טהרה:

וומעתה נשוב להא דהרואה דם במ"ר דא"כ די"ל העמד אשה על חזקתה קשה מ"ט דר"מ דהא ה"ל חזקה ורובא לקולא כנ"ל. אך באמת הס"ט בחידושיו רפ"ט דנדה הקשה עמ"ש הר"ן בתשובה סי' מ"ט דטעמא דר"מ דאזיל לשיטתיה משום דחייש למיעוטא דא"כ אמאי מטמא ר"מ משום נדה כדמסיק הש"ס לעיל די"ד. ועוד הקשה הס"ט וז"ל ועוד מה יענה הר"ן לר' שמעון דס"ל כר' מאיר ועדיפא מר"מ דס"ל אפי' ביושבת ואפי' בס"ס מטמא ומעולם לא שמענו דר' שמעון חייש למיעוטא עכ"ל. ובאמת שיש לתמוה ביותר על הר"ן שכתב ור' יוסי מטהר בכל ענין משום דלא חייש למיעוטא עכ"ל. ואיפכא שמיעא לן בגמרא דיבמות דס"ז גבי בת ישראל שניסת לכהן והניחה מעוברת דר' שמעון לא חייש למיעוטא ור' יוסי חייש למיעוטא כמש"ש בגמרא והכא בחוששין למיעוטא קא מיפלגי וע"ש בתוס' ד"ה אין חוששין ובחידושי הרשב"א שיישבו המקומות בש"ס דמשמע דר' יוסי לא חייש למיעוטא וכ"ה בחי' הרמב"ן וכ"כ התוס' בנדה ר"פ בנו"כ. אך בחי' הריטב"א כ' ג"כ בע"א. וא"כ לפ"ז יפלא מאד איך ר"ש ור' יוסי החליפו שיטתם מהקצה אל הקצה:

קיצור. (קושיא על הר"ן דהא ר' שמעון דס"ל כר"מ לא חייש למיעוטא ור' יוסי מצינו דחייש למיעוטא ביבמות דס"ז):

א"ו צ"ל טעמא דר' מאיר ור' שמעון אינו כלל מצד דחיישי למיעוטא אלא כדפרש"י די"ד ע"ב וז"ל ומדקאמר ר"מ עומדת טמאה ואע"ג דאיכא לספוקינהו במקום מי רגלים כיון דרגלים לדבר דדחיק לה עלמא וחזקת דמים מן המקור מיטמיא ה"נ (גבי עד שאינו בדוק) מיטמיא עכ"ל. והנה מלשון רש"י יש לשמוע תרתי. הא' דלר' מאיר אין הענין כמ"ש הר"ן שאין החשש שמא הדור מי רגלים למקור ואייתי דם רק ע"ד דחיישינן למיעוטא. אלא שהוא ספק ממש שמא בא מהמקור שמא בא ממקום מ"ר וכמ"ש רש"י דאיכא לספוקינהו כו'. הב' דמשום דחזקת דמים מהמקור מסייע להחשש דילמא הדור כו' מש"ה טמאה נדה. והשתא א"ש דאף ע"ג דר' שמעון ל"ח כלל למיעוטא הכא מטמא נדה ואפי' ביושבת דלא שייך כלל דילמא הדור כו' מ"מ מהך דחזקת דמים מהמקור מטמא. ואע"ג שיש חזקת טהרה דאשה בחזקת טהרה עומדת לא מהני לר' מאיר משום דהך חזקת דמים מן המקור ה"ל רובא כמ"ש הס"ט שם ורובא עדיף מחזקה:

קיצור. (אלא כאן י"ל החששא יותר ממיעוטא כיון דרוב דמים באים מהמקור לכן לר"מ טמאה נדה ממש):

וטעמא דר' יוסי דמטהר ג"כ א"צ לומר משום דפליג על ר"מ לומר דה"ל כמו רובא שבא ממקום מ"ר דמצינו למימר דאפילו הוא ספק יטהר דהא הגמ' אמרה דעד שאינו בדוק שוה עם הרואה במ"ר ור' יוסי דמטהר ברואה במ"ר כמ"כ מטהר בעד שאינו בדוק וכמ"ש התוס' נראה דלגמרי מטהר כו'. והיינו אפי' ביותר מכגריס וכ"כ הרז"ה והרמב"ן והרשב"א מעיקר ההלכה עי' ב"י סי' ק"צ. וגבי עד שאינו בדוק פשיטא שא"א לומר שיש רובא לומר דמעלמא אתיא הדם מה גם להתוספות והרשב"א שהיה בדוק מתחלה כו'. ועכצ"ל שם הטעם כמ"ש הרשב"א בתה"ק אשה זו בחזקת טהורה עומדת ועד זה אינו בדוק אף ע"פ שבדקה א"ע בו מספק לא נטמא אותה. הרי דאע"ג שיש ספק מטהר מצד חזקת טהרה. וה"נ ס"ל לר' יוסי גבי רואה מ"ר דהא מוכח בגמ' דחד טעמא הוא. רק צ"ל דס"ל דלא שייך לומר שחזקת דמים מן המקור מסייע להך ספיקא דמהמקור הוא. דהא אע"פ שרוב דמים מן המקור מ"מ כיון שבא עם מ"ר יש לספק לכל הפחות ספק שקול שמא בא ממקור מי רגלים. וה"ל המי רגלים שבאו מהאשה כעד שאינו בדוק. מיהו הרשב"א בתה"א כ' לר' יוסי כיון דבשעת צרכיה אתא הדם חזקה עם המים בא. וכ"כ התה"ק שחזקת דם שיצא עם המים משביל המים בא וטעם זה נצרך ודאי להאומרים דבעד שאינו בדוק טמאה משום כתם והכא טהורה לגמרי וצ"ל הטעם כנ"ל. ומעתה נשוב לנ"ד דאין תיובתא מהא דר' מאיר לומר דליכא חזקת טהרה דעד כאן לא שמענו לר' מאיר רק דלא חייש למיעוטא כשיש חזקה דמסייע לה לרובא. אבל כשיש ספק שקול אע"ג דחזקה מסייע י"ל לא מהני לר"מ וכ"מ מהסוגיא דר"פ בתרא דיבמות וגם בעירובין פ"ג דל"ו ע"א התם תרתי חזקה הרי בספק א' לא מוקמינן אחזקה לר"מ. וא"כ החשש דילמא הדור כו' ה"ל ספק לכן לא מהני החזקה גם י"ל דלר"מ חמור יותר מספק דמחזיק ליה יותר מהמקור כיון דרוב דמים מהמקור כנ"ל. והא דדם ולא כתם ודאי מודה ר' מאיר משום דבכתם ממש גזה"כ הוא. משא"כ ברואה מגופה. אבל עכ"ז י"ל דלא פליג ר' מאיר דיש לה חזקת טהרה א"נ אפ"ל ר"מ ס"ל דחזקה גרועה היא כיון דמגופה קא חזיא ואע"ג דמסתמא לא פליג ר' מאיר על המשנה דט"ו ע"א כל הנשים בחזקת טהרה לבעליהן. והמשנה ספ"ד דל"ח סע"ב כל אחד עשר יום בחזקת טהרה. והמשנה פב"ת דס"ח ע"א נדה שבדקה א"ע כו' ה"ה בחזקת טהורה כו'. אפילו בשניים לנדתה כו'. ה"ה בחזקת טהורה. הרי מבואר דאמרינן אשה בחז"ט עומדת זהו כשלא אתרעי החזקה כלל. אבל היכא דאתרעי י"ל ס"ל לר' מאיר כיון דחזקה גרועה היא לא מוקמי' אחזקה ור"מ לטעמיה דס"ל וסתות דאורייתא כדאיתא בגמרא פכה"י דט"ז ע"א והיינו משום דחזקת טהרה גריעא ליה ולכן גם באשה שאין לה וסת ס"ל לר' מאיר דאסורה לשמש בספ"ק וספ"ד דל"ח ע"א ואנן לא קיי"ל כר' מאיר לא באשה שאין לה וסת ולא בוסתות דקיי"ל וסתות דרבנן ע"כ י"ל דאזלי' בתר חזקת טהרה וכנ"ל ס"ד:

קיצור. לר' יוסי י"ל משום דה"ל כדין עד שא"ב. ומשום חזקת טהרה מטהרה ויצא לנו דאמרי' שפיר גבי אשה ג"כ אוקמה בחזקת טהרה גם י"ל דר"מ לשיטתיה גבי וסתות דאורייתא וגבי אשה שאין לה וסת ואנן לא קיי"ל כוותיה: