סימן מ

אסימן מ

בדבר צורת הפתח העשוי בפתח המבוי והוא רחוק יותר משלשה טפחים מהכותל המבוי וכן מהכותל השני. כי אי אפשר להקריבו סמוך ממש לכותלי המבוי מחמת הזוואלינעש של הבתים הבולטים כמה וכמה טפחים מן הכותל. ומחמת הגאנקעש. וע"כ הוא רחוק מכותלי' יותר משלשה ואף מארבעה טפחים. שאחד מן המורים פסל אותו ע"פ מ"ש הבכ"ש פ"ק דעירובין דהקנים של צוה"פ צריכים שלא יהיו רחוקים מהכותל שלשה טפחים כי היכי דלחי בעינן שיהי' בינו להכותל פחות משלשה טפחים כמ"ש דף י"ד ע"ב. והתוספות שבת סי' שס"ג ס"ו סק"י חלק עליו. והפמ"ג במ"א שם סק"ה הביא ג"כ לפסול בזה כדברי הבכ"ש. וכ"כ החוות דעת בספרו מקור חיים. ובעל חיי אדם החמיר בד"ט מן הכותל:

הנה בתשו' פנים מאירות ח"א סי' כ"ה פסק דבצוה"פ אף הרחיקו יותר מארבעה טפחים מהכותל כשר. אף שהנדון שנשאל עליו הפמ"א הוא שהעמידו כמו שער כדינו עם צוה"פ. ושער י"ל דהיינו דלת. ובדלת י"ל שגם הבכ"ש יודה דעדיף טובא מצוה"פ כמ"ש התוס' ריש עירובין (דף ב' סע"ב) ד"ה אלא מעתה. דהוי כמחיצה מעלייתא אף שבדף (ו' ע"ב) ד"ה והאמר רבה כ' דוקא היכא דאיכא שלשה מחיצות גמורות. אבל הכא דשלישית ע"י דלת רביעית נמי צריך דלת. מ"מ עכ"פ גם שם מוכרח בגמרא דדלת עדיף מצוה"פ. אך מ"מ בדברי הפמ"א שם ססי' הנ"ל מבואר דלאו מצד שער התיר כ"א מצד צוה"פ כמ"ש אבל בנדון דידן אפי' תיקון א"צ דהא האי צוה"פ חשוב כמחיצה וניתר בעומד מרובה על הפרוץ וא"צ שום תיקון אחר. וראי' לזה דצוה"פ חשיב כעומד כו' וא"כ פשוט וברור היכא דאית לי' צוה"פ הוי כעומד כו' אלא אפי' לדעת הרמב"ם כו' ברוח שלישית כו' עכ"ל. הרי מתיר בצוה"פ לבד בלי דלת. ואפשר שגם בנדון שלו לא הי' דלת כלל. דהכי משמע בסוף התשו' שלהתיר העובדא שנשאל הוכרח לכל הנ"ל להוכיח דצוה"פ הוי עומד גמור:

קיצור. בתשו' פמ"א סי' כ"ה פסק דצוה"פ אף אם הרחיקו יותר מארבעה טפחים מן הכותל כשר כמש"ש דהא האי צוה"פ חשוב כמחיצה וניתר בעומד מרובה על הפרוץ:

בוהנה הבכ"ש עצמו כ' דלהש"ג ודאי מהני צוה"פ שהפליגו מן הכותל שלשה טפחים כיון דלהש"ג מהני אף לחי שהפליגו אם הלחי רחבו מרובה על האויר שבינו לכותל. וז"ל הש"ג אסוגיא (דף י"ד ב') אמר רבא עשה לחי למבוי והגביהו מן הקרקע שלשה או שהפליגו מן הכותל שלשה לא עשה כלום אפי' לרשב"ג דאמר אמרינן לבוד (בגמרא דף ט"ז א' ב') הני מילי למעלה (כגון היוצא מכותל זה ואינה נוגעת לכותל אחר דאפליגו בה רשב"ג ורבנן לעיל עמוד א') אבל למטה כיון דהוי מחיצה שהגדיים בוקעין בו לא קאמר עכ"ל. וע"ז כתב ריא"ז בש"ג וז"ל ונראה בעיני שאם הי' הלחי רחב יותר משלשה טפחים אע"פ שהפליגו מן הכותל שלשה טפחים הואיל והי' עומד מרובה על הפרוץ מותר כמבואר בקונטרס הראיות עכ"ל. וכן משמע מדברי הר"ר יונתן שם לפמ"ש המג"א סי' שס"ג ס"ו סק"ה בהא דצריך שלא יהא הלחי רחוק מן הכותל ג' טפחים שהרר"י כ' הטעם דאתא אוירא דהאי גיסא ומבטל ליה. וכ' המ"א עוד לכן אם הלחי רחב משלשה שרי. הואיל ועומד מרובה על הפרוץ. ש"ג ריא"ז עכ"ל המ"א. ודברי הרר"י אלו הם על המשנה לחיין שאמרו כו' ר' יוסי אומר רחבן שלשה טפחים והובאו בתוי"ט מ"ו. הנה השוה המג"א דעת הרר"י לדעת ריא"ז מבואר דהרר"י ס"ל כדינו של ריא"ז כמ"ש שהרר"י כ' כו' לכן אם כו'. ש"ג ריא"ז כנ"ל. (ומ"מ דברי המג"א סעי' ל"ד ס"ק ל"ז בשם הרר"י צ"ע לפ"ז) אלא שהבכ"ש פי' כוונת הרר"י בדרך אחרת וז"ל אמנם המעיין בדברי הרר"י נראה דאין כוונתו כמו שהבין בו המג"א ולא כ' האי טעמא כ"א אליבא דרבי יוסי ודייק מדס"ל לר' יוסי דבעינן שהלחי יהא רחב שלשה טפחים אלמא דס"ל טעמא דלא ליתי אוירא כו' ומכשיר ברחב. אבל אנן ס"ל כמ"ש בגמרא טעמא משום דה"ל מחיצה שהגדיים כו' ואפי' רחב טובא פסול ולא פליג אתוספות. תדע דהא בהדיא כתב כן והביאו המג"א דאפילו הלחי רחב הרבה כל שהרחיקו שלשה טפחים צריך קורה או לחי אחר עכ"ל הבכ"ש. ודברי המג"א הן בסעי' ל"ד ס"ק ל"ז. גם הפמ"ג ס"ו סק"ה הניח דברי המג"א בצ"ע. ובאמת אין משם ראיה שאע"ג שהתוספות פ"ק (דף יו"ד) ד"ה ועושה פס שלש אמות כתבו וצריך לחי אחר דהאי פס לא מהני הואיל ומופלג מן הכותל שלש דקאמר לקמן דלא הוי לחי עכ"ל. מ"מ הר"ר יונתן י"ל דלאו מהאי טעמא ס"ל דצריך לחי אחר אלא כמו שכתב האלי' רבא סי' שס"ג סמ"ב ס"ק ל"ד בשם עה"ק להרשב"א וז"ל ולחי או קורה מתירין אותה ואויר שמן הפסין ולכותלין א"צ כלום שהרי ניתר בעומד מרובה על הפרוץ עכ"ל ספר עה"ק. וע"ז כתב הא"ר ומשמע דהא דפס לא נחשב ללחי משום שהוא חוץ לעשרה. אבל המ"א כתב בשם התוספות טעם כיון שמופלג מן הכותל שלשה ועיין סעי' ו' עכ"ל וכ"כ התוספות שם סמ"ב ס"ק ע"ז וז"ל וצריך לחי אחר כיון שמופלג שלשה מן הכותל עס"ו מג"א עכ"ל. ובס"ו כ' הא"ר על דברי המ"א בשם התוספות דצ"ע. (הג"ה אחר זמן רב. והפמ"ג סעי' ל"ד באשל אברהם כ' וז"ל עמ"א ועיין במ"א ס"ו אות ה'. וא"כ לכאורה דברי הרר"י קשה מדידי' אדידיה ועיין תב"ש בחידושין לעירובין הובא בתו"ש אות יו"ד עכ"ל הפמ"ג. ועמ"ש לעיל מה שיש קושיא על הרר"י מדידיה אדידיה ומ"ש הבכ"ש. ולזה נתכוון הפמ"ג. עכ"ה אחר זמן רב). גם הריטב"א שם חלק עמ"ש התוס' שם ד"ה עושה פס. דהוה כמבוי עקום כו'. ולענין לחי כתב נותן שם לחי להכשירו ולא פריש לה דפשיטא דלחי או קורה בעינן ככל מבוי דעלמא ע"כ. ומזה יש לדקדק ג"כ דס"ל הטעם כמ"ש הא"ר כיון שנשאר עשרה אמות והפס הוא חוץ לעשר אמות. דאילו הטעם כמ"ש התוס' אין זה פשיטא שהרי אדרבה ריא"ז ס"ל דלחי הרחב יותר משלשה אינו נפסל במה שהפליגו מן הכותל שלשה. וכ"מ בירושלמי כדלקמן. וא"כ אף אם להריטב"א אינו כן אין שייך לומר ע"ז דפשיטא דלחי או קורה בעינן. אבל אם הטעם כמ"ש האלי' רבא י"ל דפשיטא הוא. י"ל הא דאפילו הפס רחב הרבה צריך לחי אחר י"ל משום שהוא חוץ לעשרה אמות של רוחב המבוי. אך קשה מדין לחי שהוא נראה מבחוץ ושוה מבפנים לפרש"י פ"ק דערובין (ד"ט ע"ב) וספ"ק דסוכה (די"ט ע"א) ונראה שהוא סוף הדופן שאינו בולט כלום לתוך חלל הפתח עכ"ל ספ"ק דסוכה. א"כ אם פתח המבוי רחב עשר אמות הרי הלחי הוא חוץ לעשר ונוסף ע"ז ג"כ שאינו נראה מבפנים כלל ועכ"ז נידון משום לחי. (הג"ה. והיינו אף אם מה שנראה מבחוץ זהו כמו פס הנ"ל כן משמע ברש"י פ"ק דסוכה (די"ט ע"א) ד"ה דאמר מר שכתב או מן הצד וכ"כ הר"ן שם. עכ"ה). ואפשר משום דהו"ל כמו לחי העומד מאליו שבגמ' (דט"ו ע"א) דס"ל לרבא דאינו עולה ללחי וכאן אף שאינו מאליו מ"מ הרי הועמד בשביל למעט המבוי (מעשרים אמה) ולא הועמד לשם לחי והו"ל כעומד מאליו. ואף לאביי שם י"ל הכא גרע טפי כיון שעושה פעולה א' למעט (מעשרים) אינו עולה לשם לחי. וגם בצירוף הטעם דהא"ר שהוא חוץ לעשרה אמות. ומ"מ צ"ע. והרא"ש ורי"ו לא הזכירו בפירוש שצריך לחי אחר. ומצאתי בירושלמי כדעת ריא"ז בש"ג וז"ל הלכה ו' אמתניתין לחיין שאמרו כו' ר' יוסי אומר כו'. מתניתין במשוכין מן הכותל (שהלחיים משוכים מן הכותל הוא דפליג ר"י ומצריך שיהי' רחבן שלשה טפחים) אבל אם היו סמוכין לכותל אף ר"י מודה (דסגי ברוחב כ"ש) ותני כן עשה לחיי' למבוי אם גבוהים מן הארץ פחות משלשה או שהיו סמוכין לכותל פחות משלשה מותר. שלשה והוא שיהא העומד רבה על החלל (אם הלחי הוא רחוק שלשה צריך שיהי' הלחי רחב שיהא העומד רבה על החלל שבין הלחי לכותל) והקשה שם בקה"ע בתוספותיו מאי קאמר ותני כן כו' הא אדרבה מברייתא משמע דאף בסמוכין פליגי ומסיק לכן נ"ל דה"ג ולא כן תני כו' וקושיא היא על מ"ד דבסמוכין מודה ר"י דבברייתא איפכא תניא דבמשוכין מודו רבנן וניחא הכל עכ"ל. א"כ עכ"פ מודו רבנן דבמשוכין מן הכותל שלשה טפחים מהני ג"כ אם הלחי רחב יותר משלשה טפחים עד שהעומד מרובה על החלל. ואם ניישב הגירסא שלפנינו בירושלמי נאמר דבמשוכין מן הכותל פחות משלשה טפחים ומ"מ אינן סמוכין ממש. ע"כ בהא פליגי ר' יוסי סבר דצריך שלשה טפחים ברוחב הלחי כיון שאינו סמך ממש. וחכמים סברי דכיון דאין משוכין שלשה ה"ל כסמוכין ובמשוכין שלשה לכ"ע צריך שיהי' העומד מרובה מהחלל. ואין להקשות על פירוש זה דאם מיירי במשוכין תוך שלשה ה"ל כסמוכין ממש. די"ל כיון שאינו סמוך רק ע"י לבוד ל"ד לסמוך ממש וכמו שלא התירו מחיצה של שתי רק בשיירא. וכן גבי צוה"פ ס"ל לרב ששת (די"א ב') דצריך ליגע. ולכאורה משמע ליגע ממש אך בב"י ססי' שס"ב מבואר דתוך שלשה חשוב כמו ליגע. ומ"מ י"ל במשוכין תוך ג' שייך גזירה לר"י כמ"ש הר"ר יונתן אף בסמוכין ולהירושלמי מודה בסמוכין דלא גזרינן (ועי' תוס' ד"ט ע"א סד"ה שאין. דהא משוכה מבחוץ אפילו פחות משלשה לא אמרינן לבוד). אבל א"א לומר דברייתא דמייתי ירושלמי אתיא לר' יוסי לבד. דא"כ רבנן דמקילי בלחי כ"ש עכצ"ל אפי' הלחי רחוק מהכותל שלשה וזה א"א לומרו. דבהדיא תני בתוספתא פ"ג דאם רחוק מהכותל שלשה צריך למעט. א"כ הברייתא אתיא לרבנן ג"כ. וא"כ זהו כדעת ריא"ז. אלא דמ"מ אין מזה הכרח גמור נגד התוספות דכיון דש"ס דילן פליג בהא אירושלמי. היינו דפלוגתא דר' יוסי ורבנן לש"ס דילן הוא אפילו בסמוכין ממש. א"כ אפשר דגם בהא לא ס"ל כירושלמי. דאם הפליגו מהכותל שלשה י"ל לא מהני אפילו הלחי רחב משלשה. מיהו לבעל קה"ע לא פליגי כלל:

קיצור. הבכ"ש עצמו כתב דלדברי ריא"ז בש"ג ודאי מהני צוה"פ שהפליגו מהכותל כיון דלדידי' גם לחי שהפליגו כשר כשהלחי רחב מהחלל וכדברי ריא"ז משמע מדברי הר"ר יונתן במשנה גבי ר' יוסי אומר. אע"ג דהבכ"ש פי' דזהו רק לר' יוסי ולא לרבנן אינו מוכרח. וראיית הבכ"ש ממ"ש הר"ר יונתן גבי ג' אמות דצריך לחי י"ל הטעם כמ"ש הא"ר ס"ק מ"ב משום שנשאר עשרה אמות. דאל"כ יהיו דברי הר"ר יונתן סותרים זא"ז וכ"מ מהריטב"א. ומ"מ קשה על טעמו של הא"ר מדין נראה מבחוץ ושוה מבפנים לרש"י ובירושלמי אמתניתין לחיין שאמרו מבואר בהדיא כדברי ריא"ז בש"ג בענין לחי. ומ"מ יש לדחות הראיה מהירושלמי משום שי"ל דבלא"ה ש"ס דילן אינו סובר כהירושלמי בפי' פלוגתא דרבנן עם רבי יוסי:

גוהנה גם במ"ש התוס' (ד"י) ד"ה ועושה פס דהטעם שצריך לחי אחר הואיל והפס מופלג מן הכותל שלש מבואר ג"כ בירושלמי לא כן. דז"ל אמתניתין קמייתא הי' רחב בתוך חמש עשרה אמה רבי בא ורב הונא בשם רב עושה פס של שלשה אמות וכל שהוא. מרחיקו מן הכותל שתי אמות (ומתחיל לעשות שם פס ועושהו משלשה אמות וכל שהוא לסתום הפתח ונמצאו חמש אלו סתומות שפרצות שתי אמות ניתרות בעומד מרובה עליהן וכל שהוא היותר משלשה אמות ללחי לרוחב המבוי) אותו כ"ש נידון משום לחי והשאר והוא שיהא העומד מרובה מהחלל. ויעשה פס ארבעה טפחים (באמצעי וסגי בהכי) ולא כן תני (במבוי שנפרץ במלואה דסגי בפס ד') עושה פס של ארבעה טפחים. א"ר בר פפי כדי להתיר שניהן בלא קורה (שני החללים שבשני צדי הפס בלא קורה דפס זה של שלשה וכ"ש בלחי וקורה חשוב וכדפרישית) הרי דהירושלמי ס"ל דהפס עצמו עולה משום לחי אעפ"י שמופלג מן הכותל שני אמות ואין הכרח לומר דש"ס דילן פליג אירושלמי דמ"ש הפוסקים דלש"ס דילן צריך לחי אחר היינו משום שהפס רק שלשה אמות ובכה"ג ס"ל לירושלמי ג"כ דאינו עולה משום לחי. דדוקא הכל שהוא היותר משלשה אמות עולה משום לחי. ולכאורה זהו ראי' לטעמו דהאלי' רבא דלעיל. ואף את"ל שזהו דוחק. דא"כ ה"ל להש"ס ג"כ לומר עושה פס שלשה ומשהו ונצטרך לומר דבפס ס"ל לש"ס דילן דלא מהני י"ל הטעם משום דבלחי צריך ג"כ היכר קצת שהוא לשם לחי כמ"ש התוס' (דף ה' ע"ב) ד"ה ארבע אמות. ובפס אין היכר כלל מאחר שנעשה למעט רוחב המבוי מט"ו אמה. וא"כ אינו משמש שני דברים וגרע מלחי הבולט לדופנו של מבוי ארבעה אמות דאינו עולה משום לחי מטעם דאין בו היכר כו' וה"ה הכא אף שרחבו רק שלשה כיון שנעשה בשביל תיקון אחר אבל בשאר לחי רחב י"ל דמודה ש"ס דילן לירושלמי דכשר אף שהפליגו מהכותל כיון שעומד מרובה מהחלל. והנה הקה"ע בתוספותיו שם ד"ה עושה פס שלשה וכ"ש כו'. כתב וז"ל כתבו תוס' בפרקין (דף יו"ד ע"ב) בד"ה ועושה פס ב' אמות. וצריך לחי אחר דהא פס לא מהני הואיל ומופלג מן הכותל שלש דקאמר לקמן דלא הוי לחי ע"כ ודבריהם ברורים דלכך קאמר כאן דבעי' פס שלשה וכל שהוא יותר ללחי. ועיין במ"א סי' שס"ג ס"ו ודלא כש"ג עכ"ל. הנה הבין שי"ל דהירושלמי והתוס' עולים בקנה אחד. ואינו מובן כיון דלהתוס' לחי שהפליגו מן הכותל ג"ט לא מהני אף אם רוחב הלחי יותר מג"ט. א"כ מה יושיענו אם הפס הוא שלשה וכל שהוא. מ"מ הרי הכ"ש העולה מן הלחי מופלג מן הכותל. ואין לתרץ דאף שמופלג מהכותל עכ"ז הרי הוא סמוך לשלשה אמות של רוחב הפס. וה"ל כסמוך לכותל. דא"כ אמאי יפסל לחי שהפליגו מהכותל שלשה טפחים אם הלחי רחב שלשה טפחים ושני משהויין. דאותו משהו העולה ללחי הוא סמוך לג"ט ומשהו. ודוחק לומר דמפני שאין צריך למעט רוחב המבוי עולה הכל לשם לחי יפסול משום שהפליגו דע"ז יציבא בארעא כו'. ועוד דבהדיא ס"ל להירושלמי דלחי שמשוך מן הכותל ג"ט כשר כשהלחי רחב מג"ט. א"כ זהו כריא"ז בש"ג ולא כהתוס'. והכרח התוס' מסוגיא (דף יו"ד) ועושה פס כו'. שס"ל שצריך לחי אחר. י"ל שאינו מטעם שהפליגו אלא כמ"ש הירושלמי כאן כיון שהפס רק שלשה כו' או משום שאין בו היכר כנ"ל:

קיצור. שמהירושלמי גבי ועושה פס שלשה מבואר ג"כ דהא דפס שלשה אינו עולה משום לחי אינו משום שמופלג מהכותל אלא כיון שנשאר יו"ד אמות חוץ מהפס. ואם הפס שלשה ומשהו עולה משום לחי. ואפשר ש"ס דילן ס"ל ג"כ כהירושלמי דכשהפס שלשה ומשהו עולה משום לחי וכמ"ש הא"ר. ואת"ל דלש"ס דילן לא מהני זהו מפני שאין בו היכר שהוא לחי. ועכ"פ הירושלמי ס"ל כריא"ז בש"ג ודלא כהקה"ע בתוספותיו ד"ה ועושה פס:

דהעולה מזה דלהירושלמי דס"ל כדעת הרר"י והריא"ז פשיטא דשרי בצוה"פ שהפליגו מן הכותל ג"ט ואפילו יותר וכדלקמן אי"ה. וע' בהרמב"ם פי"ח מה' שבת ה"ב והמגיד שם כתב דהרמב"ם פסק שם כאביי ואע"ג דרבא פליג הירושלמי מכריע. לכן אף להחולקים שם שאני דהלכתא כרבא לגבי אביי. אבל הכא במחלוקת שבין התוס' עם הריא"ז והרר"י אפ"ל לכ"ע שהירושלמי מכריע. אך באמת אף אם העיקר כהמג"א דס"ל כהתוספות ולא כהריא"ז. מ"מ בנדון שאילתינו אין צורך לזה. דגם להתוס' נראה ברור דצוה"פ אין נפסל במה שהפליגו מן הכותל שלשה או אפילו יותר וכמ"ש הפמ"א בפשיטות. וקודם כל נאמר דמ"ש הבכ"ש וראיה ברורה לזה מדברי התוס' די"א ע"א ד"ה איפכא מאי שהקשה ר"ת דהא צוה"פ הוי קנה מכאן וקנה מכאן וקנה על גביהן דל קנה דעל גביהן ליתכשר בקנה דמכאן ומכאן דהוי כלחי משהו עכ"ל. ואי איתא דהקנים של צוה"פ יכולין להיות ג"ט מהכותל לא הקשה ר"ת מידי דהא לחי בעי' פחות מג"ט מהכותל עכ"ל. יש לדחות כיון שסברא זו דצוה"פ לא יהי' מהני בגובה יותר מעשרים זהו משום דליכא הכירא בקנה שע"ג כמו בקורה. משא"כ בלחי. אבל מדינא י"ל דצוה"פ חשוב כמחיצה. וא"כ גם הכירא איכא מצד הלחי אף שמופלג ג"ט ולא מהני מצד עצמו מ"מ ע"ז מהני הצוה"פ שלא יפסל הלחי אף שמופלג ג"ט. ועכצ"ל כן לדעת התה"ד סי' ע"ד שחילק שם בין קנים דצוה"פ ללחי שמ"ש מהר"ם במרדכי דבעי' כעובי אצבע זהו בלחי דהתם בעי' שיעור לעובי הלחי (מיהו לא יתכן זה להרמב"ם דמכשיר בלחי שעשאו מעצי אשירה). אבל בצוה"פ סגי בקנה כל שהוא. וא"כ יהי' קשה לדבריו מאי מקשה ר"ת. הא י"ל דספיקו דהש"ס הוא כשהקנים של צוה"פ הם פחות מעובי אצבע. ואמת שהק"נ פ"ק ס"ק מ"ח השיג על התה"ד מהאי טעמא. וממנו לקחתי ראי' זו דעכ"פ התה"ד לא ס"ל ראי' זו. וצ"ל הטעם ע"ד שכתבתי דאף אם בלחי לבד צריך כעובי אצבע. מ"מ ע"ז מהני הצוה"פ אף שגבוה מעשרים שלא יפסל הלחי מחמת שהוא פחות מעובי אצבע. וא"כ תו שפיר מקשה ר"ת. או י"ל להתה"ד דקושיית ר"ת הוא מפני שרוב צוה"פ נעשים מקנים בריאים וחזקים כמו לחי. או י"ל שבכלל תירוץ דהתוס' וי"ל כו' יש לתרץ ג"כ דמיירי בשהקנה אינו עולה ללחי. וכמ"כ יש לתרץ ג"כ על ענין קושיית הבכ"ש. ועכ"פ כיון שלפ"ד התה"ד ורמ"א סי' שס"ג ס"ו שהביאו מוכרחים לומר דאין לבנות יסוד על קושיות הק"נ והבכ"ש א"כ כ"ש שאין לחדש מחמת זה דין מחודש לפסול בצוה"פ שהפליגו מהכותל שלשה שאין לזה שורש בגמרא ופוסקים. אחר זמן ראיתי בתו"ש סי' שס"ג ס"ו סק"י ג"כ דחה ראיית הבכ"ש:

קיצור. לכאורה י"ל שהירושלמי יכריע דהלכה כהריא"ז והרר"י נגד התוס' במכ"ש ממ"ש הרמב"ם פי"ח ה"ב. אך א"צ לזה כי גם אם נאמר דהעיקר כדעת התוספות והמג"א מ"מ באמת גם להתוס' אין דומה צוה"פ ללחי. וראיית הבכ"ש מהתוס' (די"א) ד"ה איפכא מאי. ע"כ מוכרח שאינה ראיה כלל לדעת התה"ד סי' ע"ד ורמ"א סי' שס"ג סעי' ו'. וכן התוספות שבת דחה ראייתו:

הוהנה מתחלה יש לעמוד על יסוד הטעם בפיסול לחי שהפליגו מן הכותל ג"ט דמבואר בגמרא הטעם משום דבשלשה טפחים לא אמרינן לבוד. וצ"ל מה בכך. ובשלמא רבא מארי' דהאי שמעתא אפ"ל דלטעמי' אזיל דס"ל לחי משום היכר ולכן ס"ל ג"כ דלחי העומד מאליו אינו לחי בגמרא (דט"ו ע"א). וכמ"כ בשהפליג מן הכותל ג"ט י"ל ג"כ דליכא הכירא וכמ"ש התוס' כן לענין קורה (ד"ט ע"א) ד"ה שאין. אבל לדידן דקי"ל כאביי דלחי משום מחיצה והיינו מדאורייתא כמ"ש בגמ' (די"ב ע"ב) דהזורק לתוכו חייב. א"כ מאי איכפת לן שהמחיצה רחוקה מהכותל ג"ט הא ודאי במחיצה ממש אע"פ שרחוקה ג"ט מכל צד שרי לד"ה. וכמ"ש בגמרא (ד"ט ע"ב) מרחיק שתי אמות ועושה פס שלשה אמות (ואפילו רב הונא לא פליג ע"ז כמ"ש התוס' (ד"ו ע"א) ד"ה אחד. ומ"ש אפילו בקעי ביה רבים בפתחא זוטא ג"כ דהא פי' לא בקעי ביה רבים היינו שהוא מקום מטונף או מקולקל כמ"ש רש"י (ד"ו ע"א) והביאו המ"א רסי' שס"ה ובפתח המבוי מסתמא אינו מקום מטונף כו'. וא"כ אף דבקעי ביה רבים שרי רק לא יניחו לגמרי פתחא רבה כמ"ש בש"ע ססי' שס"ג) וא"כ לכאורה צ"ל דדוקא בלחי משהו הדין כן דכיון דליכא לבוד אינו חשוב מחיצה. משום דאתי אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא ומבטל לי'. כנזכר (ד"י ע"ב). אבל כשהלחי רחב יותר מג"ט שאזי אע"ג דליכא לבוד עכ"ז חשובים הנך ג"ט כאילו הם סתומים משום דאיכא עומד מרובה כדמוכח מההיא דמרחיק שתי אמות ועושה פס כנ"ל. א"כ שפיר י"ל דהלחי חשוב מחיצה ולא גרע מלחי משהו הסמוך לכותל. וזהו טעמו דהש"ג ונסתלקה תמיהת הבכ"ש עליו במה דס"ל טעם שאין להרחיקו ג' הוא רק משום דלא ליתי אוירא כו' ולא נתברר לנו טעמו דסתם גמ' לא משמע כן רק דהטעם משום דה"ל מחיצה שהגדיים בוקעין בו עכ"ל. דודאי גם הש"ג מודה דזהו הטעם אלא דס"ל דזה אינו מספיק רק כשהלחי הוא פחות מהחלל או כמותו אבל ברחב יותר מהחלל שבינו לכותל ה"ל עומד מרובה על הפרוץ ומהני אף שהגדיים בוקעין בהפרוץ וכיון דחשוב מחיצה מהכותל עד סוף רוחב הלחי ע"י עומד מרובה ס"ל דעולה משום לחי דהא קי"ל דלחי משום מחיצה אף שהלחי רק משהו כ"ש הכא דאיכא מחיצה יותר מששה טפחים. ומה איכפת לן מה שהגדיים בוקעין בין הלחי לכותל הא כיון שהעומד מרובה חזינן דחשוב העומד והפרוץ מחיצה גמורה כנ"ל. מההיא דמרחיק שתי אמות כו'. ולהתוס' דפסלי בהא ולא ס"ל כהש"ג צ"ל הטעם. ובמחצית השקל סי' שס"ג סק"ו פי' דאע"ג דלחי הוא משום מחיצה מ"מ הכירא קצת בעי' וכמש"ל אות ג' בשם התוס' (דף ה') ד"ה ארבע. ובשהלחי רחוק שלשה טפחים מכותל המבוי ליכא הכירא אף שהלחי רחב יותר משלשה טפחים. ולדבריו ודאי יש לחלק בין לחי ובין צוה"פ שכיון שצוה"פ הוא ע"פ כל רוחב המבוי י"ל ודאי דהוה הכירא אע"פ שהפליגו ג"ט מהכותל. וכה"ג כתב בתשו' מהרי"ט ח"א ססי' צ"ד לענין עיר שרחובה פתוח לים שכתב הרב המגיד שחשוב כסתום דאפילו ביותר מעשר דבריו אמורים דכיון דאין הים בת טלטול עם המבוי הוי הכירא טובא טפי מקורה כיון דמגניא על ידה עכ"ל. וכמ"כ י"ל כן בצוה"פ דעדיף מסתימ' דים. ועוד דצוה"פ שחשוב מחיצה גמורה א"צ הכירא כמו בלחי הרחב מד"א שלא הועמד לשם לחי דלא חשוב הכירא כלל. ומ"מ מתיר במבוי שמונה משום עומד מרובה על הפרוץ וכ"ש בצוה"פ. ועוד דלא גרע עכ"פ ממ"ש התוס' (ד"ה ע"ב) ד"ה ארבע. ואע"ג דהיכא דהעמידוהו לשם לחי כו' מ"מ י"ל כו' יש קול ואיכא הכירא. וכש"כ שי"ל כן בצוה"פ. ואדרבה אפילו אלחי שהפליגו ג"ט מהכותל אם הוא רחב טפי מג"ט י"ל כן כיון דהעמידוהו לשם לחי וגם הוא רחב יותר מג"ט יש קול ואיכא הכירא:

קיצור. מתחלה יש לעמוד על פיסול הלחי שהפליגו מהכותל ג"ט. דאף שבג"ט ליכא לבוד מ"ש מהא דמרחיק שתי אמות ועושה פס דהאויר שבינתים בטל ע"כ צ"ל משום שהלחי הוא אינו רחב משלשה טפחים. וזהו דעת הש"ג. ולתוס' צ"ל משום דבעי' ג"כ קצת היכר ובכה"ג ליכא הכירא וג"ז אינו מוכרח דכיון דהלחי רחב מהאויר וגם העמידוהו לשם לחי י"ל ה"ל הכירא. מיהו בצוה"פ לכ"ע חשוב הכירא ג"כ או דאין צריך הכירא:

וולפענ"ד נ' לבאר טעם דהתוס' באופן אחר. והוא בהקדים דברי הש"ס פ"ק דסוכה (ד"ז ע"א) סוכה העשוי' כמבוי (המפולש משתי דפנות זו כנגד זו) עושה לו פס ארבעה ומשהו (דופן גמור של ד"ט ומעמידו בפחות משלשה סמוך לדופן אצל מקצוע פס ד' דכי אמרי' לבוד איכא שבעה טפחים ארוך כדי סוכה קטנה) ומעמידו בפחות משלשה סמוך לדופן כו' ומ"ש התם כו' התם דאיכא שתי דפנות כהלכתן כו' ע"ש. ומשמע דבעינן דוקא פס ד' ומשהו בכדי שיהי' שייך לבוד ואזי איכא דופן שבעה. אבל פס ד' מצומצמות ושיעמידו רחוק ג"ט מהדופן דהוי ג"כ עומד של הפס מרובה על האויר שהוא רק ג"ט והפס ד' אפ"ה לא מהני. וכ"כ כל הפוסקים פס ד' ומשהו הרי"ף והרא"ש שם ססי' ו' והרמב"ם והטוש"ע סי' תר"ל ס"ב. א"כ מוכח מכאן דע"י לבוד חשוב מחיצה טפי מע"י עומד מרובה על הפרוץ דלא מהני כאן כ"א לבוד ולא עומד מרובה. ואפשר ע"י לבוד חשוב האויר ג"כ כסתום וה"ל כאילו יש מחיצה ז"ט ממש. משא"כ ע"י עומד מרובה כיון שהאויר ג"ט אין חשוב מחיצה של שבעה טפחים. וכן איתא עוד בסוכה (דט"ז סע"ב) פס ארבעה ומשהו מתיר בסוכה משום דופן כו' ע"ש. הא פס ארבעה דליכא לבוד אינו מתיר אף שהדופן רק ז"ט ואיכא עומד מרובה. וז"ל הריטב"א שם ד"ה אמר רב חסדא אמר אבימי מחצלת ארבעה ומשהו. משמעתין מוכח דכל היכא דאמרי' לבוד אינו כאילו הי' סמוך ממש ואינו דא"כ בצרה לה מחיצה אלא לבוד דינו כאילו הוא סתום וזהו לבוד שאמרו בסוכה קטנה בפחות משלשה דאי לא בצר לי' שיעורא עכ"ל. משא"כ כשיש אויר ג"ט דליכא לבוד אין חשוב כסתום לכן ליכא שיעור מחיצה. (ובסכך חמור טפי דאף אויר פחות משלשה אין ישנים תחתיו). והריא"ז בש"ג כ' ונראה בעיני כו' העומד עליו ודבריו צ"ע. ועפ"ז אפשר לחלק כן בענין לחי. בין כשהוא סמוך לכותל ובין כשהפליגו ג"ט אף דאיכא עומד מרובה לא מהני. והוא דאע"ג דקי"ל לחי משום מחיצה. הנה מה שהלחי עולה לשם מחיצה הוא חידוש גדול. שהרי הפרוץ מרובה על עומד הלחי לאין שיעור. לכך י"ל שאינו חשוב מחיצה אלא בהיותו סמוך ממש לאחד משני כותלי המבוי. או ע"י לבוד דחשוב כסתום וכסמוך כנ"ל. והיינו שמצד סמיכותו והצטרפותו לאותו הכותל שהוא מחיצה גמורה עולה גם הוא לשם מחיצה משא"כ בהיותו מופלג מהם לאו כלום הוא כיון שמצד א' יש פרוץ מרובה עליו הרבה. דכה"ג מצינו בכמה מקומות שמחיצה הסמוכה לחברתה נחשבת בשם מחיצה אף אם כשאינה סמוכה אינה נחשבת למחיצה. כגון דיומדין דפסי ביראות. עיין ר"פ עושין פסין לביראות ארבעה דיומדין וברש"י ותוס' שם והא דאמר לעיל כו' לא תפרוץ רובה כו' ובחידושי הריטב"א שם ר"פ הנ"ל היכי מכשרי' הכא בפסי ביראות פרוץ מרובה כו'. ויש מי שתירץ בזה דמדאורייתא אפילו פרוץ מרובה על העומד כשר כו' ואין זה מחוור כו' והנכון יותר כשטת התוס' כי מחיצות הלל"מ אין כולם שוות כו' ה"נ כך הוא דינה של תורה דכל שיש מחיצות שלימות בזויות שיעור אמה לכל צד כו' ולא תפסל בשום פרצה בעולם כו' עכ"ל. הרי דוקא מצד הצטרפות המחיצות דרומית מערבית כו' הוא דבא להן יתרון עצום שאף פרוץ מרובה על העומד נחשב מחיצה. ואיתא בגמ' שם (די"ט סע"ב) קנה קנה פחות משלשה נידון משום דיומד כו'. ופסק הרמב"ם פי"ז מה"ש הכ"ח דנידון משום דיומד הרי דלבוד חשוב ככולו עומד ממש וע"ש בחידושי הריטב"א. וכן לענין סוכה בסוכה העשויה כמין ג"ם דעריבן מחיצות כל השלשה יחד עדיף טובא מסוכה העשויה כמבוי אף ששם ג"כ יהי' הפס סמוכה לדופן אחד לא סגי בפס טפח כ"א בפס ד' ומשהו כנ"ל. אלמא דכל שהמחיצות מחוברות זו לזו מתחשבים ועולים בנקל יותר למחיצות אף בענין דלא מהני כשהן נפרדים זו מזו. וא"כ עד"ז ס"ל להתוספות בלחי דהא דעולה לשם מחיצה ממש אף שהפרוץ ברוח זה עדיף לאין שיעור על העומד שהוא הלחי זהו רק מצד סמיכותו וחיבורו לאחד מכותלי המבוי דעי"ז דוקא חשוב מחיצה אף שהפרוץ מרובה על העומד מעין ודוגמא מה שמצינו כן בפסי ביראות. וכשהוא סמוך תוך שלשה טפחים חשוב סמוך ממש. משא"כ כשהפליגו מן הכותל שלשה טפחים אף שהלחי רחב מג"ט ורבה העומד על האויר שבין הלחי לכותל מ"מ לא מהני. שהרי בצד השני פרוץ מרובה הרבה מאד ואין חשיב מחיצה כה"ג כלל רק ע"י סמיכות הלחי לאחד מכותלי המבוי. משא"כ בנד"ז שאינו סמוך כ"א מופלג וע"י שהעומד מרובה על האויר שבין הלחי לכותל לא חשוב כסמוך ע"י לבוד כלל כדמוכרח מההיא דעושה פס ארבעה ומשהו הנזכר לעיל. וכיון דחשוב מופלג א"כ יש לדון עליו מצד עצמו והוא מצד עצמו מבלעדי צירופו לאחד מכותלי המבוי אינו חשוב מחיצה כלל כיון שהפרוץ מרובה על העומד הרבה מאד. ולהירושלמי והרר"י וריא"ז בש"ג י"ל דס"ל דלחי שרחב מג"ט והעומד רב על האויר שבינו לכותל לא גרע מלחי משהו אף שהוא סמוך ממש לכותל ואין ללמוד חומרא מפסי ביראות דשם הפרוץ מרובה בכל הארבעה רוחות ע"כ בעינן דיומדין דוקא או ע"י לבוד. אבל הכא שהפרוץ מרובה רק ברוח אחת היינו מדאורייתא ברוח שלישי ומדרבנן רק ברביעי אין להחמיר שיהיו ע"י לבוד דוקא כי אם כשהעומד מרובה על הפרוץ שבין לחי לכותל נמי מהני. וכמ"כ אין ללמוד מדופן סוכה (דט"ז ע"ב וד"ז ע"א) דלא מהני עומד מרובה דשם בעינן שיעור דופן שבעה טפחים ממש בעומד ע"כ כשהפס רק ארבעה ליכא עומד ז"ט דאע"ג דאיכא עומד מרובה אין הפרוץ שלשה נחשב כעומד ממש ונמצא אין כאן דופן שבעה. משא"כ גבי מבוי דהלחי א"צ שיעור וסגי אפי' במשהו לכך לא איכפת לן במה שהשלשה טפחים שבינו להכותל לא חשוב עומד ממש דמ"מ מהני הלחי כיון שעומד מרובה על האויר וחשוב כה"ג מחיצה לענין שבת סגי לאחשבי' ללחי ומה שמצד השני פרוץ מרובה טובא לא איכפת לן:

קיצור. דעומד מרובה לא דמי ללבוד שבלבוד חשוב האויר כאילו הוא סתום כעומד ממש. משא"כ בעומד מרובה. וראי' מפ"ק דסוכה (ט"ז ב') ומהריטב"א שם וכן (ד"ז ע"א). ולכן ס"ל להתוס' דבעינן שיהי' סמוך לכותל ע"י לבוד דאז דעריבן מחיצות ע"כ נחשב הלחי עם היותו משהו למחיצה אף שבצד השני פרוץ מרובה. וזכר לדבר מדיומדין דפסי ביראות. משא"כ כשאינו סמוך ע"י לבוד אף שעומד מרובה בצד אחד לא מהני להיות מחיצה כיון בצד השני פרוץ מרובה טובא. ולהרר"י וריא"ז י"ל שאין ללמוד מפסי ביראות להצריך כאן סמוך ועריבן מחיצתא כיון שכאן פרוץ מרובה רק ברוח אחד. ע"כ מהני לחי משום מחיצה כל שהוא עומד מרובה בצד אחד. (הג"ה. ומ"מ גבי לחי נ' דהעיקר כהתוספות ועיין בגמרא פ"ק דערובין (דף י"ב ע"ב) אמר רב יהודה מבוי שאינו ראוי לשיתוף (מפולש) הכשירו בלחי הזורק לתוכו חייב כו' אלמא קסבר לחי משום מחיצה וקסבר שלשה מחיצות דאורייתא עכ"ל הגמרא עם פרש"י. ועיין בהה"מ פי"ז מה' שבת ה"ט וכיון שזה הלחי נחשב מחיצה גמורה מדאורייתא. א"כ י"ל שצ"ל סמוך לכותל פחות משלשה טפחים שיהי' שייך לבוד. וכיון דפי' הכשירו בלחי שבגמרא היינו שהלחי סמוך לכותל עכ"פ בשיעור לבוד. א"כ מסתמא בכל הכשר לחי אף להתיר הטלטול מדרבנן הדין כן כיון דכך הוא פירוש הכשירו בלחי עכ"ה):

זוכ"ז בענין לחי. אבל צורת הפתח שחשוב מחיצה גמורה מצד עצמו א"כ אף להתוספות אין הפלגתו שלשה טפחים או יותר מכותלי המבוי פוסלו משום דאף בלי סמיכתו להכותלים חשוב שפיר מחיצה. והנה במשנה רפ"ק דערובין ואם יש לו צורת הפתח אע"פ שהוא רחב מעשר אמות א"צ למעט. ובגמרא (דף י"א ע"א) אמר רב לרב יהודה אתנייה צריך למעט (אפילו יש לו צורת הפתח) א"ר יוסף מדברי רבינו (רב דאמר צורת הפתח לא מהניא) נלמוד חצר שרובה פתחים וחלונות (בארבעה דפנותיה) אינה ניתרת בצורת הפתח (ואפילו פתחים [קטנים] מעשרה כי היכי דלא מהני צוה"פ לשווייה יותר מעשר פתחא לא מהני נמי בפרוץ מרובה על העומד). [א"כ לדידן דקי"ל לא כרב ומהני צוה"פ ביותר מעשר ה"נ מהני בפרוץ מרובה על העומד. ולכאורה אף מד' רוחות א"כ מוכח דצוה"פ חשוב מחיצה גמורה ועכ"פ ברוח שלישי ורביעי דמבוי. כיון לרב יהודה אפילו לחי חשוב מחיצה ברוח ג' דמבוי מדאורייתא א"כ צוה"פ מהני אף מדרבנן מצד עצמו וחשוב כעומד גמור]. מ"ט הואיל ויותר מעשר אוסר במבוי ופרוץ מרובה על העומד אוסר בחצר מה יותר מעשר האוסר במבוי אינו ניתר בצוה"פ אף פרוץ מרובה על העומד האוסר בחצר אינו ניתר בצוה"פ. מה ליותר מעשר כו' וכתבו התוספות ד"ה חצר ובארבע דפנותיה איירי דמשני צדדין מודה רב דמהני צורת הפתח דאמרינן לעיל הלכה כת"ק (ר"ל לעיל ד"ו ע"ב פסיק רב דהלכתא כת"ק דאמר שם דמבואות המפולשין לרה"ר עושה צוה"פ מכאן ולחי או קורה מכאן. הרי אפילו משני צדדין מהני צוה"פ ולחי או קורה). והגמרא שם דוחה ראיות רב יוסף משום שי"ל דפרצה יותר מעשר חמור מפרוץ מרובה כו'. (והיינו מש"ש בגמרא (די"א ע"א) מה ליותר מעשר האסור במבוי שכן לא התרתה בו בפסי ביראות לרבי מאיר ופרש"י דר"ל לרבי מאיר ולא לר' יהודה ע"ש תאמר בפרוץ מרובה על העומד שכן התרתה בו בפסי ביראות לדברי הכל וע"ש בתוספות ד"ה אילימא בעשר גבי וא"ת הואיל ומהני צוה"פ מכל ארבעה רוחות א"כ גבי פסי ביראות למה הוצרכו לארבעה דיומדין כו' ואור"י דלא היה מתקיים כל כך כו' וריצב"א מפרש דהכא לא איירי בארבעה דפנות וה"פ כך התירו לענין שבת במפולש דהיינו שתי מחיצות דשתי מחיצות לענין שבת הוי כארבעה מחיצות לענין כלאים) והנה הרי"ף הביא רק דברי המשנה ואם יש לו צוה"פ א"צ למעט (את רחבו אפילו רחב מעשר) ולא הביא דברי רב כלל דאמר אתנייה צריך למעט וכ"כ המרדכי ריש עירובין וז"ל ואם יש לו צוה"פ א"צ למעט הכי הלכתא ולא כרב דאמר בתלמודא אתנייה צריך למעט עכ"ל. וכ"כ הרמב"ם פי"ז מה' שבת הלכה י"ד וכ' בהגמי"י שם אות פ' וז"ל לית הלכתא כרב דאמר אתנייה צריך למעט אלא כסתם מתניתין מהר"ם וכ"כ התוספות בשם הגאון ע"כ וכ"כ שא"פ וברי"ו נתיב י"ב חלק י"ז. וכתב הרא"ש סי' י"ג דצוה"פ מהני אף מארבעה רוחות לרב בעשר ולמתניתין אפילו ביותר מעשר וא"ת ולמה הוצרכו לעשות פסין לביראות כו' וי"ל דלא היה מתקיים כל כך כו' א"נ הא דשרינן פיאה בחצר ובמבוי שיש בה דיורין אבל בבקעה דלית בה דיורין לא שריא עכ"ל. וכ"כ בקיצור פסקי הרא"ש שם דצוה"פ מתיר אפילו בארבע רוחות אבל בבקעה לא עכ"ל. והוא מדברי התוספות שם וכנ"ל וע"ש בתוספות. והריטב"א ד"ה חצר שרובה פתחים כ' פרש"י ז"ל מכל צד כו' וקשה להם דא"כ לדידן דלית לן דרב יהי' פרוץ מרובה על העומד ניתר בשבת כשיש בו צוה"פ ואפילו מארבע רוחות כו'. וא"כ לדידן אליבא דרב יוסף למה הוצרכו בפסי ביראות לכל אותן דברים כו' יעשו קנים מד' רוחות וקנים על גביהם דהוי צוה"פ כו'. ותירצו שאין הכי נמי אלא שחששו כי כשיכנסו שם הגמלים טעונים שיפלו הקנים כו'. וזה הפירוש אינו עולה יפה בלב והנכון כי רב יוסף אפילו אליבא דרבנן (היינו מתניתין דאם יש לו צוה"פ אפילו רחב מעשר אמות א"צ למעט) רצה לדקדק דפרוץ מרובה על העומד לא תועיל לה צוה"פ (היינו חצר שרובה פתחים כו') כי מדרב ביתר מעשר נלמד לרבנן בפרוץ מרובה כו' שלא תועיל לה צוה"פ עכ"ל. ודבריו צ"ע קצת דהא בגמרא משמע דיש סברא דפרוץ מרובה על העומד קיל מפרצה יותר מעשר והיינו מדין פסי ביראות לר' מאיר דמהני אע"פ שהפרוץ מרובה על העומד ולא מהני בפרצה יותר מעשר. (ויש לדחות ולומר דשאני פסי ביראות דאיכא תרתי שהפרוץ מרובה על העומד וגם הפרצה יתר מעשר לכן לא מהני בכה"ג לר' מאיר) עכ"פ גם להריטב"א בשני מחיצות מהני צוה"פ כמו שהכריחו התוספות מדברי ת"ק (ד"ו ע"ב). והרמב"ם פט"ז הט"ז ס"ל צוה"פ אינו מתיר ביותר מעשר כשהפרוץ מרובה. וכ' הה"מ שאף להרמב"ם יש צוה"פ מועילה אפילו בפרוץ מרובה כגון ברוח שלישית. (ועל"ק ססעי' זה דה"ה גם ברוח רביעית שכנגד הרוח שלישית) ושהתוספות והרשב"א ס"ל דכל שיש צוה"פ עשו כתקנו אפילו פרוץ מרובה על העומד מד' מחיצות ובכולן צוה"פ הרי הן כעומדים. והב"י סי' שס"ב סד"ה ומ"ש בלבד כ' וז"ל כ' עוד (הה"מ) שאפשר דבפרצה י' יודה הרמב"ם דאפילו פרוץ מרובה על העומד כשר אם יש לו צוה"פ עכ"ל הה"מ. ונראה שכ"ד סמ"ג וסמ"ק שכתבו צוה"פ שאינו יותר מי' מתיר אפילו בד' רוחות אפילו פרוץ מרובה עכ"ל הב"י. מובן דהרב"י מפרש מ"ש הה"מ שאפשר שבפרצה יודה הרמב"ם כו'. היינו אפילו מד' רוחות אפילו פרוץ מרובה. ופירושו בהה"מ מוכרח הוא דהא ברוח שלישי' לבד מותר להרמב"ם ג"כ ע"י צוה"פ אפילו בפרוץ מרובה ביותר מעשר כנ"ל כמ"ש פי"ד הי"ד. א"כ מ"ש הה"מ שאפשר דבפרצה י' יודה הרמב"ם כו' היינו אפילו בכל הד' רוחות. ובש"ע סי' שס"ב סע"י תופס עיקר כדעת הטור. היוצא מזה דצוה"פ חשוב עומד גמור בחצר ובמבוי להטוש"ע וכ"ש להתוספות והרשב"א וכ"כ אאזמו"ר נ"ע סי' שס"ב סי"ט שאין כאן פרוץ כלל. ואף להרמב"ם והריטב"א מ"מ ברוח שלישית דמבוי חשוב צוה"פ עומד גמור. ומעתה פשיטא שאין להקפיד אם הפליגו ג"ט או יותר מכותלי המבוי. דמה בכך כיון שכולו עומד גמור. א"כ י"ל האויר שבינו לכותל ניתר משום שעומד דצוה"פ רבה על הפרוץ. כדין לחי הרחב יותר מד"א במבוי דשמונה אמות בגמ' (ד"ה ע"ב). ואף אם נאמר דלהרמב"ם והריטב"א אין צוה"פ חשוב כעומד גמור אפילו ברוח שלישי דמבוי לענין שהאויר שבינו לכותלי המבוי יהי' ניתר משום עומד מרובה על הפרוץ. וכן מצינו לענין סוכה דאין צוה"פ חשוב שם כעומד גמור כמ"ש הר"ן שם ד"ז בד"ה ואמר רבא ואינה ניתרת אלא בצוה"פ. מיהו היינו שאין צוה"פ מתיר בשתי דפנות של סוכה כו' אלא בדופן שלישי כו'. מיהו לפמ"ש בהגמי"י ריש ה' סוכה משמע דלא ס"ל כהר"ן שכתבו שא"כ לא הי' צריך טפח כו'. אלא נראה כאשר בינותי מדברי ריב"א כו' ע"ש. וכדבריהם נראה בירושלמי שהביא הרא"ש פ"ק דסוכה סי' ח' דוקרנין כשרים בסוכה ופסולים במבוי והיינו צוה"פ כדאי' בגמ' פ"ק דעירובין (י"א ב') היו שם קנין הדוקרנין (משופין כדקר יתד הנעוץ בקרקע) ועשה להן פיאה מלמעלה וגבי סוכה א"צ פיאה מלמעלה כמ"ש הגמי"י שם ונראה שאם שני הקנים מגיעין לסכך שא"צ קנה ע"ג. וזהו דדוקרנין כשרים בסוכה משום שהסכך הו"ל כקנה ע"ג וה"ל צוה"פ. משא"כ במבוי לא מהני דוקרנין בלי קנה ע"ג. והק"נ שם ס"ק ל"ז שינה הגירסא והרואה בירושלמי רפ"ק דערובין ורפ"ק דסוכה א"א לשנות הגירסא. מיהו בש"ס פ"ק דסוכה ובהרמב"ם פ"ד דסוכה הי"א בדין נעץ ד' קונדיסין משמע דלא משום צוה"פ מהני בסוכה כ"א מדין גוד אסיק מחיצתא. ואין כאן מקומו. עכ"פ אף להרמב"ם והריטב"א עכ"פ ודאי מפקיע את מקום עצמו מדין פרוץ לגמרי וחשוב מחיצה גמורה ברוח ג' דמבוי שהרי מותר אף ביותר מעשר. דחמור לכאורה מדין פרוץ מרובה. א"כ אין להוסיף בו חומרא לומר שאינו חשוב מחיצה כ"א בהיותו סמוך ממש לכותלי המבוי. דזה לא אמרו להתוס' רק בלחי שהוא קנה משהו ומצד עצמו אינו חשוב מחיצה בשום מקום ע"כ י"ל דבעי' שיהי' סמוך ממש לכותלי המבוי. משא"כ בצוה"פ דלכמה פוסקים חשוב מחיצה גמורה אפילו מארבע רוחות. א"כ אף להרמב"ם והריטב"א ברוח ג' דמבוי עכ"פ ודאי חשוב מחיצה גמורה אף אם אינו סמוך ממש לכותלי המבוי דאפושי פלוגתא לא מפשינן ותדע שבעשר אמות ס"ל להמ"מ דגם להרמב"ם י"ל חשוב מחיצה גם מד' רוחות וכ"ד הסמ"ג וסמ"ק. מיהו מהריטב"א לא נראה כן. אבל עכ"פ ברוח א' היינו ברוח ג' דמבוי וה"ה ברביעי חשוב ודאי מחיצה לגמרי. וא"צ שיהי' סמוך כלל לכותלי המבוי. דבהריטב"א שם משמע דבמחיצה אחת מהני מדאורייתא כמו בכלאים והיינו אף שלא סמוך לשאר מחיצות עי"ש. ואחת לאו דוקא רק כשיש שני מחיצות במבוי זו כנגד זו מהני צוה"פ ברוח ג' וד' דברוח ד' מהני אף לחי וקורה כשאין המבוי רחב מעשר (דף וי"ו ע"ב). וה"ה צוה"פ כשרחב מעשר. והחלל שבינו לכותלי המבוי יש לדון ע"ז מדין מבוי שנפרץ בראשו שלא בקרן זויות דהיינו לא באלכסון שכתבו התוס' (ד"ו ע"א) דאפילו לרב הונא אין פוסל פרצה דארבעה טפחים כ"א הוי פרצתו בעשר אמות. ולקמן נדבר בזה אי"ה בתשובה בפ"ע. וז"ל הריטב"א ד"י ע"ב. ומיהו מסתברא דכל היכא דאיכא צוה"פ לא אתי אוירא ומבטלא לי' עכ"ל. י"ל דנתכוון לזה שאינו נפסל מחמת שהפליגו מן הכותל:

קיצור. להתוס' והרשב"א חשוב צוה"פ מחיצה ועומד גמור אף מארבע רוחות כמ"ש המ"מ בשמם. וכן להרא"ש והטור במבוי וחצר. ולהרמב"ם והריטב"א מהני צוה"פ רק ברוח ג' דמבוי. עכ"פ ברוח ג' דמבוי וה"ה ברביעי חשוב מחיצה ועומד לכ"ע ואף מבלי צד סמיכתו לכותלי המבוי. לכן אינו נפסל ע"י שהפליגו ג"ט או יותר מכותלי המבוי: