סימן צז

אסימן צז

דין אם בעינן מדאורייתא שתרגיש בבשרה או לא בעינן הרגשה כלל משום דלרב אשי שמואל לא איירי בהרגשה כלל לפרש"י דנ"ח ע"א או משום דסוגיא פ"ב דשבועות די"ח ע"א משמע דלא כשמואל וכ"מ לכאורה מהא דרב הונא ד"ו ע"א ובר פדא ד"ס סע"ב ומבעיא די"ב ע"א ומסוגיא פ"ב נמצא בפרוזדור אימור שחתה ואימור אזדקרה. גם יש לחקור למ"ד דקיי"ל כשמואל ובעינן הרגשה מהו הרגשה זו אם דוקא הרגשת הגוף שמתפעל ויודע בעצמו בשעת יציאת הדם דומיא דהרגשת קרי שההרגשה היא בהגוף ממש. או עכ"פ הרגשה שנפתח החדר אבל הרגשת זיבת דבר לח אינו חשוב הרגשה כלל או שגם הרגשת זיבת דבר לח לבד נק' ג"כ הרגשה גם אם קיי"ל מ"ש הרמב"ם שחזקת הדם שבא בהרגשה. ומהיכן נמשך לו חזקה זו מהש"ס. גם איך הדין במוצאה דם ע"י בדיקת עד ולא הרגישה. אם אמרינן לחוש דהרגישה אלא דטעתה וסבורה שזהו הרגשת עד כמ"ש סברא זו במשמרת הבית הביאו הס"ט. נמצא יש כאן ד' חקירות. הא' אם בעינן הרגשה. הב' מהו הרגשה. הג' אם קיי"ל שחזקת הדם שבא בהרגשה. הד' בבדיקת עד אם אמרינן דהרגישה אלא שהיא טועה בדמיונה וסבורה שזהו רק הרגשת עד:

תשובה הנה ז"ל הרמב"ם רפ"ט מהא"ב אין האשה מתטמאה מן התורה בנדה או בזיבה עד שתרגיש ותראה כו'. וכ' הה"מ בפ' הרואה כתם דנ"ז ע"ב בגמרא בבשרה עד שתרגיש בבשרה. מבואר דס"ל בפשיטות דקי"ל כשמואל דבעינן מדאורייתא הרגשה. וכ"כ הרמב"ן בהלכותיו רפ"ד אין האשה מתטמאה מן התורה עד שתרגיש בשעה שהדם יוצא בבשרה עכ"ל וכן כ' הרשב"א בתה"א והקצר תחלת שער ד' עד שתרגיש כו' וכ"כ בהגמי"י פ"ד מהא"ב אות כ' כיון דמדאורייתא בעינן שתרגיש בבשרה כו' וכ"כ בחידושי הר"ן פ' הרואה כתם דנ"ח בד"ה שמואל דאמר כר' נחמי'. וכיון דרב אשי אוקי שמואל כר' נחמי' נקטינן כוותי'. הרי הביא ראיה משמואל דהלכה כר' נחמיה משמע דפשיטא דהלכה כשמואל וכ"מ שם עוד בדף נ"ז בד"ה תרתי ש"מ. וכ"מ ג"כ דעת הרז"ה בשער הכתמים סעיף ב' שהביא ג"כ ראיה מהא דשמואל ורב אשי דהלכה כר' נחמיה וכן הרשב"ץ ר"פ הרואה כתם פסק בדקה קרקע עולם וישבה עליה ומצאה דם טהורה והיינו כשמואל וכ"כ בפי' בד"ה במגעות והסיטות דמדאורייתא טהורה כיון דלא ארגישה וכ"ד רבינו ירוחם נכ"ו ח"ב שכתב כתם מטמא מדרבנן כי מדין תורה אין האשה טמאה עד שתרגיש הדם בבשרה וגם הסמ"ג לאוין קי"א פסק הא דבדקה קרקע עולם אלא שבטעמא דכתמים דרבנן כ' שנאמר דם יהי' זובה בבשרה דם ולא כתם. וכ"פ בפשיטות בטוש"ע סי' קפ"ג ורס"י ק"צ וכ"ד פסקי מהרא"י סי' מ"ז גבי אין סברא לעולם לומר הרגשת עד הוא. וכ"ז דלא כהגאון מו"ה גבריאל בתשו' שב"י סי' ל"ו דמ"ו ע"א ד"ה והנה נחזור וד"ה אמנם כן. שלא מצא כ"כ מהפוסקים דס"ל דבעינן הרגשה. והנה בתשו' מהרמ"ל סי' ב' שאל השואל והוא הגאון החסיד השל"ה אם הא דבעינן הרגשה גזרת הכתוב הוא היינו דאפי' ודאי ראתה הדם מגופה מהחדר טהורה מדאורייתא אם ראתה שלא בהרגשה. או נאמר שהוא מטעם דכשאינה מרגשת איכא לספוקי שאין הדם ממנה ואפילו היכא שהמקום שישבה עליה היה בחזקת בדוק. מ"מ איכא למימר שלא בדקה שפיר עכ"ל. וע' בס"ט סס"י ק"צ סס"ק צ"ג בד"ה ודע שלולי שכתבו פי' שלדבריו אם בדקה המקום במתכוין י"ל חשוב יודעת בבירור שהדם יצאה מגופה. וכמו שצייר השל"ה שם בהשאלה היכא שהאשה יודעת בבירור שזה הדם הוא ממנה וא"א בענין אחר כגון שהיתה ישנה על הסדין הבדוק לה ואח"כ כשניערה משנתה מצאה סדינה מלוכלך בדם הרבה והגיע וסתה כו' עכ"ל. אבל הס"ט עצמו ס"ל דגם כשבדקה המקום במתכוין אין זה בירור שמגופה שי"ל דלא בדקה שפיר כדמשמע בגמרא וכן הבין מהרמ"ל גם בדברי השואל וז"ל או הוא מטעם דכשאינה מרגשת איכא לספוקי שאין הדם ממנה אפי' היכא שבדקה המקום שישבה עליו אימא לא שפיר בדקה לכך צריכה שתרגיש שאז הוא בירור גמור שהדם ממנה עכ"ל. והנה מהרמ"ל השיבו דהרגשה גזה"כ הוא דבהרגשה דוקא תליא וכל היכא דלא הרגישה אע"ג דברור הוא דמינה הוא טהורה מן התורה והוכיח כן מהש"ס ומהרמב"ם וממהר"ם בהגמי"י. ולפע"ד כן משמע מאידך דשמואל דאמר פרק יוצא דופן דף מ"ג ע"א לענין טומאת ש"ז. דג"כ בעינן הרגשה שיהי' כל גופו מרגיש בה. ושירגיש כשנעקרה וגם שירגיש ביציאתה היינו שתהא יורה כחץ. ורבא שם מבעיא לי' בנעקרה בהרגשה ויצתה שלא בהרגשה. והתם פשוט הפי' דהרגשה גזה"כ הוא וא"א לפרש שם באופן אחר. א"כ כמ"כ יש לנו לומר גם בהא דשמואל דבעי הרגשה בטומאת נדה דג"כ גזה"כ הוא:

קיצור. שהרמב"ם והרמב"ן והרשב"א והה"מ והר"ן ומהר"מ בהגמי"י ורבינו ירוחם ומהרא"י והטוש"ע ס"ל דמה"ת אינה טמאה עד שתרגיש ודלא כהג"מ גבריאל בתשו' שב"י סי' ל"ו והג"מ ליב ממענץ שם סי' מ"א שנעלם מהם הרבה מפוסקים אלו ופי' מהרמ"ל בתשובה דכל היכא דלא הרגישה אע"ג דברור הוא דממנה הוא הדם טהורה מה"ת וכ"מ קצת מאידך דשמואל דמ"ג ע"א:

באך הנה הג"מ גבריאל ז"ל בתשובת שב"י סי' ל"ו בתחלת התשובה דמ"ד ע"ב ד"ה אמנם כן פי' דרב אשי דנ"ח ע"א דהוא בתרא ס"ל דטעמא דשמואל לאו משום הרגשה כלל וכ"כ שם אח"כ דמ"ו ע"ד בד"ה אמנם כן נ"ל. דעכ"פ זהו דעת רש"י רק שהודה שהרמב"ם והרי"ף והרא"ש לא ס"ל כן. וכ"ד הג"מ ליב ממענץ ז"ל בשב"י סי' מ"א שזהו מחלוקת רש"י ותוספות דלפרש"י לרב אשי דהלכתא כוותיה אין חילוק בין הרגישה ללא הרגישה אלא אפי' לא הרגישה טמאה מן התורה ושמואל לא איירי בהרגשה. אכן התוספות כתבו דרב אשי נמי מודה דלשמואל היכא דלא הרגישה טהורה מן התורה וטמאה מדרבנן. ושהרי"ף והרא"ש וסמ"ג ס"ל כפרש"י מדהשמיטו הא דשמואל (ואין דבריו מוכרחים בזה וכנ"ל בשם הגאון מוהר"ג ז"ל דכ' להפך) והרמב"ם ס"ל כהתוספות. ובאמת נעלם ממנו שלא הרמב"ם לבד ס"ל כן כ"א גם הרמב"ן והרשב"א ומהר"ם מרוטנבורג ושא"פ כמש"ל וכן האריך בזה הס"ט סס"י ק"צ ס"ק צ"ג בשטת רש"י דס"ל דלרב אשי לא בעינן הרגשה כלל. אלא ששטתו מחולק משטת הגאונים מהר"ג ומהר"ל הנ"ל דלשטתם לפרש"י שמואל לא איירי בהרגשה כלל. והוא לא ס"ל כן משום דא"כ לכאורה דברי רש"י תמוהים דהא שמואל גופא אמר שנאמר בבשרה עד שתרגיש בבשרה וכמו שהקשה השב"י סי' מ"א בתשובתו על תשו' הג"מ ליב ממענץ דס"ט ע"א ד"ה והנה באמת. ופירושו על רש"י לא נ' להס"ט וכן הגאון מוהררי"מ בשב"י שם השיב להשב"י דלא נראה לו כלל פירושו ברש"י וכדלקמן ע"כ פי' הס"ט וז"ל לכן נלע"ד דרש"י ס"ל דהא דמסיים שמואל שנאמר בבשרה עד שתרגיש בבשרה צ"ל אליבא דרב אשי דה"ק דמן התורה בעינן הרגשה שהוא מברר שהדם מגופה אתיא. אבל בלא הרגשה י"ל דלאו מגופה אתיא ותלינן דמעלמא אתיא ואפי' בבדקה קרקע עולם י"ל דלא בדקה שפיר וכמו דס"ל להשואל בתשו' מוהרמ"ל הנ"ל אלא דחכמים גזרו על כתם ובנמצא על דבר שאינו מקבל טומאה לא גזרו עכ"ל. ודבריו אינם נכונים. דהא פרש"י הלכך כל הני תיובתא לאו קושיא נינהו דשמואל לא איירי בהרגשה כלל עכ"ל רש"י. וזה נכון למהר"ג ומהר"ל דפירשו כפשוטו דלרב אשי לא הזכיר שמואל ענין הרגשה כלל. והא דהכתם אינו טמא מן התורה זהו מטעמי' דרע"ק ס"פ הרואה כתם דאמרינן דם ולא כתם דחיישינן דמעלמא אתיא. וע' מזה ג"כ בס"ט שם ובספר בית מאיר על אה"ע בתשו' שבסוף ספרו סי' י"ג. וא"כ לפ"ז שפיר דלק"מ כל הנך קושיות שהקשה הש"ס על שמואל. משא"כ לפי' הס"ט ברש"י איך כ' רש"י דשמואל לא איירי בהרגשה כלל הא עיקר דברי שמואל דבעינן הרגשה מן התורה אלא דאינה גזה"כ כ"א שזהו מברר לנו שהדם הוא מגופה א"כ הרי איירי בהרגשה. גם הקושיא שהקשה הש"ס על שמואל ישארו עתה ג"כ דמאחר שהרגשה הוא מדאוריי' שאינה טמאה אא"כ הרגישה רק דהוא מטעם שעי"ז מתברר שהדם הוא מגופה. אבל מ"מ כיון שבירור זה מן התורה הוא ע"י הרגשה וכל שלא הרגישה אנו מחזיקים שהדם אינו מגופה אף שהדבר רחוק במאד כמו בבדקה קרקע עולם. א"כ ישאר קושיית הש"ס כבתחלה מהאשה שהיא עושה צרכיה כו' אלא לאו דלא ארגשה וקתני עומדת טמאה. דכיון דלא ארגישה כדרך הרגשת דם שיוצא מהחדר. א"כ יש לתלות דהדם בא ממקום מי רגלים דזה קרוב הרבה יותר מבבדקה קרקע עולם וכיון דהתם מחמת דלא הרגישה תלינן דלמא לא בדקה שפיר מה שזה רחוק מאד עכ"ז התורה אמרה שכל שלא הרגישה תלינן אפי' באפשר רחוק. א"כ מכש"כ שיש לתלות באפשר קרוב לומר דהדם בא ממי רגלים מאחר דלא הרגישה שהרי ר' יוסי מטהר בלאו הכי משום דחזקה שמשביל המים בא כמ"ש הרשב"א א"כ גם לר' מאיר כשלא הרגישה יש לטהר. וכן בעד שהוא נתון תחת הכר כשלא הרגישה משוך אמאי טמא. דהא רבנן מטהרי גם במשוך וגם לראב"צ בכתם טהור במשוך דנ"ט סע"א. וא"כ גם בבדיקה אמאי טמא מאחר שלא הרגישה זהו בירור שאין הדם מגופה וכמו גבי כתם. וא"כ איך פרש"י הלכך כל הני תיובתא לאו קושיא נינהו דשמואל לא איירי בהרגשה. א"ו צ"ל כפי' מהר"ג ומהר"ל דלפרש"י לרב אשי לא בעינן לשמואל הרגשה כלל ומש"ה אין שייך כלל הקושיות אי דארגישה כו' מאחר דשמואל לא איירי בהרגשה כלל. וכן ראיתי בתשו' מהררי"מ להשב"י שם וז"ל אך את זה אני קיהה בדברי רום מעכת"ר דכוונת רש"י נמי כתוספות זה לא יוכל להיות אם לא על צד הדוחק דהא רש"י כתב הלכך כל הני תיובתא לאו קושיא נינהו עכ"ל בשב"י דע"א ע"ד ד"ה ומ"ש רום כת"ר:

קיצור. הגאונים מוהר"ג ממיץ ומוהר"ל ממענץ כ' דלפרש"י ברב אשי לשמואל אפילו לא הרגישה טמאה מה"ת ושמואל לא איירי כלל מדין הרגשה. והס"ט פי' דלרש"י ג"כ שמואל איירי בהרגשה אלא דאינה גזה"כ רק שעי"ז מתברר שהדם יוצא מגופה. ולשון רש"י לא משמע כדבריו אלא כדעת הגאונים הנ"ל ועוד לדבריו ישארו הקושיות על שמואל כמקודם:

גוא"ת הא גם אם שמואל לא איירי בהרגשה כלל. ע"כ צ"ל הא דגבי בדקה קרקע עולם מדאורייתא טהור הוא משום דחיישינן דלאו מגופה אתי כ"א לא בדקה הקרקע שפיר וזהו מדברי רע"ק דאמר דם ולא כתם. והקשה השב"י סי' ל"ו הלא כתם נמי דם הוא ופי' הס"ט דר"ל שיהי' ודאי דם היוצא מגופה ולא כתם שי"ל דמעלמא אתי ואף שהוא באפשר רחוק. וא"כ אכתי ישארו הקושיות ע"ז מ"ש דהכא חיישינן לאפשר רחוק ומטהרים עי"ז מדאורייתא ומדוע גבי האשה שעושה צרכיה דקרוב יותר שבא ממקום מי רגלים אמרינן דבעומדת טמאה. ונוכל לתרץ דהתם נמי טמאה רק מדרבנן א"כ גם לפי שטת הס"ט דלעיל אות ב' יש לתרץ כן. אך זה אינו דהא בעומדת לר' מאיר טמאה נדה. וכן בעד שהוא נתון תחת הכר. ומ"מ לא קשה מהא דבדקה קרקע עולם. די"ל הא דאמרינן דם ולא כתם ומטהרין מדאורייתא אף באפשר רחוק זהו דוקא כשלא הי' ע"י בדיקת עד כ"א בכתם הנמצא שע"ז י"ל משום דאין מחזיקין טומאה ממקום למקום ור"ל כיון שנמצא הדם בעלמא אין מחזיקין שיצא מגוף האשה כמ"ש סברא זו הג"מ גבריאל ז"ל בשב"י סי' ל"ו ואף שהשב"י שם חלק עליו. מ"מ בנדון זה יודה דעד כאן לא חלק עליו אלא באם הדם ודאי בא מגופה רק שירד מגופה בקרקע עולם שלא נאמר שחזקתו בא בהרגשה משום דאין מחזיקין טומאה ממקום למקום ע"ז כ' שאין לזה טעם כיון דגם כשנמצא כאן ע"כ צ"ל שהי' במקום הראשון ע"ש דנ"א סע"ב. וה"ל כנמצא במקום הראשון דאמרינן חזקתו שבא בהרגשה להרמב"ם. אבל בנדון זה שבאנו לומר שכיון שלא נמצא רק במקום אחר אנו אומרים שלא הי' במקום הראשון כלל דהיינו שלא בא כלל מגופה ע"ז י"ל שיודה להגאון מהר"ג דיש לחלק כן בין עד שבדקה בו שכיון שהיה בגופה. ע"ז לא אמרה תורה דם ולא כתם. דלא נאמר זה אלא ע"ד שאין מחזיקין טומאה ממקום למקום. שזהו ענין כתם. ע"ז שפיר י"ל שאין מחזיקין שזהו דם הבא מגופה. אבל בדיקת עד שהי' בגופה שאני ומש"ה לק"מ מדין בדקה קרקע עולם לדין עומדת ודין עד:

אבל אם נאמר דשמואל איירי בהרגשה והא דטהורה בבדקה קרקע עולם זהו משום דלא ארגישה אמרינן דאתיא מעלמא. א"כ גם בעומדת ובדין עד י"ל כן דכיון שלא הרגישה יש ויש מקום לתלות דלא אתיא מגופה. יותר מבבדקה קרקע עולם:

קיצור. דאין לומר שגם אם שמואל לא איירי בהרגשה ורק משום דלא ברור דמגופה אתי ישארו ג"כ קושיות דלעיל דהא גם בהאשה שעושה צרכיה ובעד שהוא נתון תחת הכר לא ברור דמגופה אתי מן החדר ביתר שאת מבבדקה קרקע עולם דע"ז יש להשיב דבבדקה קרקע עולם שאני דשייך יותר החזקה דלאו מגופה אתי דאין מחזיקין טומאה ממקום למקום משא"כ בהאשה שעושה צרכיה ובעד. ולכן לק"מ הנך דינים אהדדי אבל אם שמואל מטהר בבדקה קרקע רק משום דלא הרגישה ומש"ה הוא דתלינן דלאו מגופה אתיא א"כ ישאר הקושיא ג"כ מהאשה שהיא עושה צרכיה ומעד שהי' נתון תחת הכר:

דומעתה כיון שלפרש"י ע"כ לרב אשי שמואל לא איירי בהרגשה כלל כדעת הגאונים מהר"ג ומהר"ל ולא כהס"ט מש"ה א"ש דעת הרמב"ם והרמב"ן והרשב"א והה"מ והר"ן ורי"ו וסיעתם שפסקו כרב ירמי' מדפתי דלשמואל בעינן הרגשה הגם דרב אשי הוא בתרא והי' ראוי לכאורה לפסוק כוותי'. אלא משום דלדידי' צריך לשבש בדברי שמואל ולומר דמ"ש שמואל שנאמר בבשרה עד שתרגיש בבשרה זהו יתיר ולא אמר שמואל זה מעולם. וזהו דוחק ע"כ תפסו עיקר דברי ר' ירמי' מדפתי דלדידי' א"ש ד' שמואל כמו שהן וכן באגודה פרק הרואה הביא רק ד' רב ירמי' מדפתי וז"ל בדקה קרקע עולם וישבה עליה ומצאה עליה דם טהורה אמר רב ירמי' מדפתי מודה שמואל שהיא טמאה מדרבנן עכ"ל. ועוי"ל משום דמפרשים כמ"ש התוס' דלרב אשי נמי לשמואל היכא דלא הרגישה טהורה מן התורה והטעם של התוס' י"ל ג"כ כנ"ל דאל"כ יצטרך לסתור מדברי שמואל. ועוי"ל טעמייהו דהתוספות כי הגם דסברי דדין המשנה דדם ולא כתם היינו דחיישינן דלאו מגופה אתי מ"מ בהא דבדקה קרקע עולם שזהו רחוק מאד לומר דלא בדקה שפיר ע"כ דוחק להם לומר דבכה"ג נמי תלינן מהתורה דמעלמא אתי כיון שזה רחוק מאד ואינו נכנס בגדר ספק כלל ומצינו דטמאה נדה בספק קרוב יותר דהיינו בעד שהי' נתון תחת הכר ומשוך. שאף שלפ"ד ר"ח גבי טחתו בירכה י"ל דכאן אין רק טומאת כתם כמש"ל בתשו' המתחלת בדין בדקה א"ע בעד הבדוק לה והניחתו תחת הכר ושם סעיף ג'. והיינו כיון שבעגול צריכה כגריס ועוד ואין לך שצריכה כגריס ועוד ותהי' טמאה נדה וכ"ד הרמב"ם בפי' המשניות ס"פ הרואה כתם. אבל לפ"ד הרשב"א החולקים על ר"ח שם נ' דטמאה נדה ושמואל ס"פ הרואה כתם ס"ל כר"א בר' צדוק א"כ להרשב"א ס"ל דטמאה נדה והרי שם קרוב הדבר יותר הרבה דמעלמא בא מתחת הכר ולכן רבנן מטהרי לגמרי וגם לראב"צ בכתם משוך טהור. וא"כ מ"ש הכא גבי בדקה קרקע עולם טהור ע"כ ס"ל להתוספות דהא דחשוב הכא רק כתם זהו מפני שלא הרגישה ולא משום דאמרינן דלאו מגופה קאתי דזה א"א לומר כאן. וכן ביאר אאזמ"ו הגאון בסי' ק"צ סעיף יו"ד. משא"כ בעד שהי' נתון תחת הכר הא מוקי לה שמואל ר"פ הרואה דמיירי בדארגישה ממש וא"כ א"א לטהר רק משום שנאמר דלאו מגופה אתי ואימור הרגשת עד הוא וע"ז ס"ל דבמשוך אין תולין. והנה אף שנאמר דמשם אין הכרח דהא באמת י"א שם דאינה טמאה כ"א משום כתם כנ"ל. וא"כ מדאורייתא טהורה אף דארגישה משום דתלינן דמעלמא אתי. מ"מ י"ל התוספות ס"ל דבדקה קרקע עולם רחוק הדבר לתלות דמעלמא אתי יותר מבעד שהי' נתון תחת הכר אלא לא גרע מדין בדקה א"ע בעד הבדוק וטחתו ביריכה ולמחר מצאה עליה דם דס"ל לרב ושמואל פ"ב די"ד ע"א דטמאה נדה. וכמ"ש הרמב"ם פ"ד דין י"ט ויש שם פר"ח ופרש"י. ועכ"פ לכולם טמאה נדה והרי התם לתלות ביריכה לא רחוק הדבר יותר מבבדקה קרקע עולם שכיון שבדקה הקרקע במתכוין לראות שלא יהי' שם דם מהכ"ת נאמר שלא בדקה שפיר. וכיון שכן קשה מ"ש הכא דאמרינן דלמא לא בדקה שפיר ואמרינן שזהו רק כתם וטהור מדאורייתא ומ"ש התם דלא תלינן ביריכה ומחזקינן לה לנדה מדאורייתא ע"כ הוצרכו התוס' לומר דהכא דהוי רק דין כתם זהו מפני שלא הרגישה. אבל התם גבי עד נאמר דמיירי בדארגישה. כמו שהעמידו לשמואל המשנה עד שהי' נתון תחת הכר. ואמנם ליישב שטת רש"י שצריך לומר דגבי עד שהי' נתון תחת הכר לא מיירי בדארגישה מאחר שא"צ הרגשה כלל ורק הכא הוי יש לו דין כתם משום שי"ל דלאו מגופה אתי. וא"כ מה שגבי עד לא אמרינן כן היינו כיון שהעד הי' בגופה תוך רחמה לא דמי לכתם. דהא דמדאוריי' אמרינן דם ולא כתם לתלות אף בדבר הרחוק זהו כשנמצא הכתם חוץ לגופה כמו על קרקע עולם. אבל עד כיון שבדקה א"ע בו שאני שם לא תלינן בדבר רחוק כלל והפרש זה הוא כמ"ש הגאון מוהר"ג בשב"י סי' ל"ו בענין אין מחזיקין טומאה ממקום למקום ע"כ מקרקע לגוף האשה חשוב ממקום למקום. אבל עד כיון שהי' בגופה אף שאח"כ טחתו בירכה וכה"ג אפי' נתנתו תחת הכר להרשב"א מ"מ אין זה ענין לממקום למקום שהרי היה תוך מקום שאנו דנין עליו הגם שמוהר"ג חשיב גם עד שהי' נתון תחת הכר כענין ממקום למקום אין דבריו מוכרחים בזה:

קיצור. וכיון שלפרש"י ע"כ שמואל לא איירי כלל בענין הרגשה לדעת רב אשי ע"כ פסקו כר' ירמי' מדפתי כפשט ד' שמואל דאמר עד שתרגיש. גם י"ל דמה"ט נ"ל כפי' התוספות דגם לרב אשי שמואל מיירי בדין הרגשה. גם עוי"ל התוספת הוכרחו לזה דאל"כ אין טעם שיהיה בבדקה קרקע עולם רק דין כתם דמאי שנא מבבדקה א"ע בעד הבדוק וטחתו ביריכה דטמאה נדה א"ו הכא משום דלאו ארגישה הוא והתם מיירי בדארגישה. ולרש"י צ"ל ההפרש משום דהכא שנמצא על דבר שלא בדקה א"ע בו ה"ל כהא דאין מחזיקין טומאה ממקום למקום:

הוהנה מהו הרגשה כבר חקר בזה הפנ"י בתשו' סי' א' ובשב"י סי' ל"ט הוא והגאון מהרשש"ך ושם בתשו' סי' מ' הגאון מו"ה יהודה מילר. והובאו בס"ט רס"י ק"צ וז"ל אמנם מה זה הוא הרגשה אם ר"ל שהרגישה שנפתח מקורה הוא דמקרי הרגשה אבל לא מה שמרגשת שזב מבשרה דם לא מיקרי הרגשה. או נימא דגם זה בכלל הרגשה. הנה בשו"ת פנ"י חי"ד סי' א' הובא בס"ט שם מעט מזה כ' וז"ל ונ' פשוט דאין הכוונה שמרגשת שיצא ממנה דם אלא דבעינן שתרגיש שיצא ממקורה (ומ"מ נראה מלשונו שכשמרגשת זיבת דם מהמקור לפרוזדור נק' הרגשה אף שאין צער וזעזוע כל הגוף ולא כמו הרגשת עקירת ש"ז שכל גופו מרגיש בה. הכא נראה א"צ לזה אע"ג דרפ"ק ד"ג ע"א אמרינן ישנה נמי אגב צערא מיתערא מידי דהוה אהרגשת מ"ר. משמע שהגוף מצטער ומתפעל בעקירת הדם מהמקור וזה הוא ההרגשה וכ"מ ממ"ש רש"י דנ"ז ע"ב שציערתה בדיקת העד ור"ל והיא טועה וסבורה שזהו הרגשת עקירת הדם מהמקור הרי עכ"פ מהות הרגשה זו הוא ענין צער כמו הצער מבדיקת העד. וכ"נ מתשו' מהרי"ו סי' כ"ה דלקמן. ובהרמב"ם פ"ח מהא"ב דין ב' וקודם שיבוא הדם תרגיש בעצמה מפהקת ומעטשת כו' מזה יש ללמוד ג"כ לכל ראיי' דההרגשה ענין הרגשת הגוף. אך י"ל ודאי זהו ההרגשה אבל עכ"ז גם כשמרגשת זיבת הדם מהמקור נמי חשוב הרגשה לכ"ע ואינו ממעט רק אם לא הרגישה יציאתו מן המקור רק אח"כ בהיותו בכותלי בית הרחם מרגשת זיבתו. וכן פי' אאזמו"ר נ"ע סי' קפ"ג סק"ג שתרגיש ביציאתו מהמקור לפרוזדור עכ"ל. וכן בקו"א סי' קפ"ג כ' דמשמעות הרמב"ם רפ"ט ופ"ה הי"ז ורמב"ן ומהרא"י בתה"ד הובא ב"י וש"ע סי' ק"צ דבעינן שתרגיש הדם ביציאתו מן המקור עכ"ל. משמע דלא בעינן הרגש וזעזוע הגוף כמ"ש הרמב"ם פ"ה הי"ז כ"א הרגשת יציאתו מן החדר נמי סגי ועמ"ש מזה לקמן סעיף ט' ולפ"ז י"ל החוו"ד אינו חולק ע"ז) וכדפרש"י ז"ל פ"ק ד"ג ע"א אשה מרגשת בעצמה. כשנעקר דם מן המקור (אין כן ל' רש"י אלא ז"ל יודעת בעצמה כשיוצא דם ממנה עכ"ל. וידיעה זו י"ל ג"כ ע"ד הצער עד שיוצא אלא התוספות שם כ' מרגשת בעצמה פי' כשנעקר דם מן המקור) וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל רפ"ט מהא"ב עד שתרגיש ותראה דם ויצא בבשרה עכ"ל. משמע דעד שתרגיש אין פירושו הרגשת יציאת דם מבשרה (ר"ל מה שזב מכותלי הרחם ולחוץ כ"נ דזה הוא ממעט) אלא הרגשת המקור וכ"כ אח"כ נמצא הדם בפנים ה"ז בחזקת שבא בהרגשה. משמע שהרגישה שבא מהמקור (מכאן מוכח דכוונת הפנ"י רק לומר דבעינן הרגש יציאתו מן המקור אבל לא דבעינן דוקא שהגוף מתפעל ביציאתו כנ"ל) ובנ"ד ליכא הרגשת מקור (נ' דר"ל לפי ששם בהשאלה לא הרגישה איך שהדם זב מן המקור שהרי אדרבה היא אומרת שמרגשת שבא מן הצדדין שלא כדרך ראיית וסת שלה עכ"ל השאלה. ולכן אף אם לא נעמיד יסוד על דבריה אלו עכ"פ אין מרגשת כלל שיוצא וזב מהמקור לפרוזדור מאחר שלדבריה אינו יוצא מהמקור כלל) וכ"כ בהדיא הרב מהרי"ו בתשו' סי' כ"ה וז"ל ודוחק הוא לחלק ולומר דהתם איירי דלא הרגישה מידי (רק שמצאה כתם ע"ש בגמ' פ"ט ד"ס ע"ב גבי ונמצא דם תחת אחת מהן כו' דתולה מעוברת בשאינה מעוברת דמזה מייתי מהרי"ו) ומש"ה תלינן כיון דלא הרגישה לא הוי אלא דרבנן כדדרשינן בבשרה עד שתרגיש בבשרה דשמא ה"נ דהרגישה (דמיירי באשה שיש לה הארין ווינדא שמוצא דם במי רגלים. והמ"ר מצערות אותה שיש לה כאב ביציאתה) לא הוי הרגשת דם המקור. דודאי דבר זה מצערות אותה בענין אחר ממה שמצערת אותה דם המקור ולא מקרי האי הרגשת בשרה דהרגשת מ"ר הוא ולא הרגשת דם נדות עכ"ל מהרי"ו. והפנ"י הקשה וכ' שיש לתמוה עליו ז"ל דהא אמרינן פרק הרואה אימור הרגשת מי רגלים הוא אלמא הרגשת מי רגלים איכא למיחש להרגשת המקור עכ"ל. ולפע"ד דברי מהרי"ו נכונים דמהרי"ו מיירי במי רגלים היוצאים ע"י כאב דחולי דהארין ווינדא וכאב וצער זה ודאי לא דמי כלל לצער יציאת דם מן המקור דבגמ' לא אמרו רק בסתם הרגשת מי רגלים שאינן באים ע"י כאב ההוא ע"ז אמרו דיש לטעות ע"י מהרגשת יציאת דם מהמקור משא"כ בכאב דהארין ווינדא לא דמי כלל זה לזה. ומש"ה ס"ל למהרי"ו דשם שמשתנת בכאב דהארין ווינדא אף שנמצא תוכו דם ה"ל כלא בא בהרגשה דהא בא בהרגשה דהארין ווינדא שאינו דומה כלל להרגשת המקור ועוד ועיקר דכוונת מהרי"ו דס"ל דלהחמיר כשלא הרגישה בדם לומר שמא טעתה בהרגשתה מי רגלים והי' הרגשת דם וכסבורה הרגשת מי רגלים הוא זה לא אמרינן משום דכיון שהדם נמצא במי רגליה חזקה משביל המים בא שלכן אע"פ דהרגישה שנזדעזעה גופה כדרך הרגשת דם אמרינן בגמרא רפ"ח אימור הרגשת מ"ר הוא כדי שלא נצטרך לאמר שהדם לא בא ממקום המים אע"פ שבא עם המים. ע"כ מוטב לומר שטעתה בהרגשה כדי שנאמר שהדם בא ממקום המים ע"ד כאן נמצא כאן הי' ועוד משום חזקת טהרה. ולכן ממילא מובן אשר להחמיר שאע"פ שלא הרגישה רק הרגש מי רגלים יאמרו דטעתה והי' הרגשת הדם זה ודאי לא אמרינן דמהכ"ת לומר כן הא יש חזקה לנגד שעם שביל המים בא וגם חזקת טהרה א"כ מדוע נבדה לחוש לטעות ועמ"ש מזה לקמן סעיף וא"ו כמ"כ בשם השב"י הואיל שאינו שכיח כו' אמרינן שטעתה כו'. ואם משום דעכ"פ מרגשת זיבת דבר לח היינו המי רגלים זה לא נקרא הרגשה כדהוכיח השב"י והס"ט מסוגיא דר"פ הרואה כתם:

קיצור. הפנ"י סס"י א' כ' דהרגשה היינו שמרגשת איך שהדם יוצא מהמקור לפרוזדור כגון שמצטערת ביציאתו מעין ודוגמא שמצטערת בעיכוב המי רגלים כשרוצה להשתין ולכן כשיוצא המי רגלים מרגשת כך עד"ז הוא ביציאת הדם מהמקור וכן מוכרח דעת מהרי"ו בתשובה סי' כ"ה. גם י"ל אף שאינה מצטערת אם עכ"פ מרגשת בשעה שהדם יוצא מהחדר ממש. אבל אם אינה מרגשת איך שיוצא מהחדר כ"א הרגישה מה שזב ויוצא בכותלי בית הרחם ומכותלי בית הרחם ולחוץ זה לא נקרא הרגשה כלל וטהורה מדאורייתא:

וובתשובת שב"י סי' ל"ט דנ"ט ע"ג ס"ל דהרגשה הוא שמרגשת שנפתח מקורה. אבל אם לא הרגישה שנפתח מקורה אף דמרגשת זיבת דבר לח זה לא חשוב הרגשה. וז"ל ועוד קשה עלי מאד אם נאמר דהרגשת נדה לא הוי רק מה שמרגישין שזב מהם דבר לח לא אוכל להבין כלל סוגיא דשמעתא בר"פ הרואה כתם דפריך ת"ש האשה שהיא עושה צרכיה וראתה רמ"א אם עומדת טמאה ואם יושבת טהורה. היכי דמי אי דארגישה יושבת אמאי טהורה אלא לאו דלא ארגשה וקתני עומדת טמאה. ומתרץ לעולם דארגשה ואימור הרגשת מי רגלים הוא. ואי אמרת דאין הנשים מרגישין רק מה שזב מהם דבר לח (וזהו ההרגשה שהצריך שמואל) א"כ מאי קאמר אי דארגישה הלא ע"כ הרגישה שזב ממנה (דבר לח) דהלא המי רגלים זבין ממנה והתם מיירי דנמצאת הדם בתוך הספל דקודם דתמו מיא יצא הדם כדאוקמי ברפ"ט (ואוקימתא זו מוכרח לדברי ר' מאיר. משא"כ לר' יוסי ס"ל דאפי' נמצא על שפת הספל טהור. ומיהו יש חולקים דלר' יוסי ג"כ אינו טהור אלא בנמצא תוך הספל ג"כ ועכ"פ הש"ס כאן מיירי לר' מאיר ולדידי' מיירי דדוקא דקודם דתמו מיא יצא הדם) א"כ כיון דמיירי דהדם יצא בתוך מי רגלים ע"כ הרגישה שזב ממנה הליחה. דודאי א"א להבחין בשעה שזבין ממנה המי רגלים שזב הדם בפני עצמו (הג"ה. לכאורה אפשר הוא עפמ"ש בתשו' מהרי"ו סי' כ"ה דאיכא באשה ב' נקבים. הא' שיוצא ממנו השתן והוא למטה סמוך ליציאתם והאחר שיוצא ממנו דם נדות הוא למעלה בעומק הרבה כדאמרינן פרק יוצא דופן דמ"א ע"ב הי ניהו בית החיצון ומפרש רב יודא מקום שהשמש דש אלמא אפילו בית החיצון הוא בעומק כמו שיעור השמש והחדר לפנים ממנו עכ"ל. וא"כ מה שע"כ מרגשת זיבת המי רגלים הרגשה זו הוא שמרגשת לחלוחית למטה סמוך לסוף כותלי בית הרחם. משא"כ הרגשת זיבת הדם צ"ל שתרגיש איך שזב מהחדר לבית החיצון והוא בעומק הרבה א"כ לפ"ז כשאינה מרגשת לחלוחית למעלה בעומק כ"א רק למטה זהו ענין דלא ארגישה ושפיר פריך הש"ס היכי דמי אי דארגישה ליחות וזיבה למעלה בעומק יושבת אמאי טהורה הא ע"כ זהו זיבת דם מהחדר ולא ממי רגלים. דממי רגלים אין נרגש רק למטה אלא לאו דלא ארגישה זיבת לחות למעלה רק למטה במקום זיבת מי רגלים וקתני עומדת טמאה אלמא לא בעינן שתרגיש זיבת הדם. ומשני לעולם דארגישה זיבת לחלוחית למעלה ואימור הרגשת מי רגלים הוא שזבין למטה והיא טועה ונדמה לה שמרגשת זיבת לחלוחית למעלה. ונראה דהשב"י ס"ל דמאחר דהרגשת זיבת דבר לח הוי הרגשה א"כ לא שייך כאן החקירה אם הרגישה אם לא הרגישה דמאחר שבהכרח מרגשת זיבת דבר לח בכותלי בית הרחם. אין שייך לומר שמרגשת שזב למטה ולא למעלה כלל דדבר זה ודאי לאו אדעתה כ"כ לידע ברור ואין עיניה שם להבחין כ"כ. ע"כ אם איתא דהרגשת זיבת דבר לח הוי הרגשה שהצריך שמואל א"כ ודאי אין מקום להקשות מענין האשה שהיא עושה צרכיה דשם ודאי חשוב הרגשה. וכ"ש להרמב"ם דס"ל שחזקת הדם שבא בהרגשה. א"כ כיון שע"כ מרגשת זיבת דבר לח אמרינן שודאי הרגישה זיבת לחלוחית גם למעלה בעומק ומדפריך הש"ס אי דארגישה כו' אלא לאו דלא ארגשה כו' ע"כ דזיבת דבר לח אינו הרגשה כלל אף אם מרגשת זיבתו בתחלת בית החיצון. אלא ע"כ הרגשה הוא דמרגשת בגופה ממש שהדם יוצא ממנו דומיא דהרגשת עקירת ש"ז דקאמר שמואל דמ"ג ע"א דאינו הרגשת זיבת לחלוחית כלל. כ"א שהגוף ממש מתפעל מאד ומרגיש יציאתו כמ"כ מעין זה הוא ענין מה שהאשה מרגשת ביציאת הדם מהחדר וכמו שמביא ראי' בד"ה ובאמת ראה ראיתי בהרמב"ם מדברי הרמב"ם. דהרגשה היינו שנזדעזעה הגוף ממש או עכ"פ הרגשה שנפתח החדר. אבל הרגשת זיבת דבר לח אינו הרגשה כלל אף אם מרגשת זיבתו מהחדר לבית החיצון. אם אינה מרגשת פתיחת החדר ולא נזדעזעה גופה וזה לא כמש"ל סעיף ה' לדעת הפנ"י ואף להסברא דזה נק' ג"כ הרגשה מ"מ ע"כ מוכח דמה שמרגשת רק לחלוחית למטה בסוף כותלי הרחם אינו נקרא הרגשה. דא"כ אין מקום לחקירת הש"ס ואי דלא ארגישה כו' דהרגשה זו יש כאן ודאי אע"כ גם לדבריהם בעינן שתרגיש תחלת יציאתו מהחדר לבית החיצון. וכל שאינה מרגשת כן אף שמרגשת למטה אינו הרגשה. עכ"ה) ומכש"כ שאין להבין מאי קאמר אלא לאו דלא ארגשה כו' האיך שייך לאמר דלא ארגשה הלא ע"כ הרגישה שזב ממנה מי רגלים. אלא ע"כ צ"ל דהרגשה שנפתח מקורה הוא דבר בפני עצמו ולא סגי במה שזב ממנה דבר (הג"ה. דבריו מבוארין דאפי' הרגשת זיבת דבר לח למעלה לא הוי הרגשה כלל כ"א הרגשה היינו הרגש שנפתח החדר. ודומיא שמרגיש כשנפתח מי רגלים שאין ההרגשה זיבת לחלוחית. שהרי באיש אין המי רגלים זבין כ"א לחוץ ואין שום לחלוחית אלא ההרגשה הוא שמרגיש פתיחת נקב השתן להוציא מי רגלים כמ"כ בענין יציאת דם מהחדר מרגשת האשה שנפתח החדר להוציא דם. אבל אם אינה מרגשת זה כלל רק שמרגשת לחלוחית אין זה הרגשה וכ"מ עוד בשב"י בסי' מ"א בתשובתו להגאון מוהררי"מ המתחלת יהודה שעילה בסוף התשובה סד"ה ומה שרוצה דע"א ע"א ולעיל מיני' ד"ע ע"ד בד"ה אבל לא דמי ודוגמתה באיש שיש לו חולי שמי רגלים נוטפים ממנו תמיד אז אינו מרגיש פתיחת נקב השתן כ"א הרגשת זיבת דבר לח על גופו ונק' שותת כעין גבי דם העלייה כ' הרמב"ם שותת וע' חולין דל"ח ע"א כאן בשותתת כאן במתרזת וע' בפרש"י ובערוך ערך שת הרביעי) לכך צריך לשנויי לעולם דארגישה ואימור הרגשת מי רגלים הוא היינו ביושבת הואיל שאינו שכיח שבא הדם עם מי רגלים אמרינן שטעתה האשה וזה כמו שנת"ל ססע"י ה' בשם מהרי"ו ואפשר א"צ לזה דהא גבי נמצא על שלה אמרינן ג"כ אימור הרגשת שמש הוא אע"ג דליכא לומר שאינו שכיח שיבא אות יום דשכיח זה כמו זה אלא מספק אמרינן אוקמא אחזקת טהרה וכמ"ש במ"א מיהו יש לדחות דשם הטעם דאין להחזיק טומאה למפרע כמ"ש בחידושי הרמב"ן ריש נדה בד"ה מאי טעמא דשמאי ומסוטה גמרינן מה התם מכאן ולהבא ולא למפרע אף כל ספק טומאה לא מטמאינן למפרע עכ"ל. אבל אם היא אומרת בודאי שלא הרגישה שנפתח מקורה משמע אפי' בעומדת טהורה (הנה ס"ל דלא אמרינן לחומרא אימור ארגישה וכסבורה הרגשת מי רגלים הוא וכ"ד תשו' מהרי"ו סי' כ"ה כדלעיל והח"ד רס"י ק"צ הקשה ע"ז מהא דהלל דסובר כסבורה הרגשת מ"ר היא ברפ"ק ד"ג ע"א. והשב"י תירץ ע"ז בתשו' סי' מ"ה דע"ו ע"א בד"ה אך יש ליישב. דהואיל והלל חושש מפקידה לפקידה שהוא זמן ארוך שפיר י"ל דלא כיונה להבחין בין הרגשת מ"ר ובין דם נדה משא"כ בזמן מועט כו'. ועוי"ל דאם מחמת חזקת טהרה אמרינן שאעפ"י שאומרת שהרגישה דם נדה אימור טעתה והרגישה מ"ר. מכש"כ כשאומרת שלא הרגישה דם נדה אף שיוכל להיות שטעתה מכש"כ עכ"פ יש לאוקמא אחזקת טהרה וכנ"ל ססע"י ה' ומהלל לא קשה מידי דשם אינו מדאורייתא כ"א מדרבנן ע"ד סייג לתורה ועוד דהכא החזקה עם שביל המים בא מסייע ג"כ שלא נאמר שטעתה משא"כ בהא דהלל שלא נמצא הדם במי רגליה כלל. ואפ"ל דהשב"י כאן ר"ל אם אומרת בודאי וברי לי דאז שאני ע"ד שמבואר בש"ע סי' קפ"ז ס"ו אם אומרת ברי לי כו' וי"ל ראי' לזה מדין באומרת ברי לי פ"ב דכתובות דכ"ב ע"ב לפרש"י אין לבי נוקפי כו' ע"ש) אף דע"כ הרגישה שזב ממנה מ"ר לא אמרינן דזהו הרגשה ג"כ לענין דם:

קיצור. בשב"י סי' ל"ט ס"ל דהרגשת זיבת דבר לח אינו חשוב הרגשה כלל ומביא ראי' מהש"ס רפ"ח ומשמע אפי' הרגשת זיבת דבר לח למעלה בעומק אינו נק' הרגשה אלא הרגשה זהו שמרגשת שנפתח החדר. ובהג"ה נת' שאע"פ שיש לדחות ראייתו דהרגשת זיבת דבר לח למעלה בעומק נק' הרגשה מ"מ זהו דוחק בפי' הסוגיא. גם מוכח מהשב"י דלהחמיר לא אמרינן אימור הרגישה וכסבורה הרגשת מ"ר הוא וכ"ד מהרי"ו סי' כ"ה כדלעיל ססע"י ה':

זעוד כ' השב"י שם וז"ל ובאמת ראה ראיתי בהרמב"ם פ"ה מהל' אישות הי"ז האשה שהשתינה ויצאה דם עם מי רגלים בין שהשתינה והיא עומדת כו'. ואפי' הרגיש גופה ונזדעזעה אינה חוששת שהרגשת מ"ר היא זו שאין מי רגלים מן החדר כו' עכ"ל (וכ' הה"מ ומ"ש ואפי' הרגיש גופה מבואר בפ' הרואה כתם דנ"ז ע"ב עכ"ל) א"כ נראה מדבריו דהרגשה היא שתרגיש גופה של אשה כגון שנזדעזעה (ודוגמת הרגשה יציאת שכבת זרע שהגוף מתפעל וכן ביציאת מי רגלים) או בשאר דבר עכ"פ שתרגיש האשה בגופה (וכן לשון הרמב"ן בהלכותיו פ"ג ה"ח אשה שהשתינה כו' ואפי' הרגיש גופה ונזדעזעה כו' וכן לשון רי"ו נכ"ו) ולא במה דזב ממנה דבר ואפשר שהוכיח נמי הרגשה זו מסוגיא זו לכך פי' כאן ע"י הרגשה שהיא הרגשה בגופה ונזדעזעה משום דמזה מוכח הדבר דלא הוי הרגשה מה שזב ממנה הדבר לח (גם עצם פי' הרגשה היא מלשון רגש למה רגשו גוים תהלים רס"י ב' נהלך ברגש תהלים נ"ה ט"ו. גם תרגום ותרעש הארץ ואתרגישת ארעא. תהלים י"ח ח'. נמצא ההרגשה הוא ענין רעש והיינו מ"ש הרמב"ם ונזדעזעה גופה גם אל תיגע שמה ביהושע ז' ג' לא תרגיש תמן. יום מהומה. יום ריגוש ובפ"ק דשבת די"ג ע"ב אמרו אין בשר המת מרגיש באזמל הרי הרגשה הוא ענין צער וזעזוע הגם דלענין פגימה נזכר בטוש"ע י"ד סי' י"ח הרגשה שהצפורן מרגשת בה ושם אינו שייך כ"כ צער מ"מ בגמ' לא נזכר ע"ז לשון הרגשה כ"א אוגרת וע' בש"ע שם ס"ד והוא מהרמב"ם מוכח אדרבה הרגשה זהו ענין נכבד. וכן לפמ"ש אאזמו"ר שם סק"ב אבל הרא"ש כ' כו' דכל שהוא מרגיש כו'. היינו כדי שתחגור בה הצפורן כו'. וכן משמע בגמ' פ"ח דשבת דפ"א ע"א גבי צרור או אבן כדי לזרוק בבהמה והוא שמרגשת בה וכמה משקל עשרה זוז מוכח דפי' ומרגשת בה היינו הרגשת צער וכאב שיש בו ממש). וא"כ לפ"ז לא הוי בנ"ד הרגשה והוי רק ספק דרבנן ויש לנו לסמוך בשעת הדחק על הט"ז שהתיר ממש כמו נ"ד סס"י קצ"א (והשאלה מבואר שם לעיל מיני' רס"י ל"ט בתשו' מהרשש"ך דנ"ח ע"ב באשר מרגשת שיוצאת ממנה ליחה לבנה וע"י הרגשה צריכה לבדוק א"ע בתוך ימי לבונה ושמוצאת בתוך אותה ליחה טפין קטנים עגולים וארוכים ודקים מאד כו' עכ"ל. וע"ז פסק השב"י דאין זה הרגשה כיון שאין מרגשת רק זיבת דבר לח. לא חשוב הרגשה כנ"ל וה"ל רק דרבנן ובדרבנן סמך באשה שיש לה וסת שלא בשעת וסת שיש לה כאב בגבה כנגד הכליות וגם נמצא בהשתנה שלה אחר עמידתה זמן מה הרבה חול וחצץ אדום. והרופא מומחה אומר שכל זה בא מקלקול החול והאבן הנולדים לה בכליות ע"ש דף סמ"ך ע"ב ודנ"ח ע"ב בתשו' מהרשש"ך הראשונה והשניה שבסי' ל"ט). והנה הגאון מוהרשש"ך עם שהסכים עמו להתיר האשה אבל נחלק עליו בדין הרגשה. וז"ל בתשובתו השניה דף ס' סע"ג וע"ד וז"ל מה דלא נכנס לו תחת סוג שכלו הטהור דנאמר שזו הרגשה שתרגיש שזב מהן דבר לח תקרא הרגשה דא"כ האיך יתיישב הסוגיא דר"פ הרואה כתם דקשאל אי דארגישה כו' הנה אומר אילו אמר האומר שאין לנשים שום הרגשה בעולם עד צאת הדם מגופה. כ"א זאת שמרגשת שזב ממנה דבר לח הי' ודאי מקום לתמיהת מכ"ת אבל זו לא שמעתי כ"א כיוצא בה שיש הרבה נשים שאין מרגישות כ"א הרגשה זו. אבל ודאי יש ג"כ הרבה דמרגישות הרגשות אחרות שבגופה וכדכ' הרמב"ם ומשם ראי' לדברינו אלה כו' (ראייתו מהרמב"ם במח"כ אינה ראי' כלל) וכן הש"ס יתפרש שם אי דארגישה בהרגשה שאין לתלות במי רגלים והיינו בשנזדעזע אבריה כו' ודעת המקשן הי' שאין לתלות ההרגשה הזאת במי רגלים ותירץ לי' התרצן לעולם דארגישה בהרגשה הזאת ואפ"ה יש לתלות במי רגלים דלפעמים באים בהרגשה הזאת עכ"ל מהרשש"ך. ולכאורה כד ניים ושכיב אמר להדא מלתא דאם כדבריו שעכ"פ זיבת דבר לח נמי נקרא הרגשה מדאורייתא. א"כ איך אומר אלא לאו דלא ארגישה וקתני עומדת טמאה. דבא לסתור דברי שמואל ולומר דא"צ הרגשה. ואיך יסתור מזה דברי שמואל הא כאן ע"כ הרגישה זיבת דבר לח. אף דלא ארגישה הרגשת זעזוע הגוף מ"מ גם זה חשוב הרגשה. ואמאי לא יהי' טמא ושמואל לא אמר דטהורה רק בדלא ארגישה כלל. גם לא זיבת דבר לא. וכן מצאתי שהשיג עליו הס"ט רס"י ק"צ לא ידענא מאי קאמר דמ"מ קשיא מאי מקשה אי דלא ארגישה כו' ע"ש. אך באמת נראה ליישב דבריו דאזיל לשיטתו בתשובתו שם להשב"י וז"ל ובכן אם הדבר כן ודאי אם רואות ע"י הרגשה הקטנה הזאת (מה שמרגישים זיבת דבר לח) הרגשה מקרי והוא דאורייתא רק בנ"ד דיש לן לתלות דהרגשה היתה ע"י הליחה לבנה שזב ממנה תלינן בה עכ"ל. ור"ל כיון הליחה לבנה מרובה יותר הרבה מהטפי דמים שבתוכה יש לתלות ההרגשה בהליחה לבנה. וה"ל הטפי דמים כבאו בלא הרגשה כלל. והשתא א"ש דשפיר פריך הש"ס ר"פ הרואה אלא לאו דלא ארגישה. דכיון שהמי רגלים מרובים הרבה יותר מהדם שנמצא בתוכן א"כ תלינן הרגשת זיבת דבר לח בהן לבד והדם חשוב שבא בלא הרגשת. והלכך בכאן אם לא הרגישה שנזדעזעה גופה שאין לתלות במי רגלים לא חשוב הרגשה אע"ג דברואה דם לבד חשוב הרגשת זיבת דבר לח ג"כ הרגשה (הג"ה אחר זמן. ועמ"ש מזה סעיף ט' בהג"ה ממ"ש בתשו' אחת):

חוהס"ט רס"י ק"צ סק"א כתב לתרץ כן ד' מהרשש"ך ושוב דחה זה דסוף סוף הרגישה בפ"א הדם עם מי רגלים וכה"ג נקרא הרגשה כיון דהכל בפעם א' א"ו דהרגשת זיבת דבר לח לא מקרי הרגשה עכ"ל ושם לעיל מיני' הביא ראי' לזה מדממעטינן בבשרה ולא בשפופרת ולא סגי בהא דבעינן שתרגיש הדם ובשפופרת יש לתלות ההרגשה רק בשפופרת א"ו דחדא הרגשה הוא וכ"כ עוד בחידושיו למס' נדה ר"פ הרואה כתם. ובתשו' אחת כתבתי שיש לדחות ראייתו דודאי לענין הרגש וזעזוע הגוף י"ל דכולא חדא הרגשה היא. אבל לענין הרגש זיבת דבר לח י"ל לתלות ההרגשה בהרוב ועוד נראה לדחות ראייתו משום דבבשרה ולא בשפופרת פשוט יותר וכ"ע ס"ל ובדרשה דעד שתרגיש בבשרה י"ל לאו כ"ע ס"ל כן. דלפרש"י רב אשי לא ס"ל כן וגם להתוס' ולר' ירמי' מדפתי עכ"פ הכא טמאה מדרבנן אף שלא הרגישה. והתם טהורה מדרבנן ג"כ ע"כ תפסינן עיקר בבשרה ולא בשפופרת. רק מ"מ באמת תרתי ש"מ. ומצאתי ביאור זה בתשו' הבית מאיר סי' י"ג די"ח ע"ד וז"ל ומדברי הרמב"ם ז"ל למדתי עוד משמעות תרתי ש"מ שכ' רפ"ט עד שתרגיש כו' כמו שביארנו ואין מקום לביאורו זה אלא מה שהביא דרשה זאת פ"ה הי"ו שכ' שנאמר דם יהי' זובה בבשרה עד שתראה בבשרה כדרך שהנשים רואות ואין דרך אשה לראות בשפופרת. הרי ביאר לנו שמזה המיעוט נמי ממועט שלא בהרגשה הואיל שראתה כדרך שאין הנשים לראות בהרגשה נמצא בשני הדינים חד טעמא נינהו עכ"ל. וא"כ הרי בשפופרת הוא יותר פשוט שאין דרך כו' ע"י חציצה כו' משא"כ כ"כ בהרגשה שיש מיעוט נשים שאין להם הרגשה כ"כ כמ"ש מהרשש"ך בתשובתו דלעיל. ולכן פשוט יותר דרשה בבשרה ולא בשפופרת והיא מהני לטהרה לגמרי אף מדרבנן אלא לדינא דאורייתא ה"ה הרגשה. וא"כ לק"מ ראיית הס"ט לומר דלא תלינן ההרגשה בהליחה שהיא הרוב כו' די"ל דשפיר תלינן ואעפ"כ צריך בבשרה ולא בשפופרת משום דזה אין דרך יותר ועדיף מטעם דהרגשה כנ"ל. וא"כ יש לתרץ ד' מהרשש"ך דשפיר הרגשת זיבת דבר לח הוי הרגשה. ולק"מ מהש"ס רפ"ח אלא לאו דלא ארגישה כו' דהתם תלינן ההרגשה בהמי רגלים כו'. אלא מפלי פלויי יש להקשות לפרש"י ותוס' דלא ממעט זה מבבשרה ולא בשפופרת משום דליכא חציצה יש להקשות דנמעט זה משום עד שתרגיש בבשרה דהכא יש לתלות ההרגשה בחתיכה ולא בדם שבבקעים כו'. אעכצ"ל דמקרי הרגשה לשניהם בשוה. וכתבתי מזה בתשו' א'. וא"כ גבי זיבת דבר לח נמי נימא הכי דהוי הרגשה למי רגלים והדם בשוה ואיך אומר אלא לאו דלא ארגשה. ואפ"ל דודאי כשהדם עם ליחה לבנה עד"מ או עם חתיכה שניהם באים מהמקור אזי הרגשת זיבת דבר לח שמרגיש בזה עולה לשניהם בשוה. דומיא דחתיכה דפלי פלויי וכמ"ש אאזמו"ר נ"ע בק"א דסי' קפ"ג בהג"ה ולא כהב"י והשב"י. אבל עכ"ז אין מזה קושיא עמ"ש מהרשש"ך גבי אלא לאו דלא ארגישה דהתם המי רגלים אין באים מהחדר כ"א ממקוה השתן והדם בא מהחדר א"כ מה שמרגשת זיבת דבר לח היינו שמרגשת זיבת מי רגלים אינו ענין שיעלה להרגשה להדם הבא מהחדר. ולא שייך לומר שיהי' ההרגשה לשניהן כיון זה בא ממקום זה וזה בא ממקום אחר ע"כ בכה"ג תלינן הרגשת זיבת דבר לח רק במי רגלים אם לא כשמרגשת זיבת הדם בפני עצמו בעודו נמשך מהחדר למעלה ממקום מי רגלים וכמש"ל אות ו' בהג"ה. ומ"מ כ"ז דוחק דאם איתא דזיבת דבר לח נקרא הרגשה א"כ כשרצה להוכיח נגד שמואל מהאשה שעושה צרכיה ואומר אי דארגישה כו' אלא לאו דלא ארגישה לא ה"ל לסתום אלא לפרש ולומר דאע"ג דהכא ע"כ הרגישה זיבת מי רגלים מ"מ י"ל שלא הרגישה זיבת הדם. ומדלא פירש ש"מ דזה אינו הרגשה כלל. ועמש"ל אות ו' דכיון שבהכרח מרגשת זיבת דבר לח א"א להבחין שאין מרגשת שאין זיבת לחלוחית למעלה וא"כ איך אומר אלא לאו דלא ארגישה. ועוד כיון דאומר א"כ עומדת אמאי טמאה והרי בעומדת אמרינן דמש"ה טמאה משום דהדור מי רגלים למקור ואייתי דם. וא"כ כיון דהדור למקור בהכרח מרגשת לחלוחית גם למעלה בעומק. וא"כ איך יתכן אומרו אלא לאו דלא ארגישה דמאחר שמרגשת זיבת דבר לח למעלה הרבה מנקב מי רגלים וא"כ מנלן שלא לתלות הרגשה זו גם בדם הבא מהמקור עם מי רגלים אלו א"ו נ' דהרגשת זיבת דבר לח אינו הרגשה כלל. וכ"ד הגאון מוהר"ר יהודא מילר שהובא תשובתו בשב"י סי' מ"ם שכ' דס"ד סע"ד בד"ה ומ"ש מעלתו משא"כ בנ"ד וז"ל ולדעתי פשוט כמ"ש מעכת"ר בעצמו דהרגשת שזב ממנו כו' לא הוי הרגשה כו' דהרגשת שנפתח המקור לצאת הדם נקרא הרגשה ולא הזבת הדם עכ"ל לענינינו:

קיצור מאות ז' ומאות ח':

זמהרמב"ם והרמב"ן ורי"ו משמע הרגשה זהו זעזוע הגוף וכה"ג. ג"כ משמע פירוש המלות של הרגשה ענין רעש וצער. ומהרשש"ך פליג וס"ל הרגשת זיבת דבר לח נמי נק' שתרגיש בבשרה. והשב"י הקשה עליו מדפריך הש"ס גבי מוצאה דם בהשתנה אלא לאו דלא ארגשה ויש לדחות דס"ל למהרשש"ך דשם שאני דתלינן הרגש זיבת דבר לח במי רגלים. ולא בהדם מפני שהן הרוב:

חהס"ט דחה תירוץ זה משום שי"ל דחשוב הרגשה לשניהן ודומיא הרואה דם בחתיכה דפלי פלויי. ויש לחלק דשם שניהם באים ממקום אחד היינו מהחדר ע"כ ההרגשה עולה להדם כמו להחתיכה. אבל גבי מוצאה דם בהשתנה. שר"ל שהדם בא מהחדר ולא ממקום מי רגלים. א"כ שפיר תלינן ההרגשה במה שמקלח ממקוה השתן ולא בהדם המועט הבא מהחדר ומ"מ כ"ז דוחק. וגם ראי' מעומדת דחיישינן דהדור מי רגלים למקור ואעפ"כ נק' דלא ארגישה מוכח כהשב"י דזיבת דבר לח אינו חשוב הרגשה כלל:

טאחר כתבי דנא ראיתי בדברי כאאזמ"ו הגאון ז"ל במה"ב ד"ה נדה בהג"ה וז"ל ומיהו אפי' לא הרגישה שנזדעזעה גופה רק שהרגישה ביציאת הדם מהמקור דוקא מקרי נמי הרגשה ומש"ה סתמו הרמב"ם וש"פ ולא הזכירו זעזוע הגוף דוקא ואין כאן מחלוקת הפוסקים כלל (אלא די"ל דממילא כשמרגשת ביציאת דם ממקורו א"א שלא נזדעזע הגוף קצת) וז"ש הרמב"ם כמו שביארנו ר"ל רפ"ה דטמאה כשנעקר מן הרחם לבד אף שלא שתת ואין העד מגיע שם וגם אם הי' מגיע אילו בדקה הרי יצא לחוץ ע"י העד א"ו שלא בדקה כלל רק שהרגישה ביציאת הדם מהמקור. ולא דמי לר"פ האשה דהתם מרגשת רק ביציאת מי רגלים לחוץ ומש"ה לא מקרי הרגשה כלל ברפ"ח בגמרא דלא כתשו' שב יעקב עכ"ל. ור"ל דלא כתשו' שב"י שהוכיח משם דהרגשת זיבת דבר לח לא נקרא הרגשה והיינו אף שמרגשת כשזב מן המקור אלא בעינן הרגש הגוף שמזדעזע גופה או מה שנפתח החדר ומוכח לה מדאמרינן רפ"ח אלא לאו דלא ארגשה. הרי אף שמרגשת זיבת דבר לח אינו נקרא הרגשה. וע"ז השיג עליו דאין הנדון דומה לראי' דשם רפ"ח מרגשת זיבת המי רגלים רק למטה מה שזב מהנקב דשתן ולחוץ וזה אינו הרגשה. אבל כשמרגשת זיבת דבר לח מה שזב מהחדר אף שאין כאן הרגשה גדולה דזעזוע הגוף רק הרגשה זיבת דבר לח כיון שמרגשת איך שזב מהחדר שפיר נקרא הרגשה. וזהו ממש ענין הסברא שכתבתי לעיל אות ו' באריכות. ובאמת קשה על חילוק זה במש"ל ססע"י ח' דמאחר דאמרינן רפ"ח אלא לאו דלא ארגשה וקתני עומדת טמאה הרי מבואר דזיבת הלחלוחית לא נקרא הרגשה אף בעומדת ובעומדת אמרינן שם בהדיא הטעם דטמאה משום דהדור מי רגלים למקור ואייתי דם. וא"כ כיון דהדור מ"ר למקור ממש ע"כ מרגשת זיבת לחלוחית גם למעלה בעומק עד דחיישינן דמהמקור ירד דם ממש. וא"כ כיון דמרגשת זיבת דבר לח למעלה ממש בעומק ואעפ"כ נק' זה דלא ארגישה ש"מ דהרגשה אינו כלל ענין זיבת דבר לח אף אם מרגשת שזב ויוצא מהחדר כ"א הרגשה היינו זעזוע הגוף או שמרגשת שנפתח החדר וכמ"ש השב"י ומוהררי"מ ז"ל (הג"ה. ומיהו עפמ"ש בתשו' אחת בדין אשה שבתוך ז"נ זב ממנה שלייאם הרבה ובתוכו טפה דם שי"ל דלגבי הרגשה זו דזיבת דבר לח תלינן שהרגשה זו היא בלחלוחית המי רגלים ולא בהדם הנמצא דהוא מיעוטא ואף בהדור מי רגלים למקור המים דהדור הם ג"כ רבים מטפת הדם דאייתו לכן אם אין הרגש הגוף כ"א הרגש זיבת דבר לח לא נחשב זה הרגשה כלל לגבי הדם ולכן שם ר"ל ואי דלא ארגישה הרגש הגוף דהרגשת זיבת דבר לח לא חשוב הרגשה שם דוקא אבל בזיבת דם לבד י"ל כשמרגשת זיבת דבר לח חשוב הרגשה כן יש ליישב בדוחק. עכ"ה) ועוד אפ"ל בענין אחר דכל שמרגשת שזב מהחדר ממש שפיר נקרא הרגשה. אבל כשאינה מרגשת ממש שזב מהחדר כ"א שמרגשת זיבת לחלוחית אף למעלה בעומק אינו נקרא הרגשה כלל. ועל סברא זה לא יהי' קושיא מהסוגיא דרפ"ח דשם אף שבהכרח הרגישה איך לחלוחית בעומק מ"מ לא הרגישה איך שזב מהחדר ממש לכן שפיר י"ל דכל שהרגישה ביציאת הדם מהמקור נקרא הרגשה וא"כ ס"ל כמש"ל אות ה' לפרש כן דעת תשו' פנ"י סס"י א' ונת' אות ו' דהשב"י חולק ע"ז ג"כ ואאזמ"ו נ"ע ס"ל כהפנ"י. ומיהו לפמ"ש אאזמ"ו נ"ע דכל שמרגשת ביציאת הדם ממקורו א"א שלא נזדעזע הגוף קצת א"כ לפ"ז אפשר גם השב"י מודה בכה"ג:

קיצור. שאאזמ"ו נ"ע ס"ל כשמרגשת ביציאת הדם מהמקור נק' הרגשה אף כשלא נזדעזעה גופה. וא"כ זהו כדעת תשו' פנ"י הנז' לעיל אות ה' דיש לפרש דבריו כן כמש"ש. ונתבאר אות ו' דהשב"י פליג ע"ז. ומ"מ ע"ז ליכא הכרח מהסוגיא דרפ"ח. ולפמ"ש אאזמ"ו נ"ע דכל שמרגיש ביציאת הדם מהמקור א"א שלא נזדעזע הגוף קצת א"כ גם השב"י יודה דנק' הרגשה. אכן אם אין מרגשת ביציאת הדם מהמקור ממש אף שמרגשת שזב ממנה לחלוחית בעומק כותלי בית הרחם אינו נקרא הרגשה אף להפנ"י ואאזמ"ו נ"ע:

יומ"מ לכאורה מוכרח מהסוגיא דרפ"ח שאף שמרגשת זיבת לחלוחית בעומק והרי יש להסתפק שמא זב משקה מהמקור ממש. מ"מ כל שאין מרגשת בבירור שזב מהמקור כ"א שי"ל שזהו מי רגלים דהדור מלמטה למעלה עד סמוך למקור. וכה"ג איזו ענין לא חשוב הרגשה. וא"כ אף שנאמר דהרגשת זיבת לחלוחית מהמקור נקרא הרגשה אף שאינה מרגשת זעזוע הגוף ולא שנפתח החדר. מ"מ היינו כשמרגשת בבירור שזב מהמקור ממש. אבל כשמרגשת סתם זיבת לחלוחית בעומק אינו נקרא הרגשה. וא"כ זהו לכאורה תיובתא להרמב"ם דס"ל שחזקת הדם שבא בהרגשה. וכיון שכן את"ל דהרגשת זיבת הדם מהמקור נקרא הרגשה אף בלי הרגש זעזוע הגוף וכה"ג א"כ כיון שמרגשת זיבת לחלוחית בעומק ה"ל לומר דמסתמא הרגישה זיבתו מהמקור וא"כ איך אומר אלא לאו דלא ארגשה וקתני עומדת טמאה. והרי בעומדת שהרגישה זיבת לחלוחית בעומק י"ל שהדם הנמצא תוך הספל חזקתו בא בהרגשה. אלא לכאורה צ"ל להרמב"ם שזו אינה הרגשה כ"א הרגשה הוא זעזוע הגוף או שהרגישה שנפתח החדר ממש כנ"ל:

ועוד דלמה להתרצן לומר לעולם דארגשה ואימור הרגשת מ"ר היא דהפי' לעולם דארגישה הרגש הגוף ממש כמ"ש הרמב"ם ואפילו הרגיש גופה ונזדעזעה. ה"ל לתרץ באופן קרוב יותר ולומר דאפילו לא הרגישה עומדת שאני כיון דבהכרח הרגישה זיבת לחלוחית בעומק א"כ חזקת הדם שבא בהרגשה והיינו שהרגישה זיבת הדם מהחדר וזהו הלחלוחית שהרגישה בעומק. הגם שיש מפרשים דבאמת ה"ה אם לא ארגישה אמרינן אימור ארגישה וכסבורה הרגשת עד הוא או הרגשת מי רגלים הוא מ"מ זה אינו תירוץ הגמרא דהגמרא דמשני לעולם דארגישה היינו דארגישה ממש כדמוכח מדברי הרמב"ם והרמב"ן שמפרשים גבי האשה שעושה צרכיה ואפילו הרגיש גופה. אלמא דמפרשים לעולם דארגישה כפשוטו שהרגישה ממש. אלא שמסברא ס"ל כן להמשמרת הבית דה"ה שי"ל כן בהיפוך (וכבר כתבתי לעיל ססעי' ה' דמהרי"ו ס"ל בפשיטות להיפך וכ"ד השב"י) אבל הגמרא דהוצרך לתרץ לעולם דארגישה ממש למה הוצרך לזה. הא גבי מי רגלים יש לתרץ בטוב יותר דהא בעומדת בהכרח הרגישה זיבת לחלוחית בעומק. ואין שייך השאלה אי דארגישה או דלא ארגישה מטעם הנ"ל שחזקת הדם שבא בהרגשה בפרט בכה"ג שקרוב הדבר מאד לטעות ולא מהערך דטעות הרגשת עד או סתם מ"ר דלא הדור א"כ משמע או דלא אמרינן חזקה זו ובעינן שתרגיש בבירור שיוצא מהמקור או דזה לא חשוב הרגשה כלל כ"א הרגשת הגוף בעינן כנ"ל. ויש לדחות כמו בבדיקת עד אע"ג דמשני לעולם דארגישה עכ"ז לפי האמת אמרינן לפ"ד כמה פוסקים מסברא דה"ה כשלא הרגישה אמרינן דארגישה וכסבורה הרגשת עד הוא והגמרא משני תירוץ דעדיף לשמואל ה"ה הכא י"ל כן דהגמ' משני תירוץ דעדיף לשמואל לעולם דארגישה ממש כו'. מיהו אינו מספיק כ"כ דהכא גם תירוץ זה עדיף כיון דהרגישה לחלוחית בעומק א"כ קרוב הדבר דהרגישה זיבת הדם מהמקור. אלא שי"ל דא"כ מאי קמ"ל דיושבת טהורה משום דאמרינן שהדם ממי רגלים בא הרי שם בלאו הכי ליכא הרגשה כו'. ע"כ משני תירוץ הפשוט לעולם דארגישה ממש:

קיצור. לכאורה קושיא אם איתא דזיבת דבר לח מהמקור נקרא הרגשה א"כ למה נדחק התרצן לומר לעולם דארגישה. ופי' הרגש הגוף הרי הכא בעומדת בלאו הכי קרוב שהרגישה וחזקת הדם שבא בהרגשה וא"כ מוכרח שאין זה הרגשה או עכ"פ דלא אמרינן חזקת הדם שבא בהרגשה וצריך שתדע בבירור שזב מהמקור. וי"ל דהגמרא דמשני לעולם דארגישה משום שזהו תירוץ טוב יותר דאל"כ מהו הרבותא דיושבת טהורה. אבל לפי האמת י"ל להרמב"ם אמרינן בעומדת שחזקתו שבא בהרגשה:

יאומ"מ ק"ק דא"כ מ"ש הרמב"ם פ"ה הי"ז ואפילו הרגיש גופה ונזדעזעה. הרי כ' בין עומדת ובעומדת בלא"ה קרוב שיש הרגשה. והנה אף שאמרנו דמוכח מהסוגיא דבעינן עכ"פ שתרגיש בבירור שהדם זב מהמקור ואם לאו אע"פ שהרגישה זיבת לחלוחית בעומק נקרא לא ארגשה זהו לפי הקושיא אלא לאו דלא ארגישה כו'. אבל לפי התירוץ דמשני לעולם דארגישה ואימור הרגשת מ"ר הוא וכ' המ"ה דה"ה אי לא ארגישה י"ל דארגישה וכסבורה הרגשת עד הוא א"כ כמ"כ בענין הרגשת דבר לח י"ל אע"ג דלא ארגשה איך שזב מהחדר כ"א איך שזב למטה י"ל דטעתה דבאמת זב מהחדר. וזה הוא מרגשת. אלא דטועה וסבורה שזב למטה. דמאי שנא מטעות דהרגשת עד. משא"כ למ"ד דזיבת דבר לח אינו נקראת הרגשה כלל לא שייך לומר כן. ואפ"ל דכיון דבלא"ה השב"י ומוהררי"מ ס"ל דהרגשת זיבת דבר לח אף מהמקור אינו נקרא הרגשה כלל. וכ"מ פשט לשון הרמב"ם והרמב"ן גם הסוגיא לפי פשט אלא לאו דלא ארגישה משמע קצת יותר כן. וראיתי אח"כ כן בק"א דאאזמ"ו נ"ע סי' קפ"ג בהג"ה המתחלת ע"ש בר"ן וז"ל אלא הא דפריך אי דארגשה כו' היינו הרגשת הגוף ממש כמ"ש הרמב"ם ורמב"ן שם עכ"ל. א"כ אף שנחמיר כסברת הפנ"י ואאזמו"ר הגאון נ"ע במה"ב בהג"ה המתחלת ומיהו ה"ה. דהרגשה שזב מן המקור נמי חשוב הרגשה. היינו כשמרגשת שזב מהמקור אבל אם מרגשת זיבת לחלוחית למטה שנחוש דילמא טועה. ודאי אין לחוש. מיהו במרגשת זיבת לחלוחית בעומק י"ל שיש לחוש לדבריהם אף שאין מרגשת ממש שמהמקור הוא דהא בכה"ג הדבר קרוב לטעות:

קיצור. מ"מ מהרמב"ם ומהגמרא אלא לאו כו' משמע יותר דזיבת דבר לח אינו נקרא הרגשה. ע"כ כשמרגשת זיבת דבר לח למטה אין לחוש שמא היא טועה ומהמקור זב. ובמרגשת זיבה בעומק צ"ע:

וראיתי בשו"ת נו"ב חי"ד סנ"ה ומאי ניהו הרגשה כו' נלע"ד כו' בבשרה והרי האי בשר לאו על בשר המקור כו' ואיך נימא שבעינן שתרגיש פתיחת המקור כו' אע"כ לא בעינן רק שבשרה ירגיש זיבת הדם כו' הוכחה לזה כו' דם הנמצא בפרוזדור ספיקו טמא היכי דמי אי דארגשה פתיחת המקור כו' א"ו דלא בעינן כלל הרגשת המקור אלא הרגשת זיבת דבר לח בבשרה ובזה א"א להבחין אם מן המקור או מן העלייה עכת"ד. והחוו"ד רס"י ק"צ כ' על דבריו וז"ל ומשמע מדבריו דאפילו במרגשת שדבר לח זב בפרוזדור אפי' לא הרגישה בשעה שזב ג"כ ממקורה מקרי הרגשה והוא תמוה עכ"ל ולעיל מיניה אמנם נראה דבעינן שתרגיש שזב ממקורה דאם לא הרגישה שזב ממקורה רק שמרגשת שזב בפרוזדור נראה דטהורה כיון שבשעה שנפל מהמקור לפרוזדור לא הרגישה ורחמנא טהריה לדם שבא שלא בהרגשה מאין יתחיל הטומאה בפרוזדור עכ"ל ואיני יודע מנין החליט שדעת הנו"ב דאפילו לא הרגישה בשעה שזב מן המקור כו' דהא כ' ובזה א"א להבחין אם מן המקור או מן העלייה. א"כ עכ"פ הרגיש זיבתו מלמעלה בתחלתו אלא שאינו מבחין אם זה מן המקור או מן העלייה. ובגוף דברי הנו"ב הנה ראייתו מבבשרה אינה ראיה כלל. דמה שהחליט דבבשרה היינו רק מן השיניים ולחוץ שם לבד נקרא בבשרה אינו מוכרח כלל דמדוע נאמר כן. הלא פי' בבשרה בתוך בשרה אע"פ שלא יצא עדיין לחוץ. א"כ מבין השיניים ולחוץ נקרא תוך בשרה. א"כ גם למעלה ממנו נקרא בשר. וזכר לדבר שהאשה נקראת בשר ע"ש בשר מבשרי. וגם מ"ש אשר בשר חמורים בשרם ביחזקאל כ"ג כ'. מוכח בגמרא פ"ה דנדה דמ"ה ע"א דקאי על הרחם והחדר של המצרים שהוא כבשר חמורים שאע"פ שהאשה מתעברת רק בת י"ב שנה ויום א' הם מתעברים בני שש ושבע שנים להיות בית ערותם בשר חמורים. והעיבור הוא תוך החדר ממש שהוא האם הוא המקור. א"כ מוכח דהחדר עצמו נקרא בשרה והא דאינו מטמא עד מבין השיניים ולחוץ היינו דכתיב דם יהיה זובה בבשרה. שיזוב קצת בתוך בשרה ממקום למקום. והם קבלו שכל שעדיין הוא תוך בין השיניים אין זה נקרא זובה כי עדיין הכל סמוך ממש למקור עד שזב מבין השיניים ולחוץ שהרי הזב ובעל קרי אינן מטמאין כלל עד שיצא טומאתן לחוץ. ובנדה ילפינן דמטמאה בפנים ג"כ אבל היינו שיהיה זב קצת. לכן כל שלא יצא חוץ לבין השיניים אין זה נקרא זוב בבשרה. אבל לעולם גם בין השיניים והרחם הכל נקרא בשרה. וז"ש יהיה זובה בבשרה פי' שיזוב מהרחם עד מחוץ לבין השיניים וזהו נקרא שזוב בבשרה ממקום למקום. וכיון שכן אינו מוכרח להוכיח דהרגשת בית החיצון נקרה בבשרה. מאחר דהכל נקרא בשרה א"כ י"ל הרגשת הגוף בעינן כמו בבעל קרי אע"ג דאין מטמא עד שתצא טומאתו לחוץ עכ"ז ההרגשה שצריך הוא הרגשת כל גופו:

קיצור. הנ"ב הוכיח מבבשרה דהרגשת בית החיצון מה שזב בו נק' בבשרה. ואין זה ראיה דגם החדר נק' בשר אלא מדכתיב זובה בבשרה. שיזוב ממקום למקום בתוך בשרה. ע"כ אין מטמא עד שיצא לבית החיצון. ומ"מ גם להנ"ב י"ל דבעינן שירגיש בתחלת ירידתו לבית החיצון:

יבוהן אמת שמצאתי סברא זו דהנ"ב ג"כ בדברי אאזמו"ר הגאון נ"ע וז"ל בקו"א דסי' קפ"ג. וגם אפשר לומר דס"ל להתוס' דלא בעינן שתרגיש הדם ביציאתו מן המקור (הג"ה. ר"ל כיון דהתוס' לא ס"ל דסמכינן אהא דכסבורה הרגשת עד הוא לחזקה ודאית כהרמב"ם. וא"כ קשה לדבריהם איך יפרשו המשנה פ"ב נמצא בפרוזדור כו' שחזקתו מן המקור הא נמצא משמע שלא הרגישה כשירד מן המקור וא"כ אף אם חזקתו מהמקור אמאי טמא ודאי ע"כ אומר שי"ל דלהתוס' מה שמרגשת כשהדם בפרוזדור נמי חשוב הרגשה וכ"ה ממש בנו"ב סי' נ"ה אלא דלהנ"ב משמע הרגשת כשזב לתחלת בית החיצון. ולאאזמו"ר נ"ע משמע אף כשמרגשת אח"כ כשהוא באמצע בית החיצון וכה"ג חשוב ג"כ הרגשה. עכ"ה). כמשמעות הרמב"ם רפ"ט. (הג"ה ר"ל דשם כ' אין האשה מתטמאה מן התורה בנדה או בזיבה עד שתרגיש ותראה דם יוצא בבשרה. ומדכתב שתרגיש ותראה ואח"כ שיצא בבשרה. משמע דהרגשה היינו עקירת הדם מן המקור שהוא קודם שיצא בבשר בית החיצון ואי אפילו הרגשת בית החיצון מהני א"כ היציאה קדמה לההרגשה. עכ"ה). ופ"ה הי"ז (הג"ה שכתב ואפי' הרגיש גופה ונזדעזעה וכ"כ הרמב"ן בהלכותיו פ"ג ה"ח. ומיהו מ"ש הרמב"ן רפ"ד עד שתרגיש בשעה שהדם יוצא בבשרה זה סובל גם את"ל הרגשת בית החיצון נק' הרגשה. עכ"ה) ורמב"ן ומהרא"י בתה"ד הובא ב"י וש"ע סי' ק"צ (שכתב שהרגישה שנפתח מקורה להוציא דם. עכ"ה) אלא דאף הרגשת בית החיצון מטמא דהא מבבשרה ילפינן לה דהיינו בית החיצון (הג"ה. זהו כסברת הנ"ב סי' נ"ה וכבר השבתי ע"ז לעיל אות י"א וגם כתבתי לעיל אות ז' דלשון הרגשה שנזכר בכתוב מורה התפעלות וצער ולא שייך זה כלל על הרגשת זיבת לחלוחית מה שזב בבית החיצון. עכ"ה) וכ"מ מלשון סה"ת וסיעתו גבי מכה שמרגשת שהדם נופל מהרחם משמע שר"ל מבית החיצון (הג"ה. דז"ל סה"ת סי' צ"ב ודין אשה שיש לה מכה באותו מקום ואינה יודעת אם מוציאה דם אם לאו. אם בודקת עצמה באותו מקום ומצאה דם אם אם מרגשת כשנופל הדם מן הרחם טמא ואינה תולה במכה כו' אמנם כל כתמים שתמצא בבגדיה טהורים עכ"ל. ועד"ז כ' בסימנים סי' צ"ב ואם מרגשת שיש לה מכה באותו מקום ואינה יודעת אם מוציאה דם אם יש כתם על בגדה תולה בה וכשר כו' אבל אם בודקת א"ע באותו מקום ומוצאה דם או מרגשת שהדם יוצא מן הרחם טמאה ואין לתלות במכה עכ"ל. מדלא התיר רק בכתם ש"מ פי' מרגשת כשנופל הדם מן הרחם היינו מה שנופל מבית החיצון לחוץ ממש ר"ל מה שנופל מסוף כותלי בית הרחם לחוץ ממש. אלמא דזה הוי דאורייתא משום דמה שמרגשת בנפילתו מסוף כותלי בית הרחם ולחוץ נמי חשוב הרגשה. ועוד נ' ראיה דפי' מרגשת כשנופל הדם מן הרחם דנקט סה"ת היינו מסוף כותלי בית הרחם לחוץ דא"א לפרש דמרגשת שנפתח המקור דא"כ כשהמכה בבית החיצון איך תתלה בה אפי' ידועה שמכתה מוציאה דם מאחר שהרגישה שנפתח החדר וכדפריך בגמ' רפ"ח. מיהו אפ"ל דכמו דמתרץ שם לעולם דארגישה ואימור הרגשת מ"ר היא ה"נ גבי מכה י"ל כן דכשידוע שמוציאה דם טהורה אע"ג דארגישה שנפתח החדר עכ"ז י"ל אימור הרגשת יציאת הדם מהמכה הוא וכמו דאמרינן אימור הרגשת עד הוא. עכ"ה) דמקרי רחם בגמ' רפ"ק (הג"ה. דף ג' סע"א גבי כותלי בית הרחם העמידוהו וברש"י במשנה ראשונה דמכילתין ובתוספות רפ"ט דנ"ט ע"ב בד"ה האשה דאפי' בעומדת שאין רחמה נפתח. ובהרא"ש שם סי' א' שאין רחמה נפתח שיוכלו מי רגלים לצאת להדיא עכ"ל. וידוע דנקב מי רגלים הוא למטה קרוב לסוף כותלי בית הרחם. א"כ מ"ש שאין רחמה נפתח שיוכלו מי רגלים לצאת להדיא כוונתו פתח בית החיצון מה שפתוח לחוץ ממש לזה הוא קורא רחמה נפתח. מיהו בגמ' דשבת פרק מפנין דקכ"ח סע"ב נפתח הקבר פרש"י בית הרחם היינו דוקא החדר ממש. וכן ויפתח ה' את רחמה בפ' ויצא. וה' סגר רחמה בשמואל א' וכן פטר כל רחם ודאי הפירוש על החדר ממש מקום שהולד שם בעיבור ומ"ש בגמ' רפ"ק דנדה כותלי בית הרחם. הרי לא נקראו רחם. כ"א כותלי בית הרחם. ור"ל כותלים המשמשים לבית הרחם. וכמו פרוזדור ובית שער לחדר. ואעפ"כ הסה"ת נראה שקורא רחם לבית החיצון כמו בתוס' והרא"ש רפ"ט. עכ"ה). ובתוספות ורא"ש רפ"ט עכת"ד. והנה לדבריו אף עובי כותלי הרחם מבחוץ קרינן בהו בבשרה בעוביים כמו בחללם כמש"ש סד"ה ולפ"ד הרמב"ם ורמב"ן. אבל לפע"ד שחזר בו לגמרי מסברא זו דהרגשת בית החיצון נקרא הרגשה מדכתב שם בהג"ה המתחלת ע"ש בר"ן וז"ל ומיהו א"כ מאי פריך ברפ"ח ואי דארגישה כו' הא ודאי ארגישה מי רגלים עם דם דדמי לחתיכה דפלי פלויי כו' ואין לומר כו' דהא הוא בענין דהדור למקור. (ועמ"ש מזה לעיל אות ח') אלא הא דפריך ואי דארגישה כו' היינו הרגשת הגוף ממש כמ"ש הרמב"ם ורמב"ן שם עכ"ל. ואף שבמה"ב בהג"ה המתחלת ומיהו ה"ה כ' ולא דמי לר"פ האשה דהתם מרגשת רק ביציאת מי רגלים לחוץ ומש"ה לא מקרי הרגשה כלל ברפ"ח בגמרא דלא כתשו' שב"י עכ"ל הלא סתר סברא זו בעצמו בהג"ה דלעיל שכ' דהא הוא בענין דהדור למקור כנ"ל וכמ"ש לעיל אות ח' והג"ה ההיא היא ג"כ ממה"ב. ועוד ממ"נ הא לדבריו מהא דדייק מסה"ת אף בשמרגשת רק כשנופל מסוף כותלי בית הרחם לחוץ נק' הרגשה וא"כ מאי פריך רפ"ח ואי דארגישה כו'. ע"כ העיקר נ' כמ"ש לעיל אות ח' ואות ט' ותחלת אות י"א. וסה"ת י"ל דס"ל שא"צ הרגשה כלל וכמו שפירש רש"י ברב אשי דנ"ח ע"א:

קיצור. שמצאתי סברא זו דהנ"ב סי' נ"ה בק"א מאאזמו"ר נ"ע ושהוכיח כן מסה"ת סי' צ"ב ולדבריו נראה שגם כשמרגשת רק כשנופל הדם מסוף כותלי בית הרחם לחוץ נק' ג"כ הרגשה. אכן נ' שאח"כ חזר בזה וס"ל דהעיקר שהרגשה הוא הרגש הגוף. או עכ"פ כשמרגשת ביציאת הדם מהמקור וכמש"ל אות ט' בשמו: