סימן קטו

אסימן קטו

בדין עקירת מקצת הרחם. וגם חוששת בשפולי מעיה ובחוט השדרה שאינה יכולה לסבול ממש עד שיוצאים טיפי דמים בהרגשה אז נפסק הכאב הנ"ל והבדיקות כולן נקיים וז"ל השאלה באריכות אשה שזה כמה שנים שמחמת לידה נשתרבב מקצת מהרחם ותלוי בפנים מעט רחוק מהחוץ שא"א לאשה אחרת לראותו רק שמכרת במשמוש ידה שהוא מן הצד ודבר קטן מאד ומאז היא רואה תמיד דמים בהרגשה בימי מניקתה לפעמים כמו וסת ממש ולפעמים יוצאים רק ט"ד להדיא ולפעמים עם ליחה לבינה והבדיקות עדים מה שלא בשעת הרגשה כולם נקיים וימי טומאתה נמשכים שלא יכלה לספור ולטבול עד אחר כמה שבועות ולפעמים שלמחרת טבילה חוזרת לקלקולה בטיפין שבהרגשה הנ"ל עד שנטהרה ונתעברה תוך ימי יניקה אז פסקו ראיותיה לגמרי ואינה רואה כלום עד לידתה אז חוזרת לקלקולתה בראיות הנ"ל בהרגשה ונמשכין ימי טומאתה כנ"ל וכל ימיה הם ימי עבור תוך ימי יניקה וכל ימי העיבורים אינה רואה כלום כנ"ל וכך ילדה שלשה או ארבעה בנים וכעת היא בימי יניקה חזרה לראיותיה הנ"ל לפעמים למחרת טבילתה אף שנזדמן שלא היה בעלה עמה ולפעמים בימים מועטים אחר טבילתה היא רואה בהרגשה ולפעמים עם ליחה לבנה כנ"ל ולפעמים בלא ליחה ובימי יניקתה שכעת נתחדש שבתחלה היתה יכולה לספור ולטבול אך אחר טבילתה חזרה לראות כנ"ל אך כעת תמיד אינה יכולה לספור מחמת ראיות שבהרגשה עד אחר כמה שבועות והיא חוששת בשיפולי מעיה ובחוט השדרה שאינה יכולה לסבול ממש עד שיוצאים הטיפין הנ"ל בהרגשה אז נפסק הכאב הנ"ל והבדיקות כולם נקיים גם ביניקה זו והיא אומרת שאין לה שום מכה וחבורה ומכחשת את מילדת אחת שאמרה כבר שראתה אצלה חבורה באו"מ:

הנה יש לצדד ב' צדדים. הא' מצד נפילת האם שהתירו האחרונים ע"פ דעת הר"ש מקוצי שבהרא"ש פ' המפלת ובטוש"ע סי' קפ"ח וז"ל תשו' זכרון יוסף חי"ד סי' י"ב. כי כבר הי' לי בענין זה שאשה רואה דם מחמת החסרון (פאר פאל) הרגיל הרבה בנשים. ויכוח ופלפול ארוך מאד עם כמה רבנים נוחי נפש ואשר עודם חיים והסכמנו לדעת אחת ע"פ תשו' צ"צ סי' פ"ז וחב"י סי' ס"ז ושו"ת אמ"ו הגאון בעל שב יעקב סי' ל"ז ושבות יעקב סי' ע"ה ושו"ת פני יהושע חי"ד סי' ו' עם שאר שו"ת להתיר האשה לבעלה ולתלות הדם בחסרון פאר פאל ע"פ דעת הט"ז וסיעתו. אמנם דוקא באשה שיש לה וסת קבוע. או תוכל להבחין ע"י אחד מוסתות הגוף כי קרוב עת וסתה להתיר בין וסת לוסת עד סמוך לזמן וסתה עכ"ל. הטעם השני מצד הכאב שהיא מרגשת בשיפולי מעיה ובחוט השדרה שאינה יכולה לסבול ממש עד שיוצאין הטיפין הנ"ל בהרגשה אז נפסק הכאב הנ"ל שמזה מוכרח שיש לה מכה בשיפולי מעיה. וכאשר נפתחת ויוצאין ממנה טיפין נפסק הכאב וא"כ הוה הוכחה דטיפין הנ"ל הם דם הבא מן המכה. והנה הגם כי הא דכאב הוה כמכה זהו רק דעת הט"ז סס"י קצ"א. אבל הח"צ סי' ע"ג נחלק עליו וס"ל דכאב אינו כמו מכה. וממקום שהט"ז מביא ראי' לדבריו היינו מפסקי מהרא"י סי' מ"ז. משם מביא הח"צ ראיה לסתור דברי הט"ז דמהרא"י לא סמך כלל על הכאב לבד. וע' בש"ע סי' קפ"ז ס"ז ששם הועתקו דברי מהרא"י. אך מ"ש הח"צ וז"ל ואף דיש לחלק בין כאב קצת לכאב גדול חלילה לסמוך ע"ז עכ"ל ע"ז השיג הגאון אאזמו"ר ז"ל בסוף הקו"א סק"כ בד"ה מ"ש הח"צ יעו"ש. והנה מצאתי ג"כ בתשו' פני יהושע חי"ד סי' א' משמע ג"כ פסק למעשה דכאב כנדון שלפנינו הוי כמכה. וז"ל אשה שיש לה וסת כראוי קבוע מזמן לזמן בלא כאב כלל. ואח"כ בימי ליבונה כמו ג' או ד' ימים בא לה כאב גדול בגופה עד שצועקת מרה ונעשתה לה כמין בועה תחת הלב והכאב הוא לה עד ששותת ממנה כמו ליחה ירוקה כדרך הליחה היוצא מן מורסא שקורין גישוויר ואח"כ בא ג"כ קצת כמו דם אדום כו' עכ"ל. והסכים למעשה להתירה בין וסת לוסת כיון דאיכא אומדנות מוכיחות טובא דהוא מחמת מכה דהרי נעשה לה כמין בועא גם רוב פעמים אינה רואה כ"א מחמת דחק צרכיה נראה שהוא בחלחולת ממנו בא דם אחר צרכיה עכת"ד. ובע"כ כוונתו מן החלחולת בא לאותו מקום או לצואר הרחם שהרי משם היא רואה את הדם לא ממקום הרעי ומ"ש מחמת דחק צרכיה היינו שאז רואה אחר ההשתנה כו' שזהו הנק' עושה צרכיה רפ"ט דנדה. הרי עכ"פ ס"ל דכאב כנ"ל הוי כמכה ונראה דאין מכאן ראיה לדעת הט"ז דשאני הכא כיון שמיד ששותת ממנה הליחה ירוקה נפסק הכאב מוכח ודאי דהליחה באה מהמכה. ועוד משום שהיא ליחה כו'. אך לפ"ז גם בנ"ד עכ"פ ג"כ יש הוכחה זו:

קיצור. (ב' צדדים. א' מצד הפארפאל כמ"ש הז"י. ב' מצד הכאב ואף שהח"צ סי' ע"ג חלק על הט"ז דכאב אינו כמכה שאני הכא דהכאב עצום ועוד שע"י שיוצאין הטיפין נפסק הכאב מוכח קצת דהוא מהמכה וכה"ג פסק בתשובת פנ"י חי"ד סי' ו'):

בומיהו בדברי אאזמו"ר ז"ל בסוף הקו"א כתב סד"ה מ"ש הח"צ וז"ל ומיהו כ"ז במכה שבאותו מקום אבל שיפולי מעיה וכה"ג אף אם יש שם כאב חזק שא"א לומר שהדם גורם לכאב אלא הכאב גרם לדם אפ"ה אין דרך לדם זה לבוא לבית החיצון אפילו דרך המקור אלא שהכאב גרם לדם נדה לצאת קודם זמנו כמ"ש בהג"ה עכ"ל ובהג"ה שם נראה דלא ברירא לי' שאין דרך כו' אלא שכתב י"ל שאין דרך כו' ולעיל מיניה כ' ואת"ל שגם ממעים קאתי דרך מקור כו' ומ"ש ממעיין ט"ס הוא וצ"ל ממעים. הרי דספוקי מספקא ליה. ובתשו' פנים מאירות ח"א סס"י י"ב כ' ולכך אמרו חכמים כו' מכה יש לה במעיה בפרק המפלת דכ"ב ע"ב ולא אמרו מכה יש לה בגופה אלמא דבעינן דוקא מכה במעיה שידוע שהאם והמקור מחובר למעי האשה ודרך המכה לשפוך דם למקור קודם שנבלע בשום אבר. אבל אם נבלע תחלה בשאר אברים ואח"כ ע"י ריבוי הדם נובעים גידי המקור דם זה טמא משום נדה ודאי עכ"ל. הרי עכ"פ פשיטא לי' דממכה שבשפולי מעיה נשפך הדם למקור. וזה שלא כדברי אאזמו"ר הגאון ז"ל. אך בס"ט סי' קפ"ז סס"ק י"א השיג על הפמ"א וז"ל ומ"ש הגאון בעל פמ"א דמ"ש הרופאים מכה יש לה במעיה כו' שהמקור מחובר למעי האשה כו' נראה שהבין שהמעי הוא דבר שחוץ למקור וליתא אלא שחכמים כינו למקור בשם מעיים ואפשר משום שהוא מחובר להם כדברי הפמ"א או משום שדומה למעיים. וכן פרש"י דס"ג שפולי מעיה בית הרחם וכ"כ בט"ז סי' קפ"ט ס"ק ל"ד וכן במתניתין דחולין פ"ד חיה שפשטה ידה לתוך מעיה וכן בדף מ"ב ע"ב גבי עובדא דרבא דשמע לולד דצויץ פרש"י בתוך מעיה ועוד בכמה מקומות עכ"ל. וא"כ לפ"ז כיון דמכה יש לה במעיה הנזכר בגמרא פרק המפלת זהו מכה שבבית הרחם שוב אין לנו ראי' דממכה שבמעים יהי' דרך לבוא הדם למקור. אך הרמב"ם בפי' המשניות פ"ט פי' שפולי מעיה שפולי גופה. והנה ביבמות פרק הערל ד"פ ע"ב בענין סימני איילונית גרסינן כל שאין לה שפולי מעיים כנשים ופרש"י שיפולי מעים כמין כף למעלה מאותו מקום כדאמר פרק יוצא דופן דמ"ז ע"ב ובפ' יוצא דופן שם איתא מאי כף אמר רב הונא מקום תפוח יש למעלה מאותו מקום וביאר הרמב"ם פ"ב מהל' אישות דין ז' שהוא מקום הבשר התפוח שלמעלה מן הערוה לעומת הבטן עכ"ל. הרי דשפולי מעיה אינו בית הרחם כ"א שפולי גופה היינו סוף הבטן. א"כ לפ"ז מעיה י"ל היינו המעיים ממש. וזה מורה לכאורה כמו שפי' הרמב"ם פ"ט דנדה כנ"ל. והנה הס"ט סי' קפ"ז שם כ' אמנם אי נימא דאפ' במכה כזו טהורה כו' מדקא' דרך מקור ולא קאמר דקאתי מן המקור כו' אלא דמסתפינא להקל אחר שאין לנו ראי' ברורה ע"ז עכ"ל. והנה לפ"ד הפמ"א אם נשפך מהמכה למקור קודם שנבלע בשאר אברים הדם טהור והס"ט אף שהשיג על הפמ"א בפי' מכה יש לה במעיה כו' מ"מ בעיקר דינו הנ"ל אין חולק עליו אלא שכתב אמנם אי נימא כו' דהיינו להקל אף אם נבלע תחלה כו' וע"ז מסיק דמסתפינא להקל כו' אבל אם נשפכה מהמכה למקור כו' נראה שם שאין חולק כלל וכ"ד הגאון רע"ק איגר ז"ל בתשו' סס"י ס"א:

גוא"כ אפשר אף אם אין המכה מחובר למקור ממש רק המכה תוך הבטן מ"מ אם הולך במהירות מהמכה בלי עכוב דרך המקור לחוץ י"ל שטהור דדוקא אם נבלע תחלה בשאר אברים כו'. דכיון שהס"ט יש לו סברא דאפילו אם נבלע תחלה כו' א"כ אפשר להקל בלא נבלע כלל רק עובר דרך מעבר ואינו מתעכב כלל. ובתשו' אחת הבאתי סמך לזה מהש"ס דפ"ק דבכורות ד"ז סע"א דאע"ג דתנן התם היוצא מן הטמא טמא עכ"ז מי רגלים של סוסים וגמלים שרו דמיא עול ומיא נפיק ולאו מיניה דטמא הוא רק מי רגלים של חמור אסירי משום דעכירי וחשוב מיניה דטמא ואע"ג דלא מגופו דטמא הוא ממש. וזהו לל"ק דרב ששת ולל"ב אסר רב ששת אף דסוסים וגמלים. ויש דעה ג' דלא קי"ל כרב ששת כלל ואף מי רגלים דחמור שרי. דאף דעכורי מ"מ לאו מגופיה דטמא הוא ומיא עול ומיא נפיק ואין זה בכלל היוצא מן הטמא טמא. ודעה זו הג' היא דעת הרמב"ם כמ"ש פ"ד מהמ"א דין כ' וכמו שפי' דבריו המגיד רפ"ג מהמ"א דין ג' וכ"כ הב"י רס"י פ"א בשם תשו' הרשב"א סי' תקע"ז בשם בעל העיטור והרא"ש פ"ק דבכורות לפ"ד ר"ת נראה קי"ל כל"ק דרב ששת. והטור והרא"ש עצמן ס"ל כלישנא בתרא. וקושיית הב"י על הרמב"ם לק"מ דהא ב' לישני נאמרו לרב ששת והרמב"ם ור"ת ס"ל דלא קי"ל כרב ששת כלל וכן נראה מדברי הרמב"ם בפי' המשניות פ"ו דמכשירין מ"ד גבי דבש כדי שלא תחשוב שהוא כמו חלב בהמה טמאה כו' ע"ש. ולפ"ז בנ"ד כיון דדם מכה טהור ואין זה דם נדה שאסרה תורה א"כ אף אם הולך דרך שבילי המקור אם אינו מתעכב כלל ה"ל כמו מי רגלי סוסים וחמורים שאין זה מיניה דטמא כלל. ומיניה דטמא היינו שאר דם האשה היוצא דרך המקור ולא דם מכה. ואף לדעת הרא"ש והטור דמחמירין כל"ב דרב ששת י"ל שאני התם שמתעכבים הרבה בגוף הסוס והגמל להכי חשוב ליה יוצא מהטמא. משא"כ דם מכתה כשאינו מתעכב כלל י"ל טהור לכ"ע. ואף אם מתעכב לדברי סברת הס"ט יש לדמותו למי רגלי סוס וגמל דהתם ה"נ מתעכב ואף דלהרא"ש כה"ג חשוב יוצא מן הטמא אין להחמיר כ"כ כיון דיש חולקים על רב ששת לגמרי כנ"ל. ומיהו בזה כבר כ' הס"ט דמסתפינא להקל אבל כשאין מתעכב כלל נ' להקל כדברי הפמ"א ודעימיה:

קיצור מאות ב'. אדמ"ו נסתפק אם מכה שבגוף יש לה דרך לבוא לבית החיצון אפילו דרך המקור. ומהפמ"א נראה שיש לה דרך ופסק אם אינו נבלע תחלה בשאר אברים ויורד למקור טהור וכ"ד הס"ט והרע"ק איגר והס"ט יש לו סברא להקל אפי' נבלע תחלה ומ"מ למעשה כ' שאין להקל כלל בזה:

גואפשר אף אם הולך מהמכה למקור דרך שאר אברים רק שהולך במהירות ואינו מתעכב בהם יש להקל ויש ראי' לזה מסוגיא פ"ק דבכורות דלא חשיב כה"ג היוצא מן הטמא טמא:

דומצאתי ראי' לזה שהרי אאזמ"ו נ"ע בד"ה מ"ש הח"ץ עלה על דעתו הקדש דאף דם חיותה שיוצא במהלך שבילי נדה למקור כו' ולבית החיצון אינו טמא אלא דוקא מותרות דמים כו' ע"ש. מיהו זה לא כתב רק לסברא אבל אין לסמוך ע"ז מדאמרינן פ"ק דנדה ד"י ע"ב דשופעת כל ז' אינו אלא כראיי' א' עכ"פ הדם טמא ושם ודאי הוא דם חיותה כדפרש"י וא"א להיות שופעת כמעיין כל שבעה וחיה עכ"ל. מ"מ נראה דדוקא בדמי האשה אין לחלק בין דם חיותה למותרות דמים אבל דם המכה שם אחר יש לו ואינו בכלל דמיה. ולכן אפי' יוצא במהלך שבילי נדה טהור כל שאינו מתעכב שם. וע' מדין עקירת מקצת הרחם בבאר יעקב דע"ז עמוד שני ומה שחלק ע"ז בנ"ב רס"י נ"ח:

אך לפי שבעיבורה אינה רואה כלל מוכרח שהראיות הן מן המקור דאילו היו מן מכה שבשיפולי מעיה לא היה שייך שישתנה מחמת העיבור כי השינוי מחמת העיבור הוא שאז נסתם הרחם כמ"ש הרמב"ם פ"ה מהא"ב דין ג' שמתקבץ ראשו בשעת העיבור כדי שלא יפול הולד וכיון שאז נסתם עי"ז נפסקו הראיות שממנו כמו שנפסק דם הוסת כשמתעברת אבל אם דם זה היו מהמכה אז אף בימי עבור הי' מוצא לו מקום לירד דרך הרחם כו'. גם מ"ש לעיל סעיף א' לצדד משום מ"ש הזכרון יוסף להקל בפארפאל באשה שיש לה וסת שלא בשעת וסתה. הלא בנד"ז היא מניקה ואין לה שום וסת. ועוד ההיתר מצד עקירת המקור יש לפקפק בו הרבה ולא מצאנו להקל בזה רק משום שהרופאים אומרים שזהו רק עקירת צואר הרחם. וי"ל שאז יוצאי' בו איזו דמים מהגוף שלא ע"י הרחם וג"ז בשיש לזה עוד צדדים. והנה הרמב"ם פ"ה מהא"ב דין ג' כ' וצואר הרחם כולו והוא המקום הארוך שמתקבץ ראשו בשעת העיבור כדי שלא יפול הולד כו' א"כ לכאורה י"ל דגם כאן מה שנופל לבית החיצון כשאינה מעוברת י"ל שהוא מצואר הרחם לכן בשעת העיבור מתקבץ למקומו ואינו נופל בבית החיצון. אבל מ"מ לומר שהדם שהיא רואה ממנו בשעה שנופל אינו מהרחם אינו מראה כן. כיון שנפל רק מקצת צואר הרחם לא כולו גם היא רואה בהרגשה ע"כ אין בידי להקל כלל: