סימן קא

אסימן קא

משנה ר"פ יוצא דופן ד"מ ע"א ומטמאין בכל שהוא אפילו כעין החרדל ובפחות מכאן. בגמרא דמ"ג ע"ב מבואר דקאי על הרואה שכבת זרע או זיבה. וכ"כ הרמב"ם בפי' המשנה וז"ל ואמרו ומטמאין בכל שהוא רומז אל שכבת זרע ואל הזוב כו'. וכ"כ הרע"ו בפי' המשנה וכ"מ בתוי"ט שם וכ"מ באגודה ר"פ יוצא דופן סי' י"ט דגבי כל הנשים מטמאות בבית החיצון לא כתב ומטמא בכל שהוא ואח"כ כ' דיני בעל קרי אז כ' ומטמא בכל שהוא. ולפ"ז בדם נדה לא נתבאר בהדיא במשנה דמטמאין בכל שהוא כעין החרדל. ולכאורה מימרא דר' זירא פב"ת דס"ו ע"א בנות ישראל הן החמירו על עצמן שאפילו רואות טפת דם כחרדל יושבות עליו שבעה נקיים. משמע לכאורה דגם זה מכלל החומרא שאפילו ט"ד כחרדל יהיה טמא. אך א"א לומר כן דא"כ הא דאמרינן בגמרא פכה"י דט"ז ע"ב ליחוש שמא תראה ט"ד כחרדל בביאה ראשונה ותחפנה שכבת זרע כו'. ומדוע ניחוש אם אפי' ראתה ט"ד כחרדל אינה טמאה רק משום שהחמירו על עצמן. וע' בהרא"ש ר"פ תינוקות סי' א'. א"ו משמע דטמאה מדינא מדאורייתא וכ"כ תר"י פ"ה דברכות גבי מימרא דר' זירא הנ"ל ונראה שמפרש בפשיטות דמש"כ במשנה ומטמאין בכל שהוא קאי גם על ראיית נדה. אלא דדבריו שם צ"ע מ"ש דגם במראה כעין החרדל טמא. וזה לא נתבאר בשום מקום. והרב"י הביאו סס"י קפ"ג. ולא העיר ע"ז. וממ"ש הב"י שם בשם רבינו ירוחם כי לא החמירו אלא בדם היוצא מגופה כו' משמע לכאורה דגם זה שמטמאה בט"ד כחרדל הוא מכלל החומרא. מיהו זה אינו דבפירוש כתב רי"ו להפך בנתיב כ"ו ח"ב שכ' על מימרא דר' זירא כ' הר"ש ז"ל וליכא למימר דהא אתא לאשמעינן דמדאורייתא דם טפה כחרדל לא מטמא והן החמירו דמטמא דהא אפילו מדאורייתא אשה מתטמאה בראיית דם כל שהוא כדתנן מטמאין בכל שהוא ואפילו כעין חרדל ובפחות מכאן אלא אראייה אחת כו' עכ"ל ע"ש. וברס"י קפ"ג עמ"ש הטור משתראה דם אפילו כחרדל כ' הב"י משנה פרק יוצא דופן ומטמאין בכל שהן אפילו כעין החרדל ובפחות מכאן. ובאמת אין מהמשנה ראיה מוכרחת כנ"ל. ושוב ראיתי בס"ט סס"י קפ"ג סק"ד הביא דברי רש"י ר"פ כה"י דף י"ד ע"ב ד"ה א"ל רבי חייא אף אתה עשיתו כתם. דאי ודאי ראייה הואי מגופה כדקאמר האמר פרק יוצא דופן דף מ' אפילו כעין החרדל ובפחות מכן. הרי מפרש רש"י בפשיטות דקאי גם על ראיית נדה וזיבה. דאע"ג דקאי על שכבת זרע וזב ה"ה דקאי גם על נדה. ועוד כיון דלמשנתנו גם זב מטמא בכל שהוא וא"צ כחתימת פי האמה. א"כ מסתמא גם בזבה הדין כן. וכן מוכרח מהמשנה ס"פ הרואה כתם עגול טהור משוך טמא. והיינו ע"כ בפחות מכגריס והיינו אפילו כחרדל וכן פרש"י דנ"ט ע"א ד"ה משוך כל דהו טמא דכיון דאמר משוך מגופה אתי. ובמשיכה תליא טעמא אפי' בכחרדל טמא. וכ"מ שם בגמרא דנ"ח ע"ב גבי לדברי אין קץ כו' ופרש"י אפילו כחרדל טמאה כו' הרי אפילו גבי כתם היה סברא לומר כן אלא דא"כ אין קץ כו' מבואר בהדיא דברואה מגופה ט"ד כחרדל טמאה כו'. וראיתי בתשו' שב"י רס"י ל"ח כתב אך המתניתין יש לדחות דמטמאין בכל שהוא ואפילו כחרדל כו' קאי רק על זב ובעל קרי כו'. ונעלם ממנו המשנה דס"פ הרואה כתם הנ"ל. ועיין בתשובתו סי' ל"ט סד"ה ועתה אבוא ליישב. ובתשו' מהרשש"ך על דבריו בד"ה ובמה דדחה. הביאו דברי רש"י דמ"ב ע"א ד"ה ולטמא במשהו לראייה לא בעינן שיעורא כדאמרינן במתניתן לדם נדה ולזיבה ולקרי מטמאין בכל שהוא עכ"ל. הרי רש"י מפרש בפשיטות המשנה ומטמאין בכל שהוא קאי על ראיית נדה ג"כ. וכ"כ הרמב"ם רפ"ה מהא"ב וז"ל ומטמאה בכל שהוא אפילו ראתה טפת דם כחרדל הרי הוא כמי שזב ממנה דמים הרבה עכ"ל. וכ' המ"מ ומ"ש ומטמאה בכל שהוא מפורש בהרבה מקומות עכ"ל. והרמב"ן בהלכותיו רפ"א הנדה האמורים בתורה כל שראתה דם בבשרה ממקור דמיה בין שלא ראתה אלא טפה אחת כחרדל או פחות מיכן בין שהיתה שופעת כו' עכ"ל וז"ל הרשב"א בתה"ק בית שביעי שע"ד האשה שבדקה עצמה בעד הבדוק לה ונמצא עליו דם אפילו טפה כחרדל בין עגול בין משוך טמא כו' עכ"ל:

קיצור. מ"ש ומטמאין בכל שהוא. מבואר בגמרא דקאי על שכבת זרע וזוב וכ"כ הרמב"ם בפי' המשנה. ולפ"ז בדם נדה לא נתבאר בהדיא דטמאה מדאורייתא בכל שהוא אכן רש"י דמ"ב ע"א ודף י"ד ע"ב פי' דומטמאין בכל שהוא קאי ג"כ לראיית נדה. וכ"כ הרמב"ם רפ"ה והרמב"ן והר"י והר"ן ורי"ו והרשב"א וכן מוכרח בגמרא די"ו ע"ב ובמשנה ספ"ז וכ"כ מהרשש"ך בשב"י סי' ל"ט וכ"כ בפשיטות המ"מ והב"י:

בוהב"ח אע"פ שבסי' קפ"ג סעיף ג' כתב בפשיטות דהאי ומטמאין בכל שהוא אפילו כעין החרדל ובפחות מכאן קאי בין על זב ושכבת זרע בין על נדה וזבה. עכ"ז סס"י הנ"ל סעיף י"ב כ' דיש לפרש דענין חומרא דרבי זירא קאי מה שטמא בטפת דם כחרדל. משום דבפרק יוצא דופן דמ"א ע"ב א"ר יוחנן מקור שהזיע כשני טפי מרגליות טמאה ודוקא תרתי אבל חדא אימא מעלמא אתיא פי' מן הצדדין. וזה יאמר כאן דהחמירו בנות ישראל אפילו טפת דם אחת כחרדל דאע"פ שאינה כי אם טפה אחת לא תלינן דמצדדין אתיא עכ"ל. הביאו הס"ט סי' קפ"ג סק"ד והסכים עמו. וכ"מ לכאורה ממה שהעתיק האגודה בפרק יוצא דופן בתחלתו דין מקור שהזיעה כשתי טפות מרגליות טמאה לטומאת ערב ודוקא תרתי אבל חדא אימא מעלמא אתי עכ"ל. ומאי נפקותא מזה עכשיו. הא אין שייך טומאת ערב. אלא י"ל דאתי לאשמעינן שטפה אחת אפשר לתלות מדינא במן הצדדים. ולכן גם בפרק תינוקות סי' ל"ט כ' וז"ל אמר רבי זירא נשים החמירו על עצמן אפי' רואות טפת דם כחרדל יושבות עליו שבעה נקיים עכ"ל ולא ביאר מהו החומרא. אפ"ל דגם זה הוא מכלל החומרא דלא נתלה דמעלמא אתיא מן הצדדים. ועד"ז אפשר לפרש דברי הראב"ד שהביא הרא"ש פרק תינוקות סי' ג' וז"ל ועוד אפילו ידוע שבא מן הצדדין הרי גזרו בנות ישראל כל רואה טפת דם כחרדל שיושבת עליו שבעה נקיים עכ"ל. והרא"ש הקשה עליו ר"ז הוא דאמר כו' בסתם ראייה כו' אבל אם היה ידוע שבא מן הצדדים בזה לא החמירו כו'. ויש לומר דהראב"ד ס"ל כמ"ש הב"ח דאפילו בסתם ראייה הי' לנו לתלות דמן הצדדים אתיא ואעפ"כ החמירו לדונה כראייה מן המקור א"כ ה"ה שאין לסמוך על בדיקת שפופרת כו'. וגם להרא"ש שהשיב עליו י"ל דבדיקת שפופרת שאני דחשוב ידוע שבא מן הצדדים אבל טפה כחרדל אין שייך לומר שידוע כו' רק שאפשר לומר שבא מן הצדדים כו' (מיהו י"ל טפה מרגליות הוא דם לבן שפיר י"ל מהצדדים בא. אבל דם אדום אינו כן וכמ"ש במ"א. ומ"מ בשגם לא הרגישה יש להקל שלא תבדוק ואין זה כמעלים עין מן האיסור דומיא דבדיקת הריאה. דהכא איכא כמה צדדים שמא מעלמא ודוגמת מש"ר גבי רמ"ת אזי חשוב צדדים ספק שקול וה"נ אף בלא רמ"ת בטפה א'. ב' כיון שיש לה חולי וריד הזהב שנסתם וממנו סובב הדם לכאן י"ל יותר דהוי ספק דלמא מוריד הזהב נמשך לורידין שבפרוזדור שלא ע"י המקור. ג' ספק דהרגשה. ד' שאין אנו בקיאין במראה הדמים. ה' שמא לא תמצא. וע"י דחיקת העד תקלקל כו'):

ושוב ראיתי מכ"ז בס"ט סס"י ק"צ ס"ק צ"ה. בד"ה ובשו"ת עה"ג סי' כ"ב. שפי' כן דברי הראב"ד והרא"ש כמו שכתבתי וכתב שכ"כ הר"ן בתשובה סס"י מ"ט וז"ל ואע"פ שגזרו בנות ישראל על כל דם היינו לפי שאינן יודעות מאיזה מקום הדם בא אם מן המקור אם מן הצדדים אבל היכא דאתא ודאי מן הצדדים טהורה עכ"ל ור"ל דהא יש להקשות על לשונו לפי שאינן יודעות כו' דהא קיי"ל נמצא בפרוזדור חזקתו מן המקור. וכפרש"י שהביאו אאזמו"ר הגאון נ"ע סי' קפ"ג. דטמא טומאה ודאית. אלא צ"ל כיון שהוא טפה כחרדל שהוא דבר מועט מאד איכא למיתלי במן הצדדים ובשיש עוד ספק הסכים להקל:

קיצור. הב"ח ס"ל דבטפה א' כחרדל אף שאם ודאי ראתה מן המקור טמאה מדאורייתא. מ"מ מהסתם יש לתלותו במן הצדדים. וע"כ אינה טמאה רק מחומרת בנות ישראל והס"ט כ' שכ"מ מדברי הראב"ד. ושגם לדעת הרא"ש והר"ן חשוב ספק. ובשיש עוד ספק יש להקל:

גאך הנה הס"ט בעצמו בסי' ק"צ ס"ק ס"ז. בד"ה תשובה. כ' וז"ל אלא דשם בתשו' הקשיתי על דברי הב"ח הנ"ל דס"ל דאם ראתה רק טפה א' כחרדל יש לתלות דמן הצדדים אתיא. דא"כ קשה ממתניתין פרק כה"י בנמצא על שלה או על שלו אמאי חייבים בקרבן דהא איכא למיתלי דמן הצדדים אתיא כו' ומדלא יהיב שיעורא כל שהוא נמצא על שלה או על שלו חייבין בקרבן אפילו פחות משיעור גריס וא"כ ה"ה אפילו טפה א' כחרדל כו' עכ"ד. ולפע"ד מוכח בהדיא בגמרא שם דטמאה נדה אפילו בפחות מכגריס. מדקאמר ליה ר' חייא לרבי בדין בדקה א"ע בעד שאינו בדוק. אי אתה מודה שצריכה כגריס ועוד א"ל אבל א"ל א"כ עשיתו כתם. מוכח לר' חייא היכא דטמאה נדה א"צ כגריס ועוד וא"כ בעד הבדוק דטמאה נדה משמע ודאי שא"צ כגריס ועוד. ורבי לא פליג רק בעד שאינו בדוק וצריך לדחוק ולומר דהתם מיירי בדארגישה ע"כ לא מספקינן ליה בצדדין. וג"ז אינו מיושב דהא היכא דאיכא למיתלי בדבר אחר תלינן ואע"ג דארגישה אמרינן כסבורה הרגשת עד הוא. כמו שמבואר בגמ' רפ"ח בענין האשה שהיא עושה צרכיה. ובענין עד שהיה נתון תחת הכר. ובענין משנה זו גופא דנמצא על שלה לאחר זמן. דאמרינן לעולם דארגישה. וא"כ אם איתא דטפה א' מסתבר טפי למיתלי במן הצדדים כדברי הב"ח א"כ אע"ג דארגישה י"ל דטהור. וכ"ש דאין חייבין בקרבן אפילו באות יום. דאימור הרגשת שמש הוא. והטפה מן הצדדים אתיא. א"ו משמע כדברי הח"צ סס"י ע"ג שחלק על עה"ג אף במוצאה על העד קרטין קטנים כמו טיפין של זבוב אדומים ומובלעים בבגד כו' ומשמע בסוף תשובתו דס"ל שהוא איסור כרת יעו"ש. והכי משמע פשט לשון הש"ע סס"י ק"צ שכתב והרי הן כראיות לכל דבר וקובעים וסת. וראיית הב"ח סי' קפ"ג סי"ב ממקור שהזיע אינה מכרעת כלל. דטיפי מרגליות שאני שהוא דם לבן וצלול כמ"ש רש"י שם. וכן מוכרח בגמ' שם דאינו מהדמים הטמאים באשה כדפריך אילמא לטומאת שבעה חמשה דמים טמאים באשה ותו לא. ובדם לבן י"ל שאין חזקתו כ"כ מהמקור שהרי הרא"ה בספר החינוך סי' ר"ז כתב שכל דם שאינו מאותן חמשה מראות הטמאים אינו בא מהמקור יעו"ש. אך בתה"ד סס"י רמ"ו כ' וז"ל דלובן וירוק נמי מן המקור קאתי כדמוכח בפשיטות בכמה דוכתי פרק כל היד כו' עכ"ל. וכ"כ בתשו' רמ"א סי' צ"ז שהביא הט"ז סס"י ק"צ וכדבריהם מוכח נמי מההיא דמקור שהזיע כו'. מ"מ עכ"פ בזה לא נכחיש דברי הרא"ה דמראות הטהורים עבידי דאתו נמי משאר מקומות חוץ מהמקור. משא"כ חמשה דמים הטמאים חזקתם מהמקור ודם העלייה מיעוטא הוא. וגם י"ל מהעלייה ג"כ יש זב גם שאר משקה שאינן ממראה דמים הטמאים כדמשמע בתוספות פכה"י די"ז ע"ב ד"ה ודם העלייה. וכן מצאתי בשו"ת שב יעקב סי' מ"א בתשו' הגאון מוה' ליב שהיה ג"כ דאקטער וז"ל דלמא הליחה והטפות לא באו למקור אלא היו זבין מהגוף דרך הגידים של צוואר הרחם כו'. יען מה שאמרו חכמים שחזקת דם נדה או דם זיבה לבוא מן המקור היינו מדכתיב ממקור דמיה כו'. משא"כ כאן ליכא חזקת דם כלל אלא חזקת הלובן כו' עכ"ל. והביא דבריו ג"כ כאאזמו"ר הגאון נ"ע בקו"א דסי' קפ"ג בההג"ה סד"ה ע"ש בר"ן. המעורבת בליחות לא אמרינן שחזקתו מן המקור כו' ע"ש. ובגמרא פכה"י די"ט ע"ב נהי דהיכא דקא משכחת כתם ירוק אמנא לא מטמאיתו ופרש"י דלא שכיח שיבוא דם ירוק מגופה. ומעתה מובן היטב איך שאין ראיה כלל ממקור שהזיע לדינו של הב"ח גבי טפה א' כחרדל דהתם בטפה מרגליות כיון דהוא לבן וצלול ובלאו הכי אפילו הרבה טיפים כאלו אין חזקתו ממש מהמקור. רק דספיקא הוי. א"כ בהצטרף לזה מה שראתה רק טפה אחת תלינן דמהצדדים אתיא משום דטפה א' לבן שפיר יש לתלותו יותר במן הצדדים. וג"ז בשני טיפין מטמאינן. משא"כ בחמשה דמים הטמאים שחזקתם מהמקור אין זה שראתה טפה אחת כדאי להוכיח דמהצדדים אתי דרובא דמקור עדיף טפי מסברא זו (אך כשהמראה מסופק אם הוא געל או אדום י"ל כיון דם ירוק לא שכיח דמגופה שפיר יש לצרף בטפה א') וכמו דקיי"ל מן הלול ולחוץ ספיקו טמא ופרש"י די"ז ע"ב ד"ה ספיקו טמא ואע"ג דאיכא לאחזוקי בדם עלייה כו' ע"ש וכ"ש הכא גבי טפה א' שנמצא בפרוזדור. אלא דאי להאי מדמית לה הוי רק טמא מספק. אבל י"ל שאין הדמיון שוה. דשא"ה דאיכא הוכחה דאי מחדר אתא לא הוה אזיל בפרוזדור עד מן הלול ולחוץ כו' כדפרש"י שם. משא"כ הכא שנמצא במקום שדרך הדם להמצא. רק שהוא טפה א'. אין זה הוכחה כנ"ל. וכ"כ הגאון ר"ל ז"ל בתשו' שב"י הנ"ל על רופא אחד וז"ל אם כוונתו שא"א לבוא איזו טפות דמים קטנות לבדן מן המקור. חוץ מכבודו לא דיבר נכונה כו':