סימן קלז

אסימן קלז

אשה שיש לה וסת קבוע ואחר ספירת ז"נ ביום טבילה מזדמן שזב ממנה ליחה לבינה הנק' שלייאם ובתוך הליחה יש איזה טפות דם וכן הוא אצלה זמן רב עד שאחר כל וסת אין לה ימי טוהר רק שלשה או ארבעה ימים. והיא האשה ובעלה אין לה ולד עדיין ע"כ שואלים אולי יוכלו למצוא איזה היתר כדי שיוכל לבוא עליה סמוך לטבילתה מוסתה שאין אשה מתעברת אלא סמוך לטבילה כדאיתא בנדה דל"א דמשמע סמוך לטבילתה שאחר וסתה:

הנה שאלה זו הוא כעין השאלה בתשו' שב יעקב סי' מ' וסי' מ"א שנשאל באשה שזב ממנה ליחה לבינה שקורים הנשים שלייאם ומצוי נמי בשאר נשים רק באשה הזאת שכיח ביותר אותה הליחה וע"י הרגשת אותה ליחה צריכה לבדוק א"ע ובפרט בימי ליבונה והיא מוצאת על עד הבדוק בתוך אותה ליחה טפין קטנים אדומים עגולים וארוכים רק דקים מאד ולפעמים ג"כ נמצאים כתמים אדומים גדולים בתוך הליחה. ורוב פעמים נמצאת על העד רק ליחה לבינה ודרך המיעוט שנמצאת בתוכן אותן טפין דם כנ"ל עכ"פ כמעט אין יום או יומים פנוי שלא נמצא אותן טפין או כתמים דם. ואינה יכולה לספור ז"נ. והרופא מומחה יהודי אמר שלדעתו זה הדם בא מחריפות של אותה הליחה כי זה בדוק ומנוסה אצל הרופאים שאותה ליחה לבינה הוא דבר חריף מאד ובשר של אותו מקום הוא רך בטבע מאד ובדבר מועט נפגם ונפצע בבשר עד שיוצא מעט דם כאשר דרך בני אדם שיוצא מעט דם מהבשר שבין השיניים אף שאינו מרגיש כאב הואיל שהוא רק דבר מועט ה"ה באותו מקום כן הוא ואותה האשה יש לה וסת קבוע כדרך כל הנשים עכ"ל השאלה שם. והנה השב יעקב כ' להתירה לבעלה מצד דיש שני ספיקות להקל דדברי הרופא שאמר שדם זה בא ע"י היזק ליחה לבינה נחשב עכ"פ לספק דאף שלא נסמוך על דבריו להחזיק זה לודאי מ"מ נחשב לספק וה"ל כמו ספק מן המקור ספק מן הצדדים. ואת"ל מן המקור ושלא כדברי הרופא שמא לא יצא הדם בהרגשה דהיא טהורה מן התורה דהא בנד"ז אין מרגשת רק זיבת דבר לח דהיינו השלייאם. ועי"ז בודקת א"ע ומוצאת הליחה והטפין וא"כ אין זה לכל היותר רק ספק הרגשה. לא מיבעיא לפי פשטא דסוגיא דגמ' ר"פ הרואה כתם דלא סגיא כלל במה שהרגישה זב ממנה דבר לח שיהי' זה נק' שתרגיש בבשרה כ"א דהרגשה היינו שהרגישה בגופה כגון שנזדעזעה כמ"ש הרמב"ם (וזהו כעין ההרגשה שנזכר בנדה דמ"ג א' גבי שכבת זרע שכל גופו מרגיש בה והוא ג"כ מימרא דשמואל. וכן במשנה ר"פ יוצא דופן היה אוכל בתרומה והרגיש שנזדעזעו אבריו. וכמו"כ י"ל הוא ענין ההרגשה שהצריך שמואל גבי נדה. וכ"ה פשט ל' אשה מרגשת בעצמה הנז' בנדה דף ג' ע"א ודף ד' ע"ב) או בשאר דברים שהרגישה בגופה ולא במה שזב ממנה דבר לח שלפ"ז ודאי לא הוי בנ"ד הרגשה הואיל דלא הרגישה כלום בגופה רק מה שזב ממנה. אלא אף אם י"ל דהרגשת שזב ממנה זו הוה הרגשה דאורייתא. מ"מ י"ל בנ"ד הואיל דמצאה תמיד הטפות דם בתוך הליחה לבינה שזב ממנה יש לתלות ההרגשה בזיבת הליחה לבינה כו'. ובפרט שהליחה לבינה הוא הרבה והדם הוא מועט לא נניח לתלות הרגשת הזיבה בליחה המרובה ולתלות בט"ד המועט. ועכ"פ מידי ספיקא לא נפקא. וה"ל שני ספיקות להקל. וכמו ספק ספיקא כזו הביא הש"ך בסי' ק"י בדיני ס"ס אות ט"ז והגאון מוהר"ר יהודא בשב"י שם הקשה להשב יעקב ממ"ש הרמב"ם רפ"ט ואם לא הרגישה ובדקה עצמה ומצאה דם לפנים בפרוזדור ה"ז בחזקת שבא בהרגשה. וא"כ בנד"ז שמוצאה הט"ד והליחה ע"י בדיקת עד ה"ז בחזקת שבא בהרגשה ומ"מ הסכים להקל דע"כ צ"ל דאף דהרמב"ם כתב שחזקתו בהרגשה. מ"מ ודאי לא הוה כו' ור"ל דאינו רק ספק דאורייתא ולכן כשיש עוד ספק דהיינו ממ"ש הרופא שהליחה מוציאה הט"ד מהבשר יש להקל מצד ס"ס עכת"ד הנאמרים בתשו' שב"י סי' מ'. והנה בסי' מ"א בתשו' המחבר למהררי"מ הנ"ל כ' דאף את"ל דלהרמב"ם אמרינן שחזקתו ודאי בהרגשה היינו ע"י בדיקת עד ומשום דאמרינן ארגישה וכסבורה הרגשת עד הוא. משא"כ בנ"ד דלא בדקה א"ע רק היכא שהרגישה תחלה דבר לח וזיבה באותו מקום וזה הי' ודאי בלא הרגשה שעדיין לא הי' עד שם כו' ע"ש ומהררי"מ שם מסכים לדבריו. והנה לדבריהם בנ"ד ג"כ יש להקל דהגם שנ"ד ל"ד ממש לשאילתם יען דשם מיירי שהליחה לבינה שכיח טובא באותה האשה ובשאילתנו אין הליחה רק כמו אצל שאר נשים מ"מ טעם הקולא שייכא בנד"ז כמו בנדון שלהם דהא הספק שמא אין זה נק' הרגשה לפי שמרגשת רק זיבת דבר לח ואותו דבר לח רובו ככולו ליחה רק טפת דם מעורבת בו. היא בנד"ז כמו בנדון ההוא. והספק השני שמא הליחה ע"י חריפותה הוציאה הט"ד מבשר של אותו מקום ג"כ שייך בנ"ד דאף שאין הליחה זב כ"כ תדיר שייך לומר כן. אלא דלכאורה יש לפקפק בלא"ה על ספק השני כיון דרוב פעמים נמצא על העד רק ליחה לבינה בלא דם הרי עינינו רואות שברוב פעמים אין חריפות הליחה מוציאה כלל טפות דם א"כ מנלן לבדות שכשנמצא ג"כ במיעוט פעמים טפות דם שהליחה בחריפותה הוציאה הטפות מבשר המקור. אמנם מ"מ יש עוד ספק שני שהמציא שם בסי' מ"א הגאון הרופא מו' ליב ממענץ בתשו' להמחבר שב"י שי"ל שהליחה הלבינה והט"ד אינן זבים דרך המקור אלא דרך צואר הרחם יען מה שארז"ל שחזקת דמים מהמקור היינו דם ממש משא"כ כאן דליכא חזקת דם כלל אלא חזקת הלובן והטפות דמים נגררים אחר הלובן כיון דבאים עם הלובן ובלובן ודאי י"ל שבא דרך גידי צואר הרחם ואין לומר ע"ז חזקתו מהמקור עכ"ד. וא"כ כשתצרף לזה ספק דהרגשה דשייך בנד"ז ג"כ הוי שני ספיקות ויש להקל לדעת השב"י ומהררי"מ הנ"ל:

קיצור. (הגאונים בתשו' שב יעקב סי' מ' התירו בנדון כזה משום ספק ספיקא בדאורייתא ספק דהרגשה וספק שמא אין הט"ד מן החדר כ"א שהליחה בחריפותה הוציאה הדם מהבשר הרך וכה"ג שמא אין הליחה כלל מהמקור. וספק א' בדרבנן):

בוהנה במ"ש השב"י בסי' מ' שיש לתלות ההרגשה בליחה לבינה כמו דתלינן במי רגלים אליבא דשמואל דמשני מתניתין בריש הרואה לעולם דארגישה ואימור הרגשת מ"ר היא כו' זכינן לדין אע"ג דהרגישה הואיל דאין דרך לצאת דם עם מ"ר תלינן ההרגשה במי רגלים ה"ה בנ"ד כו'. אין ראייתו נכונה כלל שהרי הכא בא לומר דאף את"ל שהדם עם הליחה לבינה באים מהמקור והוא דם נדה עכ"ז שמא אין זו הרגשה לדם ומה שהרגישה זהו רק הליחה לבינה וע"ז אין שום דמיון מתירוץ הגמ' אימור הרגשת מ"ר היא דהתם הכי פירושו דתלינן שלא הרגישה יציאת דבר מהמקור ולא יצא דבר מהמקור כלל כ"א שהרגישה זיבת מ"ר ובאמת שבהרגשת מ"ר הוי ג"כ הרגשת הדם שבתוך המ"ר אלא דמה איכפת לן שהרגישה בדם זה הנמשך ממקום השתן אין זה דם החדר. וזה שפיר דכיון שאין דרך דם נדה לצאת עם מי רגלים. ותלינן דהדם נמשך ממקום השתן מש"ה תלינן דההרגשה הי' ג"כ בכללות המשקה היוצא ממקום השתן ומה שנדמה לה שהרגישה משקה היוצא מן החדר טעות הוא. משא"כ בנד"ז לפי מה שאנו תופסים שהליחה לבינה עם הטפי דמים יצאו מהחדר א"כ זה שנאמר שההרגשה היא על ליחה לבינה ולא על טפי דמים דם נדה שיצאו מהמקור עם הליחה. זה אינו דמיון לדין הגמרא הנ"ל שנוציא זה משם. והנה אח"כ נסתייע השב"י על סברא זו מתשו' בית יעקב סי' קס"ז שכ' סברא זו הואיל שמצא הקורט דם עם הלובן תלינן שההרגשה הי' מן הלובן ולא מן הקורט דם ולא כ' ראי' ע"ז מהגמרא הנ"ל רק כתב שיש ראי' מדברי התה"ד ע"ז. וראי' זו דחה מהררי"מ בשב"י שם סס"י מ'. אך מ"מ נ"ל שיש לקיים ראיה זו מהגמ' הנ"ל שהביא השב"י אבל באופן אחר. והוא דכל השקלא וטריא דהכא הוא ע"פ צד את"ל דהרגשת זיבת דבר לח נמי נק' הרגשה גבי נדה אבל את"ל דהרגשה היינו שתרגיש בגופה שנעקר ממנה דם כהרגשת יציאת מי רגלים או שכבת זרע. אז ודאי בנד"ז ליכא הרגשה כמו דמיירי השב יעקב שמרגשת רק שזב ממנה ליחה ואין שום הרגשה אחרת כ"א זו. ולכן את"ל דהרגשה היינו דוקא הרגש בגוף א"כ אין ספק דנקרא רואה שלא בהרגשה. אלא שאנו חוששין להסברא דהרגשת דבר לח הוי נמי הרגשה גמורה. ועל הרגשה זו שפיר יש ראי' גמורה מהגמרא הנ"ל דהיכא דהדם יוצא מעורב עם מ"ר שהם רבים הרבה יותר מהדם אזי אע"פ שהרגישה זיבת דבר לח אין זה נק' הרגשה לגבי הדם כלל משום דתלינן ההרגשה שהרגישה זיבת דבר לח שזהו הרגשת מי רגלים שהם הרבים ואין זה נק' הרגשה לגבי הדם (כי בכלל מאתים מנה ואין זה מוסיף כ"כ הרגש לחלוחית על לחלוחית מי רגלים וכלא חשיב) אע"פ שאם הי' הדם יוצא בפ"ע הי' מה שמרגשת זיבת לחותו נמי נק' הרגשה זה לכאורה מוכרח מהגמרא שם דהנה זה יפה הקשה השב"י שם סי' מ' בתשו' למהררי"מ (דס"ג ע"א) וז"ל לא אוכל להבין סוגיא דר"פ הרואה כתם דפריך אשמואל ממתניתין האשה שהיא עושה צרכיה וראתה דם אם עומדת טמאה כו' היכי דמי אי דארגישה יושבת אמאי טהורה אלא לאו דלא ארגישה וקתני עומדת טמאה לעולם דארגישה כו' ע"כ. ואי אמרת דאין הרגשת נשים רק מה שמרגישין שזב מהן דבר לח מאי קאמר אי דארגישה הלא ע"כ שהרגישה שזב ממנה דהלא מ"ר זבין ממנה כו'. א"כ כיון דמיירי שהדם יוצא עם מ"ר ע"כ הרגישה שזב ממנה דודאי א"א להבחין בשעה שזבין ממנה מ"ר שזב הדם ממנה בפ"ע. ומכ"ש שאין להבין מאי קאמר אי דלא ארגישה כלל כו' האיך שייך לומר דלא ארגישה הלא ע"כ הרגישה שזב ממנה מ"ר. אע"כ דהאשה שנפתח מקורה הוא דבר בפ"ע ולא סגי במה שהרגישה זב ממנה דבר לח עכ"ל. ולכן אם באנו לקיים דברי האומרים דגם הרגשת זיבת דבר לח הוי הרגשה. צריכים אנו לומר כך דודאי עיקר הרגשה זהו הרגש בגופה כמ"ש הרמב"ם. וזהו רוב ההרגשה בנשים בשעת יציאת דם וסת וכמו שע"ז כיונו בגמ' באמרם אשה מרגשת בעצמה כו'. ואמרו אגב צערא מתערא דזה אינו שייך רק בהרגשה הזו. אבל מ"מ לענין זה דבעינן שתרגיש בבשרה סגי אפי' רואה שלא בהרגשה הנ"ל כ"א שמרגשת שזב על בשרה דבר לח. ולפ"ז שפיר מקשה הגמ' שם אשמואל היכי דמי אי דארגישה הרגש הגוף יושבת אמאי טהורה ואי דלא ארגישה הרגשה זו עומדת אמאי טמאה מאחר דבעינן הרגשה דוקא והרי לא הרגישה ואי משום דהרגישה זיבת דבר לח וזה נמי נק' שתרגיש בבשרה מ"מ הכא גבי דם היוצא עם מ"ר ודאי לא מהני כלל הרגשה זו דזיבת דבר לח משום דאין זה הרגשה כלל לגבי הדם כיון שעיקר הרגשה זו עכשיו היא מחמת המ"ר שהם העיקר ולחלוחית הדם טפל ובטל במיעוטו לגבי הרגשת זיבת המ"ר אין זה נק' הרגשה לגבי הדם. וא"כ אף בעומדת אמאי טמאה דאף דהדור מ"ר למקור ואייתי דם כיון דלא הרגישה טהורה והרגשת מלחלוחית זה ממ"ר דהדור למקור כו'. וא"כ לפ"ז מוכרח הסברא הנ"ל של הבית יעקב ושב יעקב דגבי הרגשה זו דזיבת דבר לח כשהדם טפה מעורב בליחה לבינה אין זה נק' הרגשה לגבי הדם דעיקר הרגש זיבת דבר לח הוא הליחה לבינה כו':

קיצור. ראיית השב"י דתלינן ההרגשה בהליחה לבינה כמו דאמרינן אימור הרגשת מ"ר הוא אינה ראיה דהכא ששניהם באים מהמקור אינה דומה לשם דבאנו לומר שהדם אינו מהמקור. דברי הבית יעקב ג"כ אין לו ראיה רק מ"מ זהו לגבי הרגש הגוף. אבל לגבי הרגשת זיבת דבר לח שפיר מוכרח מהגמרא דכשיש הרגש זיבת מי רגלים אף שבכללן גם דם המקור כגון דהדור מ"ר למקור ואייתי דם אין זה חשוב הרגשה. דהיינו הא דפריך ואי דלא ארגישה כו'. וא"כ כמו"כ בטפת דם המעורב בליחות הרבה אף ששניהם מן המקור כשאין כאן הרגש הגוף רק הרגש זיבת דבר לח צדקו דברי השב"י דתלינן ההרגשה בהליחה לבינה שהיא הרוב:

גמיהו ראיה זו אינה מספקת רק על הרגשה דזיבת דבר לח אבל גבי הרגש הגוף י"ל דחשוב הרגשה גם להט"ד אע"פ שהוא מועט וכ"מ בתה"ד סי' רמ"ו במ"ש מ"מ בנ"ד הואיל ומצאת לחלוחית דלובן על העד אמרינן דההיא טפת לובן הוא דארגישה כו'. ור"ל ותלינן שלא היה טפת דם כלל משמע הא אילו היה טפת דם כחרדל ונתקנח או נמוק היתה טמאה מדאורייתא ולא אמרינן כיון שהלובן היה הרבה יותר מט"ד כחרדל תלינן ההרגשה בלובן כו'. וא"כ ה"ל כרואה ט"ד שלא בהרגשה. אלא ודאי לא אמרינן הכי ואילו היה ט"ד כחרדל הי' טמאה מדאורייתא אף שהיה ליחה לבינה הרבה יותר והיינו משום דשם הרגישה שנפתח מקורה. ובהרגשה כזו לא נבדה מלבנו להקל לתלות ההרגשה בהלובן אף שהוא רב יותר מהטפה כחרדל. (והבית יעקב לא דקדק בדברי התה"ד. וכמו שהשיגו הגאון מוהררי"מ). רק כשאין הרגשת פתיחת המקור כלל רק הרגשת זיבת דבר לח. אז כשבאנו לומר דזה נמי נקרא הרגשה ע"ז שפיר י"ל דכשהטפה מעורבת בהרבה לובן ודאי אין זה נקרא כלל הרגשה לגבי הטפה. ועפ"ז יש לדחות מה שהשיג הס"ט בחידושיו רפ"ח דנדה על דינו של הבית יעקב מסוגיא דרואה בשפופרת או בחתיכה דנק' הרגשה לגבי הדם ג"כ ולא תלינן ההרגשה בהחתיכה וז"ל בד"ה תרתי ש"מ. ומוכח דס"ל להש"ס דזה מקרי הרגשה נמי אע"ג שהיא הרגשת דבר אחר (דהיינו החתיכה) מ"מ כיון דדם נדה בתוכה כולא חדא הרגשה היא כו'. וא"כ בזה נסתר מ"ש בתשו' בית יעקב והסכים עמו הגאון אדמ"ו בספר שו"ת שב יעקב ברואה טפי דם מתוך זיבות ליחה לבינה דלא מקרי הרגשה דתלינן הרגשה בליחה לבינה שהוא הרוב. ולפמ"ש ליתא דזהו מקרי הרגשה עכ"ל. וגם אאזמו"ר הגאון ז"ל בקו"א לסי' קפ"ג בהג"ה ד"ה ע"ש בר"ן כ' וז"ל אבל בפלי פלויי מקרי הרגשה לשניהן בשוה דלא כשב"י בשם בי"ע גבי דם מעורב בליחות. דלא מקרי הרגשה לדם ע"ש דזה אינו דמ"ש מפלי פלויי עכ"ל. ולפמ"ש ודאי דבריהם נכונים בהרגשת הגוף שנפתח מקורה ובהרגשה זו ודאי לא מקילין לתלות ההרגשה בהחתיכה ולא בדם. ולא דמי למה שהקילו בגמ' רפ"ח לתלות בהרגשה זו ג"כ אימור הרגשת שמש או מ"ר ועד הוא דהתם היינו כשאפשר לומר שלא יצא דם מהמקור כלל וטעתה בההרגשה. אבל כשודאי יצא דם מהמקור רק שיצא ע"י חתיכה או שפופרת לא תלינן לתלות ההרגשה בהחתיכה והשפופרת ויש סברא ג"כ ע"ז כנ"ל דעיקר אשה מרגשת שייך יותר על דם נדה. משא"כ בדינו דהבית יעקב ושב יעקב דמיירי רק בהרגשת זיבת דבר לח דע"ז שפיר יש ראיה מהגמ' לתלות הרגשה זו במשקה המרובה. דאל"כ מאי פריך ואי דלא ארגישה כו' ומיירי גם בחששא דהדור מי רגלים למקור כו' מוכרח דהרגשת זיבת דבר לח תלינן רק בהמי רגלים שהן הרוב ואע"ג דאייתו דם מהמקור אין זה חשוב הרגשה להדם ונק' דלא ארגישה ואע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר מהא דאיתא בגמ' פרק יוצא דופן דמ"ג ע"א גבי הרגשה דקרי שאני התם כיון דרובא בהרגשה נפיק ור"ל כיון דרוב הקרי יצא ע"י הרגשה לכן גם המיעוט שיצא אח"כ בלא הרגשה נגרר אחר הרוב ומטמא. וה"נ י"ל גבי טפת דם המעורב במי רגלים דכיון דהרגשת זיבת דבר לח רובו ככולו ממי רגלים א"כ נגרר גם המיעוט אחר הרוב. ואינו נקרא הרגשה לגבי הדם. אבל אין לומר דאדרבה נידוק משם איפכא דאע"ג שהשיורי קרי יוצאים עם הרבה מ"ר מטמאים אף שודאי עיקר ההרגשה עכשיו משום מ"ר. זה ודאי אינו דהתם לא מטמאינן השיורי קרי משום הרגש יציאתן עכשיו דזה בלא"ה אינו נקרא הרגשה שם אלא דאע"פ שיצאו בלא הרגשה מטמאים כי נטפלו אחר עיקר הקרי שיצא בהרגשה ממש. ואינו ענין לנ"ד שהטפות דם אינו שיורי של הדם שיצא בהרגשה דומיא דקרי וע' בגמ' די"ט ע"ב לאפוקי האי שאינו מתעגל ויוצא כו'. (ולכאורה עוד קשה מהא דטמאה בהפילה חתיכה משום אין פתיחת הקבר בלא דם רפ"ג דנדה דף כ"א. והרי התם עיקר ההרגשה מחמת החתיכה. ויש לתרץ ג"כ כמ"ש דודאי בהרגש הגוף הדין כן דנקרא הרגשה לשניהם בשוה ודברי השב"י ובי"ע אמורים בהרגש דזיבת לחלוחית שבזה מוכרח לומר כן מהגמ') וגם כיון דבלאה"נ הרבה פוסקים ס"ל דלשמואל בעינן הרגשת הגוף דוקא וכמ"ש בשו"ת פני יהושע חי"ד סי' א' בשם מהרי"ו (וכמש"ל שהוא כעין ההרגשה שהצריך שמואל דף מ"ג גבי קרי ואף דטומאת הדם הוא כשמגיע בבית החיצון חוץ למקור מ"מ ההרגשה צ"ל בעקירה מהמקור דומיא דהרגשה דקרי שהוא עקירתן בפנים אף שעדיין אינן מטמאין כלל עד שיצא לחוץ מ"מ הרגשה זו שבתחלה היא הגורמת הטומאה אח"כ כשיצאו לחוץ. כמ"כ י"ל הכא דהרגשת עקירתן מהמקור גורס הטומאה אח"כ כשיגיעו בבית החיצון) אלא דבאנו לחוש לסברא זו ג"כ דהרגשת זיבת דבר לח נמי נק' הרגשה משום דמ"מ שתרגיש בבשרה הוא ע"כ ע"ז אין לחוש כשהוא באופן הנ"ל דהבי"ע ושב"י כנ"ל:

קיצור. מיהו גבי הרגש הגוף אין לחלק כן. אלא דאפי' רובו ליחה לבינה ומיעוטו ט"ד אם הרגיש גופה חשוב הרגשה גם לגבי הט"ד וכמו שהביא הס"ט ראיה מחתיכה דממעטינן לה מטעם אחר ולא משום הרגשה. וכן ראיה מפלי פלויי. ומענין אין פתיה"ק בלא דם רק לגבי הרגשת זיבת דבר לח אף להאומרים דזה חשוב הרגשה. ע"ז י"ל שאין זה חשוב הרגשה לגבי הטפת דם כיון דעיקר הרגשה זו הוא מהליחה והט"ד בטילה במיעוטה:

דואף שבתשו' שב"י סי' מ"א בתשו' הג"מ ליב ז"ל ממענץ הקשה טובא על שמואל דאומר עד שתרגיש והמשנה דפכה"י נמצא בפרוזדור כבר נתבאר במ"א ליישב הקושי' בד"ה אמר שמואל בדקה קרקע עולם וגם שם נתבאר דמ"ש הס"ט סס"י ק"צ אחד מן הטעמים דלית הלכתא כשמואל משום דלשמואל טעמא דכתמים טהורים מדאורייתא הוא משום דשלא בהרגשה אתיא. ואילו לר"ל טעמא אחרינא משום דמעלמא אתיא וכמ"ש רע"ק דם ולא כתם. נתבאר שם ג"כ דזה אינו דגם לשמואל צריך בכתמים לטעמא דרע"ק דם ולא כתם דהיינו דתלינן דמעלמא אתיא. והיינו כדי לטהר אף בזמן שא"צ הרגשה כגון בסופרת ז' נקיים דסותרת כשראתה אף בלי הרגשה וכמ"ש ג"כ בחוות דעת סי' קצ"ו סק"ג מ"מ הכתם טהור משום דלמא לאו מגופה חזיתיה. ובתשו' א' בדין הרגשה כתבתי שי"ל דהך דין דשמואל עד שתרגיש הוא ספיקא דדינא. וא"כ יש לצרפו לעוד ספק שיהיו שני ספיקות בדאורייתא. ומעתה נבוא לשאלתנו דבנ"ד שהטפת דם נמצא בתוך הליחה לבינה ע"כ יש ספק שקול שמא בא מצואר הרחם ולא מהמקור כמש"ל בתחלת תשובה זו בשם הגאון ממענץ כי מה שארז"ל חזקת דמים מן המקור היינו דם ממש כו' עיין לעיל והסכים עמו בזה ג"כ אאזמו"ר נ"ע וז"ל רק שבזה יפה כ' שטיפת דם המעורבת בליחות לא אמרינן חזקתו מן המקור אלא ספק שקול הוא שמא מהעלייה דמסתמא באה הטפה ממקום הליחות כמ"ש בסי' קצ"א בשם התוספות והרא"ש עכ"ל. אמנם על הספק האחר שהמציא בזה הגאון ממענץ דאולי הליחות באו מעצם המקור ולא מהגוף דרך גידי המקור וכיון דהליחות באו מהמקור עצמו וכן הדם הוא טהור. ע"ז חלק אאזמו"ר נ"ע שם הרבה מכמה טעמים דליחות אינן כמכה כו'. וגם כו' ע"ש. כמו שיובא לקמן סעיף ח'. ואפשר בנד"ז אפי' להגאון ממענץ י"ל שאין לצרף ספק זה כלל דדוקא התם שהשלאיים היה זב ממנה בתמידות וחשב לה חולי. ע"כ נסתפק שמא החולי בהמקור עצמו ולא בהגוף כו'. משא"כ בנ"ד שהשלייאם זב ממנה לפרקים כדרך שאר נשים. א"כ מהכ"ת לתלות שבאו מהמקור עצמו ולא כדרך שאר מיני דמים טמאים וטהורים היוצאים מהמקור שהן מותרות היוצאים מהגוף דרך המקור. וא"כ גם לדבריו לא שייך ספק זה כאן ועיין מזה לקמן סוף התשובה. ומיהו יש לצרף לזה הספק דהרגשה שכ' השב"י כיון שראתה השלייאם והט"ד בלי הרגשת הגוף ע"ד שנזדעזעה שכ' הרמב"ם רק שהרגישה זיבת דבר לח וכבר נתבאר דגם למ"ד דזה נק' הרגשה. מ"מ כיון שהטפת דם מעורב בהרבה ליחה תולין הרגשה זו דזיבה בהליחה שהוא הרוב והעיקר. וא"כ ה"ל רואה שלא בהרגשה דטהורה מדאורייתא לשמואל אף אם הליחה והט"ד באו מן המקור כנ"ל. ואף אם מצאה השלייאם והט"ד ע"י בדיקת עד לא אמרינן דחזקתו בהרגשה אלא דכסבורה הרגשת עד הוא כמ"ש בשב"י שם דהגאון מהררי"מ כ' דמ"מ מידי ספיקא לא נפקא וה"ל ס"ס עם הספק השני שמא לא בא מהמקור כלל. אולם זה אינו מספיק כ"כ לדידן שיש לנו דעות דלא קיי"ל כשמואל ולא בעינן הרגשה א"כ את"ל דג"כ יש ספק שמא נק' זה הרגשה ה"ל ספק זה דלהקל מצד הרגשה רחוק מאד ואינו ספק שקול שהרי יש בו כמו ס"ס להחמיר. אמנם השב"י עצמו שם כ' סברא אחרת דלא שייך בנד"ז לומר ארגישה וכסבורה הרגשת עד הוא כיון דבדיקת העד היה מחמת שהרגישה זיבת הלחלוחית כו'. א"כ הרי קדמה הראיה לבדיקת עד ואני מוסיף עוד סברא דזה שהוכרחו לומר דבבדיקת עד אע"פ שלא הרגישה אמרינן דארגישה וכסבורה הרגשת עד הוא אינו מוסכם כלל. וכמ"ש ג"כ הס"ט סס"י ק"צ. ומקור סברא זו ממ"ש הרמב"ם. ה"ז בחזקת שבא בהרגשה. ומוהררי"מ בשב"י כ' שזהו נגד הגמ' רפ"ח. וצ"ל דהוכרח לזה מסוגיא דאימור שחתה אימור איזדקרה כמ"ש הגאון ממענץ בשב"י שם. אמנם כן לפמ"ש במ"א תירוץ ע"ז שגם לשמואל בתוך ספירת ז"נ לזבה לא בעינן הרגשה (או בחרשת ושוטה בכל זמן דיינו לומר שחזקת הדם שבא בהרגשה ולא בפקחת האומרת שלא הרגישה) א"כ לפ"ז אין הכרח כלל לסברא זו. ולכן כשאומרת שלא הרגישה אין לחוש דלמא טעתה. כיון דאדרבה מצינו בגמרא דאפי' אי ארגישה מצדדי' להקל לפעמים לומר דלמא טעתה כו' ומשום העמד אשה על חזקת טהרה. א"כ איך נאמר שאפי' אומרת שלא הרגישה נחמיר דארגישה אלא דטעתה כו' ובפרט כיון שהיא רואה כן תמיד ע"י בדיקת עד לא שייך לומר דבכל פעם מה שאינה מרגשת היא טועה לתלות בהרגשת עד. וכמ"ש כ"ז בתשו' שב"י סי' מ"א בתשובה המתחלת יהודה שעילה. בד"ה אבל לא דמי ובד"ה וזה הוי קצת דמיון וכתבתי מכ"ז במ"א באריכות. ועמ"ש בגמ' די"ז אי בתר חששא אזלת אידי ואידי חששא הוא. וע"ז כ' התוספות ותימא דאדרבה כו'. ותירוצם לא שייך כאן גם הלכתא כלישנא דלא חיישינן לחששא כו'. ולכן מכל הלין י"ל דזה לא נק' הרגשה. אלא דיש פוסקים דס"ל דא"צ הרגשה. מ"מ ודאי מידי ספיקא לא נפקא. וה"ל שני ספיקות להקל מדאורייתא בצירוף הספק דשמא לא בא מהחדר וחד ספק בדרבנן וכמ"ש השב"י שם. אך בנד"ז במה שרואה תוך ז"נ י"ל שאין לצרף קולא זו לפמשנ"ת למעלה שי"ל דתוך ז"נ מודה שמואל. ובתשובה א' צדדתי להקל לענין כאשר תולין במכה שלא בשעת וסתה שהקשו אחרונים בענין ז"נ איך חשיבי ספורים למ"ד דבעינן ספורים לפנינו. וכתבתי שיש לצדד גם לפי דבריו משום דמאחר שאין מטמאין אותה רק בשעת וסתה שאז היא נדה ונדה א"צ ז"נ כלל מן התורה ואף שרבנן הצריכו ז"נ יש להקל כמ"ד דלא בעינן ספורים ודאים כ"א מוחזקים בטהרה. ומעתה י"ל כמו"כ בנד"ז אם נאמר שאינה טמאה רק בשעת וסתה. א"כ א"צ ז"נ מן התורה ואף שמד"ס צריכה ז"נ סמכינן שהם נקיים מצד הס"ס. והגם שבז"נ י"ל דסותר גם בלי הרגשה מ"מ נשאר עכ"פ ספק א' בדרבנן דאולי אינו מן המקור כלל ובצירוף החזקת טהרה ההכרח לסמוך ע"ז באין ברירה באיסור דדבריהם. ועוד היה נ' להקל כי מלבד הקולא מצד שלא בהרגשה כיון דעכ"פ דטפת דם המעורבת בליחות לא אמרינן חזקתו מן המקור אלא בספק שקול הוא שמא מהעלייה. וא"כ בספק שקול י"ל העמד אשה על חזקתה ואשה בחזקת טהורה עומדת. וכמבואר מדברי התוספות די"ז סע"ב סד"ה ואין שורפים הביאם אאזמו"ר נ"ע סי' קפ"ג סס"ק א'. וכ"ד הרשב"א בתה"ק והארוך בית הנשים שער ד' גבי דין בדקה א"ע בעד שאינו כו' אשה בחזקת טהורה כו'. מספק לא נטמא אותה כו'. וכ"כ שם עוד סוף שער הנ"ל גבי אבל יש לה מכה מותר כו' לפי שהאשה בחזקת טהורה עומדת. וכן מהא דקי"ל וסתות דרבנן מוכרח דאמרינן אשה בחזקת טהורה עומדת וכ"נ דעת הרמב"ן והר"ן בחידושיהם ר"פ המפלת חתיכה וא"כ ביש שני ספיקות בדאורייתא וחזקה יש לצדד. ובתשו' אחת המתחלת שייך להמשנה רפ"ט האשה שהיא עושה צרכיה הארכתי בדין זה:

קיצור. די"ל שיש כאן שני ספיקות בדאורייתא וספק א' בדרבנן ונוסף ע"ז אשה בחזקת טהרה עומדת. היינו הספק א' בדאורייתא היינו כיון שי"ל שאין זה הרגשה כלל. א"כ ה"ל ספק שמא קיי"ל כשמואל דבעינן הרגשה. הספק הב' שמא השלייאם לא בא מהמקור כלל משום דבשלייאם לא אמרינן שחזקתו מן המקור. וגם י"ל דאוקמא אחזקת טהרה כמו בעד שאינו בדוק לפ"ד הרשב"א:

הואין להקשות הלא במוצאה דם תוך מי רגלים נחלקו ר' מאיר ור' יוסי. ואע"ג דקיי"ל כר' יוסי שאני התם דמי רגלים באים ודאי ממקום אחר וחזקה עם שביל המים בא הדם ועכ"ז יש מחמירים בעומדת ושותתת. וזה שנמצא הדם תוך השלייאם אם נטהר א"כ נדמהו למוצאה דם תוך מי רגלים. ולא קרב זה אל זה. כמבואר למעיין בגמרא ופוסקים. אך ע"ז יש להשיב דהא התם גבי מי רגלים ס"ל להרמב"ם והרמב"ן והש"ע דאפילו אם הרגיש גופה ונזדעזעה טהורה. משא"כ בנד"ז יסוד הקולא משום שלא הרגיש גופה כלל דעשינו זה לספק מצד עצמו כנ"ל. אך יש להקשות על סברא זו שכ' הג"מ ליב ממענץ דמסתמא באה הטפה ממקום הליחות. וכיון דבהליחה יש ספק שמא אינה מהמקור. א"כ ה"ה על הט"ד יש ספק שקול. דא"כ גבי מוצאה דם במ"ר נימא דלר' יוסי אין שום ספק כלל שבודאי לא בא הטפה מהמקור דמסתמא באה הטפה ממקום מ"ר כדרך שאנו אומרים בטפה שבתוך הליחה. וא"כ איך מדמה לה הש"ס די"ד לעד שאינו בדוק ואמרו וכשטיהר ר' יוסי בעד שאינו בדוק אזיל לשיטתיה דטיהר במוצאה תוך מ"ר ומה ענין זה לזה הא בעד שאינו בדוק יש בודאי ספק שמא בא הדם מהמקור. וגבי מוצאה תוך מ"ר אין שום ספק כלל כיון שאנו אומרים דממקום המ"ר ודאי בא הטפה. אעכצ"ל דאין זה חזקה כלל לומר דודאי בא הטפה ממקום מ"ר ומידי ספיקא לא נפקא וא"כ וא"כ לפ"ז גם ט"ד המעורבת בליחה יש לספק גם כן שמא הט"ד לא בא ממקום הליחות דמאי שנא הליחה ממי רגלים. וכיון דאפילו בא ממקום הליחה גם כן מידי ספיקא לא נפקא שמא באה מהמקור אם כן ה"ל ס"ס לחומרא ולא מהני החזקה דהא אפילו ר' יוסי לא טיהר רק במוצאה תוך מ"ר דאיכא חד ספיקא לבד שמא הדם לא בא ממקום מ"ר דאת"ל דבא ממקום מ"ר ודאי טהור מש"ה מוקמינן אחזקת טהרה וכן בעד שאינו בדוק. משא"כ הכא שיש ס"ס להחמיר ודאי לא מהני החזקה. וכ"ש הוא מדין מן הלול ולחוץ דספיקו טמא ולא מהני החזקה לטהר אף דאיכא רק ספק א' רק שתירצו התוספות די"ז סע"ב משום דאין חשוב ספק אלא בצירוף החזקה וכ"ש שהוא בנד"ז דבלא החזקה יש ס"ס להחמיר כנ"ל. ונראה לתרץ ולומר דבגמרא די"ד לא מדמינן עד שאינו בדוק לרואה בתוך מ"ר אלא בעומדת דוקא דשם שפיר מחשיב ספק שמא בא הט"ד מהמקור ולא אמרינן דמסתמא בא הטפה ממקום מ"ר כיון דבעומדת והשתינה איידי דדחיק לה עלמא אמרינן מי רגלים הדור למקור ואייתי דם וכדפרש"י שם דהוה רגלים לדבר לכן אפילו לר' יוסי חשוב ספק בנד"ז אלא דמטהר כמו בעד שאינו בדוק. משא"כ יושבת ומקלחת ל"ד כלל לעד שאינו בדוק לר' יוסי אפילו אינה יושבת על שפת הספל כו' (דסוגיא ההיא לר"מ נאמרה) כיון דליכא רג"ל לומר דהדור מ"ר למקור אמרינן דמסתמא ממקום שבא המ"ר בא הליחה. וא"כ בט"ד הבא עם השלייאם י"ל ג"כ דליכא רג"ל דהדור השלייאם למקור אפילו ברואה מעומד דלא דחיק לה עלמא כלל כמו במשתנת מעומד (וצ"ע בתוספות דנ"ט ע"ב ד"ה דלמא. בתר שהניחה כו'. וי"ל דזהו לר"מ. משא"כ לר' יוסי דמטהר בכה"ג ביושבת ושותתת וכמ"ש הרא"ש רפ"ט סס"י א') שפיר י"ל דמסתמא באה הטפה ממקום הליחה. ועוד אפ"ל דטפת דם המעורבת בליחות נ' לעין שמקושרים זה עם זה יותר מטפת דם שבמי רגלים ונראין יותר שבאו ממקום אחד. ועי' בגמ' פ"ק דביצה דף י' סע"ב. ומיהו אע"פ שאפשר לתרץ כן מ"מ בלא"ה יש להשיב על ראייתו דהגאון ממענץ שהביא מהא דב"ב דכ"ד ע"ב מהא דאמרינן ואי איכא רברבי בהדייהו אמרינן שאף הקטנים מותרים כו' דשאני התם דאפי' הי' הזוטרי בלחודייהו בלא הרברבי יש קורבא דמוכחא לומר שממדינה זו הם באים. וע' תוס' דכ"ג ע"ב ד"ה רוב וקרוב אבל אותה עיר כנגד האי דקירא חשוב קורבא דמוכח. ומש"ה היכא דנוסף ע"ז עוד הוכחה דאיכא רברבי בהדייהו דהנהו באו ודאי ממדינה זו. ע"כ בצירוף הוכחה זו לקורבא דמוכחא לא חיישינן לרובא וה"ל כהא דאמר רב שם דכ"ד ע"א גבי חבית שצפה בנהר דבנמצאת נגד עיר שרובה ישראל מותרת משום אם איתא דמהאי דקירא כו'. ואע"ג שי"ל ג"כ חריפותא דנהרא נקיט כו' מ"מ הוי הוכחה ובצירוף הקורבא דמוכחא לא חיישינן לרובא. משא"כ הכא גבי ט"ד המעורב בליחה דאי מדלית הוכחה זו דכיון שנמצאת בתוך הליחה כו'. רק שהי' הטפה זו בפ"ע לא היה כלל קורבא דמוכח לומר שמהפרוזדור בא הדם דהא דאמרינן שם דדם הנמצא בפרוזדור נמי שייך בו רוב וקרוב. וכ' התוס' שם דכ"ד א' וקרוב דמוכח הוא. זהו כשנמצא בגג פרוזדור דאז ה"ל קורבא דמוכח כיון דמן החדר אינו יכול לבוא אא"כ שחתה ביותר. משא"כ כשנמצא בקרקע פרוזדור גם בכה"ג שנמצא בכותלי בית הרחם ליכא כלל קורבא דמוכח לומר שמהפרוזדור בא הטפת דם. וגם הרוב י"ל ה"ל רוב ומצוי והא דהדר בי' רבא לומר דלאו רוב ומצוי הוא היה אפשר לומר דהיינו בגג פרוזדור שם אין מצוי דם החדר לזוב וכיון דה"ל רוב ומצוי וליכא קורבא דמוכח מנ"ל דאפי' יש עוד הוכחה שבא הדם עם הליחה שיהיה מהני. הא לא דמי לרברבי וזוטרי דגם אילו הי' הזוטרי לבד הי' קורבא דמוכח וגם הרוב שכנגדו אינו מצוי וכנ"ל. מיהו הח"צ שבתשו' מעיל צדקה סי' ס"ז כ' וז"ל דהמקור אינו מצוי לזוב שלא בשעת וסתה מדהדר בי' רבא ממאי דאמר מעיקרא רוב ומצוי קאמרת ומוקי לי' ברוב לחודי' ש"מ דשלא בשעת וסתה אינו מצוי עכ"ל. מבואר דשלא בשעת וסתה גם בקרקע פרוזדור אין שייך מצוי רק רוב לבד. וגם לפמ"ש אאזמו"ר הגאון נ"ע במה"ב שהרמב"ם מפרש מצוי בענין אחר ממה שפירש"י מ"מ הדין אמת כמ"ש הח"צ דבכותלי בית הרחם ליכא מצוי מהחדר רק רוב לבד. אך עכ"פ הקורבא דעלייה אינו קורבא דמוכח:

קיצור. שלכאורה יש להקשות על הקולא בנד"ז ממשנה האשה שהיא עושה צרכיה. ותירץ ליישב. אך שמ"מ יש קושיא על הגאון מוהר"ל ממענץ דס"ל דמסתמא בא הטפה ממקום הליחה. ממשנה הנ"ל. וישוב ע"ז. ומ"מ ראייתו ע"ז מפרק לא יחפור דכ"ד אינה מוכרחת דהתם בלא"ה יש קורבא דמוכח:

וואמנם הראי' שהביא אאזמו"ר הגאון ז"ל לדברי הגאון ממענץ (כמש"ל בשמו) מדברי התוספות והרא"ש רפ"ט דנדה. לכאורה היא ראי' מוכרחת כמ"ש התוספות דנ"ט ב' ד"ה דלמא א"ו פשיטא לי' מדלא חזאי קודם עשיית צרכיה או אח"כ א"כ הדם לאו ממילא אתיא אלא ע"י מי רגלים שחזרו למקור ואתו דם עכ"ל. ואין להשיב ע"ז דאדרבה מובן מדברי התוספות שם דלפרש"י דהפירכא דלמא בתר דתמו מיא אתא דם כי אורחא. אך לפ"ז מבואר דלרש"י לא ס"ל כלל סברא זו דמדלא חזאי קודם כו' א"כ כו' אלא דאפילו בכה"ג יש לספק דלמא הדם לא בא כלל מצד מ"ר. וא"כ כמ"כ גבי ט"ד המעורבת בליחה לא אמרינן דמסתמא באה הטפה ממקום הליחה. והרשב"א בתה"א מפרש כפרש"י וגם הרי בש"ע סימן קצ"א פסק לא כשטת תוס' והרא"ש דלדידהו בעומדת ושותתת טמאה ובש"ע מטהר בכל ענין דמ"מ הרי לפרש"י ג"כ לא מקשינן ודלמא בתר דתמו מיא אתא דם אלא לר' מאיר. אבל לר' יוסי לא חיישינן לזה כלל. וכמ"ש הרשב"א בתה"א דקפ"א סע"א אבל לר' יוסי כיון דבשעת צרכיה אתא דם חזקה עם המים בא ואפילו נמצא על שפת הספל עכ"ל. א"כ לכאורה מוכרח דלפרש"י ג"כ אמרינן לר' יוסי זו הסברא שכ' התוספות דמדלא חזאי קודם כו' א"כ כו' וכן ביאר אאזמו"ר נ"ע בשולחנו הטהור בסימן קצ"א. אך יש לדחות דהא קשה עמ"ש הרשב"א חזקה עם המים בא כו' א"כ איך מדמה זה הש"ס די"ד לעד שאינו בדוק דהוה ספק ממש וביותר יקשה עמ"ש הרשב"א בתה"א דף קע"ח להכריח דבעד שאינו בדוק טהור לגמרי לר' יוסי ממש כמו ברואה תוך מ"ר כיון דהגמ' מדמי להו להדדי וחלק על המחמירים בעד שאינו בדוק כו'. והרי לדבריו יש חילוק גדול ביניהן. דהתם גבי עד שאינו בדוק א"א להכחיש דהוה ספק ממש ואדרבה אפשר הספק נוטה יותר לחומרא וגבי רואה תוך מ"ר כ' חזקה עם המים בא ור"ל שאין זה ספק כלל וכמ"ש התוספות דמדלא חזאי קודם כו' א"כ כו' כנ"ל. כי הוא ע"ד שכ' מהרי"ק שרש ע"ב ענין חזקה הבאה מכח סברא כו' דעדיף טובא משאר חזקות כמו חזקת הגוף כו'. ור"ל שאין בזה שום ספק כלל. ועכצ"ל דהרשב"א לא כתב כן רק על יושבת ומשתנת דאז שפיר אמרינן חזקה כו'. כיון דליכא רג"ל להפך והגמרא דמדמה לעד שאינו בדוק היינו בעומדת כו' וכמש"ל. ולכן בעומדת ה"ל ספק משום דלמא הדור רק דאעפ"כ מטהר ר' יוסי לגמרי אפילו בעומדת משום דאמרינן אוקמא אחזקת טהרה וכמו בעד שאינו בדוק. אבל ביושבת א"צ כלל לטעם דחזקת טהרה כיון דה"ל חזקה שעם המים בא הדם כנ"ל. והשתא דאתינן להכי. א"כ י"ל דלהרשב"א ורש"י אפילו לר' יוסי לא אמרינן דהוי חזקה מצד הסברא שכ' התוס' מדלא חזאי קודם כו'. אלא דכיון דמיירי ביושבת ומזנקת (משא"כ עומדת א"א לזנק לפרש"י) א"כ בשעת הזינוק א"א כלל לדם לבוא כדרכו שמחמת הזינוק נסתם המעיין של דם כמ"ש התוספות דנ"ט סד"ה דלמא לשטת רש"י וכ"כ בתשו' הר"ן סימן מ"ט דקים להו לרבנן כו' ע"ש (ולעיל לא הקשינו עליו רק אמ"ש דהחשש בעומדת דלמא הדור כו'. חשוב מיעוטא) וא"כ נשאר רק חששא דלמא בתר דתמו מיא אתא דם. וע"ז שפיר י"ל דחזקה עם המים בא דזהו סברא מוכרחת יותר מהך סברא שבתוספות מדלא חזאי קודם כו' א"כ כו' שהרי נוסף ע"ז שא"א כלל שיבא הדם רק שכיוונו הרגע אחר כלות המ"ר וכולי האי לא חיישינן. משא"כ גבי טפת דם שבתוך הליחה שי"ל שבשעת נזילת הליחה אתא דם כי אורחא מן המקור י"ל דחיישינן ולא אמרינן מדלא חזאי קודם כו'. ובתשו' א' כתבתי ראי' לזה ממ"ש הרשב"א בתשובה הובאה ב"י סי' קפ"ו גבי רמ"ת דדוקא ג"פ רצופים אבל כשאין רצופים אין זה חזקה כלל וסת הוא דלית לה. ועכצ"ל דהכוונה דלא תלינן כלל שמחמת תשמיש בא הדם דא"כ היתה אסורה מאחר שהוחזקה עכ"פ לראות ג"פ מחמת תשמיש אף שאינן רצופים מה בכך אלא תלינן דאין לה וסת ונזדמן שראתה הדם בעת תשמיש אבל לא מחמת תשמיש כלל. וא"כ אמאי לא נימא מ"ש התוספות מדלא חזאי קודם כו' א"כ ודאי מחמת תשמיש בא הדם כו'. אעכצ"ל דהרשב"א לא ס"ל סברא זו וגבי מ"ר שאני מטעם הנ"ל שא"א לומר דאתא כי אורחא רק שיכוין הרגע בתר דתמו כו' דוקא. גם קצת ראי' מהא דפרק בא סימן דנ"ב ע"ב דבכתם גדול כג' גריסין במקום א' חוששת משום זיבה שמא בג' ימים זא"ז חזית גריס בכל יום ולא אמרינן דא"כ מי מכוונו להיות כולם במקום א' ממש אלא אמרינן דאתרמו כמו"כ י"ל דאתרמי שבשעת זיבת הליחה מפרוזדור בא ג"כ דם מהמקור (גם אפשר שזה מושך זה כמ"ש הר"ן ספכה"י גבי דם חימוד כו'. דה"נ דצואר הרחם והחדר סמוכים זה לזה) ועי' בטו"ז סס"י ק"צ במה שחלק על תשו' רמ"א סי' צ"ז. היוצא מזה דלפרש"י והרשב"א אין שום ראי' לסברת הגאון ממענץ דהא דלא חיישינן דלמא בתר דתמו כו' (הג"ה. מ"ש כאן צ"ע דעכ"פ כמו לפרש"י לא חיישינן דלמא בתר דתמו מיא אתא דם מהמקור. כמו"כ י"ל כאן בט"ד המעורבת בליחות ולא חיישינן שמא הדם בא ממקום אחר. עכ"ה). אך הנה ראיתי לאאזמו"ר הגאון נ"ע בק"א דסימן קפ"ז סקכ"א ד"ה ומ"ש הח"צ דאינו כו' כי צ"ל לפ"ד הרשב"א האיך מדמינן עד שאינו בדוק כו' יעו"ש דמתרץ שלא כמו שכתבתי לחלק בין עומדת ליושבת וא"כ ס"ל דבעומדת נמי איכא חזקה עם המים בא שכ' הרשב"א ועומדת א"א לה לזנק. וא"כ לא שייך מש"ל משום דבשעת הזינוק נסתם המעיין של דם דהא עומדת שותתת היא ואעפ"כ אמרינן חזקה כו'. א"כ לפ"ז צ"ל דלהרשב"א ג"כ מחזקינן הסברא של התוספות מדלא חזאי קודם כו' א"כ כו'. ואך א"כ יקשה על תשו' הרשב"א סס"י קפ"ו הנ"ל דהוא ג"כ ענין כזה ממש כמ"ש אאזמו"ר נ"ע בכבודו ובעצמו בקו"א דסי' הנ"ל סקי"א כיון שראתה בשעת תשמיש איכא סברא מעליא כו' ע"ש. א"כ עכצ"ל דהרשב"א דכ' וסת הוא דלית לה לא סבירא ליה סברא זו כלל. גם מ"ש כ"ק נ"ע דבעד שאינו בדוק ליכא רובא לאיסורא דדמים דעלמא מרובים כו' יש מקום עיון ע"ז ממ"ש הפר"ח בי"ד סימן ס"ג סק"ג בשר הנמצא בבית אף שאין דלתות הבית נעולות כו' ולא שייך למימר הכא דניזיל בתר רוב העיר כו' ע"ש. וא"כ ה"נ לא שייך למיזל בתר דמים דעלמא המרובים כיון שהעד הי' בבית. ומיהו את"ל דהעד לא הי' בדוק מעולם גם מקודם שהובא לבית הי' אפ"ל דל"ד לבשר כו' אך הרי אאזמו"ר הגאון נ"ע לא פי' כן בס"ק ע"א גם מ"ש מאי אהני לי' ב' חזקות י"ל דחזקה דעם המים בא כיון שחזקה הבאה מכח סברא עדיפא מרובא וכמו שהאריך מהרי"ק שרש ע"ב במ"ש ידוע הוא כי כמה חזקות יש בש"ס כו' וע"ש וכ"כ בתה"ד סימן ר"ז בענין חזקה שאינה פוסקת כו' עיין שם:

קיצור. מה שיש ראיה לסברא זו דהג"מ ליב ז"ל מהתוס' רפ"ט דכתבו דמדלא חזאי קודם כו' י"ל דלפרש"י והרשב"א לא אמרינן סברא זו כמ"ש בתשו' הרשב"א שבב"י סס"י קפ"ו והא דלא חיישינן לר' יוסי דלמא בתר דתמו זהו משום דאזיל בתר חזקה:

זואף לשטת התוספות שכ' גבי מוצאה דם במ"ר דאמרינן מדלא חזאי קודם כו' אפשר שאין ללמוד מזה שנאמר כמו כן גבי ט"ד המעורבת בליחה לפי מה שלימדנו רבינו ז"ל בק"א דסימן קפ"ז סקי"א דסברא זו דמדלא חזאי קודם כו' כחה וענינה הוא כמו קורבא וז"ל דאף רש"י רפ"ט דלא ס"ל מ"ש התוספות מדלא חזאי כו' די"ל דמודה להתוספות שם בכה"ג דהוה ספק שקול (והתם מיירי לטהרה לגמרי כו') ולא גרע מקורבא דמהני בצירוף חזקה למהוי ספק שקול כו' ע"ש הרי לימדנו רבינו דלפרש"י הוה כח סברא זו רק כמו קורבא ובאמת הדמיון עולה יפה מאד לקורבא. והא דלדעת התוס' סמכינן לגמרי על סברא זו והרי גבי רוב וקרוב אזלינן בתר הרוב אפילו בקורבא דמוכח אפשר לומר משום דזה עדיף משאר קורבא דמוכח כיון שנמצא ממש תוך המ"ר י"ל כאן נמצא כאן היה וכמ"ש הפר"ח סי' ס"ג סק"ג בשם הרמב"ן בב"ב דכ"ד שכ' אהא דאמרינן אבל עינבי מצנעי ופי' עבידי דמצנעי ואפי' לר' חנינא אסור דכי הא לאו קרוב בלחוד הוא אלא במקומו ממש הוא וחזקה כאן נמצאו וכאן היו וה"ל קרוב ומצוי וליכא למ"ד רוב עדיף עכ"ל. וכ' הפר"ח שכ"פ הרמב"ם פ' יו"ד מהמ"א הל' י"ג והלח"מ שם הקשה ע"ז מהא דר' חנינא ואשתמיטתי' דברי הרמב"ן הנ"ל והובאו בנ"י שם. וכ"כ גם הט"ז בי"ד סימן רצ"ד ס"ק י"ז לתרץ ד' הטוש"ע שם שפסקו ג"כ כהרמב"ם וכ"כ הפרישה בח"מ סימן רנ"ט סעיף ו' על מ"ש הטור אפילו רוב העיר ישראל והוא מצאה במקום שרוב העוברים שם עכומ"ז אינו חייב להכריז וז"ל ואין להקשות הא קי"ל רוב וקרוב הולכים אחר הרוב כו' דשאני הכא דמסתבר לומר שנפל מרוב השכיחים במקום זה עצמו משא"כ התם דגם הקרוב אינו במקום שנמצא בו אלא שתאמר שנתגלגל ובא משם ולכך מסתבר טפי שנתגלגל ובא מהרוב עכ"ל. וכ"כ בסמ"ע שם סי' רנ"ט סק"ו והן הן כד' הרמב"ן ממש ואף שהת"ש רס"י ס"ג פי' דבריו בע"א דמיירי שידוע שהמצויים במקום ההוא הוא רובם עכומ"ז הפשט נ' יותר דכוונתו כד' הרמב"ן והשתא א"ש ד' התוספות והרא"ש כאן גבי רואה בתוך מ"ר דה"ל כנמצא בתוך הקרוב ממש שידוע שמקום מ"ר הוא שכונה אחרת לגמרי ורואין אותן כאילו הן במקומן אלא דבמקומן ליכא לספוקי כלל בדם המקור דה"ל כדלתות מדינה נעולות. משא"כ במשתנת שהרי עברו המ"ר דרך כותלי בית הרחם שיש דרך לדם המקור לבוא שם מ"מ כיון שנמצא בתוך המ"ר ה"ל כמו עינבי שנמצאו בפרדיסי דאף על גב שיכולים אנו לומר שממקום אחר הובא לכאן לא חיישינן להכי לפ"ד הרמב"ן והרמב"ם והטוש"ע יו"ד והסמ"ע והט"ז כנ"ל. וא"ש מ"ש אאזמו"ר נ"ע מסברא זו מדלא חזאי כו' לא גרע מקורבא אלא שנוסף ע"ז דה"ל כנמצא בתוך הקרוב וכנ"ל. והשתא א"ש ג"כ טעמו דרש"י והרשב"א דלא ס"ל לסמוך לטהר על סמך סברא זו מדלא חזאי כו' (כמש"ל פירוש הדברים) משום דס"ל כדעת הפוסקים החולקים שם על הרמב"ן וס"ל דאפילו נמצא בתוך הקרוב ממש מ"מ אמרינן בזה רוב וקרוב הולכים אחר הרוב ודברי הטוש"ע חו"מ סי' רנ"ט פי' הת"ש בי"ד רס"י ס"ג דאתיא אפילו כשטתם וכמש"ל אלא דלכאורה קשה דהא החולקים שם על סברת הרמב"ן הם התוס' והרא"ש כמ"ש הפר"ח (ע' תוספות דכ"ג ב' ד"ה רוב שנמצא בפרדיסא גופיה כו' ע"ש. הרי אפילו בכה"ג אזלינן בתר הרוב ממש להתיר הענבים שנמצאו בפרדיסא דערלה וכ"כ הרא"ש שם. והג"א כ' דלכל הפחות ה"ל ספק ע"ש. נמצא יש כאן ג' דעות). וא"כ איך ס"ל כאן להפך דסמכינן ע"ז מדלא חזאי קודם כו' א"כ כו' להתיר לגמרי נגד הרוב דרוב דמים מהמקור. לכן צ"ל דהתוספות ס"ל דסברא זו. מדלא חזאי כו' עדיף מקורבא דהיינו אפילו מענבים שנמצאו תוך הפרדס דהתם שפיר אינו נקרא רק קורבא דמוכחא ולא ס"ל מ"ש הרמב"ן דאמרינן ע"ז כנכ"ה ושפיר תלינן ברובא דרובא עדיף מהוכחה דקורבא והיינו דוקא התם שכמו שהקרוב במקומו דלתות מדינה פתוחות ויוכל לבא לשם ממש מהרוב בכל עת ובכל זמן. משא"כ הכא דכשהמי רגלים במקומן תוך מקוה השתן א"א בשום פנים שיבא לשם דם מהמקור רק שנצטרך לחוש שמדי עבר הקרוב דרך כותלי בית הרחם אז בזו הרגע נזדמן שבא לשם מהרוב. וה"ל כאילו יש עוד הוכחה להקרוב מלבד הוכחה דקורבא דמוכח. דהיינו הוכחה זו שאין דלתות המדינה פתוחות כ"א סגורות רק שנפתחו לפי שעה כו' דבכה"ג ס"ל להתוספות דלכ"ע לא חיישינן להרוב וכמש"ל גבי רברבי וזוטרי דכשיש עוד הוכחה דמסייע לקורבא דמוכח לא חיישינן להרוב אפילו לר' חנינא. לפ"ז י"ל דדוקא גבי מ"ר סמכו התוספות והרא"ש על סברא זו מדלא חזאי כו'. משא"כ גבי טפת דם המעורב בליחה אף לפי צד הספק דהליחה נמשכה מהפרוזדור לא סמכינן לומר דמסתמא בא הטפה ממקום הליחה מדלא חזאי קודם כו' וטעמא רבא איכא לאפלוגי בינייהו. הא' דהכא ה"ל כדלתות המדינה פתוחות תמיד ממקום הרוב למקום הקרוב כי פתח החדר לפרוזדור פתוח תמיד וגם מלבד פתיחותו הוא מצוי ג"כ לזוב שם נמצא נשאר רק ההוכחה דנמצא במקום הקרוב וע"ז לחוד לא סמכינן להתוס' והרא"ש אפילו בנמצא עינבי בפרדיסא דערלה דאינו מצוי כלל שיבא שם מהרוב. כש"כ בכה"ג. משא"כ גבי מ"ר דדלתותיו נעולות תמיד רק שנפתחו לפי שעה כו' כנ"ל. ואין לומר דמאי נפ"מ ממה שדלתות החדר פתוחים תמיד לפרוזדור הא כל מוצאה דם או רואה לא מספקינן לי' מדאורייתא כלל על למפרע כדתנן אע"פ שאמרו מטמאה מעל"ע אינה מונה אלא משעה שראתה. וא"כ גבי ט"ד הנמצא בליחה נמי א"א לחוש על למפרע וכיון דסוף סוף עכשיו ראתה א"כ ה"ל כנמצא בתוך מ"ר כו' יש לחלק דנהי דמדינא לא חיישינן אלמפרע מ"מ מצד הטבע אפשר שבא קודם למקום הקרוב. משא"כ גבי מ"ר דא"א כלל שיבא מקודם למקום הקרוב. ועוד דמוכח גבי סוגיא דחדר ועליי' דאמרינן אימור שחתה כו' הרי אמרינן מדאוריי' שהדם בא מקודם. וזהו כדי שנוכל לומר שבא מהמקור משום דאם תאמר שעתה בא לא תוכל לומר שבא מן המקור וכיון דרוב דמים מן המקור מוטב שנאמר שלמפרע בא משנאמר שלא יבוא מהמקור כ"א מהעלייה. א"כ ה"נ גבי נמצא בפרוזדור מוטב שנאמר שלמפרע בא מהמקור לשם כיון דהדלת פתוח תמיד משנאמר שעכשיו בא מהפרוזדור. משא"כ גבי רואה תוך מ"ר כיון דא"א לומר שהיה ממש במקום מ"ר אין לחוש רק שמא עכשיו בא לשם בעברם דרך המקור וכולי האי ל"ח. אך צ"ע די"ל דלמפרע בא למקום כותלי בית הרחם ששם עוברים המ"ר ומדי עברם נטלוהו עמו ואפשר כיון דהמ"ר יוצאים סמוך לסוף כותלי בית הרחם א"כ אילו היה הדם שם מקודם היה נופל לארץ בתחלה. משא"כ גבי ט"ד המעורב בליחה שהליחה יוצאה מצואר הרחם שם י"ל יוכל להתעכב הדם יותר. ויש ראי' לזה כמ"ש התוי"ט פ"ב דנדה מ"ד מדאצטריך קרא לרבויי בבשרה שמטמאה מבפנים כבחוץ הגם שאין ראייתו מוכרחת די"ל דאצטריך קרא ששורפין ע"ז תרומה וקדשים מרגע שיצא בפנים. הב' י"ל עפמ"ש התוס' בב"ב דכ"ג ב' לחלק בין קורבא דמוכח ובין קורבא דלא מוכח וז"ל א"ו קורבא דביתו של נכרי לא הוה קורבא דמוכח כיון שדרים רוב ישראל באותה העיר כו'. אבל אותה העיר כנגד האי דקירא הוה קורבא דמוכח כו' ע"ש. א"כ הפרוזדור לגבי החדר לא עדיף מבית בצד העיר דנק' קורבא דלא מוכח משא"כ מקום יציאת מ"ר י"ל דהוה לי' קורבא דמוכח כמו עיר נגד דקירא כו' ועד כאן לא שמענו דבצירוף הוכחה להקורבא ל"ח לרובא אלא בקורבא דמוכחא דוקא דאיכא הוכחה מצד עצמה וכמו בחבית שצפה בנהר ונמצאת כנגד עיר שרובה ישראל דה"ל קורבא דמוכח לכן הסברא וההוכחה מדלא חזאי קודם כו' מהני רק ברואה תוך מ"ר דה"ל מצד עצמן כקורבא דמוכחא ולא בט"ד המעורב בליחה כו'. וראי' לחילוקים אלו דהא גבי רואה מחמת תשמיש ג"פ כשאינן רצופים קיי"ל דלא מחזקינן לה כלל ברמ"ת ולא אמרינן מדלא חזאי קודם כו' ולפמ"ש א"ש דהתם גם התוספות והרא"ש מודים דלא סמכינן על סברא זו וכמו ברואה ט"ד בתוך הליחה כנ"ל:

קיצור. שאף לפ"ד התוס' והרא"ש עצמן יש לחלק דאין ראיה משם לכאן:

חוא"כ לכאורה נסתרה הטענה של הגאון ממענץ דמסתמא ממקום הליחות בא הטפה. וגם ראי' לסתור ממ"ש אזמו"ר הגאון ז"ל סימן ק"צ ס"ט ס"ק י"ט ואפי' נמצא מן דם כו' יסוב אותו בעוגל כו' ע"ש. והוא מוסכם הגם דשם משום בכתמים הקילו מ"מ עכ"פ לא נחשוב זה לודאי ולא כמ"ש הגאון ממענץ. גם ממחלוקת הט"ז והרמ"א דשם יש לשמוע כן גם עמ"ש הגאון מ' ליב ממענץ דהליחה לבינה יש בה ספק שקול אם מהחדר באה או מהפרוזדור קשה מדאמר ר' יוחנן פ' יוצא דופן (דמ"א ע"ב) מקור שהזיע כשתי טפי מרגליות (דם לבן וצלול) טמאה ודוקא תרתי אבל חדא אימא מעלמא אתיא (מן הצדדין) הרי דבשתי טיפין מחזקינן שהם מן המקור וכ"ש בהרבה ליחה לבינה. ושוב ראיתי שבתשו' בספר בית מאיר סי' י"ג הקשה כן על הגאון הנ"ל וכ' שדוחק לחלק בין ליחה לבינה לדם לבן. וכן בתה"ד סי' רמ"ו כ' וז"ל דלובן וירוק נמי מן המקור קאתי כדמוכח בפשיטות בכמה דוכתי פרק כל היד עכ"ל. הגם שבספר החינוך פ' אחרי מצוה ר"ז כ' להפך ע"ש דבריו צע"ג ונגד הגמרא פכה"י די"ט ע"ב וכ"כ ג"כ רמ"א בפשיטות בתשו' סי' צ"ז. ועוד צ"ע דאפילו לדבריו דבהליחה לבינה יש ספק שמא לא באה מהרחם מ"מ עכשיו שנמצא ט"ד בתוכה וחזקת דם מהמקור יכריע זה לצד הספק דגם הליחה הבאה מהמקור וכדאמרינן סמוך מיעוטא לפלגא כו' ול"ד לרברבי וזוטרי דברברבי אין שום ספק שבודאי לא באו מעוברי דרכים כו'. וראיתי בתשו' הבית מאיר בסופה כ' ועוד יש לצדד להיתר כו' אם נתפוס במושלם דברי הגאון ורופא דלאשה כזאת ודאי מכה יש לה רח"ל בגופה אלא שאינו יודע אם בהמקור או בזולת משאר האברים ושפט והוכיח בראיה שמראה האדום מן הסתם אחר הלובן נגרר וא"כ הוי כידוע שמכתה מוציאה דם ואפשר לומר כמו באם ידוע שיש לה מכה ואינו ידוע אם מכתה מוציאה דם תולין בה שלא בשעת וסתה ה"ה במכה ידוע שמוציאה דם אלא שאינו ידוע אם היא במקור נמי יש לתלות באשה שיש לה וסת שלא בשעת וסתה עכ"ל. וע"ש בהג"מ ליב כנ"ל דאינו מתיר זה אא"כ החולי ליחה לבינה באה מהמקור עצמו ולא כשבאה מהגוף דרך החדר אף שהוא ג"כ מחמת חולי כו'. וא"כ מ"ש הבית מאיר דהוה כמכה שידוע שמוציאה דם אלא שא"י אם היא במקור כו' זהו דוקא כשנאמר דמסתמא ממקום הליחה בא הדם. אלא שאינו ידוע אם המכה בבשר המקור שאז יש להקל ואם בא מן הגוף אין להקל ע"ז יש לתלות להקל. משא"כ לפמש"ל הרי אף את"ל דהליחה באה מהמקור עצמו מ"מ הדם י"ל דהוא כשאר דם נדה דהוא מה שיוצא מותרות הגוף דרך גידי המקור כו'. וא"כ ה"ל שני ספיקות להחמיר. ועוד דאזמו"ר הגאון נ"ע בהג"ה בק"א סי' קפ"ג ד"ה ע"ש בר"ן השיג עליו וז"ל וגם מ"ש דליחות הרבה הן כמכה אם גדילות מהמקור צע"ג הא גם דמים טהורים באים מהמקור כמ"ש בתה"ד סימן רמ"ו ואין שם מכה עליהם כי דרך נשים הוא ומאן מפיס לחלק ולהכיר אם גדילות מהמקור או שבאו שם משאר אברים וגם לחלק בין רב למעט הם דברים בדויים עכ"ל. ואני לא מצאתי בתשו' הגאון ממענץ הנ"ל שיאמר דליחות הרבה הן כמכה. כ"א אומר שזה חולי בא לה שמחמתה זב הליחה ולא דס"ל דחולי זו הוי כמכה ממש דא"כ היה מטהר טפות דם הנמצא תוך הליחה. אפילו אם הלובן בא לה מאברי הגוף דרך המקור ועמה הטפות דם מאחר דחולי זה הוה כדין מכה והרי אף דם הבא מהמכה טהור וא"ת משום שלא טיהרו רק דם מכה שבמקור ולא דם מכה שבחלל הגוף הלא אין זה פשוט לומר כן כי בשו"ת פנים מאירות ח"א סס"י י"ב כ' לטהר בזה אם אין הדם נבלע תחלה באברים הביאו הס"ט סי' קפ"ז ס"ה ס"ק י"א. וא"כ איך כ' הגאון ממענץ הנ"ל בפשיטות לטמא בזה וז"ל אלא מאי אית לן למימר דלמא בא הזיבה של הליחות מגוף האשה או מאיזה אבר שבגוף וזבין דרך האם והמקור וא"כ יש לטמא הטפות דמים עכ"ל. ומזה מוכרח דס"ל דליחות אלו אין להם דין מכה דא"כ אף הדם שבתוכן י"ל דם מכה הוא מאחר דס"ל דודאי ממקום שבא הליחה בא הט"ד ומדס"ל לטמא בפשיטות הדם צ"ל דאף שהליחות בא ע"י חולי שבאברי הגוף עכ"ז לאו מכה חשוב. דמיון רפיון קשרי האם שיוצא דם בשפע דה"ל ודאי חולי ולא חשוב מכה ע' תשו' דבר שמואל סימן ק"ע. ובח"צ בתשו' סימן מ"ו ד"ה וא"כ שנחלשה האם שלה או שאירע בה איזה קלקול עד שאינה בריאה וחזקה בטבעה לבשל המותרות כתיקונן ולהוציאן בזמנן הראוי. ולכן היא מוציאתן קודם זמנן ובלתי מובשלין כראוי ואין זה ענין לדם מכה שהוא דם בועה וחבורה ואינו מעיקר דם המקור עכ"ל. והמתירים גבי עקירת המקור זהו מטעם אחר ולא משום מכה. וא"כ ה"נ גבי חולי זו שבאשה שממנה נמשך שיוצא ליחות הרבה אף שהוא בתוך אברי הגוף אין זה ענין מכה רק שנחלש ונתקלקל איזה אבר ויוצא ממנה ליחות וגם איזה טפות דם לכן כשנמשך דרך המקור ס"ל דזהו דם נדה ממש. אלא כשחולי ליחה לבינה זו נמשך מהמקור עצמו שהאם עצמה מלאה ליחות הללו. וא"כ אינן נמשכים מהגידים שבמקור שמהם נמשך הדם נדה שהוא מה שיוצא מותרות הדם מגוף האשה דרך גידי המקור כ"א בא מבשר המקור עצמו שמלא ליחות. וא"כ גם הטפות דם בא משם להכי מטהר הדם. ומש"ש אלא תלינן הטפות בהליחות כי קרובות הנה כדאמרינן בגמרא גבי אשה שרואה דם מחמת תשמיש דאם יש מכה באותו מקום תלינן במכתה ה"נ לא שנא עכ"ל. אין ר"ל שהליחות הן מכה אלא ר"ל כמו דתלינן במכה ה"נ תלינן שממקום הליחות בא דם והליחות אע"פ שאינן מכה עכ"ז הרי לא באו ממקום שבא דם נדה כמו שחילק דדם נדה זהו הבא מהגוף דרך המקור. משא"כ מה שבא מגופו ומקורו של מקור כמש"ש סד"ה וכמו"כ דס"ח ע"ב ואת"ל מן המקור שמא מגופו וממקומו של המקור עצמו שנתקלקל ולא מגוף דרך המקור עכ"ל. ולכן אני תמיה ג"כ על הבית מאיר הנ"ל שכ' בשם הגאון ורופא הנ"ל דלאשה כזאת ודאי מכה יש לה רח"ל בגופה כו'. דזה אינו דכוונת הגאון ורופא הנ"ל אינו כלל שזהו מכה כ"א חולי וחולשא. ואעפ"כ ס"ל דאם חולשא זו בגופו ומקומו של המקור עצמו שממנו עצמו יוצא הליחה ס"ל דגם הטפת דם טהור. שוב ראיתי שגם השב"י עצמו הבין בדברי הגאון ממענץ דהליחות הוי כמכה אמנם מה שהקשה עליו עוד הגאאזמו"ר נ"ע וז"ל וגם מ"ש דדם נדה אינו אלא הבא משאר אברים למקור ולא דם הגדל במקור צע"ג עכ"ל. לכאורה קושיא היא. ע' מ"ב סי' מ"ט. ומ"ש הדאקטער ר"י. ומהא דדם חתיכה אינו דם נדה משמע דיש דם גדל במקור שהוא טהור והגאון ממענץ ס"ל דזהו ענין משארז"ל מקור מקומו טהור:

קיצור. א"כ לכאורה נסתר מ"ש הגאון ממענץ להחליט לודאי דמסתמא ממקום שבא הליחות בא הטפה. וגם מ"ש דהליחה יש בה ספק שקול שמא לא מהחדר בא. הקשה הבית מאיר מ"ש מדם לבן וירוק דמחזקינן ליה שבא מן המקור. גם מ"ש דאם הליחה באה מעצם המקור טהורה השיגו עליו. וזה יש לתרץ דס"ל דדם המקור דטמא היינו שבא מגידים שבמקור שבהם ועל ידם יוצא דם נדות. אבל מה שבא שלא מהגידים כ"א מהמקור עצמו אינו טמא וכמו דם חתיכה הגדילה במקור דטהורה רפ"ג דנדה דכ"א. ולכן ה"ה ליחה זו כשבא מהמקור עצמו ולא מהגידים ה"ז כחתיכה והדם שבא ה"ז כדם חתיכה כן צ"ל לדבריו. אך אינו מוסכם:

טמכל הלין נשמע דקשה להקל בט"ד המעורב בליחות כו' לכן לא התרתי כלל אשה זו למעשה. רק יש לומר לעשות בדיקה הנזכר בש"ע סי' קצ"א גבי מוצאה דם בהשתנה להכניס מוך דחוק בעומק כו' ואם אח"כ תמצא שלייאם ובו ט"ד והמוך יהי' נקי מזה אזי יש הוכחה גדולה דהשלייאם אינו בא מהחדר ואם תעשה כן ג"פ אפשר להקל כשתראה כן בלא הרגשת פתיחת המקור. ובאשה מעוברת שהרי רחמה סגור מחמת עיבורה אפשר בכה"ג יש ליתן מקום לדברי השב"י לומר דבשלייאם שרואה אז יש ספק שקול שמא בא מצואר הרחם. דאע"ג דברואה דם ודאי חזקתו מהמקור אע"פ שהיא מעוברת מ"מ בשלייאם י"ל כדברי הגאון הנ"ל. ואפשר בכה"ג אפי' טפי דם המעורבת בליחה יש לנטות הספק להקל כדעת הגאונים הנ"ל ברואה שלא בהרגשה:

קיצור. שלמעשה י"ל שאין לסמוך להקל כ"א ע"י הבדיקות מוך דחוק ג"פ ובאשה מעוברת אפשר לצדד להקל:

יואחר כתבי כל הנ"ל זמן רב אמרתי ללבי כי החמרתי קצת ביותר. דהא מ"מ כיון שנמצא תוך הליחה א"כ לפ"ד הרמב"ן בב"ב פ"ב דכ"ד והרמב"ם פ"י מהמ"א הי"ג והטוש"ע יו"ד סי' רצ"ד סי"א והט"ז שם ס"ק י"ז והסמ"ע סי' רנ"ט סק"ו מחזיקין אנו שהדם עם הליחה באו ממקום א' ובתשו' א' בדין בתולה שנשאת לכהן ולא מצא לה בתולים ורוב כשרין אצלה והבית שהיא דרה בו דר שם פסול א' אי אזלינן בתר העיר או בתר הבית הארכתי בדינים אלו. אך בדין זה נראה עוד טעם אחר והוא דכ"ז אם פעם א' או איזו פעמים נמצא ט"ד בליחה שייך החשש שמא עכ"ז לא ממקום הליחה בא הדם. אבל בנד"ז שנמצא כן כמה וכמה פעמים לרוב שהרי אחר כל וסת בז"נ היא מוצאה כן תמיד בשלייאם כנ"ל. א"כ בכה"ג ודאי מחזקינן בלי ספק דהדם בא ממקום שבא הליחה דאיך שייך שיארע כך תמיד שבביאת הליחה יבא ג"כ הדם א"ו שניהם ממקום א' באים. וכמו שמצינו חילוק זה עצמו גבי מוצאה דם במי רגלים כמ"ש הרמ"א סי' קצ"א בהג"ה וכל זה אם נמצא דם במקרה אבל אשה שרגילה לראות דם במי רגליה כו' נראה דיש להתיר בכל ענין כו'. ואף שכ' שם ומרגשת כאב כו' זהו כדי להתיר גם הדם שמוצאה כשמקנחת את עצמה ובמי רגלים לא נמצא כלום כמש"ש אאזמו"ר ז"ל סק"ג. אבל להתיר הדם הנמצא בספל לבד י"ל שהיה מטהרה לגמרי בלא הכאב באשה שרגילה לראות דם תוך מי רגליה כו' וע' ס"ט שם סק"ד:

ועוד נ' ראיה לזה ממ"ש בפסקי מהרא"י סי' מ"ז והובא בש"ע סי' קפ"ז סעיף ז' וז"ל חדא כמו שכתבת שכ"ז שהוא בודקת בכל החורים וסדקים אינה מוצאה אותם כתמים ושערות בזה המקום נ' דר"ל במקום א' מוצאה לעולם א"כ אם אותו מקום בצדדין קצת יש סברא לטהר דמופת דמן הצדדים מן המכה בא כו' עכ"ל. ושם לא היה ידוע שיש לה מכה רק שמזה שבשום פעם אינה מוצאה רק במקום ההוא עי"ז מוכיח שיש לה מכה כו' כמו שביאר דבריו אאזמו"ר הגאון ז"ל שם ס"ק ל"ג. והתיר מהרא"י באשה שיש וסת שלא בשעת וסתה ודלא כתשו' הג"מ עקיבא איגר סי' ס"א שפי' ד' מהרא"י דמיירי בידוע בלא"ה שיש לה מכה ונמשך אחר הנב"י ונחלק שם עליו רב גדול. וכבר כתבתי שכן פי' הגאאזמ"ו ז"ל וכ"ד הגר"א סי' קפ"ז ס"ק י"ח דפי' טעמו דמהרא"י דהוכחה זו ה"ל כמו בדיקת שפופרת כו' הרי לא מטעם שידוע בלא"ה שיש לה מכה. וא"כ אף אנו נאמר דכיון שאינה מוצאה הטפת דם רק בתוך השלייאם וכן היא רגילה להיות כן הוה ליה הוכחה עכ"פ להחזיק כן שהטפת דם בא ממקום שבא השלייאם. ובהיות כן הרי יש כאן עוד שני ספיקות. הא' שמא בא השלייאם מהגוף דרך צוואר הרחם ולא דרך החדר. אף שהקשיתי ע"ז לעיל ס"ח מ"מ מהבית מאיר שם משמע דלדעת הרמב"ם שפיר י"ל דספיקא הוא דחדא ודאי מעלמא אתי ושנים הוי ספק יעו"ש וכ"ד הס"ט סי' קפ"ח בתשובתו שם המתחלת גיה"ק מן כ"ב כסלו. בד"ה אבל הא לא קשה. וז"ל ואע"ג דדם לבן וירוק ממקור נמי אתי כדמוכח בגמרא וכ"ה בתה"ד סי' רמ"ו מ"מ אין חזקתו מן המקור וטפי איכא למיתלי דאתיא דרך העליי' והפרוזדור כו' עכ"ל. וכ"כ עוד בסי' ק"צ סק"ד. ומיהו יש להקשות א"כ גבי דם הירוק אמאי לדברי ת"ק תולין הא איכא שני ספיקות שמא מראה טהור הוא ואת"ל דאינו טהור עדיין שמא אינו בא מהמקור אלא עכצ"ל דירוק ודאי בא מהמקור ולא כהס"ט. ויש לתרץ דהא דם חזקתו מן המקור וא"כ אם דם הירוק טמא אזי חזקתו מהמקור וא"כ הכל רק ספק א' ואין כאן שני ספיקות. ועוד אפשר דאף אם דם לבן וירוק חזקתו מהמקור אפ"ל דליחה לבינה שאני שיש לחלק בין דם לבן לליחה לבינה הנקרא שלייאם. שהרי גבי אייטער ס"ל להרופאים דודאי ממכה בא. כמ"ש בתשו' [הנ"ל]. כמ"כ יש לחלק בין דם לבן וצלול לליחה וכמו שחילקו בגמ' פא"ט דמ"ח סע"א בין מליא מוגלא ובין מים זכים לענין כוליא דמוגלא ה"ל לקותא בכוליא. משא"כ מים זכים ודנ"ה ע"ב חילקו בין מ"ז לבין עכירי או סריחי. וא"כ מהגמ' לא שמענו רק דם לבן וצלול בא מהמקור. אבל ליחה זו שהיא כעין מוגלא ולקותא י"ל דהוי ספק שמא בא דרך גידי צואר הרחם שרק חזקת דם הוא מהמקור. וגם הספק השני שמא בא הליחה מעצם בשר המקור ולא מגידי המקור שמהם יוצא דם. כיון שהרופא וגאון אומר שי"ל כן אמאי לא נחשב זה לקצת סברא שהרי חז"ל למדו אותנו לסמוך ע"ד הרופאים ממעשה הנזכר בגמרא פ' המפלת דכ"ב ויש דעות בכמה תשובות דסמכינן ממש על דבריהם כמ"ש מהרי"ק שורש קנ"ט ומהרמ"ל סי' קי"א והח"צ סי' מ"ו והשב"י סי' מ"ב וכ"נ דעת הרא"ש בתשובה כלל ב' שהביא מהרמ"ל ואף שיש חולקים וס"ל דאין לסמוך עליהם אא"כ יש הוכחה ע"ז וכ"מ מסה"ת שהביא בש"ע סי' קפ"ז סעיף ח' ובב"י שם מ"מ ספיקא מיהו הוי וכמו שהמקור מגדל חתיכה עד שגם דם שבחתיכה אינו דם נדות כלל כ"א דם חתיכה כדאיתא בגמרא ר"פ המפלת חתיכה דכ"א סע"ב. א"כ כמו שהמקור מגדל דם שבחתיכה שאינו דם נדות כמ"כ וכש"כ י"ל שמגדל ליחות לבינות מה שאינן נמשכין ממקום שנמשך דם נדות. ולכן גם סברת הרופא ר' שמעון שבשב"י שי"ל שהליחה בחריפותה מוציאה דם מבשר המקור ג"כ אין לדחות ואף אם אין כל הספיקות כל א' בפני עצמו ספק שקול מ"מ בהצטרף כולן י"ל צד ההיתר שכיח יותר מצד האיסור או לפחות שניהם שקולים. וא"כ יש להעמידה על חזקת טהרה. דאין לומר שאין לצרפן יחד כלל כיון כל א' בפ"ע אינו ספק שקול ה"ל כמאן דליתנהו ואין ראוין להצטרף. דראיתי בספר תויק"ו סס"י נ"ג. כ' וז"ל דאפי' אם כל ספק מהספיקות האיסור שכיח יותר הוי ס"ס וראיה לזה ממ"ש התוס' והרא"ש לענין גבינות כו'. גם בפסחים ד"ט גבי הא דאמרינן התם שמא הוה נפל ושמא גררתיה ומקרי ס"ס בהכי כמ"ש התוספות שם. וע' בפר"ח סי' ק"י שפי' ד' הראב"ד ג"כ כנ"ל והא נפל לא שכיח ואפ"ה מקרי ס"ס כו'. נחזור לענינינו דכל היכא דאיכא שני ספיקות אע"פ שכל ספק מהספיקות האיסור שכיח יותר כיון ע"י צירוף שני הספיקות אין האיסור שכיח יותר אע"פ שגם ההיתר אינו שכיח יותר מקרי ס"ס כו'. אבל אם אפילו בהצטרף שני הספיקות האיסור שכיח יותר זה פשוט דלא שרינן מחמת ס"ס עכ"ל. וא"כ לפ"ז בנד"ז ע"י הצטרפות הנך ספיקות דלעיל י"ל עכ"פ ההיתר שמא לא באו הליחה והט"ד מגידי המקור שקול כמו האיסור לכן יש להעמיד על חזקת טהרה ואף אם לא נעמיד יסוד על דברי התויק"ו הלא בנד"ז יש לצרף מה דחשיב רואה שלא בהרגשה שלדעת הפוסקים כשמואל אין בזה איסור דאורייתא כלל אף אם באו מהמקור כמש"ל סעיף ב'.ואף שיש חולקים ע"ז מ"מ ה"ל ספק באיסור דאורייתא ובצירוף הספיקות הנ"ל ה"ל ס"ס טוב בדאוריי'. וא"כ בדרבנן יש לסמוך על דברי התויק"ו הנ"ל לצרף הספיקות יחד ולהעמידה על חזקת טהרה כנ"ל. ומ"מ כ"ז מפוקפק כי הסברא נוטה יותר שגם ליחה לבינה זו שהוא השלייאם בא ג"כ מהמקור:

קיצור. שי"ל להחזיק ד' הגאון ממענץ שמסתמא ממקום שבא הליחה בא הטפת דם. וראיה מפסקי מהרא"י סי' מ"ז. וגם י"ל דהליחה ה"ל ספק שמא בא מצואר הרחם ולא דמי לדם לבן. גם אפי' בא מהמקור אפשר ליתן מקום לדבריו דכשבא מבשר המקור ולא מגידי המקור ה"ל כדם חתיכה. נוסף ע"ז סברת ר"ש רופא שבשב"י. ובמוצאה שלא בהרגשת הגוף אולי יש לצדד במקום עיגון גמור כנידון שבשב יעקב סי' מ"ב מ"א שא"א לה להטהר כלל כ"א פ"א בשנה כו':