סימן ק

אסימן ק

בגמרא ר"פ הרואה כתם. אמר שמואל בדקה קרקע עולם וישבה עליה ומצאה עליה דם טהורה. שנאמר בבשרה עד שתרגיש בבשרה. ומשמע לכאורה בגמרא דאפי' מוצאה ע"י עד הבדוק אם ברור דלא ארגישה טהורה. שהרי פריך ע"ז מדין עד שהיה נתון תחת הכר כו' אלא לאו דלא ארגישה וקתני משוך טמא הרי משמע דאפי' משוך דמוכח שבא מהמקור עכ"ז כיון דודאי לא הרגישה ראוי שיהיה טהור. ומיהו יש לדחות דהתם אפילו משוך אינו בירור גמור שודאי בא מהמקור דהא גבי כתם שמוצאה בחלוקה אפי' משוך טהור. וכיון דאינו ודאי גמור לכן פריך ואי דלא ארגישה נימא שמעלמא הוא כיון שהעד היה נתון תחת הכר. ואעפ"כ לפ"ד רוב המפרשים דמפרשים דהרגשה גזה"כ הוא י"ל אפילו בעד הבדוק כן וכ"ה בתשו' מהרמ"ל סי' ב' גבי למה תחמיר לבדוק שאפי' יצא ממנה דם כו' ע"י בדיקה כו' אינה אסורה אלא מדרבנן כו' ע"ש. דהיינו כשאינה מרגשת. ובכו"פ רס"י קפ"ג העלה דהוא דאורייתא משום דאמרינן דארגישה וכסבורה הרגשת עד הוא וכן הביא אאזמו"ר ז"ל בק"א רס"י קפ"ג סק"ג בשם המשמרת הבית. ולפ"ז ג"כ אם ברור לנו שלא הרגישה ולא שטעתה ה"ל רק מדרבנן ובתשובת שב"י סי' מ"א בתשובת הגאון מהו' ליב ממענץ אחר שפי' דרב אשי לפרש"י ס"ל דשמואל לא איירי בהרגשה כלל מ"מ לפירוש התוספות והרמב"ם דס"ל דטעמא דשמואל משום הרגשה ואי לא ארגשה טהורה מן התורה צריך ביאור הא דתנן פרק כל היד משל משלו חכמים כו' דקשה במאי מיירי כל הנך אי בדארגשה כו' וצ"ל דדם המקור טמא אע"ג דלא ארגישה דאימור ארגישה ולאו אדעתה עכ"ל. וביאור קושייתו דלכאורה אינו מובן דהא י"ל לעולם דמיירי בארגישה ממש ואעפ"כ מהלול ולחוץ הוי רק ספק או אפילו טהור לגמרי דאימור הרגשת עד הוא וכמו דמשני בגמ' רפ"ח על נמצא על שלה לאחר זמן כו'. אבל ענין קושיא זו ביארה אאזמו"ר ז"ל וז"ל וגם כולה סוגיא דמן הלול ולפנים או לחוץ לא א"ש לשמואל דהא שחתה ונזדקרה קודם בדיקה והרגשת עד עכ"ל. ור"ל דא"כ א"א לתרץ דמיירי לעולם בדארגישה כששחתה דא"כ אמאי מהלול ולחוץ אינו טמא ודאי דהרי א"א למתלי בהרגשת עד דהא שחתה ונזדקרה קודם בדיקה והרגשת עד ומטיבותיה דמר אמינא שיש להעמיד סוגיא זו גם כשמואל בכמה גווני. הא' י"ל דמיירי בחרשת ושוטה שפקחות מתקנות אותן כמו שמבואר במשנה ר"פ כה"י ובטוש"ע סי' קצ"ו ס"ח והרי הפקחות אינן יודעות אם הרגישו החרשת והשוטה או לא ובכה"ג הוא דאמרינן שחזקת דם המקור שבא בהרגשה. משא"כ גבי פקחת שמצאה דם ולא הרגישה מנ"ל להחמיר ולומר ארגישה ולאו אדעתה כסברת הגאון ממענץ זה אין הכרח כלל משם. הב' י"ל דמיירי באשה שרוב ימיה בהרגשה דאז אמרינן אימור ארגישה ולאו אדעתה כמ"ש בגמ' ר"פ הרואה כתם. הג' י"ל בענין אחר והוא דלכאורה יש עוד קושיא גדולה לשמואל כיון דמן התורה אם לא הרגישה טהורה א"כ אמאי גבי בדיקת הזבה בעינן לר' יהושע ורע"ק בדיקה בכל יום ולר"א תחלתן וסופן הא מאי איכפת לן דכיון דלא הרגישה אף שלא בדקה א"ע ויוכל להיות שראתה דם. עכ"ז דם זה טהור הוא לגמרי כשאר דם טהור. וא"כ כל שישבה הזבה שבעה ימים ולא הרגישה טהורה ודוחק לומר משום דלמא ארגישה ולאו אדעתה דעל יום א' לבד אין לומר כן ובפרט אם תתן דעתה ע"ז. וראיתי בהשגות הרז"ה על ספר בעה"נ בשער הספירה והבדיקה ס"ג וז"ל וכבר ראינו מקצת החכמים שכתבו דכל לבעלה לא בעיא בדיקה כללא הוא וכל הבדיקות לענין טהרה נאמרו אבל לבעלה דיה בהרגשה בטומאתה ובטהרתה והם מסייעים דבר זה ממעשה דרבינא דאיעסק ליה לבריה בי רב חביבא כו'. כדאי' פב"ת דנדה דס"ו סע"א ולא נתכוונו לנו הדברים עכ"ל. ועיין בתה"א בית שביעי שער הפרישה דקס"ו ע"א דשם שאני דבדין תבעוה לינשא ונתפייסה שצריכה שבעה נקיים הקילו וע"ש בבד"ה ומ"ה. עכ"פ בכל רואה ודאי צריכה בדיקה ממש לכל מר כדאית ליה ואע"פ שנתנה דעתה ולא הרגישה לא מהני כלל. והתירוץ ע"ז נראה דודאי מודה שמואל דבספירת שבעה נקיים סותר גם הדם שראתה בלי הרגשה. משום דבעינן נקיים ממש מדם המקור. והרי גדולה מזו כ' התוס' פרק בנות כותים דל"ז א' ד"ה דבר הגורם דענין יולדות בזוב שצריכה ז' נקיים הוא משום דדם טוהר נמי סותר גבי ז' נקיים ע"ש במהר"מ לובלין. וכ"ה לשון הרמב"ן בהלכות נדה פ"ז הי"ח וז"ל ימי טוהר שראתה בהן אין עולין לה שימי ספירת הזבה צריכין שיהיו נקיים מכל דם הבא מן המקור עכ"ל. וכ"מ עוד בתוספות דל"ז סע"א ד"ה רבא אמר. הרי התוספות והרמב"ן מסבירים הענין כמו שכתבתי. אמנם בסה"ת סי' צ"ז יש לשמוע דמסביר לה בענין אחר דגבי יולדות בזוב קודם שספרה ז' נקיים אין הדם נק' דם טוהר. וכן מבואר ברש"י דל"ה סע"ב. והתורה לא טהרתו עד שתספור ז' נקיים ע"ש ברש"י ד"ה בהני מילי וד"ה ומשום הכי. (אלא דמוסיף עוד הסה"ת דאפי' ספרה ז"נ ולא טבלה ג"כ אינו נק' דם טוהר אפי' לבעלה וע"ז חלקו עליו כל הפוסקים כמ"ש בב"י סימן קצ"ד ובס"ט בשם מהרש"ל. שוב ראיתי בפסקי רשב"ץ דדם טוהר אינו סותר ואינו עולה. וכן משמע בהל' נדה להרמב"ן פ"ז הלכה י"ח אינן עולין כו'. וכ"מ בחי' הר"ן דף ל"ז שכתב ול"ד לדם טוהר כו' אע"פ שאינו סותר אינו עולה כו' ובחי' הרמב"ן שם דלא גרע מימי טוהר כו' אינן עולין והא לא סתירה מקרי כו'. אבל הרמב"ם ס"ל דסותר שאפילו ראתה יום א' סותר כל ז' וצריכה ז' נקיים אחרים וה"ט כדפרש"י ע"ש בהרמב"ם בהא"ב פ"ז ה"ה ואח"כ יהיה לה דם טוהר משמע מקודם שספרה ז"נ אינו דם טוהר. והא דשם דין י"א כ' שאינו סותר ואינו עולה יש ללמוד מדברי הה"מ שם דין יו"ד וז"ל ויולדות בזוב שלא ספרה אין לה דם טוהר אם ראתה בתוך ימי טהרה בעודה סופרת כו' ואינו דומה לימי לידה שרואה בהן שאינן עולים ולא סותרים משום דהתם דם טמא קא חזיא עכ"ל. נשמע להרמב"ם ביולדות בזוב שלא ספרה כל ז"נ אזי תוך ימי לידה שהוא תוך ז' לזכר ותוך י"ד לנקבה אינן לא סותרין ולא עולין אבל ראתה בימי טוהר סותר לגמרי כיון שלא ספרה עדיין ז' נקיים כו'. וא"כ בזה חמור דם טוהר שאינו טהור משום שלא ספרה ז' נקיים יותר מדם לידה אף שלא ספרה ז' נקיים כו' דדם לידה שאני שהוא טומאת לידה ואינו שייך שיסתור רק שאינו עולה אבל כשרואה בימי טהרה והדם אינו דם טהרה משום שלא ספרה ז' נקיים גרע טפי וסותר הכל. וראיתי בס"ט בחידושיו דל"ה ע"ב סד"ה בגמ' אמרו שכ' אמנם דרכו של הרמב"ם נסתרה ממני כו' יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא עכ"ל. ולא דק כלל דאדרבה היא הנותנת דברואה תוך ימי לידה הדם שייך לטומאת לידה וכמ"ש המגיד שם ע"כ אין לו ענין שיסתור לספירת זיבה אבל לאחר ימי לידה בימי טוהר כיון שפסק טומאת לידה ה"ל ככל דין סופרת ז' נקיים שאם ראתה יום א' סותרת הכל. מיהו רש"י דל"ה סע"ב והתוס' דל"ז ע"א ד"ה דבר הגורם י"ל לא ס"ל כן אלא דגם ימי לידה שרואה בהן סותרים לגמרי ולא שאינן עולין לבד. ומתורץ בזה קושיית הס"ט בחידושיו דל"ז ע"א ד"ה דבר הגורם ואפשר שלזה רמז הה"מ באמרו פ"ז דין יו"ד זו היא שטת רבינו. ור"ל דרש"י ותוס' י"ל לא ס"ל כן ועמ"ש מזה לקמן סעיף ד'.והנה עכ"פ התוספות ודאי ס"ל דיולדות בזוב שלא ספרה וראתה דם בימי טוהר סותר הכל ולא כדעת הרמב"ן שאינו סותר ואינו עולה. ומ"מ נקטו לשון שסותר כו' ולא כפרש"י כו'):

קיצור. מה שהקשו על שמואל דבעיא עד שתרגיש מהמשנה נמצא בפרוזדור. י"ל ג' תירוצים. א' ע"ד הנזכר בש"ע סי' קצ"ו ס"ח. ב' דמיירי כשרוב ימיה בהרגשה. ג' דמיירי במוצאה תוך ספירת ז' נקיים שי"ל דאז טמאה אף בלי הרגשה וכמו ענין דם טוהר דסותר ביולדת בזוב אך לפרש"י אינו ראיה. דלפרש"י שם אינו נקרא דם טוהר כלל. וכ"ד סה"ת וכ"נ דעת הרמב"ם פ"ז דין ה'. אבל להתוס' יש ראיה. גם לשיטת הרמב"ן יש קצת ראיה. ואגב נתבאר שטת הרמב"ם בדין זה ע"פ ד' המגיד שם הלכה יו"ד ודלא כהס"ט שהקשה עליו והניח דבריו בצ"ע ומ"מ דעת התוספות ורש"י בזה י"ל הוא לא כהרמב"ם:

בונחזור לענינינו דהנה להתוספות דהטעם שדם טוהר סותר משום דבעינן נקיים מכל דם הבא מן המקור כמבואר בדבריהם דל"ז סע"א כנ"ל. א"כ כש"כ וק"ו דדם טמא מן המקור שלא בהרגשה סותר בז"נ גם לשמואל. וגם להרמב"ן והר"ן י"ל כמו דהתם כיון שהדם עצמו טמא לכך אינו עולה בספירת ז' נקיים. כך י"ל גם ברואה שלא בהרגשה דמ"מ הדם עצמו טמא ולכך אינו עולה בספירת ז' נקיים (אלא אפי' לפי' הסה"ת ורש"י והרמב"ם דשם אין הדם טהור כלל מכ"מ כמ"כ הכא שהדם אינו דם טוהר י"ל דבודאי סותר לשמואל ג"כ בז' נקיים דעכ"פ אינו נקיים כלל ושמואל לא למד דבעינן הרגשה רק לאחותי לטומאה. אבל כשצריכים להעלותה מטומאה לטהרה ע"י ספירת ז"נ י"ל דצריך נקיים ממש ואם ראתה דם אפי' שלא בהרגשה דינו כמו דם טוהר ביולדת בזוב שצריכה ז' נקיים דלהתוס' סותר לגמרי ולהרמב"ן והר"ן וסייעתם אינו עולה) [עי' מפתח]. ויש עוד לדמותו לדם הקושי דאע"ג דאינו סותר בז"נ עכ"ז ס"ל להראב"ד פ"ז מהא"ב דאינו עולה וכן איתא מזה בס"ט סי' קצ"ד סק"ד ד"ה נחזור לענינינו. אלא דאין ספיקו רק אם היום עולה לז"נ או לאו. אבל לשיסתור כל ז' משמע דלא מספקא ליה והיינו משום דמדמה רואה שלא בהרגשה רק לדם הקושי אבל לדם טוהר לא דמי דשאני דם טוהר דכ"ז שלא ספרה ז"נ דם טמא הוא כו'. ולפע"ד עירוב פרשיות יש בדבריו דודאי לפרש"י וסה"ת היינו טעמא כנ"ל. אבל להתוספות א"א לומר הטעם עד"ז דא"כ אין הבנה לדבריהם דל"ז ריש ע"א בד"ה דבר הגורם. וא"ת כו' אע"ג דדם טוהר כו' ומהו הקושיא הא כ"ז שלא ספרה ז"נ אינו דם טוהר כלל כ"א דם טמא ממש ויותר מזה תמוה תירוצם כיון שאם לא ילדה כו' למה הוצרכו לכ"ז הרי גם עכשיו ממש דם טמא הוא וכדפרש"י דל"ה סע"ב והתורה לא טהרתו עד שתספור כו'. א"ו צ"ל דהתוספות מחולקים עם רש"י בטעמיה דקרא. דלרש"י הטעם דכ"ז שלא ספרה ז"נ אין הדם דם טוהר כלל כ"א הוי כדם זיבה ממש כמבואר ברש"י שם בהדיא. ובאמת דלפ"ז אין שום מקום כלל לקושיית התוספות בדף ל"ז ע"א ד"ה דבר הגורם וכנ"ל. אבל לפ"ד התוס' י"ל דלעולם כיון שילדה אתי הלידה להיות נחשב ימי טומאה וימי טהרה דלידה ואף שילדה בזוב מ"מ אין הזיבה מבטלת לגמרי חשבון דהלידה ול"ד לחשבון דנדה וזיבה שלאחר שנעשית זיבה גדולה אי אפשר שתעשה נדה עד שתספור ז"נ בתחלה ודלא כהרמב"ם מ"מ הכא גבי לידה בהכרח חלה טומאת לידה גם על הזיבה שהרי אף אם ספרה ז"נ תוך י"ד לנקבה אינה טהורה עד י"ד ימי טומאה דלידה וא"כ בהכרח שחלה טומאת לידה על טומאת זיבה ופשוט הוא וכן לענין הקרבנות. וא"כ ס"ל להתוס' דלכך א"א לומר שנעקר לגמרי ענין הדם טוהר קודם ספירת ז"נ דכמו שלא נעקרה הטומאה דלידה מחמת הזיבה שקדמה לה כך לא נעקר ג"כ ענין דם טוהר. ולפ"ז הא דילפינן מקרא דיולדת בזוב צריכה ז"נ והיינו שדם טוהר סותר אין הענין כפרש"י שאינו נקרא דם טוהר כלל כ"א בדם זיבה אלא דאע"פ שהוא דם טוהר ולא דם זיבה עכ"ז סותר בספירת ז"נ כדם זיבה ממש ולפ"ז א"ש קושייתם ותירוצם בדף ל"ז א' ד"ה דבר הגורם. (הג"ה. ושוב ראיתי בס"ט סי' קצ"ד סק"ד בד"ה ולשון התוס' שהקשה על לשון התוס' דל"ז סע"א ד"ה רבא אמר וז"ל והא דאמרינן דבעינן ז"נ מדם לא צריכין אלא היכא דלא הוי זיבה כגון דם טהור ואפ"ה סותר לשטת התוספות שם ד"ה דבר הגורם עכ"ל מוכרח דמפרש דהתוספות בד"ה דבר הגורם מיירי שכבר ספרה ז"נ וזה אינו מובן וע"ש במהרמ"ל על התוס' כ' ר"ל דם טוהר של יולדת בזוב דאמר לעיל סוף דף ל"ה דסותר לרב דקאמר בשלמא לרב כו' ושם פרש"י בהדיא דמיירי קודם שספרה ז"נ ע"כ ד' הס"ט צע"ג). ועפ"ז י"ל דגם רואה שלא בהרגשה יש ללמוד מזה דסותר לגמרי בז"נ כמו דדם טוהר חשיב גורם מחמת שאם לא ילדה הויא זיבה מחמתו אף ע"פ שעכשיו ילדה כך י"ל דהדם שרואה שלא בהרגשה נמי נקרא גורם כיון שאילו הרגישה היה גורם טומאת זיבה עכשיו ממש ולא דמי לדם קושי כו' כמ"ש בתוס':

קיצור. ביאור דברי התוס' דלא ס"ל כרש"י דגבי יולדת בזוב שלא ספרה וראתה בימי טהרה אין זה דם טוהר כלל וכשאר זבה שראתה תוך ז' נקיים אבל להתוס' אינו כן אלא כיון שראתה תוך ימי טהרה דלידה הלידה גורמת שבהכרח נק' דם טוהר ואעפ"כ סותר לגמרי ספירת הז"נ א"כ כמ"כ בשאר זבה דם שרואה שלא בהרגשה סותר לגמרי:

גוהנה כאשר כתבתי כן מצאתי בחוו"ד סי' קצ"ו סק"ג וז"ל ולפ"ז נראה במכש"כ אם בבירור ראתה דם בלא הרגשה בז"נ דסותרת כו' דהא עיקר בדיקה שהצריך רחמנא תוך ז"נ הוא משום דם שלא בהרגשה כו' עכ"ל. והביא ראיה לדבריו מהא דרע"ק דם ולא כתם כו'. וזה אינו ראיה כ"כ. אבל יותר יש ראיה ודמיון ברור מהא דדם טוהר לפ"ד התוס' ובתשובת בית אפרים חי"ד סס"י מ"ח בד"ה שוב עיינתי השיג עליו ובמח"כ נעלם משניהם ד' הס"ט סי' קצ"ד הנ"ל שחקר ג"כ בזה. ועכ"פ לפ"ד התוספות דל"ז הנ"ל נראה כדעת הח"ד דסותר לגמרי. אמנם לשטת רש"י דל"ה סע"ב וכ"ד סה"ת אין שום ראיה מדם טוהר דשאני התם דעדיין אינו דם טוהר כו'. ואין לומר דסה"ת לשיטתיה אזיל דס"ל דאפי' בשאר יולדות שלא בזוב עכ"ז דם היולדת שלא טבלה דמטמא לב"ה לח ויבש היינו אפי' לבעלה טומאת שבעה כדם נדה כמ"ש בסימן צ"ט וז"ל דמסתמא כמו שקרויין ימי לידה אפילו לאחר שבעה לזכר לטמא את הדם מן התורה עד שתטבול למה לא יהיו קרויין ימי לידה נמי לענין בעלה עד שתטבול עכ"ל הביאוהו הגמי"י פ"ז מהא"ב. ואין כן דעת כל הפוסקים כמ"ש הרמב"ם שם פ"ז ה"ח ובמגיד משנה שם וכ"כ התוספות דמ"ב ע"א ד"ה בירידה וכ"כ רש"י שם והוא מוכרח בגמרא שם כדלקמן. וכ"כ התוס' דל"ו ע"א ד"ה שבוע בתרא וז"ל ואע"ג דגורם לה טומאה מ"מ אינה נעשית בת נדה או זבה ולכשתפסוק טהורה מיד כו' וע' בס"ט סי' קצ"ד סק"ה שהאריך בזה ולכן להסה"ת כ"ש יולדת בזוב שלא ספרה אינו דם טוהר כלל. אבל לפ"ד כל הפוסקים שחולקים עליו י"ל דיחלוקו ג"כ ביולדת בזוב שלא ספרה ויהיה ס"ל כהתוס' דהוא נק' דם טוהר אלא שגם דם טוהר סותר בז"נ. אך באמת זה אינו דלא קרב זא"ז דהא בדם היולדת שלא טבלה הוא פלוגתא דב"ש וב"ה דלב"ש הדם טהור מכל וכל ולכן גם לב"ה הענין שהדם טמא ומטמא. אבל אינה אוסרה על בעלה אם תטבול כנ"ל. משא"כ ביולדת בזוב שלא ספרה ז"נ הרי גם ב"ש מודו שצריכה ז' נקיים דווקא. א"כ י"ל שפיר כפרש"י דכ"ז שלא ספרה ז' נקיים אינו דם טוהר כלל וכן רש"י פ' יוצא דופן דמ"ב סע"א גבי יולדת שירדה לטבול מטומאתה לטהרה ונעקר דם ממנה בירידה טמאה פי' דהיינו טומאת ערב משום משא ונגיעה ולא משום ראייה ע"ש בד"ה טומאה בלועה היא ובמ"ש עליו מהרמ"ל שם הרי דלא כסה"ת. אלמא דלאו הא בהא תליא וכנ"ל. ודע דלכאורה יש ראיה לסברת סה"ת הנ"ל מהברייתא דל"ו ע"א וב"ה לשיטתן דמוקי לה ללוי ואיבעית אימא בשופעת כו'. וללוי עכצ"ל דב"ה מטמאי בכה"ג גם לבעלה ולא טומאת ערב לבד כמש"ש בגמ' דל"ה ע"ב איכא בינייהו שופעת כו' והיינו ודאי אפי' לבעלה. וצ"ל דבאמת ללוי דשני מעיינות הן לכן היכא דלא נסתם הטמא ודאי אסורה גם לבעלה משא"כ לרב דמעיין א' הוא והתורה טמאתו והתורה טהרתו לכך שפיר דלבעלה טהרתו ביומו אלא דאסורה לו קודם שתטבול. וטומאת הדם לבד ביומי וטבילה תלי רחמנא וכדמוכח מהברייתא דמ"ב ע"ב הנ"ל דאל"כ מאי פריך טומאה בלועה היא מאי שנא מכל הנשים שמטמאות בבית החיצון כו':

קיצור. שכן דעת הח"ד והב"א חולק עליו. הערה בדברי סה"ת בדין יולדת בזוב שספרה ולא טבלה. ואין כן דעת רש"י דמ"ב סע"ב בד"ה טומאה בלועה היא והתוספות שם ד"ה בירידה והרמב"ם פ"ו ה"ח:

דוהנה לשטת הרמב"ן והר"ן ופסקי הרשב"ץ דל"ה ד"ה יולדות בזוב. דדם טוהר אינו סותר רק שאינו עולה לכאורה צ"ל ג"כ דס"ל כשטת התוספות דנק' דם טוהר אף שלא ספרה עדיין ז' נקיים אלא דבהא פליגי על התוס' דלהתוספות אעפ"כ סותר ואינהו ס"ל דרק אינו עולה. אבל את"ל דס"ל כפרש"י דכ"ז שלא ספרה אינו נקרא דם טוהר כלל וה"ל כדם זיבה אמאי לא יסתור לגמרי. וכ"מ ממ"ש בחידושי הרמב"ן דל"ז ע"א בד"ה או דילמא בענין דם הקושי שאין דינו לסתור ואפי' יומו דדבר הגורם עכשיו סותר ולא דבר שטהור עכשיו וגורם בזמן אחר. מיהו ודאי כיון דממעיין אחד אתי אינו עולה דלא גרע מימי טוהר דבתר לידה דאמרן לעיל לרב דאמר מעיין א' הוא אינן עולין והא לא סתירה מקריא אלא דבעינן נקיים מכל דם שבאותו מעיין עכ"ל. וכ"כ עוד שם סד"ה והא דתניא וז"ל דלכולי עלמא לעלות נקיים בעינן ואפי' בתוך ימי טוהר כדאמרן לעיל עכ"ל ואי איתא דס"ל כפרש"י פשיטא שאין מזה שום ראיה לדם קושי דהכא אינו נק' דם טוהר משא"כ דם קושי לפ"ז יש להכריח שלדבריו ג"כ רואה שלא בהרגשה בז"נ הוא ממש כדין רואה בימי טוהר דבתר יולדת בזוב שלא ספרה. אמנם הר"ן דל"ז סד"ה דבר המטמא סותר אחר שכ' ואיכא מ"ד כו' שהוא דעת הרמב"ן הנ"ל כתב והרמב"ם ז"ל פ"ז מהא"ב ה"י כתב דדם הקושי כיון דאינו סותר עולה למנין ז' נקיים ולא דמי לדם טוהר שאינו עולה דשאני התם שהדם טמא דביומי וטבילה תלי רחמנא וכדאיתא לעיל. וכיון שגורם טומאה דרך ראייה אע"פ שאינו סותר אינו עולה דנקיים מראייה בעינן כו'. אבל דם קושי כיון שהוא טהור לגמרי נקי מקרייא דה"ל כדם טוהר אליבא דלוי דאמר ב' מעינות הן שעולה עכ"ל. והנה מ"ש שהדם טמא נ' דהיינו כדפרש"י וכ"ה לשון המגיד שם וז"ל ול"ד לדם טוהר דהתם ביומי וטבילה תלי רחמנא ויולדת בזוב שלא ספרה אין לה דם טוהר עכ"ל. הרי כ' שאין לה דם טוהר. אלא דמ"ש הטעם משום דביומי וטבילה תלי רחמנא אזלא לכאורה כשטת סה"ת דאילו לשא"פ הטבילה אינה גורמת לשלא יהי' הדם נק' דם טוהר לגבי בעלה וכנ"ל רק כשלא ספרה זהו הגורם שאינו דם טוהר כו' ומ"מ המגיד מחולק עם הר"ן דלהמגיד כיון דאינו נק' דם טוהר סותר מנינה לגמרי משא"כ הר"ן אע"ג דס"ל שאינו דם טוהר עכ"ז ס"ל בזה כהרמב"ן דאינו סותר רק שאינו עולה ועד"ז הוא דעת הרשב"א בתה"א בית ז' סוף שער ששי דקפ"ז סע"א בד"ה תניא בפרק בנו"כ כו' וא"כ לדבריהם אין מזה ראי' לרואה שלא בהרגשה דאדרבה י"ל דדומה לדם קושי שעולה ול"ד כלל לדם טוהר דיולדת בזוב שלא ספרה דשאני התם דלאו טוהר הוא כלל. איברא די"ל להרשב"א והר"ן דס"ל דכשלא ספרה ז"נ דם טמא הוא אף לבעלה אמאי לא יסתור כל ז' כמ"ש המגיד. ומקור סברא זו דאינו סותר רק שאינו עולה זהו מהרמב"ן בחידושיו ובהלכותיו ואיהו לשיטתי' דס"ל שהוא דם טוהר משא"כ לשיטתייהו אינו מובן דה"ל תרתי דסתרי וכ"ד הרמב"ם פ"ז הלכה ז' שאינו דם טוהר אלא כדם זיבה הוא ממש ולכאורה אפשר לתרץ ולומר דמדמי לי' לימי לידה שרואה בהן דאע"ג דג"כ דם טמא הוא עכ"ז ס"ל דאינו סותר בז"נ רק שאינו עולה. וכ"ד הרמב"ם שם ג"כ הי"א. וכ"ד הרמב"ן וכ"כ הר"ן בחי' דל"ז והרשב"א בתה"א דקפ"ז ע"ב מיהו התוספות דל"ז סע"א ד"ה רבא שכתבו וא"כ תסתור כו' ס"ל ודאי דימי לידה שרואה בהן סותרים לגמרי. וכ"מ דעת רש"י בתשובה שהביאו התוספות שם ד"ה אביי דרבי מרינוס דאומר אין לידה סותרת ולא קאמר נמי דעולה מכלל דס"ל דאינו עולה. ולהר"ן והרמב"ן דרבי מרינוס מיירי אפי' בימי לידה שרואה בהן א"כ א"א לו לומר דעולה. ואיך אפשר להביא ראיה מזה לימי לידה שאינו רואה בהן. א"ו עכצ"ל דרש"י ס"ל דרבי מרינוס לא מיירי אלא בלידה שלא ראתה דם אבל אם ראתה דם לא גרע משאר דם שבלא לידה דסותר לגמרי. ועמש"ל ססע"י א' שהס"ט תמה על הרמב"ם וכ' דרכו נסתרה ממני כו' וכתבתי ליישב ע"ש. ולכאורה לרבא דמשווה מדותיו דכל שאינו סותר עולה א"כ בראתה בהן דעכ"פ אינו עולה ודאי דסותר ועי' בהרמב"ן שכ' לתרץ ולאביי ג"כ דאמר אינו עולה דוחק שיהיה כמ"כ בראתה שוה ללא ראתה. ועוד דא"כ ללוי דל"ו ע"א אמאי הוצרך להעמיד הברייתא דוקא ביולדת נקבה בזוב וכ' רש"י דאי ילדה זכר א"א לה לספור שבעה כו' הוה מצי למימר כגון שספרה שני ימים קודם הלידה וביום הג' לספירה ילדה וראתה דם יום ההוא דאינו סותר ואינו עולה. ופסקה וספרה ה' ימים מימי לידה שלא ראתה בהן ואח"כ ביום השביעי ללידה חזרה וראתה הרי אפשר להעמיד הברייתא ג"כ ביולדת זכר בזוב. א"ו ס"ל דימי לידה שרואה בהן סותרים לגמרי. ולהעמידה בלידה שלא ראתה בה עד יום השביעי לא רצו להעמידה דלא שכיחא ועוד דס"ל אין פתיחת הקבר בלא דם ואפשר לומר בישוב דעת הרשב"א והר"ן עפמ"ש הרשב"א בתה"א דקפ"ז ע"ב וז"ל ותדע דאפי' בזבה גרידא דעלמא אם ראתה באמצע ספירה אי לאו משום טעמא דאחר אחר לכולן לא היה סותר כו' עכ"ל. ולכן גבי יולדת בזוב י"ל דלא שייך כ"כ הטעם דאחר אחר לכולן וע"כ אינו סותר ואינו עולה וצ"ע. ועי' עוד בס"ט שם סי' קצ"ד סק"ד ד"ה נחזור על הראשונות שהביא עוד ראיה מחידושי הרמב"ן דנ"ב דס"ל דאע"ג שלא בהרגשה חזיתיה אין זה שימור כו' גם עוד י"ל משום הא דאיתא במשנה ס"פ בנות כותים אבל ימי הזב והזבה ושומרת יום כנגד יום הרי אלו בחזקת טמאה. ע"כ אמרינן דלמא ארגישה ולאו אדעתה ע"ש ובהיות כן לפ"ז לדעת התוספות והרמב"ן שפיר יש להעמיד המשנה וסוגיא דחדר ופרוזדור דמיירי בדם שראתה בז' נקיים דאז סותר אף שראתה בלי שום הרגשה או עכ"פ שאינו עולה אותו יום במספר ז"נ:

קיצור. שמדברי הרמב"ן מוכרח ג"כ כמש"ל ס"ב לדעת התוס' אך מדברי הר"ן בחידושיו דל"ז סד"ה דבר המטמא ומדברי הרשב"א בתה"א סוף שער ששי משמע דאינו דם טוהר וכשטת רש"י. אך יש להקשות עליהם א"כ מדוע אינו סותר ז' ויש ליישב בדוחק. עכ"פ לשטת התוס' ולשטת הרמב"ן מוכרח דדם שראתה שלא בהרגשה סותר תוך ז' נקיים א"כ יש לתרץ המשנה והסוגיא דנמצא בפרוזדור גם כשמואל:

הולפ"ז מוכרח לומר דטעם דכתמים טהורים מדאורייתא לאו מהאי טעמא לחוד דלא ארגישה דא"כ מ"ט הם טהורים גם בז' נקיים מדאורייתא אלא דגזה"כ הוא דם ולא כתם כיון די"ל מעלמא אתיא וכמ"ש אאזמו"ר הגאון רס"י ק"צ והס"ט האריך בזה סס"י ק"צ ולפמ"ש יש ראיה מוכרחת לזה וכ"כ הח"ד סי' קצ"ו סק"ג לפרש הא דרע"ק דהוצרך לטעם דדם ולא כתם מיירי בכה"ג לטהר תוך ז"נ. וגם מ"ש רז"ל עוד מדשורפים שיריים דתוך שיעור ווסת בגמ' ד"ו ודף ס' אף שלא היתה עדיין הרגשת עד מזה מוכח דלא כשמואל אינו הכרח גמור לפמ"ש הוא ז"ל עצמו שעכ"פ הדם טמא למ"ד מקור מקומו טמא אף אם לא הרגישה כלל א"כ שפיר ששורפין עליו את התרומה כו'. אלא דקשה מסוגיא ד"ג ע"ב לשינוייא דטעמא דשמאי משום פרי' ורבי' והלל ופרי' ורבי' מי קאמינא ושמאי לטהרות נמי לא דא"כ לבו נוקפו ופורש. איך יהי' לבו נוקפו כיון דהחשש לטהרות הוא שמא ראתה ולא ארגישה ובכה"ג לגבי הבעל טהורה וצ"ל משום דטמאה מדרבנן לגבי בעלה ג"כ בלי הרגשה. והנה הס"ט סס"י ק"צ כ' דרש"י ותוס' ס"ל דלית הלכתא כשמואל ואחד מן הטעמים הוא משום דלשמואל טעמא דכתמים משום דשלא בהרגשה אתיא ואילו לר"ל טעמא אחרינא משום דתלינן דמעלמא אתיא כו' ולפמ"ש נדחה ראיה זו דלשמואל נמי צ"ל כן דאפילו היכא דלא שייך טעמא דהרגשה מ"מ אין בכתמים רק איסור דרבנן וה"ט משום די"ל דמעלמא אתיא כנ"ל וכמו דמסיק שם הס"ט לדעת הרמב"ם דתרתי בעינן מן התורה. חדא שתהא יודעת ודאי דמגופה אתיא וגם שתרגיש בבשרה כו' ע"ש מש"ה אף בענין שא"צ הרגשה מ"מ כתמים רק דרבנן וכ"כ אאזמו"ר רס"י ק"צ:

קיצור. שבזה יתורץ דגם לשמואל צריך בכתמים לטעם דרע"ק דם ולא כתם דהיינו דלמא לאו מגופה חזיתיה והיינו כדי לטהר אף בז"נ אף דאז א"צ הרגשה:

עוד נפ"מ לשמואל כגון גבי בדקה א"ע בעד הבדוק והניחתו תחת הכר עגול טהור אע"ג דארגישה זהו משום דם ולא כתם. וכן בדקה א"ע בעד שאינו בדוק והניחתו בקופסא ומצאה עליו דם אפי' כגריס ועוד ומשוך טהור מדאורייתא לר' חייא ולשמואל היינו אפילו דארגישה כמ"ש במ"א וא"כ ע"כ צריך להטעם משום דם ולא כתם ור"ל דאימא על העד היה: