סימן ס

אסימן ס

ע"ד האווזות המצויים במדינתכם ואוכלים אותם רוב אנשי מדינתכם והיינו שחרטומיהן שחורים ועם עוד איזה שינויים קצת מאווזות שלנו ומ"מ אינן אווזות הבר הנק' ווילדע גענז. וכן הנקראים קיטאייסקע גענז [ע' מפתח]. מקודם נציע השטות בסוגיא דנשר. שנינו במשנה פא"ט (דנ"ט ע"א) וכל שיש לו אצבע יתירה. [וזפק] וקורקבנו נקלף. ויש בזה ב' פירושים. הא' שטת רש"י בגמרא (דס"ה ע"א) עמש"ש בברייתא בידוע שהוא טהור. שכתב וארישא סמיך כו' ואם אינו דורס ויש לו עוד שלשה סימנין כו' והביאו כן בשמו התוספות דף ס"א ע"א ד"ה כל שיש. ודס"ב ע"א ד"ה מפני. דארישא סמיך כו'. ולא נתיר בשלשה סימנין הללו כו'. הב' שטת ר"ת הנז' בתוספות שם ושם דלאו ארישא סמיך אלא כל שיש בו שלשה סימנין הללו של טהרה בידוע שאינו דורס וטהור וא"צ לבדוק בסימן של דריסה. והנה רש"י ור"ת שניהם שוין בזה דבכל עשרים עופות הטמאים יש שלשה סימנין של טהרה. רק לפר"ת א' מהן אינו דורס ושני סימנין בגופו ולכן כל שיש לו שלשה סימנין בגופו ודאי אינו מעשרים עופות הטמאים וא"כ הוא ודאי עוף טהור ובודאי אינו דורס. אבל לפירש"י י"ל ששלשה הסימנין שבעשרים עופות הם שלשה סימני טהרה בגופו אצבע יתירה וזפק וקורקבנו נקלף רק שדורסין ולכן א"א להתיר עוף שיש לו ג' סימנין בגופו עד שיוודע בבירור שאינו דורס. דאל"כ י"ל שהוא מעשרים עופות הטמאין. כ"כ התוספות ד"ה מפני הנ"ל. וכ"כ הרשב"א בחידושיו דף ס"א ד"ה וכל שיש לו וז"ל נמצא עכשיו דמתוך דבריו אנו למדין דשלשת סימנין הנוהגין בעשרים עופות הן אצבע יתירה וזפק וקורקבנו נקלף ולפיכך עוף הבא בשלשתן אסור עד שיתברר שאינו דורס עכ"ל. ובאמת שכן משמע ג"כ מדברי ר"ח שהביאו התוספות דס"ב ב' שכ' כגון שיש באלו עשרים זפק וקורקבן נקלף ואצבע יתירה אבל דורסין ואוכלין כו' עכ"ל. אלא שהתוספות כתבו שר"ח לא כתב כן אלא לסימן בעלמא. וכ' בספר אשל אברהם פא"ט רס"י ל"ו. שמדברי התוספות דס"א ע"ב סד"ה מכדי שכתבו ופי' הקונטריס עיקר והכריח דס"ל להתוספות גם בזה פירש"י עיקר דסימן החדש שאינו בעשרים עופות הוא סימן שאינו בגופו דהיינו אינו דורס ובזה אני מתמיה על הפוסקים שכולם תפסו עיקר כדברי תוספות דהיינו פר"ת די"ט עופות ועורב אינם דורסים. ובאמת לפמ"ש התוס' דפירש"י עיקר דילפינן מחדש ע"כ גם בזה פירש"י עיקר די"ט עופות ועורב דורסים עכ"ל. והנה התוספות דס"ב א' שם כ' כפי' הקונטרוס כו' ולא כפר"ת כו'. ומ"ש אח"כ ומיהו אין הלשון משמע כן. הנה אדרבה הרי ר"ח כ' קבלנו מרבותינו כי זה הסימן קורקבנו נקלף וכמ"ש הרמב"ם פ"א מהמ"א הי"ט והמ"מ שם בשם הגאונים וכ"כ הראב"ן סי' רס"ח ושא"פ והרי זה לא כפר"ת לא כמ"ש התוס' בד"ה והוא דלא דריס. גם פשט לשון הבא בסימן אחד. משמע סימן שבגופו ולא מה שאינו דורס שזהו רק שלילה ועוד שזה א"א לידע בבירור גמור כמ"ש בגמ' גבי תרנגולתא דאגמא חזיוה דדריס דס"ב סע"ב ואין שייך כ"כ ע"ז לשון הבא בסימן. וכן לשון והוא דלא דריס דוחק לפרש דהיינו הבא בסימן אחד דנקט תחלה. ושוב מצאתי כן להריב"ש סס"י קצ"א גם בכלבו רס"י ק"א בשם בעל העיטור ואי ידעינן ביה דלא דריס טהור בסימן אחד ואי לית ביה שום סימן אע"ג דלא דריס טמא שאין זה סימן טהרה עכ"ל. וכיון שכן כמ"כ פי' הבא בשני סימנין היינו ג"כ בשני סימנין שבגופו וא"כ ממה שלא נסתפקו עליו בי"ט עופות מזה ראיה לשטת רש"י דבהם יש שלשה סימנין בגופן ממש. ומיהו ממ"ש רש"י דס"ב ב' גבי שמונה ספיקות מבואר דגם רש"י מסופק מהו סימן החדש. ושטה ג' היא שטת רבינו משה בר' יוסף שהביאו הרשב"א בחידושיו ובתה"א והר"ן דס"ל ג"כ בחדא כשטת ר"ת דמ"ש במשנה כל שיש לו אצבע יתירה וזפק וקורקבנו נקלף טהור לאו ארישא קא סמיך אלא אז ודאי ידוע שאינו דורס והוא טהור. רק דבזה פליג עליה דס"ל דבי"ט עופות אין רק סימן אחד של טהרה בגופו וכולם דורסים כו' כמ"ש בב"י סי' פ"ב. ועיין בספר המאור להרז"ה כ' ג"כ וז"ל וקבלנו פירושה בג' דרכים ע"ד ג' כתות מן החכמים וע"ש דהאחד שטת רש"י ע"ד שכתבתי לעיל בשם הרשב"א רק מ"מ יש שינוי בפי' עוף הבא בסימן אחד טהור ע"ש. הב' שטת ר"מ בר"י. הג' שטת רבינו יעקב היינו שטת ר"ת דלעיל. ויש דעה ושטה רביעית היינו דעת הרמב"ם לפמ"ש הריב"ש כדלקמן. ונפקותא בין פר"ת ופי' רמב"י לענין עוף הבא לפנינו בשני סימנין של טהרה בגופו וגם ידוע ברור שאינו דורס. א"כ לפי שטת רמב"י ודאי עוף טהור הוא דהא בי"ט עופות ודאי ליכא לספוקי שאין להם רק סימן א' בגופם ובעורב נמי ליכא לספוקי אע"ג דעורב ג"כ יש לו ב' סימני טהרה בגופו. מ"מ הוא דורס וזה כיון שאינו דורס ליכא לספוקי בעורב. וכ"כ בהדיא הר"ן פא"ט לשטת רמב"י וז"ל בא בשני סימנין בגופו ואינו דורס טהור שאין בעופות הטמאין כיוצא בו עכ"ל. אבל לשטת ר"ת וסיעתו יש לומר שהוא מי"ט עופות הטמאים שהם כן. וכ"כ בכנה"ג סי' פ"ב בהגהת הטור אות ז' בשם הדרישה ופרישה עמ"ש הטור ואם הוא בחזקת שאינו דורס ויש לו אחד מג' הסימנים כו' נ"ב דוקא בסימן אחד הא בשני סימנים אסור דאיכא לספוקי בחד מעשרים עופות עכ"ל:

קיצור. שטת רש"י דמ"ש וכל שיש לו אצבע יתירה וקורקבנו נקלף טהור ארישא קאי דהיינו בידוע שגם כן אינו דורס וכ' התוספות דס"א ע"ב סד"ה מכדי שפירש"י עיקר. הב' שטת ר"ת דלאו ארישא סמיך אלא כל שיש בו שלשה סימנין של טהרה בידוע שאינו דורס וטהור וא"צ לבדוק בסימן של דריסה וכ"כ הרשב"א בחידושיו דס"א ע"ב לשטת ה"ר משה בן יוסף. רק בחדא פליג רמב"י על ר"ת והוא דס"ל דבכל הי"ט עופות אין רק סימן אחד של טהרה ור"ת ס"ל דיש להן שלשה סימנים שנים בגופן וסימן שלישי שאינו דורס. ויש עוד שטה רביעית והוא הריב"ש בשם הרמב"ם כמשנ"ת לקמן סעיף ג'.והנה עוף הבא לפנינו בשני סימנין של טהרה בגופו וגם ידוע ברור שאינו דורס א"כ לשטת רמב"י ודאי עוף טהור הוא אבל לשטת ר"ת י"ל שהוא מי"ט עופות הטמאים:

באך אם אחד משני הסימנים שבגופו הוא קורקבנו נקלף אז י"ל שגם לשטת ר"ת יש להתיר לפמ"ש התוספות דס"ב ע"ב ד"ה מאי ספיקייהו דקורקבנו נקלף הוא סימן החדש שאינו בי"ט עופות הטמאים. וכן פי' קבלת רבינו חננאל. ועפ"ז כתבו ויש להתיר כל עוף שקורקבנו נקלף וסימן אחר עמו כו' עכ"ל. והיינו ודאי אף אם סימן האחר הוא מה שאינו דורס. וכ"ש בקורקבנו נקלף וסימן אחר בגופו וסימן שלישי שאינו דורס כו' וזה אף לשטת ר"ת כן. אך אח"כ הקשו ע"ז מעוף שקורין קוונא כו' יעו"ש. ונטו לומר דזפק הוא סימן החדש. ומ"מ בפסקי תוספות סעיף ק"ע קע"א פסקו כן דעוף שקורקבנו נקלף ועוד סימן אחר טהור וכ"כ בסה"ת סי' כ"ו וז"ל ונראה למורי רבינו דעוף הבא לפנינו וקורקבנו נקלף ביד בלא דוחק וגם סימן אחר שעמו שטהור אע"פ שאינו מכיר שום עוף שבעולם דסימן רביעי שאין בי"ט עופות טמאים משמע (לשום) [לפום] פשטא דשמעתא דהיינו קורקבנו נקלף כו' עכ"ל. וכ"פ בסימני סה"ת שם. אך בהגמי"י פ"א מהמ"א אות מ"ם נראה שגם ר"י לא סמך ע"ז למעשה וכ"פ באגודה וז"ל ופר"י קבלה דקורקבנו נקלף ביד הוי סימן החדש לכן כל עוף דקורקבנו נקלף ועוד אחד מן הסימנים טהור מותר. אכן שאר גאונים אסרו לכן לא יאכל עוף אלא במסורת עכ"ל:

קיצור. אך אם משני הסימנים שבגופו הוא קורקבנו נקלף יש להתיר לשטת ר"ת אם ידוע שאינו דורס וגם כ' כמה פוסקים דבסימן שקורקבנו נקלף עם עוד סימן אחד בגופו יש להתיר דבודאי ג"כ אינו דורס וכ"ש כשידוע ברור שאינו דורס וסימן בגופו דקורקבנו נקלף הוא טהור. וסיים האגודה אכן שאר הגאונים אסרו לכן לא יאכל עוף אלא במסורת:

גוכ"ז להלכה. אבל למעשה פסק הרשב"א בחידושיו ובתה"א והרא"ש כרש"י וז"ל ומ"מ מתוך שרבו בזה הסברות אין לסמוך בעוף הבא לפנינו בלא ארבעה סימני טהרה לאוכלו אלא במסורת. וכ"כ רש"י ז"ל כו' עכ"ל. הרי בעי מסורת או ארבעה סימני טהרה דהיינו שיהיה ידוע בבירור גם הסימן הרביעי שאינו בגופו והוא מה שאינו דורס אבל על שלשה הסימנים שבגופו לבד אין לסמוך ולומר שבודאי גם אינו דורס. וזהו שלא כדעת ר"ת ושלא כדעת רמב"י. וגם לא כמ"ש התוס' דקורקבנו נקלף או זפק הוי סימן החדש אלא כמ"ש רש"י דחיישינן דאינו דורס הוא סימן החדש. וכן מסיק הרא"ש בפא"ט סס"י נ"ט. ולפמ"ש הריב"ש סי' קצ"א גם הרמב"ם ס"ל כן משורת הדין הגמור שהרי כ' שדעת הרמב"ם שרוב שאר עופות טמאים יש להם שלשה סימנין בגופן אבל דורסין ומיעוטן אין להם כ"א סימן אחד של טהרה כו' עכ"ל יעו"ש. וא"כ לפ"ז י"ל שגם דעת ר"ח כן כמ"ש בהדיא התוספות דס"ב ע"ב משמו. אלא שהתוספות הכריחו דלסימן בעלמא כ"כ משום דפירשו דבריו דקורקבנו נקלף הוא סימן החדש. אבל להרמב"ם א"א לומר כן מאחר דס"ל שרוב שאר עופות טמאין יש להם שלשה סימנים בגופן כו'. א"כ קורקבנו נקלף אינו סימן חדש כלל. ואעפ"כ גבי עוף הבא בסימן אחד הביא קבלת ר"ח דהיינו דוקא קורקבנו נקלף. וע"כ אינו מטעם דהוא סימן החדש. א"כ גם לר"ח י"ל כן וא"כ א"צ כלל לומר דלסימן בעלמא כ' ר"ח שהי"ט עופות טמאין יש להם א"י וזפק וקורקבנו נקלף אלא דלקושטא דמלתא כ"כ משום דס"ל כרש"י והרמב"ם. וכן מסיק התוי"ט בדברי חמודות פא"ט סס"ק ש"ך וז"ל ויצא לנו דאף להרמב"ם אפילו בא בשלשה סימנים שבגופו אין להכשיר כל שספק לנו אם הוא דורס עכ"ל. וכבר כתבתי שגם באגודה פסק כן וכ"מ בהגמי"י. וכן מסקנת רבינו ירוחם נט"ו אות כ"א וז"ל ויש שפסקו שאין לנו לאכול שום עוף שאין אנו בקיאין דשמא דורס ולפיכך אין לאכול אפי' יש בו כל השלשה סימנים בגופו אלא במסורת אבותינו שהוא טהור וכן עיקר דאפילו יש בו כל שלשה סימנים בגופו חיישינן שהוא מכ' עופות טמאים המנויים בתורה כו' עכ"ל. וכן פסק הטוש"ע סי' פ"ב ססע"י ב' ואע"פ שיש לו ג' סימנים אלו אין לאוכלו כו' ע"ש. וכ"כ בכנה"ג בהגהת הב"י אות י"א דלענין הלכה קיי"ל כרש"י וכ"כ באות כ"ו. ועיין ביש"ש פא"ט סי' קי"ג. נראה מדבריו שריב"ם עומד ג"כ בשטת רש"י אלא שהוא ז"ל דחה דבריהם ואנו אין לנו אלא דברי הש"ע גם הכה"ג אות ל"א כ' שהאחרונים חלקו על רש"ל שכבר נפסקה ההלכה כרש"י. ועיין בפרי תואר הקשה קושיות רבות על פי' הר"מ בר"י שמחמתו נטו הרשב"א ודעימי' מפרש"י והוא ז"ל הרבה להקשות על פירושו וסיים וז"ל ומסתברא דלא שבקינן גירסת הגאונים ואזלינן בתר שטה שלא נמצאת אלא בדברי רמב"י וכבר ידעת דדברי הגאונים דברי קבלה עכ"ל. גם הרז"ה בספר המאור הקשה על פי' רמב"י ולא קבל פירושו יעו"ש. וס"ל ג"כ כרש"י ור"ת דעשרים עופות טמאים יש להם ג' סימני (טומא') [טהרה] אלא דס"ל כשטת ר"ת ולא כשטת רש"י. והנה על שטת ר"ת הקשה היש"ש סי' קי"ג טובא דא"כ לפי דבריו שהג' סימנים אשר הם בעשרים עופות טמאים הנ"ל אחד מהם אינו דורס וזהו תימא שיהיו כולם אין דורסין וחכמי המשנה שאמרו כל עוף הדורס טמא לסימנא לא קאי אלא אמיעוטא דמיעוטא ועוד הרי נץ הכתוב בתורה דורס ואף א"ת שאין אנו יודעין מהו נץ הלא חכמי המשנה זכרוהו דרוסת הנץ ודרוסת הגס. ועוד רוב עופות הטמאין דורסין עכ"ל. ולכן הוא ז"ל פסק כשטת ר"מ בר"י וכבר נתבאר שהאחרונים הקשו טובא על שטת זו ג"כ. א"כ מחוורתא כשטת רש"י או כשטת הרמב"ם. והפרי תואר החזיק שטת רש"י בכל עוז. ועוד דהנה כל מה שהקשו על שטה רש"י זהו מהחוש שבדקו בעופות הטמאים וא"כ אף על פי' רמב"י יש סתירה לפמ"ש התוספות דס"ב סע"ב דעוף שקורין קוונא יש לו ב' סימני טהרה והוא כוס או ינשוף. א"כ זה נגד שטת רמב"י דס"ל דעשרים עופות טמאים אין להם רק סימן אחד דטהרה כו':

קיצור. וכ"ז להלכה אבל למעשה העלה הרשב"א כדעת רש"י שאין לסמוך על עוף הבא לפנינו בלא ארבעה סימני טהרה לאוכלו אלא במסורת. וגם לא כמ"ש התוס' דקורקבנו נקלף או זפק הוי סימן החדש. דבסימן החדש ועוד סימן אחד בין שהוא סימן בגופו בין שהוא מה שידוע ברור שאינו דורס יש להתיר אלא כמ"ש דחיישינן דאינו דורס הוא הסימן החדש ע"כ אין להתיר אלא כמ"ש בשם רש"י כנ"ל. גם לשטת הרמב"ם שהביא הריב"ש בתשו' סי' קצ"א והוא העיקר שעוף הבא לפנינו בשלשה סימנים שבגופו אין להכשיר כל שספק לנו אם הוא דורס. וכ"ה גם דעת ר"ח לפ"ד הרמב"ם. ולא כמו שנדחקו התוספות בשם ר"ח. וכ"מ דעת הגמי"י והאגודה וכ"כ רי"ו נט"ו אות כ"א וכ"פ הטוש"ע סי' פ"ב ססע"י ב'. ואע"פ שמהרש"ל ביש"ש פא"ט סי' קי"ג דוחה דעת רש"י מהלכה ופוסק כשטת הרמב"י הנה הכנה"ג כ' שהאחרונים חלקו על רש"ל וכבר נפסקה ההלכה כפרש"י. והפרי תואר הרבה להקשות על פי' הרמב"י. והחזיק שטת רש"י בכל עוז. גם הרז"ה בספר המאור הקשה על שטת הרמב"י. ועל שטת ר"ת הקשה היש"ש טובא:

דומעתה נבוא נידון הסימן שאינו דורס שמחמתו כ' רש"י דס"ב סע"ב ד"ה דחזיוה דדרסה ואכלה דעוף הבא לפנינו י"ל שמא ידרוס כו' ואין עוף נאכל לנו אלא במסורת כו' והרא"ש פא"ט סי' סמ"ך כתב בשם הרז"ה שכל עוף שחרטומו רחב וכף רגלו רחבה כשל אווז בידוע שאינו דורס וכן מסתבר וראוי לאוכלו אם ימצאו לו שלשה סימנים בגופו עכ"ל. וגם הרשב"א בחידושיו הביאו. אם זהו מוסכם אף לדעת רש"י. וראיתי בכנה"ג בהגהת הטור אות ח' שהפרישה כתב בשם רש"ל דכוונת הרא"ש לומר דאע"ג דלרש"י לא מהני קבלת הרז"ה אפילו בשלשה סימנים משום דהוא ז"ל ס"ל דעוף זה אסור ואין לסמוך על שום סימן אלא בקבלה הרא"ש סובר דבשלשה סימנים בגופו ובקבלת הרז"ה יש לסמוך עכ"ל. אך יש קושיא ע"ז מדברי הרא"ש בתשו' כלל כ' סי' כ' שנראה מפורש דאסר אף בשלשה סימנים בגופו ובקבלת הרז"ה כמו שאבאר. דהנה רבינו ירוחם נט"ו לאחר שהביא דברי הרא"ש שיש לסמוך על קבלת הרז"ה באופן אם נמצאו ג' סימני טהרה בגופו כתב ולפיכך זה הסיגוניא המקננת בבתים הגבוהים היא טהורה שיש לה כל סימני טהרה כמו אווז ממש. וגם כף רגלה רחב כמו אווז וידוע שאינה דורסת וקבלתי שהוא עוף טהור וראיתי כמה מקומות שנוהגים בו היתר. ויש מקומות שנוהגין בה איסור שסוברים שהיא חסידה הכתובה בתורה. ואין זה טעם כו' עכ"ל. הרי מלשונו נראה שעוף זה יש לו כל סימני טהרה דהיינו שלשה סימנים שבגוף א"י וזפק וקורקבנו נקלף. אף שכתב כמו אווז ממש והאווז אין לו זפק כלל רק שני סימנים בגופו א"י וקורקבנו נקלף כידוע ומפורסם וכמ"ש בסה"ת סי' כ"ו וז"ל כגון הני אווזין שאין להם זפק עכ"ל. וכ"כ בכלבו רסי' ק"א וז"ל ואי לא ידעינן אי דריס אע"ג דאית ביה שני סימנים טמא אי לא פשיטא ליה דלאו מין עורב הוא כגון אווזין ומינייהו עכ"ל. הרי דבאווזין אין רק שני סימנין בגופו והוא בשם בעל העיטור. וכמ"ש ג"כ בשו"ת תשואת חן סי' מ"ג שהשיג על הכו"פ ששגג בזה. מ"מ מדנקט כל סימני כו' מוכח שיש לה זפק ג"כ ועוד דאל"כ מהו ענין ולפיכך זה הסיגוניא כו' הרי אדרבה הרא"ש לא סמך על קבלת הרז"ה אלא כשיש לעוף שלשה סימנים בגופו אזי מהני קבלת הרז"ה על סימן הרביעי. משא"כ כשאין לו רק ב' סימנים בגופו אין לסמוך כלל על קבלה זו מכמה טעמים. ואווזות שאני שיש לנו מסורת שהוא עוף טהור והוא האווזא הנזכר בגמרא בדוכתי טובא. א"ו עכצ"ל דס"ל לרי"ו שסיגוניא יש לה ג' סימנים בגופו ומ"ש כמו אווז הוא באמת אינו מדוקדק. וכן הרש"ל ביש"ש סס"י קט"ו הבין בפשיטות דהסיגוניא יש לה שלשה סימנים ע"ש גבי ונפ"מ לעוף שיש לו ב' סימנים כו'. והנה הרא"ש בתשו' כלל כ' סי' כ' אסר עוף הנ"ל וס"ל שזהו החסידה האמורה בתורה. הרי ס"ל שאין לסמוך אף בג' סימנים בגופו ובקבלת הרז"ה. והרש"ל שם תירץ דבריו משום שהרא"ש סובר דתרתי בעינן חרטומו רחב וכף רגלו רחבה שניהם ביחד. אבל בחד מהני אפילו אית ליה ג' סימני טהרה לא סמכינן עלה ולכן הסיגוניאה שאין לה כ"א סימן אחד דכף רגלה רחב אבל אין חרטומו רחב אין לאוכלה. וכ"כ בכנה"ג אות ל"ח בשם הדרישה והל"ח אות שכ"ג והדמש"א (דקס"ו ע"ג). והוא ז"ל עצמו כ' ול"נ דס"ל להרא"ש דלא סמכינן על קבלת הרז"ה אלא בסתם עוף שאינו מוחזק לא לטהור ולא לטמא התם סמכינן אקבלת הרז"ה דמסתמא מהטהור הם אבל בעוף שאנו מוחזקים בו דטמא לא תועיל קבלת הרז"ה לטהרו אלא ע"פ מסורת אחרים הגדולים מאותם שאמרו שהוא טמא עכ"ל הרי עכ"פ קבלת הרז"ה עדיין אינה הלכה פסוקה אף עם ג' סימנים בגופו. ותירוץ דהרש"ל והל"ח הוא נגד משמעות לשון תשו' הרא"ש יעו"ש. ואם היינו אומרים דהסיגוניאה יש לה סימנים רק כמו אווז אז ודאי לק"מ. אך א"כ דוחק גדול דא"כ איך יעלה על הדעת להתירה בלי מסורת ברורה. הא אפילו נחזיק שודאי אינה דורסת הרי א"כ יש לה רק ג' סימנים ולדעת ר"ת כ"ה בכל עשרים עופות טמאים. וגם כבר פסקו כרש"י דבעינן כל ד' סימנים או מסורת כו' וצ"ע. ועיין עוד בכנה"ג אות ל"ד שהביא כמה אחרונים דס"ל דהאו"ה חולק על הרז"ה אף בג' סימנים בגופו והוא ז"ל דחה סברתן:

קיצור. הרא"ש פא"ט סי' סמ"ך כתב בשם הרז"ה שכל עוף שחרטומו רחב וכף רגלו רחבה כשל אווז בידוע שאינו דורס וכן מסתבר וראוי לאוכלו אם ימצאו לו שלשה סימנין בגופו עכ"ל. וכתבו בשם מהרש"ל דכוונת הרא"ש לומר אף שלדעת רש"י לא מהני זה. אך מדברי הרא"ש בתשו' כלל עשרים סי' כ' נ' שאין לסמוך כלל על זה ושי"ל שהוא עוף טמא גמור והיינו החסידה האמורה בתורה והרש"ל תירץ דעוף הסיגוניאה כף רגלו רחבה אבל אין חרטומו רחבה. ומדברי הכנה"ג בשם הדרישה ושאר גדולי אחרונים מובן שקבלת הרז"ה אינו הלכה פסוקה אף שיש לו ג"כ שלשה סימנים בגופו:

הולפע"ד י"ל דהרז"ה לשיטתי' דמפרש דורס ואוכל היינו דורס ואוכל עוף כיוצא בו כו' דומיא דארי דורס ואוכל. וכדפי' ר"ת בתוספות (ד"ס ע"א). ע"כ ע"ז שפיר מסתבר הקבלה שכשכף רגלו רחבה אינו מן הדורסים וכמ"ש הכוזרי מאמר שלישי סי' י"א ושם לצבועים מדת הגבורה וכלי הדריסה והטרוף ושם לארנבת ולאיל כלי הבריחה עכ"ל ופי' הא"נ וז"ל לצבועים העופות והחיות הדורסים הנזונים מן הבשר. וכלי הדריסה כמו הצפרנים והפה והשיניים עכ"ל ע"כ אם כף רגלו רחבה וחרטומו רחב י"ל שזה אינם כלים הראוים לדריסה. ולכן באה הקבלה שעופות אלו שחרטומם רחב וכף רגלם רחבה אינן דורסים. ר"ל שאינן דורסים העופות. שאין להם כלי הדריסה. אבל לפמ"ש רש"י בפי' דורס ואוכל הנזכר בסימני עופות טמאים שאינו כלל דריסה הנ"ל. כ"א כמ"ש (דס"ב ע"א) ונ"ל שכל עוף הנותן רגלו על האוכל ומחזיקו ברגלו שלא ינוד ולא ינטל כולו אצל פיו הוא דריסה וכן דרך העורבים שגדלים בבתים שקורין קוקואה עכ"ל. א"כ לפ"ז אף אם כף רגלו רחבה י"ל שאינו ראיה כלל שלא יתן רגלו על האוכל כו'. והנה בפי' המשניות להרמב"ם משמע ג"כ כפי' רש"י וז"ל דורס הוא שיתן ידו על הדבר שהוא אוכל ואח"כ אוכל ממנו וכן עושין כל בע"ח שהם טורפים עכ"ל. הרי מבואר בלשונו דדורס הנז' כאן הוא רק שיתן ידו על דבר שהוא אוכל. ולא שדורס בעל חי ממש. וכן פי' הרע"ו ברטנורה. אלא שמ"מ נראה מלשון הרמב"ם שזהו מנהג בע"ח הטורפין. והנה בכנה"ג בהגהב"י אות ב' כ' וז"ל וכתבו ב"ח ודמש"א דמ"ש רש"י במשנתינו הדורס האוחז בצפרניו וכו' אין פירושו שאוחז המאכל בצפרניו ומגביה בפיו מן הקרקע מה שאוכל אלא הכי פירושו אוחז בצפרניו ומגביה קצת בצפורניו מן הקרקע מה שאוכל ומגיעו לפיו ואין צפור טהור עושה כן עכ"ל. ולפע"ד דבריהם אלו הם נגד פירש"י בגמרא (דס"ב ע"א) הנ"ל שכתב בפי' ולא ינטל כולו אצל פיו. דמזה משמע שמגביה בפיו מן הקרקע מה שאוכל הפך דבריהם. ועיין בהגמי"י אות יו"ד נראה דנוטה ג"כ לפרש"י בענין דורס. וכ"כ בכלבו סי' ק"א בשם הראב"ד וז"ל ולשון הראב"ד ז"ל בענין הדריסה אני קבלתי עוף הדורס ברגלו מה שהוא אוכל בין חי בין מת ואפילו ירקות ה"ז דורס וטמא. והעורב והעטלף עוזרים זה הפירוש שאין מכין שום עוף חי והם בכלל הדורסים וזה כמו שפירשו כל עוף שנותן רגלו על האוכל ומחזיקו ברגלו שלא ינטל כולו אצל פיו דריסה היא כמו שעושה העורב שקורין קוו"ה. ואי אפשר לפרש דורס בעוף שמטיל ארס לפי שהעורב ורוב המנויין בפרשה אין להם ארס עכ"ל. והנה הב"י לא הביא מהעומדים בשטת רש"י בפי' הדורס ואוכל שום פוסק כ"א שדחו דבריו. אבל לפמ"ש שהרמב"ם והראב"ד והגמי"י עומדים בשטתו ודאי יש לחוש מאד לשטה זו גם הפמ"ג במשבצות סק"א כ' שיש לחוש בפי' הדורס ואוכל לכל הפירושים א"כ עפ"ז יש ליתן טוב טעם לדעת הרמ"א בש"ע ס"ג דס"ל שאין לסמוך אפילו על ג' סימנים בגופו עם קבלת הרז"ה ושאין לשנות והיינו משום שי"ל שקבלת הרז"ה אינו מוציא מספק דורס ואוכל דשטת רש"י. וכן הבין הט"ז סק"ד דרש"י לא ס"ל הא דהרז"ה. וכן פי' במשבצות שם:

קיצור. אפ"ל דהרז"ה לטעמיה דפי' כל עוף הדורס דומיא דארי דורס ואוכל שדורס בעל חי. וא"כ כשכף רגלו רחב וחרטומו רחב אין לו כלי הדריסה. וא"כ זהו ראיה שאינו דורס. אבל רש"י מפרש דורס שנותן רגלו על האוכל ומחזיקו ברגלו שלא ינוד ולא ינטל כולו אצל פיו. וכ"כ בכלבו בשם הראב"ד. א"כ גם כשכף רגלו רחבה וחרטומו רחב יכול לעשות כן:

ווהנה בתשו' צ"צ סי' כ"ט נשאל על אווזות הבר כו' והעלה להחמיר ע"פ דברי או"ה כלל נ"ו סי' י"ח שכתב ואפילו במקצת אווזות ובר אווזות כו' יש לחוש שמא הן מהי"ט עופות כו'. והכו"פ סי' פ"ב סק"ט חלק עליו שיש לאוכלן בלי פקפוק. והטעם מבואר באריכות בקונטרס פני נשר שלו דכיון שיש להם ג' סימנים בגופו דלרוב הפוסקים סגי בהא אף שלא נודע לנו אם דורס או לא. רק שהרא"ש והרשב"א העלו להחמיר כשטת רש"י ואחריהם נמשכו כל האחרונים. מ"מ כשיש צירוף לזה קבלת הרז"ה בתרתי כף רחבה כשל אווז וחרטומו רחב ודאי יש לסמוך ע"ז. זהו תוכן דבריו. ובתשו' תשואת חן להגאון מ' שמשון זעליג ז"ל הלוי סי' מ"ג השיג עליו יפה מתרי טעמי וז"ל דהנה הדבר ידוע במדינתינו שאין לאווז ובר אווז רק שני סימנין בגופן אצבע יתירה וקורקבנן נקלף. אבל אין להם זפק ומסתמא גם לאווז הבר כן אף שלא בדקנו בהם והנה הכו"פ לא התיר רק כשיש להם שלשה סימנין בגופן. וא"כ ע"כ מה שאנו אוכלים אווזות ובר אווזות שלנו שהם בני תרבות על כרחך הוא ע"פ המסורת. אבל על בר אווזות ואווזות הבר אין לנו מסורת והאיך נתיר אותם אף לדעתו כו'. והנה מכותלי דברי הכו"פ ניכר שלא בדק אווזות הבר כו' והאריך. וסיים וז"ל והנלע"ד ברור דבר אווזות שלנו אין לנו מקום להתיר דמסתמא אין להם רק שני סימנין בגופן וזה לכ"ע אסור עכ"ל. וכבר נתבאר לעיל דסה"ת סי' כ"ו והכלבו בשם העיטור כתבו ג"כ בפשיטות דהני אווזות אין להם רק שני סימנין בגופן. וא"כ בטלה לגמרי כל אריכות הכו"פ בהיתר (הווילדע גענז והווילדע ענטין) דמסתמא אין להם ג"כ רק שני סימנין בגופן. ועליהם אין לנו מסורת שהם טהורים. ואף שגם הם נקראים אווז הבר מ"מ הרי תרנגולא דאגמא הוא מין טמא. הרי אף ששמו תרנגולא עכ"ז הוא מין טמא ועיין בכנה"ג אות ל"א שנשאל על עוף שקורין פאווען והעלה לאוסרו. והביא תחלה מפירש"י ס"פ כל הבשר דקי"ו סע"א גבי רישא דטווסא בחלבא. שפירש"י טווסא פואון. משמע דעוף טהור הוא. ושכן משמע בספ"ה דב"ק (דנ"ה ע"א) ברש"י ד"ה טווס. אבל בפירש"י פא"ט דס"ג ריש ע"א מבואר דדוכיפת שהודו כפות הוא פואון שלבי"א נמצא פואון שלבי"א הוא מין טמא. ולכן חשש שמא מה שאנו קורין פאווען הוא פואון שלבי"א. הרי עכ"פ אף דפואון הוא עוף טהור פואון שלבי"א הוא דוכיפת שבתורה בעופות הטמאים. א"כ כמ"כ אין תימה למ"ד דאווז הבר אינו מין טהור אף שאווזות הוא מין טהור. אך לכאורה היה נראה ראיה מהש"ס פ"ה דב"ב (דע"ג סע"ב) ואמר רבה בב"ח זימנא חדא הוה קא אזלינן במדברא וחזינא הנהו אווזי דשמטי גדפייהו משמנייהו כו' אמינא להו אית לן בגווייכו חולקא לעלמא דאתי כו' משמע דפשיטא ליה שהן טהורים. ומסתמא אווזות שבמדבר הן אווזות הבר כדאמרינן פא"ט (דס"ב ע"א) גבי פרס ועזניה דליתנהו בישוב ופירש"י אלא במדברות. וכדאיתא ג"כ בפרק שירה אווז הבר המשוטטת במדבר כשרואה את ישראל עוסקין בתורה אומרת שיר קול קורא במדבר פנו דרך הוי' וי"א שזה שיר של עורב ועוד אומר עורב מי יכין לעורב צידו כו'. באיוב ל"ח מ"א. אבל האווז אומר שירו לו זמרו לו שיחו בכל נפלאותיו והוא בדברי הימים א' ט"ז ט'. עכ"פ נ' דאווז המשוטטת במדבר היא אווז הבר וא"כ כיון דפשיטא ליה לרבב"ח דהן טהורים ומותרים באכילה מוכח דאווז הבר מין טהור הוא. ועוד היה נ' טעם דהנה בלא"ה כיון שיש להם אצבע יתירה וקורקבן נקלף וגם כף רגלם רחבם וחרטומם רחב אשר להרז"ה הוי סימן גמור שאינו דורס. ואף אם לא נחזיק זה לודאי גמור למאי ניחוש לה. דאם באנו לחוש שמא אף שאינו דורס הוא מעשרים עופות הטמאים שיש להם ג' סימני טהרה ואחד מהן אינו דורס זה רק לשטת ר"ת. אבל לשטת רש"י לפמ"ש בשמו הרשב"א בחידושיו והרז"ה והתוספות (דס"ב ע"א) הרי הג' סימנים הם ג' סימנים ממש בגופו א"י וזפק וקורקבן נקלף. והני כיון שאין להם זפק אינם מעשרים עופות הנ"ל. אלא רק לפר"ת דאינו דורס הוא אחד מג' הסימנים הנ"ל יש לחוש. וכבר נתבאר שמהרש"ל הקשה על שטה זו דהא רוב עופות הטמאים דורסים. ואם באנו לחוש שמא הוא דורס והוא מין עורב. ע"ז יש להשיב. דאם הם לבנים אין לחוש לשיהיה עורב כמ"ש בחידושי הר"ן פא"ט דס"ב ע"א גבי למינהו להביא עורב העמקי ופרישנא דהיינו עורבא חוורא לאו חוורא לגמרי קאמר אלא שיש בו חברבורות לבנות ולפיכך נקרא עמקי לפי שאותן החברבורות נראות כעמוקות לגבי שאר הגוף שהוא שחור והוא העוף הנקרא פיגא בלע"ז שגדל בבתים אבל עוף הבא לפנינו כולו לבן אע"פ שיש בו סימני עורב ממש כ' הרמב"ן ז"ל להלכה אבל לא למעשה שבידוע שאינו מין עורב וכשר. ואמרו בהגדה אם יעלה חמור בסולם תמצא דעת בכובסין. אם ידור גדי עם נמר תדור כלה עם חמותה. אם תמצא עורב לבן תמצא כשרה בנשים עכ"ל. ובנד"ז שיש סימן דהרז"ה שאינו דורס א"כ אף למעשה יש לסמוך שאינו עורב. ואף דלפר"ת יש לחוש שהוא ממין עשרים עופות הטמאים. ע"ז י"ל כיון דמ"מ מוכח בגמ' דאווז הבר מין טהור הוא. ע"כ אין לחוש כ"כ. דהא מהרש"ל לא חשש לפרש"י בצירוף דעת ר"ת ורמב"י. א"כ נהי דלא קיי"ל כן מ"מ בצירוף דעת רש"י ורמב"י נגד דעת ר"ת עם מאי דמשמע בגמרא שהוא מין טהור יש לסמוך יותר. ומ"מ למעשה אין לסמוך ע"ז שהרי בגמרא דס"ב ב' מוכח דרש"י עצמו חושש בעוף שיש בו שני סימנים בגופו ואינו דורס שמא הוא מעשרים עופות הטמאים. גם התוספות שם כ' על עוף שקורין קוון שיש לו אצבע יתירה וקורקבן נקלף דמסתברא שהוא כוס או ינשוף כו' ע"ש. ואם משום הא דמשמע בגמרא דאווז הבר מין טהור הוא הרי ע"ז כ' בתשו' צ"צ סס"י כ"ט דאף דמשמע כן ספ"ה דב"ק (דנ"ה ע"א) אין לסמוך ע"ז דשמא אין כל אווזות הבר שוים כו':

קיצור. בתשו' צ"צ סי' כ"ט העלה להחמיר באווזות הבר ע"פ דברי או"ה כלל נ"ו סי' י"ח אף שחכם א' הביא לו ראיה מהגמרא ספ"ה דב"ק (דנ"ה א') דאווז הבר מין טהור הוא אין לסמוך ע"ז דשמא אין כל אווזות הבר שוים. הכו"פ סי' פ"ב חלק עליו. ובתשו' תשואת חן סי' מ"ג השיג על הכו"פ מתרי טעמי אשר האחד שהכו"פ עצמו לא התיר רק כשיש לו שלשה סימנין בגופו והרי ידוע שאווזות ובר אווזות אין להן רק שני סימנין בגופן אצבע יתירה וקורקבן נקלף. וכ"כ בסה"ת סי' כ"ו והכלבו. וא"כ א"א לאוכלן כ"א אותן שיש מסורת עליהן שהם טהורים. לכאורה היה נראה ראיה מהש"ס פ"ה דב"ב (דף ע"ג סע"ב) להתיר אווזות הבר ויש לדחות דאין זו ראיה יותר ממה שהביא החכם בתשו' צ"צ סס"י כ"ט ועכ"ז לא סמך ע"ז הצ"צ. עוד יש קצת סברות להתירן. ומ"מ עפמ"ש רש"י (דף ס"ב ע"ב) נראה דיש לחוש בכה"ג שיש לו שני סימנין בגופו ואינו דורס. וא"כ הא דחרטומן רחב וכף רגלו רחבה אף אם הוי כידוע שאינו דורס ויש לו שני סימנין בגופו. הרי אין להתיר לרש"י:

זאמנם כ"ז לענין אווזות הבר הנק' ווילדע גענז שהן מין בפ"ע מאווזות שלנו. כדאיתא בגמרא ספ"ה דב"ק (דנ"ה ע"א) אווז ואווז הבר כלאים זב"ז. אבל אווזות אלו שהן בני תרבות אלא שיש להן קצת שינוי מאווזות שלנו שחרטומן שחור. הנה מחמת זה כ' בתשו' תשואת חן הנ"ל שיש להסתפק עליהן אולי הם מבר אווזות הבר. והעלה. ומנעתי את ידי לא לאיסור ולא להיתר כיון שאין להם ג' סימנים בגופן עכ"ל. ובספר פתחי תשובה סי' פ"ב כ' ועיין בתשו' בית אברהם בקונטריס משפט שלום שהאריך להכשיר האווזות שראשי חרטומן שחורות אשר קצת מחכמי הדור אסרוהו כו' והוא האריך לסתור דבריהם עכ"ל. ולכאורה יש לקיים יותר דברי הבית אברהם דמהיכי תיתי נספק עליהם שהן מאווזות הבר מאחר שהן בני תרבות ושמן אווז ויש להם הסימני טהרה כמו באווז וגם מסתמא הן לבנים בכל גופן כמו אווז רק שחרטומן שחור. והרי שמא מלתא היא כדאיתא לענין חגבים ושמו חגב. ואף דבעינן ג"כ שיהיה שוה לחגב בכל ארבעה הסימנים. ה"נ הרי הן שוין בסימנין לאווזות וגם שמו אווז. ואם משום שנק' עוד בשם לווי כמו קיטאייסקע גענז [עי' מפתח]. הרי ה"נ לענין כופשני צוצייני איתא (דס"ב ב') דכשרין אפילו לגבי מזבח משום דבאתרייהו כופשני קרי להו. וה"נ י"ל דרק כאן נק' קיטאייסקע גענז ובאתרייהו נק' אווזות סתמא. ועוד דאיתא (דס"ה א') אחרים אומרים שכן עם טמאים טמא שכן עם טהורים טהור. ומסקינן שכן ונדמה קאמרינן ופרש"י ונדמה. דומה להן במראיתו. ובחידושי הר"ן דס"ב ע"א כלומר נדמה בפרצופו ומנהגו. ודס"ה ע"א כ' שהרי"ף ז"ל פוסק כאחרים. ולפ"ז צ"ל דנדמה דאמרינן היינו נדמה בסימנין כו' עכ"ל. והאווזות אלו יש לחקור אחריהן אם הם שכן ונדמה עם שאר האווזות א"כ כיון שהם דומים ג"כ בסימנין ובמראיתן שהן ודאי לבנים כל גופן. וגם בפרצופן ומנהגן. וגם שמן אווז מהכ"ת נספק עליהן. אך אפשר שהן רק נדמה ולא שוכן אצלם. ומ"מ לא שנסמוך ע"ז לכתחלה אלא לענין לסמוך על המנהג שכבר נהגו אצליכם לאוכלן. דלכאורה שי"ל שזה שנהגו כן ה"ל כמסורת. אלא שבתשו' הרא"ש כלל כ' סי' כ' כתב ודע כי אני לא הייתי אוכל ע"פ המסורת שלהם כי אני מחזיק את המסורת שלנו כו' עד לא יאכלנו ע"פ מסורת אחרים הפחותים מהם עכ"ל. והביאו ג"כ בתשו' מהרי"ל סי' צ"ה דמסורת אשכנז הוא עדיף כו' ע"ש. י"ל התם שאני שבאשכנז יש מסורת להיפך. אבל בנד"ז שלא נשמע מסורת להפך ובכמה עיירות במדינתכם מנהג פשוט לאוכלם. אפ"ל דה"ל כמסורת וכמש"ש במהרי"ל אנשי מדינה או עיר אחרת שהוא מנהג פשוט שם לאוכלו כו'. ע"כ בכה"ג יש לסמוך על התשו' בית אברהם שלא לסתור מנהגן במקום שנהגו לאוכלן:

קיצור. מיהו כ"ז באווזות הבר. אבל הני אווזות שהן בני תרבות רק שחרטומיהן שחורין. ובתשו' תשואת חן נסתפק עליהם. ובספר בית אברהם האריך להתיר אותן. לכן במקום שנהגו לאוכלן אין לסתור מנהגן מטעם המבואר בפנים:

הלכות דגים