סימן צח

אסימן צח

ועתה נחקור בענין מ"ש הרמב"ם שחזקת הדם שבא בהרגשה. וז"ל רפ"ט אין האשה מתטמאה מן התורה בנדה או בזיבה עד שתרגיש ותראה דם ויצא בבשרה כמו שביארנו ותהיה טמאה מעת שתראה ולהבא בלבד ואם לא הרגישה ובדקה ומצאה הדם לפניה בפרוזדור הרי זה בחזקת שבא בהרגשה כמו שביארנו עכ"ל. וע' מזה בשו"ת שב"י סי' ל"ו דמ"ו ע"א וסי' מ' דס"ה ע"ג וס"ט ע"ג ובתשובת בית מאיר סי' י"ג ובתשו' שב"י סי' מ"א בתשו' הגאון ר"ל ממענץ פי' דהרמב"ם הכריח מהסוגיא פ"ב גבי נמצא בפרוזדור. דדם היוצא מהמקור טמא אע"ג דלא ארגישה דאימור ארגישה ולאו אדעתה כנזכר סברא זו בגמ' רפ"ח דנ"ז ע"ב. וא"כ לפ"ז יהי' מ"ש הרמב"ם בחזקת שבא בהרגשה כמו שביארנו היינו מ"ש פ"ה דין ה' ודם הנמצא בפרוזדור כו' (וכ"כ השב"י שם סי' מ"א בתשובתו למהררי"מ המתחלת יהודה שעילה דף ע' ע"ג בד"ה ובזה מיושב) ומ"ש תחלה עד שתרגיש כו' כמו שביארנו פי' הבית מאיר בתשו' סי' י"ג דף י"ח ע"ד וז"ל ואין מקום לביאורו זה אלא מה שהביא דרשה זו פ"ה הי"ו שכ' דם יהיה זובה בבשרה עד שתראה בבשרה כדרך שהנשים רואות ואין דרך אשה לראות בשפופרת הרי מזה המיעוט נמי ממועט שלא בהרגשה הואיל שראתה כדרך שאין הנשים רואות שדרכם לראות בהרגשה נמצא בשני הדינים חד טעמא וחד דרשה עכ"ל. ויש לעיין בדבריו דהא הא שראתה שלא כדרך הנשים רואות לחוד לא מהני גבי בשפופרת כ"א מצד חציצה. דהא בפלי פלויי דליכא חציצה טמאה אף שזהו שלא כדרך שהנשים רואות. לפרש"י ותוס' והרמב"ם. אא"כ נצטרך לומר דס"ל כפי' רבינו שמשון שבהרא"ש שם פרק המפלת. ועיין בדברי אאזמ"ו הגאון נ"ע במה"ב בתחלתה בד"ה והנה מ"ש הרמב"ם רפ"ט שלא נהירא ליה פי' השב"י הנ"ל. והנה בשב"י סי' מ"א בתשובתו להגאון מוהררי"מ המתחלת יהודה שעילה דס"ט ע"ג הביא ד' הרמב"ם שמלשונו מוכח דאם מצאה דם בפנים ע"י בדיקה דהוי בחזקת שבא בהרגשה וטמא מן התורה והקשה ע"ז ב' קושיות עצומות. הא' דכל הפוסקים שביארו הטעם דכתם אינו רק מדרבנן אבל מה"ת הוא טהור ופירשו הטעם משום דלא הרגישה כנראה מהרמב"ם עצמו רפ"ט דין ב' וכן ביאר יותר הרמב"ן בהלכותיו רפ"ד וז"ל אין האשה טמאה מן התורה עד שתרגיש בשעה שהדם יוצא בבשרה ומד"ס שכל המוצאה כתם דם על גופה או על בגדיה אע"פ שלא הרגישה כו' ה"ז טמאה עכ"ל. הרי בהדיא דטעם שהכתם טהור מן התורה הוא משום שלא הרגישה. ואם נאמר שחזקת הדם שבא בהרגשה א"כ לא שייך לטהר הכתם מה"ט כלל וכלל. דממ"נ אם בא מהחדר הרי חזקתו שבא בהרגשה רק הספק הוא משום שי"ל דמעלמא אתיא ולא בא מהחדר כלל והרי מלשונם נראה שאף אם בא מהחדר טהור משום דלא הרגישה והרגשה גזה"כ הוא. וא"כ עכצ"ל דלא אמרינן שחזקת הדם שבא בהרגשה. והנה כדברי הרמב"ן כ' הרשב"א והר"ן והטור והלבוש רס"י ק"צ וכמ"ש בשמם בס"ט סס"י ק"צ ס"ק צ"א סד"ה נחזור על הראשונות דהא דכתמים דרבנן טעמא משום דלא ארגשה ולא משום ספיקא דמעלמא אתיא. ועוד כ' השב"י דל"ל דבכתם לא אמרינן אימור ארגישה ולאו אדעתה דאדרבה נהפוך הוא כמ"ש התוס' רפ"ח ד"ה הרואה. ואור"י דמדיני כתמים כו' ואימור הרגישה ולאו אדעתה כו'. אלא נלע"ד דמן התורה לא אמרינן כלל הסברא דארגשה ולאו אדעתה הואיל דהתורה מטהר בהדיא כל הדמים היוצאים ממנה בלי הרגשה נסתר הסברא דהרגישה ולאו אדעתה כו'. ולפע"ד יש עוד טעם לזה דהא חזינן דמשני לעולם דארגישה ואימור כו' והיינו משום אשה בחזקת טהרה עומדת ע"כ אמרינן אימור הרגשת עד הוא אף שהוא רחוק מכש"כ שלא נבדה חששא אימור ארגישה ולאו אדעתה ע"כ מה"ת לא חיישינן לזה כלל. ויש לדחות דהתם משום שהדם נמצא עם מי רגליה וחזקה עם שביל המים בא ע"כ אמרינן אימור הרגשת מי רגלים הוא. ועוד הקשה השב"י קושיא עצומה דא"כ לא יצא שום דין מדברי שמואל דאין האשה מטמא מה"ת עד שתרגיש כו' דממ"נ אי חזאי בפנים ע"י בדיקה הוי בחזקת שהרגישה כו'. ולבסוף יישב ד' הרמב"ם בשני אופנים. הא' יתבאר לקמן אות ה'. והב' הוא דמה שכ' הרמב"ם בחזקת שבא בהרגשה לאו דוקא חזקת ודאי רק מידי ספיקא לא נפקא לכן בכתם שיש עוד ספק שמא אתיא מעלמא ה"ל שני ספיקות וטהורה מה"ת. וגם ע"ז יש להשיב דהפוסקים שכתבו טעם טהרת הכתמים מה"ת משום שלא הרגישה היינו אף אם הוא בענין שאין כאן שום ספק דודאי אתיא מגופה אפ"ה טהורה מה"ת לדבריהם רק משום דלא ארגישה. כמו גבי בדקה קרקע עולם וכמו שביאר שם אאזמ"ו נ"ע בסי' ק"צ ס"י ס"ק כ"א כ"ב ע"ש. וכן מבואר בתשובת מהר"ם לובלין סי' ב' וז"ל א"ו בהרגשה דוקא תליא וכל היכא דלא הרגישה אע"ג דברור הוא דמינה הוא טהורה מן התורה כו' אלא דסיים אבל מ"מ בנ"ד דראתה בעת השינה נראה דספק דאורייתא הוא דאימור הרגישה ולאו אדעתה עכ"ל. ומ"ש המהרמ"ל דבישנה נראה דספק דאורייתא הוא ג"כ אינו נראה. חדא דבגמ' רפ"ק ד"ג סע"א פריך על שמאי דאמר אשה מרגשת בעצמה והא איכא ישנה. ור"ל דשמא ראתה בעת השינה והא דלא הרגישה היינו מחמת השינה. וע"ז מתרץ ישנה נמי אגב צערא מתערא. מידי דהוה אהרגשת מי רגלים. הרי לשמאי גם בישנה מחזקינן שהיתה מרגשת וניעורה משנתה ע"י הראיה. ואף דהלל פליג. היינו רק לקדשים ולא לחולין דהא אינה מונה אלא משעת מציאת הכתם. (ועוד דממ"נ אם הלל פליג וס"ל דבישנה י"ל שראתה בשעת השינה ולא הרגישה א"כ הענין הוא שראתה בלא הרגשה כלל מאחר דמחמת עומק השינה לא הרגישה כלל מה שנפתח החדר. א"כ היינו רואה בלי הרגשה דהא גזה"כ הוא שתרגיש ואם לא הרגישה אף שראתה דם בהקיץ טהורה מכש"כ כשראתה בשעת שינה ולא הרגישה) ועוד הקשה בשב"י בסי' מ' בתשו' הגאון מוהררי"מ דס"ה ע"ד אהרמב"ם דא"כ מאי פריך בגמ' דנ"ז ע"ב אי דארגישה כו' ואי חזקתו שבא בהרגשה לק"מ דלעולם מיירי דלא ארגישה אלא שאעפ"כ אם דם המקור הוא חזקתו שבא בהרגשה וז"ל דלכאורה הוא נגד הש"ס הנ"ל דפריך ואי לא ארגישה אמאי חייבת בקרבן עכ"ל:

קיצור. מ"ש הרמב"ם שחזקת הדם שבא בהרגשה. ע"כ הפוסקים האומרים דהא דכתמים מדרבנן הוא משום שלא הרגישה ואפי' בענין שא"א לספק דמעלמא אתיא. א"כ לא ס"ל חזקה זו כלל א"ו מדאוריי' לא אמרינן כלל דילמא ארגישה ולאו אדעתה. וכ"מ בגמ' דנ"ז ע"ב מדפריך ואי לא ארגישה גם מהתירוץ לעולם דארגישה ואימור הרגשת שמש הוא מכש"כ שלא נבדה חששא דאימור ארגישה ולאו אדעתה:

בוהנה כבר הזכרתי אות א' דברי הגאון ר"ל ממענץ בשב"י סי' מ"א וז"ל ומ"מ בין לפי' התוס' והרמב"ם דס"ל דאי לא הרגישה טהורה ובין לפרש"י ולפי מאי דס"ד דגמ' מעיקרא דטעמא דשמואל משום הרגשה ואי לא ארגישה טהורה מן התורה צריך ביאור הא דתנן בפכה"י משל משלו חכמים באשה החדר והפרוזדור והעלייה כו' וכל מה דאתמר בגמ' עלה דנפקא מנהו הלכתא דדם שבחדר טמא ודם העלייה טהור ודם הפרוזדור מן הלול ולפנים טמא ודאי ומן הלול ולחוץ טמא מספק. שמא מן החדר והוא טמא או מן העלייה והוא טהור וכדפסק הרמב"ם בפ"ה מהא"ב. דקשה במאי מיירי כל הנך אי בדארגישה דם הפרוזדור מן הלול ולחוץ אמאי אינו טמא אלא מספק (הג"ה לכאו' הי' אפשר ליישב ולומר דכיון דמשני בגמ' רפ"ח לעולם דארגישה ואימור הרגשת מ"ר היא הרי תלינן להקל שטעתה. כמ"כ י"ל הכא דמיירי דארגישה ממש ואעפ"כ מן הלול ולחוץ רק ספיקו טמא ולחד מ"ד ספיקו טהור משום דמחזקינן ליה בדם העליי' ואם משום ההרגשה י"ל דתלינן דהרגשת מ"ר היה. הגם דכאן לא מיירי במטלת מים מ"מ אפשר למתלי שיצאו ממנה מ"ר ג"כ או י"ל דמיירי שנמצא הדם אחר שהטילה מ"ר ממש במתכוין ובשעה זו הרגישה ג"כ שנפתח החדר ובמ"ר לא מצאה כלום ובדקה ומצאה דם מן הלול ולחוץ דספיקו טמא או אפילו טהור משום דמההרגשה אין ראיה דתלינן שהרגשת מ"ר הי'. או שי"ל דמיירי שבדקה א"ע בעד ומצאה מן הלול ולחוץ ואיירי דהרגישה ממש ואעפ"כ הוי רק ספק או טהור משום דמההרגשה אין ראיה שי"ל הרגשת עד הוא. ומיהו באמת א"א לתרץ כן לפמש"ל דהתם לא אמרינן אימור הרגשת מ"ר היא אלא כיון שנמצא הדם עם המים ממש משא"כ בנמצא אחר הטלת מ"ר. וכן מה דאמרינן הרגשת עד הוא י"ל ג"כ מפני חזקת טהרה והעד היה נתון תחת הכר ע"כ יש להחזיק יותר שהדם הוא ממאכולת ולכן תלינן בטעות. גם י"א דהתם מפני שהדם עגול וחזקה אם היה דם הקנוח משוך היה כמ"ש אאזמו"ר הגאון נ"ע סי' ק"צ סל"ד ס"ק ס"ה בשם הרשב"א וע' מזה בשו"ת גבעת שאול סי' ס"ו ס"ז משא"כ הכא. מיהו גם כאן י"ל כיון שנמצא מהלול ולחוץ רג"ל שבא מהעלייה לכן תלינן דטעתה בההרגשה. אך בלא"ה א"א להעמיד כן מהא דאימור שחתה כו'. עכ"ה) ואי בדלא ארגישה דם החדר עצמו אמאי טמא וכ"ש דם הפרוזדור מן הלול ולפנים שאינו טמא אלא משום חזקה ואמאי הא לא ארגישה וצ"ל דדם החדר טמא אע"פ דלא ארגישה דאימור ארגישה ולאו אדעתה. וכדמשני בגמרא דנ"ז ע"ב גבי הסיטות הלך אחר הרוב. ואע"ג דכתבו התוס' דדוקא התם אמרינן הכי משום הוכחה דרוב ולא בשארי דברים מ"מ ע"כ גבי דם מן המקור דחזקה הוא דארגישה נמי אמרינן הכי לכן דם הפרוזדור מן הלול ולפנים שחזקתו מן החדר אע"פ שלא הרגישה טמאה דאימור ארגישה ולאו אדעתה עכ"ל. ולפע"ד משם משמע דהחשש דאימור ארגישה ולאו אדעתה זה לא חיישינן בהא דרוב דמים מהמקור. דהא מוכח שם דאע"ג דרוב ימיה טמאים לא אמרינן אימור ארגישה אא"כ רוב ימיה בהרגשה וא"כ הא דמן הלול ולפנים שחזקתו מן החדר לא עדיף מרוב ימיה טמאים ואעפ"כ לא חיישינן לאימור ארגישה אא"כ יש רוב בהרגשה עצמו. גם לבד זה אפ"ל דאפילו אם רוב ימיה בהרגשה הא דאמרינן אימור ארגישה ולאו אדעתה זהו רק דרבנן דהא התם מיירי רק בדיני כתמים על בשרה או על חלוקה וכן מוכרח לדברי האומרים דטהרת כתם מן התורה הוא רק מפני שלא הרגישה א"כ לדבריהם באשה שרוב ימיה בהרגשה יהיה הכתם טמא מדאורייתא. ע"כ צ"ל דס"ל דהא דאמרינן אם רוב ימיה בהרגשה טמאה היינו רק דרבנן ולא מדאורייתא וכמ"ש לקמן בשם הרשב"ץ שכ"כ בהדיא. והנה בשמעתא קמייתא דנדה ד"ג סע"א דאע"ג דהלל ס"ל כסבורה הרגשת מ"ר היא דעדיף מאימור ארגישה ולאו אדעתה עכ"ז הרי ס"ל רק תולין ואינה מונה אלא משעה שראתה. משמע דאין בזה חששא דאורייתא כלל על למפרע והיינו מטעם דאשה מרגשת בעצמה. א"כ מבואר דמדאורייתא לא חיישינן לכסבורה הרגשת מ"ר היא. וכ"ש דלא חיישינן לאימור ארגישה ולאו אדעתה היכא דאין רוב ימיה בהרגשה. וגדולה מזו מצאתי בהדיא בפסקי הרשב"ץ שם רפ"ח וז"ל במגעות והסיטות הלך אחר הרוב דבין בנמצא על בשרה בין בנמצא על חלוקה. דלענין כתמים כיון דמדאורייתא טהורה כיון דלא ארגישה. לענין טומאה וטהרה אזלינן בתר רובא דהיינו מגעות והסיטות בין להחמיר בין להקל הלכך אם רוב ימיה שלא בהרגשה טהורה. ואם רוב ימיה בהרגשה טמאה. דאימור הרגישה ולאו אדעתה ולא מדאורייתא אלא מדרבנן דהחמירו בטהרות אבל לבעלה כדאמרן עכ"ל. הרי ס"ל דאפילו רוב ימיה בהרגשה לא חיישינן לאימור הרגישה ולאו אדעתה אלא מדרבנן. והס"ט כ' בחידושיו ספ"ח וז"ל רק בכתם הוא דרבנן כיון דלא ארגישה ואי דניחוש שמא ארגישה ולאו אדעתה ז"א אלא חששא דרבנן בעלמא עכ"ל. רק אעפ"כ אין דברי הרשב"ץ מובנים מאחר דהטומאה רק מדרבנן א"כ למה צריך לרוב ימיה בהרגשה הא כתמים טמאים בכל אשה אף דלפרש"י דנ"ח רע"א הטעם משום דאימור ארגישה ולאו אדעתה עכ"פ חיישינן חששא זו אף אם אין רוב ימיה בהרגשה. ומבואר בגמרא ד"ו ע"א הרואה כתם מטמאה כו' אוכלין ומשקין משכבות ומושבות כו' כמו הרואה דם ממש. וצ"ל דהגמ' תירץ כן דבעינן רוב ימיה בהרגשה מקודם דאסיק רב ירמיה מדפתי דמודה שמואל שהיא טמאה מדרבנן משום דאימור ארגישה ולאו אדעתה ומעיקרא היה סבור דאף מדרבנן טהורה לשמואל ולא חיישינן לאימור ארגישה ולאו אדעתה. ע"כ הוצרך לתרץ דהכא דוקא משום דרוב ימיה בהרגשה חיישינן לאימור ארגישה ולאו אדעתה. ואפ"ל לפי"ז דאף מדאורייתא חיישינן כן מאחר דלהקס"ד לא מחלק שמואל בין דאורייתא ובין דרבנן כלל וכל היכא דלא הרגישה טהורה אף מדרבנן א"כ הכא דאם רוב ימיה בהרגשה טמאה י"ל דהוא מדאורייתא דאזלינן בתר רובא. ומ"מ הכא טמאה רק טומאת כתם מדרבנן כיון שהוא רק כתם ויש ספק דמעלמא אתיא וה"ט לחוד ג"כ סגי לטהרה מן התורה בלי טעמא דהרגשה כמ"ש הס"ט דזה אמת לרוב הפוסקים וא"כ מנ"ל להרשב"ץ דאפילו רוב ימיה בהרגשה לא חיישינן לאימור ארגישה ולאו אדעתה:

קיצור. הגר"ל הקשה על שמואל ממשנה נמצא בפרוזדור ולכאו' י"ל דמיירי שהרגישה ממש בשעת הטלת מ"ר ולא מצאה במ"ר כלום. ואח"כ נמצא הדם בפרוזדור. וכן י"ל דמיירי בבדקה א"ע ע"י עד והרגישה ממש. ואעפ"כ י"ל הרגשת מ"ר הואי או הרגשת עד הואי והוא העלה דמיירי שלא הרגישה ואמרינן ארגישה ולאו אדעתה. ומ"מ ראייתו מהא דבגמרא נ"ז אינה ראיה דשם חיישינן רק מדרבנן כמ"ש הרשב"ץ ועוד דשם דרוב ימיה בהרגשה שאני דאזלינן בתר רובא. משא"כ באשה דעלמא לומר הרגישה ולאו אדעתה זה ודאי אינו מדאורייתא:

גולכאורה בתוס' סד"ה הרואה כתם שכ' ומשני דמזמן רחוק הוה ואימור דארגישה ולאו אדעתה א"נ כיון דרוב ימיה טמאין יש לחוש עכ"ל. משמע הא דרוב ימיה טמאין אינו שקול רק כמו מזמן רחוק כשאין רוב ימיה טמאין. והתם גבי מזמן רחוק שנחוש אימור ארגישה ולאו אדעתה נראה שהחשש רק מדרבנן וא"כ כמ"כ גבי רוב ימיה טמאין והיינו רוב ימיה בהרגשה ג"כ אינו רק מדרבנן. מיהו אינו מוכרח דשפיר יש לחלק ביניהן דגבי מזמן רחוק אע"פ שי"ל אימור הרגישה ולאו אדעתה לא חמור מספק שקול וגבי ספק שקול ודאי אמרינן אשה בחזקת טהרה עומדת. שהרי אפילו בהרגשה ממש אמרינן אימור הרגשת עד או מי רגלים או שמש הואי ואין מוסיפין שום חומרא מצד ההרגשה ועכצ"ל משום חזקת טהרה הוא. (הג"ה יש לדחות דהתם משום דרג"ל דלאו מהמקור הוא כמש"ל. עכ"ה) א"כ כמ"כ בנמצא כתם שהוא ודאי מן המקור כיון דלא הרגישה לחוש לדילמא ארגישה ולאו אדעתה אין לחוש מספק דאוקמא אחזקת טהרה. אבל היכא דרוב ימיה בהרגשה ואח"כ נמצא דם בפרוזדור רובא עדיף מחזקה דחזקת טהרה ואמרינן ודאי בהרגשה אתיא דהרגישה ולאו אדעתה דאין לומר כמו גבי דם ולא כתם מטהרי' מן התורה אף שהספק דמעלמא אתיא רחוק כמ"ש הס"ט סס"י ק"צ והבית מאיר בתשו' סי' י"ג. כמ"כ גבי הרגשה דדרשינן בבשרה נימא ג"כ עד שתרגיש ודאי ולא ספק. דזה אינו דהספק דמעלמא לגמרי אתי שאני ותדע דאם ודאי מגופה בא אף שיש ספק שמא מהמכה הוא. לא מטהרין בכה"ג כשהספק דמהמכה הוא רחוק ומכת בתולים יוכיח וכמ"ש במ"א. א"כ בספק דהרגשה אין לתלות להקל יותר מבספק מכה דאין לטהר לכל היותר אלא כשהספק שקול ובצירוף חזקת טהרה דוקא. וע"כ היכא דרוב ימיה בהרגשה טמאה בודאי דרובא וחזקה רובא עדיף. אבל לגבי אימור ארגישה ולאו אדעתה דהספק שקול לפחות ואפשר נוטה יותר לצד הקולא ודאי מוקמינן אחזקת טהרה וטהורה. וגבי לעולם דארגישה ואימור הרגשת עד הוא הגם שלכאורה הספק רחוק ותדע דהא שמאי אינו חושש כלל בהרגשת עד ושמש כמ"ש התוספות רפ"ק ד"ג ע"א סד"ה מרגשת וא"כ אמאי מטהרין. י"ל שם שאני. כמש"ל בסעיף הקדום דחזקה אם היה דם הקינוח משוך היה. ואף שי"א שאין צריך לזה הטעם כמ"ש בתשו' גבעת שאול סי' ס"ז אפ"ל כיון שיש ספק דהדם אתיא מעלמא ממש כמו גבי עד שתחת הכר ע"כ בזה יש לצדד להקל מאי דאפשר וע"כ אין ממשיכין חומרא מחמת ההרגשה כשי"ל אימור הרגשת עד הוא ומהא דשמאי אין ראיה דהתם היינו שאין חוששין כן לבדות חומרות נגד חזקת טהרה דהאשה. והנה גבי האשה עושה צרכיה דמחזקינן יותר שהדם אתיא ממי רגלים וע"כ אין ממשיכין חומרא מחמת ההרגשה כיון דאפ"ל הרגשת מ"ר היא אבל היכא דהדם ודאי בא מהחדר רק בההרגש יש ספק אזי א"א לטהר אא"כ לפחות הספק שקול ולא ברוב ימיה בהרגשה כנ"ל. ועפ"ז י"ל מה שהרמב"ם פ"ה מהל' איסורי ביאה הי"ז גבי האשה שהשתינה ויצא דם עם המים כ' ואפילו הרגיש גופה ונזדעזעה אינה חוששת. והיינו כפשט הגמרא רפ"ח. וא"כ קשה מדוע לא כתב כן שם פ"ד גבי הניחה העד תחת הכר. דהא אוקמוה בגמרא שם ג"כ לעולם דארגישה וכן בפ"ה מהל' שגגות ה"ו גבי נמצא על עד שלה לא הזכיר דמיירי בארגישה כמו שהעמידו כן בגמ' רפ"ח כנ"ל. מיהו על דבריו בהלכות שגגות יש לתרץ דהרגשה נכלל באומרו וראתה בשעת התשמיש כו' לפיכך אם נמצא כו' דפי' וראתה היינו שהרגישה. אבל על דבריו פ"ד מהא"ב הלכה י"ח קשה כנ"ל. וכן אחריו נמשך הרמב"ם בהל' נדה שלו דבפ"ג דין ח' כ' האשה שהשתינה מים ויצא דם עם מי רגלים בין מעומד בין מיושב ואפילו הרגישה גופה ונזדעזעה אינה חוששת שהרגשת מ"ר היא זו ובידוע שאין דם הבא עם מ"ר אלא דם מכה עכ"ל. וספ"ד דין מ"ה גבי המקנחה עצמה בעד כו' לא הזכיר כלל והוא שתרגיש. מיהו זה אינו ראיה דהתם אף שלא הרגישה טמאה מדרבנן עכ"פ. לכן אפ"ל דהכא בהטלת מ"ר דרג"ל שהדם בא ממקום המים ע"כ אף שהרגישה תלינן שטעתה בהרגשה. משא"כ גבי עד שאין רגלים לדבר כ"כ ע"כ לא מקילינן בדארגישה ממש ולתלות בהרגשת עד. מיהו לא משמע כן סוגיא דגמ' וע' תשו' שב יעקב סי' מ"ד ובס"ט סי' ק"צ סק"ג וכתבתי מזה במ"א וע' בפסקי הרשב"ץ רפ"ח שתמה על הרמב"ן וז"ל הרמב"ן כ' בהל' נדה שלו דהא דמטהרינן במשתנת אפילו במרגשת טהורה וכבר תמהו עליו רבים שאין לטהר במרגשת וי"ל דהרגשה שאומר הרב ז"ל אינה הרגשת דם אלא הרגשת מ"ר אבל הרגשת דם טמאה וכ"נ להתשב"ץ עכ"ל. ואין דבריו מוכרחים כלל דהא הרמב"ם והרמב"ן כתבו ואפילו הרגיש גופה ונזדעזעה כו' ועמ"ש לקמן ססע"י ז' על מ"ש החוות דעת סי' ק"צ ססק"א ודע דבשעת תשמיש כו':

קיצור. דשפיר יש לחלק דאע"ג דהחשש דאימור ארגישה ולאו אדעתה אפילו בזמן רחוק הוא רק מדרבנן אבל הא דאם רוב ימיה בהרגשה י"ל דהוא דאורייתא. דהתם ה"ל רק ספק וחששא וע"כ אוקמא אחזקת טהרה. אבל הכא דאיכא רובא שאני והגם דאמרינן אימור הרגשת עד הוא אף שהספק אינו שקול לכאורה התם שאני דעיקר הטעם משום דם ולא כתם. חקירה בדברי הרמב"ם פ"ה דין י"ז וספ"ד. ופסקי הרשב"ץ ושו"ת שב"י סי' מ"ד:

דועיין תוספות דנ"ז סע"ב בד"ה קתני שכתבו וי"ל דהתם דרוב ימיה טמאין יש רגלים לדבר שיש לתלות בהרגשה ולאו אדעתה אבל הכא כו'. ועפ"ז י"ל דלק"מ מה שהקשה כאאזמו"ר הגאון נ"ע במה"ב בתחלתה מהא דאימור שחתה ואימור אזדקרה שהוא לכאורה קושיא גדולה ועדיפא מקושיית הגאון ממענץ דלעיל אות א' שהקשה מהמשנה עצמה דנמצא בפרוזדור כו' שע"ז יש לתרץ שנמצא ע"י בדיקת עד ולעולם דארגישה ממש. או שנמצא אחר הטלת מ"ר ולעולם דארגישה ממש וכנ"ל אות א'. אבל בהא דאביי א"א לומר כן דהא ע"כ שחתה ונזדקרה קודם בדיקת העד. אמת שלכאורה י"ל דמיירי דארגישה אתמול בשעת הטלת מ"ר ובמ"ר לא מצאה כלום ולא בדקה בפנים. ומאתמול עד עתה י"ל אימור שחתה ואימור אזדקרה ואזי בא הדם דאתמול מן הלול ולחוץ או דמיירי שהרגישה אתמול בשעת תשמיש וקנחה א"ע מבחוץ ולא מצאה ואחר יום נמצא בפרוזדור. לכן מן הלול ולפנים טמא ודאי או ספק לכל מר כדאית ליה דהא ארגישה ומן הלול ולחוץ אינו כן ותלינן ההרגשה בהרגשת מ"ר או בהרגשת שמש. ואין להקשות איך יחזיק טומאה אלמפרע לומר שנתעכב הדם מעל"ע דרק לטהרות החמירו הכי ולא לבעלה דהא נמצא לאחר אחר זמן טהורין פ"ב די"ד דזה קשה בלאו הכי לאביי על אומרו אימור שחתה ואימור אזדקרה. וצ"ל כיון דזהו רק ללישנא דבתר חששא אזלת וללשון זה חיישינן מה דאפשר לחוש. וגם לרמי ורב יצחק דלא אזלי בתר חששא ועכ"ז בנמצא בגג פרוזדור מספקי דלמא אזדקרה כפרש"י די"ח ע"א ד"ה בקרקע פרוזדור היינו משום שע"כ יצא דם זה ממנהג הלוכו ע"י שנזדקרה א"כ ע"כ שבא מכבר ומקודם איזה זמן כו' וע"ש ברש"י. אך יש לתרץ ברווחא יותר דמיירי באשה שרוב ימיה היא רואה בהרגשה דלכן שפיר י"ל אימור ארגישה ולאו אדעתה וכנ"ל ואף מדאורייתא חיישינן לזה מיהו י"ל מדברי התוס' רפ"ח סד"ה הרואה וסד"ה קתני דתרתי בעינן שיהיה רוב ימיה טמאין ורוב ימיה בהרגשה. והיינו הא דאינו אומר רוב ראיות שלה הן בהרגשה אלא רוב ימיה היינו רוב ימיה ממש מרגשת א"כ עכצ"ל שרוב ימיה הן טמאין ובהרגשה. ומ"מ י"ל הא דאביי מיירי ג"כ בכה"ג. ואאזמ"ו נ"ע כ' בהג"ה ממה"ב שבק"א רס"י קפ"ג וז"ל וגם כולה סוגיא דמן הלול ולפנים או לחוץ לא א"ש לשמואל דהא שחתה ונזדקרה קודם בדיקה והרגשת עד עכ"ל. ולפע"ד אם איתא דמהך משנה וסוגיא שעליה היה קשה לשמואל בענין שאין תירוץ ע"ז כלל בודאי היה הש"ס רפ"ח מקשה ע"ז לשמואל שהרי הקשה כל מה שאפשר ושני רב ירמיה מדפתי מודה שמואל שהיא טמאה מדרבנן ואהך משנה וסוגיא שעליה א"א לומר כן. א"ו נראה שבהנך תירוצים שתירצו שם אהא דשמואל מהקושיות שהביאו ושני לעולם דארגישה ואימור כו' או אם רוב ימיה בהרגשה כו'. בזה יתורץ ג"כ משנה זו דאל"כ ה"ל לדחות דברי שמואל ורב ירמיה מדפתי ממשנה זו והיינו כנ"ל שי"ל דהרגישה בשעת הטלת מ"ר או בשעת תשמיש כו' או שרוב ימיה בהרגשה וכנ"ל. עוי"ל דהמשנה נמצא בפרוזדור והסוגיא שעליה מיירי תוך ספירת ז' נקיים ומשום שי"ל שבזה מודה שמואל דסותר אף כשראתה בלי הרגשה. וכ"כ בחוו"ד רס"י קצ"ו. ואפשר לדמותו לדם טוהר דיולדות בזוב שלא ספרה דסותר לגמרי. מיהו דמיון זה אינו רק לדעת התוס' פרק בנו"כ דל"ז ע"א ד"ה דבר הגורם וכ"ה לשון הרמב"ן בהל' נדה פ"ז הי"ח צריכין שיהיו נקיים מכל דם הבא מן המקור עכ"ל. וא"כ ה"ה לדם הבא מן המקור שלא בהרגשה. אבל לפרש"י שם דכ"ז שלא ספרה ז' נקיים אין הדם דם טוהר כלל אין הדמיון עולה יפה. עוי"ל דהמשנה והסוגיא מיירי בחרשת ושוטה שהפקחות מתקנות אותן. ואין שייך כאן החקירה אי דארגישה או דלא ארגישה כו'. וכתבתי מכ"ז במ"א. גם מש"ש אאזמו"ר נ"ע דהא דרב הונא ד"ו סע"א דשורפים שיריים דתוך שיעור ווסת אף שלא היתה עדיין הרגשת עד לא אתי כשמואל. לפע"ד אינו מוכרח דכיון דמודה שמואל שהיא טמאה מדרבנן והיינו טומאה ודאית ולא כמו כתמים שהם מדרבנן וטומאת ספק שי"ל דמעלמא אתי אבל הכא דודאי מגופה קאתי רק שלא הרגישה הוה טומאה ודאית ולכן על טומאה זו מדרבנן י"ל ששורפין תרומה וקדשים דהא הרמב"ם ספ"ג מהל' מטמאי משכב ומושב דין ט' כ' וטומאת מעל"ע כו' וטומאת כתמים הכל מד"ס וטומאתן בספק לפיכך אין שורפין עליהן תרומה וקדשים אלא תולין עכ"ל. הרי כ' שני טעמים מפני שהן מד"ס ומפני שטומאתן בספק א"כ י"ל נידון זה שהיא טומאה ודאית מד"ס ואב הטומאה. ובדבר שעיקרו דאורייתא י"ל ששורפין ע"ז תרומה וקדשים. והרי על ששה ספיקות שורפין את התרומה פ"ד דטהרות ובגמ' פ' בנ"כ דל"ג ע"ב ופ"ק דשבת דט"ו ע"ב על ספק בית הפרס ובתוס' בשבת שם ד"ה על ספק. נראה לר"י דמיירי בשדה שנחרש בה קבר דטהור מדאוריי' ולא חיישינן לעצם כשעורה. ולא הוי אלא מדרבנן עכ"ל. ולכאורה אפי' כתמים חמירי מבית הפרס דהא כותים לא נחשדו על כתמיהן ואינן נאמנין על בית הפרס כדאיתא בנדה פרק דם הנדה דנ"ו סע"ב ובתוספות שם ד"ה לא נחשדו והגם דלענין שורפין את התרומה נהפוך הוא היינו בכתמים שיש ספק דמעלמא אתי. ואיכא תרתי דספק שמא מעלמא אתי וגם אם מגופה הרי לא הרגישה. אבל בדם היוצא מהחדר רק שלא ע"י הרגשה נ' דשורפין את התרומה אף שאינו כ"א מדרבנן. כיון דאינו טומאת ספק. והנה להתוספות פ"ק דשבת דט"ז סע"א שורפין את התרומה על טומאת כלי זכוכית כשאינו טומאת גב יעו"ש. והגם שעיקר ושורש טומאת כלי זכוכית רק מד"ס. וכ"ש הכא בטומאת נדה שלא בהרגשה דאף אם שם חולקים על התוס' הכא נ' הדבר נכון לכ"ע וע' במשנה פ"ק דטהרות משנה ג' בהרע"ו דשורפין את התרומה על נבלת עוף טמא טומאה דרבנן וע"ש פ"ד משנה י"א. וא"כ אין מהא דרב הונא קושיא על שמואל. שוב ראיתי שכ"כ הס"ט ס"ק צ"ג בד"ה והנה ראיתי בס' שב"י ובזה יישב הא דבר פדא פ"ט דנדה ד"ס סע"ב די"ל דמיירי שלא הרגישה ואעפ"כ שורפין עלי' תרומה וקדשים כיון דודאי בא מהמקור:

קיצור. שעפי"ז י"ל דלק"מ אשמואל מהא דאימור שחתה ואימור אזדקרה די"ז ע"ב ובפרש"י די"ח ע"א שי"ל דהתם מיירי באשה שרוב ימיה בהרגשה. גם י"ל דמיירי בהרגישה אתמול בשעת מ"ר או בשעת תשמיש גם י"ל דמיירי בתוך ספירת ז"נ דאז הדם שראתה בלי הרגשה ג"כ י"ל דסותר. או י"ל דמיירי בחרשת ושוטה ושנטרפה דעתה והפקחות מתקנות אותן כו' ומהא דרב הונא ד"ו סע"א ג"כ אין ראיה די"ל דשורפין תרומה אטומאה ודאית דרבנן שעיקרה מה"ת ועדיף מספק בית הפרס ובהא א"ש דלק"מ ג"כ מהא דבר פדא דף סמ"ך סע"ב:

הוהנה השב"י סי' מ"א בתשובתו להגאון מוהררי"מ המתחלת יהודה שעילה. ד"ע ע"ג בד"ה לפ"ז ישרים הם דרכו של הרמב"ם שכ' ואם לא הרגישה ובדקה ומצאה הדם כו' ה"ז בחזקה שבא בהרגשה והא דלא הרגישה משום דקסברה הרגשת עד היא כו' ומ"ש בש"ס ואי לא ארגישה אמאי חייב בקרבן היינו משום דהמקשה לא אסיק אדעתיה דיש לטעות בין הרגשת יציאת הדם ובין הרגשת העד והשמש כו' רק א"כ ק"ק מנ"ל להתרצן האי קולא דמיירי בארגישה כיון דיש לאוקמי המתניתין בלא הרגשה ואעפ"כ מחזקינן כו' עכ"ד. ובסי' מ"ה בד"ה ואין לומר כ' אבל איפכא אי לא הרגישה דנימא דלמא כו' זה לא מצינו בסוגיא הנ"ל אדרבה מדלא מוקי הש"ס כו' ע"ש. ולכאורה היה הסברא מאחר דאפי' אם הרגישה ממש עכ"ז תלינן לקולא ולומר שהיא טועה וע"כ משום חזקת טהרה א"כ מכ"ש כשלא הרגישה שלא נימא דטועה בקל יותר לומר כן משום חזקת טהרה דהא טעות לא שכיח כ"כ ושמאי אינו חושש כלל לטעות כמ"ש התוס' פ"ק ד"ג סע"א בסד"ה מרגשת. וא"כ אם תלינן בטעות מפני החזקה כ"ש כשי"ל שאין כאן טעות ולא נבדה שטעתה ועמש"ל סוף אות ג' ולעיל [סי' צ"ז] אות ו'. והנה מה שהקשה השב"י סי' מ"ה ד"ה אך לכאורה. מסוגיא רפ"ק ד"ג ע"א דמוכח להלל דחושש כסבורה הרגשת מ"ר היא כו' ותירץ דהתם זמן מרובה כו' והביא ראיה לתירוץ זה התוס' רפ"ח דנ"ז ע"ב ד"ה אימור. וי"ל דהכא זמן מועט כו'. ולפע"ד הוא עזר כנגדו דמובן מהתוס' דזמן מועט לא דמי לזמן מרובה והיינו לענין אם שניהם שוים כמו לענין כסבורה הרגשת מ"ר היא אבל זמן מועט כשי"ל הרגשת עד הוא לא גרע מזמן מרובה סתם מה שי"ל כסבורה הרגשת מ"ר היא דוק ותשכח. וא"כ אם בזמן מרובה סתם אמרינן מדאורייתא אימור ארגישה וכסבורה הרגשת מ"ר היא ה"ה בזמן מועט כשי"ל אימור הרגשת עד הוא. אלא מה שי"ל בזה דבלא"ה לק"מ מהלל דהא הלל אינו חושש למפרע מדאורייתא עד שנוכיח מזה דמדאורייתא אמרינן דכסבורה כו' ואדרבה אינה מונה אלא משעה שראתה רק לענין טהרות מחמיר מדרבנן וכדאמרינן ד"ג ע"ב והלל מפריה ורביה מי קאמינא לטהרות הוא דקא אמינא. א"כ אדרבה מוכח משם להיפך דחששא דכסבורה כו' הוא רק מדרבנן. אבל מדאורייתא הוא כדס"ל לשמאי דאשה מרגשת ואינה חוששת וטועה בהרגשת מ"ר וכן בעד ושמש. שוב מצאתי שכ"כ הס"ט סי' ק"צ סל"ט סס"ק ס"ז סד"ה והנה ראיתי בספר כו"פ. ואדרבה עשה מזה הוכחה דמדאורייתא לא חיישינן לאימור הרגישה וכסבורה הרגשת מ"ר היא ע"ש. ועוי"ל דהתם בהא דהלל שאני דאיכא תרי מיעוטי לבטל הטעם דשמאי שלא לחוש למפרע משום אשה מרגשת. והוא הא' שיש מיעוט נשים שאינן מרגישות כמ"ש השב"י בתשו' סי' מ"א הנ"ל בד"ה אלא נלע"ד וז"ל ע"כ היא מן המיעוט שלא הרגיש דעכ"פ צ"ל דיש דמים שיוצאים נמי מן המקור שלא בהרגשה הואיל דכתב קרא שאין האשה מטמא עד שתרגיש עכ"ל. הב' שי"ל דאיכא מיעוט דהרגישה אלא שכסבורה הרגשת מ"ר היא. ולכן ע"י צירוף הנך תרי מיעוטי אין לבנות על היסוד אשה מרגשת שלא לחוש למפרע. משא"כ לענין מכאן ולהבא דהמיעוט שאינן מרגישות לא מהני דאם לא הרגישה יהיה מאיזו שיהיה אינה טמאה מה"ת. ונשמע רק מיעוט א' דאימור הרגישה וכסבורה הרגשת עד הוא. ומשום הך מיעוטא לחוד לא מחזקינן טומאה כלל והרי היא בחזקת שלא הרגישה כ"ש בצירוף חזקת טהרה. וא"ת א"כ גם על למפרע אם תצרף המיעוט שאינן מרגישות א"כ ממ"נ הרי הן טהורות מדאורייתא ולמאי ניחוש לה. ע"ז י"ל דמ"מ שורפים תרומה ע"ז כמ"ש בסעיף הקדום. וכל זה הוא דלא כמו שראיתי בחוות דעת רס"י ק"צ שכ' יש לתמוה מהא דטומאת מעל"ע כו' א"כ קשה אשמואל כו' וסברה הרגשת מ"ר היא כו' ולכאורה קושיא חמורה היא עד מאד עכ"ל ובמח"כ חוט השערה נדמה לו להר והקל לחומר. דהא בהדיא מבואר שם דטומאת מעל"ע הוא רק לטהרות ולא לבעלה. גם מה שתירץ שם ועכצ"ל כו' כיון דעכשיו כו' אין לו טעם כלל דאדרבה מהתוס' שם ד"ג ע"א ד"ה אשה מרגשת משמע להיפך דכשעכשיו בהרגשה חזיתיה יש טעם יותר שלא לחוש למפרע. גם מ"ש וראיה לזה מנדה כו' טמאין מספק כו' משום דלא ארגישה כו' והשתא לא ארגישה כו' זה אינו דהא בהדיא אמרינן רפ"ח דאפילו ארגישה טמאין מספק ור"ל אלמפרע יש כאן רק טומאת ספק ולכן הבעל טמא מספק כו'. אבל מכאן ולהבא האשה טמאה ודאי וכדמשני רפ"ח דמיירי בדארגישה ממש גם ממ"ש לעיל מיניה אכן יש להביא ראיה שהרגשת דבר לח כו' ג"כ תמוה דלעולם מיירי ודאי שעכשיו הרגישה שנפתח מקורה כדפרש"י בהדיא וכמ"ש בהפנ"י תשו' סי' א' ואעפ"כ יש לחוש שמא גם מאתמול הרגישה שנפתח מקורה ויצא מעט דם גם אז וכסבורה הרגשת מ"ר היא דהא הש"ס רפ"ח ס"ל דיש לטעות מהרגשת שנפתח מקורה להרגשת מ"ר כללו של דבר כל דבריו שם המה במח"כ יוצאים ממרכז האמת:

קיצור. השב"י סי' מ"א פי' שי"ל מ"ש בחזקת. היינו משום דאמרינן כסבורה הרגשת עד הוא. ומהסוגיא לא משמע כן דאדרבה מחמת חזקת טהרה י"ל שלא טעתה. וממ"ש והלל כסבורה. זהו רק לטהרות ותולין. ועוד התם מצטרף מיעוט שאינן מרגישות כלל למיעוט דכסבורה. דברי הח"ד רס"י ק"צ אינם נכונים:

ווכן ראיתי בשו"ת גבעת שאול סי' ס"ז תופס בפשיטות דאם בדקה א"ע בעד ולא הרגישה הוי רק דרבנן וכ"כ בתשו' מהרמ"ל סי' ב' בפירוש דעת מהר"ם בהגמי"י וז"ל דאפילו רואה ממש אינה אסורה אלא מדרבנן כשאינה מרגשת שהרי ר"ל למה תחמיר לבדוק שאפילו יצא ממנה דם כו' ע"י בדיקה כו' אינה אסורה אלא מדרבנן כו' ע"ש. אלא שדבריו צ"ע ממש"ש אבל מ"מ בנ"ד כו' דאימור ארגישה ולאו אדעתה כו' א"כ גם בבדיקת עד נמי הכי וצ"ל דס"ל בדיקת עד כשאינה מרגשת לא תלינן בטעות כיון שמוצאה כן תמיד ואינה מרגשת וכי בכל פעם נאמר אימור הרגשת עד הוא כו'. ובתשו' ח"ד הרב מוה' מרדכי נ"י שם בגבעת שאול כ' ג"כ הא דאפילו ארגשה תלינן כשי"ל הרגשת עד הוא וכה"ג זהו מפני חזקת טהרה ולכן הא דעגול טהור לאו משום דודאי לא דם בדיקה הוא אלא איפכא משום דאינו ודאי שבא מן המקור ולכן אף אם הרגישה תלינן דאימור הרגשת עד הוא. והיינו מפני חזקת טהרה יעו"ש. א"כ לפ"ז כ"ש שלא הרגישה שלא נחמיר דאימור הרגישה וכסבורה כו' וכנ"ל. והכו"פ רס"י קפ"ג כ' והנה יש כאן ספק כו' או הפי' דאנן אמרינן פי' זה להעמיס דזהו כוונת הגמ'. זה ודאי אינו ע"ש בפרש"י ד"ה דארגשה ועגול להכי טהור כו'. וע' בס"ט סי' ק"צ סעי' ל"ט סס"ק ס"ז מזה. מש"ע אבל שניהם לא הביאו. אשתמיטתיה שהשב"י סי' מ"א בתשו' יהודה שעילה דף ע' ע"ד הביאו והשיג עליו וכן בסי' מ"ה הביאו. ומ"ש וכן הרמב"ם. כבר נת"ל. ומ"ש והכי משמע בגמ' דנמצא בפרוזדור. ג"כ נת"ל מה שיש לתרץ זה. ומ"ש א"ו דעת התוספות. הוא רחוק. ומש"ע ובכתם לא מטמא ב"ש. לכאורה זהו נגד הש"ס ד"ו ע"א. ועוד הרי מה שאנו חוששין הוא שמא הדם הנמצא עתה העמידוהו כותלי בית הרחם ובא לבית החיצון מקודם לא עתה א"כ אין נפקותא אם מצאתו עכשיו בהרגשה או בלי הרגשה. כיון דבאנו לומר שבא מקודם לא עתה ומה ענין זה לכתם שי"ל בו דמעלמא אתיא ע"כ אין להחמיר בו למפרע לפ"ד הכו"פ. משא"כ בדם שודאי יצא מהחדר רק שנמצא עתה שלא ע"י הרגשה כיון שאנו חוששין בו שמא העמידוהו כותלי בית הרחם ובא מקודם. א"כ הרגשה דעכשיו אין מעלה ומוריד אדרבה כשנמצא עכשיו שלא בהרגשה יש הוכחה יותר שבא מקודם ואז הרגישה כנ"ל. כמ"ש לעיל אות ה' על הח"ד שלפה"נ דבריו הם ע"פ דברי הכו"פ האלו ואין דבריהם נכונים כנ"ל. מ"ש ראה זה לבד מצאתי בהגמי"י פ"ד מהא"ב אות כ' בשם מורי רבינו דרבנן אסרו רואה שלא בהרגשה כמו כתמים. ראייתו נכונה דהא כוונת מהר"ם היינו שאף אם יצא דם אינו טמא מדאורייתא כיון שלא הרגישה. מיהו מ"ש ע"ז הכו"פ מזה מבואר דלאחר תשמיש כו'. אף שזה אינו הכרח דמסתמא בודקת א"ע לאחר שיעור וסת ומ"מ נ' כוונת מהר"ם כן דבכל ענין ה"ל רק דרבנן כיון שאין כאן הרגשה כמו שהוכיח הכו"פ מדבריו וכדעת תשו' גבעת שאול הנ"ל. דאל"כ ה"ל למהר"ם לפרש אא"כ בודקת א"ע תוך שיעור וסת כו'. ואאזמ"ו הגאון נ"ע בק"א דסי' קפ"ג בד"ה והנה מאי דפשיטא כ' לעשות שלום בין מהר"מ ובין הרמב"ם דס"ל שחזקת כו' וז"ל ומהר"מ בהג"מ שמיחה כו' ואי בתר חזקה כו' א"כ הרי רגלים לדבר כו'. הוא קצת דוחק דהא לא זכר שם טעם דרגלים לדבר דלא חזאי. אלא אדרבה המכוון מה איכפת לה לחששא שמא חזאי דם כו' ע"ש. שוב ראיתי שכ"כ הס"ט סי' ק"צ סל"ט סס"ק ס"ז (כ') כדברי אאזמו"ר נ"ע. ואיני יודע מדוע נכריח א"ע להוציא דברי מהר"ם מפשוטו כיון שיש פוסקים ראשונים רבים ועצומים דלא ס"ל הא שחזקת הדם כו'. והם הרמב"ן והרשב"א והר"ן והטור כמש"ל אות א' וכן מורה פשט הסוגיא דנ"ז ע"ב דאדרבה אפילו הרגישה אנו תולין שמא לא בא בהרגשה וכסבורה הרגשת שמש הוא והיינו מחמת חזקת טהרה דאשה כנ"ל. א"כ מדוע לא נאמר שגם מהר"מ בהגמי"י ס"ל כשטתן. וס"ל דגם בבדיקה כשלא הרגישה טמאה רק מדרבנן. אך צ"ל א"כ איך יפרש מהר"ם הש"ס פ"ק די"ב ע"א בעא מיניה כו' מהו שתבדוק כו' לא תבדוק כו' וא"א לומר דמיירי בדארגישה ממש דא"כ אמאי לא תבדוק ותעלים עיניה מן האיסור. והגם שאפ"ל דהרגשת שמש הוא. מ"מ לכתחלה ראוי לבדוק כיון שאפשר לברר וע"כ צ"ל דמיירי בלא ארגישה. ואפ"ה יש חטאת ואשם תלוי. אך נאמר ולהכו"פ מי ניחא הא הכו"פ מודה אם רק קינחה א"ע בזו לא אמרינן הרגשת עד הוא ובגמ' כאן אמרינן אלא מהו שתקנח וא"כ איך שייך בזה חטאת כיון דלא הרגישה וקשה על הס"ט סי' ק"צ ס"ק צ"ג בד"ה מיהו אע"פ. שהביא ראיה זו מהש"ס די"ב ע"א בשם בנו. שהרי הוא עצמו כ' רס"י קפ"ג דדוקא כשהכניסה את העד בעומק הוא שי"ל שטעתה בהרגשה. משא"כ מן הפרוזדור ולחוץ כו' וכ"מ מדבריו רס"י ק"צ סס"ק א'. וכ"ש וק"ו בקינוח לבד. והרי הש"ס אומר מהו שתקנח א"ע. ע"כ לכאורה נ' דר' אבא ורב הונא לא ס"ל הא דשמואל וטמאה מדאורייתא אף דלא הרגישה. או י"ל דלהכא אמר איכא דאמרי כו' לחייב אשם תלוי. דהקשה הס"ט סי' ק"צ ס"ק צ"ג שם מדוע לא בשיעור חטאת. אלא שהאיכא דאמרי ס"ל דחטאת אין שייך כאן מאחר דלא הרגישה. כ"א אשם תלוי י"ל שייך כאן דהא ר"ל ס"ל מתנדב אדם אשם תלוי כו' במשנה בפב"ת דכריתות דף כ"ה ע"א וכן ס"ל לבבא בן בוטא במשנה שם ובגמרא שם דר"א דאמרו לו שבמשנה שם ס"ל דבעינן עד שיכנס לבית הספק ספק כ"ש ע"ש בפרש"י דפי' קצת איסור כל דהוא בעינן ואע"ג דחכמים פליגי עלי' דר"א ועלי' דאמרו ליה הא מתניתין ספ"ב דחולין דמ"א ע"ב השוחט כו' לשם אשם תלוי אוקמינא לה כר' אליעזר והביא הרא"ש משנה זו וכן הטור סי' ה' והרמ"א בהג"ה ש"ע שם ססע"י א' דיש להחמיר ושכ"ד הרשב"א ורי"ו וכ"ד היש"ש ואע"פ שהפר"ח בסי' ה' שם פסק שהעיקר כרבנן ומתניתין דחולין יחידאה היא מ"מ הת"ש שם סי' ה' סק"ח דחה דבריו וגם ביאר שלכן מפרש"י בחולין שם מבואר דמעמיד מתניתין דחולין כר"א דאמרו לו ולא כר"א דרישא. והוא כדי שלא יקשה ע"ז ממשנה דמנחות פרק שתי מדות משנה ו' דאשם תלוי אין טעון נסכים כו' ע"ש וכיון שכן אפ"ל סוגית הש"ס דנדה י"ב א' ג"כ אזיל בשיטה זו וכסתם מתניתין דחולין דהיינו כר' אליעזר דאמרו ליה וע"כ שייך כאן חיוב אשם תלוי דמ"מ נקרא זה שנכנס לבית הספק דאולי ארגישה וכסבורה הרגשת שמש הוא. ואע"ג דמדאורייתא לא חיישינן לזה עכ"ז נקרא לבית הספק ועדיף מהא דאמר ר"א רפ"ו דכריתות שאם אינו בא על חטא זה הרי הוא בא על חטא אחר והיינו ר"א דאמרו ליה כמ"ש בגמ' שם דכ"ד ע"ב. עוי"ל דאפשר להעמיד סוגיא דנדה י"ב א' אפילו לרבנן ממש דאין מביאין אשם תלוי אלא על דבר שזדונו כרת כו' ועפמ"ש התוס' בפ"ב דכתובות דכ"ב ע"ב סד"ה באשם תלוי שכתבו א"נ לאו אשם תלוי ממש קאמר אלא כלומר באיסור אשם תלוי עכ"ל. ועפ"ז י"ל גם כאן דאע"ג דליכא אשם תלוי ממש משום דלא ארגישה מ"מ כיון דודאי בא מהחדר ואילו הרגישה היה חייב אשם תלוי ממש א"כ גם שלא הרגישה נקרא זה איסור אשם תלוי:

קיצור. הגבעת שאול תופס דאם בדקה א"ע ומצאה דם בלי הרגשה הוא דרבנן. וכ"נ דעת חכם א' שם דאוקמא אחזקת טהרה וזהו כמו שהביא הכו"פ מהגמי"י בשם מהר"מ והס"ט נדחק לפרש דברי מהר"מ בע"א ואין להקשות על מהר"מ מסוגיא די"ב ע"א דזה קשה גם להחולקים על מהר"מ דהא התם מיירי בקנוח אלא י"ל להא"ד שם דמיירי בחיוב אשם תלוי לק"מ ולל"ק שם דמיירי בקנחה א"ע מוכרח דר"ה ור"א פליגי אשמואל:

זולכאורה מוכח מהסוגיא דשבועות פ"ב די"ח ע"א שהביא הכו"פ רס"י קפ"ג דלא ס"ל כשמואל דהא לשמואל מוקי המשנה דפכה"י נמצא על שלו כו' על שלה כו' דמיירי בדארגישה ולהסוגיא דשבועות משמע דס"ל דלא איירי בדארגישה כלל דהא רב אדא רצה להעמיד המשנה דחייבין קרבן אפרישה ומיירי שאמרה לו בשעת תשמיש נטמאתי ופירש מיד דחייב כהא מתניתין דרפ"ב דשבועות די"ד ע"ב. וע"ז השיב לו רבינא דא"א להעמיד המשנה בכה"ג. דהא נמצא קתני ונמצא לבתר הכי משמע ואי אפרישה מעיקרא כי פריש לי' ה"ל ידיעה והנה פי' וענין שאמרה לו נטמאתי היינו ענין הרגשה שהרגישה שנפתח מקורה ויצא ממנה דם. דאל"כ איך תדע והלא אין עיניה באותו מקום שתראה שיצא דם מהחדר. וכן מצאתי בהדיא בחה"ר בשבועות שם בשם ר"ח. ל"ת (בפירש מיד) דכתיב ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב וכדרב פפא שם די"ח ע"ב דאמר לא תקרב לא תפרוש נמי הוא מדכתיב קרב אליך אל תגע בי פי' כשהרגישה והודיעה אותך שנטמאת אל תקרב אל עצמך מיד ותגלה ערותה אלא נעוץ צפרנך עד שימות היצר כן פי' ר"ח ז"ל עכ"ל הרשב"א בד"ה אמר לי אצית. הרי למדנו מדבריו דפי' ואמרה לו נטמאתי היינו שהרגישה. וא"כ רבא ורבינא דלא רצו להעמיד המשנה בכה"ג משום דקשיא להו לשון ונמצא. דאם הרגישה ה"ל ידיעה מקודם בשעת תשמיש ולא שייך ע"ז ונמצא. דמשמע שזהו דבר חדש א"כ מוקי מתניתין בשלא הרגישה שלא היה ידיעה מקודם כלל הרי דאפי' בלא הרגישה חייבין בקרבן. ודלא כשמואל. והכו"פ ר"ל הטעם משום דאמרינן שבודאי הרגישה וכסבורה הרגשת שמש הוא אבל כבר כתבתי ס"ו דהוא דוחק. ועוד לפחות ה"ל רק ספק ואיך חייבין חטאת. א"ו לפ"ז מוכח דלא ס"ל כשמואל ואין להקשות לפי' ר"ח דאם ענין נטמאתי היינו רק שהרגישה א"כ אין זה ידיעה ודאית דהא אפשר שטעתה ואימור הרגשת שמש הוא כדאמרינן ר"פ הרואה כתם. שיש להשיב ע"ז דהא באמת אנן אמרינן דרבא ורבינא לא ס"ל הא דשמואל דאם ארגישה ממש לא אמרינן כלל אימור הרגשת שמש הוא. ועוד דאפי' ס"ל בזה כשמואל שי"ל אימור הרגשת שמש הוא מ"מ חייב על הפרישה דה"ל לפרוש באבר מת מספק דלא גרע משימש סמוך לוסתה דחייב אכניסה אע"ג דווסתות דרבנן וכמ"ש בזה הכו"פ. מיהו אפ"ל לפר"ח מיירי ג"כ שהרגישה רק שלא אמרה לו מאומה דכסבורה אין זה ודאי אולי לא יצא דם רק ליחה לבנה או אולי טועה היא והרגשת שמש הוא. וכיון דלא אמרה לו מאומה שייך לשון ונמצא. מיהו זה דוחק דא"כ עשתה שלא כדין אך התוס' שם די"ח ע"א ד"ה והא נמצא נ' דמפרשים ואמרה לו נטמאתי הוה ידיעה ודאית יותר מענין הרגשה דאל"כ אין מובן קושייתם שם. שהרי זהו קושיית הגמ' ר"פ הרואה וכמ"ש הכו"פ וז"ל דלא אמרה לו להדיא נטמאתי רק דאמרה לו הנני מרגיש בפתיחת המקור כו'. וכ"כ אח"כ כיון די"ל הרגשת שמש כו' וע"כ דאמרה נטמאתי כפרש"י מבואר דנטמאתי אינו שהרגישה לבד. דבהרגשה עדיין שייך ספק דאימור הרגשת שמש הוא. משא"כ באמרה נטמאתי. ודבר זה הוא נגד פר"ח דמפרש נטמאתי היינו שהרגישה כנ"ל וגם לכאורה הרי אין עיניה שם שתדע יותר זולת ע"י הרגשה ואפ"ל ע"ד ברי לי שכ' תשו' מהרי"ו סי' כ"ה הובא בש"ע סי' קפ"ז ס"ו דמהני אף לקולא כמ"כ פי' נטמאתי אין זה סתם הרגשה כ"א שברי לה שזהו דם היוצא מהחדר ועדיף מסתם הרגשה. וא"כ לפ"ד התוס' י"ל דגם לרבא ורבינא מיירי שהרגישה רק לא ע"ד ברי לה. וג"ז דוחק דא"כ הי' מחויב לפרוש וחייב אפרישה ג"כ והס"ט סי' ק"צ סל"ט ס"ק ס"ז בד"ה תו קשיא לי פי' ד' התוס' הפך כוונת הכו"פ אך גם פירושו בתוס' אינו אמת דא"כ מהו תמיהתם מי דחה להם בפשיטות התירוץ דבגמ' רפ"ח כפשוטו לעולם דארגישה ממש ואימור כו' עד שיקשו כ"כ בפשיטות ויניחו בתימה. ועכ"פ הס"ט שם בד"ה נחזור לעניננו העלה דסוגיא דשבועות ס"ל דא"א לאוקמי מתניתין דפכה"י נמצא על שלה דמיירי בהרגישה שנפתח מקורה דמתניתין נמצא משמע דמעיקרא לא היה לו שום ידיעה. וכדי לעשות שלום בין סוגיא זו לסוגיא דר"פ הרואה כתם דמוקי המתניתין הנ"ל לעולם דארגישה פי' דצ"ל דאנן אמרינן דארגישה וטעתה במה שאומרת שלא הרגישה לפי שסברה דהרגשת שמש הוא וכבר כתבתי לעיל שזהו דוחק גדול ונגד פרש"י ועגול להכי טהור ע"כ נראה כמו שהעלה אח"כ דסוגיא דר"פ הרואה ס"ל כרב אדא דלא חייש להך קושיא דנמצא לבתר הכי משמע אלא דאע"פ שהרגישה שייך לשון נמצא. דהא הרגשה אינו ודאי גמור מאחר שי"ל הרגשת שמש הוא. אבל לרבא ורבינא דס"ל דנמצא היינו שלא הרגישה ולכן אינו חייב על הפרישה א"כ לפ"ז מוקי המשנה שלא הרגישה כלל. ואעפ"כ טמאה דתלינן דטעתה וסברה הרגשת שמש הוא עכת"ד. ועיין בגמ' פ"ב דקדושין אמתניתין בדינר כסף ונמצא של זהב ובגמ' דמ"ח ע"ב ומאי נמצא דצייר בבליתא. וע' בספר עצי ארזים בהל' קדושין סי' ל"ח סכ"ד ס"ק סמ"ך שכ' זהו לאוקימתא דרבא. אבל להס"ד אפי' אינו מכוסה נק' ונמצא. אכן בש"ע שם סי' ל"ח סכ"ד כגון שהיה מכוסה ולא הכירה בו כו':

וראיתי בח"ד סי' ק"צ סס"ק א' מ"ש ודע שבשעת תשמיש כו' וראי' משבועות י"ח כו'. הנה מ"ש אין שם אפשרות. זהו נגד תלמוד מפורש במקומו דנ"ז ע"ב דאומר ת"ש נמצא על שלו כו' ה"ד אי דארגישה אלא לאו כו' לא לעולם כו' הרי דאפשר להרגיש. וכמו בשעת בדיקת עד. ובפרט כמו שנת' לעיל ענין ההרגשה. וראייתו משבועות י"ח הרי ר"ח פי' דנטמאתי היינו שהרגישה. וכן פי' האחרונים. הס"ט. דמ"ש נמצא לבתר הכי משמע היינו שלא הרגישה וכן הכו"פ פי' כן לפ"ד הרמב"ם והוא לא הביא דבריהם וכותב בפשיטות הפך דברי הראשונים והאחרונים ונגד פשטא דגמ' הנ"ל ובלשון ודע כאילו הוא דבר ברור אין זה אלא מן המתמיהין:

קיצור. מהסוגיא דשבועות י"ח משמע דמפרשי' משנה דפכה"י נמצא על שלו וכו' דלא מיירי בדארגישה. וכן מבואר שם בחי' הרשב"א בשם ר"ח א"כ משמע דס"ל דלא כשמואל. אך התוס' שם נראה דלא ס"ל כפי' ר"ח. ולדבריהם פי' הכו"פ די"ל דמפרש הש"ס שם ג"כ דהרגישה רק שלא אמרה נטמאתי דהוא יותר מסתם הרגשה. ע"כ שייך לשון נמצא. והענין מוקשה. והס"ט פי' ד' התוס' באופן אחר וגם פירושו דחוק. ע"כ לכאורה נ' כמסקנת הס"ט דתולה בדברי רב אדא ודברי רבא ורבינא בשבועות שם דלרב אדא נראה כאוקימתא דרפ"ח דנדה דמיירי בדארגישה אבל לרבא ורבינא שם מיירי בדלא ארגישה. ודברי הח"ד סי' ק"צ סס"ק א' תמוהים ואין לו על מה שיסמוך:

חשוב ראיתי בחידושי מהר"י אבן מיגש על שבועות שנדפסו מחדש. לדבריו אין מוכרח דלרבא ורבינא מיירי דלא הרגישה כ"א שלא הרגיש הוא ע"ש וכמש"ל אות ז' סברא זו שי"ל שלא אמרה לו כו'. וז"ל שם ד"ה אמר רבא. דעל הפרישה לא מחייב כלל משום דאנוס הוא שלא הרגיש בדבר אלא לאחר שפירש. אלמא כמו שחייבין על הפרישה היכא דהרגיש מקמי דלפרוש כן חייבין על הכניסה סמוך לווסתה. אמר לי' רב אדא בר מתנה לרבא אימא אידי ואידי אפרישה. וכגון שהרגיש בדבר מקמי דלפרוש כו' א"ל רבינא ומי מצית מוקמת לה לההיא בשלו בסמוך לווסתה ואפרישה וכגון שהרגיש בדבר קודם שיפרוש והא נמצא קתני ונמצא לבתר הכי משמע עכ"ל. הרי מכל דבריו מבואר שאינו ממועט מנמצא. רק שלא הרגיש הוא בדבר אבל לעולם י"ל דהיא הרגישה. ואעפ"כ כיון דהוא לא הרגיש שייך לשון נמצא ומוכרח לומר דמיירי שהיא לא הודיעה אותו מההרגשה שהרגישה. הנה לפמ"ש נסתלקו כמעט כל ההוכחות שהוכיחו לדחות הא דשמואל. הנה הראי' מסוגיא דשבועות פ"ב מבואר כאן. שי"ל דס"ל כרב אדא שם אלא דא"כ הא קי"ל כרבא ורבינא. אך ע"פ דברי הר"י בן מיגש אפשר לתרץ דלק"מ גם לדבריהם. הקושיא מפ"ק דנדה די"ב ע"א נת' לעיל באות ו'. הקושיא מהא דרב הונא ד"ו ע"א ובר פדא ד"ס ע"ב נת"ל אות ד'. הקושיא מסוגיא דאימור שחתה ואימור אזדקרה נת' ג"כ אות ד' ואות ב' ג' ליישב. ומ"מ לפי שכ"ז הוא רק שינויי ואטו אשינויי ניקום ונסמוך הגם שי"ל להפך שאין לדחות דבר המפורש מכח הוכחות כמ"ש בתה"ד סי' רס"א. עכ"ז אפ"ל דזה חשוב ספיקא דדינא אם בעינן הרגשה או לא. אבל הא דחזקת הדם כו' אין לזה שרש כ"כ. וכן לומר בבדיקה דודאי הרגישה וכסבורה כו' י"ל זה לא אמרינן להחמיר. רק עכ"ז חשוב ספק אם בעינן הרגשה או לא בעינן כלל. ואם בעינן הרגשה. זיבת דבר לח אינו נק' הרגשה: