סימן לא

אסימן לא

על השאלה מהרב ר"ח דק' זלט"פ במי שיש לו בית רחיים בתוך חצירו שהוא תוך עיבורה של עיר. א"י שום היתר לעשות מלאכה בשבת ויו"ט. וגם היתר מכירה הכל לא"י אינו שייך כאן. כמ"ש מע"ל בעצמו שא"א למכור כלל. שמביאין ומוליכין סחורה בכל יום. והגם במחזיקי הפאצט יש נוהגים להקל ע"י מכירת הסוסים והשחת לא"י. י"ל שם יותר אפשר למכור מכאן. וגם שם היהודי המחזיק הפאצט מוכרח שיתנו מהפאצט שלו סוסי' לא"י הנוסעי' בשבת ויו"ט דאל"כ יענישו אותו. ע"כ אין לחוש כ"כ למראית העין. דחשש שיענישו אותו גרע מהפסד בכיסו. אבל בנד"ז אין שייך עונש ולא הפסד מכיסו. והמראית עין גדול מאד גם המכירה קשה מאד בנד"ז. והיא הערמה גדולה:

והנה בתשו' הריב"ש סי' קנ"א הובאה ב"י ססי' רמ"ה ע"ד שני אנשים ששכרו חנות אחד ושמו בה רחיים לטחון חטים ונשתתפו עם א"י אחד. כ' וז"ל והצד השני שאמרת שהיה לא"י חלק בבהמות ופרע שליש דמיהן בזה נראה שאם התנו מתחלה בשעה שנשתתפו לומר להא"י טול אתה לעצמך יום השבת ואנחנו יום אחר כנגדו שהוא מותר כו' שי"ל שכיון שהתנו בזה מתחלה בשעת לקיחת הבהמות הרי הוא כאילו הבהמות קנויות להא"י ביום השבת ואין לישראל חלק בהן וביום החול כנגדו הבהמות לישראלים ואין להא"י חלק בהן עכ"ל. וסברתו זו שכיון שהתנו כו' ה"ל כאילו כו' זהו כעין מ"ש הטור א"ח סי' תרנ"ח וז"ל ומה שנוהגין במקום שאין אתרוג מצוי כו' פרשב"ם כו' הוי כאילו פירשו כו' אבל דעת רב שרירא שם אינו כן וע"ש בב"י שכתב בשם הה"מ כדעת רשב"ם דאמרינן יש ברירה כמו בנדרים ס"פ השותפין שנדרו הנאה זה מזה ואין זה ראיה לפמ"ש הרשב"א שם דהטעם כיון האיסור רק משום ויתור אסור במודר הנאה וזהו רק מדרבנן משא"כ באתרוג. וא"ת הכא התנו בפירוש שיהי' יום השבת להא"י. מ"מ על האחריות לא התנו וי"ל הפירוש שביום השבת תהי' הבהמה שאולה להא"י ולא שמקנה לו גוף הבהמה בשבת. עכ"פ נראה מדברי הריב"ש דבכה"ג שיש להא"י שותפות בהרחיים והבהמות לא חש לאיסור מראית העין. וע' מזה בש"ע סי' רמ"ו סעיף ה'.ובש"ע אאזמו"ר ז"ל שם סעיף י"ג.והיינו לפי שהוא מדמה זה לדין ישראל וא"י שקבלו שדה בשותפות ס"פ לפני אידיהן (דכ"ב ע"א) דמשמע בגמ' שם דדומה לדין להשכיר שדהו לא"י דשרי משום דאמרי' אריסותי' קא עביד וה"נ אף שהם שני אריסים אמרינן אריסותי' קא עביד וס"ל להריב"ש דה"ה ברחיים הדין כן וכ"כ התוספות שם סד"ה לא יאמר לו ישראל בשם התוספתא דמרחץ הרי הוא כשדה לענין זה. וס"ל להריב"ש דה"ה כשהם שותפין. ולכן ליכא איסור מראית העין. כיון שידוע שהם שותפין והשותף הא"י לטובת עצמו הוא עושה כמו באריסות ועיין ב"י ססי' רמ"ג בד"ה כתבו התוספות. ועיין בדברי אאזמו"ר הגאון ז"ל סי' רמ"ו ססעי' י"א ובק"א שם סק"ז שכתב דמ"ש רמ"א בהג"ה סי' רמ"ו ססעי' ה' רק שיפרסם שעשה דרך היתר קאי ג"כ אף בדין שותפות הישראל (אם) [עם] א"י. דהיינו דינו של הריב"ש צריך ג"כ שיפרסם ההיתר. ומיהו מ"ש ולא דמי לדין דרסי' רמ"ה קשה דהא התם ג"כ שותפות וי"ל דשותפות מה שקבלו שדה באריסות עדיף מדין שותפות דהרחיים שבהריב"ש וכמ"ש הריב"ש עצמו דלא דמי לגמרי דהתם אין הישראל מצווה על שביתת שדהו כו'. משא"כ הכא שמצווה על שביתת בהמתו כו' ע"ש:

קיצור. הריב"ש התיר ברחיים שישראל וא"י הם שותפין והתנו מתחלה. שיוכל הא"י לטחון בשבת. וגם ליכא איסור מראית העין כיון שידוע עסק השותפות. ומ"מ צריך לפרסם ההיתר שהוא מה שהתנה עמו מתחלה שיהי' יום השבת שלו:

בוכ"ז כשהם באמת שותפים ישראל וא"י. אבל בנד"ז שהטחינה הוא של ישראל לבדו ובחצירו ממש והסוסים שלו. וגם מביאים התבואה בשבת מחצירו לבית הטחינה וכן מוליכים הקמח הסולת מבית הטחינה למקומות אחרים על הסוסים הנ"ל. והפועלים שכירי חודש ושכירי יום כו'. יש בזה הרבה איסורים. האחד מ"ש הב"י ססי' רמ"ד ד"ה כתב סמ"ג. דמשמע מהמכילתא שאיסור כשהא"י עושה מלאכה בציווי הישראל הוא דאורייתא. ובשו"ת פנים מאירות ח"א סי' ל"ח חיזק סברא זו. מיהו אאזמו"ר הגאון ז"ל סי' רמ"ג ססעי' א' כ' דהוי מדרבנן וכ"ד כל הפוסקים. וכן משמע בהדיא בגמ' פ"ק דגיטין (דף ח' ע"ב). מ"מ משמע בהדיא בגמרא פ"ק דסוכה (דט"ז ע"ב) שהדרבנן של איסורי שבת חמור גם מהדאורייתא של מ"ע יעו"ש. וביותר בדבר שהוא בפרהסיא חמור טובא טפי. וע' בגמ' פ"ק דחולין (דף ה' סע"א) חוץ מן כו'. ועיין בהרא"ש בעירובין פרק הדר סי' י"ג מובן ומבואר דפרהסיא דחילול שבת אף באיסור דרבנן חמור טובא. הב' משום שמביאים תבואה לבית הטחינה בשבת מבית התבואה שבחצר הישראל. א"כ ה"ל כהא דמ"ק (די"ב) סיועא הוה מסייעא בתיבנא בהדייהו כהובא ב"י ססי' רמ"ד. וע' בש"ע אאזמו"ר סי' רמ"ד ס"ך דאף בדין ישראל ששכר מלח דההיתר משום דהא"י הם קבלנים עכ"ז כ' ובלבד שלא יביאו עצים מרשות הישראל בשבת. וע"ש בק"א סק"י איסור זה מפורש ברפ"ב דמ"ק כו'. ובודאי דדין זה אינו דומה כלל לדין ישראל ששכר מלח דהתם הא"י הם כקבלנים משא"כ הכא. וגם שם נחלק בתשו' פמ"א וע"ש בק"א סק"ט שאף שחולק על הפמ"א מ"מ צ"ל להא"י שאינם מוכרחים לעשות בשבילו. וכ"ז בקבלנות. משא"כ בנד"ז שהם שכירים. הג' דשם ג"כ לא התיר משום מראית העין רק כשיש הפסד מכיסו מה שצריך לשלם להשר ולא מניעת הריוח. ובנד"ז שהוא שלו ואינו שוכרו מהשר לא שייך היתר זה. אף אם יפסיד מכיסו אם לא יעשה בשבת דמי מכריחו לעשות עסק זה. וכ"ז אם מדינא הי' היתר כמו בקבלנות. אבל כאן שמדינא אין שום היתר. א"כ הפרסום והמראית עין מגדיל האיסור. הד' המלאכה שעושים בהסוסים והשוורים של ישראל דהוא איסור מדאורייתא משום שביתת בהמה:

קיצור. הגם דקי"ל דא"י העושה מלאכה לישראל איסורו מד"ס מ"מ יש בו צד חומר ביותר וכ"ש אם הוא בפרהסיא. ב' דוגמת סיוע הוה מסייע בתיבנא אף בקבלנות אסור. כש"כ בשכירים. המלאכה שעושים בהסוסים איסור דאורייתא:

גוהנה בענין התקנה למכור הבית הטחינה או להשכירם לאינו יהודי על כל השנה או חצי שנה ויהי' שבת ויו"ט בהבלעה ביניהם לא הוכשרה בעיני הגביר ואביו הרב שי' יען התבואה והעצים של הגביר הם והיותר קשה השוורים והסוסים שהם של הגביר ואיך לא ישבותו עכ"ל. הנה י"ל בהפך דהשוורים והסוסים יכולים למכור שהרי יכולים לקצוב עליהם מקח והאינו יהודי יקנה אותם במקח ההוא ע"י אוף גאב כסף והמותר יזקוף עליו במלוה. ויעמיד ע"ק ע"ז כמבואר בנוסח מכירת חמץ של אאזמו"ר ז"ל. וגם יעשה משיכה. אך גוף מכירת התבואה והעצים זהו דבר הקשה מאד. כי א"א לקצוב כלל סכום התבואה וסכום העצים. והגם שאפשר למכור עד למדידה. רק לקצוב המקח מכל מדה כך וכך. זהו בתבואה המוכנת אבל כאן ניכר מאד שזהו הערמה גמורה. ואין זו מכירה אמיתית כלל. ולא דמי למכירת חמץ שמוכרים ג"כ עד למדידה דהתם אפשר למדוד תומ"י אחר הפסח או קודה"פ. אבל בנדון זה. שבכל יום מוליכים ומביאים תבואה מהמגורה אל הרחיים. ואח"כ הקמח והסולת מן הרחיים אל מקום האסיף. וכן העצים. קשה מאד לידע המדה. ואף אם האינו יהודי יאמין הכל להגביר. והנה בנדון מכירה שהיא דרך הערמה החמיר מאד הבכור שור בפסחים פרק כל שעה (וכמדומה שהגביר ואביו הם ממשפחתו של הבכ"ש. כך שמעתי) שאסר למכור בהמות קודה"פ לאינו יהודי כדי שעי"ז יאכילם הא"י חמץ בפסח. וטעמו משום שמכירה זו הערמה שהאינו יהודי עני ואין דרכו לקנות כו'. ולא מהני הערמה כ"א בדרבנן ולא בדאורייתא. וא"כ לדבריו כ"ש בנד"ז שאין להקל כי התם החשש הוא איסור הנאה דחמץ בפסח שנהנה במה שבהמתו אוכלת. והכא שביתת בהמה בשבת והפרהסיא שבדרבנן דשבת חמור יותר כמש"ל. ואף שהמקור חיים ה' פסח סי' תמ"ח סס"ק י"א חלק על הבכ"ש וחילק בין הערמה להערמה. ומ"מ אשתמיטתיה הר"ש במסכת מעשר שני פ"ד מ"ד דהביא הירושלמי למה מערימין עליו מפני שכתוב בו ברכה. ומיהו משנה שלימה שנינו רפ"ה דתמורה כיצד מערימין על הבכור וע"ש בתוי"ט בשם הרמב"ם תחבולות ההיתר נק' ערמה ושאינו להיתר תקרא מרמה עכ"ל. הרי הערמה שמותרת אף בדאורייתא. אלא משום דהתם ע"פ דין גמור הוא. מ"מ גם להמקו"ח י"ל להחמיר בהערמה דנד"ז כי לא צידד להקל רק בהערמה דמכירת חמץ שהמכירה אמיתית היא בקנין גמור דמהני ע"פ הד"ת ונקנה להא"י לגמרי רק שההערמה הוא רק שהוא עתיד לחזור לו כו' בזה הקיל וכ"ד אאזמו"ר הגאון ז"ל דחמץ הנמכר אינו בכלל הביטול שמבטלים החמץ ודלא כסברת הבכ"ש במחכ"ת. אבל מ"מ כ' שלכן צ"ל המכירה כד"ת והיינו ע"י ע"ק וע"י כתיבת קאנטראקט יעו"ש. וגם המקו"ח החמיר למעשה בדינו דהבכ"ש. ולכן המכירה שבנד"ז שהדבר הנמכר יש מהן שעדיין אינן בעין כלל וכנ"ל י"ל שיודה המקו"ח להבכ"ש דאין לסמוך על מכירה זו שהיא הערמה יותר הרבה ממכירת הבהמות שיאכלו עי"ז חמץ בפסח כנ"ל. וראיה דאיתא בגמרא פ"ז דב"מ (דף צ' ע"ב) הערמה אתעביד בהו אערימו עלייהו ויזדבנון הרי אף שהערמה היא רק באיסור אמירה לאינו יהודי ובאיסור לאו קנסו אפילו דיעבד. וכדי שלא יקשה מהא דמעשר שני. ומהא דמערימין על הבכור. ע"כ צריך לחלק בין מה שהוא הערמה להיכא שהקנייה והמכירה כד"ת כנ"ל. ועיין באה"ע סי' ה' סעיף י"ד בב"ש ס"ק י"ז הא דמחמירי' בהערמה הנ"ל משום דניכר האיסור. וכ"ש הכא דהוא מפורסם לרבים עשיית המלאכה בשבת. ע"כ לא מצאתי היתר בזה לעשות הטחינה בשבת אף ע"י מכירה לאינו יהודי. כ"א הטוב והישר שישבתו בשבת. ולא יעשה המלאכה. ומאן דיזיף שבתא פרע שבת. והן אמת שהפנים מאירות ח"א ססי' ל"ח כתב וז"ל וא"כ אין היתר אלא שימכור לא"י קודם שבת כל החתיכות הגדולות של ברזל כך וכך והא"י יעשה לנפשו החתיכות הקטנות בשבת ובדידיה קטרח כו' וכן בהתוך זכוכית בהו"ט ימכור קודם שבת כל מה שיש לו בהו"ט כו' עכ"ל ע"ש. אך שם כ' ואין כאן משום מראית עין דהורמנא בעלמא מכר לו מה שיש לו רשות מן השר. והכא אין שייך כן. כי דוקא שם שהעפר ברזל הוא של השר. משא"כ הכא שהבית הטחינה הוא של היהודי. איכא ודאי מראית עין. וגם שם המכירה יוכל להיות אמיתית יותר מבנד"ז כמכירת חמץ בפסח. כי הכל מה שהוא בעין מוכר לו. משא"כ הכא מוכרח להיות בהמכירה גם דבר שאינו בבית הטחינה עכשיו כ"א מביאים לשם בשבת ממקומות אחרים. גם מוליכים משם למקומות אחרים ואיך יוליכו מה שנמכר לאחר: