סימן כד

אסימן כד

כתבתי זה בימי חורפי דין קרום שעלה מחמת מכה ודין וושט שניקבו שני העורות זה שלא כנגד זה בריחוק זה מזה ועלה קרום באחד מהן ונתרפא:

אם ניקב הוושט ועלה בו קרום ונסתם אינה סתימה וטרפה דקרום שעלה מחמת מכה (לבוש ס"ד) במקום שהנקב פוסל בו אינו מתקיים ויחזור וינקוב. וכן משמע מלשון רש"י פא"ט דמ"ג סע"א דכל נקובי דטרפות לא מהני להו סתימה. ואפילו עלתה בו סתימה עבה אינה מתקיימת דכלל גדול אמרו קרום שעלה מחמת מכה אינה קרום (פליתי סי' ל"ו סק"ד ת"ש ס"ק י"ד וע' תויק"ו סי' מ"ד סק"ו) הואיל ולא הי' לקרום הוי' בעולם רק אח"כ נתהוה מלחות המכה א"כ אין יסודו דבר קיום וסופו להתפרק. ולא דמי לריאה הסמוכה לדופן דמתכשרא ע"י סביכא בבישרא דהתם הקרום הולך וחזק שיסודו הדופן שהוא דבר המתקיים שהרי מעולם הי' נמצא ולא שנתהוה ע"י המכה [וכמ"ש לקמן סעי' זה] (שו"ת פמ"א ח"א סי' א' דין י"ג) ויש מי שאומר דמה"ט גם בוושט אם ניקבו שני העורות שלו זה שלא כנגד זה ועור א' ניכר שעלה בו קרום ונתרפא י"ל דחשיב קרום אף שעלה מחמת מכה כיון שעור הב' מגין עליו והוא שלם ונח שם ע"פ הרוב (פמ"ג במ"ז סי' ל"ג סק"ד) וי"ח ע"ז משום דס"ל דבכל הטרפות כיון שנטרפה שוב אינה חוזרת להכשירה אפילו אם מתקיימת הסתימה וזהו פי' קרום שעלה מחמת מכה אינה קרום לדעתם דאין פסול חוזר להכשירו ואע"פ שהעיקר [בזה] כסברא הראשונה משום דבניקבו זה שלא כנגד זה אינה נעשית טרפה ממש לשעתה אלא ע"ש העתיד דזימנין דמתרמו אהדדי וא"כ אפשר שנעשה הקרום טרם דאתרמו אהדדי ולא היה טרפה מעולם ולא זהו פסול החוזר להכשרו דמעולם לא הי' פסול גמור כלל (פמ"א). ומ"מ לענין הלכה יש להחמיר מטעם אחר משום דאפשר דהכא נמי הסתימה אין לה הגנה כ"כ דכיון דהוושט אוכלת בו וצועקת בו א"כ אינן נחין במקום א' ואפשר שאין זו סתימה כ"כ. בשגם דל"ד לסביך בבישרא דהתם הסירכא הסותמת אחוזה בדופן ג"כ. משא"כ הכא שאין סתימה דעור זה אחוזה בעור הב' ואם היא אחוזה גרע יותר דכיון דאין ב' הקרומות נחין לעולם במקום א' א"כ ל"ד לסירכא במקום רביתא ואף לדברי האומרים [דאין סירכא בלא נקב]. ומ"מ אם ניקבו זה שלא כנגד זה בריחוק מקום כגון שהא' למעלה והב' למטה או אפי' רק החצי הוושט מפסיק ביניהם יש להקל לפי (פמ"ג) שאז בלאה"נ אין כאן איסור דאורייתא דודאי לכולי האי ליכא למיחוש דלתרמו בהדי הדדי אלא שחכמים אסרום והשוו מדותיהם כדי שלא יבואו לטעות שישער כל א' לפי דעתו. והלכך בעלה בו קרום ונסתם יש להתיר:

והנה בשרש דין זה נמצא לגדולי הראשונים כמה שטות. הא' הוא דעת הרמב"ן שברא"ש פ' בהמה המקשה סי' ז' ובהר"ן שם והובא בטור סס"י נ"ו וב"י רס"י נ"ה דאע"פ שנחתך בצומת הגידים טרפה מ"מ אם חתכה אח"כ למעלה מצומת הגידים מתכשרת דלדידי' טרפה מתחזרת לכשרותה אפי' ע"י אדם ואעפ"כ טרם שחתכוה היא טרפה ול"ד להא דאמרי' דהיכא דאי בדרו ליה סמא חיי אפי' מעתה כשרה ואע"פ שאא"י הסם כלל. דשא"ה שאפשר שתחי' כמו שהיא. משא"כ בזה שצריכה מעשה לחתכה אינה מתכשרת טרם שחתכוה. אבל אחר שחתכוה כשרה. וכ' בתה"א דמ"ח ע"ב קרוב לסוף שער שלישי. וא"ת שמא כבר התחילה מכתה להמית בה חולי הוא זה ומסוכנת כשרה. ובודאי מצינו טרפה ונכשרת ריאה שניקבה ומתחלה לא סביך בבישרא טרפה סביך בבישרא הוכשרה עכ"ל התה"א בשם הרמב"ן. וכ"כ הרא"ש בפרק בהמה המקשה שם. אמנם הרשב"א עצמו בתה"א שם כתב ואינו מחוור כו' ועוד תמיהא לי דהא לימוד ערוך טרפה אין לה תקנה לעולם כדאמרינן בר"פ בהמה המקשה (דס"ח) כו' מה טרפה כיון שנטרפה שוב אין לה היתר כו' עכ"ל. וכ"כ בתשו' ח"א סי' תשצ"ו לדחות דברי הרמב"ן מה"ט וכ"כ רבינו ירוחם נט"ו ח"ה אות י"ח כי מיד שנחתכו הגידין נטרפה ואינה יכולה לחיות עוד עכ"ל הובאו בכנה"ג בהגהת ב"י רס"י נ"ה. וכ"כ עוד הרשב"א בחדושיו פרק בהמה המקשה (דע"ו) בד"ה ולענין פסק הלכה וכ"ד הרא"ש שם סי' ז' ומבואר מדבריהם שיש טרפה שחוזרת לכשרותה. והוא ענין ריאה דסביך בבישרא דמיטרפא וחוזרת לכשרותה ואעפ"כ קודם דסבכא טרפה ול"ד להיכא דאי בדרו לה סמא חיי' דכשרה מעתה. דשא"ה שרפואתה בידי אדם ולפיכך אפי' קודם שרפאוה כשרה. משא"כ בדבר שרפואתו בידי שמים לא הותרה קודם הרפואה. וז"ש הרשב"א כיון שתקנתה מצויה ורפואה קרובה לבוא יותר מבידור סממנין ר"ל דבכה"ג הוא דכשרה גם קודם שעשו הרפואה. משא"כ בדבר שאין רפואתו בידינו וע' גטין (דף ע' ב') שחילקו ג"כ בין דבר דסמיא בידן כו' וע' בב"מ פרק א"נ (דע"ה א'). ונמצא שקודם הרפואה היא טרפה גמורה דאורייתא ואח"כ היא כשרה גמורה. ואין זה נגד מ"ש רז"ל כיון שנטרפה שוב אין לה היתר כו' דר"ל אין לה היתר בידי אדם דייקא וכן ביאר דבריהם בספר תויק"ו סי' מ"ד סק"ו דטרפה ממש חוזר להכשרה בידי שמים ואע"פ שארז"ל טרפה אין חי' והרי טרפה זו שהיתה טרפה ממש חזרה ונתרפאה וחיתה צ"ל דמ"ש טרפה אין חי' היינו אם יהי' בה טרפות זו ולא תשתנה דכ"ז שיהי' בה חולי זה לא תוכל לחיות י"ב חדש ולאפוקי משאר מיני חוליים שיש מהן שגם כשיהי' בו חולי זה יתקיים וירבה כחול ימים משא"כ בחולי המטריף. אבל מ"מ אפשר שיתרפא והיינו בידי שמים דוקא. והנה בדברי הרשב"א שם יש לעיין לכאורה שכ' והא דאמרינן בנקיבת הריאה דאי סביך בבישרא כשרה זהו פסול שחוזר להכשרו מעצמו. אבל פיסול שאינו חוזר ע"י עצמו ולא בבידור סממנין אלא בנטילת האבר טרפה לעולם עכ"ל. הנה מתחלת דבריו יראה ודאי דדבר שרפואתו בידי שמים דהיינו מ"ש מעצמו. הוא פסול החוזר להכשרו ור"ל דמתחלה היה פסול וטרפה גמורה ואח"כ ע"י הרפואה חזר להכשרו והרי היא כשרה גמורה. אבל מסוף דבריו לא משמע קצת כן שהרי כ' אבל פסול שאינו חוזר ע"י עצמו כו' טרפה לעולם. משמע הא החוזר ע"י עצמו לא היה טרפה כלל והיינו כעין שטת (בד"ה או) בעל מ"ה דף ל"ו. אכן באמת אין כונתו כן אלא כך הא החוזר ע"י עצמו אינה טרפה לעולם דאחר שחזר ע"י עצמו מתכשר. אבל מקודם הי' טרפה ואע"פ שאין זה הדיוק שוה לדיוק דבר החוזר ע"י בידור סממנין דההוא אפי' מקודם כשרה היא כנ"ל והוא כללם כא' באמרו אבל פסול שאינו חוזר ע"י עצמו ולא בבידור סממנין כו'. מ"מ אינן שוים רק בגוף הענין המבואר מדבריו והוא דדבר שאינו חוזר כו' טרפה לעולם. אבל בענין הדיוק אינן שוים דבדבר שחוזר ע"י עצמו אינו טרפה לעולם ר"ל הגם דמקודם שחזר הי' טרפה באמת ואם אכלו אז ממנו עבר והי' לוקה. אע"פ שאח"כ חזר ונתרפא (וכגון שאכל חלבו וביצתו תחלה) מ"מ לאחר שחזר הרי היא כשרה. ובדבר החוזר ע"י הסממנין לא היה טרפה מעולם:

קיצור. (שטת הרמב"ן ושטת הרשב"א והרא"ש דפליגי עליה ועכ"ז ס"ל דריאה שניקבה ודופן סותמתה הוא ענין טרפה שחוזרת לכשרותה. ולא כמו אי בדרו ליה סמא חיה דכשרה גם עכשיו. ומ"ש בגמרא כיון שנטרפה אין לה היתר היינו בידי אדם. (הג"ה. ואפשר גם להרשב"א בתה"א י"ל הטעם שחוזרת להכשרה כיון הדופן היה מתחלה וגם שמצוי הדבר שיהיה הנקב סריך וסביך בבישרא וא"כ לפ"ז אפשר לענין מלקות לא היה לוקה. עכ"ה) ועיין מזה בתויק"ו סי' מ"ד סק"ו):

בוהנה לפי שטה זו קשה קצת הא דאמרי' בפ"ק דחולין (די"א ב') אתיא מהורג את הנפש (פי' הא דאזלי' בתר רובא) דאמר רחמנא קטלי' וליחוש דלמא טרפה הוה (ההרוג ואין זה ראוי ליהרג דגברא קטילא קטיל) אלא לאו משום דאזלי' בתר רובא. והשתא מוכח מזה דאם היה הנהרג טרפה יהי' איזו טרפות שיהי' לא קטלי' לי' משום דגברא קטילא קטיל ולפי דעת הרשב"א והרא"ש הרי יש מין טרפה שאפשר לה לעלות ארוכה בידי שמים והיינו נקובת הריאה הסמוכה לדופן שאע"פ שעכשיו היא טרפה מ"מ כשיהי' סביך בבישרא יחזור ויהי' כשרה א"כ אין שייך לומר ע"ז גברא קטילא קטיל שהרי אין זה גברא קטילא ודאי שמא תאמר שאע"פ שאינו גברא קטילא ודאי מ"מ ספק גברא קטילא הוא וספק נפשות להקל ומש"ה היו פוטרים את הרוצח אם היה טרפה כזו אלא משום דאזלי' בתר רובא ואמרי' דלאו טרפה הי'. זה דחוק לפטור את הורג נפש משום שהנרצח היה ספק שמא הי' חולי העתיד למות. ולא עדיף זה מהורג את המסוכן שסופו למות ודאי ואפי' הוא גוסס שנהרג עליו כדאי' בסנהדרין (דע"ח א') ולא פטרו הורג את הטרפה אלא משום דמחתכי סימנין ופרש"י כיון דניכרין חתיכת סימני חיותו גברא קטילא חשיב ליה ולדבריהם האיך יקרא זה שניכרין חתיכות סי' חיותו כו' הרי אפשר לו לחיות עדיין. והרי המסוכן גרע מיניה שבודאי אינו חיה ואעפ"כ היו נהרגין עליו ועל זה שאפשר שיחיה כו' לא יהיו נהרגין עליו יציבא בארעא כו'. א"ו טרפה שאין נהרגין עליו היינו שאין חיה ודאי וכיון דאינו חיה ודאי וגם ניכרין חתיכות סי' חיותו מש"ה אין נהרגין עליו. משא"כ במסוכן שאע"פ שאינו חי' ודאי אין ניכרים חתי' סי' חיותו ומש"ה לא חשוב גברא קטילא. אבל טרפה שאפשר לו לחיות פשיטא דלא חשוב גברא קטילא. שהרי ודאי מעלה זו דשמא יחי' חשוב יותר ממעלה דלא ניכרי' חתיכת סי' חיותו. וגם באמת אין כאן בטרפה אפילו מעלה דניכרים חתי' סימני חיותו דכיון שאפשר שיחי' אין כאן היכר ג"כ. וכ"נ מל' הרמב"ם פ"ב מה' רוצח ה"ח וז"ל ההורג את הטרפה פטור כו' וכל אדם בחזקת שלם וההורגו נהרג עד שיודע בודאי שזה טרפה ויאמרו הרופאים שמכה זו אין לה תעלה באדם ובה ימות אם לא ימיתנו דבר אחר עכ"ל. הרי שהוצרך שיאמרו שמכה זו אין לה תעלה ר"ל שבודאי א"א שתהיה לה רפואה בשום ענין לא בידי אדם ולא בידי שמים. ומ"ש באדם אין ר"ל שא"א לרפאותה בידי אדם. דא"כ הל"ל בידי אדם. אלא ר"ל שאע"פ שידענו שזהו טרפה בבהמה. לא חשוב טרפה באדם אא"כ יאמרו הרופאים ג"כ שאין לחולי זה תעלה דאל"כ דלמא יש חילוק בין בהמה לאדם דאית לי' מזלא כמ"ש התוס' בחולין רפא"ט. והנה ממ"ש שאין לה תעלה ובה ימות כו' נ' בעליל דכל היכא שהרופאים אומרים שאפשר וספק שיהי' לה תעלה (אפי' מעצמה ובידי שמים לבד ר"ל שאין לרפואות מבוא בזה) היו נהרגין עליו. ואע"פ שספק נפשות להקל. ואילו הרג א' משתי אנשים שהא' הי' טרפה ודאי הי' פטור כדאיתא כה"ג בסנהדרין (דע"ט ע"א) גבי פרט לזורק אבן לגו כו' א"נ פלגא ופלגא ה"ל ספק נפשות להקל. מ"מ בספק זה חייב והיינו משום דכל שאין ברור שהוא גברא קטילא חייבים עליו במכש"כ דמסוכן שהרי כל המעלה דטרפה על מסוכן משום דניכרי' חתיכת סי' וכל שאפשר שיהי' לו תעלה לא מיקרי מיחתכי סי' כנ"ל ולא עוד אלא דמסוכן חשיב גברא קטילא יותר מזה דמסוכן ודאי א"א לו לחיות ואעפ"כ נהרגי' עליו כש"כ בזה. וכ"נ קצת ראי' עוד ממ"ש התוס' בסנהדרין (דע"ח א') דהא דהורג את הטרפה פטור דאפי' למ"ד טרפה חי' מ"מ סופו למות ע"י חבלה זו ור"ל אלא דחי יותר מי"ב חדש כ"כ בחי' הר"ן פ"ק דחולין (די"א). משמע הא אם אין סופו למות ודאי אע"פ שקרוב יותר שימות וגם הוא טרפה מ"מ היו נהרגין עליו וה"נ כמ"ש. ודוחק לחלק דלמ"ד טרפה חי' אפשר לו לחיות כמו שהוא עתה משא"כ בנקיבת הריאה הנ"ל למ"ד טרפה אינו חי' א"א לו לחיות כמו שהוא אא"כ יתרפא. דמי הגיד לנו שלמ"ד טרפה אינו חי' היינו כמו שהיא דלמא היינו שתעלה קרום על הנקב וכה"ג. ועוד דמדברי הרמב"ם הנ"ל לא מוכח כן. וצ"ל שהם חולקים על הרמב"ם בזה. או דהגמרא בחולין (י"א) מיירי בשאר טרפות. וכ"ז דוחק [ע' מפתח]:

קיצור. יש קושיא על שטת הרא"ש והרשב"א מסוגיא דחולין (די"א) וסנהדרין (דע"ח א'):

גהשטה הג' היא שטת הרא"ה שחולק ג"כ על הרמב"ן כמ"ש הר"ן פ' בהמה המקשה בשמו וכ"כ בחי' הריטב"א שם בשמו וטענתו הוא מהא דאמרי' כיון שנטרפה שוב אין לה היתר כו' והא דריאה הסמוכה לדופן מתכשרא ע"י דסביך בבישרא היינו משום שאז איגלאי מלתא שזה הנקב מאותן שראויין לבא לידי רפואה. כן מבואר בדבריו בבד"ה דל"ה ריש ע"א וכ"כ הר"ן בפא"ט גבי הא דאמר רבא הני תרתי אוני דסריכן להדדי כו' ע"ש. ונמצא שלשטתם טרפה אינה מתכשרת לעולם אפי' בידי שמים שלא כד' הרשב"א בחי' והרא"ש. אלא שאעפ"כ דבר שאנו סוברים שהוא טרפה אפשר שתעלה לה ארוכה בידי שמים ואז איגלאי מלתא שלא היתה טרפה מעולם כלל ובטעות היינו מחזיקים אותה בטרפה. וגם זה קצת דוחק שאם כן מצינו פעמים שיש דבר שהוא ודאי טרפה מדינא. ואעפ"כ האוכלו אין לוקה עליו כגון נקובת הריאה הסמוכה לדופן בדלא סביכא בבישרא דמשמע בגמ' דלרבינא אסורה דאוריי'. ואעפ"כ להרא"ה והר"ן אין לוקין עליו שמא הוא מאותן הנקבי' שראויין לבא לידי רפואה. וכ"ז דוחק דבגמ' משמע דאסורה ודאי. וגם גוף הענין דחוק קצת במ"ש שיש נקב שאפשר שתעלה לו רפואה ויש נקב כיוצא בו באותו מקום שא"א שתעלה לו רפואה מיהו הקושי' דלעיל לדעת הרשב"א והרא"ש מהא דפ"ק דחולין לא קשה לשטה זו. דהא לשטה זו כל כמה דלא סביכא בבישרא אע"פ דשם טרפה עליו אינה טרפה גמורה רק ספק טרפה. ואי נמי אין נהרגין עליו לק"מ כיון דלשטה זו יש נקב שא"א שתעלה לו רפואה א"כ הרי מיחתכי סי' חיותו ואע"פ שאנחנו לא ידענו אם הנקב הזה הוא כן מ"מ לא גרע מהרג א' מב' אנשים שהא' היה טרפה שאין נהרגין עליו כנ"ל. משא"כ להרא"ש הוא דקשי' כיון דלדידי' אפי' אפשר שתעלה לו ארוכה כ"ז שלא עלתה נק' טרפה כנ"ל:

השטה ד' היא שטת הרשב"א במ"ה דל"ה דס"ל ג"כ כמ"ש הרא"ה דטרפה א"א שתחזור לכשרותה שלא כדמשמע ממ"ש בחידושיו דהא דריאה הנקובה וסמוכה לדופן וסביך בבישרא הוא פסול שחוזר להכשרו מעצמו דמשמע שלפי שרפואתו בידי שמים א"ש מה שחוזר לכשרותו. ובמ"ה שם מיאן בזה אלא כ' דהטעם שי"ל דמן הדין אינה טרפה (אף בדלא סביך בבישרא) שהרי הדופן סותמתה כו' אלא מפני שאנו חוששין לה מן הספק שלעתים לא תסתום יפה ולפיכך אין אנו מתירין אא"כ סביך בבישרא כו' ולא זהו פסול בריאה החוזר להכשרו דמתחלה נמי כלומר בשעת נקיבה אפשר דעדיין לא טרפה ממש היא שהדופן היתה סותמתה (ולא נפרדה עד שנסתבך הנקב בבשר הדופן ע"ש) עכ"ל. והנה לפי שטה זו י"ל ג"כ עדיין דא"כ אפי' כי לא סביך בבישרא נמי לתכשרא כיון דאפשר לה דתתכשרא ע"י שתסתבך בבשר למה יגרע מהא דאי בדרו לה סמא חיה וכמ"ש כעין קושי' זו בר"ן פא"ט גבי כסדרן היינו רביתייהו וג"כ כתובה קושי' זו בחה"ר פ' בהמה המקשה כנ"ל וא"א לתרץ כמו שתירץ הר"ן שם דאה"נ דכל שאפשר לה להיות תקנה אינה טרפה כו' אלא שאין כל הנקבים שוים יש נקב כו' ויש נקב שהוא ראוי כו' וכל שהוא כן כיון שיש לו תקנה לא נטרפה מעולם כו' אלא מפני שאין אנו יודעין אם ראוי כו' אם לאו אנו אוסרים כל נקב מחמת הספק אבל בשעלתה בו סירכא הוברר הדבר שלא נטרפה מעולם עכ"ל. ודבריו אלה הן הן ממש דברי הרא"ה בבד"ה. ולהרשב"א א"א לומר כן דאל"כ האיך הכריח מזה בתה"א שיש סירכא בלא נקב הרי ע"פ הדברים האלה א"ש אפי' יש נקב. וגם במ"ה למה טרח לומר דעדיין לא טרפה ממש היא שהדופן היתה סותמתה ולא נפרדה כו'. דהיינו ממש שלא היה לה שום סי' טרפה לעינינו ת"ל דאיגלאי מלתא כו'. א"ו לא סבירא לי' סברא זו כלל אלא כל שהיה בה לעינינו דבר הפוסל ממש לשעתו שוב אינה חוזרת להכשרה. ולא אמרי' כלל דאיגלאי מלתא דלאו טרפה היתה. והא דסביך בבישרא מהני משום דעדיין לא היתה טרפה ממש כו'. וא"כ אפילו כי לא סבכא נמי לתכשרא. כמו אי בדרי כו' ולכן צ"ל דס"ל להרשב"א דקושיא זו מעיקרא לק"מ דהא דאמרי' דאי בדרי לה סמא חי' מהני אפילו מעתה. היינו ברפואה שאפשר לעשותה בידי אדם דכיון דסמי' בידן הרי ברור לנו שיכול לחיות ונמצא ודאי שאין חולי זה ממית. משא"כ ברפואה שבידי שמים אפי' אפשר שתעלה לו רפואה כל כמה דלא עלתה לא מכשרינן דמי יימר דתעלה דלמא לא תעלה מפני שחולי זה ממית. וכעין מ"ש הר"ן יש נקב כו' ויש נקב שאין ראוי כו'. אלא דמ"מ ס"ל להרשב"א דלא סמכינן ע"ז להכשיר דבר שהי' פסול ממש משום דאמרי' יש נקב שהוא ראוי כו' ואיגלאי מלתא שלא היתה טרפה מעולם שזה אינו דכיון שאמרו שאין פסול חוזר להכשירו בטרפות כוונתם דבר שהיה נ' לנו פסול. ולא דייקא מה שהיה פסול באמת. דהא אמרי' גבי כרות שפכה דניקב פסול נסתם כשר וזהו פסול החוזר להכשירו למעוטי כו' והרי שם ג"כ אינו רק פסול שהיה נ' לנו לבד. ובכה"ג אמרי' למעוטי בטרפות כו'. ולהר"ן קשי' כיון דבטרפות אתה מכשיר נקב בריאה שהי' נ' לנו פסול. משום שאח"כ עלה בו קרום ונסתם בכסדרן אגלאי מילתא דמעיקרא לא הוה טרפה. א"כ בכרות שפכה נמי דלמא הא דאמרי' נסתם כשר היינו משום דאיגלאי מלתא דמעיקרא הי' ראוי לסתום. ומה הפרש יש בין כרות שפכה לטרפות עד שאמרו וזהו כו' למעוטי כו'. וי"ל דלהר"ן ה"פ דמ"מ בשעה שהיה ניקב הי' פסול לבוא בקהל אף אם הי' נודע לנו שנסתם דמ"מ אינו מוליד וא"כ הוה שפיר פסול החוזר להכשרו. והנה לשטה זו א"ש הא דטרפה אינו חי' שכל שנ' לנו טרפה אינו חי' ודאי כי אין פסול חוזר להכשרו. וגם א"ש הא דחולין ודלמא טרפה הרג כו' רק היינו דוקא במידי דהוה טרפה ממש אבל בסמוכה לדופן דלאו טרפה היא רק שאנו חוששין שמא תתפרק כו' אז אם סביך כשרה. ומ"מ טרם דסביך טרפה דלמא לא יהי' סביך ועתידה שתטרף ולכשתטרף שוב לא תעלה ארוכה לעולם כנ"ל:

קיצור. (שטת הבד"ה והר"ן. שטת המ"ה דל"ה סע"ב דטרפה אינה חוזרת לכשרותה כלל בשום אופן):

דוהנה אחר שנתבררו ד' שיטות אלו. מעתה ית' פי' וענין קרום שעלה מחמת מכה שאינו קרום. דלפי ג' שטות הראשונות עכצ"ל דהיינו מפני שסופו לסתור דאל"כ אלא שמתקיים למה לא תתכשר הרי לפי ב' שטות הראשונות טרפה חוזרת ומתכשרת ע"י עצמה. וגם לשטה הג' שיש נקב שראוי שתעלה בו רפואה וכשעולה בו רפואה איגלאי מלתא דלא הי' טרפה מעולם. א"כ אם קרום העולה סופו להתקיים א"כ כיון שעלה קרום איגלאי מלתא דלא הוה טרפה מעולם ולמה אמרו שאינו קרום. א"ו צ"ל ג"כ דהיינו שאינו קרום משום שסופו לסתור. אך לפי שטה הד' י"ל לכאורה דאינו קרום משום שאין פסול חוזר להכשרו. ואף אם הקרום יתקיים לא מהני. אבל באמת א"א לומר כן דהא באמת מ"ט אין פסול חוזר להכשרו היינו מפני שטרפה אינה חי' וכל שנטרף פ"א שוב אין לה רפואה כלל. וא"כ אם הקרום מתקיים הרי יש לה רפואה. ודוחק לומר דאע"פ שהקרום מתקיים מ"מ הא מוכרחת למות שכבר סיבב לה החולי ההוא מית'. וכמ"ש הרא"ש פ' בהמה המקשה כשחתכה בצ"ה מתה היא כו'. הא בורכא דמ"מ למה לא תהי' מותרת דעכשיו לא גריע ממסוכנת דשרי' אע"פ שבודאי תמות כיון דלא חסרה. וה"נ הרי לא חסרה. ולזה נתכוין הרמב"ן שברשב"א ורא"ש שם ואע"פ שהם חלקו עליו שם וכמש"ל אות א' התם ה"ט כיון דחתכו למעלה מצ"ה א"כ הרי אדרבה חסרה יותר אלא דאם הי' חותכ' תחלה שם הי' כשרה כיון שיכולה לחיות בחסרון לבד לא מיטרפא. אבל כיון דכבר נטרפה כשחתך בצ"ה. א"כ גם שחתך אח"כ למעלה לא מהני ול"ד למסוכנת דלא חסרה. משא"כ בנ"ד בעלה בו קרום ונסתם אם סופו להתקיים הרי לא חסרה. ואע"פ שתמות לא גריעא עתה ממסוכנת. ואע"פ דמקודם היתה טרפה עכשיו חזרה להכשרה לדין מסוכנת. ומ"ט לא מהני ולמה יגרע מנסתם דכרות שפכה דמהני מפני שמוליד. וה"נ ראוי שיהי' מהני משום דעכשיו לא חסרה ואע"פ דאינה חיה הרי טרפה לא הוה כ"א בתרתי חסרה ואינה חי' כדאי' בגמ' (דל"ז). א"ו צ"ל דפי' אינו קרום היינו מפני שסופו לסתור וכן הוכיח בתויק"ו סי' מ"ד סק"ו. איברא דמש"ש בתויק"ו דלכ"ע טרפה חוזרת ומתכשרת אשתמיטתי' דברי הרשב"א במ"ה הנ"ל שלשטתו הדבר ברור דבהקטינו הכליות לפחות מכפול וענבה ואח"כ ניטלו לגמרי דטרפה מה"ט דכיון דמיטרפא שוב אין לה היתר אלא דשרש הטעם שמשהקטינו שוב אינה חי' דכלל גדול אמרו טרפה אינה חיה (וע' ביבמות דע"ו ובטוש"ע אה"ע סי' ה' בנפצע הביצה ואח"כ ניטלה דלא מהני והיינו ג"כ מה"ט) אך לדברי הרא"ה הנ"ל הי' מקום להקל גם שם שהרי גם שם י"ל עד"ז שכיון שנטלו הכליות אח"כ לגמרי איגלאי מלתא דלאו טרפה הוא וכמ"ש בפ"ת סי' מ"ד שם וצ"ע על הר"ן העומד בשטת הרא"ה למה החליט בזה לאיסור ר"פ בהמה המקשה. וצ"ל כמ"ש הט"ז סי' מ"ד ס"ק י"ג ול"ד לנקב דכיון דמתרפא שייך לומר איגלאי מלתא כו'. משא"כ בזה דאדרבה הולך וחסר האיך איגלאי מלתא דלאו טרפה הואי. העולה מזה דדינו של הכלבו ב' הראב"ד שבש"ע סי' מ"ד ס"ו א"ש בפשיטות לשטת המשמרת הבית וגם לשטת הרא"ה אפשר לומר כן והמה הרבים נגד דעת הרא"ש כיון דהרשב"א גופא תבריה לגזיזא במ"ה דל"ה וע"ש בפליתי. ובפ"ת סק"י. ועיין בפתחי תשובה סי' מ"ד סק"ז שנדפס מחדש אחר זמן רב שכתבתי קונטריס זה הביא תשו' יריעת האהל דס"ל כמהרש"ל להקל. וכ"מ ודאי לפ"ד הרשב"א בתה"א דמ"ט רע"א וצ"ע. דיש לחלק דשם השביחה הבהמה שנסתם הנקב יפה ע"כ בכה"ג חוזרת לכשרותה וגם כיון הדופן הי' תחלה כו'. משא"כ הכא נתקלקלה הבהמה יותר שהי' הכוליא קטנה ואח"כ ניטלה לגמרי. ועכ"פ לא השביחה:

קיצור. (פי' קרום שעלה מחמת מכה אינו קרום היינו שאין סופו להתקיים):

הומעתה נחזי בנ"ד בענין ניקב הוושט זה שלא כנגד זה ועלה בו קרום כו' מה שחשש בזה הפמ"ג משום דאין פסול חוזר להכשרו. נ' דאין לחוש בזה לכל השטות לא מיבעי' לב' שטות הראשונות דלעיל. אלא אפילו לשטת הרא"ה נמי י"ל ה"נ דאיגלאי מלתא דלא הוה טרפה מעולם דומיא דסירכא בכסדרן ע' בר"ן וה"נ מ"ש אם נאמר דבכה"ג הקרום יתקיים מפני שעור הב' מחזיקו וכמו בסירכא כסדרן אין לחוש כלל משום פסול החוזר להכשרו משום דאמרי' איגלאי מלתא כו'. ולשטת הרשב"א במ"ה כ"ש דא"ש בפשיטות טפי דהא בניקבו זה שלא כנגד זה אינה טרפה ממש לשעתה ע' פליתי סי' זה סק"ב. אלא דחיישינן שתהיה טרפה משום דזימנין דמתרמו בהדי הדדי ויכול להיות שלא יתרמו עד שעלה הקרום ובכה"ג לא הוי פסול החוזר להכשרו כמו בסביך בבישרא ממש משום דהתם נמי עדיין לאו טרפה ממש היא וכנ"ל. ונמצא שצדקו בזה דברי הפמ"א ולחנם תמה עליו הפמ"ג. אך מה שיש לעיין בזה הוא בעיקרא דדינא אי סתימה זו סופה להתקיים וכבר עמד בזה הפמ"א עצמו וז"ל מ"מ אין בידינו דבר ברור אם זה הוי סתימה מעליא גבי וושט כיון דאכלה בי' ופעיא בי' רווח גמדא לי' ופשטא לי' א"כ אינם נוחין במקום א' תמיד וי"ל דלא הוי סתימה מעליא עכ"ל. ולפמ"ש הפ"ת בפי' רווח אין כאן חשש זה. מיהו גם לדבריו יש לחוש שיתרחב הנקב הב' ואז לא תתקיים סתימת נקב הא' כיון שלא יהי' הגנה מעור הא'. אך משמעות הפוסקים שאין מפרשים כן. אך בר מן דין יש עוד חשש והוא דמאחר שארז"ל קרום שעלה מחמת מכה אינו קרום א"כ מנין לנו לחדש דבר דהיכא דעור הב' מגין עליו הוי קרום. וכיון דהגנה דעור הב' מצד עצמו לא מהני משום דזימנין דמהנדזין בהדי הדדי. רק שאנו רוצים לומר דהגנה דעור הב' מהני להיות הקרום מתקיים וזו מנין לנו להמציא כן מסברא דנפשינו אם לא שמצינו דוגמת זה בגמ' ופוסקים. והפמ"א שם הביא ראיה דכל שעלה בו קרום ויש לו הגנה מחבירו זה לא ממעטינן והוי סתימה מעליא והיינו משני מקומות בגמרא שמצינו דמהני קרום לנקב בצירוף הגנה אחרת האחד והוא בגמרא להדיא בריאה שניקבה ודופן סותמתה דמהני אי סביך בבישרא ואי לא סביך טרפה כנ"ל. אלמא דמהני הסירכא בצירוף הגנת הדופן. אלא שודאי מהתם י"ל דעיקר הסתימה הוא הדופן כמ"ש במ"ה דל"ה סע"ב דאף ריאה שניקבה ודופן סותמתה מן הדין אינה טרפה שהרי הדופן סותמתה כו'. וכן האריך הפ"ת סי' ל"ט ס"ק כ"ה והביא ראיה ממ"ש ג"כ הב"י בשם מהר"י בן חביב סתימת הדופן הצד שכנגדה היא סתימה חזקה כו' נקטינן דעיקר הסתימה הוא הדופן והסירכא הוא להסמיך הריאה לבל תתרחק ממקום דיבוקה קצת עכ"ל. וכמ"ש הרא"ש פא"ט סס"י כ"ג ולזה הטעם נ' דבעי' סביך בחוטי' קצרי' כמ"ש בב"י סי' ל"ט בד"ה והא דדופן סותם. משא"כ בנ"ד דהגנה דעור הב' מצד עצמו לבד לא מהני משום דמהנדזין י"ל דהקרום נמי לא מהני. אלא שלכאורה גם שם עכצ"ל דהסירכא תתקיים מצד הגנת הדופן דאל"כ ניחוש שתנתק הסירכא ותתפרק הריאה מן הדופן ולא יהי' הדופן סותמה ואין לומר דסמכי' אהא שאם תנתק יתהוה קרום וסירכא אחרת כמו שראיתי בזה בס' א'. שזה ודאי אינו נכון דמאן לימא לן שיתהוה ומי הוא הערב בזה. וגם הרי אנו מדקדקים באיכות הסירכא שתהיה בבישרא דוקא או סביך לקצת פוסקים. ומי המגיד לנו שקרום שאח"כ יהיה ג"כ סביך בבישרא (וא"א לומר דלא איכפת לן במה שיתפרק הקרום אח"כ כיון דעכשיו הוא קיים והבהמה עדיין לא היתה טרפה לשטת המ"ה דלעיל. הא ליתא דא"כ סירכא שלא כסדרן מן הריאה למקום שאין הנקב פוסל מ"ט טרפה לשטתו. כיון דהחשש הוא רק ע"ש העתיד שסופו לינקב וכל העומד לינקב כנקוב דמי. ועדיין לא היתה הבהמה טרפה ודאי. וג"כ אין חשש ברור על שבודאי תינקב הריאה דדלמא תתפרק הסירכא מצד הדופן. ומ"ש הא מהא. ועוד דאי לא חיישי' בריאה הסמוכה לדופן מה"ט ה"ה בנ"ד דג"כ אפשר לא הי' טרפה עדיין כמש"ל דדלמא עדיין לא אתרמו הנקבי' להדדי). אעכצ"ל דס"ל שהקרום והסרכא תתקיים בשביל שנאחזת בדופן. וכן צ"ל להאומרים דלא בעי' סביך כלל וסריך לבד נמי מהני גם בחוטי' ארוכים. ואעפ"כ בלא החוטים טרפה משום דלא סמכי' אסתימ' הדופן לבד משום שלעתיד יתפרק כמ"ש הרשב"א במ"ה. ועל סתימ' החוטים סמכי' משום דיתקיימו בצירוף הגנת הדופן. וה"נ י"ל בנ"ד שהקרום יתקיים בצירוף הגנה דעור הב' אע"פ דהגנה זו מצד עצמה לבד לא מהני דזימנין דמהנדזין בהדי הדדי. אך באמת אין כ"ז מעלה ארוכה משום די"ל דשא"ה שהסירכא אחוזה בדופן ג"כ וכיון שכן היא מתקיימת כיון שסרוכה למקום שאינה עומדת להתפרק סותמת' והקרום הולך וחזק כמ"ש התוס' (דמ"ז ע"א) וז"ל ויש ליישב פי' הקונטריס אע"ג דקרום העולה מחמת מכה אינו קרום היינו כשאינו סרוך בשום מקום אבל כשהיא סרוכה למקום שאינה עומדת להתפרק סותמתה ומגינה יותר שהקרום הולך וחזק עכ"ל. ועיין כנה"ג סי' ל"ט בהגהב"י אות כ"ט שתמה על שהרשב"א ור"ן תפסו מ"ש התוס' תחלה לדעת רש"י שהטעם דכשהיא סרוכה בכסדרן חברתה סותמתה ומגינה על הנקב. שהרי התוספות דחו טעם זה וכתבו הטעם כנ"ל. ועיין בש"ך סי' ל"ט סק"י. והנה אף דמשמע שם שסברא זו לא ס"ל להתוס' רק לפרש"י לבד היינו בסרוכה למקום שאינו עומדת להתפרק לבד כגון מחיתוך לגב האונא. אבל בסרוכה למקום הסותם ומגין ורובץ ומתאחז עמו משמע דס"ל ג"כ סברא זו כמש"ש תחלת הדבור דחברתה מגינה כו'. ועכצ"ל דהיינו שמגינה על שיתקיים הקרום דאל"כ ל"ל הסירכא כלל גם שיש נקב בפועל לימא דכשר וזה אינו כמ"ש בב"י רס"י ל"ט (מיהו זה יתכן להאומרים דסריך לבד נמי מהני. אבל להאומרים דבעי' סביך דייקא ק' מה איכפת לנו אם לא יסתום הדופן כיון שהקרום יתקיים) ודרך זה יש לכוין ג"כ במ"ש הרא"ש סי' י"ד אבל כסדרן רגילות להעלות קרום לפי ששוכבי' זא"ז וגם אינו נפסק עכ"ל. ור"ל דמה"ט נמי אין הקרום נפסק לפי שהוא בין שני אונות השוכבי' זא"ז. ועבמ"ש הפ"ת ס"ק כ"ט קרוב לזה. משא"כ בנד"ז שהקרום שעלה ע"ג וושט מבחוץ אין לו סיוע כזה י"ל שאינו קרום ודלא כהפמ"א שדימה זה לריאה שניקבה ודופן סותמתה. המקום הב' שהביא הפמ"א דמהני סירכא וקרום לנקב בצירוף הגנה אחרת הוא דין סרכא כסדרן לפרש"י דאין סירכא בלא נקב והקשו התוס' ושא"פ ע"ז הא קרום שעלה מחמת מכה אינו קרום. ונאמרו ע"ז כמה תירוצים הא' מ"ש לעיל בשם התוס' לדעת רש"י אע"ג דקרום כו' היינו כשאינו כו' אבל כו' וכן העלה הב"ח סי' ל"ט ססע"י ו' לדעת רש"י שלכן אפילו מחיתוך לגב כשרה לדעת רש"י. ושמ"ש הר"ן לדעת רש"י לא נהירא. כ"א כמ"ש התוספות לדעת רש"י כנ"ל ושכן כתב הרא"ה בספר בד"ה דלא אתמר אלא קרום אבל סירכא ודאי מגינה ומגינה עכ"ל. ולשטה זו ודאי דאין ללמוד מזה לנ"ד דאין קרום שבעור זה סרוך לעור הב' (דאי סריך גרע יותר דהוי כסרוך למקום העתיד להתפרק כיון דאכלה בי' ופעי' בי' גמדא ופשטא כו') והגם שהוא אצל וסמוך לו ממש מ"מ אפשר דדוקא סרוך בעינן ומ"מ הב"ח לא העתיק יפה כל דברי הבד"ה שכתב דל"ד סע"ב דלא אתמר אלא קרום אבל סירכא דמחיתוך לחיתוך בכסדרן או מחתוכא דאוני לדופן במקום רביתא ודאי מגינה עכ"ל. מבואר בהדיא דאינו מכשיר רק מחיתוך לחיתוך ולא כמ"ש התוס' לדעת רש"י כ"א כמ"ש הר"ן לדעת רש"י:

והתירוץ הב' הוא מ"ש הרשב"א והר"ן דדומה לריאה שניקבה ודופן סותמתה. והנה כבר נתבאר שמריאה שניקבה ודופן סותמתה אין ראיה לנדון זה משום דהתם כיון שהסירכא במקום רביתא היא מתחזקת משא"כ בקרום כנ"ל. ולפ"ז כיון דהרשב"א והר"ן ס"ל בסירכא בכסדרן לפרש"י ג"כ הטעם ממש כמו בריאה שניקבה ודופן סותמתה. א"כ כמ"כ אין מזה ראיה כלל לנדון זה מטעם הנ"ל. אך עכ"ז אפשר לחלק כי לשטה זו אפשר דהכי פירושו דאע"ג דקיי"ל קרום שעלה מחמת מכה אינו קרום ה"מ כשאין לו עוד הגנה אחרת. אבל אם יש לו עוד הגנה אחרת מהני דאין לומר דהטעם דכיון שסרוך למקום זה מהני יותר משאר קרום דא"כ מנ"ל דלשטת רש"י א"א להתיר אלא מחיתוך לחיתוך הא גם מחיתוך לגב נמי נימא הכי כמו שהעלו התוספות אח"כ דכשהיא סרוכה למקום שאינו עומד להתפרק כו' כנ"ל ונצטרך לומר דלהרשב"א והר"ן מסתבר לחלק ביניהם כשהסירכא היא בין החיתוכי' שאז מתקיימת מצד שהיא אחוזה במקום הרובץ ומתאחז ולא כשאחוזה בגב שהוא רק מקום שאינו עתיד להתפרק. דמאי פסקת והאיך החליט לומר ולפי שטה זו ראוי לאסור כו' ע"ש. וכמו שתמה הכנה"ג על הרשב"א והר"ן למה תפסו מ"ש התוספות תחלה. ולכן י"ל דס"ל כפשוטו דקרום מהני כשיש הגנה ב'. וא"כ בנ"ד נמי הכי דהקרום מהני בצירוף הגנה דעור הב' דהא לשטה זו אין חילוק בין קרום לסירכא דלא כהרא"ה. ואע"פ שאין סתימה זו דעור הב' תמידיות שהרי אילו היתה תמידית בלאה"נ היינו מכשירי' אלא משום דחיישי' דזימנין דמהנדזין בהדי הדדי. וא"כ אז לא יסתום עור הב' וישאר רק סתימת הקרום לבד וזה לא מהני. אך אי משום הא לא אירי' כיון דברוב פעמים העור הב' סותם רק שחששו לזימנין כו' וכולי האי לא חיישי' לענין הקרום כיון דעל הרוב יש לקרום זה הגנה ב' וכעין מ"ש הרב"י סס"י ל"ט דאזלי' בתר רובא ע"ש. ואין להקשות לפמ"ש לשטה זו דאין לחלק כלל בין סירכא לקרום למה בעי' גבי ריאה הסמוכה לדופן סביך בבישרא אפי' לא סביך נמי לתכשרא שהרי יש לו ב' הגנות א' הקרום גם אי לא סביך. ב' הגנת הדופן כו' הא ל"ק דהא דבעי' סביך היינו כדי שיהי' הגנת הדופן חשיב הגנה דאם לא סביך ולא סריך חיישי' שיתרחק הריאה מהדופן ולא חשיב הגנה כלל תדע דהא הפ"ת ס"ק כ"ה מסיק דהעיקר הוא הגנת הדופן לבד וא"כ למה בעי' סביך או סריך א"ו כדאמרן וכ"כ שם להדיא. משא"כ בנ"ד שהעורות דוושט בלאה"נ סמוכי' זל"ז מאד ונמצא יש הגנה ב' בודאי לכן לא בעי' סריך כלל. ומ"מ אין כ"ז מוכרח אפילו לדעת הרשב"א והר"ן ברש"י די"ל שפיר שבכה"ג הסירכא הולכת ומתחזקת וכן משמע מדברי הרא"ש סי' י"ד וז"ל וי"ל דהא דאמרי' אינו קרום היינו בנקב שאין רגילות להעלות קרום כגון שלא כסדרן ואם לפעמים יעלה קרום סופו ליפסק. אבל כסדרן רגילין להעלות קרום לפי ששוכבות זו אצל זו וגם אינו נפסק עכ"ל. וכ"ש שי"ל כדעת התוספות בפרש"י וכמ"ש הב"ח:

קיצור. (מה שהפמ"א הביא ראיה משני מקומות בגמ' ופרש"י דלפעמים קרום שעלה מחמת מכה מתקיים כשיש לו עוד הגנה אינו ראיה לנדון שלו):

אך קצת ראיה יש להביא ממ"ש בתשו' מהריב"ל ח"ב סס"י פ"ג וז"ל באתי לחקור חקירה א' היכא דנאחזת סירכא בשני ראשיה בחיתוך אי אמרי' דכי היכי דנאחזת מחיתוך לחיתוך כשרה ה"נ אמרי' היכא דנאחזת בחיתוך ממקום למקום או דלמא דוקא היכא דנאחזת מחיתוך לחיתוך הוא דאמרי' דכשרה משום דהסירכא מקרב החיתוך לחיתוך וסותם אבל היכא דליכא סירכא מחיתוך לחיתוך אלא בחיתוך עצמה נאחזת בשני ראשיה אפשר דהיא טרפה. ולכאורה נ' דמכשרינן לה כו' עכ"ל. והנה פלפול זה ע"כ אתיא אליבא דרש"י ולפ"ד הר"ן כמבואר ממ"ש הת"ש סי' ל"ט ס"ק מ"ח שלפ"ד התוספות בשטת רש"י בלאה"נ יש להתיר סירכא ממקום למקום באונא א' אפי' שלא בין החיתוכי' ואצ"ל לפי שטת התוס' עצמן דיש סירכא בלא נקב כמ"ש בב"י. וא"כ כיון שהוא לפ"ד הר"ן בשטת רש"י. ולדידי' בודאי עכ"פ לא מהני מידי מה שהסירכא סרוכה למקום שאינה עומדת להתפרק שמחמת זה תהי' עדיפא מקרום דא"כ למה אסר מחיתוך לגב (ודוחק לומר דעדיפא אלא דבעי' עוד הגנה. דמנ"ל כולי האי. א"ו ס"ל דלא עדיפא. ומש"ה בעי' הגנה ב') ומש"ה אסרי' ממקום למקום באונא א'. ואעפ"כ בין החיתוכי' התירו מצד שיש הגנה ב'. ואפי' האוסרים י"ל שלא אסרו אלא משום דבכה"ג אין הגנה הב' מגינה כ"כ כיון דלא מיקרבא כ"כ החיתוכי' להדדי זולתי הסירכא. הא לא"ה ודאי שריא. אלמא דצירוף הגנה הב' מהני לאחשובי גם הגנת הסירכא אשר מצד עצמו לא הי' מהני וה"ה ממש בנ"ד הקרום של עור הא' חשיב למהוי הגנה בצירוף הגנה דעור הב' והכא אפילו האוסרים שם מודו שהרי עורות הוושט סמוכי' זל"ז מאד. מיהו אדרבה יש לומר להיפך דהכא הרי עיקר הקרום של הוושט מבחוץ אין לו שום הגנה מצד החיצון כ"א מצד הפנימי לבד ששם עור השני מגין עליו משא"כ בנדון דמהריב"ל. ובכנה"ג סי' ל"ט בהגהב"י אות קל"ד הביא שמהרשד"ם בחי"ד סי' ל"ז כ' ומעיד אני עלי שמים וארץ שכל חכמי שאלוניקי שהיו בזמן ההוא חלקו על מהריב"ל ולא מלו דבריו עכ"ד. לכן למעשה אין להקל כלל היכא שיש איסור דאורייתא בנקב אף זה שלא כנגד זה כ"א כשאיסור הנקב מצד עצמו אין בו איסור דאוריי' כלל כ"א מדרבנן כגון שהנקב בעור א' למעלה והנקב בעור השני למטה או אפילו חצי הוושט מפסיק ביניהם עיין פרי תואר סק"ד. אזי יש לסמוך על הקרום כסברת הפמ"א:

זוהנה כ' הפמ"ג סי' ל"ג במשבצות סק"ד כיון דבאותו שעה היה הקרום הב' של הוושט קיים לא הוה קרום מחמת מכה כלל כיון דהי' כשר כו' ואין סופו ליסתר. אמת שכן משמע בלבוש רס"י זה ס"ד במקום שהנקב פוסל בו כו' אך ביש"ש ביבמות פרק הערל סי' י"ו משמע דאפילו בנסתם כשר דכרות שפכה היינו משום דלא איכפת לן במה שסופו ליסתר דמ"מ כ"ז שלא נסתר מוליד משא"כ בטרפה כל שידוע שיהי' נקב הרי הוא טרפה. ולפ"ז פי' הגמ' זהו למעוטי קרום שעלה מחמת מכה בריאה אינו קרום אין ר"ל דדוקא בטרפות לבד סופו לסתור ולא במקום שהיא כשרה דליתא דגם בכ"מ אפשר סופו לסתור רק דבשארי דוכתא מהני סתימה לשעת' משא"כ בטרפות. ולפ"ז מה בכך שהקרום נעשה בוושט בעוד שהי' עור הב' שלם מ"מ כיון שאח"כ ניקב הב' והקרום אין סופו להתקיים טרפה גם לשון שעלה מחמת מכה אינו מוכרח כלל לפרש דדוקא כשהבהמה טרפה וכמו שכתבו הרי"ף והרא"ש פא"ט סי' כ"ג אי איכא מכה בדופן וכ"כ הרשב"א בחידושיו שם ובתה"א (דל"ה ע"א) ונראה דגירסתם היתה כך בגמרא. הרי נקרא מכה אף שאין כאן שום טרפות. אך בגירסת הש"ס שלנו (דמ"ח ע"א) אי איכא ריעותא בדופן. ויש להבין לפ"ז מ"ש הטור סס"י ל"ט בשם תשו' הרא"ש דלא שרינן אלא ע"י מכה ממש שבדופן אבל ע"י בהרות שחורות כו' עד קרינן ביה שפיר מכה. ולפי גירסא שלנו ריעותא בדופן מה איכפת לן אם לא קרינן ביה מכה מ"מ ריעותא הוי. וראיתי בגוף תשו' הרא"ש כלל עשרים סי' כ"ח מבואר דגרסתו ג"כ אי איכא ריעותא בדופן. ומש"ה היקל בנשבר הצלע וחזר ונקשר דנקרא מכה משום דבגמ' קאמר ריעותא ואין לך ריעותא גדולה מזו. ומ"מ דייק לשון מכה כיון שחז"ל היינו הפוסקים נקטו מכה. ומ"מ באמת לפ"ז צ"ע על התשובה דכלל הנ"ל סי' י"ז אינו סימן מכה כו' אמאי לא חקר דמ"מ ריעותא הוי. ואפשר שהרשב"א בתשו' סי' ר"ב שהחמיר בנדון נשבר הצלע וחזר ונקשר דלא נק' מכה י"ל שגירסתו הי' אי איכא מכה בדופן וכמו שראיתי בבה"ג ה' טרפות כ' ג"כ אי איכא מכה בדופן האי סירכא מחמת מכה היא וכשרה עכ"ל. וע' בתשו' מהרי"ט חי"ד סי' ט' שלא העיר בחילוק הגירסאות. וע' בגמ' פא"ט (דנ"א א') גבי אם אין שם מכה קורט דם מניין. משם אין ראיה. ומ"מ מצינו בכמה דוכתי בגמרא דנק' מכה אף שאינו טרפה כמו במשנה ספ"ח דנדה אם יש בה מכה כו' שמא מכה היתה בך כו' ודס"ו מכה במקור וכה"ג. וא"כ מנ"ל לומר דמ"ש הש"ס קרום שעלה מחמת מכה בריאה ובוושט דר"ל דוקא כשנטרפה הבהמה קודם הקרום. אימא כל שעלה מחמת מכה אינו קרום אף אם מחמת המכה לא היתה טרפה. וי"ל מ"מ ענין מכה היינו עכ"פ מכה גמורה בבשר ג"כ וכמ"ש הרא"ש דבהרות שחורות אף שהשחרורית גם בבשר אינו מכה. א"כ כ"ש אם ניקב רק עור א' לבד מהוושט והריאה והשאר בריא י"ל שאינו נק' מכה וע' בתשו' מהרי"צ הלוי אחי הט"ז שהביא הט"ז בסי' כ"ז שכ' בפשיטות דאינו נק' קרום מחמת מכה אלא דוקא היכא שיש כאן טרפות זולתי הקרום. שז"ל בתחלת תשובתו ועוד שאין זה אמת שנאמר בכל דבר דה"ל קרום שעלה מחמת מכה ולא הוי קרום. אלא דוקא במקום שארז"ל דטרפה מחמת נקב וכתבתי ראיות ברורות לזה בפסק אחר ואין להאריך כאן עכ"ל. ובחנם כתב עליו הפמ"ג במשבצות שם שאינו מבין דבריו אלה דדבריו אלה הם בסגנון א' עם מ"ש הפמ"ג עצמו במשבצות סי' ל"ג סק"ד בפי' מחמת מכה היינו כשהיא טרפה דוקא. ובכנה"ג סי' ל"ג בהגה"ט אות י"ג פי' דכוונתו דדוקא כשהטרפה מחמת נקב לא מהני הקרום ולא במקום שטרפה שלא מחמת נקב עכ"ל. וכן פי' המשבצות ולכן תמה ע"ז. ועכ"ז הכנה"ג סיים והוא פשוט ותמיהני מהחולק איך עלה בדעתו לומר דאפילו במקום דאינו נאסר מחמת נקב אמרינן קרום שעלה מחמת מכה אינו קרום עכ"ל. והנה בב"י סי' מ"א גבי ניקב טרפש הכבד כ' דכיון שאין טרפותו מצד עצמו מהני לי' סתימה וכ"נ דעת רש"ל ביש"ש פא"ט סי' מ"ח שכתב ומאחר שאין הטרפות מצד עצמו מש"ה נסרכה שרי אף שאין סירכא בלא נקב עכ"ל. וכ"כ הב"ח סי' מ"א סעיף ז' דה"ק שאין הנקב פוסל בו מצד עצמו שאין פסולו אלא משום שאין הפסק בין אברי הנשימה לאברי המזון ולפיכך כל שנסתם הנקב אע"ג דכל קרום שעלה מחמת מכה אינו קרום ולא חשיב סתימה אין זה אלא היכא שהנקב פוסל באבר מחמת עצמו התם הוא דאע"ג דחזר ונסתם בסירכא אינו סתימה אבל הכא כו' כיון שחזר ונסתם בסירכא כו' וכ"כ ב"י במסקנתו והוא האמת והכי נקטינן עכ"ל. וכ"כ הט"ז שם סק"ט והש"ך ס"ק י"ד. וכ"כ הפר"ח שם ס"ק י"ג וס"ק ט"ו דכיון שאין פסולו מחמת עצמו כו'. ולפ"ז כל שנסתם הנקב בשומן או עלה בו קרום אפילו מחמת מכה הוי סתימה וכמ"ש הב"י וכ"כ בתשו' דברי ריבות סי' קנ"ג (ובש"ך ס"ק י"ד נדפס דברי ריב"ש והוא ט"ס). וא"ת וא"כ מצינו טרפה שיש לה היתר ובר"פ בהמה המקשה אמרינן דבהמה שנטרפה שוב אין לה היתר. וי"ל דהני מילי ע"י מעשה אדם אבל בטרפות דממילא כגון זה איה"נ שיש לה היתר. ותדע דהא אמרינן בפרק א"ט דאיכא פסול החוזר להכשרו כגון ריאה שניקבה ודופן סותמתה והוא דסביך בבישרא והאי נמי דכוותה וע' במ"ש לקמן סי' מ"ד ס"ק י"ג עכ"ל. ותירוצו זה לא אתי שפיר לדעת המשמרת הבית דף ל"ה דס"ל דגבי ריאה הסמוכה לדופן הטעם משום דדופן סותמתה כו' ע"ש. ואפשר מ"מ גם כאן י"ל כן שהרי עדיין אין טרפה גמורה כיון שאין הטרפות מחמת עצמה. א"כ אין זה רק שמחמת זה יתהוה טרפות כגון ע"ד שפירש הכו"פ סס"י מ"א בפליתי סק"ח משום דבכבד בעינן שיור גמור שני זיתים א"כ בשלט החום דרך חצר הכבד ולקו השני זיתים ויתמעט שעורו כו' עכ"ל. א"כ כיון שמ"מ כעת הכבד עדיין שלם. ע"כ אינה טרפה כשאר הטרפות שכבר הגיע הדבר המטריף מצד עצמו משא"כ הכא רק שסוף הכבד להנטל. וכיון שכן מהני בה הסתימה כמו בריאה הסמוכה לדופן אף לשטת המשמרת הבית וכ"ש לשאר שטות שם. כמו הרשב"א בתה"א ולשטת הרא"ה בבד"ה והר"ן. וכ"כ הת"ש סי' מ"ב סק"א ע"ש. א"כ לפ"ז כש"כ בדבר שאינו טרפה כלל כמו בניקב קרום אחד של הוושט דאם עלה בו קרום ונסתם יפה דחשוב סתימה שלכן אף אם אח"כ ניקב קרום השני ג"כ י"ל דכשר וכמ"ש הפמ"ג סי' ל"ג במשבצות סק"ד. אך בספר פרי תואר סי' מ"א ס"ק י"א סד"ה ומ"ש עוד אבל וז"ל ובזה מטה אני להקל כדעת הב"י במ"ש דאם ניקב הטרפש וסתים בסירכא כשרה. דאל"כ מעיקר דינא אין הוכחה להקל דנהי דטרפותו מחמת חסרון הכבד קרינן ביה קרום שעלה מחמת מכה לאו קרום הוא וכאילו לא נסתם וסוף הכבד לינטל כולו. אלא לצד דדין זה דין חדש ולכל הפוסקים שרי מדינא. דיינו שנטרף בנקב בלא סירכא ולא נחמיר גם בנסתם בקרום עכ"ל. א"כ לדבריו אין ראיה להקל בדין ניקב קרום אחד של וושט ועלה בו קרום כו'. גם בלא"ה צ"ע בכל הנ"ל. ועיין בת"ש סי' מ"ב סק"א לענין מרה שניקבה וכבד סותמו וניקב הכבד כנגדו דאמרינן (דמ"ח ע"א) דטרפה ועלתה בו סתימה ס"ל דלא מהני. ולפע"ד כיון דלאו מיניה דכבד מיטרפה י"ל דמהני הסתימה בכבד לדברי מהר"י הלוי אחי הט"ז והלבוש הנז' למעלה וכתבתי מזה בסי' מ"ב סעיף א':