סימן נט

אסימן נט

דין בהמה שצולעת מעט כמה חדשים אך בזולת זה היא בריאה ושמינה. וגם הולכת הרבה לרעות בשדות רק שצולעת בהליכתה. ולשוחטה יש הפסד. אם מותר לאכול החלב שלה:

משנה פא"ט (דף נ"ד ע"א) ואלו כשרות בבהמה. ובגמרא שם רבי יוחנן אמר אלו טרפות דוקא כו' הא דרב מתנא כשרה. ועיין רש"י רפא"ט (דמ"ב ב') ד"ה דשף מדוכתיה ובתוספות תחלת דף מ"ג ד"ה הנך. וי"ל דבאיעכול ניביה הוה טרפה לכ"ע כו' לכן נראה דעולא וההוא דלקמן סברי כמתניתין וכרבי יוחנן דאמר אלו טרפות דוקא ואתא אלו למעוטי דרב מתנא כו'. ונראה דלרבי יוחנן בחיי הבהמה לענין אכילת חלבה מותר לאכול חלבה אע"ג דא"א לבדוק אם איעכול ניביה. דהא אמר כשרה. ואם אין לאכול חלבה הוה לה דין ספק טרפה. אע"ג דמצינו כשרה וצריכה בדיקה. גבי דרסה וטרפה בכותל כו' אם שהתה מעת לעת ושחטה כשרה. במשנה דנ"ו ע"א. ובגמ' שם א"ר אלעזר בר אנטיגנוס משום ר' אלעזר בר ינאי. אחת זו ואחת זו צריכה בדיקה. הנה מאחר דבמשנתנו שנינו כשרה אפ"ל דחיוב הבדיקה הוה מדרבנן דכה"ג אמר ר' אלעזר בר אנטיגנוס משום ר' אלעזר בר ינאי בפ"ק (ד"ט ע"א) גבי לא בדק הסימנים לאחר שחיטה דטרפה ואסורה באכילה. ולהתוספות שם ד"ה ואסורה היא מדרבנן והובא בשמ"ח סי' כ"ה ס"ב ובת"ש שם סס"ק גימ"ל. ובדברי אאזמ"ו הגאון ז"ל סי' כ"ה סק"ב. וכ' הת"ש שכן משמע קצת בחה"ר ד"ה מר סבר. א"כ גם כאן אפ"ל דר"א בן אנטיגנוס צריכה בדיקה מדרבנן קאמר. ואם לא בדק אסורה מדרבנן. ועיין בב"ק פרק הפרה (ד"נ סע"ב) אמר רב נחמן כו' ובתוס' שם אבל כששהתה מעל"ע אין להוכיח משם אי בעיא בדיקה והקשה עליהם בשט"מ שהרי בהדיא אמר בגמרא וצריכה בדיקה. ועיין בפנ"י שם ג"כ מזה. ועוד דהתם שפיר אמרו במשנה כשרה אע"ג דצריכה בדיקה לעכב. דמ"מ כיון ששחטה הרי אפשר לבדוק. משא"כ הכא דאמר ר' יוחנן דכשרה הרי מיירי אפילו מחייה וא"כ בבהמה העומדת לחלבה הרי א"א לבדוק אא"כ ישחטו אותה. א"כ אי איתא דחלבה אסור לא הל"ל כשרה. ואדרבה כיון דאסור לאכול חלבה וכדין ביעי ספק טרפה ה"ל ספק טרפה. ולא שייך ע"ז לשון כשרה:

קיצור. ממ"ש ר' יוחנן הא דרב מתנא כשרה. משמע עכ"פ בחייה חלבה מותר ולא כדין חלב וביצים של ספק טרפה. אע"ג דמצינו כשרה במשנה וגמרא (דנ"ו) שצריכה בדיקה לעכב התם תני כשרותה לאחר שחיטה והרי אפשר בבדיקה משא"כ הכא דתני סתם כשרה משמע אפילו מחיים. משמע דמותר לאכול חלבה בחייה:

בוהנה הרשב"א והרא"ש מחולקים בדין מחט שנמצאת בביה"כ מצד אחד כשרה. דהרשב"א בחידושיו דנ"א ד"ה מחט. כ' ואע"ג דאמרינן כשרה לאו כשרה ממש קאמרינן אלא בבדיקה. ור"ל לבדוק כנגדו בעור החיצון דלמא איכא קורט דם בצד החיצון יעו"ש ולעיל מיניה בד"ה לא נמצא עליו קורט דם. [כ'] וטובא כשרה איכא דבעי בדיקה קודם גמר כשרותה כו'. ומ"ש ובשמעתא נמי אשכחן כשרה בבדיקה. הנה לדעת הרבה פוסקים שם כשרה בלי בדיקה והרא"ש פא"ט סס"י ל"ד כ' אם הפכה ומצא קורט דם מצד אחר טרפה כו'. א"כ ס"ל כשרה בלי בדיקה אחר קורט דם. וכ"מ עוד ממ"ש הרא"ש רפא"ט סי' ד' גבי ישב לו קוץ בוושט וראב"ן זקני פסק כעולא. והביא ראיה ממחט שנמצא בעובי ביה"כ בצד אחד כשרה. ולא חיישינן שמא הבריא ופי' בקיצור פסקי הרא"ש שם וז"ל ישב לו קוץ בוושט הראב"ן מכשיר בלא בדיקה ולרב אלפס צריך לבדוק אם ניקב כו' ולרש"י אינו ניתר בבדיקה עכ"ל. והיינו כמש"ש הרא"ש לעיל מיניה דאפילו בדיקה לא בעיא. וגם לפירוש הראשון שבהרא"ש משום דנקב משהו בעור החיצון של וושט לא מינכר עכ"פ אין הבדיקה מעכבת ועיין מזה בש"ך סי' מ"ח ס"ק ל"ב וס"ק כ"ה. ועיין מזה בדברי הגאאזמ"ו ז"ל סי' ל"ג ס"ק כ"ג. וע' עוד בהרא"ש פא"ט סי' י"ג גבי ריאה דאגליד כאהינא סומקא שכתב דלשון כשר משתמע אף בלא בדיקה הובא ב"י רס"י ל"ו. וכ"כ הרשב"א שם בחידושיו דמ"ו. ד"ה האי ריאה דאגליד דכשרה לגמרי משמע דאי לא הל"ל תבדק. ובתה"א דל"ב ע"א כתב ואע"פ שמצינו כשרה וצריכה בדיקה במתניתן אפילו כן אין דרכן של אמוראים לסתום אלא לפרש עכ"ל. וכ"כ הרא"ה בבד"ה שם העיקר דכשרה ולא בעיא בדיקה וא"כ גם כאן הרי ר' יוחנן לא היה לסתום אלא לפרש. וכן א"ר יוחנן (דנ"ז ע"א) לענין שמוטת גף בעוף תבדק. רק יש לדחות כיון דר' יוחנן דאמר כשרה מפרש שזהו כונת המשנה אלו טרפות. והרי במשנה יש כשרה וצריכה בדיקה כש"כ כאן שלא אמרו במשנה כשרה רק מדיוקא דאלו טרפות מוכח כן. לכן ודאי י"ל כשרה ע"י בדיקה [ע' מפתח]. ומיהו אף להרשב"א יש לחלק בין שם לנד"ז. דהנה בתה"א דל"ח ע"א ודל"ה ע"א כ' שהרי התחיל בה מעשה האוסר כו' וכיון שכן צריכה בדיקה כו' י"ל התם נקיבת עור אחד מביה"כ ה"ז התחלה ממש לטרפות ניקב ביה"כ. אבל שף מדוכתיה אינו התחלה גמורה לענין איעכול ניביה. וע"כ י"ל ודאי כשאפשר בבדיקה כגון לאחר שחיטה צריכה בדיקה אבל מחייה דלא אפשר אין לאסור החלב. וה"ז כדין בדיקת הריאה. דאף שלאחר שחיטה אסור לאכול הבשר קודם בדיקת הריאה. ולדעת מקצת הפוסקים אם לא בדקו הריאה הבשר אסור באכילה. עכ"ז אוכלין החלב בחייה ולא חיישינן שמא תמצא טרפה בבדיקת הריאה. ועיין מזה בהרא"ש פ"ק סי' י"ו. ובהג"א שם שהשיבו על רש"י דלא דמי לאכילת חלבה מחיים דלא אזלינן בתר רובא אלא היכא דלא אפשר אבל היכא דאפשר לא וע"ש בגמרא (די"א סע"ב). וכך ממש י"ל לענין בוקא דאטמא דשף מדוכתיה דאע"ג דלאחר שחיטה צריכה בדיקה לעכב אם לא איעכול ניביה מ"מ בחייה אוכלין חלבה:

קיצור. הרשב"א והרא"ש מחולקים בדין מחט שנמצאת בביה"כ מצד א' דכשרה אם בבדיקה אחר ק"ד מצד החיצון או א"צ בדיקה. וטענת הרשב"א כיון שהתחיל מעשה האוסר. מ"מ הכא י"ל שאין זה התחלה גמורה כמו התם. וע"כ אפ"ל דלאחר שחיטה צריכה בדיקה כדין בדיקת הריאה ומ"מ בחייה אוכלין החלב כיון דלא אפשר לבדוק:

גויש לכאורה ראיה ברורה לזה ממשנה שלימה בבכורות פרק על אלו מומין (דף מ' ע"א) השחול והכסול איזהו שחול שנשמטה יריכו וכסול שאחת מירכותיו גבוה. ופירש"י שנשמטה יריכו כגון דלא איעכול ניביה דאי איעכול ניביה טרפה נמי הויא כדאמרינן באלו טרפות (דף נ"ד) האי בוקא דאטמא דשף מדוכתיה טרפה ה"מ דאיעכול ניביה. והתוספות שם הקשו על פירש"י והאחרונים בי"ד סי' נ"ה הסכימו לפירש"י. וכ"כ בטוי"ד סי' ש"ט. הרי שאין זה רק מום מזה מבואר דאין בו איסור ספק טרפה מאחר דרק מפני המום נאסר לגבוה ובספק טרפה פירש"י בזבחים פרק התערובות (דע"ד סע"ב) וז"ל וכיון דאתחזק בה ספק טרפה אין מכניסין אותה לעזרה לשוחטה משום הקריבהו נא לפחתך עכ"ל. ובכ"מ פ"ב מה' איסורי מזבח דין יו"ד כ' שבתמורה פ"ו דכ"ט יליף כן מן התורה וכן פב"ת דבכורות (דף נ"ז) וע"ש. ועוד דהא לקמן (דמ"א ע"א) אומר במשנה על אלו מומין שוחטין את הבכור ופסולי המקודשין נפדין עליהן. ואי איתא דנשמטה יריכו הוא ספק טרפה עד שתבדק אם לא איעכול ניביה. איך פודין את פסולי המוקדשין שנשמטה יריכו הא שנינו במשנה ספ"ו דתמורה כל הקדשים שנעשו טרפה אין פודין אותן שאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים. אע"ג שבגמרא שם מביא בזה פלוגתא דתנאי קיי"ל כסתם מתניתין וכ"מ עוד במשנה פ"ב דבכורות ובחולין פרק יו"ד. וכ"פ הרמב"ם פ"ב מה' איסורי מזבח דין יו"ד. וא"ת דזהו בטרפה ודאית ולא בספק טרפה דשמא תמצא כשרה לכן פודין אותן. מנלן לומר כן. וע' תוי"ט פ"ו דבכורות משנה ז' כ' בשם הרמב"ם דשחול זהו שרוע דקרא. והבחיי פ' אמור פי' שרוע הוא מום שמתחלת ברייתו וכן פירש"י ס"פ כל שעה (דמ"ב ע"א). אכן בתמורה פ"ק (ד"ז ע"א) פי' שרוע שנשתברה אחד מאבריו וזה כפירוש הרמב"ם. (בתשו' חתם סופר חי"ד סי' נ"ו כתב שצ"ל שנשתרבבה אחד מאבריו). עיין בתוספות פ"ה דבכורות (דל"ב ע"ב) דהיכא דשרי לישראל כו' ושרי אף לעו"ג כו' ועיין בסמ"ג עשין סס"י רי"א. ואפשר לדחות דמ"מ בספק טרפה שאפשר לבודקה פודין אותן על תנאי שאם תמצא כשרה הרי נפדית ואם תמצא טרפה יקבר הבשר. וכן הבכור שוחטין אותו ואם ימצא טרפה עורו ובשרו אסור בהנאה וטעון קבורה בש"ע סי' ש"ז. ודחייה זו צ"ע. רק מלשון רש"י כגון דלא איעכול ניביה משמע ג"כ לכאורה שצריך לידע דלא איעכול ניביה. ועיין בהריב"ש סס"י קס"ג לענין סירכות הריאה בקרבנות ובתשב"ץ ח"א סס"י ס"ז:

קיצור. שלכאורה מהמשנה פ"ו דבכורות משנה ז' משמע דנשמטה יריכה היא בחזקת כשרה ולכן פסולי המוקדשין נפדין על מום זה. ומ"מ אין זה מוכרח. ומלשון רש"י שם משמע קצת דצריכה בדיקה שלא איעכול ניביה:

דוכן בסה"ת סי' כ"ה ובסימנים שם כ' שאם נשמט הירך ממקום חיבורו בבוקא דאטמא ולא ידע אי איעכול ניביה או לא כתב בה"ג דיש לאסור. הביא הב"י דין זה רס"י נ"ה בשם וכ' המרדכי ס"פ בהמה המקשה. ולעיל מיניה הביא הב"י סד"ה ותמיהני. שכתב המרדכי רפא"ט (סי' תרי"ג) אם אינו בקי באיעכול ניביה או לא איכא למיטרף מספיקא. וז"ל בה"ג ה' טרפות זה הכלל כל שאין כמוה חיה טרפה. זה הכלל לאתויי מאי לאתויי שב שמעתתא מאי נינהו דאמר רב מתנא האי בוקא דאטמא דשף מדוכתי' בדקינן ליה אי אית ליה לשורייקי סומקי דבין אסיתא לבוכני כשרה ואי איפסיק ניביה טרפה והלכתא איפסק נמי כשרה עד דמתעכל איתעכולי עכ"ל. אך גירסת הש"ס שלנו אינו כן ועיין בחידושי הרשב"א דף נ"ד שהאריך ושהעיקר כגירסת הש"ס שלנו. ומ"מ אפ"ל דעל זה שצריכה בדיקה הדין אמת גם לגירסא שלנו. ואפ"ל להפך דהבה"ג לא החמיר בהבדיקה אלא למ"ד דאי איפסיק ניביה טרפה. אבל למ"ד עד דאתעכל עיכולי י"ל יותר שהיא בחזקת כשרה ומ"מ הסה"ת ג"כ י"ל מיירי לאחר שחיטה ולא בחייה לענין החלב. וכן מובן הפירוש מדברי כנה"ג סי' נ"ה בהגהת הב"י אות כ"ט. וז"ל מה הוסיף המרדכי פרק בהמה המקשה (שהן ד' סה"ת כנ"ל) עמ"ש ר"פ א"ט אם אינו בקי באיעכול ניביה. ואי הוה מצינן למימר דהמרדכי בכאן מדבר כשלא הספיק לבדוק אם איעכול ניביה או לא ונאבד ניחא. אבל לא משמע הכי מדברי המרדכי אדרבה מתוך דבריו משמע דמיירי דלא ידע אי איעכול ניביה מחסרון ידיעה עכ"ל. עכ"פ מחיים ודאי לא מיירי המרדכי והסה"ת. ומיהו י"ל דמאחר דלאחר שחיטה אם לא בדק אי איעכול ניביה אסורה ממילא ה"ה החלב אסור מחיים דמאי שנא. וכ"כ בספר בינת אדם שער או"ה סי' י"ח:

קיצור. מדברי סה"ת סי' כ"ה משמע דצריכה בדיקה לעכב אם איעכול ניביה. ומיהו דבריו אמורין על לאחר שחיטה אעפ"כ י"ל שאין לחלק:

הוהנה בשו"ת בית יעקב סי' י"ג משמע דיש לחלק ולהקל יותר לענין אכילת החלב מחיים. אף בספק טרפות ויש ריעותא שאין להקל כן לאחר שחיטה. שכתב וכיון שכן בנ"ד אם ידוע שניקב בשר החופה את רוב הכרס כשיעור שמיטרפה בו דהיינו אורך טפח כמ"ש בש"ע סי' מ"ח. א"כ הוה טרפה מחיים (אע"פ שהעור שלם) וחלבה אסור כדין חלב טרפה שנתבאר דינו בסי' פ"א אך מאחר שאין ידוע אם הנקב הוא בשיעור אורך טפח. א"כ נראה דאין לאסור החלב מחיים מספק. כמ"ש בטוש"ע סי' פ"א דכל טרפות שאפשר שלא אירע לה אלא עתה מותר דשמא מחיים לא היה כשיעור טפח כו' עכ"ל. ולאחר שחיטה החמיר מאד בהבדיקה לבדוק גם באברים הפנימיים כו'. הביאו הבל"י סי' מ"ח סק"ז. והסכים עמו הגאאזמ"ו נ"ע בתשו' סי' ט"ו. ומיהו שם יש עוד טעמים להקל ע"ש בתשו' בית יעקב. ומ"מ ראיית הבי"ע מסי' פ"א אינה ראיה דהתם הספק שמא מחיים לא היתה טרפה וגם שמא לא היה אז שום ריעותא בכה"ג מוקמינן אחזקה לענין החלב. משא"כ הכא דהריעותא ודאית והספק על הטרפות בכה"ג לא מוקמינן אחזקה. והנה בתויק"ו סי' פ"א דקנ"ב ע"א בד"ה ועתה נסביר ובד"ה ועתה נבא ובד"ה ולפ"ז. גם כן חילק בין הבהמה עצמה שבספק שקול לא אמרינן נשחטה בחזקת היתר עומדת משום שבחייה היתה בחזקת איסור אבר מן החי ומחזיקין מאיסור לאיסור. אבל החלב שמעולם היה בחזקת היתר ע"כ בספק מוקמינן על חזקת היתר. וסברא זו שהחלב היה בחזקת היתר כ' ג"כ אאזמו"ר ז"ל בסי' כ"ד ס"ק ל"ו וסמך רמ"א ע"ז להתיר החלב והביצים כו' שאינן בחזקת איסור עכ"ל וכ"מ בתשו' גבעת שאול סי' וא"ו. וע' בתויק"ו סי' י"ח. מיהו כ"ז אינו מספיק לספק שקול שיש בו ריעותא. ואין לומר דהריעותא שבהבהמה כיון שאינו בגוף החלב ה"ל כמו סכין אתרעאי בהמה לא אתרעאי אע"ג דזה תולה בזה ממש. אך זה אינו כיון שהחלב יוצא מגוף הבהמה ה"ל דבר אחד ממש וריעותא שבגוף הבהמה היא ריעותא גם בהחלב. וכ"כ התויק"ו עצמו סס"י פ"א וז"ל ודוקא שנחלב או שהטיל ביצים קודם שנודע הספק אבל אם נודע ספק טרפות בבהמה או בעוף אז החלב שנחלב אחר זה או הביצים הם טרפות מספק משום דא"א לאוקמא אחזקה כו' וכ"כ המרדכי כו' עכ"ל. וע"כ הטעם של היתר הנדון דהבית יעקב צ"ל משום ששם יש עוד צדדים דהא הב"ח מיקל לגמרי כו':

קיצור. מ"ש בתשו' בי"ע סי' י"ג להקל בהחלב שיש ספק בהבהמה. ומ"ש התויק"ו דהחלב יש לו חזקת היתר ברורה משא"כ הבהמה מיהו כ"ז אינו מספיק בספק שיש ריעותא ממש. וטעם דהבי"ע ששם יש עוד צדדים להקל:

ואך לכאורה יש עוד טענה להקל אם הבהמה אע"פ שצולעת עכ"ז היא בריאה ושמינה ואינה מתנוונת והולכת. כ"א בריאה. וגם הולכת בטוב לרעות בשדות כשאר הבהמות רק שצולעת. א"כ נימא שיש ראיה שאינה טרפה. דהנה בגמרא פא"ט (דנ"ז סע"ב) רשב"ג אומר משבחת והולכת בידוע שהיא כשרה מתנוונה והולכת בידוע שהיא טרפה. ובהר"ן שם ד"ה ולענין ולד שנולד מן הטרפה. דזיל בתר טעמא דטרפה משום מאי קא מיתסרא משום שאינה חיה וכשהיא מתנוונה והולכת מאותו חולי כו' עכ"ל. ואף דרבי אחא פסק שם הלכה טרפה יולדת ומשבחת. הא אנן קיי"ל דטרפה אינה יולדת. ואף שהפוסקים לא כתבו סימן זה דרשב"ג כלל. ועיין תה"ד סי' קס"א בענין במידי דמיטרפא בה לא משבחת משמע זהו סמך וטענה. ועיין בסוטה פ"ג משנה ה' מענין מתנוונה והולכת. ופי' הרע"ו נחלית והולכת. והרמב"ם בפי' המשנה שם כתב ומתנוונה שתחלה בחולי השחפת ונעשית כחושה עכ"ל. ורש"י פי' בפ"ק [דע"ג] (ד"ו ע"א) מתנוונה והולכת מכחשת והולכת ובערוך ערך מתנוונה. מתחלשת ומתכחשת מתדלדלת והולכת כו' בפרק החובל (דף פ"ה) אמדוהו והיה מתנוונה והולך עכ"ל. ובנד"ז נמי אם משבחת קצת שמתמעט הצליעה מה שצולעת ומתתקן קצת י"ל זהו חזקה שהיא אינה טרפה. אף שאין לסמוך ע"ז לגמרי כמו בענין יולדת דסמכינן ע"ז לגמרי וא"כ י"ל דאיכא תרתי חזקה שאינה טרפה. האחד כמו סתם בהמות כשרות וכ"ש החלב שודאי הוא בחזקת היתר. ואע"ג דנשמטה יריכה קצת עדיין י"ל שלא איפסיק ניביה וכ"ש שלא איעכול ניביה. הב' מצד שאינה מתנוונה כלל כ"א אדרבה הולכת בטוב אע"פ שצולעת זהו חזקה שאינה טרפה. וא"כ ה"ל תרתי חזקה ואיתא בעירובין פרק בכל מערבין (דל"ו ע"א). רבא אמר התם תרי חזקה לקולא הכא חדא חזקה. ור"ל דאפילו בספיקא דתרי ותרי דלא מוקמינן אחזקה עכ"ז כשיש תרי חזקה מעמידין אחזקה יעו"ש. ועיין בתשו' הריב"ש סי' שע"ט ס"ל תרי חזקה עומדים נגד רובא לעשותו ספק שקול וז"ל ואע"ג דרובא וחזקה רובא עדיף הכא איכא תרי חזקה חזקת האיש שהוא קיים וחזקת האשה שהיא אשת איש עכ"ל. והנ"ב חאה"ע סי' מ"ג השיג עליו בתרתי חדא דרובא עדיף גם מתרי חזקה. הב' דשם נחשב הכל חזקה אחת דהא חזקת אשת איש נמשך מחזקת חיים. וא"כ הכל ענין אחד ועיין מזה בתשו' בית אפרים חאה"ע סי' למ"ד. ובנד"ז לא שייך ההשגה השנייה דהא שני חזקות אלו הם שני ענינים ממש ואדרבה החזקה השנייה משום שאינה מתנוונה והולכת כ"א להפך זהו כמו חזקה הבאה מכח סברא. כמו חזקה אין אדם פורע בתוך זמנו דעדיף משאר חזקה כמ"ש במהרי"ק שרש ע"ב באריכות. וגם שבנד"ז הוא רק ספק שקול לכל היותר. רק שיש ריעותא א"כ י"ל דמהני תרי חזקה להתיר החלב מחיים כיון שא"א לבדוק. ובזה הי' מתיישב המתניתן דבכורות פ"ו דנשמטה יריכו אינו טרפה די"ל דמיירי בכה"ג שהיא בריאה לגמרי ואינה מתנוונה והולכת כ"א משבחת והולכת:

קיצור. שי"ל אם הבהמה אינה הולכת ומכחשת כלל כ"א בריאה ושמינה. א"כ ה"ל עוד כמו חזקה שאינה טרפה. וה"ל כמו תרתי חזקה לקולא ומהני נגד ספק שקול אף שיש ריעותא. עירובין (ל"ו א') ובהריב"ש סי' שע"ט:

זאך מ"מ אין לסמוך ע"ז דמה שהיא אינה מתנוונה אין לדון זה כמו חזקה. דא"כ יהי' מהני זה בכל ספק טרפות לצרף זה לחזקת כשרות של בהמה וה"ל תרי חזקה. ולא נמצא סברא זו בשום אחד מהפוסקים כלל. א"ו אין זו חזקה. וגם הדין דתרי חזקה מהני נגד ספק שקול אינו מוכרח כלל. ולכן כשידוע שהיא בוקא דאטמא דשף מדוכתיה אין להקל בענין החלב כלל. אף שהבהמה בריאה בתכלית. אך כשהיא רק צולעת ויש ספק אם צולעת מצד שאר סיבה אם שהיא בוקא דאטמא דשף מדוכתיה. אבל אינו ניכר בודאי ששף מדוכתיה כ"א שהוא ספק. הן ספיקא דתרי ותרי שתרי אומרים שנראה להם שהוא שף מדוכתיה. ותרי אומרים להיפך שאינו שף מדוכתיה. או שאר ספק שקול אם הוא שף מדוכתיה או לא. אזי בכה"ג נראה להתיר החלב דהא איכא שני ספיקות להקל האחד שמא לא שף הבוקא דאטמא מדוכתיה כלל. הב' אף את"ל דשף מדוכתיה שמא לא איעכול ניביה כלל. כיון שהיא בריאה ומהלכת כמה מילין בכל יום רק שצולעת מעט. ובשני ספיקות ודאי יש להקל וכמו גבי פתח פתוח פ"ק דכתובות (ד"ט ע"א). ושם מקילין אף שהספק השני שמא באונס אינו ספק שקול גמור כו' ע"ש. וכן פסק בשו"ת גבעת שאול סי' וא"ו הביאו בפתחי תשובה רס"י נ"ה. וע' בחכמת אדם כלל כ"ד ססע"י י"ח ובבינת אדם. הוא ג"כ כמו שכתבתי רק שלא ראה תשו' ג"ש הנ"ל. וע' בל"י סי' נ"ה סק"ו משמע ג"כ כן. וע' כנה"ג סי' נ"ה בהגהת הב"י אות כ"ד שכ' וכן ידוע וניכר בחיי הבהמה אם בוקא דאטמיה שף מדוכתיה לפי שלעולם אותו צד הוא כחוש יותר מן השני. אבל זולת זה אי אפשר לידע כו' עכ"ל:

הלכות סימני עוף טהור