סימן כט

אסימן כט

שאלה ישראל ששוכר זאוואד (פי' בית שמבשלים בו יי"ש מן תבואות) מן השר באופן שהשר צריך ליתן לו עבדים א"י שיעבדו וישרתו שם בעשיית היי"ש כל החורף ששכר עשרה עבדים שכל א' מהן צריך לעבוד ג' ימים בכל שבוע אי שרי למיעבד בשבת או צריך למחות בידם שלא יעשו. ולהישראל השוכר יש פסידא אי לא יעשו כי קיבל מא"י א' בהמות הרבה לזונם כל החורף והוא נותן להם פסולת של התבואה המבושלת (הנק' בראהע) לאכול. ואם ימנעו מלעשות בשבת יחסר להם מזון ליום שאח"כ ויוכחשו ויפסיד שכרו:

תשובה שאלה זו מתחלקת לב' ענינים הא' צ"ל אם יש כאן איסור מעיקר הדין. ואת"ל דלא אם יש איסור עכ"פ משום מראית עין. לכאורה היה נראה לדמות זה למ"ש הטור סי' רמ"ג לענין מרחץ. ולפ"ז נתפרסם כו' הלכך מותר בקבלנות כו'. ופי' הב"י והישראל יטול כל הריוח כו' אלא שכתב שמהרי"א כ' שא"א לומר כן. וכ"כ הב"י סי' רמ"ד ומכאן נלמוד לתנור ורחיים ומרחץ כו' ומ"ש רי"ו בח"ב כו' והב"ח מפרש כמו שפי' הב"י בתחלה דהיינו שהנכרי הוא שכיר חודש או שבוע והישראל מקבל כל הריוח ואפ"ה שרי דעכו"ם אדעתיה דנפשי' עביד להשלים קבלנתו. והט"ז סי' רמ"ג סק"ב והמ"א שם סק"א חלקו על הב"ח. אך מדברי הט"ז משמע דהאיסור אינו מדינא משום שהישראל מרוויח עי"ז דזה לא איכפת לן. אלא האיסור מפני מראית העין. כמו גבי שדה קי"ל ג"כ כן אף ששם אין הישראל מרויח עי"ז. אלא הטעם כמבואר בב"י סי' רמ"ד ובמ"א סי' רמ"ד סק"ה אע"ג דדרך שדה לאריסות כו' ע"ש. נמצא אין האיסור רק משום חשד וס"ל להט"ז דכמ"כ גבי רחיים ומרחץ אבל המ"א ס"ל שבמרחץ אסור מדינא כו' דהא היהודי מרויח כו'. ובשו"ת תודת שלמים סי' ד' הסכים לדעת הב"ח ע"ש דף ס"ד ע"ג וז"ל והטור כתב כו' הלכך מותר בקבלנות כו' ופי' הרב"י מ"ש הטור בקבלנות כפשוטו כו' ואע"ג דמסיק וז"ל מ"מ הדעת נוטה שלא לגרוס בקבלנות כי היכי כו' כוונתו לומר דרוב הפוסקים אוסרים בקבלנות דשדה אע"ג דלאריסותא עבידא כמ"ש בסי' רמ"ד אבל אני כבר הוכחתי שהרא"ש ז"ל חולק עליהם ומתיר בקבלנות דשדה ולפ"ז א"ש גירסת בקבלנות וכדכתב בב"ח ע"ש. וראיתי באלי' רבא סי' רמ"ג סק"ו דבפי' דברי הטור יפה כוון הב"ח ולא כהמ"א. וראייתו מדברי הרמב"ם שבש"ע סי' רמ"ד ס"ה אם שכר כו' דשם ג"כ הישראל מרויח ממה שהאינו יהודי עושה בשבת ואפ"ה שרי. וכ"ד אאזמו"ר הגאון נ"ע במה"ב דשייך לסי' רמ"ג וז"ל וכ"ד הב"י וט"ז גבי מרחץ שעיקר האיסור משום מראית העין כהאוסרים בשדה בסי' רמ"ד כו' דכיון שהאינו יהודי אדעתא דנפשי' קא עביד אע"ג דמטיא הנאה לישראל ממילא שריא כו' עכ"ל והאריך. וכ"ד התוספות שבת סי' רמ"ג סק"ב. ואפ"ל קצת ראי' לזה ממשכיר כליו בהבלעה דשריא אף שמגיע להישראל ריוח משכר שבת וכמ"ש בטוש"ע רסי' רמ"ו. וה"ה הכא ועוד אפ"ל קצת ראיה לזה מדכללינהו במשנה פ"ק דשבת (די"ז ב') המלאכות שמתחילים מע"ש והם נגמרים מאליהם בשבת עם המלאכות הניתנין לא"י בע"ש והוא עושה אותן בשבת ופסק הדין עליהם יחד באמרו ובכולן ב"ה מתירין עם השמש. ומינה מה התם ודאי אף אם יש ריוח ממלאכה זו היום דוקא כגון שהוא דבר האבד באופן שאם לא היתה נעשית בשבת היתה מתקלקלת מ"מ שרי כיון דנעשית מאליהן ופשוט הוא וה"ה נמי לעכו"ם בקבולת או שכיר שנה להרמב"ם. אך באמת הנדון דידן אינו דומה ממש לדין זה לפי שבנ"ד שכר הישראל את העובדים מהשר לחשבון ימים עד"מ שיש להשר עשרה או מאה עבדים. והישראל שכר שיעבוד כל א' מהם לו שלשה ימים עד"מ בכל שבוע מימי השנה. ונמצא יש בזה מעלה וחסרון מבדינו של הרמב"ם וב"ח הנ"ל. המעלה היא מה שבנ"ד אין ריוח להישראל ממה שיעשה בשבת שאילו לא יעשה בשבת הרי חייב לעשות יום אחר וא"כ י"ל דאפילו מהרי"א והמ"א החולקים על הב"ח והראב"ד החולק על הרמב"ם מודים כאן דשרי. והחסרון הוא מה שבנ"ד שכירותו הוא לחשבון הימים ששכירותו משתלם לפי חשבון הימים הרי א"כ שכירות שבת משתלמת בפ"ע. משא"כ שכיר חודש או שנה הרי יום השבת מובלע בתוך ימים האחרים. ואף שבנ"ד נמי אין משתלם בפ"ע עבור יום זה ממש רק נכללים בחשבון גדול כמו עבור אלף יום כאחד מ"מ בתחלת הפסיקה בנ"ד נזכר חשבון ימים כמו שני מאות ימים. משא"כ בשכיר שבת ושכיר חודש ושכיר שנה שהפסיקה הי' על השבוע יחד. וגם בשעת התשלומי' בנ"ד נז' חשבון ימים עכ"פ. משא"כ בשכיר שבת וחודש כו' נזכר שבועות או חדשים ולא ימים (ועי' במשנה פ' המקבל (דק"י ע"ב) לשבוע א' לשבע שנים כו' אלא שזה צ"ע ברמב"ם ספ"ו מהל' שבת עשרה ימים משמע בהדיא דכשאומר עשרה ימים חשוב הבלעה כמו כשמזכיר חודש וההיא דפ' המקבל שאני דכשאומר שבע שנים שנים של זריעה קאמר כמ"ש הכ"מ פ"ח מהל' שכירות דין ג'. אבל לענין הבלעה משמע מהרמב"ם הנ"ל דכשאומר עשרה ימים חשוב הבלעה. ובגמ' בהזהב ליתא זה הל' וצ"ע במ"מ) וי"ל דאפילו הרמב"ם והב"ח מודים בזה דאסור וכן משמע במה"ב של רבינו ז"ל השייך לסי' רמ"ג דע"ח ע"א כששכרו לימים סתם כו' אפילו משלם לו סתם כו' לא מיקרי הבלעה כו' וכיון שיום השבת משתלם להא"י בפ"ע אין לך מחזי כשלוחו גדול מזה וז"ש הרמב"ם שלא יחשוב עמו יום יום כו' עכ"ל. וכן מבואר עוד בקו"א (שבמהדורא קמא) לסי' רמ"ג סק"א ע"ש:

קיצור. שיש להעיר ממ"ש הטור ססי' רמ"ג גבי מרחץ בענין לשכור אינו יהודי בקבלנות. אף שמגיע ריוח והנאה לישראל שריא מדינא וכ"ד הט"ז והא"ר והתודת שלמים והתוספות שבת דלא כהמ"א שאוסר מדינא. וכ"ד אאזמו"ר הגאון נ"ע. ויש לעורר איזו ראיות לזה. ואיסור מראית העין י"ל דאינו שייך כאן. ולהמ"א י"ל דאסור. מיהו באמת נד"ז אינו דומה לדין הנ"ל דהכא אין ריוח כלל להישראל ממה שיעשה בשבת. כיון שמוכרח לעבוד לו כך וכך ימים. אך נגד זה יש כאן חסרון דשכרו על סכום ימים שלשה ימים בכל שבוע:

בובתוספות שבת סי' רמ"ג בהכללים שהקדים. כלל י"ב. משמע דכה"ג שרי. וז"ל מיהו נראה דאם שוכר את האינו יהודי בקבולת לשנה באופן זה דהיינו שקוצב לו שכר קבוע על כל יום ויום שיסיק בפני עצמו והוא אינו מקפיד עליו מתי יסיק או לא יסיק דבד' וה' פשיטא דשרי בכה"ג דלא גרע מאגרת בסי' רמ"ז ס"ג וכמש"ל. ואפ"ל דאפילו בע"ש שרי כה"ג דעדיף מאגרת וכמש"ל בדין י"ב וכ"ז מדינא עכ"ל. ולכאורה דברי אאזמור הגאון ז"ל בש"ע סי' רמ"ג סעיף ד' חולק על דעת התו"ש שהרי כ' וכ"ש שאם שכר את האינו יהודי לימים שאמר לו בעד כל יום ויום שתתעסק במרחץ כו' שאף שהאינו יהודי מתכוון לטובת עצמו כו' ה"ז כעוסק בשליחות הישראל כו' עכ"ל. ונרשם ע"ז בהמראה מקום. ירושלמי והוא מהירושלמי פ"ק דשבת שהביאו התוספות ספ"ק דעכומ"ז (דכ"א ע"ב) אומנין ישראל כו' אר"ש ב"א בד"א בקבולת אבל בשכירי יום אסור ופי' ריא"ז בש"ג פ"ק דשבת בד"ה וכן כל מלאכה. אבל אם נותנה לו בשכר ידוע בכל יום ויום ה"ז אסור לעשותה בשבת שהרי הוא כאילו אומר לאינו יהודי לעשות מלאכתו בשבת כמו שביאר מז"ה עכ"ל. ור"ל דהאיסור בירושלמי אף ששכרו לימים הרבה בשכירות עבור כל יום כך וכך וגם לא איכפת לו שיעשה בשבת דוקא או שלא יעשה בשבת רק שהא"י עושה מאליו בשבת אפ"ה אסור וס"ל לאאזמו"ר הגאון נ"ע הטעם משום דה"ל כעוסק בשליחות הישראל. ובקו"א דסי' רמ"ג סק"א הביא דברי התו"ש הנ"ל דגבי מרחץ וחילק בין דין שלו לדין של התו"ש יעו"ש. משום דהתם קבל עליו כל המלאכות הצריכות כו'. והנה בנ"ד אף אם נאמר דלא הוה כנדון של התו"ש אלא כהנדון של אאזמו"ר נ"ע סי' רמ"ג סעיף ד'.אעפ"כ נ' לחלק ביניהם ולהקל והוא משום דהתם בסי' רמ"ג ס"ד מיירי ששכרו סתם ולא שהתחייב הא"י לעבוד כך ימים קצובים. משא"כ בנ"ד מיירי לימים שנתקשר השר שיעבודו לו כ"כ ימים כנ"ל. וטעמא רבא איכא לחלק בינייהו והוא ע"פ מ"ש רבינו בקו"א סי' רס"ג דמ"ג ע"ב סק"ח וז"ל דהנה ב' מיני איסורים יש בעושה מלאכה ע"י אחר. א' משום שהאחר עושה בשבילו וזה אסור בנכרי אפילו בלא אמירה אליו שצריך למחות בידו כדאיתא (בד' קכ"א) אדעתא דישראל מי שרי ואין הטעם משום גזירה שמא יאמרו לו כו' אלא הטעם משום דכשעושה בשביל ישראל נעשה שלוחו כו' אבל כשעושה בשביל עצמו אין בה משום שלוחו כמותו אלא שהאמירה אסורה וזהו איסור ב' עכ"ל. והנה כל היכא שהנכרי מקבל שכר עבור מלאכתו אדעתי' דנפשיה קעביד כמבואר בגמ' פכ"כ (דקכ"א ע"א) ולפ"ז הי' קשה לכאורה דהא בשכיר יום כיון שמקבל שכר אדעתי' דנפשי' קעביד ומסתלק האיסור הראשון ולא נשאר רק משום אמירה לעובד כוכבים שזהו איסור ב'. וא"כ בשכרו לימים סתם ואינו מקפיד עליו איזה יום יעשה והאינו יהודי עושה מעצמו ביום השבת כיון שאין הישראל אומר לו בפי' לעשות בשבת למה יהי' אסור. וצ"ל משום כיון שמדינא בעה"ב יכול לחזור בו בסוף כל יום מאחר שלא שכרו לימים קצובים אלא לימים סתם שכל יום שיעשה יתן לו עבורו סך זה עד"מ ומספר הימים שיעשה תלוי ברצון שניהם. א"כ כיון שבתחלת יום השבת הי' בעה"ב יכול לחזור בו שלא יעשה עוד ולא נקרא אפילו חזרה באמת אלא בהעברה ור"ל שיכול לומר לו איני שוכרך עוד עתה כי אין נצרך לי לעשות ומדלא אמר כן א"כ הוי כמצווה עתה לעשות ויש בו משום אמירה לנכרי עכ"פ הגם שעושה אדעתי' דנפשי'. וה"ט לא שייך בשוכר הנכרי לימים קצובים במספר שאין בעה"ב יכול לחזור מדינא קודם כלות הזמן כמ"ש בח"מ סי' של"ג. וא"כ בשבת לא הוי פסיקה חדשה וכיון שאינו אומר לו עתה לעשות בשבת מהכ"ת יהי' אסור:

קיצור. דעת התו"ש גבי מרחץ אם הישראל קוצב להא"י שכר על כל יום ויום שיסיק. ואינו מקפיד באיזה יום יסיק. אף שהישראל יקבל כל הריוח שרי מדינא היכא דליכא משום מראית עין. ואאזמו"ר הגאון נ"ע בסי' רמ"ג ס"ד נ' שחולק עליו. וראייתו מהירושלמי שהביאו התוספות ספ"ק דעכומ"ז (דכ"א סע"ב). ומחלק בין דין זה לדין שבש"ע סי' רמ"ז ס"ג הנובע מדברי הר"ן ספ"ק דשבת. אעפ"כ לדבריו ג"כ אפשר לחלק בין שוכרו לימים סתם ולא התנו כמה וכמה ימים. אזי כשהאינו יהודי עושה בשבת אסור. אבל אם קצבו ביניהם כמה ימים הם השכירות כגון שלשים יום מתוך משך ששים יום עד"מ והאינו יהודי עושה מעצמו בשבת י"ל דשרי:

גוהנה גם אם נאמר דגם בשכיר יום כששכרו לימים אע"פ שמקבל שכר יש בו משום איסור שליחות ג"כ מלבד איסור אמירה לנכרי כדמוכח מלשון אאזמו"ר נ"ע במה"ב לסי' רמ"ג בתחלתו גבי ושאני שכיר יום דכיון שכל יום מתחשב לבדו כו' ונעשה כשלוחו ממש כו' וכיון שיום השבת משתלם להא"י בפ"ע אין לך מחזי כשלוחו גדול מזה כו' עכ"ל דע"ז סע"ב ודע"ח ע"א בדפוס קאפוסט. וכ"כ בפנים סי' רמ"ג ס"ד כעוסק בשליחות הישראל כו' וכן עיקר. ולק"מ מהא דאמרינן בשבת (דף קכ"א) דכשמקבל שכר אדעתיה דנפשיה עביד משום דה"ט דלא סגי אלא בעושה ממילא. ולא כשאומרים לו לעשות. והטעם משום דבאמת יש להבין מ"ש רבינו ז"ל בקו"א דסי' רס"ג סק"ח שהבאתי למעלה שב' מיני איסורים יש בעושה מלאכה ע"י אחר. והא' מהם הוא כשהאחר עושה בשבילו וזה אסור בא"י אפילו בלא אמירה אליו כו' משום דכשעושה בשביל ישראל נעשה שלוחו כו' האיך יהיה נעשה שלוחו בלי ציוויו ודעתו הרי מבואר בש"ס בדוכתי טובא דאפי' באומר ומגלה דעתו שיעשה הדבר אם אינו מייחד לומר בפי' שיעשה לא נקרא שלוחו כמו גבי מודר הנאה בש"ס ר"פ המדיר (דף ע' ע"ב) ופרנס לאו שליחותיה עביד א"ר הונא באומר כל הזן אינו מפסיד. וכי אמר הכי לאו שליחותיה קא עביד כו' ע"ש. הרי אף בישראל לישראל שיש בו שליחות מדאורייתא לא חשוב שלוחו כה"ג. ובפ"ד דנדרים (דל"ו ע"ב) גבי כל הרוצה לתרום יבוא ויתרום כו' לא חשוב שלוחו ממש. אלא שהר"ן שם כתב דהא דלגבי תרומה מהני היינו משום דלגבי תרומה בגילוי דעת בלחוד דניחא ליה סגי. ולגבי מודר הנאה לא חשוב מהני כיון דלא משוי אידך שליח בהדיא כו' דלאו שליחות גמור הוא כו' עכ"ל נראה מדבריו דלענין תרומה חשוב זה שלוחו. אבל בפי' הרא"ש שם כ' כל הרוצה לתרום יבוא ויתרום. דדעת איכא שליחות ליכא. וכן בתוספות בגיטין פרק התקבל (דף סו ע"א) בד"ה כל השומע קולי יש ב' סברות הא' דכל הרוצה לתרום חשוב שליחות ממש רק לגבי מודר הנאה שרי וכדפי' רש"י בנדרים שם. או סברא דאינו חשוב שליחות. מ"מ בנד"ז גבי ישראל לא"י דשליחות רק מדרבנן יש להקל כמו במודר הנאה (גם חילוק בין נד"ז לדין דרבינו גבי מרחץ דהתם הישראל נהנה ומרויח ע"כ מחזי יותר כשלוחו משא"כ הכא דאין מרויח גם בלא"ה יש דעה בירושלמי דאף שכירי יום מותר הביאו הסמ"ג א"כ יש להקל בכה"ג) ועוד דהא כתב הר"ן שם דאם אמר כל התורם אינו מפסיד לא חשוב שליחות כלל. וכ"ש כשהא"י עושה מאליו. ואמנם באמת מבואר בש"ס ג"כ כמ"ש אאזמו"ר נ"ע. והיינו מ"ש במשנה ס"פ כל כתבי (דף קכ"ב ע"א) ואם בשביל ישראל אסור. מיהו בתוס' שם ד"ה ואם משמע דהאיסור משום שמא אמר להא"י לעשות בשבילו. וכ"כ אאזמו"ר הגאון ז"ל סי' רע"ו ססעי' א'. וכן מהמשנה פ"ב דמכשירין מ"ה ואם רוב ישראל כו' שהובאה בגמרא שם. מיהו בפי' המשניות להרמב"ם במסכת מכשירין שם משנה ו' פי' שאנו חוששין שמא ישראל עוררו כו' משמע לולי זה אין בו שליחות. וכ"מ בהרמב"ם פ"ו מהל' שבת דין ב'. ובבכורות פרק חמישי במשנה הלך וצרם באזני בכורות אחרים ואסרו זה הכלל כל שהוא לדעתו אסור ופי' הרע"ב כיון שהא"י עשה כן כדי לעשות נחת רוח לישראל נעשה כאילו אמר לו ישראל שיעשהו ואסור עכ"ל. משמע דחשוב כאילו הוא שלוחו. מיהו לפמ"ש הרא"ש בנדרים (דל"ו ע"ב) דדעת איכא שליחות ליכא כמש"ל י"ל דגם כאן מה שאמרו לדעתו אסור. היינו דדעת איכא ושליחות ליכא. וכ"מ בהג"א במסכת ב"מ פרק הפועלים על ההיא דאיתא שם (דף צ' סע"א) הלין תורא דגנבי ארמאי ומסרסי יתהון כו' ובהג"ה שבהרא"ש שם סי' ו'. הג"ה בשם הא"ז מיהו נראה בעיני היכא דידעינן בבירור דעביד הא"י מדעתיה אע"פ דלהנאת ישראל מכירו מתכוון מ"מ כיון דישראל לא אמר לו כלל לא קנסינן ליה למכור כלל והכא דאסור דחיישינן להערמה דמאחר שהא"י מכירו וגנבו וסרסו והחזירו רגלים לדבר שהבעלים אמר להן עכ"ל. ועיין בטואה"ע ססי' ה' ובב"י שם. וע"ש בבית מאיר ססי' הנ"ל שהאריך בדין שליחות והביא מהתשו' פנ"י חי"ד סי' ג':

קיצור. היכא שהא"י עושה בשביל ישראל דאסור אפ"ל שאין האיסור משום דכה"ג חשוב שלוחו. די"ל דכה"ג לא חשוב שלוחו דלא עדיף מהא דכל הרוצה לתרום שאין זה שליחות וכ"מ בהג"א בב"מ ס"פ הפועלים. אלא טעם האיסור דחיישינן שמא יאמר להא"י לעשות בשבילו כמ"ש התוספות ס"פ ט"ז:

דאך אפשר לומר דהכל לפי ענין הדבר שהא"י עושה שבדבר שהוא זכות גמור למי שעושה בשבילו. אזי כיון דקי"ל זכין לאדם שלא בפניו ושלא מדעתו א"כ נעשה שלוחו ממש גם שלא מדעתו. וזהו ענין המשנה דס"פ כ"כ שאם בשביל ישראל אסור. לפי ששם הוא זכות גמור כדלקמן. והנה הר"ן ר"פ האיש מקדש בד"ה גרסינן בגמרא אמר רב מניין ששלוחו של אדם כמותו. כתב ואיכא דבעי למילף משמעתין דזכייה לאו מטעם שליחות הוא כו' וליתא מדאמרינן פרק איזהו נשך כו' דכל מי שאין לו שליחות אין לו זכייה כו' וקטן משום דאתי לכלל שליחות תקינו ליה רבנן זכייה כו'. לפ"ז נ' דכיון דא"י לא אתי לכלל שליחות א"כ אף שיש לו שליחות מד"ס לחומרא י"ל היינו שליחות ממש ולא זכייה. וכ"כ הרא"ש ספ"ק דגיטין סי' י"ז בשם ר"י לענין מעמד שלשתן שאם הנפקד א"י ואמר לו כו' שהרי אפי' זיכה לו ע"י זכייה גמורה לא קנה כו'. ואף לד' בעה"ת שער כ"ח ח"ב דין א' דקנה. אינו משום דיש לו זכייה אלא משום שהמקבל איהו דאפסיד אנפשיה שנתרצה לסלק עצמו כו'. ועיין מזה בטוש"ע ח"מ סי' קכ"ו סעי"ט מיהו זה אינו ראיה דהתם הפי' שאין לו זכייה מדאורייתא. וכ"כ הק"נ שם ס"ק פ"ג וז"ל משא"כ בעכומ"ז לא מצינו לו קנין זכייה מדאורייתא כו'. והנה כדברי הר"ן בקדושין דמ"ב כ"ה דברי הרשב"א בחידושיו שם ד"ה מהא דאמרינן וז"ל וראיתי לרבותינו בעלי התוספות שאמרו משום רש"י דזכייה מדין שליחות הוא כו'. וכ"כ התוס' בגיטין פרק האומר (דס"ד סע"ב) ד"ה שאני. וא"ת והא זכייה היא מטעם שליחות ואין שליחות לקטן כו' וי"ל כו' אבל בזכייה כו'. ולפ"ז י"ל שקטן יש לו זכייה מדאורייתא משום דאתי לכלל שליחות. כי כח הזכייה אף בקטן הוי כמו שליחות בגדול. וכן התוס' והרא"ש בנדרים פ"ד (דל"ו ריש ע"ב) ביארו דזכייה מטעם שליחות הוא. וז"ל הרא"ש כיון דזכות הוא לו. שהוא פוטר כריו בתבואתו לא צריך דעת דאנן סהדי דניחא ליה וה"ל כאילו עשאו שלוחו עכ"ל. אלא דלפ"ז י"ל בקטן כיון דלא יכול לעשות שליח א"כ מה דאנן סהדי דניחא ליה לא עדיף מדאורייתא מאילו עשאו שליח ואין לו זכייה מדאורייתא כ"א מדרבנן. וכמ"ש התוספות בפ"ט דב"ב (דקנ"ו סע"ב) בד"ה זכין לגדול ואין זכין לקטן. וא"ת ולמה אין זכין לקטן הלא זכין לאדם שלא בפניו. וי"ל כיון דזכייה מטעם שליחות מאן דמצי משוי שליח יש לו זכייה. ומאן דלא מצי משוי שליח אין לו זכייה עכ"ל:

אך התוספות פ"ק דכתובות (די"א ע"א) סד"ה מטבילין אותו. כתבו וז"ל ולפי ספרים דגרסינן בב"מ (דע"א ב') זכייה מיהא אית ליה. ולא גרס מדרבנן ניחא דמצי למימר דאית ליה זכייה מן התורה כו'. ואע"ג דזכייה הויא מטעם שליחות ואין לו שליחות מן התורה ה"מ בדבר שיש בו קצת חובה כגון להפריש תרומתו דשמא היה רוצה לפוטרה בחטה אחת. או שמא היה רוצה להעדיף. אבל הכא שזכות גמור הוא לו יש לו שליחות עכ"ל. ור"ל דלא שייך לומר דבעינן דעתו רק בדבר שיש בו צד חוב אבל בדבר שזכות גמור הוא דלא בעינן דעתו א"כ אף שהקטן אין לו דעת סגי. כיון דאתי לכלל דעת כו'. ומ"מ אין הקטן זוכה לאחרים כיון שאין לו דעת וכאן אין שייך לומר דזכות הוא לו. דהא הזכות הוא לאחרים ולא לו. וכן בהרמב"ם פ"ד מה' זכייה דין ו' שכתב הואיל ואינו ראוי לשליחות משמע דס"ל דזכייה הוא מדין שליחות ואעפ"כ ס"ל דזכין לקטן מדאורייתא. ועיין בהרמב"ם פי"ג מהא"ב דין י"ג. וא"כ י"ל לגבי אינו יהודי לענין מלאכת שבת דאמרינן דיש לו שליחות לחומרא. א"כ גם כשעושה מעצמו דבר דישראל ניחא ליה וזכות גמור הוא לו. חשוב כמו שלוחו. דהא בדבר שהוא זכות גמור אמרינן שזכין אף לקטן שאין לו דעת והוא ג"כ מדין שליחות וכ"ש לגדול שלא מדעתו. א"כ כיון דזכייה כזו חשוב שליחות ממש. לכן גם לענין מלאכת שבת חשוב כה"ג כשליחות. וזהו ענין ואם בשביל ישראל אסור דפי' רבינו ז"ל בק"א דסי' רס"ג דכשעושה בשביל ישראל נעשה שלוחו. והיינו משום דזכות גמור הוא לו. ואף לפי' הר"ן והרשב"א דזכין לקטן רק מדרבנן היינו כיון שאין לו דעת. אבל לגדול הרי זכין מדאורייתא. והכא אע"ג דהא"י אינו יכול לזכות לישראל מדאורייתא מ"מ הא שליחות שלו הוא ג"כ רק מדרבנן א"כ כמ"כ הזכייה שלו בשביל ישראל מאחר דזכייה מדין שליחות הוא. ואפילו לדברי האומרים דזכייה אינו מדין שליחות כמ"ש בחידושי מהרי"ט ר"פ האיש מקדש שם דיש לקטן זכייה מן התורה ולא מדין שליחות וכ"כ בחידושי הריטב"א פ"ק דכתובות די"א ע"א תנינא זכין לאדם שלא בפניו וההיא אפי' בקטן ואפי' מדאורייתא דזכין ולא מדין שליחות שאין שליחות לקטן כו' עכ"ל. מ"מ י"ל דמחזי כשלוחו עכ"פ. כיון דזכייה מהני במקום דצריך שליחות. דהנה בחידושי הרשב"א בקדושין רפ"ב שם הביא ראיה דזכייה מדין שליחות הוא מהא דנדרים פרק אין בין המודר (דל"ה ב') התורם משלו על של חבירו צריך דעת כו'. או דלמא א"צ דעת בעלים משום דזכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו. וכדפסקו הרמב"ם וטוי"ד סי' של"א ועי' ב"ח שם. ובתרומה שליחות כתיבא בה ואי לאו דחשוב כשלוחו לא היה יכול לתרום כו'. וא"כ להאומרים דזכייה אינו מדין שליחות. צריך לומר כמ"ש בחה"ר עצמו בנדרים דל"ו ע"ב שם ד"ה הא דאיבעיא להו. וי"ל דתורם משלו על של חבירו שאני דלא בעינן שלוחו לדעתו אלא בתורם משל בעל הכרי על בעל הכרי. אבל בתורם משלו על בעל הכרי כיון שאינו של בעל הכרי לא בעינן שליחותו ממש ואין הדבר תלוי אלא אי זכות הוא לו כו' עכ"ל. וא"כ גם לסברא זו כיון דזכייה מהני במקום שליחות. דאי לאו זכות הוא לו הי' בעינן שליחות ממש. משום דבתרומה שליחות כתיבא. והכא כיון דמזכה לו משלו א"צ שליחות. נשמע דזכייה מהני תחת ענין השליחות. ולכן לענין איסור מלאכת א"י בשבת. היכא דזכות הוא לו. י"ל דמחזי כשלוחו. והא שבדליקה התירו לומר כל המכבה אינו מפסיד אע"ג דודאי זכות הוא לו. י"ל שם התירו ולא חשו למחזי כשלוחו. ועוד דה"ל משאצ"ל:

קיצור. י"ל בדבר שהוא זכות גמור חשוב שלוחו אף שלא מדעתו. הר"ן ס"ל זכייה היא מטעם שליחות. וקטן אפ"ל דמה שזכין לו אינו מדאורייתא. והתוס' ס"ל דזכין לקטן מדאורייתא. לכן גם בא"י היכא דאמרינן שיש לו שליחות לחומרא כמ"כ י"ל יש לו זכייה לזכות להישראל לחומרא. הגם שיש לחלק ולומר דבשליחות ממש אמרו לחוש לשליחות לחומרא אבל זכייה דהיא רק מטעם שליחות י"ל לא החמירו. מ"מ יש לחוש לחומרא. וי"א דזכייה אינו מטעם שליחות וקטן זכין לו מדאורייתא אף שאין לו שליחות. ומ"מ כיון זכייה מהני במקום שצריך שליחות ע"כ יש לחוש גם בזכייה דאינו יהודי לחומרא:

האך היינו דוקא שהא"י עושה דבר שהוא זכות גמור למי שעושה בשבילו והיינו כשעושה בחנם שלא ע"מ לקבל שכר אבל אם עושה ע"מ לקבל שכר אינו זכות גמור כ"כ ודמי למקח וממכר וכידוע דשכירות ליומי' ממכר הוא ובמקח ובממכר כיון דבעי שליחות ודאי דאין קונין לאדם שלא מדעתו ואפי' שותק כל שאינו ממנה אותו בפירוש לשליח (עי' ח"מ סי' קצ"ה ס"ג) וא"כ לא מיחזי כשלוחו כלל אא"כ מצווה לו בפי' שיעשה כן שאז הוא שלוחו אפי' כשמקבל שכר. ובהא"ש מ"ש רז"ל בקו"א סי' רס"ג שגם כשעושה מעצמו יש בו משום שליחות דהיינו כשעושה בחנם. משא"כ כשעושה בשכר הרי בהדיא אמרו בגמרא אדעתי' דנפשי' קעביד ולא נעשה שלוחו בזה לפי שאינו זכות גמור ולא שייך לומר ע"ז זכין לאדם שלא מדעתו אא"כ אומר לו בפי' לעשות כגון בשכיר יום שאזי הוא שלוחו בודאי אפילו מקבל שכר וכמ"ש רבינו ז"ל במה"ב לסי' רמ"ג כמש"ל ובדליקה אע"ג שעושה ע"מ לקבל שכר ודאי מ"מ זכות הוא לו ע"כ צ"ל בדליקה התירו ולא חשו למיחזי כשלוחו כנ"ל. והנה גם עפ"ז א"ש לחלק בין שכיר לימים סתם לשכיר לימים קצובים במספר כיון דבשכיר שעושה בשביל שכרו אין שייך כ"כ שיהי' חשוב שלוחו שלא מדעתו משום דניחא ליה אא"כ אומר לו לעשות בשבת כנ"ל או דהוה כאילו אומר לו. וא"כ יש לחלק דבשכיר לימים סתם כיון שבסוף כל יום מסתיים הפסיקה וכשמתחיל לעשות ביום שאח"כ הוא כפסיקה חדשה מאחר שבעה"ב הי' יכול לומר לו שלא יעשה לפי שלא שכרו למספר ימים רק לפי מה שיצטרך. ומאחר שאינו אומר לו מאומה וזה עושה על סמך הפסיקה שפסק עמו שבכל יום שיעשה יתן לו סך כזה עד"מ וא"כ הרי היה כאן אמירה כללי' וגילוי דעת על עשיית המלאכות ובכל יום שעושה הוא שלוחו אעפ"י שמקבל שכר כנ"ל ואעפ"י שאינו אומר לו בפירוש בכל יום לך ועשה מ"מ גם בשתיקה לבד סגי להיות שלוחו ולא אמרו שבשתיקה לבד לא מהני כשמקבל שכר אלא כשלא הי' תחלה שום אמירה כלל והוי שלא מדעתו לגמרי. משא"כ כאן שמתחלה שכרו בפי' לימים. ועתה יודע שהא"י עושה על סמך פסיקה הראשונה ואינו מונע אותו הרי עושה בשליחותו וכשהא"י עושה בשבת י"ל שנעשה שלוחו לשבת זה שהרי במה שאינו מונעו עתה מלעשות הוא גומר הפסיקה הראשונה שפסק עמו שיתן לו כך עבור כל יום שיעשה. וכיון שגמר זה נעשה בשבת ממש הוי כשלוחו לעשות בשבת. וזהו דין הירושלמי פ"ק דשבת אבל בשכירי יום אסור כנ"ל ס"ב. משא"כ בששכרו לימים במספר כגון לעשרה ימים עד"מ ואמר לו איזה יום שירצה יעשה ולא אמר לו בפירוש לעשות בשבת. א"כ כשהא"י בא ועושה בשבת הרי לא נעשה שלוחו על מלאכת שבת דוקא דהא אמר לו שיעשה באיזה יום שיעשה ולא בשבת דוקא. ומה שאינו מונעו מלעשות בשבת לא שייך לומר שעתה גומר הפסיקה ראשונה ומצווהו לעשות בשבת מאחר שכבר שכרו לימים קצובים וגם אין בעה"ב יכול לחזור בו מדינא כמ"ש בח"מ סי' של"ג (אא"כ יתן להם שכרם משלם או כפועל בטל עכ"פ ואף כשהפועלים ימצאו אצל מי להשתכר י"ל דלחזור לא חייבוהו חז"ל. משא"כ כששוכרו לימים שא"צ חזרה כלל כי שתיקתו הוא כפוסק מחדש) א"כ לא בשבת נגמר שליחותו לעשות מה שעושה בשבת כי כבר היה מחויב לעשות והוא בוחר מרצונו לבד לעשות בשבת ולא שהישראל גורם בשתיקותו שיתחיל עתה לעשות יום חדש וכיון שאין נעשה שלוחו לשיעשה בשבת דוקא אעפ"י שמתחלה נעשה שלוחו שיעשה כל הימים הקצובים בשבילו. מ"מ אינו אסור כיון שאין שלוחו לעשות בשבת דוקא. תדע דאל"כ קבלן נמי ליתסר שהרי צווהו לעשות דבר פ' והוא עושה על פיו בשבת והוי שלוחו ואעפ"י שמקבל שכר. וע"כ צ"ל דהטעם כיון שאין מצווהו לעשות בשבת דוקא לית לן בה לפי ששליחותו הוא מד"ס ולא אמרו אלא כשאומר לו בפירוש לעשות בשבת. משא"כ כשעושה מדעת עצמו בשבת לית לן בה וה"נ דכוותי' שהרי צווהו לעשות רק עשרה ימים באיזו יום שירצה והוא מעצמו עושה בשבת ואינו שולחו כלל לעשות בשבת וה"ל כדין אגרת דסי' רמ"ז ס"ג:

קיצור. מיהו כשעושה הא"י ע"ד לקבל שכר דה"ל כמו מקח וממכר י"ל דאינו שייך זכות לומר שנעשה שלוחו שלא מדעתו ובדליקה אע"ג כה"ג ג"כ י"ל זכות הוא מ"מ בדליקה התירו כיון שאינו אומר לו שיכבה. ועפ"ז א"כ בשכיר יש לחלק מה שאסרו בירושלמי שכיר יום אף ששוכרו בפעם א' לימים הרבה י"ל זהו כשלא שכרו לימים קצובים לכן בכל יום ה"ל שלוחו מחדש כיון דניחא ליה ואינו מונעו אבל בשכרו לעשרה ימים עד"מ והוא מעצמו בוחר לעשות בשבת אינו חשוב שלוחו כלל בשבת. וכמו בקבלן:

וואין לומר דשאני קבולת משום דאומן קונה בשבח כלי והמלאכה קנויה לו ממש עד שמשלם לו הבעה"ב שאז קונה אותה ממנה וא"כ כשעושה בשבת עושה לנפשו. הא ליתא דהא אנן קי"ל כמ"ד אין אומן קונה בשבח כלי כמ"ש בח"מ סי' ש"ו ס"ב. ואפילו לפמ"ש הש"ך שם דהוי ס' דדינא וכדאיתא באה"ע סי' כ"ח סט"ו. מ"מ הא ודאי דגם מ"ד אין אומן קונה בשבח כלי לא יחלוק עמ"ש ב"ה במשנה פ"ק דשבת (די"ז) דמתירים לתת עורות לעבדן עם השמש כו' בקבולת. וכ"ש מדין שילוח אגרת דהא בשליחא דאגרתא לכ"ע לא אמרינן שקונה בשבח כלי כדגרסינן בגמ' פ"ט דב"ק (דצ"ט ע"א) ומותר לשולחו בקצץ לכ"ע. וע"כ צ"ל דעיקר הטעם בקבלנות הוא משום שכבר פסק עמו על כל המלאכה פיסוק א' ואינו מצווהו לעשות עתה וגם לא נתחייב לעשות בשבת דוקא ולפיכך גם שעושה בשבת ובשליחותו מ"מ אינו שלוחו לשיעשה בשבת דוקא וה"נ כששוכרו להרבה ימים כגון עשרה עד"מ הרי ג"כ כבר פסק עמו על כל הימים פיסוק א' ולא התחייב שיעשה בשבת. וא"כ כשעושה בשבת הנה מה שעושה בזמן זה דוקא זהו אדעתי' דנפשי' ושרי ואין לומר דשאני קבולת דכדידי' דמיא כדאיתא ר"פ שני דמ"ק (די"א ע"ב) כי אומר אני דפי' כדידי' דמי היינו שאין המשכיר מצווהו לעשות ביום זה דוקא כבשכיר יום וגם כבר התחייב לגומרה ושני טעמים אלו הם שייכים נמי בנ"ד שאינו מצווהו לשיעשה בשבת דוקא וגם כבר התחייב לעשות מספר ימים הנ"ל. רק שנשאר חילוק א' בין קבולת לנ"ד דבקבלנות אם הפועל הקבלן חוזר בו ידו על התחתונה ושמין לו מה שעתיד לעשות. משא"כ בשכיר יום אפילו לימים במספר יכול לחזור בו מתי שירצה ואין ידו על התחתונה דהא פועל חוזר בו אפי' בחצי היום וכדפסק רב בפ"ו דב"מ (דע"ז ע"ב) וכ"ה בח"מ סי' של"ג ועי' רש"י שם משום דבקבלנות שקבל לגמור המלאכה עושה לנפשו ולא נק' עבד לעבדים (ועי' ש"ע של רבינו ז"ל הל' שכירות סעי' כ"א וצ"ע). וא"כ בקבולת הוא כדידי' יותר מבנ"ד יש לומר לכאורה דדוקא בקבלנות שרי מה"ט ולא בנ"ד. אך באמת יש לדחות דלאו מה"ט אתינן עלה להיתר דקבלנות. תדע דהא בסי' רמ"ז ס"ג בשכרו לימים דבר קצוב לכל יום מותר לשולחו באגרת ואפי' לפמ"ש רבינו ז"ל בקו"א סי' רמ"ג סק"א. דהתם ה"ט משום דכה"ג מיקרי קבלן משום דהתם קבל עליו כל המלאכה שבודאי לא יחזיר בו באמצע הדרך וכ"כ בש"ע שלו סי' רמ"ז ס"ז וז"ל ואף ששכרו לימים אינו דומה לשכיר יום הואיל וקבל עליו כל מלאכת הולכת האיגרת ה"ז דומה לקבלן עכ"ל. וא"כ י"ל דדוקא התם שרי ולא בשכרו לימים במספר. מ"מ ממ"ש דומה לקבלן דומה דוקא ולא קבלן גמור וכן בקו"א שם כ' שבודאי לא יחזור בו כו' נ"ל דס"ל דאינו קבלן גמור לענין שאם חוזר בו יהי' ידו על התחתונה. והטעם משום דקבלן גמור היינו שאין עבודתו תלוי' בימים כלל וכמ"ש במרדכי פ' האומנין רסי' שמ"ו ב' ר' יואל וז"ל שאינו קורא קבלנות אלא אדם המקבל קמה לקצור הן לזמן מרובה הן לזמן מועט לכשיגמור יתן לו כל שכרו עכ"ל וכ"מ בהגמי"י פ"ט מה' שכירות אות ה' וז"ל אם שכרוהו ללמוד כל הספר או חציו ולא קבעו לו זמן ויכול להתבטל כשירצה אז ודאי חשוב כקבלן עכ"ל. אלמא דשכרוהו ללמוד כל הספר לחוד לא מהני להיות קבלן אא"כ אינו תלוי בזמן ג"כ דהיינו שבין שיגמור לזמן מרובה ובין שיגמור לזמן מועט יתן לו כל שכרו בשוה אז נק' קבלן והיינו כמ"ש המרדכי ומשמע דכל ששכרו מתרבה לפי הימים אינו נק' קבלן. מיהו ראי' זו יש לדחות דהגמי"י לא אתא אלא לאפוקי אם קבעו לו זמן מיוחד לומר שימים אלו דוקא ילמוד כגון ימות הקיץ או ימות החורף דוקא כנהוג במדינות אלו שאין המלמד יכול לבטלם וללמוד אח"כ תחתיהם משום דהביטול הוי פסידא דלא הדר בכה"ג הוא דנק' פועל ולא קבלן. משא"כ אם יש לו רשות ללמוד באיזו יום שירצה אעפ"י ששכרו לפי חשבון הימים י"ל דנק' קבלן מאחר שקבל עליו לגמור ללמוד הספר או חציו וכדין הולכת האגרת שבסי' רמ"ז ס"ג הנ"ל:

קיצור. שאין לומר דטעמא דקבלנות הוא משום דאומן קונה בשבח כלי. דהא גם מ"ד אין אומן קונה בשבח כלי מתיר בשבת בקבלנות. ואם משום בקבלנות כשהקבלן חוזר בו ידו על התחתונה משא"כ בשכיר יום. י"ל זה אין נפקותא דהא הכא גבי שבת נק' קבלן לענין אגרת אף ששכרו לפי הימים ובכה"ג י"ל דאין ידו על התחתונה:

זאבל מ"מ יש עוד ראיה מפרש"י בקדושין (דמ"ח ע"ב) ד"ה והכא באומן קונה כו' כלומר הכא בשלא התנה להיות שכיר ימים אלא קבלן שקבל עליו לגמור המלאכה בכך וכך עכ"ל. משמע דקבלן לא הוי אלא בשקבל עליו לגמור המלאכה בכך וכך דהיינו בסכום ידוע שלא ישונה משא"כ בשכיר ימים ששכרו לפי הימים אע"פ שקבל עליו לגמור המלאכה לא הוי קבלן ובאמת שהוכרח לפרש כן דהא ברייתא מיירי באמרה לו עשה לי שירים ונזמים וטבעת ומשמע שקיבל עליו לגמור אותם ואפ"ה אם הוא בשכירות דהיינו בשכיר יום לא נק' קבלן אא"כ קבל עליו בסכום ידוע דהיינו אומן וכן יש להוכיח עוד ביותר מהא דאמרינן בגמ' בפ"ט דב"ק (דצ"ט ע"א) לא צריכא דאגרי' לביטשי ביטשא ביטשא במעתא דהיינו שכירות. ופירש"י דכיון שהתנה עמו סכום הדריכות כל דריכה במעה שכיר יום הוא ולא קבלן עכ"ל. ואף שהתוס' שם תמהו ע"ז דמ"מ קבלן הוא [ולא] שכיר יום. נ' דלק"מ על פירש"י דלשיטתי' אזיל בקדושין דס"ל דכל שאין שכרו בסכום ידוע בכך וכך דוקא לא נק' קבלן אלא שכיר. וא"כ כ"ש היכא ששכרו לפי הימים שאינו נק' קבלן. ואף לפ"ד התוס' שם דס"ל דאגרי' לביטשי נק' קבלן. מ"מ י"ל דשאני הכא שאינו תלוי בימים אבל כל היכא ששכרו תלוי בימים י"ל דמודו דנק' שכיר יום אע"פ שקבל עליו לגמור המלאכה. והכי משמע קצת ממ"ש סד"ה דאגרי' לביטשי וא"ת ואמאי לא תירץ דבשכיר יום עסקינן. ובברייתא משמע דמיירי בשקבל עליו לגמור המלאכה דתניא הנותן טליתו לאומן וגמרו כו'. ואעפ"כ אם שכרו תלוי בימים ניחא להו להתוס' דהוי שכיר ולא קבלן. מיהו זה אינו דהא התוספות כ' וי"ל משום דקתני וגמר והודיעו ובשכיר יום מאי הודעה איכא עכ"ל. ואי איתא הרי שפיר שייך וגמר והודיעו דהא קבל עליו לגמור המלאכה כולה רק ששכרו לשלם לפי הימים. א"ו התוספות מפרשים שכירי יום כפשוטו שלא קבל עליו לגמור המלאכה. אבל רש"י לא ס"ל כן אפי' באגרי לפי הביטשא וכ"ש בששכרו לפי הימים דגרע מאגרי לביטשי דלפרש"י פ"ט דב"מ חשוב ג"כ קבלן והיינו משום שי"ל דמה שאין סכום שכירותו ידוע אינו מעלה ומוריד לשלא יהי' נק' קבלן דמ"מ קבל עליו לגמור המלאכה אבל בעי' שלא יהי' שכרו לפי הימים שזהו דומה לעבד ולשכיר שמשכיר א"ע למספר ימים ושנים וכן מבואר להדיא (במע"מ) [בפלפולא חריפתא] שם ס"ק מ"ג בענין עשה לי נזמים כו' כלומר ובהתנה עליו להיות שכיר ימים דלא שייך שיקנה בשבח כלי דשכר פעולתו לימים הוא ודאומן קונה לא שייך אלא באומן קבלן שקבל עליו לגמור המלאכה בכך וכך כו' וכפרש"י בקדושין (מ"ח) עכ"ל. ובודאי דמיירי בקבל עליו לגמור המלאכה וזהו ובהתנה עליו להיות כו'. ועוד דאל"כ אלא בשכיר יום גמור לל"ל מרש"י. הא מוכח בגמ' ב"מ (קי"ב א') דאינו קונה דמש"ה הבעי' רק בקבלנות אי עובר משום דקונה ואילו בשכיר יום כתיב בקרא דעובר כו' ומפורש במשנה. ופירושו מוכרח בדברי הרא"ש. דאל"כ יהי' קשה קושיית היש"ש פ"ט דב"ק ססי' כ"א דאפי' אם פליגי בישנה לשכירות ורבנן סברי ישנה לשכירות כו'. מ"מ נדייק דממ"נ ס"ל לרבנן דאין אומן קונה כו' וא"כ הלכה כרבנן. ועי' ט"ז בא"ע סי' כ"ח שם שכ' שקושיית היש"ש על הרא"ש אין ליישב ולא ראה דברי (המע"מ) [הפלפולא חריפתא] שלדבריו אין כאן קושיא כלל די"ל דמיירי שקבל עליו לגמור המלאכה. אבל שכרו משתלם לפי הימים ואין לו דין אומן שיהי' קונה בשבח כלי ועי' ש"ך סי' ש"ו ס"ב שהקשה על המע"מ דא"כ הדרא לדוכתי' הוכחת הרי"ף מדקאמר רבא דכ"ע אין אומן קונה ולא קאמר דכ"ע אומן קונה ושא"ה דמיירי בשכיר יום ש"מ דס"ל דהלכתא הכי. ויש ליישב שבאמת דוחק הוא להעמיד הברייתא בשכיר יום דהא עשה לי נזמים כו' קתני שקבל עליו לגומרם וצ"ל דמיירי בקבל עליו לגומרם ושכרו לפי הימים דבכה"ג נמי הוי שכיר יום כמ"ש המע"מ. וכיון דדוחק להעמיד הברייתא בכה"ג מש"ה י"ל דאין ראי' ממה שלא העמיד רבא ברייתא בכה"ג. ומ"מ לענין דינא מסיק הרא"ש שי"ל דאומן קונה והברייתא מיירי בכה"ג. ועכ"פ מבואר דלדינא ס"ל להרא"ש דשכרו לימים אע"פ שקבל לגמור המלאכה נק' שכיר יום ולא קבלן וכמ"ש המע"מ ע"ש:

קיצור. מפרש"י קדושין (מ"ח א') כששכרו לפי הימים אף שקבל עליו לגמור כל המלאכה אין לו דין קבלן. וכ"מ לפירושו פ"ט דב"ק (דצ"ט א') וכ"ד המע"מ. ובזה מסולק קושיית היש"ש פ"ט דב"ק ססי' כ"א על הרא"ש:

חמיהו דעת מהרש"א בפ"ב דקדושין דמ"ח ב' דבשקבל עליו לגמור כל המלאכה אעפ"י ששכרו לימים נק' קבלן שהרי מהרש"א כ' שם שא"א להעמיד ברייתא הנ"ל בשכיר יום דקתני עשה לי שירים ונזמים משמע בקבלן ולא בשכיר יום. והמשמעות הזה הוא משום דקתני עשה ר"ל שקבל עליו לגמור המלאכה. ואי איתא כמש"ל לדעת המע"מ דכל ששכרו לימים אע"פ שקבל עליו לגמור המלאכה נק' שכיר יום לא משמע מידי א"ו דס"ל דשכיר יום אינו אלא כשלא קבל עליו לגמור המלאכה וזה א"א להעמיד בברייתא משום דקתני עשה כו'. מיהו יש לדחות כי י"ל דגם בקבל עליו לגמור המלאכה ושכרו לימים דוחק להמהרש"א לפרש כן הברייתא וצ"ע דהא מפרש"י שהבאתי למעלה כלומר הכא בשלא התנה להיות שכיר יום כו' משמע דעד הכא הוה ס"ד דמיירי בשכיר יום ועק"נ שם ס"ק ל"א יישב ג"כ פי' המע"מ וגם לדבריו משמע שלדינא עכ"פ כמש"ל לפ"ד המע"מ שבששכרו לימים אינו נק' קבלן אע"פ שקבל עליו לגמור המלאכה. ויש עוד להביא ראיה לדין זה ממ"ש בתה"ד סי' שכ"ט וז"ל ונראה דנ"ד קבלנות הוא ואע"ג דבימי הבציר קצבתו ידוע ואינו משועבד רק זמן הזה מ"מ הואיל ואינו קוצב לו שכר לפי הימים או השבועות או החדשים דאיקלעי המלאכה חשוב קבלנות כמו קמה לקצור דימי הקציר נמי ידועים הם עכ"ל. ומיירי בקבל עליו לגמור המלאכה לתקן עשרה חביות יין ואעפ"כ טעמא משום דאינו קוצב לו שכר לפי הימים מש"ה נק' קבלן אבל אם הי' קצבתו לפי הימים משמע דלא הי' לו דין קבלן. ואין לדחוק לומר דשא"ה משום שימי הבציר ידועים ובכה"ג דוקא הוא דאילו שכרו לפי הימים לא נק' קבלן כיון שמחויב לעשות ימים אלו דוקא וא"א לו לשנות מיום ליום וגם שכרו לפי הימים. אבל בעלמא היכא שבידו לשנות ולדחות מיום ליום נק' קבלן אע"פ ששכרו לפי הימים כל שקבל עליו לגמור המלאכה. הא בורכא דהא גם בימי הבציר הרי הם נמשכים כמה ימים רבים. וא"כ מלאכת עשרה חביות יין יוכל לדחות ולשנות מיום ליום אחר ואעפ"כ אם שכרו לפי הימים לא נק' קבלן. ובלא"ה אין זו סברא לחלק דס"ס קיבל עליו לגמור המלאכה ועכצ"ל דה"ט לא סגי בששכרו לפי הימים כו'. העולה מזה שדעת המרדכי בפ' האומנין (ואפשר גם דעת הגמי"י פ"ט מהל' שכירות) ורש"י בקדושין (דמ"ח ב') ובב"ק (דצ"ט ע"א) והרא"ש והמע"מ והק"נ והתה"ד סי' שכ"ט דכששכרו לפי הימים אע"פ שקבל עליו לגמור המלאכה אינו נק' קבלן אלא שכיר וא"כ כשחוזר בו אין ידו על התחתונה. וגם הסברא נוטה לזה מבחוץ דידו על התחתונה היינו ששמין לו מה שעתיד לעשות ופוחתים ממה שעשה והיינו בשקצב בסכום ידוע וידוע כמה מבקשים כעת. משא"כ בששכרו לימים מי יודע כמה ימים יתמשך שיפחתו כזה מימים שעשה ואע"פ שאין זה ראיה מ"מ כבר נת' כמה ראיות מדברי הפוסקים לזה. וכיון שכן הא דקי"ל בסי' רמ"ז ס"ג דבשכרו לימים דבר קצוב לכל יום אלא שאין מקפיד עמו מתי ילך דינו כקבלן עי' א"ר שם ורבינו ז"ל דלא כמי"ט אפי' לפמ"ש רז"ל משום דקיבל עליו לגמור המלאכה הא אעפ"כ אין לו דין קבלן גמור מעיקר הדין שאם חוזר בו אין ידו על התחתונה וכדין פועל ושכיר יום. וא"כ צ"ל דלאו מה"ט אתינן עלה אלא משום טעמי' הנ"ל שנת"ל דדמי בהו לקבלנות ולא לשכיר יום משום שכבר פסקו עמו הבעה"ב על כל הימים פסיקה א' ואין מקפיד עמו מתי ילך ולא התחייב שיעשה בשבת וה"ט ישנם נמי בשכיר לימים רבים במספר דבר קצוב לכל יום ואינו מקפיד עמו מתי יעשה וכנ"ל. וכבר נת' היטב ההפרש בין זה דשרי ובין שכרו לימים סתם בלי מספר אע"פ שקצב עמו עבור כל יום שיעשה דבר קצוב והנשכר הולך ועושה ממילא בשבת שאסור וצריך למחות בידו כמ"ש רבינו ז"ל בסי' רמ"ג ס"ד משום דהתם בעה"ב יכול לחזור בו שלא יעשה בשבת (וגם אפילו ל' חזרה לא שייך כמש"ל) והוי כמצווה לעשות בשבת מאחר שאינו מוחה. משא"כ בשכרו לימים במספר וכנ"ל:

קיצור. ומהרש"א לא ס"ל כן. ובתה"ד סי' שכ"ט משמע כמ"ש דאין לו דין קבלן. וכיון שאעפ"כ מבואר בסי' רמ"ז ס"ג דלענין שבת חשיב קצץ וקבלן. א"כ הה"נ בנד"ז ועי' עוד מש"ל ס"ג: