סימן קיב

אסימן קיב

שאלה באשה שהיה לה חולשה ערך שלשה שנים שהיה שותת דם מצווארה בכל יום ויום תיכף עמידתה ממטתה. ועשתה רפואות וסגולות ונתרפאה מזה החולשה. ובערך זמן מה שנתרפאה מזה נתהוה לה התהוות אחרת היינו שיוצא דם ממנה בהרגשה מן המקור שלא בשעת וסתה. לבד וסתה הקבוע לה תמיד גם עתה. וסדר ראיית קלקולה הוא ע"י שמתחלה מרגשת כאב גדול תחת לבה. ותיומ"י אח"כ היא מטפטפת הדם מהרחם טיף אחר טיף:

משנה דכ"א א'. המפלת כמין קליפה כו' תטיף למים כו' ובגמ' דכ"ב ע"ב כי לא נימוחו ברי' בפ"ע היא כו' א"ר אליעזר בר"צ כו' וחכמים שאלו לרופאים כו'. והנה הראב"ד והרשב"א בתה"א בית הנשים שער א' ס"ל דדם יבש שאינו בצורת ברי' אלא כמין חתיכה טמא אפי' לא נימוח כלל במים והרז"ה והרא"ה והרא"ש אף שמודים להן בסברא זו דאילו היה ידוע לנו שהוא דם יבש ודאי אפי' לא נימוחו טמאה עכ"ז פליגי עליהם וס"ל דכשלא נימוח אמרינן דברי' הוא ולא דם יבש. והנה הא דסמכו חכמים על הרופאים צריך ביאור דלכאורה מאחר שהצריכו להטיל למים אם נימוחו טמאה ואם לא טהורה. א"כ כיון שלא טיהרו אא"כ לא נימוחו א"כ מוכח שאינו דם ומה צורך להרופאים בזה. אך הענין פשוט כיון דהעלינו דדם יבש אף שלא נימוחו טמאה א"כ א"א לטהר בלא נימוח רק משום דאמרינן דלאו דם הוא אלא ברי' נינהו ומנלן לבדות מלבנו זה הלא י"ל שהוא דם יבש שלא נימוח וכמו המפלת חתיכה דטמאה לריה"ו לחד אוקימתא משום דקסבר היא גופה דם והיינו אפילו לא נימוח ומשום דאינו בצורת בריה אמר דאפי' לא נימוח טמאה. א"כ אפי' במפלת כמין קליפה ושערה היה ראוי לטמאות. לכן הכרח לסמוך בזה על הרופאים דאמרו שהם ברי' בפ"ע ואינו דם וז"ש בגמ' כי לא נימוחו ברי' בפ"ע היא ולא דם ומי איכא כה"ג אין והתניא אר"א בר"צ. ורש"י פי' ומי איכא כה"ג מפלת כמין שערות וקליפות וקשה מדוע לא יהי' כה"ג וכי רחוק זה יותר ממפלת כמין דגים וחגבים. אלא צ"ל ומי איכא כה"ג שיהיה זה ברי' ולא דם וע"ז מביא ראיה מהא דר"א בר"צ שכן אמרו הרופאים וכן משמע הפי' בהרא"ש פ"ג ס"ג כי לא נימוחו ברי' בפ"ע היא כו' כי הא דתניא אר"א בר"צ וכן מבואר בפירוש בחידושי הרשב"א וז"ל והיינו דאקשינן ומי איכא ברי' כה"ג כלומר ברי' ממש שאינו דם אמ"ל אין וכדתניא עכ"ל וכ"כ בתשו' בית אפרים חי"ד סי' מ"ט ד"ה ושגם בפירש"י י"ל כן. הרי א"כ סמכו על הרופאים בזה לומר דכמין קליפות וכמין שערות י"ל דבריה בפ"ע הוא ולא דם ולכן אם לא נימוחו טהורה וכ"כ בשו"ת פנים מאירות ח"א סס"י י"ב סד"ה וראיתי בתשו' וז"ל דסמיכה גדולה סמכו עליהם לטהר דם יבש דהא דם יבש אפי' אם נימוח טמא ואינו טהור אלא מטעם שהוא ברי' ולא דם וזה לא ידעו החכמים עד שגילו להם הרופאים. וזה פשוט עכ"ל. ואף להרז"ה צ"ל כן דהא מודה הוא שאילו היה ידוע לנו שהוא דם יבש אפי' לא נימוח טמאה. א"כ הא דמטהרים כשלא נימוח משום דאמרינן ברי' הוא ומנין לנו זה אלא שסמכו על הרופאים דיש שהוא ברי' בפ"ע ולא דם. אלא דלהרז"ה גם גבי חתיכה כמין עפר סמכינן ע"ז. והנה גבי המפלת כמין דגים וחגבים לא תנן תטיל למים אם נימוחו טמאה פי' הרמב"ן משום דהתם ודאי ברי' נינהו עכ"ל ואפשר ר"ל וא"כ בודאי לא יהי' נימוח או אפ"ל דבכה"ג אפילו נימוחו טהורה מאחר דבודאי ברי' הוא וכ"מ ממ"ש בחידושי הרשב"א גבי כמין קליפה ואם נימוחו חוששין להם ואע"פ שרובן בריות נינהו עכ"ל משמע אע"ג שנימוחו הוא רק חששא דבכה"ג חיישינן למיעוטא דלאו ברי' הוא. א"כ גבי כמין דגים וחגבים דודאי ברי' הוא לכן אפי' נימוחו טהורה ובשו"ת בית אפרים חי"ד סי' מ"ט ד"ה והגדלתי עמד ג"כ על לשון הרשב"א הנ"ל וכ' שאפשר לשון חוששין אינו בדוקא:

קיצור. הא דהוצרכו החכמים לרופאים היינו לידע דכמין קליפות ושערות ברי' נינהו דאל"כ אפי' לא נימוחו היה טמא וחקירה בענין כמין דגים וחגבים דודאי כמין בריה הוא איך הדין בנימוחו:

בוהנה יש להבין אם סמכינן על הרופאים לגמרי או שאני התם משום שביחנו דבריהם וראו שלא נימוחו דאיכא הוכחה טובא לדבריהם. ומלשון הגמ' כי לא נימוחו ברי' בפ"ע היא מבואר דלא סמכינן ע"ז לומר בריה הוא אא"כ נתברר שלא נימוחו והרי הרופאים אמרו סתם אשה זו מכה שיש לה בתוך מעיה כו' ומשמע שלא הצריכו להטיל במים וכן בתוספתא רפ"ד דנדה לא נזכר כלל שאמרו הרופאים תטיל למים והחכמים ציוו להטיל במים דוקא. ובתשו' פמ"א שם תי' משום דכיון שאפשר לבדוק ולברר ע"י השרייה בפושרין לכן הצריכו לברר כו' ע"ש ואינו במשמע כן מהאיבעיא שבגמ' דכ"ב ע"ב תנן התם כמה היא שרייתן בפושרין מעל"ע דכיון הבדיקה רק משום לכתחלה כיון שאפשר לברר אין להחמיר כמו שם. וע' בתשו' עה"ג סי' כ"ב תירץ דעת מהרמ"ל ג"כ משום שיש לברר ובסוף העלה ע"פ דברי הב"י שיש לסמוך ע"ד הרופאים באשה שיש לה וסת ושלא בשעת וסתה וכ"ד תשו' כנסי"ח סי' ל"ד. גם בתשו' ח"צ אף שבסס"י ע"ג חלק על העה"ג שאין לסמוך על דברי הבאי של הרופא כו' כיון שאין שם מכה כו' י"ל התם עיקר הטעם שזהו נגד המשנה רפ"ה ומטמאין בכל שהוא אפי' כעין החרדל א"כ זהו נגד סברת הרופא שאומר שא"א שיצא משהו כזה מהמקור. גם בתשו' שב"י סי' מ"א חלק ע"ז הגאון מו' יהודא מילר ז"ל מצד המשנה הנ"ל והגאון ממענץ חלק ע"ז מצד חכמת הרפואה שלא נמצא כן בשום ספר מספרי הרפואה. אבל היכא שהרופאים אומרים שיש לה מכה משמע מדבריו בתשו' סי' מ"ו שחכמים סמכו על הרופאים יעו"ש בד"ה ומ"ש ז"ל שהרופאים אמרו. גם בתשו' הגאון מהו' גבריאל ז"ל שבתשו' שב"י סי' ל"ו בד"ה עד כה פלפלתי משמע דס"ל דסמכינן ע"ד הרופאים אם לא בקרטין שנימוחו יעו"ש ומתוך דבריו שם בד"ה והנה הנ"מ לנ"ד דיש לחלק אם הרופא מעיד על האשה זו בעצמותה שיש לה מכה או אם מעיד בסתם על כל אשה שהקליפות ושערות אינן כ"א ממכה או שומא כו' ע"ש. ועפ"ז י"ל דלהכי בגמ' הצריכו לברר ע"י אם נימוחו משום שהרופאים אמרו בסתם מצד הקליפות והשערות. אבל כשרואה אשה זו ומעיד עליה מצד אמתלאות וראיות שיש לה בודאי מכה י"ל דסמכינן עליו. וכן איתא בתשובת שב"י סי' מ' המתחלת לדזיו ליה כבר בתיה. גבי הגם שיש ליישב ולומר דודאי אם אמר הרופא מכה יש לה באו"מ ויש לו הוכחה לזה שמכה יש לה שממנה יוצא דם סמכינן על הרופא וטהורה כמו דסמכינן על האשה עצמה כו' רק במעשים דש"ס לא היו להרופאים שום הוכחה רק מצד שינוי השערות וקליפות שאין דרך שערות וקליפות לבא מן המקור כו' אע"כ מהמכה באו כו'. אבל למיחוש מיהו בעי כו' לכך הוי צריכים לבחון כו' עכ"ל. עוד פי' דהרופאים עצמן אמרו תטיל למים אם נימוחו אינן בריה רק דם כו' ולכן ר"ל על בנידון שלו שאמר הרופא שע"י חריפות הליחה לבינה הוציא מעט דם מבשר הרך כו' אפשר יש לסמוך על הרופא וכ"ד הג"מ י"מ שם רק שם עשו ס"ס לבד דברי הרופא והגאון מוהר"ל ממענץ האריך שם בענין סמיכה על הרופאים שאין להחזיק דבריהם לדבר ודאי וברור ואין לסמוך עליהם אלא היכא דמוכחי מלתייהו או היכא דא"צ הוכחה גמורה אלא מספיקים דבריהם לאותו הדין גם אם לא יהיו מוכרחים עכ"ל. ואח"כ העלה חילוק היכא שהרופאים אומרים שברור ודאי שכן הוא אזי העמידו חכמים הדברים על חזקתן והאמינו לרופאים משא"כ בענין שחכמת הרפואה אינה גוזרת עליה דבר ודאי כ"א אפשרי והאפשר ההוא אינו מספיק להיתר ע"ז אני אומר שאין לסמוך עליהם ולכן לא סמך ע"ד הרופא שהביא השב"י שע"י חריפות הליחה לבינה כו' ועל הגאון מוהר"ל ז"ל הנ"ל יש לסמוך כי היה ג"כ חכם בחכמת הרפואה וע' בס"ט סי' קפ"ח ס"ד סק"ה מזה:

קיצור. מדברי מהרמ"ל סי' קי"א ועה"ג סי' כ"ב והפמ"א והכנסי"ח משמע דסמכינן על הרופאים וגם בהח"ץ סי' מ"ו ובתשו' הג"מ גבריאל בשב"י סי' ל"ו משמע כן וכן משמע בשב"י סי' מ'. אמנם הג"מ ליב ממענץ ז"ל שהיה ג"כ חכם ברפואה עשה חלוקים בזה שאין לסמוך על הרופאים אלא היכא דמוכחי מילתייהו או היכא שחכמת הרפואה גוזרת כן בדרך ודאי ולא בדרך אפשר:

גומעתה נבוא לנ"ד כי הנה בנ"ד גם בלא שום רופא ניכרים הדברים שמחמת הדם שהי' דרכו לילך דרך הגרון עתה שינה הילוכו מלמעלה למטה דרך אותו מקום. שהרי יש ע"ז שתי הוכחות גדולות. הא' מ"ש מעל' שהיה לה חולשה ערך שלשה שנים שהי' שותת דם מצוארה בכל יום ויום תיכף מעמידתה ממטתה ועשתה רפואות וסגולות ונתרפאה מזה החולשה. ובערך זמן מה שנתרפאת מזה נתהווה לה התהוות אחרת היינו שיוצא דם ממנה בהרגשה מהמקור שלא בשעת וסתה. לבד וסתה הקבוע לה תמיד גם עתה עכ"ל. א"כ זהו הוכחה אחת גדולה שזה הדם שרואה שלא בשעת וסתה הוא אותו הדם שהיה שותת דרך צוארה. וע' בספר אוצר החיים ספר שמיני חקירה ב' שאלה ו' גבי ולפעמים כו' בית הרחם. משמע מדבריו שיוכל להיות הדם עולה מהטחול ובית הרחם דרך הפה א"כ כמ"כ י"ל להיפוך שהדם שהי' שותת מגרונה שהוא מהריאה או מהכבד עתה שע"י רפואות עיכבה ועיצרה אותו שלא ירד דרך שם לכן עשה לו מסלה ושביל לירד דרך מטה. וכן שאלתי פי רופא יהודי שלמד חכמת הרפואה ולדעתו כן הוא בודאי. הוכחה שנית מ"ש מעל' וסדרה של ראיית קלקולה כך הוא היינו שמתחלה מרגשת כאב גדול תחת לבה ואח"כ מתפשט הכאב בצדדיה ואח"כ מרגשת בדמיונה כמו שנתמוטט לה ממקום הנ"ל עד למטה ממקום טיבורה. גם מרגשת כאב גדול למטה מן הטבור ומשונה הוא באופן אחר מהכאב שבא בעת קביעת וסתה היינו שבעת קביעת וסתה חוששת קצת בגבה ובעת שבא ראייתה של קלקולה הנ"ל מרגשת כאב גדול במקום הנ"ל הנק' שטעחענש כו' ואזי תומ"י אחר הכאבים היא מטפטפת טיף אחר טיף לא הרבה טיפין. א"כ מאחר שמתחלה מרגשת כאב בלב ואח"כ תומ"י היא רואה מוכח שהדם שהי' יוצא מהאברים שסביב הלב כמו הריאה והחזה אל הגרון עכשיו שנסתם ההילוך שם וקבע הילוכו מלמעלמ"ט דרך המקור לכן מתחיל הכאב בהלב ואח"כ מרגשת שנתמוטט ממקום הנ"ל היינו שהולך לו למטה. וא"כ כיון שהרופא אומר שכן הוא בודאי. וגם מוכח הדבר שכן הוא משתי הוכחות גדולות הנ"ל. א"כ יש לסמוך על דבריו כנ"ל ססע"י ב':

קיצור. שבנד"ז יש שתי הוכחות גדולות שהדם שהיה יוצא דרך הגרון שינה הילוכו לזוב דרך המקור וגם הרופא אומר שבודאי כן הוא א"כ כיון שמוכח הדבר וכן מעיד הרופא יש לסמוך על דבריו:

דוהנה בתשו' פנ"י רבו של הש"ך חי"ד סי' א' נשאל באשה אחת שיש לה וסת כראוי קבוע מזמן לזמן בלא כאב כלל ואח"כ בימי ליבונה כמו ג' או ד' ימים בא לה כאב גדול מאד בגופה עד שצועקת מרה ונעשה לה כמין בועה תחת הלב והכאב הוא לה עד ששותת ממנה כמו ליחה ירוקה כדרך הליחה היוצאה מן מורסא שקורין גיסווי"ר ואח"ז בא ג"כ קצת כמו דם אדום כו' ודן להתיר וראשית יסודו לסמוך ע"ד המרדכי דבאשה שיש לה וסת יש להקל לתלות במכה מה שלא היינו תולין בהמכה באשה שאין לה וסת וכן נשאל הב"ח על שאלה זו בתשו' ב"ח הישנות סי' פ"ה והעלה ג"כ להקל ע"פ דעת המרדכי בצירוף דעת הרשב"א. רק הפ"י והב"ח מחולקים בפי' ד' המרדכי והרי עיקר מה שהחשיבו שיש אצלה מכה נשענו על שנעשה לה כמין בועה תחת הלב והכאב הוא לה עד ששותת ממנה דם. וז"ל הפנ"י אבל הכא דאיכא רגלים לדבר כיון שהיא רואה בענין אחר ממה שהיא רואה בשעת וסתה פשיטא דאיכא לספוקי במכה כו'. והב"ח בתשו' הנ"ל כ' והלכך בנ"ד דלא מבעיא דהאשה עצמה מרגשת שיש לה מכה. אלא כל מי שיש לו קצת הבנה יבין דיש לה מכה וכמו שאמרו הנשים הזקינות כו' עכ"ל. וע"ש דדברי הפנ"י לסמוך כ"כ על המרדכי אין נראה כלל וכמ"ש בתשו' ח"צ סס"י ע"ג. אך לפי' הב"ח בדברי המרדכי יש מקום לדין זה וע"ד שפי' אאזמו"ר הגאון ז"ל סי' קפ"ז ס"ק כ"ג בפי' דברי הרמ"א. עכ"פ מדברי הב"ח נלמוד דכ"ש בנד"ז כל מי שיש לו קצת הבנה יבין דיש לה מכה שממנה היה יוצא דם בגרונה שלשה שנים בכ"י ועכשיו בא לו דרך הרחם ולכן בשעה שהדם צריך ליצא מרגשת תחלה כאב בלב כו' וכנ"ל. ואף שהב"ח צירף מצד ס"ס וכן הפנ"י מצד שלא הי' הרגשה גמורה. משא"כ הכא שהדם מן המקור וגם מרגשת לדברי מעל'. מ"מ התם שאני שלא הי' מכה מבוררת ומכ"ש שא"י אם מוציאה דם. אבל הכא י"ל ה"ל מכה שידוע שמוציאה דם שהרי היתה מוציאה דם דרך הגרון יום יום שלש שנים ויש לנו שתי הוכחות שדם זה שינה הילוכו לזוב דרך המקור א"כ הרי ידוע שמכה זו מוציאה דם יותר ממה שהמקור מוציא שהרי היתה יוצאה בכל יום ויום כנ"ל:

קיצור. בתשו' פנ"י סי' א' ותשו' הב"ח סי' פ"ה התירו ע"י הוכחה שיש לה מכה באשה שיש לה וסת שלא בשעת וסתה. אלא שהיו עוד צדדים והכא איכא שתי הוכחות גדולות וגם לפי השתי הוכחות היא מכה המוציאה דם יותר מן המקור:

הועוד ראיה דסמכינן אהוכחות שיש לה מכה ממ"ש בפסקי מהרא"י סי' מ"ז ע"י שאינה מוצאת כ"א במקום א' כו' וכן עיקר פי' ונאמנת אשה לומר מכה יש לי במקור פי' בתה"ק סוף שע"ד שהיא מרגשת בעצמה שיש לה מכה ובתשו' א"ש סי' כ"ג שמרגשת בהילוכה או בישיבתה או בשאר סברות שיש לה מכה הביאו אאזמו"ר הגאון ז"ל סי' קפ"ז ס"ק כ"ג ד"ט ע"ד. ובתשו' פמ"א סי' י"ב רצה לסמוך ע"ד הרופאים בצירוף דברי האשה שיש לה מכה בדופן שממנו יוצא הדם למקור יעו"ש אלא שאח"כ החמיר משום דאפשר שהוא נבלע תחלה בשאר אברים ומשם יורד למקור כו' לדעתי דם נדה גמור הוא. הביאו הס"ט סי' קפ"ז ס"ה ס"ק י"א. וכ' עליו ולכאורה עלה בדעתי להוכיח מן הש"ס דאפי' במכה כזו תולין כו' מדקאמר פכה"י ד' ט"ז ע"א דקאתי דרך מקור ולא קאמר דקאתי מן המקור כו' וסיים דמסתפינא להקל אחר שאין לנו ראי' ברורה ע"ז. וזהו בעובדא דהפמ"א שי"ל שדם המכה מהדופן נבלע תחלה בשאר אברים כו'. אבל בנדון זה אשר ניכר שיורד מהמכה כרגע למקור שהרי תומ"י שמתחיל הכאב בהלב ומשם מתמוטט להטבור תומ"י היא רואה טיפי הדמים א"כ נראה בעליל שאינו נבלע תחלה בשאר אברים כ"א יוצא במישור דרך המקור ובכה"ג משמע מהפמ"א דלא היה מחמיר כלל אף שיוצא דרך שבילי דם נדה כיון שנמשך מהמכה אין זה דומה לשאר דם נדה וכמו לפירושו במכה שיש לה במעיה לפי שהמקור מחובר למעיה ודרך מכה לשפוך דם למקור קודם שנבלע בשום אבר עכ"ל. אלמא ס"ל בכה"ג הוא טהור אף שיצא דרך שבילי הילוך דם נדה. כיון דמ"מ מהמכה הוא אף שהס"ט השיג עליו בפי' מעיה מ"מ על גוף הדין ודאי אינו חולק שהרי רצה להקל יותר מהפמ"א כנ"ל. וכיון שבנד"ז נראה שאינו נבלע תחלה בשום אבר א"כ היה נ' להקל. ומ"ש אזמו"ר ז"ל בסוף הקו"א סס"ק כ' סד"ה מ"ש הח"צ. אבל מכה שבמ"א י"ל שאין דרך כלל להדם לילך לביה"ח אפי' ע"י המקור כו' הרי כאן הרופא אומר שזהו ודאי מדם שהי' יוצא דרך גרונה וכן נראה וכ"מ מתשו' פמ"א הנ"ל שאפשר לדם ממכה שבדופן לילך דרך המקור רק שי"ל שנבלע תחלה בשאר אברים והרי הכא אנו רואים שאינו נבלע תחלה כנ"ל. גם בתשו' הב"ח דסי' פ"ה הנ"ל ותשו' פנ"י סי' א' לא היתה המכה במקור וברחם כ"א או מכה בחלחולת או מחמת הבועה שנעשה סמוך ללב ניכר שיש לה מכה באיזה מקום אבל אינו ברחם. וע' בתשו' חתם סופר סי' קמ"ד הקיל במכה שלמעלה מהמקור דהיינו (פארהארטונג אין לעבר) מכה שבכבד לסמוך ע"ז באשה שיש לה וסת שלא בשעת וסתה. ותמוה שלא הביא כלל דברי הפמ"א והס"ט שס"ל שאין מהני המכה שבדופן:

קיצור. ראיה ממהרא"י דסמכינן על הוכחה שיש לה מכה בתשו' פמ"א רצה להקל בכה"ג במכה שבדופן רק שבסוף העלה להחמיר. משום שהדם נבלע תחלה באברים. והס"ט סי' קפ"ז ס"ק י"א צידד להקל מיהו לא למעשה. ובנד"ז נראה בעליל שאינו נבלע תחלה בשאר אברים ומ"ש אאזמו"ר ז"ל שאין לו דרך כו' נ' הפמ"א והס"ט לא ס"ל הכי והרופא אומר שיש לו דרך. וצע"ג למעשה:

ואך מה שקשה לי הוא כי עדיין יש ספק גדול דאע"ג שע"כ יש לה מכה וחולשא באברים הפנימיים סמוך ללב שמשם היה הדם יוצא דרך הגרון ועכשיו יוצא דרך המקור. אבל הענין מסופק אם היה לה מכה ע"ד מורסא שממנה ממש היה יוצא דם. או שהמכה גרם שהיה יוצא דם חיותה דרך הגרון ולא דם המכה ממש וזה האופן השני נ' יותר דאם היה יוצא מדם שבמכה ממש הי' מעורב עם אייטער ועוד שאם היה מהמכה ממש לא היה אפשר שיצא זמן רב שלשה שנים מדי יום ביומו. אלא משמע שהמכה שהיה לה באברים הפנימיים הסמוך ללב הוא הי' רק גורם שבו וע"י יוצא דם חיותה דרך הגרון. וא"כ כמ"כ עתה שנשתנה הילוך דם זה דרך המקור. וגם הגורם לזה הוא המכה שהרי מתחיל בכאב הלב כנ"ל. עכ"ז י"ל ג"כ דהיינו שהמכה גורם לדם חיותה שיצא דרך המקור וא"כ אינו דם מכה ממש כמו מכה שבמקור או מכה שבאותו מקום שהמכוון שיש שם מכה כמו מורסא שממנה ממש דם יוצא. אבל אם דם חיותה יוצא דרך שבילי הילוך דם נדה. י"ל שזהו כמו דם נדה ממש. הן אמת אשר ראיתי בדברי הגאמו"ז בד"ה מ"ש הח"ץ שכ' וגם אם הכאב גרם לדם. י"ל שאינו דם נדה שטמאתו התורה דהיינו דוקא מותרות דמים כו'. אבל היוצא ע"י כאב אינן מותרות הדמים אלא דם חיותה שיצא במהלך ושבילי הילוך דם נדה כו'. ולפע"ד קשה ע"ז טובא מהדין שבש"ע סי' ק"צ ס"ג גבי שופעת כל ז' והוא ש"ס ערוך פ"ק דנדה ד"י ע"ב דודאי דם חיותה הוא שיוצא בשבילי הילוך דם נדה. ולכן פרש"י שא"א שתהיה שופעת כל ז' וחיה כי בודאי יצא כל דם חיותה עד שא"א שתחי'. אבל גם בשופעת פחות מז' ימים או אפי' בפוסקת בינתיים ודאי דם חיותה יוצא אלא שאפשר לה שתחיה כי נשאר עדיין מדם חיותה שתוכל להחיות. והרי בגמ' וש"ע שם משמע בפשיטות שהדם טמא (ואפ"ל שהג"ה זו שבדברי אאזמו"ר הגאון נ"ע היא מאחיו הה"ג מוהרי"ל ז"ל ולא ממנו כידוע שהוסיף לפעמים איזו הגהות). וא"כ לפ"ז אם דם חיותה יוצא ע"י מכה הנ"ל ויוצא דרך שבילי הילוך דם נדה י"ל שהוא טמא כדם נדה ממש:

קיצור. שי"ל דהמכה גורם לדם חיותה שיצא ולא שהוא דם הנצרר במכה ממש. ודם חיותה שיצא במהלך שבילי דם נדה משמע בגמ' ד' י' ע"ב ובטוש"ע סי' ק"צ ס"ג דנחשב דם נדה ממש:

זאך עדיין יש לחלק ולומר דדם חיותה שיצא בעצמו דרך שבילי הילוך דם נדה הוא טמא. כי לא חילקה התורה בין שופעת לאינה שופעת. אבל הכא שאין דם חיותה יוצא כ"א מחמת המכה שיש לה ואין אנו יודעים הענין איך ומה גורם המכה להדם שיצא אבל זה ודאי שהדם יוצא מחמת המכה שיש לה שם אלא שיש לומר שהמכה גורם לדם חיותה שיצא ומ"מ כיון שאינו יוצא רק מחמת המכה י"ל שה"ז בכלל הרואה דם מחמת מכה. ועוד דיש להסתפק שמא הוא דם המכה ממש וכל שי"ל שהוא דם המכה הוא טהור ולא חיישינן שמא ג"כ דם נדה מעורב בו אף שהסברא נותנת שדם נדה מעורב בו. וכמו הרואה מחמת מכה בשעת וסתה דטהורה לפ"ד הרשב"א אף שאינה מרגשת שדם זה בא מהמכה. וגם לפ"ד הש"ך והח"צ דבעינן שתהא מכתה מוציאה דם. אבל לא בעינן שמרגשת עתה שהדם היוצא הוא מהמכה וכיון שיש לה וסת והוא בשעת וסתה ודאי הסברא נותנת שיש בהדם ג"כ דם וסת ממש ואעפ"כ היא טהורה משום דאשה בחזקת טהורה עומדת ואף שי"ל כאן אין הספק שקול ונוטה לחומרא יותר אפ"ה התירה התורה כה"ג. ואף שהתוס' וסה"ת לא ס"ל כהרשב"א אלא דבעינן שתהא מרגשת שדם זה יוצא מהמכה. הרי טעמם רק דאל"כ וכי לעולם לא תהא נדה והלא קודם המכה ה"ל וסתה. משמע היכא דלא שייך הטעם וכי לעולם לא תהא טמאה. לא היו טמאין והיו תולין בדם המכה המוציאה דם אף שאינה מרגשת עתה שהדם היוצא הוא ממנה ואף בשעת וסתה עם שקרוב יותר שיש בזה דם וסת ג"כ עכ"פ. ותדע דאף אם מרגשת שיוצא דם מהמכה הרי אם יצא דם רב יש ויש לחוש שגם מהמקור יצא דם. ואפ"ה טהורה. אלמא עיקר הטעם אשר היכא שיש לה מכה הקילה התורה וכן מצאתי בשו"ת דבר שמואל סי' ע"א שנשאל על אשה שיש לה חולי של טחורים ברחמה וראתה דם בבדיקתה מה דינה וצידד להקל וז"ל ואע"פ שכפי דברי הרופאים בטחורי אותו המקום אחת מן הסבות העצמית להם הוא העצר דם הנדות והיה בזה קצת פקפוק לחומרא לחלק בין דם המכה בסתם לדם היוצא מהם דשמא דיינינן יתה כדם הנדות גופי' כאילו מפקד פקיד בהו לזוב מעת לעת ומפקידה לפקידה כמו זר יחשב בעיני קיום החילוק הזה שכמה מכות ומורסות הבאות שם כפי הטבע תהי' סבתם ג"כ עצור הזלת דם הנדות המתעכב בבשר להפסדו או תוספת רבויו ולא מצינו שחילקו בזה רבותינו ז"ל שא"כ כל דם מכה היה אסור מספק כיון שא"א בכגון זה לצמצם הבחינה בידי אדם אלא שצריכים אנו לומר שאינו טמא מן התורה אלא דם היוצא מפנימיות החדר והמקור עצמו בהרגשה כדרך הטבע שכך גזרה תורתנו הקדושה כו' עכ"ל. מבואר קצת מלשונו שאפי' אם המכה בגרמתה הוציאה דם נדה ג"כ אינו טמא מה"ת כיון שעיקר היציאה הוא דם המכה. אלא י"ל התם שאני דדם נדה שנעצר ונעשה מחמתו מכה הרי הוא עצמו נשתנה למכה וכדם המכה יחשב עד"ז י"ל ג"כ גבי הרואה דם מחמת מכה דטהורה אפי' בשעת וסתה משום שי"ל שהגרת הדם המכה גורם להמשיך אליו הדם שבהורידים שהיו מתפתחים בשעת הוסת להוציא מותרי הדם שזהו דם נדות עכשיו הם נגרים בהמכה שיש בה דם נצרר ונבלעים בהמכה והרי הם כמו דם המכה. ולכן כיון שי"ל שאין יוצא דם הוסת מהורידים ממש כ"א מהמכה ה"ז נחשב דם המכה. וכמו דם נדה שיוצא דרך דופן דהאשה טהורה משום דבעינן שיצא מדוה דרך ערותה. ר"פ יוצא דופן דמ"א ע"ב. וה"נ אף שיוצא דרך ערותה כיון שיוצא דרך המכה ה"ז נחשב דם המכה. אלא למ"ד וסתות דאורייתא אמרינן שודאי יצא דם וסת שלא ע"י המכה כלל וז"ש החסיד הדבר שמואל שצריכים אנו לומר שאינו טמא אלא דם היוצא מפנימי' החדר כו'. ר"ל שאינו יוצא ע"י אמצעות המכה כ"א בפני עצמו אזי ודאי אע"פ שיוצא בשעה שדם המכה יוצא הוא טמא אבל כשיוצא ע"י אמצעות המכה כמו שמחמת שנעצר דם נדה נעשה מורסא ויוצא ממנו דם המכה וגם הדם נדה שהי' נעצר נתערב בהמורסא ויוצא עמה זה אינו דם נדה שאסרתו התורה כ"א דם מכה. ועפ"ז יש לנו לומר גם בנידון שלפנינו שמחמת המכה שיש לה באברים הפנימי' כמו בהריאה או בחזה או בכבד יוצא דם דרך המקור אף את"ל שזהו דם חיותה עכ"ז כיון שיוצא דרך המכה ומתערב בדם המכה ה"ז נקרא דם המכה לכן אפי' יוצא דרך המקור הוא טהור שהרי אמרנו שאפילו דם החדר כשיוצא תחלה בהמכה ומתערב בדם המכה ואח"כ יוצא מהמכה הוא טהור שנקרא דם המכה כ"ש דם חיותה שאינו דם החדר עדיין כלל לכן כשמתערב בהמכה ואח"כ ממנה יוצא ונוזל דרך המקור י"ל שאין זה דם נדה כ"א דם המכה כנ"ל:

קיצור. שי"ל שדם חיותה שיצא בעצמו דרך שבילי הילוך דם נדה הוא טמא כשאר דם הנדה שהוא מותרי הדם אבל אם לא יצא רק מחמת המכה שיש לה בסביבות הלב א"כ י"ל שנתערב תחלה בהמכה וממנו יצא אח"כ למקור. א"כ נקרא דם המכה. וראי' מאשה יש לה מכה המוציאה דם דטהורה להרשב"א אף בשעת וסתה ואיך לא נחוש שמא יצא דם וסת ג"כ אעכצ"ל משום שי"ל שדם וסת נמשך להמכה ואזי נקרא דם המכה וכ"מ בתשו' דבר שמואל סי' ע"א שהדם היוצא מהמכה אף שיש ספק שמא לתוך המכה ניגר ונמשך גם דם נדות אין טמאה. והדב"ש י"ל לא פליג על הג' רע"ק איגר דאוסר בדם טחורים דאיהו הדב"ש אמר בטחורים שיש לה בבית רחמה והרע"ק איגר מיירי בטחורים שבסוף החלחולת:

חואפשר להביא עוד ראי' לדבר מהסוגיא ר"פ המפלת גבי וחכ"א אין זה דם נדה אלא דם חתיכה הא דם נדה טמא אפילו בשפופרת. וקשה איך יקילו בפשיטות לומר שאין זה דם נדה כלל. דהרי החתיכה מתגדלת בהמקור ונהי שהחתיכה עצמה אינה נחשב דם מ"מ שמא הדם שבה הוא דם המקור דהכי ס"ל לר"י בשם רשב"י וכ"ש לסומכוס אלא י"ל מספיקא תלינן דלאו דם נדה הוא משום דאשה בחזקת טהרה עומדת. מיהו י"ל שם שאני דהוא משום דס"ל דאין דרכה של אשה לראות דם בחתיכה ולאו דם נדות הוא. ומיהו זהו לפרש"י. עכ"פ לפ"ז ג"כ מוכרח דיש דם הנמשך ונתהוה בהמקור ואף בלי מכה במקור ועכ"ז אינו דם נדות והוא דם חתיכה. כמ"כ יש לומר בנדון שלפנינו שאף שהדם יוצא מהמקור אין זה דם נדות משום שהוא דם היוצא מהמכה שבסביבות הלב ואפשר דלא גרע מדם חתיכה. וע' שו"ת שבו"י ח"א סי' ס"ה שהיקל בענין שאילתו לתלות דכאב האם הוי כמכה ודבריו אין נראין וראייתו מתשו' דב"ש סי' פ"ז אינה ראי' כלל דלא דמי זה לזה יעו"ש. אך עכ"ז ממנו ניקח לנ"ד שיש לה כאב גדול בלב וגם ידוע שממנו יצא דם דרך הגרון. אזי בכה"ג יש ראי' והוכחה טובא דמהכאב הוא (דהוי מכה) יוצא הדם כנ"ל. והנה אח"כ אמר לי הרופא היהודי שהענין המוציאה דם מתוך גרונה זמן רב וגם הדם בלי אייטער הענין היינו שמתחלה הי' לה מורסא בריאה. והיינו בבשר הריאה וכשנתבקעה אזי מחריפות הליחה על גידי הריאה לפעמים במשך זמן מינקב הגיד וזה הוא שהדם יוצא ממנו. וזהו ענין סמפונא דריאה דאנקיב טריפה פא"ט דמ"ח ע"ב. ואפשר בנד"ז הבשר מגין עליו ולכן חיה. ועכ"פ ענין הדם היוצא ממנו אע"פ שהוא דם חיותה כיון שיוצא רק מחמת נקב זה שהוא מכה גדולה שמחמתו נעשה טריפה י"ל שזה הדם נקרא דם המכה וכשיוצא אף דרך המקור י"ל אינו דם נדה ולא דמי כלל לדם חיותא היוצא בלי מכה שם י"ל לא חילקה התורה בין מותרי דמים כפי השיעור ובין שופעת אבל הכא שיוצא רק מחמת המכה העצומה הזו. אינו ענין לדם נדות. וכמו שאר דם היוצא מעצם המכה. ועוד אומר הרופא שיוכל להיות וקרוב שאינו יוצא דרך ורידי הרחם שדרך הם יוצא דם נדה. כ"א יוצא מהגוף דרך גידים המשתרגים משם לפרוזדור וצוואר הרחם ואינו יוצא ע"י החדר כלל וכן מהשו"ת הגאון ממענץ שבתשו' שב"י סי' מ"א דבכה"ג חשוב ספק שמא בא מהחדר שמא מהפרוזדור דדוקא דם המקור שבא לא ע"י מכה חזקתו מהחדר אבל דם המכה שבגוף שיוצא דרך אותו מקום ע"ז י"ל לא שייך שחזקתו מן המקור. (הג"ה אח"כ. אך זה אינו דהרי בהשאלה נזכר שמרגשת שהדם שיוצא ממנה הוא מן המקור כנזכר לעיל סעיף ג'.עכ"ה):

קיצור. אפ"ל ראיה לזה מהסוגיא דכ"א וחכ"א אין זה דם נדה אלא דם חתיכה. והרופא אומר שזהו סמפונא דריאה דאנקיב ואפשר הבשר מגין עליו ולכן חיה. וא"כ הוי ודאי דם מכה. אח"כ שאלתי פי דאקטער גדול יותר ואמר שבלתי אפשר שיבוא הדם מנקב הריאה דרך החדר בשום אופן אלא דרך גילדיני אדער אפשר הוא. ולכן א"א להתיר האשה ולא התרתי אותה:

שוב אחר זמן הגיע לידי שו"ת חתם סופר ושם בתשו' סי' קמ"א דנ"ג ע"ג בד"ה ונחזור עתה לקושיא הנ"ל אהרשב"א שמתירה אפילו בשעת וסתה ממש כו' כי ע"י מכה שבאבר אז לפעמים נמשכו שם כמה מיני דמים מגידים ועורקים עד שנעצרו הגידים ההמה ולוקחים דרך לעצמם לשפוך דרך אותה המכה כל מותרי הדמים כו' וכן הוא במה שקורים (פונטענעלא בלע"ז) וכן הכא נמי אם יש לה מכה במקור המוציאה דם אזי אין פלא אם עי"ז נולד לה עוצר בדם נדות וכל מותרי הדמים שלה הם שופכים דרך מכתה באופן שאם תגיע עת וסתה לא יהיה לה מה להזיל דרך העורק מקום אשר דמי נדה שופכים שמה. ופשוט דדם המכה אינו דם נדה כו' עכ"ל והאריך הרי אע"פ שמותרי הדמים שהן היו דם נדה אם יצאו דרך העורקים שברחם הנפתחים להוציא דמיה הנ"ל והן היו דמי נדה עכ"ז עכשיו שמותרי הדמים לקחו להם דרך אחר לצאת דרך מכתה הם טהורים אע"פ שאינן עצם דם המכה ממש עכ"ז נחשבים דם המכה לשטתו ואף שבתשו' זו כ' דמסתפינא כו' הנה בתשו' סי' קמ"ד כ' ג"כ כן דנ"ו ע"א בד"ה והנלע"ד בזה. מ"מ אם יש להם מכה שדרכה להתאסף שם דם ומוגלא וכדומה כו' דם המותרות מתקבץ במקום המורסא ההיא ומתאסף ויוצא כו' והרי הוא טהור כו' ואף שכ' שם אמנם למעשה חלילה וחלילה לסמוך על סברות הנ"ל היינו שלא לסמוך לטהרה בשעת וסתה. ודבריו הם ראיה למ"ש סעיף ז'.ומיהו גם דבריו צ"ע למעשה. וגם בסי' קנ"ד בד"ה והיוצא לנדון שלפנינו מובן דיש לחלק בין הנושאים וכמ"ש בזה בתשו' המתחלת אשה שיש לה וסת ויש לה חולי הטחורים הנקרא גילדיני אדער ושם ססע"י ו':

אחר כתבי כל הנ"ל במשך זמן עברתי שנית על תשובה זו והנה מ"ש בסעיף ז' שכשיוצא דם חיותה ע"י סבת המכה שיש לה סמוך ללב רק שי"ל שיצא דרך המכה בדרך מעבר יהיה זה נחשב דם המכה ויהיה טהור אף אם יצא דרך המקור ממש הוא קולא יתירה ולא דמי כלל לנדון שו"ת פנ"י חי"ד סי' א' הנז"ל סעיף א' דשם נראה שהדם בא מעצם המכה ממש ואינו דם חיותה שהרי תחלה שותת ממנה ליחה ירוקה כדרך הליחה היוצא מהמורסא אח"כ שותת ממנה מעט דם. גם לא דמי לנדון שו"ת פמ"א סי' י"ב הנז"ל סעיף ה' דשם יש לה מכה ממש בדופן שממנו יוצא הדם. וה"ל דם מכה רק החשש שנבלע תחלה בשאר אברים אבל הכא יש לומר שאינו דם היוצא מהמכה כלל כ"א דם חיותה שיוצא בסבת המכה. וכמו דזה שיצא ממנה שלשה שנים דבר יום ביומו דרך הגרון א"א לומר שזהו דם היוצא מן המורסא כ"א דם חיותה ממש. ומ"ש בסעיף ח' יש לדחות דרש"י ותוס' ורוב הפוסקים ס"ל דהטעם משום חציצה. וגם לפי' הר"ש מקוצי זהו משום שלא ראתה כדרך שהנשים רגילים לראות. אם לא שי"ל כאן אולי מ"מ הוא ספיקא שמא אינו דם חיותה כ"א דם המכה ואת"ל שהוא דם חיותה שמא אינו יוצא דרך המקור כ"א דרך גידים המשתרגים ממקום שהדם יוצא לפרוזדור וצואר הרחם. אך זה אינו שהרי אומרת שיוצא ממנה הדם בהרגשה מן המקור כנזכר לעיל סעיף ג':