סימן מא

אסימן מא

ועתה נעיין בשיעור האויר שבין הצוה"פ לכותלי המבוי בכמה אינו פוסל משום דין מבוי שנפרץ. גרסי' פ"ק [דעירובין] (דף ה' סע"ב) אמר רב חנן בר רבא אמר רב מבוי שנפרץ מצדו (בכותל ארכו ולא אצל ראשו אלא שיש ארבעה עומד מן הפתח עד הפרצה) בעשר מראשו (שהי' מבוי רחב כ' אמה וסתמו עשר אמות כדתנן והרחב מעשר אמות ימעט ונפרצה פרצה באותה סתימה) בארבעה וכתבו התוס' עשר אין פירושו כארבעה דעשר כשל מטה וארבעה כשל מעלה עכ"ל. וכ"כ הריטב"א שם דפי' מצדו בעשר היינו שבעשר אמות אינו נפסל מפני שהוא חשוב כפתח. ומ"ש מראשו בד' פי' שהוא אוסרה בד"ט. דכל היכא דעשרה אמות הוי פרצה ה"ה ד"ט כמ"ש הש"ס (ד"ו) אלא לאו בעשר כו' אלמא פרצת מבוי בארבעה טפחים עכ"ד. מאי שנא מצדו בעשר דאמר פתחא הוא מראשו נמי פתחא הוא אמר רב הונא ברי' דרב יהושע כגון שנפרץ בקרן זויות. דפתחא בקרן זויות לא עבדי אינשי. ופי' בקרן זויות היינו כדפרש"י (דצ"ד ריש ע"ב) גבי וכגון שנפרצה בקרן זויות. שתופסת בשתי רוחותיה דהיינו בקרן זויות וכ"כ עוד רש"י לעיל (דף ה' סע"א). ופי' לא עבדי אינשי פירש"י (דצ"ד) דלאו אורחא הוא. וכ' התוס' כאן מיהו אם עשאה כעין פתח במזוזות ומשקוף הוי שפיר פתח כדאמר לעיל (ד"ה סע"א) דפתח לה בקרן זויות. וז"ל הריטב"א ופרקינן דלעולם בראשו ממש בעשר אם לא נפרץ במילואו. והכא כגון דנפרץ בקרן זויות. דפתחא בקרן זויות לא עבדי אינשי. עיקר הפירוש כמו שפירש"י ז"ל שהפרצה בקרן זויות ממש שאוכלת שני ראשי הכתלים כותל מזרחי ודרומי או מזרחי וצפוני. וכההיא דאמרי' לעיל (דף ה' סע"א) כגון דפתח לה בקרן זויות שהוא על כרחנו כצורה זו. ורב הונא אמר אחד זה ואחד זה בד"ט. וכ' הריטב"א פי' דבכל ענין הפרצה אוסרת בד"ט בין בצדו בין מראשו. וכ' התוס' דמראשו היינו אם נפרץ בקרן זויות. אבל אם נפרץ מראשו בלא קרן זויות לא הוי בארבעה דלא פליג רב הונא אדרב יהודה דאמר לקמן (דף יו"ד ע"ב) מבוי שהוא רחב ט"ו אמות מרחיק שתי אמות ועושה פס שלשה אמות והשתא הוי פרצה שתי אמות ומצדו דהוי בארבעה היינו משום דקא ממעט בהילוכא. אבל כשהפרצה בראשו לא ממעט בהילוכא דלא שבקי פיתחא רבה ועיילי בפתחא זוטא עכ"ל. אמנם הריטב"א שם ד"י ע"ב כ' ומיהו אכתי ק"ל אשמעתין האיך הכשרנו שתי אמות של פרצה שראשו של מבוי ואפילו בתחלת הכשר מבוי. ואילו התם אמר ר"ה דבין בצדו ובין בראשו בד"ט ואע"פ שהוא בסוף מבוי ששאני יותר בכל מקום. וליכא למימר דכי אמרי' בארבעה. היינו כשהן בקרן זויות דפתחא בקרן זויות לא עבדי אינשי דלא אתמר ההוא טעמא התם אלא למ"ד מצדו בעשר כדמוכח התם בהדיא. והנכון דהאי סוגיא למאי דקס"ד השתא. כרב חנן בר רבא רהטא דקסבר מצדו בעשר וכי קאמר מראשו בארבעה כדקיימא בקרן זויות דפתחא בקרן זויות לא עבדי אינשי. וא"ת והא דשמעתין נמי בקרן זויות הוא. הא ליתא דלא מיקרי קרן זויות מפני שהיא בפיאה. אלא כשהיא בשתי קצוות המבוי שאוכלת משתי קרנות וכדפרש"י ז"ל כו'. אבל בתוס' אמרו כי אפילו רב הונא כשאמר אחד זה ואחד זה בארבעה לא איירי בראשו אלא בקרן זויות. וה"ק אחד ראשו בקרן זויות ואחד צדו שלא בקרן זויות אינם אלא בארבעה הא בראשו שלא בקרן זויות י"ל בעשר ואינו מחוור דא"כ כו'. וי"ל כו' עכ"ל. ומ"מ לדינא אין נפקותא בין התוס' להריטב"א דהא הריטב"א ד"ו סע"ב ס"ל דהלכתא כרב חנן בר רבא משום דרב הונא ברי' דרב יהושע (דף ה' ע"ב) ס"ל ג"כ כרב חנן דפרצת מבוי בעשר. ועוד כיון לשיטתו רב יהודה (ד"י ע"ב) דאמר מרחיק שתי אמות ס"ל ג"כ לא כר"ה כ"א כרב חנן בר רבא. א"כ ה"ל רב חנן ורב יהודה רבים כנגד רב הונא. ומה"ט גם הרא"ש סי' ז' שהביא פלוגתא דהפוסקים דרבינו מאיר פסק כרב הונא ואבי העזרי והרז"ה פסקו כרב חנן. צ"ל דהנפקותא הוא רק לענין מצדו אבל לענין מראשו שלא בקרן זויות ע"כ צ"ל לרבינו מאיר ג"כ דפרצתו אינו בד"ט כ"א ביותר מעשר. שהרי הרא"ש פסק בפשיטות סי' י"ב ההיא דרב יהודה דמבוי שהוא רחב ט"ו אמות מרחיק שתי אמות ועושה פס כו'. ועכצ"ל דרבינו מאיר ס"ל כהתוס' דגם לר"ה הדין אמת דלא בראשו אלא כשנפרץ בקרן זויות. ודברי הקיצור פסקי הרא"ש צע"ג שבסי' ז' פסק כרבינו מאיר וכו' ואם נפרץ מראשו פרצתו בד"ט. ובסי' י"ב כ' מרחיק ב' אמות כו'. והם ב' הפכיים כדמוכח מהתוספות והריטב"א והל"ל ואם נפרץ מראשו בקרן זויות. ובמרדכי ר"פ בשם רבינו מאיר דפוסק כר"ה נראה דקאי רק על מצדו והביא ג"כ אח"כ ההיא דרב יהודה. והרי"ף והרמב"ם פי"ז הכ"א פסקו ג"כ הא דרב יהודה. והשמיטו פלוגתא דרב חנן ורב הונא. לכאורה מוכרח דס"ל הלכתא כרב חנן. אך הרי"ף כתב ואוקימנא הא דרבי אמי ורב אסי בדאית לי' גידודי וזהו כר"ה. וי"ל דס"ל כר"ה וכפי' התוס' דרב הונא לא פליג מראשו רק בקרן זויות. אבל הרא"ש ססי' ז' ורי"ף הביא דברי רבי אמי ורב אסי ולא הביא דברי רב חנן בר רבא ודברי ר"ה דפליגי במילתא דר"א ור"א. מכלל דס"ל דפרצת מבוי בעשר אפילו כי ליכא גידודי. וכ' הק"נ שהרא"ש לא גריס בהרי"ף האי ואוקימנא הא דרבי אמי כו' וכ"כ לשונו בססי' ד'. וכן מוכרח מלשון הרמב"ם פי"ז הי"ז שפסק ההיא דר"א ור"א ולא הצריך גידודי כלל:

קיצור. התוס' ס"ל דאף לר"ה פרצת מבוי מראשו כשאינו בקרן זויות אינו פוסל אא"כ ביותר מעשר אמות. והריטב"א ס"ל לר"ה פוסל מראשו בד"ט כמו מצדו. ומ"מ הריטב"א פוסק כרב חנן וכן ס"ל לרב יהודה (ד"י ע"ב). וכ"פ ראבי"ה והרז"ה הובאו בהרא"ש סי' ז' והר"ר יונתן הובא ב"י סי' שס"ד כרב חנן. וגם מהרי"ף והרמב"ם נראה כן. וגם רבינו מאיר שכתב הרא"ש דפוסק כר"ה ע"כ צ"ל דס"ל כהתוס' מדפסק ג"כ כרב יהודה:

בוהטור רסי' שס"ה פסק ואם נפרץ מראשו פרצתו בארבעה ותמה עליו הרב"י שלא חילק בין אם נפרץ בקרן זויות לשלא בקרן זויות. כדמפליג בגמ'. וכן יש לתמוה על רי"ו שכתב בנתיב י"ב חלק י"ז. ואם הפרצה היא בראש המבוי בפתחו כגון שהי' רחב פתח המבוי מעשרים אמה ובא לפתחו מעשר אמות ועושה כותל ברוחב פתח המבוי מעשרה. ובאותו כותל נעשה פרצה כזו הכל מודים בעירובין שם שאם הפרצה יותר מד"ט שפוסלת המבוי. אבל נחלקו באותה שאמרתי למעלה שהוא מצדו של מבוי כו' עכ"ל ולא חילק בין אם היא בקרן זויות לאינה בקרן זויות. (ואדרבה מלשון רי"ו ובאותו כותל נעשה פרצה. משמע דמיירי לא בקרן זויות. או שנאמר דמפרש בקרן זויות כמ"ש המגיד פי"ז הי"ז להרי"ף דהיינו מן הצד. וכבר סתר הריטב"א פי' זה מהא דאמרי' סע"א כגון דפתח לה בקרן זויות דעל כרחנו הפי' שם שהיא בשתי רוחות. גם מ"ש רי"ו שאם הפרצה יותר מד"ט אין מדוקדק דארבעה טפחים הוא כיותר מארבעה טפחים כמ"ש התוס' דארבעה כשל מעלה כנ"ל). ועוד יש לתמוה דמשמע דע"כ צ"ל דנפרץ מראשו שלא בקרן זויות אינו בארבע וכמ"ש שם (התוי"ט) [התוס'] (ד"ו) דאל"כ פליגי אדרב יהודה כו' ומאחר שרבינו ורי"ו כתבו ההיא דרב יהודה האיך כתבו דפרצת מבוי מראשו בד"ט עכ"ל הרב"י. והב"ח כ' לתרץ וז"ל ולפעד"נ דרבינו ס"ל דלמאי דמסקינן דרב חנן דאמר מצדו בעשר בדלא בקעי בה רבים תו לא איצטרך להאי שינויא דאוקמא ר"ה ברי' דרב יהושע כגון שנפרץ בקרן זויות. דשינויא דחיקא הוא. דא"כ קשה אדמפליג בין מצדו לראשו. במראשו גופא ה"ל להפליג בין נפרץ בקרן זויות לאינו נפרץ בקרן זויות. אבל למסקנא ליכא הכא קושיא כלל דהא דבנפרץ מצדו מתיר בעשר היינו בדלא בקעי ביה רבים דנפרץ למקום מטונף ומקולקל בטיט ובפחתים כמ"ש רש"י. אבל בנפרץ מראשו דאין לשם קלקול דכיון שבני המבוי נכנסין ויוצאין בו לרה"ר תדיר אין ספק שהמקום נוח לעבור שם ובקעי בה רבים דסתמא כך הוא בראשו. אבל מצדו מסתמא לא בקעי בה רבים. להכי מפליג בין מצדו למראשו דמצדו דלא בקעי בה רבים בעשר ומראשו דבקעי בה רבים ארבעה. ומה שתמה עוד הב"י ואמר דע"כ מראשו מארבעה מיירי בנפרץ בקרן זויות דאל"כ פליגי אדרב יהודה כו' וכמ"ש לשם התוס'. נלע"ד דשתי תשובות בדבר. חדא דהתם בדרב יהודה ניתר בעומד מרובה והכא מיירי בשנפרץ לא נשאר עומד מרובה הלכך פרצתו בארבעה. ועוד דבדרב יהודה מתחלה הוא מתקן המבוי שיהא כך הכשרו ואינו נק' פרצה אבל הכא שהי' כותל בנוי בראשו ואח"כ נפרץ חמיר טפי ואינו מתיר אלא בארבעה אפילו לא נפרץ בקרן זויות. כ"ז נראה לפרש דעת רבינו כו' ודלא כמ"ש התוס' עכ"ל הב"ח. והנה תשובתו הראשונה תמוה. דהא רש"י פי' גבי מראשו שהי' מבוי רחב כ' אמה וסתמו עשר אמות כדתנן והרחב מעשר אמות ימעט ונפרצה פרצה באותה סתימה עכ"ל. וא"כ אם מיירי ג"כ שלא נשאר עומד מרובה. א"כ אפילו למ"ד פרצתו בעשר פסול בפחות מכאן משום דכיון שאין עומד דהסתימה מרובה על הפרצה אתא אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא ומבטל לי' כמ"ש בגמ' (ד"י ע"ב). (ומיהו ע"פ הירושלמי אפשר שאין זה קושיא. אבל לכאורה אינו כסברת הש"ס שלנו). וא"א לומר דהב"ח יפרש דהטור אינו מפרש כפרש"י אלא מיירי שאין המבוי רחב מעשר אמות רק שמ"מ הי' סתום קרוב לחציו ובענין שהסתימה אינו עולה ללחי כגון שרחב יותר מעט מארבעה אמות. והעמידו שם לחי. ואח"כ נפרץ מראשו בענין שאין עומד מרובה דלכן אינו נפסל משום דאתא אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא ומבטל לי'. דמה בכך כיון שמ"מ אין המבוי רחב מעשר אמות. ומ"מ המבוי פסול משום שהלחי מופלג מהכותל דא"כ אין הפיסול מצד הפרצה כלל כ"א מצד לחי שהפליגו מן הכותל וזה אינו במשמע כלל. דא"כ מהו שאמר מראשו נמי נימא פיתחא הלא עכ"ז הלחי מופלג מהכותל. ועוד דהא יכולים להעמיד הלחי לצד כותל השני של המבוי שבצד הפתח הגדול וא"כ תו אין שום טענה לפסול. ועוד דרבינו ירוחם דס"ל כהטור מבאר בהדיא שהמבוי הי' רחב עשרים אמה כדלעיל. וגם תשובתו השניה היא נגד והפך דברי הריטב"א שהבאתי לעיל שכתב דהא דרב יהודה חמור טפי מהא דרב הונא משום דהא דרב יהודה הוא בתחלת הכשר מבוי. משא"כ בהא דרב הונא שהוא בסוף מבוי ר"ל שהי' כבר מבוי כשר ונפרץ ומקילים בזה יותר מבתחלת הכשר המבוי כמ"ש בגמ' (ד"ה ע"א) הכא סוף מבוי הכא תחלתו מבוי. והנה הט"ז סק"א תירץ ג"כ על קושיות הרב"י כתירוץ הב"ח ממש משום דבקעי בי' רבים וחילק בין זה להא דרב יהודה כדרך תשובתו השני' דהב"ח. ובספר חמד משה רסי' שס"ה השיב ע"ז דהסברא נותנת להפך ממש דכל שמתחלה עשה כן דהיינו הא דרב יהודה גרע טפי דנתכוין לפתחא זוטא מתחלה. משא"כ אם נפרצה דאין זה פתח רק לפי שעה עד שיתקן. גם הרי (בדף יו"ד ע"ב) פריך מדרבי אמי ורב אסי להא דרב יהודה. ולא תירץ דכשעושה מתחלה עדיף טפי ולכן אין מקום גם לזה עכ"ל. וכבר כתבתי כעין זה בשם הריטב"א. ועוד ראיתי בדברי אאזמו"ר נ"ע סי' שס"ג ס"מ בהמראה מקום. שיש לסתור סברת הט"ז והב"ח מהא דאמרינן (ד"ו ע"א) אמבוי עקום אלמא פרצת מבוי בארבעה הרי דגם זה שעשה כן מתחלה נקרא פרצת המבוי. והמ"א סק"ג תירץ דברי הטור ורי"ו וחילק בין זה להא דרב יהודה באופן אחר. דכשנפרץ מראשו והקורה שע"ג המבוי מונחת מקצה לקצה שרי. אבל כשהקורה מונחת על הפס. ואין מונחת גם על גב הפרצה אז אם יש ד"ט בהפרצה שבין הפס לכותל אסור דבעינן קורה ע"ג מבוי וליכא. וזהו טעם דרי"ו והטור. וההיא דרב יהודה מיירי שמתוקן בלחי בצד הבתים. כנ"ל ליישב דעת הטור ורי"ו עכ"ד. ולדבריו צריך בההיא דרב יהודה לכאורה שני לחיים כי מאחר שצריך לחי בצד הבתים שאצל פתח המבוי של עשר אמות דאטו יציבא בארעא כו'. וזה אינו במשמע מכל הפוסקים שהתוס' כ' רק וצריך ג"כ לחי משמע דדי עכ"פ בלחי אחד. וגם המ"א עצמו בסי' שס"ג סל"ד לא הצריך רק לחי אחד. וצריך לומר שכאן כ' כן רק ליישב דעת הטור ורי"ו ולא קי"ל כן. וגם בחידושי הריטב"א ד"י ע"ב מבואר בהדיא בהא דרב יהודה שאין לחי וקורה בצד הפרצה דשתי אמות. וז"ל וא"ת ומאי האי דפרכינן דניחוש לפתחא רבה ועיילי בפתחא זוטא ומה בכך כיון ששתיהם בתחלת המבוי וקורה על גביהן הרי המבוי מוכשר שהרי יש בשתי אמות שיעור פתח י"ל שאילו הניח הקורה מכותל לכותל הכי נמי. אבל מיירי שלא הניח קורה אלא מן הפס של שלשה אמות. ונשתיירו שתי אמות אלו בלא הכשר וקורה ולא לחי וכן פי' הראב"ד ז"ל עכ"ל. וכן השיג החמד משה על המ"א דנראה מהסוגיא (דף יו"ד ע"ב) דכל שיש עומד מרובה על הפרוץ היינו שהפס הוא שלשה אמות עד"מ וא"כ הוא עומד מרובה על הפרוץ שהוא שתי אמות אזי אין צריך להניח הקורה רק על סוף העומד אצל הפתח. ור"ל מסוף שלשה של אמות של הפס לצד הכותל של הפתח הרחב עשר אמות. וכמ"ש בשם הריטב"א וכן השיג עליו ג"כ התוס' שם סק"ו. וכיון שכן משמע דדברי התוס' והריטב"א הם עיקר נגד דברי הטור ורי"ו דגם מראשו אין פוסל פרצה כ"א ביותר מעשר אמות. וכן נראה מדברי הגאון אאזמו"ר ז"ל שהשמיט לגמרי בסי' שס"ה דין מבוי שנפרץ בראשו וסמך לו עמ"ש בסי' שס"ג ס"מ הא דרב יהודה:

קיצור. הרב"י הקשה על הטור ורי"ו שבגמ' מוכרח דבנפרץ מראשו שלא בקרן זויות אינו בארבע. והב"ח תירץ דלמסקנא אין חילוק כיון דבקעי בי' רבים. וההיא דרב יהודה שהוא תחלת מבוי. וכן תירץ הט"ז. ובהריטב"א משמע להפך דתחלת מבוי חמור טפי. וכ"כ החמד משה. והמ"א כ' לתרץ דאין הפיסול רק משום דבעי' קורה ע"ג מבוי וליכא. והשיגו ע"ז ג"כ הח"מ והתו"ש. וכדבריהם מבואר בהריטב"א בההיא דרב יהודה ע"כ מכל הלין משמע העיקר כהתוס' והרב"י:

גמיהו עדיין יש לחקור אם מראשו שלא בקרן זויות אינו פוסל בו ארבעה עד עשר אמות אפילו בקעי בי' רבים או רק בדלא בקעי בי' רבים כדין מצדו בעשר דבדבקעי בי' רבים פוסל בד"ט כמבואר בש"ע סי' שס"ה ס"ב. והנה מדברי הב"ח והט"ז מבואר דס"ל דכל בראשו נקרא בקעי בי' רבים. כמ"ש הב"ח אין ספק שהמקום נוחה לעבור שם ובקעי בי' רבים וכ"כ הט"ז דבראשו שהוא סמוך לפתח אין שם מקום מטונף כו' דבקעי בי' רבים. וא"כ לשטתם מוכרח דבהא דרב יהודה שרי אף בבקעי בי' רבים. אלא שחילקו משום שמתחלה עשה כן עדיף טפי. וזה אינו מעלה ארוכה דהא גבי מבוי עקום דפוסל משום דבקעי בי' רבים כמ"ש בגמ' (ד"ו סע"א) היינו אף שעשה כן מתחלה. אע"כ צריך לחלק בין פרצת מבוי בצדו שזהו דין מבוי עקום דפוסל בקעי בי' רבים להא דרב יהודה שאין פוסל בקעי בי' רבים להב"ח והט"ז משום דהוה בראשו. וא"כ כיון דסוף סוף מוכרח לחלק בין מצדו ובין מראשו לענין בקעי בי' רבים א"כ י"ל שבראשו אין פוסל בקעי ב' רבים אף בפרצת מבוי. וכן משמע דעת הפמ"א בתשו' סי' כ"ה אלא דיש לנטות דבריו דס"ל דלעולם לא חשוב בקעי בי' רבים משום דלא שבקי פיתחא רבה כו' ע"ש. עכ"פ להפמ"א אינו פוסל בפרצת מבוי בראשו בקעי בי' רבים. אבל בספר חמד משה רסי' שס"ה כ' ליישב דברי הטור דנפרץ מראשו דינו כמו מצדו ונפסל בארבעה אי בקעי בי' רבים וביותר מעשר אי לא בקעי בי' רבים. ומשמע מדבריו דס"ל שהדין אמת גם להתוספות וסייעתם. ולפ"ז הא דרב יהודה מיירי ע"כ בדלא בקעי בי' רבים. אכן זהו דוחק. דהנה שם בגמ' מקשה וליחוש דילמא שבוק פתחא רבה (ובטיל תורת פתח מיני' ובטיל לחי המתוקן בו ונמצא מבוי זה בלא תיקון) ועייל בפיתחא זוטא. אמר רב אדא בר מתנא חזקה אין אדם מניח פתח גדול ונכנס בפתח קטן וכ' הריטב"א ז"ל ק"ל דמשמע דפתחא זוטא הוא דלא עיילי הא בפתחא דכוותה עיילי ואילו לעיל אמר רב חנן בר רבא שמבוי שנפרץ מראשו בעשר כל היכא דלא הוי בקרן זויות ולא חיישינן דילמא שבק פתחא רבה ועיילי באידך והתם שוות הם שא"א לפתח מבוי שיהא ברחבו יותר מעשר. וי"ל דשאני התם שכבר הורגלו בפתח הראשון לגמרי וגם הפתח החדש של הפרצה אינו מיושר כל כך וכדמוקי התם בדלא בקעי בי' רבים. אבל הכא שהוא בתחלת הכשר מבוי ועדיין לא הורגלו משום פתח ובקעי בה רבים. ודאי משום פתחא זוטא הוא דלא שבקי פתחא רבה הא משום פתחא דכוותה שבקי עכ"ל. והרי דבריו מבוארים דהא דרב יהודה בקעי בה רבים ואפ"ה שרי משום דלא שבקי פתחא רבה. ויש לדחות דכוונת הריטב"א היינו דאף שהמקום נקי ומיושר ונקרא בקעי בי' רבים כמבואר בו כאן ודף וי"ו ע"א כדפרש"י אפ"ה הכא שרי כיון דלא שבקי פיתחא רבה ועיילי בפיתחא זוטא ממילא לא יהי' בקעי בה רבים אף שהמקום נקי. משא"כ בנפרץ מצדו אם המקום נקי נקרא בקעי בי' רבים. כי מסתמא ילכו שם לקצר דרכם. וכמ"ש התוס' (ד"ו ע"א) ד"ה אחד זה. אבל אם רואים שבוקעים שם רבים אין ראיה להקל מהריטב"א. כי י"ל שכמו שאע"פ שאמרו בגמ' חזקה אין אדם מניח פתח גדול ויוצא בפתח קטן עכ"ז אי שביק פתחא רבה ועייל בפתחא זוטא בטל כל תיקון המבוי כמ"ש בהג"א. רק דמהסתם אמרי' חזקה כו'. ה"נ י"ל לענין בקעי בי' רבים. ומ"מ נלמוד מדברי הריטב"א אלו דליתנהו לדברי הב"ח והט"ז שכתבו דבראשו אם המקום נקי חשוב בקעי בי' רבים. וכ"ה ג"כ משמעות חמד משה. והריטב"א לכל הפחות ס"ל להפך דמסתמא לא בקעי בי' רבים דלא שבקי פיתחא רבה כו'. וכן השיג הפמ"א על הט"ז וז"ל א"כ ה"נ אף שהוא במקום דרבים בוקעים שוה למקום שאין רבים בוקעים משום דלא שבקי פיתחא רבה ועיילי בפתחא זוטא לעולם אין רבים בוקעים בהאי פתחא זוטא עכ"ל. א"כ י"ל כוונת הפמ"א היינו ג"כ רק להתיר מהסתם אף שהמקום נקי ובקעי רבים באותו פתח המבוי. אבל אי חזינן דבקעי בי' רבים בהאי פיתחא זוטא ממש י"ל שיודה ג"כ להחמיר. ומאי שנא מדרבי אמי ורב אסי (דאמרי לעיל ד"ה ע"א במבוי שנפרץ מצדו כלפי ראשו שלשה אינו מתיר ואע"ג דאין פרצה פחותה מעשר אמות אוסרת במבוי. קאסרי לי' אינהו משום דילמא עיילי ונפקי בההוא פרצה שלשה. ובטיל קמא מפתח ובטיל תיקונו) התם קא ממעט בהילוכא (התם איכא למיחש להכי משום דהוא פרצה קטנה מצדו של מבוי הוא וממעטי בהילוכא אבל הכא בראש המבוי הוא ולא ממעטי בהילוכא) והכא לא קא ממעט בהילוכא. ולכאורה נ"ל לדקדק מזה דאפילו בקעי רבים בפתחא זוטא אם לא שבקי פתחא רבה שרבים בוקעים בזה ובזה אינו פוסל. דאל"כ למה לי' להקשות דילמא שבקי פתחא רבה דמשמע ששבקוהו לגמרי ואינן בוקעים בי' כלל. עד שעי"ז בטיל תורת פתח מיני' ואי איתא דבקעי בי' ג"כ לא שייך כלל לומר שיבטל תורת פתח ממנו. א"ו משמע דהקושיא היא דילמא שבקי אותו ממש. הרי אפילו לא יניחו אותו לגמרי רק שיהיו בוקעי' בשניהם בשוה יש להקשות שיהיו המבוי פסול. דאע"ג דבכה"ג לא בטיל תורת פתח מפתח הגדול ולא בטיל הלחי שבו מ"מ הרי כיון שרבים בוקעים ג"כ בפתח הקטן ג"כ יהי' אסור. דהא ענין רבים בוקעים בו היינו אע"ג דבוקעים ג"כ בפתח הגדול. וכמ"ש הב"ח והט"ז בפשיטות. ולא נחלקו עליהם רק דמהסתם לא מחזקינן כן אבל אפשר הוא שיהי' בוקעים רבים בזה ובזה וא"כ למה הוצרך להקשות וניחוש דילמא שבקי כו'. דמשמע שלא מצא אופן שיהי' פסול אא"כ שבקי לגמרי פתחא רבה. והלא יש למצוא שיפסול מקודם מדרגה זו. דהיינו אע"ג דלא שבקי אותו כ"א שבוקעים והולכים כאן וכאן. ועוד דלמה הוצרך לחדש פסול חדש שע"י דשבקי פיתחא רבה יתבטל מתורת פתח ובטיל לחי המתוקן בו. הלא אף אם אין בטל כלל לחי המתוקן בו עכ"ז נפסל מצד פרצת מבוי בארבעה היכא דבקעי בי' רבים כמו שהוא בנפרץ מצדו. דאע"ג שע"י פרצה זו אף אם בקעי בי' רבים אין מתבטל כלל פתח המבוי. כמ"ש רש"י להדיא (דף ה' ע"א) גבי אם יש שם פס ד' א"נ שבקי כו' לא בטלה תורת פתח כו' אפ"ה פוסל מצד בקיעת רבים בהפרצה. א"כ כמ"כ בראשו י"ל כן. א"ו מזה משמע דבאמת אי לא שבקי פיתחא רבה שאז לא בטל הלחי שבו ויש תיקון להמבוי אז כשר אע"ג דבקעי בי' רבים בפיתחא זוטא. ועוד דגם התירוץ הכא לא קא ממעט בהילוכא אינו מספיק רק לשלא ניחוש שמא יניחו פתח הגדול. אבל על שלא ילכו ג"כ רבים בפתח הקטן אינו מספיק כלל דהרי יש לחוש שמפני שבפתח הגדול נוסעים בעגלות וסוסים ע"כ ההולכי רגל ילכו דוקא בפתח הקטן וא"כ גם בו יבקעו רבים. ועוד דכתב בחידושי הריטב"א בדף כ"ב ע"א גבי הא דאמר ר' יוחנן ירושלים אלמלא כו' דאתי רבים ומבטלי מחיצתא. ומ"מ לא אמר ר"י אלא בירושלים וכיוצא בה דבקעי בה תדיר כו'. אבל במבואות המפולשין לרה"ר שאין בקיעתן תדירה וסלול להדיא אע"פ שבוקעין בה לא מבטלי מחיצתא דפתחין כו' עכ"ל. ובקיעות רבים דהכא היינו רק ע"ד מבואות המפולשין כו'. וא"כ מי לא יצוייר כשהמבוי מפולש לרה"ר גדול דשייך לומר שיהיו בוקעין רבים בפתחא רבה ובפתחא זוטא ע"ד בקיעת רבים שבמבואות. א"ו דאף שרבים בוקעים בו שרי ע"י התיקון שבפתח הגדול כיון דלא שבקי פיתחא רבה:

קיצור. מהב"ח והט"ז דס"ל דכל בראשו נקרא בקעי בי' רבים מוכח דההיא דמרחיק שתי אמות ועושה פס אפילו בקעי בי' רבים בהשתי אמות שרי ולפ"ז לדידן גם במבוי שנפרץ מראשו מותר כה"ג וכ"ד הפמ"א. ובח"מ אסר אי בקעי בי' רבים היינו שהמקום אינו מטונף וראוי להיות מעבר לרבים. והפמ"א מתיר בזה וכן מוכח ומבואר מדברי הריטב"א. אכן אם אנו רואים דבקעי בי' רבים ממש בהפרצה אין ראיה מהריטב"א להתיר. מ"מ לכאורה יש ראיה מהגמרא (ד"י ע"ב) דלא מצא איסור רק בשבקי פיתחא רבה. אבל אם רבים בוקעים בשניהם משמע דאין לפסול:

דוהנה הריטב"א כתב וא"ת מאי האי דפרכינן דילמא שבקי פיתחא רבה כו' אבל מיירי שלא הניח קורה כו' הובא לשונו לעיל סוף אות ב'. נראה מדבריו דאינו מפרש בהחשש דילמא שבקי פיתחא רבה כדפרש"י דא"כ בטיל לי' לחי דפתחא רבה. דאם כן אפילו הניח הקורה מכותל לכותל לא מהני דנהי דהוכשר הפתחא זוטא ע"י הקורה שעליו הא כיון דבטיל לי' פתחא רבה ובטיל הלחי שבו או הקורה א"כ נשאר פתח זה בלי תיקון ואנן ודאי בעינן תיקון בפתח כזה הרחב עשר אמות. וקורה שע"ג השתי אמות לא מהני כלל לפתח זה. שהרי הוא חוץ לעשרה אמות הרבה. א"ו משמע לכאורה דמפרש דכיון דשבקי פיתחא רבה ועיילי בפתחא זוטא אינו בדין שיהי' הפתחא זוטא בלי תיקון דלחי או קורה. אע"ג דהפתחא רבה לא בטיל תיקונו. והג"א בשם הא"ז כתבו ואי שביק פתחא רבה ועייל בפתחא זוטא בטל כל תיקון המבוי ואי עבדי צוה"פ לזוטא לא בטיל עכ"ל. ובס' תפארת שמואל סק"ט הגיה ואי עבדי צוה"פ לרבה לא בטיל. עכ"פ מוכרח דלא ס"ל כהריטב"א דלהריטב"א אין צריך צוה"פ דוקא כ"א שיהי' קורה או לחי גם בפתחא זוטא. משא"כ הג"א מא"ז ס"ל כפרש"י דהטעם משום דבטיל תיקון המבוי מהפתחא רבה ולא מהני אא"כ עשה שם צוה"פ כמו שהגיה התפארת שמואל שעי"ז אין שייך שיבטל פתחו אף אי שבקי לי' כיון דמתוקן בצוה"פ דה"ל כמחיצה. ולפמ"ש לפנינו בהג"א ואי עבדי צוה"פ לזוטא. י"ל דטעמי' משום דכיון שיש כאן שני פתחים ובין שניהם הוא יותר מעשר אמות אינו בדין שיהי' ניתר ע"י לחי או קורה. דלחי או קורה אינו מהני רק בעשר אמות. והגם שהשתי אמות ניתרין ע"י עומד מרובה זהו בדלא שבקי פתחא רבה. אבל בדשבקי לי' ועיילי בפתחא זוטא צריך תיקון כמו בפרצת מבוי מצדו אע"ג דעומד מרובה עכ"ז אי בקעי בי' רבים פוסל. וכיון דצריך ג"כ תיקון לא מהני לחי וקורה כיון בין שני הפתחים יש שנים עשר אמות. ע"כ צריך צוה"פ בזוטא. אבל סברת רש"י הוא דמצד הפתחא זוטא עצמו א"צ תיקון כלל. אף אם הולכים ובוקעים בי' כיון דאיכא עומד מרובה. ולא דמי לפרצת מבוי מצדו. רק החשש משום דבטיל לי' תיקון דפתחא רבה. ולפי דברי הריטב"א י"ל שאין מוכרח הראי' שהבאתי באות שלפני זה דאין פוסל בקיעת רבים בהפרצה. דהא לדידי' באמת הטעם משום דהפתחא זוטא הוא בלי תיקון. מיהו עכ"ז לל"ל דילמא שבקי כו' וכנ"ל. והנה מדברי התוס' (ד"ה ע"ב) ד"ה קל וחומר נראה ג"כ שהעיקר כסברת רש"י דאמרינן שם אבל במבוי שבעה ניתר בעומד מרובה קל וחומר מחצר ומה חצר שאינה ניתרת בלחי וקורה ניתרת בעומד מרובה מבוי שהוא ניתר בלחי וקורה אינו דין שניתר בעומד מרובה וכ' התוס' שם ואמחיצה רביעית הוא דעביד קל וחומר דליהני עומד מרובה. אבל שיועיל עומד מרובה בכל ד' מחיצות ליכא למילף דדיו לבא מן הדין להיות כנדון כמו לחי עכ"ל. ורב אשי ג"כ ס"ל כן. אלמא רוח רביעית דמבוי לא דמי לשאר רוחות וניתר בעומד מרובה לכ"ע. ומש"ה ודאי הפתחא זוטא דשתי אמות שניתר בעומד מרובה א"צ שום תיקון מצד עצמו ע"כ הוצרך רש"י לפרש דהחשש רק משום הפתחא רבה. ומצד ק"ו זה י"ל הטעם דנפרץ מראשו דהיינו ברוח רביעית אין פרצתו בעשר אפילו בקעי רבים משום הק"ו מחצר שבחצר אין פוסל בקעי רבים כדאיתא בגמ' (ד"ח סע"א). וא"כ י"ל מה חצר שאין ניתר בלחי ניתר בעומד מרובה אע"ג דבקעי בי' רבים ק"ו למבוי ברוח רביעית שניתר בלחי וקורה שניתר ג"כ בעומד מרובה אע"ג דבקעי בי' רבים. אך יש לדחות שזה הדין אמת ודאי היכא שכל פתח המבוי ניתר בעומד מרובה דאע"ג דבקעי בי' רבים שרי כמבואר בגמ' שם בענין מבוי שבעה או שמונה. אבל במבוי שנפרץ מראשו י"ל דליכא ק"ו דמבוי שהוא ניתר בלחי אינו דין כו' דהא ס"ל להג"א דאין הפרצה ניתר בלחי. כ"א צריך צוה"פ. ומ"מ י"ל דשם רוח רביעית אחד הוא. וכיון דעכ"פ ברוח רביעית מהני לחי. הדין נותן שיהי' מהני בהפרצה שמראשו ברוח רביעית ג"כ עומד מרובה דעדיף טובא מלחי:

קיצור. לפי דברי הריטב"א שמפרש ועיילי בפתחא זוטא וצריך הפתחא זוטא תיקון א"כ ליכא ראיה דאין בקעי רבים פוסל בהפרצה. מיהו ז"א דא"כ לל"ל דילמא שבקי פתחא רבה א"ו אף להריטב"א דוקא כששבקי ולא מצד בקיעת רבים. הג"א ס"ל כפרש"י. מדברי התוס' (דף ה') נראה כפרש"י כאן. ומשם ג"כ קצת ראיה דבקיעת רבים אין פוסל בפרצה שמראשו. ועכ"ז יש לדחות שאין משם ראיה:

האך לכאורה יש להקשות עמ"ש דאע"ג דבקעי רבים אינו נפסל אא"כ שבקי פתחא רבה. דמדברי רש"י (דף ה' ע"א) יש להוכיח דענין שבקי פתחא רבה כו' הוא אע"ג דלא בקעי בי' רבים. והוא מ"ש רש"י בד"ה מתיר פרצה א"נ שבקי בני מבוי פתחא קמא ועיילי ונפקי בההוא פרצה משום דדרך קצרה היא להם אפ"ה לא בטלה תורת פתח וקורה מן הראשון כו'. ועיין מ"א סי' שס"ה סק"ב ועכצ"ל דמיירי בלא בקעי בה רבים דאל"כ אסור לכ"ע כמ"ש בגמ' (ד"ו ע"א). וכן פי' הלבוש רסי' שס"ה ואפילו שבקי בני מבוי כו' והוא דלא בקעי בה בני רה"ר כו'. א"כ היכא דבקעי בה רבים לכאורה כ"ש דנק' שבקי פתחא רבה ועיילי בפתחא זוטא. וא"כ בפרצה שמראשו דאסור בשבקי פתחא רבה ועיילי בפתחא זוטא. לכאורה כ"ש דנאסר בבקעי רבים בפתחא זוטא. וזה הפך מה שכתבנו ויש לדחות דלאו הא בהא תליא. דלעולם שבקי היינו שכל בני המבוי שבקי אותו פתח ונכנסים בפתח שמהצד. ואעפ"כ כשאין בני רה"ר בקעי שם מצד שהמקום מקולקל לא נקרא בקעי רבים. כן משמע בלבוש רסי' שס"ה וכן בהפך יוכל להיות בקעי רבים. ועכ"ז לא נק' שבקי פתחא רבה כיון דבוקעים גם בהפתחא רבה ובתשו' מהרי"ט ססי' צ"ד כ' ולא נאסר בקעי בה רבים אלא משום דחיישינן דילמא שבקי פתחא רבה כו'. ודבריו תמוהים דהא במבוי עקום דדינו כמפולש אף בעשר משום דבקעי בי' רבים והתם בודאי לא שבקי פתחא רבה שהרבים עובר דרך כל פתחי המבוי. אלא ודאי שני ענינים הם:

והנה לכאורה יש ראיה מהירושלמי פ"ק דעירובין ה"א דאין הפתחא זוטא שבראשו נפסל ע"י בקיעת רבים דאיתא שם תני רשב"ג אומר מבוי שיש לו שני פתחים (מצד אחד) נותן קורה באחד (מן הפתחים ומתיר כל המבוי גם החלק שכנגד הפתח השני) מהן ומתיר. רבי אחא בשם ר' לוי אין הלכה כרשב"ג (דבעינן קורה ע"ג כל המבוי וליכא) א"ר בא והוא שהעמיד קנה ודוקרן (לצוה"פ בעינן שיתן קורה ע"ג כל המבוי). אבל אם עשה פס ארבעה טפחים הלכה כרשב"ג. ונראה דהאי קנה ודוקרן היינו לאורך המבוי לחלק המבואות ועיין מזה בגמרא שלנו פ"ק דעירובין (דף יו"ד סע"א וע"ב) ותני כן מבוי שיש לו ארבעה פתחים נותן קורה באחד מהן ומתיר א"ר יוסי והוא שנתן על האמצעי כו' א"ר שמי תיפתר כרשב"ג (דהך ברייתא כרשב"ג אתיא ולכך מתיר כל הפתחים אבל לרבנן ליכא למשמע מיני' כלום ואפילו פס ארבעה אינו מתיר) ולית את שמע מינה כלום. ותו גרסינן שם מבוי שנפרץ מצדו כלפי ראשו א"ר חייא ר' יוסי אם יש שם עומד ארבעה (מן הכותל סמוך לקורה) צריך קורה (אחרת להתיר הפרצה) ואי לא (שאין שם עומד ארבעה הרי הפרצה נכללת בפתח וא"צ קורה בפני עצמה) לא צריך. מה בינו למבוי שיש לו שני פתחים (בין פרצה זו ופתח המבוי לבין שני פתחים במבוי אחת דאמרינן שרי לשניהם בקורה אחת כדאמרי' לעיל) אילו מבוי שיש לו שני פתחים שמא אינו נותן קורה על אחד מהן ומתיר. אמר רב נחמן בר יעקב ומבוי שיש לו שני פתחים אין דרך בני אדם ליכנס בפתח הזה (ולסבב לבא סביב בפתח אחר כיון ששניהם לרה"ר אחד) ברם הכא (אבל כאן שהפתח מצד אחר והפרצה מצד אחר דרך בני אדם לילך דרך מבוי מצד זה לצד אחר וה"ל מפולש) דרך בני אדם ליכנס בפתח זה ולצאת בפרצה עכ"ל. ודברי הירושלמי מטין כמ"ש התוספות (ד"י ע"ב) בד"ה עושה פס. וריצב"א פי' דהכא כו' לא יסבב לבא סביב הפס לפתח השני כו' ע"ש שהוא סברת הירושלמי ממש. וכ"ד הריטב"א שם כהריצב"א עיין שם ד"ה עושה פס. ומשמע מהירושלמי דקי"ל כרשב"ג דאל"כ מאי מקשה שמא אינו נותן קורה על אחד מהם. וא"כ מוכח דאע"ג דבקעי בי' רבים מהסתם גם בפתח השני לית לן בה. דהא רב נחמן לא אמר אלא שאין דרך לסבב. אבל ודאי בקעי בי' רבים. מיהו לפי הגמרא שלנו י"ל שאין הדין כן דבחידושי הריטב"א ד"י רע"ב גבי עושה פס ארבעה אמות כתב ומניח את הקורה מכותל לכותל. וכ"מ משאר פוסקים שכתבו שהם כשני מבואות. מ"מ היינו כיון שאין בפתח השני שום תיקון. אבל היכא שהפתח השני ניתר בעומד מרובה על הפרוץ כמו בהא דרב יהודה שם דמרחיק שתי אמות כו' א"צ שום תיקון אף דבקעי שם רבים. וה"ה כשהפתח הגדול ניתר ע"י צוה"פ דהוי כעומד גמור ברוח שלישי דמבוי כמש"ל בתשובה שלפני זו אות ז'. ממילא הפתחא זוטא שאצלו ניתר ע"י עומד דצוה"פ מרובה על הפרוץ. וא"צ שום תיקון אפילו בקעי בי' רבים. שלא לחלוק כל כך על הירושלמי דמתיר אפילו בשני פתחים שוים וכשהפתח האחד ניתקן רק ע"י קורה וע"ש דס"ל דאפילו כשניתקן בקורה חשוב כסתום ומתיר הפתח השני ע"י עומד מרובה על הפרוץ ע"ש גבי ותני כן מבוי שיש לו ד' פתחים כו'. ואנן בדידן י"ל כן כשהפתח הגדול ניתקן ע"י צוה"פ. ועוד דהא התפארת שמואל ס"ל דאפילו אי שבקי פתחא רבה ועיילי בפתחא זוטא עכ"ז כאשר הפתחא רבה יש לו צוה"פ שרי. וכמש"ל הטעם אות ד'. וס"ל דעי"ז ניתקן הפתחא זוטא ג"כ ע"י עומד מרובה על הפרוץ כנ"ל. וממילא ה"ה אי בקעי בו רבים בהפתחא זוטא שרי מה"ט:

קיצור. הגם שמדברי רש"י (דף ה' ע"א) מוכח דשייך ענין שבקי פיתחא רבה ועיילי בפתחא זוטא ומ"מ אין בפתחא זוטא בקיעת רבים עכ"ז יוכל להיות כמ"כ בהפך אע"ג דבקעי רבים בפתחא זוטא עכ"ז לא שבקי פתחא רבה. ולכן אין מדברי רש"י סתירה למש"ל סוף אות גימל. מהירושלמי יש ראי' דפתחא זוטא שבראשו אין נפסל בבקיעת רבים וא"צ תיקון ואף דלא קי"ל כן מ"מ כשיש לה תיקון היינו ע"י עומד מרובה וה"ה ע"י צוה"פ שבפתח הגדול דחשיב כעומד אזי אין לחוש לבקיעת רבים שבפתחא זוטא:

וועוד דהנה צריך להבין עיקרא דדינא אמאי אסרו אף בנפרץ מצדו בארבעה טפחים אי בקעי בי' רבים. מאחר שהעומד של כותל המבוי היינו החצרות מרובה הרבה על פרוץ זה א"כ הרי כאן מחיצה גמורה. והנה בפרק עושין פסין (דף כ"ב ע"א) נחלקו חכמים ורבי יהודה אם אתו רבים ומבטלי מחיצתא. ופסק הרמב"ם פי"ז דין ל"ג כחכמים דלא מבטלי וכ"פ עוד פרק הנ"ל דין יו"ד וכ' המגיד שם שכן עיקר. ודעת הרי"ף והרא"ש פ"ק (ד"ו ע"ב) לפסוק כר' יוחנן דס"ל כר' יהודה דאתו רבים ומבטלי מחיצתא וכ"פ ריא"ז בש"ג שם והרב"י סי' שס"ד ס"ל כרי"ף והרא"ש. והד"מ שם סק"א כתב שהעיקר כהרמב"ם שכ"ד המגיד והטור. וגם להרב"י הרי י"א דבקיעת רבים דרה"ר היינו ששים רבוא. ואף שרבו החולקים ע"ז. מ"מ הרי כתב הריטב"א פרק עושין פסין שם דגם רבי יוחנן לא אמר אלא בירושלים וכיוצא בה דבקעי בהם תמיד להדיא והדרך סלולה שם לרבים להשתמש לעבור שם תמיד. אבל במבואות המפולשין לרה"ר שאין בקיעתן תדירה וסלול להדיא אע"פ שבוקעין בה לא מבטלין מחיצתא עכ"ל. והביא ראיה לזה מדאמרינן (ד"ו ע"ב) דמבואות המפולשין לרה"ר מערבין לחנניה בדלת אחת אף שאינה ננעלת ולת"ק אפילו בצוה"פ ולא פליג עלה ר' יוחנן. וא"כ קשה למה במבוי שנפרץ מצדו פוסל בד"ט אי בקעי בו רבים כיון שנשאר מחיצה גמורה דעומד מרובה לא אתו רבים דמבוי ומבטלי מחיצתא. שזהו מוסכם מכל הפוסקים. והנה באמת הפמ"א בתשו' ססי' כ"ה הביא דהרמב"ם פי"ז דין י"ז לא הזכיר אפילו בנפרץ מן הצד האי חילוקא דרבים בוקעים בו. והביא לו ראי' מהא דרב הונא ברי' דרב יהושע (דף ה' ע"ב) דיליף דמבוי ניתר בעומד מרובה ק"ו מחצר ופריך מה לחצר שכן פרצתו בעשר. תאמר במבוי שפרצתו בארבעה. ומשני קסבר ר"ה בדר"י מבוי נמי פרצתו בעשר ואי איתא הא דמתיר פרצתו בעשר דוקא היכא דלא בקעי בה רבים אבל אי בקעי בה רבים פרצתו בארבעה אכתי תקשי דמה לחצר שכן פרצתו בעשר אפילו אם בקעי בה רבים כמ"ש הרמב"ם פי"ז דין ח' דחצר שרבים בוקעין בו ונכנסין בזו ויוצאין בזו הוי רה"י גמורה וכ"פ הרי"ף עכ"ל. וע"ש בפמ"א שפירש גם דעת הרי"ף כן ומתורץ בזה מה שהר"ר יהונתן הניח בצ"ע על דברי הרי"ף. שלא הביא הא חילוקא דבקעי בה רבים. אך קשה ע"ז דהא בגמרא מדמה פרצת מבוי בארבעה דבקעי בי' רבים לדין מבוי עקום. דג"כ הוי כפרצת מבוי מצדו כמ"ש הריטב"א ד"ו ד"ה במאי עסקינן וז"ל דהא הכא כשתעיין בפרצה זו יפה תמצא כל אחד מן המבואות כאילו נפרץ בצדו וכשתסתום הפרצה תבין ותמצא כן. וכיון דרב ס"ל תורתו כמפולש שעושה פלוש זה כפרצה אלמא אין פרצת מבוי בעשר חשוב פתח אלא כפרצה וכיון דעשר עושה פרצה ה"ה לארבעה טפחים כדפרישית לעיל עכ"ל. ואף שתירץ הש"ס דשאני התם דבקעי בו רבים מ"מ מוכח מזה דפרצת מבוי מצדו בארבעה היכא דבקעי בי' רבים. וכ' הריטב"א שם דה"ה אפילו לשמואל דאמר תורתו כסתום לפירוש רבו דרש"י דמצריך לחי בעקמומיתו מוכח ג"כ דפרצת מבוי מצדו היכא דבקעי בו רבים צריך לחי עכ"פ. מיהו לפרש"י עצמו בהא דשמואל דתורתו כסתום וא"צ בעקמומיתו כלום. משמע מהריטב"א דלפ"ז אין ראיה. אך עכ"פ קי"ל כרב. ואפשר שלפי הסוגיא (דדף ה' ע"ב) אינו דומה נפרץ מצדו למבוי עקום אף שהריטב"א כתב דמבוי עקום דומה ממש לנפרץ מצדו כדלעיל. באמת יש לחלק כיון במבוי עקום הפרצה מצדו בסוף המבוי ממש ולא נשתייר כלל עומד עד ראש שכנגדו של מבוי השני ע"כ דומה קצת לנפרץ במלואו. גם דומה למבוי שנפרץ מצדו כלפי ראשו ולא נשתייר פס ד'. או דומה למ"ש (ד"ח ע"א) אבל כלה לצדי רחבה ופירש"י מחזי כמפולש. מיהו גבי מבוי העשוי כנדל (ד"ח ע"ב) הרי פרצתו של המבוי גדול למבואות הקטנים הוא באמצעיתו דהמבוי גדול ולא בסופו. ואעפ"כ תורתו כמפולש. ויש ליישב דאע"ג שלגבי הגדול באמצעיתו לגבי המבואות קטנים הוא בסופן. ועיין בירושלמי. וכדי לעשות כל הרשות כא'. אמנם באמת הרי הרב"י דחה דעת הרמב"ם מהלכה וכן קי"ל דפרצת מבוי מצדו בארבעה היכא דבקעי בי' רבים. והנה האבן העוזר מוכיח מסוגיא (דף ה' ע"ב) להפך מן הקצה מדברי הפמ"א. אלא דבחצר נמי פוסל בקעי בי' רבים. ולא כהט"ז ומ"א. ובאמת הרי הגמרא פ"ב (דכ"ב ע"ב) אמרינן איתיביה חצר שהרבים כו' רה"י לשבת כו' לעולם רבנן. הרי מוכח דלר' יהודה בקיעת רבים מבטלת המחיצה בחצר ג"כ כמו ברה"ר. וכיון דפסקו הרי"ף והרא"ש כר' יוחנן דס"ל כר' יהודה א"כ גבי חצר נמי יש לפסוק כן. ואין לתרץ משום כיון בחצר נשאר שתי מחיצות צפון ודרום עד"מ בלי פרצה לגמרי ובהא לר"י ג"כ לא אתו רבים ומבטלי מחיצתא כמ"ש התוס' שם ד"ה אלא לאו ועמוד א' ד"ה חייבין דהא הריטב"א פי' דרבי יוחנן פליג בהא ארבי יהודה וקי"ל כר' יוחנן מדירושלים הוי רה"ר אף שנשאר שתי מחיצות בלי שום פרצה. וכן שאר רה"ר אף שיש לו שתי מחיצות גמורות בעינן דלתות ננעלות בשלישית וברביעית. ולא כהתוס' ד"ה חייבין. וכיון שכן לפ"ז אף בחצר הדין כן. ותמיה על הפוסקים האחרונים שהביאו ראי' מדברי הרמב"ם דחצר שהרבים בוקעים הוה רה"י גמורה כמבואר בהט"ז סי' שס"ה סק"ג דמהו הראי' מהרמב"ם הלא הרמב"ם לשטתו דס"ל הלכה כחכמים דאפילו לענין רה"ר לא אתו רבים ומבטלי מחיצתא כדלעיל. ואפשר מש"ה אזיל לשטתו דגם פרצת מבוי מצדו אינו פוסל בקעי רבים. ולכן ס"ל גם בחצר אבל להפוסקי' דהלכה כר"י י"ל גם בחצר הדין כן. כדמוכח בהדיא (דכ"ב ע"ב) כנ"ל. ולפ"ז אתי שפיר בפשיטות דבקיעת רבים פוסל בפרצת מבוי מצדו. וליישב דעת הט"ז ומ"א נראה משום דבגמרא (דף ח' סע"א) מבואר לכ"ע אין פוסל בקיעת רבים בחצר. הרי מוכח דבחצר לא קי"ל כר' יוחנן ורבי יהודה. ולכאורה י"ל הטעם משום דאמרינן שם (דכ"ב סע"ב) יהושע כו' מסרה ליחיד. אלמא היכא דהוה של יחיד ממש אין בקיעת רבים פוסלת. ומשום שכתב הריטב"א כיון שהיכולת בידו לסתום א"כ גבי חצר שה"ז כשל יחיד לכן לעולם הוי רה"י. אך התוס' שם כ' להפך ע"ש. ע"כ צ"ל כמש"ל בשם הריטב"א שהכריח דאפי' לרבי יוחנן דוקא בקיעת רבים תדיר ולא ע"ד בקיעת רבים במבואות כו' כנ"ל. וכ"ש בחצר. ע"כ בכה"ג לא מבטלי מחיצתא בחצר. ועוד דכל הא דאתו רבים ומבטלי מחיצתא לר"י ור' יוחנן זהו כשרוחב הדרך ט"ז אמה כמו ברה"ר. ולר"י בי"ג אמה ושליש גבי פסי ביראות. משא"כ בעשר אמות י"ל לכ"ע לא מבטלי מחיצתא. וחצר שהרבים בוקעים כו' מיירי שהפתח רק עשר אמות כדפרש"י ז"ל (ד"ח סע"א). מש"ה לכ"ע הוי רה"י לשבת ועיין בתוס' (ד"ו ע"ב ודף כ"ב ע"א) ובהריטב"א שם ושם. וא"כ חזר הקושיא לדוכתא מדוע פרצת מבוי מצדו בד' טפחים אי בקעי בי' רבים:

קיצור. חקירה בהטעם דפרצה בצדו בד"ט בבקעי רבים אף שיש מחיצה גמורה דעומד מרובה ולכ"ע לא אתו בקיעת רבים דמבואות ומבטלי מחיצתא. ואף לר' יוחנן כדמוכח (ד"ו ע"ב). ובאמת הפמ"א הוכיח מרב הונא בדר"י (ד"ה ע"ב) דס"ל דאין פוסל בקיעת רבים ושכן דעת הרמב"ם והרי"ף. אך א"א לומר כן מדין מבוי עקום דתורתו כמפולש. וצריך לדחוק ולחלק. והאהע"ו הוכיח מר"ה בדר"י להפך דאף בחצר פוסל בקיעת רבים. וכ"מ מהגמ' (דכ"ב ע"ב) דלר' יהודה ור' יוחנן הדין כן. אך יש לדחות משני טעמים חדא דדוקא בבקיעת רבים תדיר כמו ברה"ר מיירי שם. משא"כ בקיעת רבים ע"ד מבואות כנ"ל. ועוד דשם מיירי ברוחב ט"ז אמה או י"ג ושליש עכ"פ משא"כ בפרצה עשר. ולכן חזר הקושיא למקומה מ"ט פוסל ב"ר במבוי בד"ט:

זוליישב זה צ"ל עפמ"ש התוספות (ד"ה ע"ב) בד"ה תאמר במבוי דהיא הנותנת דבשביל שמבוי ניתר אפילו בלחי משהו הוו פרצתו בד"ט כו'. משא"כ בחצר דלא התרתו אלא בעומד מרובה שרי עד עשר. ולמסקנא היינו בבקעי רבים בפרצה דמבוי בד"ט. וע"כ נראה דחומרא זו בפרצת מבוי יותר מבפרצת חצר הוא דוקא בשני כותלי אורך המבוי שבהם הוא שהחמירו דאפילו עומד מרובה לא יהי' מהני. וצריכה הפרצה תיקון כדין מבוי עקום. ועיין בדברי אאזמו"ר סי' שס"ה ססעי' א'. אבל כשנפרץ בראשו היינו ברוח שלישי או רביעי מקום שבלא"ה בוקעים שם רבים כיון ששם ברוחות ההם הקילו יותר טובא מבחצר דאפילו לחי מהני. א"כ אין להחמיר שם בנפרץ יותר מבחצר עכ"פ. ומהני להפרצה שם מאי דמהני בחצר בכל הרוחות היינו עומד מרובה אע"ג דבקעי שם רבים. ותדע דהא התוס' שם ר"ל סברא זו כיון דאקילו בה חד קולא אקילו בהו קולא אחריתי אלא דאח"כ דחו זה. וי"ל דדחיי' זו הוא רק על שתי רוחות כותלי אורך המבוי ששם אין להקל כ"א להחמיר יותר. אבל ברוח ד' דמבוי שהקילו בי' טובא שפיר י"ל שאין להחמיר בו עכ"פ ביותר מבחצר. מה גם דבקיעת רבים שמבטלים מחיצה דעומד מרובה זהו כעין דברי רבי יהודה ורבי יוחנן וחומרא זו שייך יותר בשתי מחיצות דאורך המבוי דר"י ס"ל דשתי מחיצות הם דאורייתא וכששתי מחיצות אלו הם שלמות לא פסל לר"י בקיעת רבים כלל. לכן אין להחמיר כ"כ עכ"פ בפרצה דארבעה טפחים בראשו כשיש עומד מרובה. ועוד ראיה דע"כ חמור בצדו מבראשו דהנה גבי מבוי עקום דאיתא בטוש"ע סי' שס"ד ס"ג או צוה"פ בכל אחד משני ראשיו ולחי או קורה באמצע. והוא מדברי הרא"ש פ"ק רסי' וי"ו. וכ"מ מהריטב"א שם וז"ל וכשתאמר לרב למה עושין צורת פתח בעקמומית ואין עושין אותו באחד מראשיו. י"ל מפני שיהא אותו צוה"פ שעושין שם משמש לשתי המבואות ויראו אותו כי הפתח ההוא משמש לכאן ולכאן. ואם אתה עושה צורת פתח באחד מראשיו כי אין זה הראש שבו צורת פתח חשוב ראשו של שני כלל עכ"ל. ור"ל שא"כ לא הוכשר המבוי השני וצריך לעשות בו ג"כ צוה"פ. ולכן כ' רש"י ז"ל ובעקמומיתו צריך צוה"פ וכ"כ רי"ו. וקשה ע"ז מדוע צריך לחי בעקמומית כששני ראשיו נתקנו בצוה"פ מאי שנא ממבוי המפולש דסגי לי' בצוה"פ מצד אחד ולחי או קורה מצד השני. וה"נ הרי כל מבוי משני מבואות אלו יש לו בצד א' צוה"פ ובצד השני הוא סתום רק דה"ל כנפרץ מצדו. וא"כ לא יהא אלא דפרצה זו היא תורתו כמפולש וצריך לחי. הרי כאן יש מצדו עומד מרובה על הפרוץ ועומד מרובה הוי מחיצה גמורה מדאורייתא ועדיף טובא מלחי. וא"כ אף דבקעי שם רבים מה בכך הרי במבוי המפולש סגי לי' בלחי מצד השני אע"ג דבקעי שם רבים. וכן יהי' סגי הכא בעומד מרובה דעדיף מלחי. אע"כ צ"ל דבשתי מחיצות כותלי אורך המבוי החמירו טובא יותר מברוח ד' דמבוי מקום העשוי להילוך ששם הוא דאין פוסל בקיעת רבים אפילו נגד לחי לבד. והכא גבי צידי המבוי מלבד עומד מרובה בעינן ג"כ לחי. וא"כ בפתחא זוטא שבראשו י"ל דלא איכפת לן כלל בבקיעת רבים וסגי בעומד מרובה לבד כפשט דברי רב יהודה (דף י' ע"ב). וכמו בחצר:

ועוד יש להקל בזה ע"פ דברי הפמ"א שהבאתי לעיל אות ג' דס"ל דבפרצה שמראשו לא חשוב בקעי בי' רבים כלל משום דלא שבקי פתחא רבה כו' כנ"ל. וכ"כ שם עוד אבל מראשו אפילו בקעי בה רבים כיון דמראשו הוא מ"מ הוי כמו שאין בוקעין בו רבים משום דלא שביק פתחא רבה וכו'. וא"כ אין בוקעין בו רבים מיקרי וכו'. דלעולם הוי רבים בוקעים בו משום דלא שביק עכ"ל. ויש להוסיף על דבריו דהא מקור האיסור בבקעי רבים בפרצת מבוי נובע מדין מבוי עקום ושם בהעקמומית בוקעים ועוברים כל העוברים ממבוי זה למבוי השני. ובכה"ג הוא דנק' בקעי בי' רבים וכמ"כ בנפרץ מצדו כל העוברים ממבוי זה לאותו מקום שהפרצה לשם עוברים דרך פרצה ההיא לקצר דרכם. משא"כ במבוי שנפרץ מראשו הרי רבים הנכנסים דרך פתח הגדול שבו הצוה"פ ובהצדדים עוברים פחותים מזה בודאי. א"כ אין זה דומה כלל לבקעי בי' רבים דבמבוי עקום:

קיצור. הא דבמבוי פוסל בקעי רבים יותר מבחצר הוא משום שניתר אפילו בלחי משהו לכן החמירו בו בזה. ויש לומר דהחומרא אינו ברוח רביעי דמבוי שבו הקילו בלחי. ועוד ראי' ממבוי עקום דע"כ נפרץ מצדו חמיר טפי מדין ראשו ברוח ד'. ועוד יש להקל דהכא לא חשיב בקעי רבים כלל כיון דיש ג"כ פתחא רבה ולא שבקי פתחא רבה כמ"ש בתשו' פנים מאירות חלק ראשון סי' כ"ה:

חמיהו כ"ז אם הצוה"פ מופלג משני צדדי הכותל רק ברוח אחד דמבוי דהיינו רוח ד' דמבוי. אבל ברוח השלישי הצוה"פ סמוך למבוי תוך ארבעה טפחים אף שאינו תוך ג"ט דלגבי צוה"פ א"צ לבוד. ורק מדין נפרץ מראשו ופחות מד"ט לאו פרצה היא. וכיון שהפרצות רק ברוח רביעי דמבוי כיון שבו הקילו ע"כ אין להחמיר בו יותר מבחצר עכ"פ כנ"ל. אבל אם הצוה"פ מופלג גם כן ברוח שלישי דמבוי אפילו רק בצד אחד י"ל דשם יש להחמיר כמו בשתי רוחות דאורך המבוי דלא מהני שם עומד מרובה אם בקעי שם רבים. מיהו בלא בקעי שם רבים הרי גם בנפרץ מצדו קי"ל דאינו פוסל אא"כ ביתר מעשרה אמות וה"ה ברוח שלישי דמבוי ניתר הפרצה בכה"ג ע"י עומד מרובה וה"ה ע"י צוה"פ דה"ל כעומד. ואין לומר כיון דילפינן רוח ג' דמבוי משתי רוחות והרי שם לא מהני עומד מרובה כ"א עומד גמור. ולא צו"פ לפ"ד הרמב"ם והריטב"א. אך כיון לדעת התוספות והרשב"א מהני וכן לדעת הרא"ש והטוש"ע סי' שס"ב סע"י כמ"ש לעיל בתשובה שלפני זאת אות זיי"ן. כ"א לדעת הרמב"ם לא מהני רק ברוח שלישי דמבוי ע"ז י"ל כיון עכ"פ ברוח שלישי דמבוי חשוב צוה"פ עומד גמור גם להרמב"ם א"כ אם נשאר פרצה חוץ לצוה"פ ולא בקעי רבים שם אין לפסול כמו בנפרץ מצדו בעומד גמור. דהא הכא ברוח שלישי הוה צוה"פ כעומד גמור בשתי רוחות. דאין להחמיר דגם הכא בעינן עומד גמור ממש כיון דילפינן משתי הרוחות ושם לא מהני כ"א עומד גמור. ע"כ י"ל דיו לבא מן הדין להיות כנדון. דכולי האי אין להחמיר כיון דלהתוס' והרשב"א והרא"ש וטוש"ע חשוב באמת צוה"פ עומד גמור גם בשתי הרוחות בחצר ובמבוי. ע"כ בלא בקעי רבים שם אין להחמיר. אבל בבקעי רבים לכאורה אין [להתיר] כ"א ע"פ סברת הפמ"א דלעיל דמראשו לעולם לא חשוב בקעי רבים משום דלא שבקי פתחא רבה כו'. אך ע"ז לבד אין לסמוך להקל רק ברוח רביעי משום שיש לצרף הסברא דשם לא פסיל בקעי רבים כדלעיל. משא"כ ברוח שלישי דמבוי. ולכאורה היה נראה לצדד ע"פ מ"ש לעיל דמה שהחמירו במבוי יותר מבחצר לענין בקעי בה רבים זהו מפני שהקילו בו שניתר בלחי וקורה והבאתי כן מן התוספות (ד"ה ע"ב). וא"כ י"ל במבואות שלנו שאנו נוהגין לעשות להן צוה"פ. א"כ אין מקילין עכשיו במבוי כלל יותר מבחצר. לכך י"ל דאין להחמיר בו ג"כ יותר מבחצר לענין בקעי בו רבים. אך יש סתירה לזה מדין מבוי עקום שנת' לעיל אות זיי"ן דאף שעשו צוה"פ בשני ראשי המבוי עכ"ז צריך לחי בעקמומיתו. והרי העקמומית נידון כפרצת מבוי בצדו. הרי החמירו בו יותר מבחצר אף שתיקנוהו בצוה"פ. מיהו כיון שהרבה פוסקים חולקים ע"ז אף אם ראשי המבוי ניתקן בצוה"פ מצד אחד ולחי או קורה מצד השני ס"ל שא"צ תיקון כלל בהעקמומית כמ"ש הב"י סי' שס"ד. וכ"ד תשו' הר"ן סי' ע"ב. א"כ אף דלא קי"ל כן אפשר מ"מ בששני הראשים נתקנים בצוה"פ אין לדחות דבריהם. כיון שיש טעם בדבר. אלא שהטוש"ע פסקו להפך. וצ"ל הטעם משום דלא פלוג במבוי כמ"ש המ"א סי' שס"ג ס"ק כ"ה. אבל הרי בתשו' מ"ב סי' צ"ב הביא שאין עושין תיקון בעקמומית אלא שחלק ע"ז. ומדברי המ"א סי' שס"ג סעי' כ"ו ס"ק כ"ז נראה דנתן טעם להמנהג וכ"כ אאזמו"ר סי' שס"ד סעיף ט'.וכ"ד האלי' רבא סי' שס"ד. ולפ"ז כיון דאין העקמומית צריך תיקון אע"ג דבקעי בי' רבים א"כ ה"ה פרצת מבוי מצדו וכ"ש בראשו מהצד. אך כיון שטעמו של המ"א דהעקמומית א"צ תיקון הוא מפני שאינו קרוב לרה"ר והפרצה שבראשו קרובה לרה"ר. א"כ צריכה תיקון ועוי"ל דמבואות דידן בתים וחצרות פתוחים לתוכן ממש ואין להם שום קולא משאר מבוי. דאף אם החצר אין בה רק בית אחד מ"מ כיון שיש בהבית כמה חדרים י"ל שהן כשני בתים הפתוחים לחצר כמ"ש המרדכי ס"פ הדר ד"ה רב לא תני פתוחות כו' ונראה לר"מ דאע"ג דקי"ל בהא כרב כו' שיהו בתים כו' מ"מ במאי דס"ל דהיכא דפתיחי להדדי כו' ע"ש. ובמרדכי פ"ק ססי' תפ"א והיכא דליכא בתים כו' ע"ש:

קיצור. אם הצוה"פ מופלג מכותל המבוי גם ברוח שלישי דמבוי ד"ט אין להקל אא"כ לא בקעי רבים שם. ולכאורה יש לצדד כיון ששני ראשי המבוי נתקנין בצוה"פ בצירוף האומרים שמבואות יש להם דין חצר. מיהו לפי האמת מבואות שלנו י"ל חשוב בתים וחצרות פתוחים לתוכו ע"כ אין להקל:

טוהנה לכאורה סגי לתקן שם ע"י לחי וכ"כ המקור חיים. אך שבדברי אאזמו"ר סי' שס"ה ססעי' א' בנפרץ מצדו בד"ט אם רבים בוקעים בו כ' צריך לתקנה בצוה"פ כדין מבוי מפולש שהרי מבוי זה מפולש הוא מפתח זה לפתח הגדול שבו הלחי או הקורה עכ"ל וכ"כ בתשו' הר"ן סי' ע"ב. ולענין אותה פרצה שאמרת כו' הרי נעשה פרצה זו כמבוי עקום. ולפיכך צריכה פרצה זו צורת פתח כו' עכ"ל. הובאה ב"י סי' שס"ד. אך באמת אם דינה כמבוי עקום הרי במבוי עקום די ג"כ בלחי בעקמומיתו אם ב' צדדי המבואות נתקנו בצוה"פ. לכן צ"ל דאאזמו"ר נ"ע לא הצריך צוה"פ רק משום דמיירי שהמבוי נתקן בלחי כדמסיים שבו הלחי או הקורה. וגם תשו' הר"ן מיירי שהמבוי הגדול נתקן באחד משני ראשיו בלחי. ולא בצוה"פ. לכך כיון שהפרצה חשיבא כמבוי עקום א"כ בהצטרף הפרצה לאותו צד מבוי שנתקן בלחי ה"ל כמבוי מפולש שנתקן בשני צדדיו בלחי לבד אבל אילו תקנו שני ראשי המבוי בצוה"פ י"ל דאין חשש כשהפרצה נתקן בלחי. אך הריטב"א ד"ו ע"א סד"ה מבוי שנפרץ כתב וז"ל וכל שהוא נדון כפרצה בין ביותר מעשר הן בארבעה טפחים לא סגי לי' בלחי וקורה אלא בעי צורת פתח שאין לחי וקורה מתירין את הפרצה עכ"ל. ואפ"ל דאף להריטב"א היינו דוקא בנפרץ מצדו אבל בראשו דשם הוא פתח ע"כ י"ל דהוה פתחא זוטא ולא חמיר ממבוי שרחבו וכו' דסגי בלחי. אך כיון דהוה ברוח שלישי דמבוי י"ל דלא מהני לחי דלא הקילו בלחי רק ברוח ד' דמבוי. ע"כ ברוח ג' צריך צורת פתח. ומ"מ בנידון שאילתינו שמה שא"א לקרב את הצוה"פ הוא מפני הזוואלינעש והגאנקעש שאצל הבתים הרי הן כמו גידודי. וכמ"ש בתשו' הר"ן הנ"ל. ולענין אותה פרצה שאמרת אם יש בתחתיה גידודי דהיינו שפה שהיא מעכבת את הרבים מלעבור להדיא אינה צריכה תיקון כלל דהא קי"ל כרב חנן דאמר דמבוי שנפרץ מצדו בעשר כל שיש לפרצה גידודי דהיינו כעין שפה שמעכבת את הרבים מלעבור עכ"ל. והנה שם בתוך השאלה מבואר בזה"ל וכותלו נפרץ ופתוח למבוי כמו חמש אמות או שש כו' ובפרצתו עוברים רבים דרך קפנדריא עכ"ל. ואעפ"כ השיב שאם יש גידודי א"צ תיקון מפני שהיא מעכבת את הרבים מלעבור להדיא. הרי ס"ל דאפי' בקעי רבים בהפרצה כיון שיש בה גידודי א"צ תיקון. איברא בגמרא לא אוקימנא הא דגידודי אלא לרב הונא דאמר פרצת מבוי בד"ט אע"ג דלא בקעי בי' רבים. ולדבריו הוצרכו להעמיד הא דרבי אמי ורב אסי דאית לה גידודי אבל לרב חנן א"צ לזה דאפי' בלא גידודי פרצתו אינו בארבעה היכא דלא בקעי בי' רבים. ומהתימה עמ"ש הר"ן דהא קי"ל כרב חנן כו' כל שיש לפרצה גידודי כו'. דהא ענין גידודי לא נזכר כלל לרב חנן. ובלשון הרי"ף דכתב ג"כ ואוקימנא הא דרבי אמי ורבי אסי דאית לה גידודי לגירסא זו צ"ל דפוסק כרב הונא. ולפ"ז לרב חנן דאינו פוסל עד עשר כ"א בבקעי רבים י"ל שאפילו יש גידודי לא מהני אם רבים בוקעים שם. ואף דלא ניחא תשמישתי' כיון דאינה מחיצה ממש שאינה גבוה י' לא שייך לומר לא אתו רבים ומבטלי מחיצתא עיין (דכ"ב ע"ב). דממה דלא ניחא תשמישתי' אין חילוק כ"כ. ובהדיא אמרינן בשבת פרק הזורק (ד"ק ע"ב) על המשנה אם הי' רקק מים ורה"ר מהלכת בו הזורק לתוכו ארבע אמות חייב הא קמ"ל הילוך ע"י הדחק שמי' הילוך. וכמ"ש המ"א סי' שמ"ה סקי"א. ומיהו מלשון המ"א סי' שס"ה סק"ד נראה דאית לה גידודי עדיף מלא בקעי בה רבים. דזה לשונו והוא דלא בקעי בי' רבים פי' מקום מטונף או מקולקל בטיט ואין דרך רבים לעבור באותה מחיצה. רש"י הג"א. וכ"ש אם נשתיירו גידודים המעכבים ההילוך עכ"ל. וכ"כ הא"ר וז"ל וכ"ש אם נשתיירו גידודים שלשה או ארבעה טפחים שאינה נוחה לעבור בה עכ"ל. וכ"כ התו"ש שם סק"ז. ומה שהקשית מהא דהילוך ע"י הדחק שמי' הילוך. יש לתרץ דהא א"כ יש קושיא זו ג"כ על מה שפי' רש"י דלא בקעי רבים היינו מקום מטונף. ואילו גבי רה"ר ממש קי"ל דצואה ברה"ר חשוב כרה"ר בפ"ק דשבת (ד"ז ע"א). ובטוש"ע סי' שמ"ה סעי' יו"ד. א"ו י"ל כיון דהכא מדינא לא אתו בקיעת רבים ומבטלי מחיצתא וכמו בחצר וכמ"ש לעיל באריכות אות וי"ו. אלא חומר הוא שהחמירו במבוי ע"כ לא החמירו כלל בכה"ג שאין נוח לרבים לעבור שם מצד שהמקום מטונף. וכ"ש כשיש גידודי. וי"ל דבכה"ג לא חשוב כלל רבים בוקעים בו. ובגידודי יש עוד מעלה מ"ש הריטב"א גם נראה לכל שהיא מחיצה נפרצת עכ"ל. מה גם שיש לצרף לזה מ"ש לעיל בשם הפמ"א דמראשו לעולם לא חשוב בקעי רבים משום דלא שבקי פתחא רבה. וכ"ד התו"ש סי' שס"ה סק"ז. ולכן כיון שיש ג"כ גידודי יש לסמוך בפשיטות דלא חשוב כלל בקעי רבים לכן א"צ שום תיקון:

קיצור. ולכאורה סגי לתקן ע"י לחי. מיהו מהריטב"א אין נראה כן. מיהו בנד"ז שיש גידודי א"צ כלום. אף שיש לומר גידודי לא נזכרו רק לרב הונא ובלא בקעי שם רבים. אבל לרב חנן בדבקעי רבים לא נזכר שיועיל זה מ"מ מדברי המ"א והא"ר והתו"ש נראה דגידודי חשוב לא בקעי רבים שם: