סימן כה

אסימן כה

שאלה מקאלוגע נזדמן בכאן אשה אחת שהלעיטה אווזים בעיסות קמח שנתייבשו בתנור ושחטה אותן ונתבשלו ונתערבו כלים של כמה שכנים עם כלים שלה ולפי הש"ע מותרים הם אפילו באכילה כי דעת רוב אחרונים להתיר רק דעת הב"ח לאיסור. אך בהיות בכאן מוהר"ר יהודא מבאבראייסק בעת הזאת אמר לנו בשם הרב אדמו"ר הגאון מוהר"ר שניאור זלמן נ"ע שהי' שאלה לפניו מק' סמילעוויטש בנידון האווזים המלעיטי' וציוה לשרוף כל הכלים שנשתמשו בהן וכאשר שמעתי זאת ממוהר"י הנ"ל נבהלה נפשי מאד. וצויתי לא לאכול הבשר והשומן מהאווזים הנ"ל ולא להשתמש בכלים עד שאשאל ממך. ואי לזאת נפשי בשאלתי לשלוח תומ"י תשובה מחמת שהאשה הנ"ל היא עניה ולגבי דידה הוא הפ"מ וגם כלים הרבה נתערבו. וזאת להוי ידוע שהעיסות הנ"ל אחר שנתייבשו בתנור קודם הלעטה היתה מטיחה אותה במים בכדי שלא יחנקו ע"כ השואל:

שאלתך סתומה. ולא ביארת אם בדקו הוושטים אחר השחיטה כמו שכתבו האחרונים שצריך לבדוק אותן בהני דמלעיטי' אותן. או לא בדקו. אך מסתמא ודאי השאלה הי' שלא בדקו אותן. ותחלה יש לבאר הדין בענין לכתחלה. וזה מבואר בדברי הרמ"א בד"מ סי' ל"ג סק"ד ובהגה' הש"ע דצריך לבדוק אותן משום דשכיחי בהן טרפות יותר מסירכות הריאה והוי מיעוט המצוי ומיעוט המצוי צריך בדיקה ומיהו הרשב"א בחי' בפ"ק דחולין גבי הא דאמר רב הונא נשחטה בחזקת היתר עומדת. דחה טעם זה בשם רבו ז"ל והעלה רבו ז"ל הטעם שהצריכו לבדוק הריאה משום שיוכל לבא לידי מכשולות לפי שהסירכות ניכרות לעינים פעמים שימצא א' מהן סירכא בריאה ויחזור על כל לוקחי הבשר לשבור כליהם ולהריץ מאכלו לפני כלבו ואפשר שיחוס ע"ז מי שאינו הגון על ממונו והתקצף וימלא בטנו מן האיסור אחר שנודע. אבל שאר הטרפות שהן תלוין בנקב או בענינים דקים ושאינן מצויין לא חששו להן חכמים. ועוד טעם אחר בדבר שהוא קרוב ומזומן לראותו כגון הריאה שאם יש בה סירכא מיד תראה לעינים בפתיחת הבהמה ואם אינו בודק נראה כמעלים עינו מן האיסור עכ"ל וכ"מ ממ"ש בתה"א דל"ג ע"ב בסירכות שבריאה הואיל והדבר מצוי וניכר לעינים הצריכו לבדוק אחריהן לכתחלה עכ"ל. והשתא לפי' זה מעיקר הדין אפי' בענין לכתחלה יש לחלק בין בדיקת הוושט לבדיקת הריאה דהא בוושט לא שייכו הני טעמי שהנקב ה"ע דק ואין הוושט קרוב ומזומן לראותו מבפנים כמו הריאה שהרי צריך להופכו ולראותו ואם לא יהפכנו לא יראה וא"כ אינו כמעלים עין מן האיסור. אכן בתה"ק כ' לפי שהסירכות מצויות בה לפיכך הצריכו לכתחלה לבדוק בה מחמת הסירכות עכ"ל א"כ משמע דה"ט דמיעוט המצוי לחוד סגי להצריך בדיקה לכתחלה וזה שלא כמ"ש בחי' בשם רבו ז"ל. וכ"מ מלשון הר"ן והגמי"י ושאר פוסקים וכש"כ מן הפוסקים המחמירים אפי' דיעבד דצ"ל הטעם משום דחששו למיעוט המצוי. מיהו לפמ"ש הש"ך סי' ל"ט סק"ח דהטעם משום דאל"כ מה הועילו חכמים בתקנתן א"כ י"ל כן אפי' אי ס"ל הטעם כרבו של הרשב"א ז"ל. ובהא א"ש מה שנראה מדברי הרמ"א בש"ע סי' ל"ג דהבדיקה דוושט אינה חיובי' ממש כבדיקת הריאה מדכ' ותקנה טובה היא כו' משמע דאינו חיוב גמור וגם לפמ"ש הש"ך דהרמ"א ס"ל דזה וזה לא יכשר מ"מ אינו דין גמור כמו בריאה. והרי כ' שמצוי יותר מסירכות הריאה. אבל לפמ"ש י"ל דלא ברירא לי' מילתא להחמיר בכל מיעוט המצוי כיון דנשחטה בחזקת היתר עומדת ול"ד לריאה משום דיש לחלק כמ"ש הרשב"א בשם רבו ז"ל מיהו באמת יש עוד טעם לחלק אף לפ"ד שאר המפרשי' לפמ"ש בתשו' צ"צ סי' קט"ו בענין שנשאל מהש"א שרצה להחמיר שלא לכסות דם השחיטה באווזות המלעיטין אלא עד אחר בדיקת הוושט וכמ"ש בש"ע סי' כ"ח דאין לכסות דם שחיטת חי' אלא עד אחר בדיקת הריאה כו' והשיב דנראה לחלק בין ריעותא דתחיבת קוץ באווזות שמלעיטין ובין ריעותא דסירכות בחיה. דבאווזות אע"ג דשכיחי בהו טובא ריעותא דתחיבת קוץ ע"י הלעטה מ"מ לא שכיחי כ"כ דמיטרפא בהו דהרבה נמצאות כשרות ע"י בדיקה לכך אין להחמיר שלא לכסות מיד משא"כ בחיות דשכיחי בהו סירכות דמיטרפא בהו כו' ע"ש. וכ"כ בתשו' בית אפרים חי"ד סי' ו' מדנפשי' ואשתמיטתי' שכבר קדמו בזה הצ"צ. וממוצא דבר נשמע דאין הבדיקה חיובית ממש כמו בריאה. רק דאעפ"כ הצריכו האחרונים לבדוק כמ"ש הלבוש והש"ך והב"ח ושאר אחרונים. מיהו י"ל דדוקא כשמלעיטין אותן בשעורים או ש"ש ומיני תבואות כה"ג או בעגולי עיסה אפוי' גדולים קצת דגם בזה צריך בדיקה כמבואר בב"ח להדיא ולא חלקו עליו האחרונים בזה. אבל כשמלעיטין אותם בדברים קטנים עגולים משמע קצת מלשון הט"ז סס"ק י"ח דא"צ בדיקה כלל מדכ' שלא יבואו לשום ספק כו' ע"ש. ושיעור הקוטן עיין בכו"פ סס"י ל"ג שכתב שטח שליש טפח יחזיק ג' עגולים כו' ואולי יש שם ט"ס כי הלשון מגומגם. אכן בת"ש סס"י ל"ג משמע דאפי' כה"ג צריך בדיקה לכתחלה ע"ש מדכתב בהא יש להתיר דיעבד כו' וע' משבצות סי' ל"ג סקי"ח אפילו בעגולי קמח אפ"ה צריך בדיקה כו' י"ל דמיירי בגדולים. ולדינא נ' דבקטני' תלוי אם הלעיטו הרבה בב"א דאז צריך בדיקה. אבל אם הלעיטו א' א' ודאי א"צ בדיקה ובהלעיטו שנים שנים משמע בס' דר"ח בפנים סי' ל"ג ס"ט דצריך בדיקה. וצ"ע בזה:

בוכ"ז בענין לכתחלה. אבל לענין דיעבד שלא בדקו אותן מבואר בתשו' מהרמ"ל סי' כ"א והביאו הש"ך סס"י ל"ג דאין להחמיר. ומותרים באכילה. וכ"מ מכל האחרונים ומה שכתבת שהב"ח מחמיר. גם זה אינו דהב"ח מחמיר שלא להלעיט לכתחלה אבל בהלעיטו ולא בדקו הוושטים משמע בהדיא דמדמה זה לריאה שאבדה בלא בדיקה וא"כ הרי רוב הראשוני' מקילים בהא. והכי קיי"ל בהפסד גדול עכ"פ ואפי' בסתם הפסד יש לצדד להקל למאי דקיי"ל שם להקל בחיה וכבר נת' מד' הצ"צ דחשש דהלעטה פחות מחששא דסירכות בחיה כנ"ל. אך הת"ש סס"י ל"ג כתב וז"ל ואם שכחו ולא בדקו הוושטים נ"ל דאם הלעיטה בעיסה בלוסה שיש בה קוצים או בתבואות חדודים אין להקל כלל דמאן יימר לן דכה"ג רובו להכשיר אימא רובו לינקב וה"ל כהלעיטה חלתית דמנקבי' למעייני' והא אפילו בסתם הלעטה כ' רמ"א ז"ל דשכיחא ריעותא טפי מסירכות הריאה אבל בהלעטה שראיתי נוהגין בבצק דק שעושין ממנו עגולים ואין בהן קוצים יש להתיר דיעבד כמ"ש מהרמ"מ בתשו' סי' כ"א דלא שכיח כ"כ שעי"ז ינקבו ב' הקרומים כ"א ע"י החיכוך נולד חולי בפנימי והמחמיר שלא להלעיט כלל תע"ב עכ"ל הרי דמחמיר אפילו דיעבד בהולעטה בעיסה בלוסה שיש בה קוצים או בתבואות חדודים כו' ושם סיים שהמלעיטי' כן והרבה בפעם א' בחזקת היד ואין חוששין לבדוק הוושט ראוי להתרחק מהם ומכליהם. ומעתה אפ"ל דהמעשה שסיפר מוהר"ר יהודא בשם כאאזמו"ר הגאון ז"ל שהורה לאנשי ק' סמילעוויטש י"ל דהיה ההלעטה בתבואות חדודי' ופסק כהת"ש לאסור הכלים ג"כ (ומה שציוה לשורפם אולי הי' קנסא על שעברו אדרבנן):

אך לכאורה יש לתמוה על הת"ש במ"ש אבל בהלעטה שראיתי נוהגין בבצק דק כו' ואין בהם קוצים יש להתיר דיעבד כמ"ש מהרמ"מ בתשו' סי' כ"א דמשמע דלא פליג על מהר"ם רק דמהר"ם מיירי נמי בכה"ג. וזה אינו דמדברי מהר"ם לובלין בתשו' הנ"ל יש ללמוד דאפי' בהלעיט' בתבואות חדודים אינו אוסר בדיעבד כשלא בדקו. חדא דשם הי' השאלה בסתם הלעטה והתיר ולא התנה בפי' דדוקא כשלא הלעיטו בעיסה בלוסה או בתבואות חדודי' כמו שהתנה הת"ש. ועוד דלשם מוכח דאפי' בכה"ג מתיר מדכתב וכ"ש בנ"ד כו'. ויש לדמותו להא דאיתא פא"ט אבל נמצאת לא אצטריכא לי' לעולא דכולהו חיוי ברייתא קוצי אכלן ואע"ג שיש לחלק דהתם הבהמה אוכלת מעצמה. אבל הכא כשמלעיטי' אותה יש לחוש כו'. מ"מ הסברא נותנת דהיינו לחוש לכתחלה אבל לאסור בדיעבד אם שכחו ולא בדקו לא עכ"ל. וא"כ משמע דמיירי בהלעיטו בדברים שהם כמו קוצים כתבואות חדודים שהרי ממקום שבא להקל בזה מנמצאת שבגמ' וכולהו חיוי בריי' קוצי אכלן משמע כן אלא דהוה סלקא אדעתי' לחלק דהתם הבהמה אוכלת מעצמה כו' ואהא מסיק דמשום האי חילוק אין כדאי לאסור בדיעבד א"כ משמע ודאי דס"ל להקל בדיעבד בכל ענין אפי' הלעיטו בתבואות חדודים ודלא כמ"ש הת"ש וכ"מ מדברי הצ"צ בתשו' סי' קט"ו הנז"ל דמסיק דחששא דבדיקת הוושט קילא מחשש דסירכות אפי' דחיה. ולא חילק באיזו הלעטה שיהיה אלמא ס"ל דאפילו מלעיטי' בתבואות חדודים קילא וא"כ פשיטא דלדידי' אין להחמיר בדיעבד שהרי אפילו בבדיקת הריאה דחיה קיי"ל להקל בדיעבד כששכחו ולא בדקו כמבואר בש"ע סי' ל"ט ועיין בצ"צ סי' י"ז מבואר דבק' ניקלשפורג מלעיטין האווזות בשבולת שועל והקרוב בעיני שהשאלה דסי' קט"ו שנשאל מהשער אפרים הי' ודאי כשהי' אב"ד בק' נ"ש הנ"ל. שהרי היא בסוף הספר וידוע שמתחלה היה בפרוסטיץ ואח"כ בניקלשפורג. ואפ"ה כ' להדיא דאין להחמיר לענין כסוי הדם כנ"ל. שוב ראיתי בסוף התשוב' דסי' קט"ו הנ"ל כ' וז"ל אווזות אע"ג דתחיבת קוץ מצויות בהם כו' הרי להדיא דמיירי בכה"ג שמלעיטי' אותן בתבואות חדודים. וכ"מ בשו"ת שבו"י ח"א סי' מ"ט שכ' בפשיטות דאפי' באותן מקומות שצריכין לבדוק גם אותן חתיכות וושט שלמעלה בתוך הראש מ"מ הוא רק מצד התקנה ובדיעבד אם אבדו הוושטות בלא בדיקה מכשרינן ע"ש. והנה אותן מקומות שצריכי' לבדוק למעלה ג"כ היינו במקום שמלעיטין בשבולת שועל וכה"ג כמ"ש בתשו' צ"צ סי' י"ז שהביאה השבו"י שם ואפ"ה פשיטא לי' להשבו"י דדיעבד כשלא בדקו כשר. הרי נתברר דדעת מהר"ם לובלין והצ"צ והשבו"י להתיר דיעבד אפי' הלעיטו בתבואות חדודים ודלא כהת"ש ועיין בתשו' א"ש סי' ל"ד בדברי השואל:

ומה שדימה הת"ש הלעטה זו להלעיטו חלתית תמוה דהתם משמע דנוקב בודאי כמ"ש הרמב"ם פ"ו מה' שחיטה דין י"ג. וצ"ל דהיינו מצד טבעו ולא מצד היותו חד. (וכדאי' בע"ז דל"ט א' דחריף טפי וכ"ה בחולין שם ומ"ש רש"י חד נתכוין ג"כ שהוא חריף). אלא שאעפ"כ לכאורה יש לדמותו למ"ש הרמב"ם שם ואם הי' ספק נוקב ספק אינו נוקב תבדק כל א' מן בני המעיים כו'. א"כ ה"נ בהלעיטו תבואות חדודי' י"ל דספק נוקב הוא. מיהו אפ"ל מ"ש הרמב"ם ספק נוקב היינו ג"כ מצד חריפותו וכ"מ ביש"ש להדיא סי' ק"י דהיינו דברי' שחכמי הטבע אומרים שהם ספק נוקבי' כו' ע"ש. אבל בהלעטות תבואות הנ"ל מאחר דמשמע להדיא מדברי האחרוני' הנ"ל דמיעוטא הוא שהן טרפות והם היו בקיאי' בזה שהרי היו מלעיטי' בזמנם א"כ מהכ"ת להחמיר:

גאך מה שעומד לנגדי הוא משום דנקובת הוושט פסק בש"ע רס"י ל"ג דהוי נבלה. א"כ לפ"ז י"ל דהוי ספק בשחיטה. ובהכי א"ש מאי דמייתי עלה דישב לה קוץ בוושט מהשוחט בסכין ונמצאת פגומה וכמ"ש במ"א. וא"כ יש להחמיר בזה יותר מבריאה שלא נבדקה דהתם פרש"י דסמכינן נמי אהא דאמר ר"ה נשחטה בחזקת היתר עומדת אבל בספק בשחיטה ליכא למימר הכי. ואטעמא דמיעוטא לחוד י"ל שאין לסמוך דהא בשוחט בסכין ונמצא' פגומה קיי"ל דה"ל ספק נבלה אע"ג דחתך במפרקת דשכיח טפי דנפגם במפרקת. והתם איכא נמי חזקה לקולא כנגד חזקת איסור היינו העמד סכין על חזקתו ואפ"ה לא מהני. א"כ גם כאן אע"ג שי"ל נמי העמד הוושט בחזקת קיים נמי לא מהני. אע"ג דש"ס מחלק להדיא אפילו בין ישב לה קוץ לשחט בסכין ונמצאת פגומה משום דהתם אתייליד ריעותא היינו לעולא. אבל לדידן דאוסרי' בישב לה קוץ י"ל דאין חילוק וכמ"כ בהלעיטו דברי' הנוקבים. ואפילו את"ל שזה החילוק אמת לדידן ג"כ הא דמחמירי' בישב לה קוץ היינו משום דחשוב נמי ריעותא כמ"ש הרשב"א או משום דשכיחא האיסור כמ"ש התוס'. וא"כ בהלעיטו דודאי ליכא ריעותא וגם האיסור אינו שכיח יש להקל. איברא דיש לחלק דדוקא בישב לה קוץ בושט ובשוחט בסכין ונמצא' פגומה הוצרך לאתיליד ריעותא ואל"כ לא היו אוסרים משום דהתם החזקת איסור נתבטל בשעת שחיטה כששחטוהו שחיטה כשרה ואפי' נאבד הסכין השחיטה כשרה א"כ הרי מיד כשנשחטה החזקנו הבהמה בחזקת היתר. (וגדולה חזקה ע' כתובות (כ"ה) ות"ש סי' ח"י). ואזדא לה החזקת איסור. ואין אנו מעוררין אותה לומר אוקמא חזקה להדה חזקה אא"כ אתיליד ריעותא כמ"ש רבינו ז"ל סי' י"ח סק"ד וסי' כ"ד סקמ"ו. אבל גבי הלעטה הרי חששא זו שאנו חוששי' לנקיבת הוושט מחמת ההלעטה נולדה בעוד היות החזקת איסור דבהמה בחיי' בתקפו. א"כ אע"ג דליכא ריעותא ברורה אין כח בהשחיטה להוציאה מחזקת איסור כיון שקודם השחיטה ובשעת השחיטה אנו מסופקים אי הוה שחיטה מעליא:

ואפשר לדחות זה משום דהחוות דעת סס"י ק"י בדיני ס"ס סי' כ"ז. ס"ל דספק דנקובת הוושט לא הוי ספק בשחיט' ע"ש הטעם משום דעכ"פ י"ל עליך הראי' שנעשה מעשה. ואף שהבית אפרים בכללי חזקה סי' י"ג השיגו בזה היינו דוקא בישב קוץ דאתרעי חזקת שהוושט קיים אבל בלא אתרעי מודה לי' דלא חשוב ספק בשחיטה כמש"ש סי' ה'. א"כ לפ"ז אפילו נולד החשש קודם השחיטה אין לחוש דכיון דחזקת שהוושט קיים לא אתרעי א"כ הרי נעשה מעשה השחיטה כדת. וכשבאנו לאסור עליך הראי' כו'. ועדיין צ"ע בזה ממ"ש רבינו ז"ל בה' נדה סי' ק"ץ סקע"א. מ"מ כשנולד הספק בעד קודם כו' והביא זה בסי' י"ח סק"ה. ומ"מ כיון שיש עוד צדדים להקל שהרבה פוסקים ס"ל דישב לה קוץ לא הוי ספק בשחיטה כמ"ש רבינו סס"י ל"ג והיינו כי י"א דהוי טרפה ולא נבלה כמ"ש במ"א. ובתויק"ו סי' כ"ד ססק"ו העלה דחשש נקובת הוושט פשיטא דאינו נקרא ספק בשחיטה כלל אף דנקובת הוושט הוי נבלה יע"ש וכ"ה ג"כ דעת המהר"צ ס"ק צ"ג וס"ק קט"ז. ועוד דטעם שהחמירו בחתך במפרקת להאומרים דעצם המפרקת מצוי ליפגם יותר היינו משום לא פלוג כמ"ש רבינו ז"ל סי' י"ח סק"ה א"כ הכא לא שייך לומר כן גבי הלעט' דלעולם הוי מיעוטא א"כ אין לחוש דיעבד ותדע דרובא עדיף אף מחזקת איסור לבדו ובמיעוט המצוי דאמרי' סמוך מיעוטא לחזקה היינו מדרבנן (וי"ח דהוי דאוריי') א"כ הכא שיש חזקת שהוושט קיים נגד חזקת איסור א"ל סמוך כו'. לכן אפשר יש לסמוך במקום הפ"מ ע"ד מהרמ"ל וצ"צ ושבו"י. וכ"ז בהלעיטו בעיסה בלוסה והיינו שהסובין והמורסן לא ניטלו ממנו כדפרש"י שבת (ע"ו ב'). והסובין י"ל שהוא כקוץ ובפרט בקמח שעורים ע' תשו' פמ"א ח"א סי' א' ד"ד ע' שני. אבל בעיסה נקיה אף להת"ש אין להחמיר דל"ד לקוץ. וכ"כ פמ"א עמ"ש התורת חיים אותן שמלעיטי' אווזות בגלגולי עיסה דל"ד לקוץ שהוא חד ונוקב. אבל הנך חלקין הן ושמין אותן בתוך המים בשעת הלעטה עכ"ל התו"ח. ואפשר שבעירו היו נוהגין לעשות עיגולים קטנים מקמח נקי והיו חלקין. אבל במדינות מעהרן שעושים עגולים גדולים מקמח שעורים עם הסובין שהוא חד ונוקב כקוץ שומר נפשו ירחק מהלעטה זו עכ"ל. הרי דבקמח נקי אין להחמיר. ובניטל מורסנן ולא ניטל הסובין אפשר להקל ג"כ אף להת"ש דסובין היינו גס יותר לפרש"י שבת (ע"ו) וכנ"ל ראיה ממשנה פ"ב דחלה ניטל מורסנן מתוכן ור"ל אפילו מורסנן וכ"ש סובין כו'. וכ"ז אם לא בדקו בשוגג אבל אם הזידו ולא בדקו אפשר להחמיר כמו שאסר הריב"ש והש"ך סי' ל"ט באבד הריאה בידים דהוי כמבטל איסור לכתחלה. מיהו הפ"ת שם סק"ב התיר בזה ג"כ אם לא למגדר מלתא. ואפשר דכה"ג הי' הנדון דכאאזמו"ר נ"ע. וע' שמ"ח סי' ל"ט ס"ב שמחמיר גם במקומות שנהגו לנפוח אם לא נפחו כו'. א"כ לדידי' יש להחמיר גם כאן ובש"ך הארוך לא משמע כדבריו שכ' ואין לאסור דיעבד בשביל ששינה מן המנהג ועיין ב"א סי' ל"ט סק"ד ועכ"פ ראוי לקונסו בשאר קנס. ע' לב"ש סי' ט"ל ובמהרמ"ל שהתיר היה בשוגג:

(הג"ה. אחר כותבי כ"ז מצאתי בתשו' הג"מ מרדכי זיסקינד סי' י"ד שאסר בדיעבד ג"כ דלא כמהרמ"ל ושכ"כ מהר"י אשכנז. וא"כ י"ל שאין לזוז מהכרעת הת"ש. ועיין בספר פתחי תשובה סי' ל"ג ססק"ח שהבית אפרים סי' ו' חלק על תשו' מהר"ר מרדכי זיסקינד יעו"ש):

פסק. בענין הלעטה דאווזות העולה עפ"י התשו' שכתבתי לעיל בעזרה"י:

לכתחלה אין להלעיט (ת"ש סס"י ל"ג) אא"כ עושים בצק שאין בו קוצים פי' (פמ"א סי' א' ד"ד) שהקמח ניטל ממנו סובין ומורסן שלו ופי' סובין ומורסן מבואר ברש"י שבת (דע"ו ע"ב). ועושין ממנו עגולים קטנים (ע' כו"פ סס"י ל"ג וע' רבינו ז"ל רס"י ק"ץ בענין הגריס) שיהי' ערך קוטר העיגול חצי אגודל עד ב' שלישי אגודל. ואם אין אופין אותן שרי בודאי. אך אפי' אופין אותן ומתייבשין שרי ויטיחו אותן במים בשעת הלעטה וילעיטו בנחת א' א' לבד. וכ' בת"ש דמ"מ צריך לבדוק הוושט אח"כ. ואפשר להקל בזה וצע"ג. והנזהר מלהלעיט לגמרי תע"ב:

וכל שהלעיטו בדרך אחר צריך לבדוק הוושט (כ"ה בש"ך ושאר אחרונים דלא כ' רמ"א שלא לבדוק אלא כשפסקו כעולא משא"כ עכשיו דפוסקי' דחוששי' שמא הבריא למה לא יבדקו):

ודיעבד שלא בדקו. פסק הת"ש דאם הלעיטו בעיסה שלא ניטל סובין ומורסן והרי הם חדים כקוצים או שהלעיטו בש"ש ושעורין אסור אפילו דיעבד ואני הוכחתי דמהרמ"ל סי' כ"א והצ"צ סי' קט"ו ושבו"י ח"א סי' מ"ט לא ס"ל כוותי' ומ"מ להדיא לא נתפרש כן בדבריהם (ע' תה"ד סס"י רס"א) הלכך קשה לשבר דבריו. שוב מצאתי בתשו' מוהרמ"ז סי' י"ד החמיר יותר. אבל הכלים אין לאסור אחר מעל"ע. ואם הלעיטו בעיסה שנטל סובין ומורסן שלה אפי' בעיגולי' גדולים יש להקל ובקמח דגן יש להקל אפי' לא ניטל מורסנן רק שניטל סובין (וכן נ"ל לדון בהלעיטו בקאניפלעש ובדוחן שקורין הירז (אף דהכו"פ סס"ק כ"ד מחמיר ביש להן חוד. מ"מ לענין דיעבד אין להחמיר) במקום הפסד):

וכ"ז בלא בדקו בשוגג אבל אם הזידו ולא בדקו מדברי הת"ש סי' ל"ט סק"ה יש ללמוד להחמיר. ומדברי הפ"ת והבית אפרים סי' ל"ט סק"ד יש ללמוד להקל. והי' נ' הכרעה להחמיר בהזידו בהלעיטו בעיסה שלא ניטל סובין כנ"ל. והכל לפי ראות עיני המורה ובכל ענין ראוי לקונסו איזה קנס. ואומר מותר שוגג הוא ט"ז סי' צ"ט וע' בלבושי שרד רס"י ל"ט. ויש לפקפק ע"ז מש"ס דמכות (ד"ט) דאומר מותר קרוב למזיד וכו' וע' בהוריות בענין טעה בדבר שהצדוקי' מודים וכו' ושם במשנה ישב לו בביתו וכו'. ומ"מ בזה אין להחמיר כיון שיש מקילין אפילו במזיד גמור א"כ אין להחמיר בקרוב למזיד דהיינו באומר מותר: