סימן כו

אסימן כו

בענין שמקיזין דם לרוב בהמות במדינות אוקריינא מצוארם. גיד הנקרא קארקאווי. והוא סמוך לסימנים. וחשש כת"ר מספק נקובת הוושט. כי אומרים שהגיד הנ"ל סמוך לוושט אלא שמ"מ יש קצת בשר המפסיק. ועיין מזה בספר פתחי תשובה סי' כ"ג ס"ק י"ב:

הנה י"ל כיון דאומן הוא המקיז מסתמא יודע להקיז שלא יגיע בהסימנים וגם החוש מעיד לזה כמ"ש כת"ר שאנו רואים רוב הניקזין הם חיים ובריאים יותר מי"ב חדש. (ומ"ש כת"ר רוב אין הענין שמיעוט מתים מחמת ההקזה. כ"א שמסתמא הקיזו להן כשהיו חולים הרבה א"כ מסתמא מתו מחמת החולי). וכ"כ בכנה"ג סי' מ"ו בהגהת הב"י אות ט' דהמתעסק בסירוס התרנגולים בקי הוא שאינו נוגע בבני מעיים וכו' ושכ"כ הדמש"א. והסכים עמו ג"כ הפמ"ג בשפ"ד סי' מ"ו סק"ט וקצת סמך לדבריו מדאמרינן בפא"ט (דמ"ג ע"ב) נמצאת קוץ בוושט לא אצטריכא ליה לעולא דהא כל הני חיוי ברייתא קוצי אכלן הרי אע"פ שהיה סברא לחוש שהקוץ ינקב הוושט מביאין ראיה מהחוש ומהנסיון דהא כל הני חיוי כו' שאין חשש בזה. וה"נ יש להביא ראיה מהחוש שהתרנגולים המסורסים והבהמות שמקיזין להם הם חיים ובריאים. ויש למצוא קצת סמך מסוגיא דבכורות (דף י"ז ע"ב) בענין בידי שמים א"א לצמצם בידי אדם מאי ואע"ג דאסיקנא דלרבנן א"א לצמצם אפילו בידי אדם הלא לפ"ד התוספות שם הפי' בידי אדם היינו לברר בידי אדם צמצום הבא ממילא כו'. ועוד דעכ"פ העלו התוספות דבידי אדם הלכה כר' יוסי הגלילי דאפשר לצמצם והכריחו כן מסוגיא דחולין (דכ"ח) ומפ"ק דערובין גבי פרוץ כעומד ועיין מזה בתוספות פ"ק דערובין (דף ה' סע"ב) ופ"ק דסוכה (דט"ו). ואף לפי' הר' שמעיה שם דאין הכרח משם דאפשר לצמצם היינו צמצום גמור ממש שלא יעדיף זה על זה כחוט השערה. אבל בנדון זה אין צריך צמצום כל כך שהרי ודאי יש הפסק נכון ועצום בין גיד הנ"ל להוושט לכ"ע אפשר ואפשר ובפרט לאומן הבקי בזה. ובזה מסולק מה שעורר כת"ר פנים להקל ולהחמיר בזה מהדין שבש"ע סי' ל"ג ס"ח דהגם שלפי' ריב"א פרק השוחט בתוספות דכ"ח סע"א ובהרא"ש שם סי' ג' דהיכא דתלינן בקניא או בכלבא לא בעינן בדיקה כלל דלא חיישינן לנקובה. וכמ"ש הטור סי' ל"ג בשמו. וכן נוטה דעת היש"ש פ' השוחט סס"י ג'. מ"מ הא אנן קיי"ל כשאר פוסקים שחלקו ע"ז והצריכו לבדוק. ורמ"א פסק דלדידן דאין אנו בקיאים בבדיקה יש לאסור. דיש לחלק בפשיטות כמו שחילקו בש"ס דבכורות בין בידי שמים לבידי אדם דשאני התם שנקרע צווארו ע"י קניא ע"כ יש לחוש שמא הגיע עד הוושט וכמ"ש בסה"ת סס"י כ"ה וז"ל אבל אין נכון לפרש אימור קניא וא"צ בדיקה כלל כי מה טעם יהיה זה שלא נחוש שמא ניקב הקוץ את הסימנין כך פי' מורי ר"י עכ"ל. אבל הכא יש טוב טעם שאין לחוש לזה דכיון דעושה כן בכונה לרפאות הבהמה מסתמא יודע ליזהר שלא יגע בהוושט. ואפשר לדמות נד"ז קצת למ"ש הש"ך סי' כ"ג ס"ק ט"ו וסס"י כ"א דאם יודע בבירור שלא נגע בוושט א"צ בדיקה כגון שתפס הקנה לבדו בידו ושכ"כ הב"ח סס"י כ"ג. וה"נ בודאי מתכוין היטב שלא לנגוע בסימנין:

באך לכאורה יש לעורר מקום חומרא בזה מהא דאמרינן פ"ק דחולין (ד"י ע"ב) גבי השוחט בסכין ונמצאת פגומה והלכתא כוותיה דרב הונא בשלא שיבר בה עצם כו' ואפילו בקמייתא. וכ"כ הרא"ש בתשו' בכלל עשרים סי' י"ד וז"ל אע"ג דיותר שכיח שיפגום בעצם המפרקת מבעור אסרינן לה עכ"ל ועיין בש"ע סי' י"ח סט"ו. הרי אין תולין בדשכיח. ואזלינן בתר דלא שכיח משום דאיכא תר"ל. וה"נ למ"ד דנקובת הוושט הוה נבלה ואין שחיטה מועלת כו' כמ"ש בש"ע רס"י ל"ג. ובש"ך שם סק"ד. א"כ אם נאמר דרק שכיח יותר שלא יגע בסימנים י"ל לאסור מצד חזקת איסור דבהמה בחייה עם הלא שכיח שנגע בוושט כמו דאוסרין שם מטעם הלא שכיח שנפגם בעור דקמייתא עם חזקת איסור דבהמה בחייה. ואף להרשב"א שכתב בתה"א בית א' סוף שער השני די"ז ע"ב שהטעם דעצם דמפרקת רך ואינו מצוי לפגום יותר מעור. הלא שם סע"ג כ' אבל כשנודע שנגע בעצם המפרקת כו' ויש לחוש ולהחמיר כו' ע"ש. דלהחמיר ס"ל דעצם המפרקת מצוי יותר לפגום מעור. ועוד דהא בש"ע סט"ו פסק שאפילו שיבר בה עצם המפרקת דרך שבירה אין תולין בו. ופשיטא דעצם המפרקת דרך שבירה מצוי לפגום יותר מעור דרך הולכה והובאה אפילו לפ"ד הרשב"א וכמ"כ שאר עצמות אפילו דרך הולכה והובאה כיון שהם קשים ולא רך כעצם המפרקת ודאי לכ"ע מצויים לפגום יותר מעור דרך הולכה והובאה ואפ"ה אזלינן להחמיר אלמא חיישינן גם למה דלא שכיח מצד חזקת איסור בצירוף הריעותא. אע"ג שאינה ריעותא עצומה כ"כ כיון דשכיח טפי שיפגום בהעצם ע"ד הנ"ל. ואף שהט"ז שם ס"ק י"ב והש"ך ס"ק כ"ו והפר"ח חלקו על הש"ע בדין שיבר בה עצם המפרקת דרך שבירה דה"ל בכלל שיבר בה עצמות. מ"מ הרי בדין הראשון בשיבר בה שאר עצמות דרך הולכה והובאה לא חלקו עליו ובודאי דזה מצוי לפגום יותר הרבה מעור. ואף לפמ"ש אאזמו"ר ז"ל סי' י"ח [בקו"א] סס"ק ח' אבל הרא"ש ס"ל שאפילו בדרך הולכה והובאה תלינן כשחתך בכח במפרקת כו' הרי סיים הטעם אבל הכא דבהמה לא אתרעי אלא סכין ואיכא למיתלי טפי בהיתרא תלינן. משא"כ בנד"ז לכאורה הבהמה עצמה אתרעי מחיים כיון שהקיז לה דם בגיד הסמוך לוושט. ובכה"ג דבהמה אתרעי כ' דאע"ג דאיכא למיתלי טפי בהיתרא כו' לא תלינן ע"ש:

אך מה שנראה לחלק הוא משום שכאן אין שום ריעותא ברורה כלל לא בסכין ולא בבהמה. דהא מבואר בגמרא פא"ט (דמ"ג ע"ב) דאפילו ישב לה קוץ בוושט אינו דומה כלל לריעותא דסכין שנמצא פגומה כמש"ש לעולא התם אתיליד לה ריעותא בסכין שהסכין עכשיו ודאי פגום והספק על הזמן אימתי נפגם זהו נק' ריעותא. משא"כ ישב לה קוץ בוושט כיון דאפשר שלא ניקב שני הקרומים רק אחד מהן אין זה נקרא ריעותא. ואף לדידן דלא קיי"ל כעולא י"ל שאין זה ריעותא אלא כיון שהספק שקול חיישינן לספק השקול אע"ג דליכא ריעותא ולא מוקמינן אחזקה בספק השקול. כדמשמע כן מדברי הר"ר יונה שהביא הש"ך בסי' נו"ן ובתשו' פמ"א ח"א סי' ט"ו האריך בזה וכ' ונ"ל ברור דחזקה לא מהני אלא נגד חשש אבל לא נגד הספק ושני הצדדים שוים כו' עכ"ל. א"כ לדבריהם י"ל שאין לנו לחלוק בזה על עולא בהא דס"ל דישב לו קוץ בוושט אינו נק' ריעותא וכן ספק דרוסה אלא דבהא לא קיי"ל כוותיה דס"ל דאין חוששין לספק זה ואנן ס"ל דחוששין לספק השקול אע"ג דליכא ריעותא ודאית. אך אף לפ"ד רוב הפוסקים דס"ל שזה נקרא ריעותא ומה"ט לא מוקמינן אחזקה וי"א משום דהריעותא מחייה. מ"מ י"ל היינו דוקא ישב לה קוץ בוושט שהוחל הטורף ומסופקים אם נגמר כמ"ש הרשב"א בתה"א דל"ה ע"א. משא"כ סירכא תלויה לא חשיב ריעותא ע"ש. וה"נ הקזת דם בגיד שבצואר אין שייך לקרותו ריעותא כלל לגבי הסימנים. כיון דדרך העולם בהכי להקיז לרפואה כאן וה"ל כמו היינו רביתייהו. וגדולה מזו כ' אאזמו"ר הגאון ז"ל סס"י ל"ג וז"ל ומיהו בקוץ שנקב עד לחלל כו' גם להרשב"א לא מיקרי ריעותא באברים הפנימיים כלל אלא משום שנקב בכח ודוחק וקרוב הדבר מאד שנקבו אברים הפנימיים ולא הוה ספק שקול כלל עכ"ל:

גוהנה בתויק"ו רס"י י"ח בחותך במפרקת היקל דקיי"ל כתירוץ ראשון דתוספות חולין (ד"י ע"א) ד"ה סכין. וי"ל דשא"ה דאיכא למימר חסר ואתאי. אמנם לדבריו קשה במ"ש ליישב דהא דלא קיי"ל כרב חסדא בלא שיבר בה עצמות משום שיצתה מחזקתה. דהא אנן קיי"ל בי"ד סי' פ"א דלא כהרשב"א אלא אפילו נטרפה לפני שחיטה. ולא דמי לכתם יבש דעל כרחך ראתה מכבר זמן רב. ע"כ נראה גם בשאר ריעותא אע"ג דליכא למימר חסר ואתאי אסור בתר"ל וכדמשמע ג"כ בפרק כל הגט (דל"א ע"א). וחתך במפרקת אינו מבטל הריעותא שלפנינו ועיין בדברי אאזמו"ר [בקו"א] סי' י"ח סס"ק ח'. משא"כ הכא דליכא ריעותא לפנינו ולא שכיח כלל שינקוב הוושט. וגם איכא רובא וחזקה וס"ס לקולא. רובא כמ"ש כת"ר שאפילו מבהמות החולים רוב הניקזים חיים. וגם חזקה דאוקי בהמה והוושט אחזקתה שלא ניקב הוושט. והיכא דאיכא רובא וחזקה לקולא ה"ל חשש האיסור מיעוטא דמיעוטא. ואפילו ר' מאיר דחייש למיעוטא אינו חושש בכה"ג ר"פ בתרא דיבמות (דקי"ט ע"ב). ונוסף ע"ז עוד ס"ס היינו הרובא שלא הגיע להוושט כלל והמיעוט שהגיע להוושט יש ספק שמא לא ניקב רק עור אחד. וא"כ לגבי החלב פשיטא דיש להתיר מה"ט. דהא ליכא כאן תר"ל כלל. רק כשנשחטה לגבי הבשר י"ל נוסף חזקת איסור לנגד. דאוקי הבהמה אחזקת איסור דבהמה בחייה דלא מהני לה השחיטה משום דשמא ניקב הוושט. וכן בספר תויק"ו סס"י פ"א דקנ"ה סע"ב ודקנ"ו ע"א חילק בין הבהמה עצמה להגבינות והביצים שאע"פ שהבהמה והעוף אסורים החלב והביצים מותרים אלא שלא התיר החלב והביצים רק מה שנחלב קודם שנודע הספק כו' ע"ש. אך י"ל זהו לענין ספק שקול. שאין להתירו כ"א מחמת חזקת כשרות של הבהמה והעוף וכיון שהבהמה והעוף נולד בהם ספק שקול בטרפות והם אסורות מספק. א"א להתיר גם החלב והביצים. אבל לגבי נדון דידן שהרוב להיתר. א"כ אין להחמיר כלל על החלב והבצים. כיון שבהמה זו יש בה רוב להתיר מהכ"ת נחמיר על דבר שבה שאין צריך שחיטה. אף את"ל שעל הבשר שטעון שחיטה יש להחמיר. ועיין בש"ע סי' כ"ד ססע"י ט"ו בהג"ה. ובדברי אזמו"ר ז"ל שם סס"ק ל"ו והבו דלא לוסיף עלה לאסור החלב והביצים שאינן בחזקת איסור כו'. וראיה מהש"ס פרק בהמה המקשה (דס"ט ע"א) מהו לגמוע את חלבו כו' הרי הסברא שאע"פ שהאבר של הבן פקועה יהי' אסור לאחר שחיטה משום אמ"ה עכ"ז החלב יהיה מותר. ואע"ג דבאמת מספקינן או דלמא כו' הכא לית ליה תקנתא בשחיטה. היינו התם דבודאי לית ליה תקנתא בשחיטה מצד הדין הגמור. אבל הכא הא דלית ליה תקנתא בשחיטה זהו רק מחששא ומיעוטא. ולגבי החלב שאינו בחזקת איסור האי מיעוטא כמאן דליתא דמיא. ויש לדון לגבי החלב כאילו הבהמה יש לה היתר בשחיטה. כיון דחששא זו המספק שלא יהי' להבשר היתר בשחיטה היא רק מחמת מיעוטא וחזקה. והרי לגבי החלב דאין שייכות בו לשחיטה אין כאן שום חזקה לאיסור גם בהבהמה כ"א נשאר מיעוטא לבד. וכה"ג פסק הש"ך בסי' פ"ו ס"ג ס"ק י"א. וכ"כ הפר"ח שם סק"י. והנה הב"ח סי' י"ד ס"ז כ' אבל בן פקועה שבא על הבהמה כו' אע"ג דאין תקנה לולד בשחיטה כו' פשיטא לן דחלבו מותר עכ"ל. א"כ לדבריו כ"ש בנד"ז. והט"ז שם סק"ו והש"ך ס"ק י"א השיגו על הב"ח ובתשו' הרשב"א ח"ג סי' שס"ג שהזכיר הב"י סי' כ"ד משמע כהב"ח וז"ל ושוחט את הטרפה ומצא בה בן תשעה חי דהוה ס"ד בגמ' (דע"ה סע"א) למימר דלדברי המתיר אסור ולדו וחלבו מותרין ואע"פ שאין לו היתר בשחיטה וזה ודאי מוליד הוא דאמר רב משרשיא לדברי האומר חוששין לזרע האב בן פקועה דאזיל אבהמה מעליתא הולד אין לו תקנה עכ"ל. מיהו הפר"ח שם ג"כ חלק על הב"ח ועל הרשב"א אף גבי עיקור לענין החלב והביצים. אך גם לדבריהם יש לחלק דשאני התם דודאי אין לו תקנה בשחיטה. משא"כ הכא דרק מחששא בעלמא הוא ולגבי החלב אין לנו ליזל בתר חששא. ולכן אפשר לומר שכיון שהתרנו החלב והגבינות א"כ י"ל דריעותא זו דחשש נקובת הוושט כבר נתבטלה קודם השחיטה כשהיינו דנין על חלבה וא"כ י"ל אמש אכלנו מחלבה כו'. ול"ד לתר"ל דשוחט בסכין ונמצאת פגומה ונמצא חתך במפרקת דהריעותא נולדה כשיש חזקת איסור ולא נתבטלה מקודם. ועוד יש לחלק עפמ"ש הרשב"א ביבמות פרק ארבעה אחין (דל"א) סד"ה אשה זו בחזקת היתר לשוק. דהתם גבי בהמה כו' עד שיתחדש בה ענין המכשירה כו' עליך הראיה כו' דנעשה בה מעשה האוסרה עליך הראיה עכ"ל. וא"כ כשהסכין נמצא פגום הרי יש ריעותא גמורה. לכן י"ל עליך הראיה שהוכשרה. וחתך המפרקת אינו ראיה אף דשכיח יותר להרא"ש. מ"מ אינו נקרא ראיה ממש. אבל הכא הרי נשחטה בטוב ואין לפנינו שום ריעותא ברורה כפגימה. אלא שאתה חושש שמא ניקב הוושט מקודם. הרי י"ל להפך עליך הראיה שנעשה בה מעשה האוסרה היינו נקב. דהא יש רובא וחזקה לקולא. והמיעוט הוא לומר שנעשה מעשה האוסר. הרי עליך הראיה. והרי לרבה ביבמות שם מהני טעמא דעליך הראיה אף בספק שקול ממש. ואף לאביי ורבא שם דלא ס"ל כרבה י"ל משום שהספק שקול ע"כ לא סמכינן על חזקה אף שי"ל עליך הראיה כנ"ל. אבל הכא דרובא ממש לקולא וגם בהמיעוט יש ספק כנ"ל י"ל דודאי יודו דסמכינן אחזקה לומר עליך הראיה שנעשה בה מעשה האוסרה ועוד יש לצרף לסניף דעת הרא"ש פרק השוחט סי' ו' דס"ל דנקובת הוושט היא טרפה ולא נבלה כמש"ש אע"ג דמיטרפא בנקיבת הוושט דלמא לא פסלה שהייה אלא במידי דמנבלה ביה כגון אחר רוב סימן עכ"ל וכ"כ אאזמו"ר ז"ל סס"י ל"ג בשם התוספות וז"ל ושטה רביעית היא שטת התוס' דס"ל דנקובת הוושט אינה אלא טרפה. שלפי סברא זו אין שום מקום לחוש כאן דהא איכא רק רובא וחזקה וס"ס לקולא בלי שום חזקת איסור. ואף דאנן קיי"ל דהוי נבלה כמ"ש בש"ע סי' ל"ג ס"ג. ומ"מ הנה בתויק"ו סי' כ"ד ססק"ו העלה דחשש נקובת הוושט פשיטא דאינו נק' ספק בשחיטה כלל אף דנקובת הוושט הוי נבלה יעו"ש. וכ"ה ג"כ דעת המהר"צ ס"ק צ"ג וס"ק קט"ז שהביא כת"ר. ואף שאין כ"ז מוסכם. מ"מ בנדון זה שאין כאן ריעותא ממש רק חששא י"ל לכ"ע אמת כן. וע' עוד בספר פתחי תשובה סי' י"ד סק"ד סי' כ"ג וסי' נ"א. מענין נוצות בוושט:

דואין להקשות מתשו' מהרי"ק שרש ל"ה שבב"י סס"י כ"ד ובש"ע סעי' י"ז בהג"ה ולא אמרינן דמחמת זריקה כו' והיינו אף את"ל דשכיח יותר שמחמת זריקה נשמט ע"ש במהרי"ק שהביא ראיה ע"ז מהא דטבל ועלה כו' שי"ל שאני התם דאיכא ריעותא ודאית לפנינו וכמ"ש אאזמו"ר שם ס"ק מ"ם דריעותא ברורה מדאורייתא היא זו כו' ומוקמינן חזקה להדי חזקה. מאחר דאיכא ריעותא דהרי שמוטה לפניך כמו בסכין שנמצאת פגומה (מיהו ראייתו דמהרי"ק ע"ז אינה מכוונת דבטבל ועלה ליכא חזקה דהתירא כנגד כו'. וי"ל דשם נמי החפיפה היא חזקה דהתירא וכמו בדיקת הסכין כו' ועיין בי"ד סס"י קצ"ט) וגם לא שייך לומר עליך הראיה שנשמטה קודם שחיטה כו' ע"ש. משא"כ בנ"ד הוא הפך כ"ז דליכא ריעותא כהנ"ל לפנינו. ולכן יש לומר ג"כ עליך הראי' כו'. ועוד דהת"ש סכ"ד ס"ק ל"א דקדק מדברי הלבוש דאילו היה כח בפרכוס כו' אלא שהשיג עליו והתויק"ו סק"ז עמד לימין הלבוש זקנו אלא שלנ"ד אף לדעת הת"ש ומהרי"ק יש לחלק טובא כנ"ל:

ועוד ראיה ממ"ש הב"י סס"י כ"ד בשם האגור וז"ל נשאל מהר"ר יעקב מולן גדול הדור על אחד ששחט עוף כדרכו בהכשר ואחר גמר שחיטה מצא טבעת מהגרגרת שלם על הסכין והשיב דכשר דע"י גלגול הגרגרת נעשה זה עכ"ל. והרמ"א בד"מ שם כ' בשם מהרא"ק ממהרי"ל להטריף. ובתשו' שארית יוסף סי' מ"ז גיסו של הרמ"א כ' שלא יכול להחליט הדין כו' ע"ש שאינו כמ"ש בד"מ משמו בודאי לאיסור. והפר"ח כ' שהם נוהגים כדברי הב"י בש"ע להקל והת"ש חלק עליו להחמיר טובא. ומצאתי בתויק"ו סי' כ"ד סק"ו האריך בדין זה וכ' שטעם המתירים יש לפרש בשני אופנים הא' דאפילו אי נימא שזהו ספק בשחיטה אפ"ה כשרה ע"פ מה שכתב הוא ז"ל בסי' כ"ה דבספק שמוטה אע"פ שהוא ספק בשחיטה אם יש לתלות בהיתר יותר תלינן ומטעם דאע"פ דאיכא חזקה דאיסורא דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת אפ"ה כיון דאיכא חזקה דהתירא ג"כ כנגדה והוא חזקה דאתיא מכח רובא דרוב בהמות הסימנים שלהם אינם שמוטים ואיכא למיתלי להתירא טפי תלינן וה"ה דתלינן להתירא מהאי טעמא די"ל דהתירא שכיח טפי ולומר שנעשה ע"י הסכין. והביא ראי' ממ"ש הב"י סי' ל"ד בשם חידושי הרשב"א והביאו הרמ"א שם בש"ע ס"ט. האופן הב' י"ל דס"ל שזה אינו ספק בשחיטה כלל ולא דמי לשמוטה יעו"ש אף דפסוקת הגרגרת הוי נבלה מ"מ אינו נק' ספק בשחיטה אלא שלא החליט זה. אבל בנקובת הוושט ס"ל בפשיטות דאף דהוה נבלה עכ"ז כשיש ספק נקובת הוושט אין זה ספק בשחיטה כלל משום דהספק לא הוי בשחיטה דהשחיטה הוא כראוי לפנינו כו' ובסוף ס"ק הנ"ל בד"ה אם נפסק הגרגרת ברובו העלה להקל אם ניכר שנשחטה רק שהספק שמא נעקר הטבעת קודם שחיטה כו' אם הוא בענין שיש לצדד ולתלות יותר שנעשה אחר השחיטה כו' יעו"ש כי האריך מאד. ולפי דבריו אם בספק דפסוקת הגרגרת היקל כשההיתר שכיח טפי ק"ו בנדון חשש נקובת הוושט דפשיטא ליה שאינו ספק בשחיטה. אך מדברי שאר אחרונים לא משמע כן. והגאון אאזמו"ר ז"ל כ' סי' כ"ד סק"מ הפך דבריו וז"ל ואף לפ"ד המקילין גבי סכין כשיש לתלות יותר בלאחר שחיטה היינו משום דסכין איתרעי בהמה לא אתרעי כמש"ל סי' י"ח. אבל בשמוטה דעוף גופיה איתרע לכ"ע לא תלינן כו' עכ"ל. הרי זהו הפך דברי התויק"ו באופן הראשון שלו והתויק"ו מפרש סכין אתרעי והוא יש לו חזקת כשרות ע"ש סי' כ"ה סק"ז ובסי' כ"ה בד"ה נחזור לענינינו שלדעת הר"ן. אך פי' זה הוא דחוק ורש"י ושאר מפרשי' מפרשים כפשוטו דאין הריעותא בהבהמה עצמה ואע"ג דהא בהא תליא. מיהו הרשב"א בתה"א דף י"ז סע"א ובחידושיו ד"י סד"ה מאי לאו י"ל מפרש כהתויק"ו. ותדע דפסק בתה"ק הובא בטוש"ע סס"י קצ"ט סעיף י"א בד"א כו' אבל אם נתעסקה כו' והקשה הבאה"ג והש"ך וליישב זה צ"ל כמ"ש התויק"ו דכיון דבשיבר בה עצמות קיי"ל כרב חסדא א"כ ה"ה בנתעסקה באותו המין אח"כ תולין אף שלא היה החפיפה סמוך עונה להטבילה לל"ק דנדה דס"ו דסמוך היינו עונה. וסוגי' דחולין מיירי בשהיה רחוק עונה ומדמה לה להשוחט בסכין כו' וא"כ כיון דקיי"ל בשיבר בה עצמות לקולא ה"ה בנתעסקה בו. ועדיין קשה הא יש לחלק דבסכין שאני דסכין אתרעי בהמה לא אתרעי משא"כ בטבילה ע"כ מזה הוכיח התויק"ו פירושו הנ"ל דפי' סכין אתרעאי שיש לו חזקת כשרות. אך יש לתרץ באופן אחר דהא שהוצרך רב חסדא לתירוץ דסכין אתרעי בהמה לא אתרעי היינו לשטתו דס"ל דאף שלא שיבר בה עצמות תלינן אימא בעצם דמפרקת איפגום ע"ז א"א לומר רק הטעם דסכין לבד אתרעאי כו'. אבל בשיבר בה עצמות ממש י"ל שא"צ לטעם זה דהא הש"ס לא ס"ל חילוקו זה דאי ס"ל ה"ל להכשיר אפי' בעצם דמפרקת כרב חסדא ומדלא מכשיר בזה יש לומר דלא ס"ל טעם וחילוק זה כיון דהא בהא תליא ואעפ"כ מכשיר בשיבר בה עצם לכן ה"ה בנתעסק' באותו המין אף שהריעותא בה. גם האופן הב' שלו אינו כן לדברי אאזמו"ר ז"ל סס"י ל"ג שכתב אבל ישב קוץ בוושט ה"ל ספק בשחיטה להרמב"ם ורש"י דס"ל דנקובת הוושט נבלה כו' ע"ש. ומ"מ נלע"ד דדברי התויק"ו באופן השני שלו יש להם עמוד שיסמוך עליו והיינו לדברי הרשב"א ביבמות (דל"א) שהובאו לעיל. דה"ט דאמרינן בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת משום דעליך הראיה שנעשה בה מעשה המכשירה. ומיהו אאזמו"ר נ"ע ס"ל דאפי' להרשב"א לא שייך לומר הכי בכה"ג כיון שעכשיו הוא ודאי פסוקת הגרגרת והספק על הזמן כו' ע"ש סק"מ דמ"מ כיון שהיא שמוטה לפניך כו'. וכ"ש לשאר מפרשים דהטעם דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת אינו מטעם דהרשב"א. ולכן פי' אאזמו"ר נ"ע בסי' כ"ד סעי' י"ט ס"ק מ"ו טעמו דהאגור והרב"י המתירים במצא טבעת מהגרגרת באופן אחר משום דכיון שתלינן שנשחטה בב' מקומות כו' ואין כאן עיקור כלל בטבעת וכיון דליכא הכא ריעותא כו' ורש"ל וסיעתו האוסרים ס"ל דבא ע"י עיקור ויש כאן ריעותא כו' ע"ש וס"ק מ"ז. ולפ"ז בנ"ד לא מיבעיא לדברי התויק"ו פשיטא דיש להקל בנד"ז דמחליט בבירור דספק נקובת הוושט אינו ספק בשחיטה כלל. וכ"ש דאיכא רובא להתירא. אך גם לדברי הת"ש ואאזמו"ר נ"ע דלא ס"ל כהתויק"ו. וגם ס"ל כהאוסרים במצא טבעת דלא כהאגור והרב"י. מ"מ הרי הטעם משום שיש כאן ריעותא ברורה לשטתם והספק אם קודם שחיטת הרוב נעשה או אח"כ ע"כ ה"ל ספק בשחיטה. אבל אם היו מודים להרב"י בסברא זו שיש לתלות יותר שנעשה ע"י ששחט בב' וג' מקומות. וי"ל שליכא שום ריעותא היו מודים לו דאין מעוררים החזקת איסור כו' כדמשמע מדברי אאזמו"ר נ"ע ס"ק מ"ו. וא"כ בנד"ז דליכא ריעותא ודאית כלל. כ"א חששא לכ"ע יש להקל הכא כמו התם להרב"י. מיהו לכאורה תליא בפלוגתא דהט"ז והת"ש שם. דהט"ז סס"י כ"ד ס"ק י"ז כתב ופעם אחת בא לידי כו' דבזה נראה ברור כו' שהרי נחתכה הטבעת כו'. והת"ש ס"ק ל"ג חלק עליו. וכ' דאפילו אי הוה קצת רגלים לדבר אין להתיר תדע דבגמרא אמרינן דא"א לשמוטה כו' ומ"מ לא רצה לסמוך ע"ז והצריך להקיף כו' ע"ש. וע' בדברי אאזמו"ר הגאון ז"ל ס"ק מ"ז ביאור דבריו שאפילו יש לתלות להקל יותר מלהחמיר לא תלינן עד שיהיה ההיתר ברור. וא"כ להת"ש וסיעתו י"ל ה"ה הכא למ"ד דנקובת הוושט הוה נבלה ואין השחיטה מועלת בו י"ל שאפילו יש לתלות להקל יותר כו' אך זה אינו דגם להת"ש שם יש לחלק משום דשאני התם שיש ריעותא. וכיון דאיכא ריעותא מעוררים החזקת איסור. וע"ז שייך ראיה שלו משמוטה ולהרמב"ם פ"ג הי"ו וסיעתו אין משם ראיה. אבל בנדון זה שאין ריעותא לפנינו אין שום התחלת ראיה משמוטה. ומה גם בהצטרף לזה הסברא דנקובת הוושט היא רק טרפה וסברא דעכ"פ אין זה ספק בשחיטה ול"ד לספק פסוקת הגרגרת שי"ל יותר דהוי ספק בשחיטה כמ"ש בתויק"ו. מכל הלין גם להת"ש יש להקל הכא. וכמ"ש הת"ש עצמו שם גבי ב' חתיכות בקנה דהכא לא נעקר מידי. בשגם כי בתשו' שבו"י ח"ב סי' נ"ה פסק כהט"ז. וכן ודאי יש לנטות לדעת התויק"ו דלעיל ולדעת המהר"צ שנטו לומר דאין זה דומה לשמוטה כו':

בש"ע אדמ"ו סי' י"ח סק"ב בשם ת' ש"י כשיש ספק אם נחשב פגימה ה"ל ס"ס שמא מחמת המפרקת ושמא אינו פגימה ואף להאומרים דבחזקת איסור לא מהני ס"ס יש עוד חזקה. וה"נ י"ל רובא עדיף כמו ס"ס וחזקה אוקי הוושט בחזקתו. נוסף ע"ז דליכא ריעותא. לכן אף לפמ"ש בתשו' הרשב"א סי' ת"א די"ל דס"ס עדיף מרובא. מ"מ הכא המעלה דליכא ריעותא עדיף: