סימן כג

אסימן כג

אלו טרפות בבהמה. נקובת הוושט (כל נקב במשהו) ופסוקת הגרגרת (פסוקה לרחבה ברובה) וכתבו בתוס' אי גרסי' אלו ניחא. ואי גרסי' ואלו יש לפרש דקאי אפלוגתא (לעיל ל"ב) דר' ישבב ור"ע והודה לו ר"ע דנבלה. או קאי אכל הני שחיטתו פסולה דלעיל דהוי פסול שאירע בשחיטה והוי נבלה וקאמר הכא ואלו הן טרפות עכ"ל וצ"ל דלפ"ז האיך יתכן דקאמר ואלו הן טרפות נקובת הוושט ופסוקת הגרגרת. הא לעיל (ל"ב) מסקינן דמשנה ואלו טרפות קודם חזרה נשנית דהיינו קודם שהודה לרבי ישבב. וא"כ אין חילוק כלל לר"ע בין טרפות שבמשנה זו להני דהתם וא"כ מהו שכ' התוס' יש לפרש דקאי אפלוגתא דר' ישבב ור"ע והודה לו ר"ע דנבלה כו' וקאמר הכא ואלו הן טרפות. הרי בהכרח משנה זו נשנית קודם שהודה לו וא"כ התם נמי הוי רק טרפה וא"כ מהו ואלו דוקא. והנה התם יש ג' תירוצים א' הא דרבא דאלו אסורות קתני ויש מהן נבלות ויש מהן טרפות. ולאחר חזרה נשנית. והב' מ"ש ר' שמעון בן לקיש כאן ששחט במקום חתך כו'. והג' אוקימתא דר' יוחנן דמשנה דא"ט קודם חזרה נשנית ולפי תירוצו של ר' יוחנן א"א להעמיד ד' התוס' וכן לתירוץ של רבא הרי אמר להדיא דאלו אסורות קתני ולאו דוקא וא"ט. אך לאוקימתא דרשב"ל יש להעמיד ד' התוס' דלא הודה ר"ע אלא כששחט במקום חתך אז הוי נבלה ומשנה דוא"ט מיירי בששחט שלא במקום חתך הוי רק טרפה. אך י"ל דהא בגמ' שם אמרינן ומי אמר רשב"ל הכי והאמר רשב"ל שחט את הקנה ואח"כ ניקבה הריאה (בין שחיטת קנה לשחיטת הוושט) כשרה אלמא כמאן דמנחא בדיקולא דמיא כיון דריאה תלוי בקנה ונשחט הקנה הוי כמו שניטלה כולה מהבהמה. ומונחת בסל ותו לא מיטרפא בה בהמה וגם פסק ולבסוף שחט נמי כיון דרובה נפסקה דהא פסוקת הגרגרת ברובה הוא הוי לה כמאן דמנחא בדיקולא דמיא (ושוב אין לבהמה זו בשעת שחיטה אלא סימן אחד ובה אינו יוצא מידי נבלה) הכי נמי כמאן דמנחא בדיקולא דמיא אלא אמר ר' חייא בר רבא א"ר יוחנן ל"ק כאן קודם חזרה כו'. וא"כ הרי שנדחה בגמרא אוקימתא דרשב"ל ונשאר אוקימתא דר' יוחנן או אוקימתא דרבא ולאוקימתא הנ"ל לא א"ש ד' התוס' וא"כ האיך יפרשו התוס' את המשנה שלא כמסקנא דגמ'. וליישב ד' התוס' י"ל דאזלי לשטתייהו שם ד"ה והדר ביה רבי זירא דרש"י פי' והדר ביה ר' זירא מהאי טעמא ואודי דטעמא משום דכמאן דמנחא בדיקולא דמיא כו'. והם הקשו על פרש"י והעלו דר' זירא ס"ל שאין טרפות לחצי חיות ולפ"ז לא ס"ל דכמו דמנחא בדיקולא דמיא וכמ"ש רש"י שם ד"ה התרת. ולפ"ז ס"ל להתוספות דרבי זירא פליג ארשב"ל וס"ל דשחט את הקנה ואח"כ ניקבה הריאה טרפה ועכצ"ל דלא ס"ל דכמנחא בדיקולא דמיא. וס"ל דהלכה כר' זירא לגבי רשב"ל וכמבואר בב"י סי' כ"ו ובהרא"ש פ' השוחט סי' י"א. (מיהו הר"ן בחידושיו פסק דלא כר' זירא משום דהוי יחיד כנגד רבים רשב"ל ור' אחא בר יעקב ע"ש) וכיון דס"ל להתוספות כר"ז יש לתרץ המשנה כמ"ש רשב"ל תחלה דכאן ששחט במקום חתך כו' דהא לא נדי מאוקימתא זו רק משום דכמאן דמנחי בדיקולא דמיא. ומאחר שר"ז לא ס"ל סברא זו ממילא נשאר האוקימתא בטוב ולק"מ. ומה שנראה להם להתוס' לפרש המשנה ע"פ אוקימתא זו ולא ע"פ אוקימתא דרבא ודר"י שנשארו בגמ' למסקנא ולא נדחו כלל י"ל משום דבאמת אוקימתא זו מרווחת יותר דלרבא צריך להוציא ל' אלו טרפות ממשמעו לומר דאלו אסורות קתני ולר"י צ"ל דקודם חזרה נשנית משא"כ לאוקימתא דרשב"ל א"ש טפי דלאחר חזרה נשנית וגם ל' אלו טרפות כפשוטו דטרפות דוקא קתני ואפ"ה א"ש משום דלא הודה לו ר"ע אלא בששחט במקום חתך אלא בתחלה הי' ההכרח לדחות אוקימתא זו משום הא דאמר רשב"ל דכמנחא בדיקולא דמיא אבל כיון שמימרא זו דרשב"ל נדחי' ס"ל להתוס' דנקטינן בפי' המשנה כאוקימתא דרשב"ל. ותופסים עיקר דבריו שבאוקימתא ולא שבמימרא מה"ט דר"ז ס"ל הכי דרוויחא טפי משאר אוקימתות:

בולפ"ז יצא לנו הדין לדעת התוס' דאפי' בפסוקת הגרגרת לא הוי רק טרפה ולא נבלה אם שחט שלא במקום חתך (וגם י"ל לפ"ז נקובת הוושט שוה ממש לפסוקת הגרגרת דכששחט במקום נקב שבוושט הוי נבלה וכמו ששחט במקום חתך דפסוקת הגרגרת דאין לומר דדוקא בגרגרת הוא שאמרו דהוי נבלה כששחט במקום חתך שנפסק רוב הגרגרת אם כן אין שייך שחיטה כלל בסימן זה אבל בוושט כיון שהנקב רק משהו שפיר מועיל השחיטה לטהרה מידי נבלה. דהא לשטה זו עכצ"ל דאע"ג שנפסק רוב הקנה מ"מ לא הוי כמונח בדיקולא ממש ולהכי כי שחט שלא במקום חתך לא הוי רק טרפה ולא נבלה. וא"ל כששחט במקום חתך לא קעביד מידי. משא"כ בוושט כשהנקב רק משהו הרי שחיטתו הוי עובדא ששחט הרוב. דאפשר דהתם נמי עביד שהרי שחט כל הסימן ועוד כשגומר שחיטת הסימן השני הרי עי"ז מסיר החיות מן הסימן החתוך מכבר דלא הוי עדיין כמונח בדיקולא ואפ"ה לא מהני כיון ששחט במקום חתך א"כ י"ל דה"ה כששחט במקום נקובת הוושט) וכ"ז דלא כמ"ש הפמ"ג בשפ"ד סי' ל"ג סק"ה גבי פסוקת הגרגרת דהסימן ודאי כמאן דמונח בדיקולא דמי אף אם יש טרפות לחצי חיות עכ"ל. ולדבריו אפי' שחט שלא במקום חתך לכ"ע הוי נבלה שהרי לא שחט רק סימן א' (וע' מהרמ"ל בדף ל"ב) כיון דהשני כמאן דמונח בדיקולא דמיא. אבל אין דבריו מוכרחים כלל דלשטת התוס' והרא"ש וסיעתם י"ל דהסימן לגבי עצמו נמי לאו כמונח בדיקולא דמיא וכמ"ש הת"ש סי' כ"ו סק"ב וכן הב"ח מספקא ליה שם סברא זו גם לגבי סימן עצמו יעו"ש. וכן משמע להדיא ברמב"ן במלחמות שכתב בשם הראב"ד וז"ל ועוד השיב הר"א ז"ל ואמר דרשב"ל גופא הדר בי' דקאמר כאן ששחט במקום חתך כאן ששחט שלא במקום חתך וכיון דקשי' דידי' אדידי' ולא ידעינן הי דאחריתא לא סמכינן עליו כלל ור"ז כחזרה דידי' סבר לה עכ"ל. הרי בהדיא שלהראב"ד ס"ל לר"ז כאוקימתא דרשב"ל דכאן ששחט במקום חתך כו'. ועכצ"ל דגם הסימן עצמו נמי לא הוי כמונח בדיקולא כל שהוושט קיים (ועמ"ש הפוסקי' גבי שמוטה שחיטה יעו"ש בהרא"ש). ואע"פ שהרמב"ן עצמו שם נטה מסברא זו וס"ל דהסימן לגבי עצמו ודאי כמונח בדיקולא מ"מ התוס' עכצ"ל דס"ל כהראב"ד (וע' מהרש"א על דבור תוס' הנ"ל שדבריו אינם מובנים כלל ע"ש). ולזה נתכוין רבינו ז"ל במ"ש בסי' ל"ג סק"ז וז"ל ועמ"ש סס"י כ"ו די"א שנקובת הוושט בעצמו ג"כ אינו אלא טרפה ואפי' נחתך הוושט עצמו ברובו אם חזר ושחטו בהכשר למעלה ממקום חתך הראשון אפשר דשחיטתו מוציאתו מידי נבלה ואזלינן לחומרא כמש"ש ע"ש. והנה בסי' כ"ו שם נחסר כל פלפול זה. אלא שבהכרח צ"ל שנתכוין למ"ש. שי"ל דלהתוס' והראב"ד קיי"ל כאוקימתא דרשב"ל דכששחט שלא במקום חתך שחיטתו מטהרתו מידי נבלה אפי' בנחתך רוב הקנה וה"ה רוב הוושט ועפמ"ג סי' כ"ו דלהב"ח אפי' בכולו יש להסתפק. מיהו נראה שאין כן דעת רבינו מדכ' ברובו כו' וע' שהשיג על הת"ש שם סק"ב בפי' ד' הראב"ד ולא כוון יפה בזה ואדרבה הנך רואה שהתוס' דבפא"ט ס"ל כן בפשיטות כמו שנת' שהרי כתבו להדיא דנקובת הוושט ופסוקת הגרגרת הוי רק טרפה. ועכצ"ל דהיינו בשחט שלא במקום חתך כדפרישי':

גוכ"ז לענין נפסק רוב הגרגרת או אפי' רוב הוושט ואח"כ שחטו במקום הכשר למעלה במקום חתך הראשון אבל בניקב הוושט לבד ואח"כ שחטו בין במקום חתך בין שלא במקום חתך י"ל דאף לאוקימתא דר' יוחנן הוי רק טרפה ולא נבלה וכמ"ש הפמ"ג בשפ"ד סי' ל"ג סק"ה עיין עליו. וכן הראני ה"ה הרב מוה' יצחק אייזיק דיין נר"ו בהרא"ש פ' השוחט סי' ו' שכתב וז"ל מפרש ר"ת במיעוטא קמא דוושט ומיבעי' לי' אע"ג דמיטרפא בנקיבת הוושט דלמא לא מיפסלא שהיי' אלא במידי דמנבלה בי' כגון אחר רוב סימן עכ"ל. וכ"כ ר"ת בספר הישר סי' שנ"ו דל"ו ע"ג באריכות ע"ש. הרי דמחלק בין מיעוט לרוב. ואפשר שזהו שהזכיר רבינו ז"ל ומ"ש ואפי' כו' הוא דעת התוס' והראב"ד כנ"ל. וכ"ה בתוספתא פרק השוחט דנקיבת הוושט הרי זה טרפה ושחיטתה מטהרתה והביאה בספר דרך חיים הנ"ל. וגם י"ל דמות ראי' לזה מהמשנה (דל"ב ע"א) לפי הגי' במשניות או ששחט את הגרגרת ופסק את הוושט רי"א נבלה ור"ע אומר טרפה. ואי איתא דבנקיבת הוושט לחוד הו"ל נבלה למה לי' למימר או שפסק את הוושט הו"ל למימר רבותא טפי דאפי' רק ניקב אפ"ה הוי לי' נבלה לר' ישבב. ואין לומר משום דרבותא דר"ע נקט פסק דאפי' פסק רוב הוושט ה"ל רק טרפה ולא נבלה דהא מלתא דר"ע לא קיימא שהרי הודה לו אח"כ דנבלה ועוד דדעת ר"ע ידעינן מרישא מפסק את הגרגרת דהו"ל טרפה דה"ה נמי ברוב הוושט דלגבי רוב אין חילוק בין קנה לוושט ושחיטה בעוף יוכיח כדאיתא ר"פ השוחט א"ו משמע דבנקיבת הוושט לא הוי נבלה אפי' לר' ישבב. איברא דדעת רוב הפוסקי' הוא דבנקובת הוושט הוי נמי נבלה כמ"ש הרמב"ם. וע' חי' הרשב"א רפא"ט שנראה כן בדבריו להדיא וכ"כ הר"ן בחי' ג"כ וכמו דמדומי ראי' י"ל לסברא זו מהא דאמר רבא אלו אסורות קתני יש מהן נבלות כו' נבלות ל' רבים ואין פחות משנים ועכצ"ל דנקובת הוושט נמי הוי נבלה דאל"כ הול"ל יש מהן שהוא נבלה דהיינו פסוקת הגרגרת לחוד. והראי' שהבאתי מהמשנה אפשר לדחות דאיידי דתני ברישא פסק את הגרגרת תני נמי בסיפא פסק את הוושט. ולגי' שבגמ' בלא"ה אין כאן ראי'. מיהו ברי"ף ורא"ש הגי' כמו במשניות אך בחה"ר הגי' כמו בגמ' עיי"ש. ולענין אי הוי איסור נבלה מחיים אי רק איסור טרפה הנה הת"ש והכו"פ וב"א סי' ל"ג יישבו דעת הרמב"ם דאסורה מחיים משום נבלה אלא שאינה מטמאה ומ"מ יותר נראה להם דעת התוס' דמחיים אין כאן רק טרפות ונ"ל ראי' לזה מהתנא ר' ישמעאל שאמר י"ח טרפות נמסרו למשה מסיני ובמנין זה נכללו נקובת הוושט ופסוקת הגרגרת. ועכצ"ל דמחיים אין כאן רק טרפות דאי לקי משום נבלות לא הול"ל טרפות. ועוד דבגמ' רפא"ט מפקינן גלודה וחרותה ואמאי הול"ל אפיק נקובת הוושט ופסוקת הגרגרת שהם נבלות:

פסק. נקובת הוושט ופסוקת הגרגרת רוב הפוסקים ס"ל דהוי נבלה אפי' אם שחטו אח"כ הסימן שלא במקום הנקב והחתך ושחט ג"כ הסימן השני. ויש אומרים (הרא"ש פ"ב סי' ו') דנקובת הוושט שחיטתו מטהרתו מידי נבלה (ע' אות ב') ואפי' שחט במקום הנקב אפשר דשחיטתו מטהרתו לדעת הרא"ש ואפשר דבהא אין שחיטתו מטהרתו לכ"ע (תוס' רפא"ט והראב"ד שבמלחמות פ' השוחט) והנפקא מינה שיש בין נבלה לטרפה היינו לענין חשוד שהחשוד על הטרפה אינו חשוד על הנבלה וכן לענין אותו ואת בנו שבנבלה מותר לשחוט את בנה אחריה (רבינו סי' ל"ג סק"ז) ויש להחמיר בשל תורה בנקובת הוושט שלא לשחוט בנה אחריה ומסתימת לשונו שם משמע שלענין חשוד אין להחמיר כיון שהוא רק חששא אין לחוש כ"כ נגד פסק הש"ע דהוי נבלה (תוס' רפא"ט והראב"ד הנ"ל) וי"ח עכ"ז ואומרים דפסוקת הגרגרת (רבינו שם וכ"מ ר"פ השוחט דקנה ווושט שוין לענין שחיטה בעוף. וכמ"כ בודאי לענין טרפות) או אפי' פסוקת הוושט ברוב אם חזר ושחטו למעלה ממקום חתך הראשון שחיטתו מוציאתו מידי נבלה ויש להחמיר כדבריהם לענין אותו ואת בנו (עיין ת"ש סק"ב שכ' בה"מ לא מלאני לבי להחמיר כו' ואע"ג דהתם דיעבד והכא לכתחלה. מ"מ לכתחלה דמסוכנת כדיעבד דמי עיין ביצה כ"ה ועחה"ר בפ"ק דחולין בענין בדיקת הריאה במסוכנת) ומ"מ בהפסד גדול יש לסמוך על האומרים דהוי נבלה כגון אם שחט האם שהיה בה פסוקת הגרגרת או הוושט ואח"כ נצרך לשחוט בנה בו ביום דוקא כגון שהיא מסוכנת שאם לא ישחטו תמות יש להתיר לשוחטה בו ביום. ובפסוקת הגרגרת או בפסוקת הוושט ששחטו במקום חתך אפי' שחט הסימן השני אח"כ ג"כ וגם מיעוט סי' הראשון לכ"ע הוי נבלה אחר מיתה. אבל מחיים העיקר דהוי טרפה לחוד: