סימן למד
אסימן למד
[על ענין הנ"ל] לענין שליחות אפילו ידענו דניחא ליה כיון שאין ממנה אותו בפירוש לשליח לא נעשה שלוחו וכמ"ש הרשב"א בחי' בנדרים שם בהא דמיבעי' לן התם תורם משלו על של חבירו אם א"צ דעת בעלים משום דזכות הוא לו וז"ל קשיא לי דהא שליחות לאו משום דניחא לי' או לא ניחא לי' אלא גזה"כ הוא דמה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם. ותדע לך שהרי האומר לחבירו צא ותרום לי הלך ומצאו תרום למ"ד חזקה אין שליח עושה שליחותו אמרי' בפ"ק דחולין (די"ב) שאינו תרום דדילמא אינש אחרינא שמע והלך ותרם ורחמנא אמר מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם ואע"ג דהתם ניחא לי' שיתקן את כריו וי"ל דתורם משלו על של בעל הכרי שאני דלא בעי' שליחותו לדעת אלא בתורם משל בעל הכרי על של בעל הכרי אבל בתורם משלו על של בעה"כ כיון שאינו של בעה"כ לא בעי' שליחותו ממש ואין הדבר תלוי אלא אי זכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו עכ"ל. מבואר מדבריו דהיכא דלא שייך ה"ט דזכות הוא לו כגון שיש בזה צד חובה ג"כ דאז אינו אלא משום שליחות ושליחות לא הוי אא"כ מדעתו ממש דהיינו דשוי' שליח. אבל ניחא לי' לחוד לא מהני ולא הוי שליח בזה. ולכאורה נראה דאפי' גילה דעתו דניחא לי' כל שלא אמר לו שיעשה לא נעשה שלוחו והיינו דמה"ט התירו לומר בדליקה כל המכבה אינו מפסיד כדאיתא במס' שבת (דקכ"א ע"א). והיינו משום דכה"ג לאו שליחות הוא וכדאי' בר"פ המדיר (ד"ע ע"א) בענין כל הזן אינו מפסיד (דשרי משום דפרנס לא נעשה שלוחו עי"ז כדאמר הכי) וכי אמר הכי לא שליחותיה קא עביד והתנן מי שהיה מושלך בבור ואמר כל השומע קולו יכתוב גט לאשתו הרי אלו יכתבו ויתנו (ובנתינה לכ"ע בעינן שליחות ממש עי' פ"ב דגיטין דכ"ב ע"ב ודכ"ג ע"א) הכי השתא התם קאמר יכתוב (לשון צוואה לשומע את קולו) הכא מי קאמר יזון עכ"ל. והרי גם בכל הזן אינו מפסיד איכא גילוי דעתו ממש דניחא ליה רק שאינו מצווה בפירוש ולא נחשב שליח עי"ז הגילוי דעת ובאומר כל הרוצה לתרום יבוא ויתרום לפי' הר"ן בנדרים (דל"ו ע"ב) משמע ג"כ דאין זה שליחות גמור ומ"מ בתרומה מהני דלגבי תרומה בגילוי דעת בלחוד דניחא ליה סגי. וכ"נ מדברי הרא"ש שם בפירושו שכתב דדעת איכא שליחות ליכא וכ"נ לפי התירוץ השני של התוספות בגיטין פרק התקבל (דס"ו ע"א) סד"ה כל השומע. אמנם לתירוץ ראשון דתוספות שם חשוב זה שליחות וכ"ה לפרש"י בנדרים שם דחשוב שליחות אלא גבי מודר הנאה לא חשוב הנאה יעו"ש. ועיין בב"ש סי' קמ"א סעי' י"ט ס"ק כ"ז הביא ב' שטות אלו ומה שהקשה על תירוץ ראשון דתוספות לפע"ד לק"מ דלא דמי לתרומה דתורם משל בעל הכרי ע"כ אין זה הנאה כלל כמבואר שם הטעם בפרש"י. אבל הכא דהאיש הזן נותן משלו על סמך דברי הבעל זהו הנאה מהבעל להאשה. ולכן אפ"ל דגם בדליקה שהתירו לומר כל המכבה אינו מפסיד לא דהתירו איסור שליחות לא"י. אלא דכה"ג לא חשוב שלוחו ואע"ג שאין לך גילוי דעת גדול מזה דניחא לי' בכיבוי זה ואנן סהדי דניחא לי' מ"מ ניחא לי' לא מהני במידי דצריך שליחות להיות נעשה שלוחו עי"ז והכא צריך שליחות משום שאינו זכות גמור שהא"י עושה ע"ד לקבל שכר כדאי' בגמ' שם אדעתי' דנפשי' קא עביד. ואף את"ל דחשוב זכות גמור מ"מ לא שייך כאן זכייה. דזכייה היינו שזוכה לו דבר. והכא אינו זוכה לו רק מכבה. וע"כ אינו אסור רק אם יש שליחות והכא אין זה שליחות והא דלא התירו כן בשאר איסורי שבת כדאי' בר"פ המדיר היינו משום שיש קצת שליחות כללי באמרו כל המכבה כו' ואילו הי' אומר כן ליחיד אם תכבה לא תפסיד הי' בזה שליחות גמורה כמ"ש הפוסקי' שם גבי אם תזון לא תפסיד רק משום שאומר בל' רבים ולא רצו להתיר זה רק בצורך גדול דהיינו בדליקה. וצ"ע גבי דליקה בדין אם תכבה לא תפסיד דלא מצאתי זה בב"י בא"ח סי' של"ד ולא במ"א שם. אבל ניחא לי' לבד לא הוי' שליחות וכ"ד סה"ת שהתיר לומר לא"י מדוע לא עשית האש בשבת שעברה כו' כמ"ש בש"ע סי' ש"ז ס"ב וע"ש בט"ז סק"ב ובהרמ"א ססי' ש"ז סכ"ב בהג"ה ולפ"ז י"ל הא דהדליק את הנר בשביל ישראל אסור היינו משום שהוא זכות גמור כי אין דרך לשלם עבור זה כבדליקה ולכן הוי שלוחו גם בלא דעתו וציוויו כי זכין לאדם כו'. וא"כ י"ל דכשמשלמי' שכר עבור זה שרי כשאינו מצווה לו. וזהו דעת הק"נ ספט"ז דשבת ס"ק כ"ו משום דאז אינו זכות ושליחות לא הוי אפי' ניחא לי' כנ"ל וא"צ לחילוק של סה"ת משום שגופו נהנה כו' דבלא"ה א"ש דאין דרך לשלם עבור זה וקצץ לא מהני מאחר שאומר לו בפירוש לעשות בשבת א"כ הוי שלוחו ממש:
קיצור. היכא דבעי' שליחות לא מהני מה שידענו דניחא לי' שיעשה הדבר עד שיאמר לו בפירוש. ואפילו גילוי דעת לא מהני. כדמוכח מדין כל הזן אינו מפסיד ר"פ המדיר. וזהו דין כל המכבה אינו מפסיד. לפ"ז בהדליק הנר על סמך שישלם לו שכר י"ל מותר ליהנות לאורו שלא צוה לו בפירוש שידליק:
בויש להביא עוד ראיה לזה ולדברי הרשב"א הנ"ל מהא דגרסי' בב"מ (פ"ב דכ"ב ע"א) הרי שירד לתוך שדה של חבירו וליקט ותרם שלא ברשות כו' אם בא בעה"ב ומצאו ואמר לו כלך אצל יפות ונמצאו יפות מהן תרומתו תרומה. ומקשה מזה לאביי דס"ל יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש ולא אמרינן כיון דלכי ידע מייאש מעיקרא נמי הוי יאוש. א"כ כי נמצאו יפות מהן תרומתו תרומה אמאי בעידנא דתרם לא הוי ידע. אעכצ"ל כיון דלכי ידע ניחא לי' אמרינן מעיקרא נמי ניחא לי' ולענין יאוש נמי כו' ותרגם שם רבא אליבא דאביי דמיירי הברייתא בדשוויי' שליח. ואמרינן שם ה"נ מסתברא דאי ס"ד דלא שוי' שליח מי הוה תרומתו תרומה והא אתם גם אתם אמר רחמנא לרבות שלוחכם וא"כ שלוחכם דומיא דאתם בעינן מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם. אלא הב"ע כגון דשויא שליח וא"ל זיל תרום כו'. והנה פי' ה"נ מסתברא היינו דגם לרבא דס"ל יאוש שלא מדעת הוי יאוש וה"נ גבי תרומה אמרי' דהוכיח סופו על תחלתו דמעיקרא נמי הוה ניחא לי' מ"מ גם שידענו ודאי דהוה ניחא לי' הא ניחא דידי' לא מהני כלל שיהי' שלוחו עי"ז ובתרומה שליחות בעי' ושליחות הוא לדעתכם דא"ל זיל תרום כו'. והפי' הזה בה"נ מסתברא פשוט הוא ומבואר כן בט"ז ביו"ד סי' של"א סעי' ל"א ע"ש הרי מוכח דניחא דידי' לא מהני שיהי' נחשב לשלוחו עי"ז גם בדבר שיש לו צורך כתרומה שהיא מצוה משום שיש תורם מן היפות ויש מן הבינוני' כו'. וה"נ בענין מלאכת שבת שאע"פ דניחא לי' לא נעשה הא"י שלוחו עי"ז כל שאינו אומר לו בפירוש אא"כ עושה בחנם שאז הוא זכות כנ"ל. ובכ"מ פ"ד מהל' תרומות ה"ג כ' לדחות משום שיש שם גירסא אחרת דלא גרסי' ה"נ מסתברא אלא ותסברא. ואינו מובן דמאי נפ"מ. דלשני הגירסות הענין אחד לומר דעל כרחך מיירי כאן דעשאו שליח וכמ"ש בשט"מ שם וז"ל יש נוסחאות שגורסין ותסברא אי בדלא שויא שליח מי הוי תרומתו תרומה. יעו"ש שגם לפי גרסא זו הפשט שוה עם גרסא שלנו ה"נ מסתברא כו'. אלא שיש סתירה לזה לכאורה מהרמב"ם פ"ד מה' תרומות ה"ג והסמ"ג וטי"ד סי' של"א שפסקו דאם אמר לו כלך אצל יפות תרומתו תרומה אפי' בדלא שויא שליח מעיקרא. ובאמת שבגמ' שם לא משמע כן כנ"ל וכ"כ התוס' בקדושין (דנ"ב ע"ב) ובעירובין (דע"א ע"א) והריטב"א לשם דמיירי בעשאו שליח דייקא וכ"כ תוס' רי"ד וכמ"ש הב"ח בא"ע סי' כ"ח בשמם. ומ"מ לפ"ד הרמב"ם וסייעתם מבואר עכ"פ דניחא לי' לחוד מהני לשיהי' נעשה שלוחו עי"ז במידי דמצוה הוא. וכמ"ש הט"ז בי"ד סי' של"א סעי' ל"א ביאור דבריו דמצוה שאני. ועי' במל"מ פ"ד מה' בכורות סוף הלכה א' מה שכ' לדחות ראיות הרשב"א מהא דחולין (י"ב). אך באמת כ"ז דוחק בישוב דעת הרמב"ם אלא העיקר בישוב דעת הרמב"ם הוא כמ"ש המל"מ פ"ד מה' תרומות דין ג' שכתב כן ע"פ הירושלמי פ"ק דתרומות דמביא הברייתא עצמה שהביא בש"ס שלנו כיצד אמרו תורם שלא מדעת כו' ומוקי לה דהוי תרומה מכאן ולהבא לאחר שהסכים למעשיו ולכן א"צ לוקמה כלל בדשויא שליח. והש"ס שלנו דאוקמה בשויי' שליח זהו כדי להיות תרומה משעת הפרשה. אבל הרמב"ם ר"ל דהוה תרומה מכאן ולהבא ולכן א"צ לוקמה דשוייה שליח רק די במה שהסכים למעשיו עי"ז נעשית עתה תרומה וכן לענין קדושין כמ"כ בעובדא הנזכר פ"ב דקדושין (דנ"ב ע"ב) אם חשוב הסכם הוי קידושין מהשתא ולא למפרע וכמ"ש הב"ש שם סי' כ"ח סעי' י"ט ס"ק מ"ד. וכ"ה בירוש' דתרומות שם גם לענין קטן שתרם דאם הסכים אביו למעשיו הוה תרומה מכאן ולהבא. וזה כעין מ"ש בתשו' הרשב"א בתולדות אדם סי' פ"ב לענין ברירה דאין דין יש ברירה ואין ברירה אלא במה שאנו צריכין לומר הוברר הדבר שמה שהוא עכשיו כבר היה או חל מעיקרא כו'. אבל במוכר או נותן למה אנו צריכין לברירה כו' עכ"ל. ור"ל שהרי זהו כמו להבא נמצא גם הרמב"ם לא פליג כלל דע"י שניחא ליה לא חשוב כלל שלוחו אף בדבר מצוה ולא כהט"ז. אך זהו ע"י ניחא ליה. אבל אם גילה דעתו ממש י"א דמחשב שלוחו עי"ז כמבואר במרדכי ס"פ מי שהי' נשוי סי' רמ"ב מ"ש בשם ר"ב שהוכיח דגבי שליחות לא בעינן רק גילוי דעת כו'. וכן נ"ל להוכיח מהא דר' שמעון שזורי (בגיטין ס"ה) דמסוכן אצ"ל תנו דודאי להא נתכוון וקשה לו יהי כן הא שליחות בעי' בגט ובעי' שימנה אותו בפי' א"ו דגילוי דעת נמי מהני בשליחות ויש לדחות דשאני התם דאמרו כתבו וה"ל כמו רמז דיתנו ג"כ:
קיצור. וכמ"כ מוכרח מהסוגיא פ"ב דב"מ (דכ"ב ע"א) דהיכא דבעינן שליחות לא נעשה שלוחו מחמת הניחותא דניחא ליה. והרמב"ם אינו חולק ע"ז כלל וטעמו כמ"ש המל"מ:
גוהנה לפ"ד הט"ז בי"ד סי' של"א בדעת הרמב"ם היה מקום להחמיר ג"כ בשבת כשהא"י בא לעשות ממילא דבר דניחא לי' להישראל בזה והוא עסק שידוע ומובן מעצמו שבודאי ניחא ליה כגון פירות העומדים ליקצר וכה"ג דומיא דכרי העומד לתרום שיצטרך למחות בידו אפי' אם עושה ע"ד לקבל שכר. משום דכיון דניחא לי' וגם העסק הזה הוא דבר דעביד דניחא לי' הוי כשלוחו. ויש לדחות דבשבת לא אסר אא"כ מצווהו לעשות בשבת והא ודאי לא מוכח עכ"פ דניחא לי' שיעשו בשבת עד שיחשב שלוחו לשיעשה בשבת וצ"ע. ובאמת הא דאמרינן א"י שבא לכבות אין אומרים לו אל תכבה משום דאדעתי' דנפשי' קעביד. ולפמש"ל משום דבכה"ג אין איסור אא"כ שלוחו ק' דהא כיון דניחא לי' וגם הכיבוי ידוע שבודאי עביד דניחא לי' ולא גרע מתרומה וא"כ נעשה שלוחו מיהו לפמ"ש הרשב"א ס"פ כ"ב דבדליקה לבד התירו זה א"ש דאין ללמוד מזה לשאר איסורי שבת. אבל לפ"ד התוס' והרא"ש ושא"פ דגם בשאר איסורי שבת דינא הכי והכי קיי"ל בסי' שכ"ה. וכן משמע מדאמרינן בגמ' שם בדליקה התירו לומר כל המכבה אינו מפסיד ואמרי' ע"ז בר"פ המדיר למעוטי שאר איסורי שבת משמע שלא נתמעטו רק מזה לבד שלא יאמר כל העושה זה אינו מפסיד. אבל לשלא יצטרך למחות בידו אם עושה דבר דניחא לי' דומיא דדליקה כשעושה ע"מ לקבל שכר לא נתמעטו גם שאר איסורי שבת מזה וא"כ קשה להרמב"ם כנ"ל. דהא כה"ג חשיב שליח לדידי'. ויש לומר דגם לדידי' לא חשיב שליח אא"כ מגלה ניחותי' דידי' בפיו לומר כלך אצל יפות וזה לא התירו בשאר איסורי שבת רק בדליקה. מיהו ק' דהא בדליקה נמי לא התירו שליחות גמורה כמש"ל. ולהרמב"ם כה"ג הוי שליחות גמורה מדסמכי' ע"ז בתרומה דאורייתא ואדרבה גילוי דעת מהניחותא שבדליקה עדיף מגילוי דעת דכלך אצל יפות מפני שהוא תחלה קודם המלאכה ושם הוא אחר ההפרשה וא"כ אי התם הוי שלוחו כ"ש בדליקה. וליישב דעת הרמב"ם נלע"ד דלעולם ס"ל להרמב"ם ג"כ דבשליחות לא מהני ניחא דידי' כלל לשיהי' נעשה שלוחו עי"ז אפי' במידי דמצוה ודלא כהט"ז (ומה שהביא הבאר יעקב סי' של"א ראי' להט"ז מכלך אצל יפות שבעירובין (ע"א א') אינה ראי' כלל לפמש"ש הריטב"א דהתם בדרבנן הקילו כו') אלא כמש"ל ב' הרשב"א בחי' לנדרים (ולפמשי"ת לקמן דזכי' היא מדין שליחות א"כ א"ש כהט"ז). ומה שפסק בפ"ד מה' תרומות ה"ג דתרומתו תרומה כשאמר לו כא"י הוא מטעם זכייה שהתורם זיכהו לעשות בשבילו מצוה זו וכיון דמגלה דעתו דניחא לי' (לאינש) [א"כ] אפי' שיתן עבורו כסף מלא חשבינן זה לזכותו עד דאמרי' בזה זכין לאדם שלא בפניו. כדאי' ספ"ה דחולין (דפ"ג ע"א) רב שמואל בר יצחק אמר כגון שזיכה לו ע"י אחר בד' פרקים דזכות הוא לו זכין לאדם שלא בפניו. ואע"פ שיצטרך לשלם דינר עבור הבשר מ"מ חשבי' זה לזכות. ואין לדחות דהתם מיירי שכבר נתן הדינר. כי ז"א דוקא רק לאוקימתא דר' יוחנן. אבל לאוקימתא זו מיירי בין נתן בין לא נתן כדמשמע בהרא"ש וברמזים שם וברי"ו ובחי' הריטב"א בערובין ספ"ז מבואר דמיירי בלא נתן המעות עדיין ע"ש. וכן ה"נ י"ל דס"ל להרמב"ם כיון שגילה דעתו שהמצוה חביבה עליו וניחא ליה ג"כ מה שעשה זה עבורו אז התבואה של התרומה שתרם זה הגם שהיא משל בעל הכרי לא חשיבי כלל אצל בעה"כ עם דחשבי' זה לזכות. ובזכות הא קי"ל דזכין לאדם שלא בפניו ולא בעי' ציוויו כלל ואפי' בדבר דכתיב בי' שליחות כתרומה מ"מ היינו דוקא כשא"י שהוא זכות לו דהיינו כשלא אמר לו כא"י. אבל כשהוא זכותו אז הזכיי' היא במקום שליחות וכמש"ל ב' הרשב"א בנדרים. ואין לומר דהרשב"א לא אמר אלא משום דשליחות לא כתי' בתרומה בתורה אלא בתורם משל בעה"כ אבל בתורם משלו לא כת' כלל ומשו"ה סגי בזכיי'. אבל בנ"ד שתורם משל בעה"כ דבעי' שליחות א"כ אפי' ניחא לי' והוי זכי' לא מהני כלל. הא ליתא דאשכחן דזכיי' מהני במקום דבעי' שליחות ספט"ו דיבמות (דקי"ח ע"ב) המזכה גט לאשתו במקום קטטה מהו כיון דאית לה קטטה בהדי' זכות הוא לה או דילמא ניחא דגופה עדיף לה אלמא דאי לאו משום דניחא דגופה עדיף לה והוי חשיב זכות אז הוה פשיטא דהוי מהני כשמזכה לה הגט שלא מדעתה וזכין לאדם כו' ואע"ג דבגירושין שליחות כתיב ושלח ושלחה כדאי' פ' האיש מקדש. וגדולה מזו מבואר בב"י באה"ע סי' ק"מ דגם שלא במקום קטטה אי גליא דעתה דניחא לה מהני זיכוי היכא שבאו עדים שבאותה שעה שהבעל זיכה לה הגט ע"י אחד היתה ניחא לה ואע"פ שכ' בל' איפשר וגם הב"ח שם סעי' ה' חולק ע"ז היינו משום שהבעל לא ידע שהוא זכותה כו' ע"ש:
קיצור. לפ"ד הט"ז בהרמב"ם יש לומר שהא"י בא לעשות בשבת מעצמו דבר שידוע ומובן דניחא ליה לישראל מחשיב שלוחו. וי"ל דמ"מ לא נעשה שלוחו א"כ מגלה הניחותא כאומרו כלך אצל יפות. וקשה מדליקה שהתירו לומר כל המכבה אינו מפסיד. ע"כ י"ל גם להרמב"ם גבי כלך אצל יפות אינו משום שליחות רק מדין זכייה. הג"ה. ועמש"ל סעיף ב' ישוב דעת הרמב"ם באופן אחר נאות יותר. עכ"ה:
דוהטעם דזכיי' מהני במקום דבעי' שליחות א"ש להאומרים דזכיי' הוא מדין שליחות וכמש"ל ססעי' הקודם. וכ"כ הרא"ש עוד בפ"ק דגיטין סי' י"ג ובפ"ק דקדושין סי' ט"ו כ"ה. ורפ"ב דקדושין. ובתה"ד סי' רל"ז וכ"כ הט"ז בי"ד סי' ש"ה ס"ק י"א. ונ"ל ראי' לדבריהם מהא דאמרי' בב"מ (דע"א ב') לדחות הא דאמר רבינא דהעובד כוכבים אית לי' זכיי' מידי דהוי אקטן כו' ולא היא ישראל אתי לכלל שליחות עובד כוכבים לא אתי לכלל שליחות. וקשה מה ענין אתי לכלל שליחות לזכיי' אם זכיי' אינו מדין שליחות. וע"ק ביותר להאומרים דזכיי' קטן מדאורייתא ולא גריס שם אית לי' זכיי' מדרבנן כו' דלדידהו יהי' הקושיא ביתר שאת איך יתכן שמשום שהקטן אתי לכלל שליחות ע"כ תתן לו התורה מעלה שיהי' לו זכיי' כיון שזכיי' עצמה אינו מדין שליחות. בשלמא להאומרים שהוא מדרבנן יתכן קצת דמש"ה תיקנו לו חכמים זכיי'. אבל בדאורייתא לא שייך לומר שתולה ענין בשאינו ענין לו כלל. ולכן צ"ל דזכיי' הוא ממש משום שליחות ולא קשה האיך נעשה שלוחו שלא מדעתו והכתי' אתם ומה אתם לדעתכם כו' דלא בעי' דעתו אלא בדבר שאינו זכות. אבל בדבר שהוא זכות אנן סהדי דניחא לי' שיהי' שלוחו ושלוחו של אדם כמותו וזוכה לו שלא בפניו מדין שליחות וכמ"ש הרא"ש בפ"ק דגיטין סי' י"ג ועמ"ש בפ' התקבל סי' כ' ומש"ה גם קטן אית לי' זכיי' אע"פ שאין לו שליחות משום דאתי לכלל שליחות והא דאין לו שליחות בקטנותו היינו משום שאין לו דעת וכתי' מה אתם לדעתכם כו'. וא"כ היינו דוקא בדבר שאינו זכות. אבל בזכות כיון דלא בעינן בזה דעת אפי' בגדול משום דאנן סהדי כו' וחשיב שלוחו שלא מדעתו א"כ גם בקטן כן הוא דהא גריעותא דקטן הוא רק משום שאין לו דעת ולכן כשיגדל ויהי' לו דעת יכול לעשות שליח וא"כ בזכות דלא בעי' דעת זוכה וזוכין לו גם בקטנותו. משא"כ עובד כוכבים דלא אתי לכלל שליחות אע"פ שיש לו דעת וע"כ הוא גזה"כ מדכתי' אתם מה אתם בני ברית כו' וא"כ גם זכיי' לית לי' דהיא נמי משום שליחות היא כנ"ל. ולהאומרים דזכיי' אינו מדין שליחות כמ"ש הר"ן פ"ב דקדושין ב' י"א ומהרי"ט שם. והריטב"א פ"ק דכתובות דף י"א ובשיטה מקובצת בב"מ שם. וכ"ד הש"ך בנקה"כ סי' ש"ה (וקושיא הנ"ל צ"ע להאומרים דזכיי' קטן מדאוריי') י"ל דבאמת לא מהני זכיי' במקום דבעי' שליחות. ונ"ל שזהו דעת הרי"ף שכתב פ"ק דגיטין די"א בענין האומר תן שטר שחרור זה לעבדי אם רצה זה לחזור בו לא יחזור לפי שזכין לאדם שלא בפניו. וז"ל והני מילי לחזרה דלא מצי למיהדר ביה. אבל עבדא לא נפיק ביה לחירות עד דמטא גיטה לידיה כו'. וכ' הרא"ש ע"ז ומילתא דתמיה היא דחזרה והחירות הא בהא תלי'. דטעם החזרה משום דתן כזכי וזכין לאדם שלא בפניו וזכייה מטעם שליחות ושלוחו של אדם כמותו והוי כאלו בא לידו כו'. והרא"ש לטעמי' אזיל דס"ל דזכיי' הוי' מטעם שליחות. אבל הרי"ף י"ל דס"ל דלא הוי מטעם שליחות עד שנאמר שלוחו כמותו וכאילו הגיע לידו דמי. ומ"מ מהני לשלא יוכל לחזור בו כיון דזכין לאדם כו'. ואע"ג דבגט דעבד לא כתי' שליחות מ"מ גמר לה לה מאשה. כדאי' בקדושין (כ"ג ב'). ולר' שמעון בן אלעזר מיבעי' לן התם אבל לרבנן פשיטא להו דמשוי שליח. וי"ל דס"ל להרי"ף דבעי' שליחות דוקא לענין שיעשה בן חורין ושלא יוכל לחזור בו די בזכיי' ומ"מ צ"ע. דהא לר"ש ב"א כיון דאיבעי' לן התם אי מצי משוי שליח. א"כ עכצ"ל דבשטר ע"י אחרים היינו שנעשה בן חורין ממש על ידי זכייתם דהא שליחות יש סברא שאין לו. וא"כ ה"ה לרבנן דהא ל"פ אלא אם ע"י אחרים דוקא וע"י עצמו לא. אבל בהא דע"י אחרים מהני ל"פ וצ"ע. והנה לפ"ד הרי"ף גם במזכה גט לאשתו במקום יבם וקטט' לא איבעי' לן אלא אם יוכל לחזור בו או לא. אבל גיטה ודאי לא הוה עד דמטי גיטה כמ"ש מהרי"ק שרש קמ"א הובא ב"י באה"ע סי' ק"מ. והיינו מטעם הנ"ל בגירושין ושלחה כתי' וזכיי' אינו מדין שליחות ולא מהני רק לשלא יוכל לחזור בו. ולפ"ז י"ל לכאורה דגם בתרומה כיון דכתי' שליחות א"כ לא מהני זכייה לשתהי' תרומה גמורה. וע' תוס' בכורות (די"א ע"א) בענין הפודה פטר חמור של חבירו דפדיונו פדוי מדין זכיי' שכ' דל"ד לתורם משלו כו' דשא"ה דלא כתיב בעלים ובמל"מ פ"ד מה"ת ה"ב תמה ע"ז. ולפמש"ל ניחא די"ל דזכיי' לא מהני במקום דבעי שליחות מיהו ה"מ היכא דכתי' בעלים כמו בתרומה אתם וא"כ כשתורם אחר צ"ל בשליחותו דאל"כ אינו כמותו. אבל בפדיון פט"ח לא כתי' שהבעלים דוקא יפדו עד דנבעי שליחות וסגי בזכיי'. ומ"מ צ"ע דהא כתי' תפדה וצ"ל דמ"מ לא משמע על הבעלים דוקא כאתם. ועמ"ש מזה בתשובה [יו"ד סי' רכ"ב] בדין שנחלקו הט"ז והנקה"כ בי"ד סי' ש"ה ס"י בפדיון בן בכור שמת האב תוך שלשים יום אם יכולים הב"ד לפדותו. ומ"מ הרמב"ם אע"ג דס"ל כהרי"ף מ"מ ס"ל דזכיי' מהני בתרומה. דהא ע"כ להרמב"ם א"א לומר כמש"ל בדעת הרי"ף. כי זה לא יתכן כ"א לפ"ד מהרי"ק שרש קמ"א בהרי"ף דגם באומר זכה בשטר ס"ל נמי להרי"ף דלא נפיק לחירות עד דמטא גיטה לידיה. וכן משמע שהביא הר"ן דברי הרי"ף. אבל הרמב"ם רפ"ו מה' עבדים כ' דבאומר זכה יצא מיד לחירות בקבלתו של זה וס"ל דהרי"ף לא כ"כ רק באומר תן שטר כו' כמ"ש בכ"מ ולח"מ שם. וא"כ עכצ"ל דס"ל דזכיי' מהני גם במקום דבעי שליחות ומזכה גט במקום יבם יוכיח ע' פ"ט מה"ג הכ"א דאילו לא מהני שתתגרש א"כ כשמת הבעל קודם שהגיע לידה אין כאן ספק כלל וכמ"ש בגיטין (י"ג) במשנה באומר תנו שטר זה לעבדי ומת לא יתנו לאח"מ לפי' הרי"ף ע"ש. וכיון שכן י"ל דטעמי' דהרמב"ם פ"ד מה"ת ה"ג בכלך אצל יפות הוא משום זכייה כנ"ל. ואע"פ שגילה דעתו אח"כ ובשעה שתרם לא הי' גילוי דעת ואנן קי"ל כאביי בב"מ שם י"ל דמצוה שאני ואביי נמי מודה בזה למסקנא וכמ"ש הט"ז בי"ד כמש"ל. והחולקים עליו י"ל דס"ל דכיון דקי"ל כאביי לא אמרינן דלמפרע נמי הוה ניחא לי'. ועי"ל דס"ל דלא שייך כאן זכיי' כלל שהרי אינו זוכה לו שום דבר רק אדרבה מזכה תבואה שלו לכהן וקורא שם תרומה עליו ואע"פ שזה ניחא לי' מ"מ לא שייך כ"כ לומר זכין לאדם כו' וזה דוחק דהא להאומרים דזכיי' היא מדין שליחות וה"ט דזכין לאדם שלא מדעתו משום דאנן סהדי דניחא לי' שיהי' שלוחו כמש"ל ב' הרא"ש. א"כ היכא דגילה דעתו דניחא לי' שיהי' שלוחו ה"ז שלוחו ומה בכך שהוא מזכה לכהן כו'. ולכן צ"ל כטעם הראשון ואה"נ דאי גלי דעתיה מעיקרא מהני או י"ל דחיישי' שמא יחזור בו על"ק ולהאומרי' דזכי' אינו משום שליחות אפי' את"ל דזכי' מהני במקום דבעי' שליחות כמש"ל. מ"מ א"ש נמי תירוץ ב' דכאן אינו זוכה אלא מזכה. והנה בכתובות (י"א א') מטבילין אותן משום דזכין לאדם משמע קיום המצוה נק' זכות וכ"מ בתוס' שם סד"ה מטבילין דהפרשת תרומה היה חשוב זכות לולי משום שמא רוצה לפטור בחטה אחת. ומיירי במפריש משל בעל הכרי דאילו מפריש משלו מאי נפ"מ במה שהיה רוצה לפטור כו'. אך בתשו' ש"א ובתשו' בית אפרים חאה"ע סי' מ"ב בקטן שקידש לו אביו אשה כשהמעות הקדושין הם של הקטן לא שייך בזה זכין ואם המצוה והענין עצמו חשוב זכות מה נפ"מ כ"כ מה שהמעות הם של הקטן א"ו ס"ל דלא שייך זכין אלא כשמזכה לו ממון ממש וגבי מטבילין אותו ג"כ עושה אותו בריה חדשה. ושוב ראיתי שכ' שם בענין אחר כשהקטן קידש בעצמו ולא אביו קידשה לו אז לא שייך זכין כו'. ולפמ"ש בדעת הרמב"ם א"ש סידור דבריו בפ"ד מה' תרומות שאחר שהקדים בהלכה ב' דין תורם משלו על של חבירו דהוי תרומה כ' ה"ג דין דכלך א"י לפי שהוא ג"כ מדין זכיי' לדעתו. משא"כ לפ"ד הכ"מ וט"ז שהוא מדין שליחות גמורה א"כ ה"ל להקדים דין זה ואח"כ תורם משלו כו':
קיצור. הטעם דזכיי' מהני במקום דבעי שליחות א"ש להפוסקי' האומרים דזכיי' הוא מדין שליחות. ולכאורה ראיה לדבריהם מגמרא פ"ה דב"מ (ע"א ב'). וכן להאומרים דזכיי' אינה מדין שליחות י"ל דבאמת לא מהני זכייה במקום דבעינן שליחות. ונ' שזה דעת הרי"ף פ"ק דגיטין גבי האומר תן שטר שחרור זה לעבדי שכתב וה"מ לחזרה כו' אבל עבדא כו' ועב"י באה"ע סי' ק"מ בשם מהרי"ק שורש קמ"א. וא"כ לפ"ז י"ל גם בתרומה לא מהני כא"י אם בעינן שליחות ועמש"ל ס"א י"א בתרומה לא בעינן שליחות. והרמב"ם לא ס"ל כהרי"ף. וס"ל זכייה מהני במקום דבעינן שליחות ממש לכן י"ל טעמו דהרמב"ם גבי כא"י משום זכייה והחולקים ע"ז אף דס"ל דזכייה הוא מדין שליחות. י"ל משום דכאן אינו מזכה לו כ"א מזכה את שלו להכהן. ואעפ"כ טעם זה יש לדחות. אך י"ל עוד טעם דעכ"פ למפרע לא נחשב זכייה ושליחות:
הובהיות כן. הנה יובן בטוב טעם דבאיסורי שבת בא"י העושה מלאכה מדעתו לישראל ע"ד לקבל שכר אפי' ניחא לי' להישראל ואע"פ שגילה דעתו דניחא ליה כמו בדליקה שהתירו לומר כל המכבה אינו מפסיד. מ"מ אין בזה שבות גמור וה"ט כי אין כאן דין זכייה ול"ד לכא"י משום שהא"י אדעתא דנפשיה קעביד שעיקר כוונתו הוא בשבילו שיודע לא יפסיד כדפרש"י ואינו מכוון בשביל לזכות הישראל. וכיון שכן אין שייך לומר שהוא זוכה לו מלאכה זו ואסור מדין זכייה שהיא משום שליחות כיון שאין מתכוין בשבילו רק לעצמו דאדעתא דנפשי' קעביד וזכות הישראל ממילא אתי'. ול"ד לתרומה בכא"י דהתם התורם אינו עביד בשביל עצמו כלל והוי כזוכה בשביל בעל הכרי לפ"ד הרמב"ם משא"כ בנ"ד. ובאמת שאנו מוכרחים לומר חילוק זה לכל הפוסקים דהיינו גם לפ"ד החולקים על הרמב"ם בענין תרומה באמר לו כא"י מטעם שנת"ל. שהרי מ"מ מודים המה שכשגילה דעתו מקודם דניחא לי' מהני מדין זכיי' אע"פ שיש בזה צד חוב ג"כ. וכמ"ש בתה"ד ססי' רל"ז בשם הרא"ש רפ"ב דקדושין סי' ז' שאם גילה אדם דעתו לשדכן שהוא חפץ באשה פ' ובקש השדכן לשדכה לו יכול השדכן לקדשה לו שלא מדעתו דכיון דגילה דעתו שהוא חפץ בה א"כ זכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו עכ"ל התה"ד. ובש"ע אה"ע סי' ל"ה ס"ד. ול"ד לגט דלא מהני גילוי דעת מעיקרא משום שהוא חוב גמור ולכן אפי' צווחת להתגרש אמרי' שמא חזרה בה כו'. אבל בקידושין דאינו חוב כ"כ אע"פ שיש בזה צד חוב דנאסר בקרובותי' מ"מ כשגילה דעתו מעיקרא דניחא לי' לא חיישי' שמא חזר בו. ול"ד נמי להא דאמרי' בחולין (פ"ג א') בשאר ימות השנה דחוב הוא לו אין חבין לאדם אלא בפניו ונת' למעלה דמיירי נמי בשכבר נתן הדינר וא"כ אין לך גילוי דעת גדול מזה דניחא לי' שהרי אם יחזור בו יצטרך לקבל מי שפרע ואפ"ה אמרי' שמא חזר בו ואין חבין כו' והתם אינו חוב גמור שהרי יקח בשר עבור הדינר במקח השוה. וצ"ל דס"ל להרא"ש דל"ד משום דבקדושין צד הזכות יותר גדול מצד החוב משא"כ התם. ואע"פ שבתשו' בית אפרים חא"ה סי' מ"א מבואר בתשו' הגאון בעהמ"ח ס' שאגת אריה שבשם בד"ה והנה מ"ש מכ"ת דהא דאמרי' זכין לאדם שלא בפניו לאו דוקא שיהא הזכות בלא שום צד חוב כלל וכלל אלא כיון שהזכות רבה על החוב הרבה והחוב בטל במיעוטו נגד הזכות נמי זכות הוא לו. תדע דגבי גר קטן אמרינן דזכות הוא לו אטו מי לא מטי ליה חוב ג"כ ע"י גירות שמקבל עליו עול מצות ונאסר במאכל איסורים לישראל חמץ בפסח ובמלאכת שבת ויו"ט ומתחייב בעינוי יוהכ"פ ובהרבה מצות חמורות אע"כ כיון שזכות שמכניסין אותו תחת כנפי השכינה רבה הרבה מאד על החוב זכות קרינן ליה וה"נ דכוותיה עכ"ל השאגת ארי' שם. ולדידי' לא יתכן לומר דס"ל להרא"ש דבקדושין צד הזכות יותר גדול דא"כ הוי זכין לו שלא מדעתו לגמרי מאחר שצד הזכות רבה על החוב והרא"ש לא קאמר אלא שאם גילה אדם דעתו לשדכן דוקא. ולכאורה צ"ל לדידי' דס"ל להרא"ש ששם בקדושין הזכות והחובה שקולים ע"כ דוקא כשגילה דעתו חשוב זכות. ולפ"ז צ"ל דבחולין פרק או"ב (דפ"ג ע"א) הנ"ל צד החוב שקול יותר ע"כ לא מהני גילוי דעת וחיישינן שמא חזר בו כבגט. אך קשה דהא קי"ל בי"ד סי' רכ"ז דזבינא מציעא הוי הנאת שניהם. ע"כ י"ל דהש"א נמי לא קאמר רק כשהזכות רבה הרבה על החוב. הרבה דוקא ולא כשרבה רק מעט וגבי קדושין כשגילה דעתו שהוא חפץ באשה פלונית אז כיון שחפץ באשה זו ממש חשוב הזכות רבה הרבה על החוב. משא"כ כשלא גילה דעתו שחפץ באשה זו ממש י"ל דאין הזכות רבה הרבה על החוב או שאינו רבה כלל דאולי חפץ באשה אחרת טובה הימנה בעיניו. ובהא דחולין א"ש טובא דאע"ג שגילה דעתו אין הזכות רבה הרבה כו'. ולהרמב"ן דפי' הב"ח באה"ע סי' ל"ה ס"ג דס"ל דמה שהבן גילה דעתו קמי' האב או אינש אחרינא דחפץ באשה זו לא מהני בלא מינוי שליחות ודלא כהרא"ש נצטרך לומר דס"ל שאף שגילה דעתו שחפץ באשה זו אין צד הזכות רבה הרבה על החוב כו'. עד שיבטל החוב במיעוטו. כי אולי יזדמן לו אשה טובה הימנה. או י"ל דהרמב"ן באמת לא ס"ל מ"ש הש"א כשהזכות רבה כו' וכמ"ש בשם התוספות לקמן בסמוך. ואמנם באמת הרי התוס' פ"ק דכתובות (די"א ע"א) סד"ה מטבילין כתבו דבגר קטן הוי זכות בלי שום צד חובה כלל וז"ל ואע"ג דזכייה הוי מטעם שליחות ואין לו שליחות מן התורה ה"מ בדבר שיש בו קצת חובה כגון להפריש תרומתו דשמא היה רוצה לפוטרו בחטה אחת או שמא היה רוצה להעדיף. אבל הכא שזכות גמור הוא לו יש לו שליחות עכ"ל. וזה שלא כדברי השאגת ארי' דגבי גר קטן נמי יש חוב רק שהזכות רבה הרבה מאד. דהרי התוספות כתבו שאין בזה גם קצת חובה כנ"ל. וכ"מ בחידושי הרשב"א פ"ק דקידושין דכ"ג. וכ"כ הט"ז בי"ד סי' ש"ה ס"ק י"א דגבי גר קטן אין שום חוב כלל וס"ל כשיש צד חוב אף שהזכות רבה הרבה אין זכין לקטן. והש"ך לא נחלק ע"ז רק בבית דין דס"ל דב"ד זכין לקטן אף שיש קצת צד חוב וע"ש. ואין להביא ראי' להש"א ממתנה דקי"ל זכין לאדם שלא בפניו וזכין לקטן ואע"פ שיש בה צד חוב דשונא מתנות יחיה וכמ"ש הרשב"א בקדושין שם. הא ליתא דשא"ה במתנה שעכשיו כולה זכות רק דחוששי' שיצמח ממנה חוב לאחר זמן וכה"ג לא חשיב חוב כלל. וכמ"ש הר"ן בגיטין פ' השולח בענין פרוזבול כו' ע"ש. דאפילו כשהחוב יותר גדול מהזכות זכין לאדם כה"ג דאנן אזלי' בתר השתא והשתא זכות הוא. וא"כ ה"ה במתנה. ואדרבה יש ראיה לנגד הש"א מהא דגיטין (י"א ב') במתני' שנחלקו חכמים ור"מ אם זכות הוא לעבד שיוצא מתח"י רבו לחירות דלר"מ חוב הוא לו משום שפוסלו מהתרומה ורבנן ס"ל דזכות הוא משום שיוצא לחירות. ובגמ' שם אמר להם ר"מ השבתוני על המזונות מה תשבוני על התרומה כו' ואהדרו לי' (דף י"ג א') אי בעי שקיל ארבעה זוזי מישראל ופסיל לי' כל היכא דאיתא. שמעינן מינה דדוקא כה"ג שהצד החוב שבזה הוא ביכולת רבו לעשותו לו גם אם לא יזכה לו זכות זה כה"ג חשיב כולו זכות וזכין לאדם שלא בפניו. אבל אם א"א לו להאדון לעשות לו חוב כזה אף שיש ג"כ זכות דיציאה לחירות (והוא באמת יותר גדול מצד החוב וכ"כ בס' ת"ג בחי' לגיטין) א"א לעשות שלא בפניו משום צד חוב דאית ביה הרי דלא כהש"א. ועיין בתוספות שם סד"ה עבדא משמע לכאורה כיון שהצד זכות דחירות מרובה מאד מהצד חובה דבהפקירא ניחא לי' חשוב זכות גמור לרבנן. וכתבתי מזה ג"כ בתשו' א' בדין פדיון הבן שנחלקו הט"ז בי"ד סי' ש"ה ס"ק י"א והש"ך בנקה"כ שם. ומ"מ אם הצד הזכות רבה על החוב וגם גילה דעתו מתחלה דניחא ליה י"ל דס"ל להרא"ש דכה"ג חשוב זכות וגם לא חיישינן דילמא הדר בי' ולכן הוי מקודשת. ועמ"ש בתשו' מהרי"ו סי' ד' הובא בטח"מ בד"מ סי' קצ"ה סק"ג ותראה דכשהזכות והחוב שקולים לא מהני גילוי דעת דניחא לי'. (ומש"ש במתנה נמי צע"ג. ומה שכ' הסמ"ע שבסי' קע"א ס"ו יש מחלוקת היינו במוחה בפירוש אבל מסתמא ודאי זכין לו וכמ"ש בש"ע סי' רמ"ג. ואע"פ דהתם במוחה אין מחלוקת דלכ"ע יכול למחות כמ"ש סי' רמ"ה סעי' יו"ד ל"ד להא דסי' קע"א שיש מ"ד דא"י למחות משום דשא"ה שחבירו נותן לו לטובת עצמו). והרמב"ן חולק על הרא"ש דס"ל דכיון שמ"מ אינו זכות גמור ממש ע"כ לא מהני גילוי דעת וחיישינן שמא חזר בו (ולכן א"ש הא דמשמע באה"ע סי' ל"ה דלהרמב"ן לא הוי אפי' ס' קדושין שהרי י"א דלהרא"ש הוא רק ס' ע' חמ"ח שם. י"ל דס"ל להרמב"ן דזכות וחוב לא תלוי בניחותא דידי' לבד אא"כ הענין מצד עצם כולו זכות. וכמשמעות הירושל' שבתוס' פ"ק דגיטין (די"א) ע' מהרש"א. וצ"ע הירושל' דהתקבל שמא חזרה בה ת"ל דאפי' לא חזרה בה. וצ"ל שיש חילוק בין שגילתה דעתה כההיא דהתקבל או לא כההיא דפ"ק). עכ"פ העולה מזה שלפ"ד הש"א כל שהזכות רבה הרבה על החוב זכין לאדם שלא בפניו. ואף להחולקים עליו מ"מ לפ"ד הרא"ש והובא בטוש"ע אה"ע סי' ל"ה אם גילה דעתו דניחא לי' אזי זכין לו שלא מדעתו בכה"ג עכ"פ דצד הזכות יותר גדול. וא"כ למה התירו לומר בדליקה כל המכבה אינו מפסיד הרי בדליקה ודאי הזכות יותר גדול שהרי יציל שוה כמה מאות עבור חמשה או עשרה דינרי'. וא"כ לפ"ד הש"א אפי' בלא אמר כל המכבה א"מ חשיבא זכות ולהחולקים ג"כ י"ל דחשוב כולו זכות בלי שום צד חובה כלל וכלל דהא א"א להציל באופן אחר. ועוד דהא עכ"פ באמר כל המכבה א"מ שאע"פ שאינו שליחות גמור מ"מ הוא גילוי דעת דניחא לי' וכה"ג זכין לאדם וזכיי' משום שליחות הוא לפ"ד רוב הפוסקי' כנ"ל או מחזי כשליח לד"ה וא"כ למה התירוהו בדליקה שהרי לא התירו שבות גמור כנ"ל. ועכצ"ל דכיון דהא"י אדעתא דנפשיה קעביד ואינו מכוון לזכות את בעה"ב לא חשיבא זכיי' כנ"ל. ואף שהשדכן שברא"ש י"ל נמי דעביד בשבילו לקבל שכר. מ"מ הרי מקבל שכר עבור השדוכין ועבור הקידושין אינו מקבל שכר ואף את"ל שגם זה עושה בשבילו לגמור פעולתו. מ"מ י"ל דדוקא בא"י אמרי' אדעתא דנפשי' קעביד. פי' שאינו מכוון בשביל טובת בעה"ב כלל רק לגרמי ממש. משא"כ ישראל מתכוון לטובת בעה"ב ג"כ. אלא שחושב ג"כ לשכרו וכה"ג חשיב זוכה. וסמך לחילוק זה ע' בגיטין (כ"ג א') א"י אדעתא דנפשי' קעביד דדוקא א"י ע"ש:
קיצור. הא שבדליקה התירו לומר כל המכבה אינו מפסיד י"ל דאין כאן דין זכייה ושליחות משום דא"י אדעתא דנפשיה קא עביד. וכן צ"ל להתה"ד ססי' רל"ז בשם הרא"ש בענין קדושין דע"י גילוי דעת בדבר שהזכות רבה מהני זכייה וזכיי' כשליחות. ול"ד לס"פ או"ב דשם אין הצד הזכות גדול. והש"א ס"ל כשהזכות רבה הרבה על החוב חשוב זכות גמור. ואמנם התוספות ס"ל דבעינן שיהי' הזכות בלי שום חובה. וא"כ גבי דליקה דודאי המכבה חשוב זכות רבה הרבה מאד על החוב א"כ ע"י אומרו כל המכבה להרא"ש ותה"ד ודאי ה"ל זכות גמור. ואף להרמב"ן החולק על הרא"ש שם. מ"מ הכא גבי דליקה י"ל חשוב זכות גמור בלי חובה. וא"כ איך התירו לומר כל המכבה כו' אע"כ כיון דא"י אדעתא דנפשי' קא עביד לא חשוב זכייה: