סימן קיד

אסימן קיד

ע"ד האשה העלובה שא"א לה ליטהר לבעלה זה זמן כביר מצד שלפעמים זב ממנה ליחה לבנה עם תערובות מעט דם ולפעמים מוצאת כן על עד הבדיקה מראה לבנה ובתוכה נקודות אדומות. ויש לה וסת קבוע כשאר נשים. ונסעה למאהילוב ואמרו לה הרופאים אינם יהודים וגם יהודי א' כשר בתוכם שראו בה מכה היינו ע"י כלי ההבטה והמחזה כהלכות הרופאים. ראו מכה באותו מקום שהיא בבית החיצון סמוך לשפת הרחם ואותה המכה מחלחלת דם וליחה הן מעצמה כשנאסף שם הרבה דם במכה וכ"ש בנגיעתה לשם ע"י איזה דבר והדאקטורים אינם יהודים שפטו שאותה מכה התחיל להיות צמח מכה הנק' ראק ה"י ורפואתה קשה. והרופא יהודי הכריע שאינה אלא מכה חיצונית אבל לדברי כולם שראו בעליל שאין הדם מהמקור רק זב מהמכה שבבית החיצון והיהודי עסק ברפואות סמים ונתרפאת לגמרי עד שלא מצאה שום דם לא ע"י זיבת ליחה ואף ע"י בדיקה אף בנגיעתה באותו מקום. ואח"כ ע"י איזה טרחא חזרה וניער אותה המכה להתגלע מעט אבל לא כמקדם. וחזר ועסק ברפואות ונתרפאה. רק שאומר היהודי הנ"ל שהמכה זו שבבית החיצון אף שנתרפאה מ"מ הוא מחולחל ועלול הוא להתגלע מעט. ואז יוכל להיות שיחזור לאסוף ליחה ודם באותה מכה ולצאת ע"י זיבה או ע"י בדיקת עד עכ"ל הרב דמאהילוב בשם הרופא היהודי. ומעלתו כותב בשם האשה שהיא בעצמה אינה יודעת ומרגשת אם יש לה מכה באותו מקום אך הרופאים אמרו לה שראו שם מכה רק זאת ידוע לה שמרגשת באותו מקום כאב גדול כמו ששורף לה. ומעל' דעתו להתירה כי אף שנחלקו האחרונים אם יש לסמוך על הרופא זהו כשאומר כן מאומדנא אבל כשראה בעיניו אף שהוא ע"י כלי ההבטה י"ל לכ"ע נאמן. הגם כיון שהרב הנ"ל כותב דהרופא אמר לו שכבר נתרפאת לגמרי רק אמר שידוע לו בבירור שמכה זו עלול להתגלע באיזה סבה א"כ אזדא לה היתר זה דהא אמרינן לא אמרו חכמים להחמיר רק להקל וכו' א"כ מוכח דברואה ממש לא תלינן במכה שיכולה להתגלע וכן הוא להדיא בתשובת ח"צ סי' מ"ו. מ"מ נלע"ד דבנ"ד דמרגשת כאב גדול כנ"ל נראה להדיא דחזר ונראה המכה אשר היתה נראה לעיני הרופאים. ועוד דראו הרופאים מכה להדיא כנ"ל (ועוד י"ל דוק לאידך גיסא דמה שאמר הרופא שנתרפאה הוא ע"פ אומדנא והמכה ראה בעיניו) ועוד דדעת קצת פוסקים דבאשה שיש לה וסת קבוע יש לסמוך על המרדכי שלא בשעת וסת אם יש עוד צדדים להקל. עכת"ד רומע"ל:

הנה מתחלה נבאר קצת המשנה פ"ח דנ"ח ע"ב אם יש בה מכה והיא יכולה להתגלע ולהוציא דם ה"ז תולה. ופרש"י אם יש בה מכה יבישה וראויה להתגלע כלומר להתלחלח ולהוציא דם ה"ז תולה עכ"ל. מעשה באשה אחת שבאתה לפני רע"ק אמ"ל רבי ראיתי כתם. אמ"ל שמא מכה היתה בך אמ"ל הן וחיתה אמ"ל שמא יכולה להגלע ולהוציא דם אמ"ל הן וטיהרה רע"ק והרמב"ם בפי' המשנה כ' וז"ל ופירוש להתגלע להתקלף והיא מלה עברית ולפני התגלע הריב נטוש במשלי סי' י"ז י"ד. פי' קודם התגלות והתפרסמו כמו שביארנו עכ"ל. ובסה"ת סי' צ"א גרב שהיא יכולה להתקלקל ע"י הסרת הקליפה כו' שמא חפפו וגררו עצמן. וכן בתה"א להרשב"א דק"פ ע"ג אע"פ שעכשיו עלה עליה קרום כו' שמא גלעה שלא מדעת כו'. וכן בב"י סי' ק"צ פי' להתגלע להתקלקל. אך הנה בערוך ערך גלע הביא בענין להתגלע שני פירושים וז"ל בנדה בפרק הרואה כתם אם יש בה מכה והיא יכולה להגלע ולהוציא דם ה"ז תולה בה פירוש להרהר כדכתיב ולפני התגלע הריב נטוש. פירוש אחר אם יש בה מכה והיא יכולה להתגלות כפירוש חכמים עד שלא יתגלה לך הריב וזהו עיקר עכ"ל. וקרוב לומר דמ"ש פירוש להרהר צ"ל לחרחר ומ"ש להרהר הוא ט"ס והיינו דמפרש התגלע הריב שהוא כמ"ש לחרחר ריב במשלי סי' כ"ו כ"א. וכמ"ש בערוך ערך חרחר השלישי לפרש המשנה סוף עוקצין והובא בר"ש פ"ג דעוקצין משנה י"א ובלע"ז רייצין אקריג. וכן גבי התגלע הריב יש ב' פירושים דרש"י פי' לשון גילוי ופירשו דבריו דעיי"ן דהתגלע הוא במקום הא' וכה"ג פדעהו מרדת שחת ג"כ העיי"ן במקום אל"ף. והרד"ק פי' התגלע הריב לשון עירוב ותערובות. וכן נזכר פי' זה בהראב"ע שם התגלע התערב הריב זה בזה. וזהו ג"כ ענין לחרחר ריב. ולפ"ז לכאורה הוא דומה לענין אל תתחר במרעים דפרש"י לשון דמוע והתערב. ובקורקע' חיבר אל תתחר עם ענין כל הנחרים בך בישעיה סי' מ"א יו"ד. ות"י דהוון מתגרין בך וכן לשון רז"ל מותר להתגרות ברשעים א"כ לפ"ז ענין מכה שיכולה להתגלע ג"כ לשון עירוב וגירוי. ובפ' תבא כ"ח כ"ב ובחרחור ופרש"י חולי המחממו תוך הגוף וצמא תמיד למים ל' ועצמי חרה מני חרב נחר מפוח מאש עכ"ל. והרד"ק משלי כ"ו כ"א לחרחר ריב להדליק הריב ולהבעירו ושרשו חרר וכ"כ במכלול ערך חרר והביא פסוק ושכן חררים במדבר עכ"ל. א"כ לפ"ז התגלע הריב דפי' הערוך לשון חרחור ריב הוא ג"כ ענין חום וכעס והבער שיש בהמריבה. וא"כ לפ"ז פי' מכה שהיא יכולה להתגלע היינו שנשאר בה עדיין חריפות וחום שיכולה מעצמה לחזור לקלקולה ולהוציא דם ונראה שלפ"ז הוא חומרא יותר מפירוש הראשון להתגלע לשון גילוי דלשון להתגלות היינו ע"י קילוף והיינו אף שחיתה ונתרפאה עד שמעצמה לא תתקלקל עכ"ז כיון ע"י קילוף שיקלפו האדם יכולה להתגלות ולהוציא דם תולה בה. אבל לפירוש להתגלע לשון חרחור א"כ היינו שלא נתרפאה לגמרי עד שמעצמה עלולה להתגרות ולהתקלקל להוציא דם וכ' הערוך דפי' להתגלע לשון גילוי הוא עיקר דהיינו אף שלא תוציא דם כ"א ע"י דוחק וחיכוך בידים כמ"ש אאזמו"ר ז"ל סי' קפ"ז ס"ק כ"ג תולה בה. ואפשר משמע כן מלשון וחיתה שנזכר במשנה:

קיצור בענין להתגלע פירשו רוב המפרשים ל' גילוי והיינו לקלוף ע"י דוחק וחיכוך בידים. ויש פי' להתגלע לשון חרחור כמו התגלע הריב חרחור ריב והוא שיכולה להתקלקל מעצמה כי נשאר בה חום וגירוי:

בוהנה הרשב"א בתה"א ריש שער הכתמים דקע"ה ע"ב אהא דרע"ק שלא אמרו חכמים את הדבר להחמיר אלא להקל פי' וז"ל כשהקילו חכמים בכתמים לתלות אותן בבעלה ובבנה ובמכה וכיוצא בהן לא להקל אמרו שאילו היו הכתמים דבר תורה לא היו מקילין בספיקן אלא עיקר כתמים להחמיר על ד"ת הן לפיכך הקילו בספיקן עכ"ל. ויש להקשות עמ"ש הרשב"א שאילו היו הכתמים ד"ת לא היו מקילין לתלות במכה שהרי בהדיא פסק סוף שער הכתמים דאפי' רואה ממש דם זובה בבשרה תולה במכה. ואפילו בשעה וסתה. ואפי' באינה מרגשת שדם יורד מהמכה כו' אלא צ"ל דשם מיירי שידוע שמכתה מוציאה דם רק שאינה יודע באותה פעם שהדם שותת ויורד מן המכה וכמ"ש הש"ך והח"צ בתשו' סימן מ"ו בד"ה אלא על כרחך ולעיל מיני' כ' הדבר תמוה בעיני כו' וע"ש דס"ל להח"צ דמכה שא"י אם מוציאה דם גרע ממכה שחיתה והיא יכולה להגלע כו'. שהרי כ' וא"כ איך תיסק אדעתין למימר כו'. ומשמע דס"ל אף כתם לא היה תולה בה מדכתב יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא. וא"כ דבריו אלו הם נגד סה"ת סי' צ"ב דפוסק דכתמים תולה במכה אף שאינה יודעת אם מוציאה דם הרי ס"ל לסה"ת דמכה שא"י אם מוציאה דם לא גרע עכ"פ ממכה שחיתה והיא יכולה להגלע. וליכא כאן הקושיא דהח"צ יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא אך מ"ש עוד הח"צ ועוד בפירוש אמר רע"ק כו' דם ולא כתם הרי בפירוש דברואה ממש אין להקל זהו טענה גדולה והי' לו להביא שכן כתב הרשב"א בפירוש ריש שער הכתמים כשהקילו חכמים כו' ובמכה כו' שאילו הי' הכתמים דבר תורה וכו' עכ"ל וכנ"ל. אך אאזמו"ר הגאון ז"ל סי' קפ"ז ס"ה ס"ק כ"ג ד"י רע"א כתב להפך דמכה שאינה ידועה אם מוציאה דם יש לתלות בה יותר ממכה שחיתה והיא יכולה להגלע כו'. משום דמבואר בסה"ת דסתם מכה מוציאה דם לפעמים ואפשר לסייע סברא זו עפמש"ל דבפי' והיא יכולה להגלע יש שני פירושים הא' שמעצמה יכולה להתגרות ולהתערב להוציא דם. הב' ע"י קילוף הקרום. והפוסקים היקלו גבי כתמים כפירוש השני. והנה סתם מכה אף שאינה ידוע אם מוציאה דם כיון שלא נתרפאה עדיין כלל י"ל שמהסתם היא יכולה להגלע מצד עצמה להוציא דם וכמ"ש בסה"ת דסתם מכה מוציאה דם לפעמים. לכן ודאי יש לתלות בה יותר ממכה שנתרפאה רק שיכולה להוציא דם ע"י קילוף ודוחק בידים לכן י"ל דהיינו טעמא דהרמ"א והב"ח דס"ל שתולים להרשב"א אף במכה שאינה ידוע אם מוציאה דם אף ברואה ממש אף שכתב דהא דרע"ק לא היקל רק גבי כתם זהו במכה שנתרפאה וא"י להוציא דם אלא ע"י קילוף ודוחק בידים. משא"כ במכה שלא נתרפאה כלל יש לתלות יותר:

קיצור. מ"ש הרשב"א דקולא דרע"ק ביכולה להגלע רק גבי כתם מפני שהוא מדרבנן ומזה הוכיח הח"צ ג"כ דראיי' אין תולה במכה שא"י אם מוציאה דם וס"ל דגרע מיכולה להגלע ומסה"ת סי' צ"ב מוכח דלא גריעא אך עכ"פ י"ל דלא עדיפא מינה אך י"ל ג"כ דעדיפא מינה וראי' דלא גריעא ממכה שיכולה להגלע ולהתערב כפי' הראשון:

גוראיתי בנו"ב סי' מ"א סס"ק ו' תירץ קושיית הח"צ על הרשב"א דגם גבי אשה שבאתה לפני רע"ק ודאי המכה שלה לא היה במקור עצמו כו' כ"א מבחוץ הי'. לכן אין להקל בכה"ג באיסור דאורייתא. אבל כשהמכה היא במקור עצמו תולין להקל אף בדאורייתא משום ספק ספיקא כו' כשאינה מרגשת אם הדם יורד מהמקור או מן הצדדים כו' ודבריו דחוקים [ע' מפתח] אבל לפע"ד אפ"ל טעם אחר דכשהמכה היא במקור או בצדדי הרחם שאני משום דכיון שיש לה מכה באותו מקום אפ"ל שהדם שהיא רואה שלא בעת וסתה ה"ל ג"כ רק טומאת כתם כמ"ש הרשב"א בהקדמה אל בית הנשים בשער הרביעי וז"ל או שיש לה מכה במקור שאפשר שממנה הדם שותת ויורד כו' וכגון האשה שהיא עושה צרכיה ונמצא דם בספל כו' שכל אלו נכללין בכלל הכתמים מפני שאפי' בא ליטמא אינו מן הודאי אלא מן הספק וכל מה שאינו נאסר אלא מכלל הספק הרי הוא בכלל כתם עכ"ל והיינו כמו גבי כתם שנמצא בחלוקה אינו בכלל דם יהיה זובה בבשרה כיון שי"ל דמעלמא אתיא כמ"כ הכא אפי' ברואה מגופה כיון שיש לה מכה ואפשר שממנה הדם שותת ויורד הוא ג"כ רק טמא משום כתם. ומה גם כיון שלא הרגישה. דהרשב"א ס"ל דטעמא דכתמים טהורים מה"ת משום שלא הרגישה וגזה"כ הוא וא"כ ה"נ גבי דם שרואה מגופה בלי הרגשה גמורה רק שמרגשת זיבת דבר לח יש שני טעמים דה"ל רק טומאת כתם כיון דאיכא ספק דמעלמא אתיא היינו מן המכה שבמקור או בכותלי בית הרחם. ומשום שלא הרגישה ממש. וכיון דאין כאן רק טומאת כתם הי' מהדין לתלות אפי' במכה שחיתה רק שיכולה להוציא דם. אלא דהכא א"א לומר כן כיון שזה שנחשב כתם הוא רק משום שי"ל שמהמכה בא א"כ במכה שחיתה א"א לומר כן. אבל כשהמכה לא חיתה כלל אף שאינו ידוע אם מוציאה דם י"ל שפיר דביש לה וסת ושלא בשעת וסתה גורם לספק שמא מהמכה בא וה"ל טומאת כתם. ולכן שפיר תולין בהמכה לטהרה לגמרי גם מדרבנן. רק שיש לחלק דגבי כתם ממש שנמצא בחלוקה היינו גבי מעשה דרע"ק הרי גם בלא המכה חשוב רק כתם ע"כ תולין בהמכה לטהרה לגמרי. משא"כ הכא רק מצד המכה אתה רוצה ליתן ע"ז דין כתם ולהוציאו מאיסור תורה וא"כ שוב א"א לתלות בהמכה. דתרתי אינה משמשת. והרי אף בכתם ממש שנמצא על בשרה מחמירין טובא יותר מבכתם הנמצא בחלוקה ואמרו על בשרה ספק טמא טמא. א"כ כמ"כ הכא. אך לפ"ז א"כ טמא רק טומאת כתם וזה אינו במשמע מהח"צ אלא דס"ל דבמכה שא"י אם מוציאה דם טמאה מה"ת וי"ל דס"ל דה"ל דוגמת טחתו ביריכה דטמאה נדה. אך זה אתי שפיר להרמב"ם דמטמאה שם אפי' פחות מכגריס אע"ג דשכיחי מאכולת. א"כ י"ל כמ"כ בנד"ז ברואה מגופה אע"פ שיש לה מכה שאינה ידוע שמוציאה דם ג"כ אינו תולה אבל לפ"ד הרשב"א והראב"ד והרמב"ן דבפחות מכגריס טהורה משום דתלינן במאכולת י"ל כמ"כ תולין במכה אף שא"י אם מוציאה דם ובש"ע סעיף ל"ה הביא דעה זו לעיקר:

קיצור. תירוץ הנו"ב סי' מ"א ס"ק ו' דחוק. ואפ"ל משום כשיש לה מכה במקור הו"ל ג"כ דין כתם וגם כיון שלא הרגישה ממש ולכן תולין במכה שא"י אם מוציאה דם אך א"כ תרתי לא עבדי ולפ"ז טמאה מדרבנן אך י"ל דהו"ל כמו טחתו ביריכה דטמאה נדה מיהו זהו להרמב"ם שם משא"כ לפ"ד שאר הפוסקים:

דמיהו ביש לה וסת ושלא בשעת וסתה משמע בהח"צ ג"כ שם רס"י מ"ו ד"ה אבל כשאינה שיש לתלות במכה שא"י אם מוציאה דם ולדידי' כ"ש במכה שידוע שיכולה להגלע ולהוציא דם. וע' שו"ת מעיל צדקה סי' ס"ו ס"ז ס"ח ע"י נקב קטן שנמצא בפרוזדור כו' התיר והח"צ שם נחלק עליו. ומדבריו שם מבואר דאין תולין במכה שא"י אם מוציאה דם אף באשה שיש לה וסת ושלא בשעת וסתה דמה כח מכה זו יפה מכח העליי' וע"ז הגיה אאזמו"ר ז"ל בכ"י וז"ל א"כ אמאי חייבין באות יום ולא מספקינן בעליי' כמו במכה עכ"ל ור"ל דברואה מחמת תשמיש אם יש לה מכה תולה במכתה אף במכה שאינה ידוע אם מוציאה דם שלא להחשיבה רמ"ת אף שצריכה ז"נ כמ"ש הש"ך סי' קפ"ז ס"ק כ' וכ"ד תשובת שער אפרים זקינו של הח"צ סי' ע"ו דגבי רמ"ת סגי אף במכה שא"י אם מוציאה דם אשר גם הח"צ עצמו בסי' מ"ו הזכירו ע"ש בד"ה ואיך שיהי' ומ"ש ודיינו אם נקיל כסברת מורי זקיני הגאון בעל ש"א י"ל משום דמדברי הש"א משמע קצת דגבי רמ"ת מיקל שא"צ גם ספירת ז"נ וכדעת שו"ת כנסי"ח סי' ל"ד שהביא הס"ט סי' קפ"ז ס"ק י"ד ד"ה עוד בש"ך שם. דאל"כ דכוונת הש"א רק להתירה אחר ז"נ למה חילק בין רמ"ת לשאר רואה משום כדי שלא תאסור לעולם תיפוק לי' חילוק גדול יותר דהתם לטהרה בלי ז"נ הוא איסור כרת ולגבי רמ"ת לענין שלא תתגרש הוא איסור וסתות דרבנן וכמ"ש הס"ט שם רס"ק י"ד בד"ה בגמרא איתא. וע"ז י"ל חולק הח"צ וס"ל כהש"ך שם דאין להתיר גם ברמ"ת בלי ז"נ והרי כתב הח"צ שם ומצאתי לי רב בעל ש"ך ז"ל משמע שאינו חולק על הש"ך והש"ך התיר בהדיא עכ"פ ברמ"ת לתלות במכה שא"י אם מוציאה דם לשלא להחזיקה ברמ"ת אף שצריכה ז"נ וכיון דאין מחזיקין אותה ברמ"ת ודאי כמ"כ אינה חייבת בקרבן דהיכא דחייבת בקרבן אפי' באשם תלוי ולא בחטאת מחזקינן לי' ע"י ראיי' זו ברמ"ת כמ"ש הב"י רס"י קפ"ז ובש"ע שם ובש"ך שם רס"י הנ"ל וכ"ש היכא דחייבת חטאת. וא"כ מאחר דגבי מכה שא"י אם מוציאה דם לא מחזקינן לה כלל ברמ"ת ע"כ ברור דאינה חייבת ג"כ בקרבן כלל לא בחטאת ולא באשם תלוי ואילו ברמ"ת שאין לה מכה חייבת קרבן חטאת ולא מספקינן כלל בדם העליי' כמבואר במשנה וגמ' פכה"י זהו תשובה נוצחת להח"צ דעליי' לא דמי כלל למכה שא"י אם מוציאה דם ר"ל דבמכה אף שא"י אם מוציאה דם תלינן טפי טובא מבעלייה והמע"צ סי' ס"ח השיב עליו מטעם אחר דעכשיו שנוסף הגרת המכה על פתחה של עלייה הא ודאי שמשתיהם נולד לנו ספק לטהר כו' והנד"ז עדיף להקל מבנדון של המע"צ. כי בנד"ז י"ל דה"ל ידוע שמכתה מוציאה דם כמו שבא בשאלה ואם משום שהרופא יהודי אומר שנתרפאה הרי חזרה ונערה ע"י טרחה והוא אומר ג"כ שעלולה להתגלע ולאסוף ליחה ודם וגם שאר הרופאים הגדולים אינם יהודים אמרו שהיא מכה שקשה להתרפאות. וגם הרי היא מרגשת כאב גדול בא"מ א"כ זהו אות שלא נתרפאה המכה וגם הליחה והדם היוצא מוכיח ע"ז שהרי הרופא יהודי כשאמר שנתרפאה זהו מפני שאז פסק לגמרי הדם לצאת וא"כ עכשיו שחזרה לקדמותה מוכח שחזרה המכה לקלקולה. וכעין שאמרו פ"ק דנדה ד"י ע"א הדר קא חזיא בעונות מאי. ועוד דבמשנה אמרו וחיתה. משא"כ הכא אין עיניה בין מכתה לא ידעה שחיתה רק מאמר הרופא מאומדנא והמכה ראו בעיניהם וכמ"ש רומע"ל. ועוד כיון שהדם מעורב בליחה זה אות שמהמכה בא. ובתשו' שב"י סי' מ"ב צידד לצרף איזה קולא בדם הנמצא בתוך השלייאם והגאון ממענץ העלה שבדם הבא תמיד מעורב בתוך ליחה מרובה יותר מהדם אמרינן שבודאי ממקום שבא הליחה בא דם ואין לומר בו שחזקתו מן המקור אלא ספק מהמקור ספק מהפרוזדור כי רק גבי דם אמרו שחזקתו מן המקור ולא גבי ליחה:

קיצור. בח"ץ סי' מ"ו משמע להקל קצת ביש לה וסת שלא בשעת וסתה ובתשובתו במע"צ סי' ס"ז החמיר. ואאזמו"ר נ"ע הקשה עליו והמע"צ שם ג"כ חלק עליו. ובנד"ז ידוע שיש לה מכה שמוציאה דם ומה שנתרפאה אינו ברור וניכר יותר שלא נתרפאה. גם בודאי יכולה להגלע מעצמה. והליחה והכאב מראים ע"ז:

הלכן יש להקל ע"ד שהקיל המע"צ שם להתירה בין וסת לוסת ומיהו לא עד סמוך ממש לימי הוסת אלא בסמוך להם ב' וג' ימים כפי אשר צמצמתי בנפשי לידע עיקרן של וסתה עכ"ל המע"צ. ולענין ז"נ עיין בח"ד סי' קצ"ו סס"ק ג'. ועמ"ש בתשובה שלפני תשו' זו המתחלת בדין אשה שיש לה וסת ומ"מ א"א לה לטהר כו'. ושם העליתי דדי שיהיה לה ג' בדיקות נקיים היינו בדיקה דהפסק טהרה ובדיקה א' ביום ראשון של ז' נקיים ובדיקה א' ביום הז' של ז"נ ובנתיים לא תבדוק כלל רק בקינוח לבד סגי: