סימן כז

אסימן כז

אודות יין צמוקים שעושין אותו ע"י שמערבין בו קצת דבש דבורים ושאר סממנים. וטעמו טעם יין אם מברכין עליו בפה"ג:

הנה גבי יין מזוג כ' אאזמו"ר הגאון ז"ל בסי' ר"ד ס"ט יין שמזגו במים אפילו המים הם הרוב מברך עליו בפה"ג אם הוא יין חזק שראוי לשתיה ע"י מזיגה גדולה כזו ודרך בני אדם לשתותו במקום יין ע"י מזיגה זו שאל"כ בטלה דעתו אצל כל אדם. ואם היין הוא אחד מששה במים שיש במים ו"פ כמותו אין מברכין עליו בפה"ג בכל ענין שאע"פ שיש בו טעם יין אינו חשוב כלום בששה חלקים מים עכ"ל. והוא מתשובת מהרי"ל סי' קמ"ב. שהביא המג"א סי' ר"ד ס"ק ט"ז. (מ"ש המ"א שם וז"ל והאגור כ' בשמו קצת לשון אחרת ואינו מדוקדק עכ"ל ועיין בב"י ד"ה כ' האגור שהשיב מהר"י מולין לכאורה זהו ממש כמ"ש המ"א בשם מהרי"ל). ולכאורה ששה שבגמ' פ"ו דב"ב (דף צו ע"ב) ופלגא בשיתא פלגי מיא ולא כלום הוא לאו דוקא אלא שיהי' יותר משלשה חלקים מים. דהא לרבנן שם אין מברך עליו בפה"ג אא"כ רמא תלתא ואתא ארבעה. אבל אי אתא פחות מארבעה כמו שלשה ושלשה רבעים ודאי ג"כ אין מברך בפה"ג כמבואר מלשון הש"ס. וכן מבואר בפירוש בהרמב"ם פ"ח מהל' ברכות דין ט' שמרים שנתן עליהם שלשה והוציא מהן ארבע מברך עליהם בפה"ג שזה יין מזוג הוא. הוציא פחות מארבעה אע"פ שיש בהן טעם יין מברך עליהן שהכל תחלה עכ"ל. הרי בהדיא כל שהוציא פחות מארבעה שיהי' יותר מעט מתלת מיא על חד יין. אינו מברך בפה"ג. וכן כתב הב"י בא"ח סי' ר"ד וז"ל וכיון דלא קי"ל כאחרים לא מברכין בפה"ג אלא היכא דרמא תלתא ואתא ד' דוקא אבל אם אתא בציר מהכי לא עכ"ל. ובשם הרר"י ספ"ו דברכות כ' שבמקום שאין היינות חזקים אפילו רמא תלתא ואתא ד' לא דיינינן ליה דין חמרא. ונ' דמדמה ליה ליין השרוני. וכ"פ בש"ע סי' ר"ד ס"ה. וא"כ ממנ"פ אם ס"ל למהרי"ל. דאין לחלק בין יין מזוג ובין דין שמרי יין שבפ"ו דב"ב הנ"ל א"כ כל שמזוג יותר מארבעה לאו כלום הוא וכדעת הרא"ה בבד"ה דק"מ וסברא ראשונה שבחידושי הרמב"ן שהביא המ"ה שם. ואם ס"ל כסברא האחרונה לומר דיין שאני ושמרי יין גריעי וכמ"ש הב"י סי' ר"ד שם בשם רי"ו נ"י ח"א. וה"ה פכ"ט מהל"ש. א"כ גם חד בשיתא אין ראיה דלאו כלום הוא כמו פחות משיתא. וכן משמע ממ"ש הרשב"א בתה"א בית חמישי ש"ג דק"מ ע"א ומעשים בכל יום בנדרכים ברגל דרמו תלתא ולא אתי אפילו תרי ואפ"ה טעמינן ביה טעם חמרא מעליא כו'. וכ"מ בתה"ק שם וז"ל כמה יהא במזיגתו ויקרא יין. יש מי שאומר בשאין בו יתר משלשה חלקים מים. אבל יתר מכאן אין זה יין ואע"פ שטעמו טעם יין אין טעם ביין אלא חמוץ בעלמא. ויש מי שאומר כל שטעמו טעם יין יש בו משום יי"נ ולא ירדו לשיעורין אלו אלא במתמד משמרים לבד. ויש מגדולי החכמים שהתירו אפילו יין של עובדי כוכבים לתוך ששה חלקים מים נטל"פ הוא בתוך המים המרובים כ"כ וכמשי"ת לקמן בשער דיני התערובות עכ"ל. והיינו שם בית חמישי שער ה'. נמצא מבואר דלסברא היש מי שאומר השני לא ירדו לשיעורין אלו כו' רק כל שטעמו טעם יין חשוב יין לענין יי"נ וכמ"כ לענין בפה"ג לדעת הרמב"ן. ואם נאמר דמהרי"ל ס"ל כדעת יש מגדולי החכמים שהביא הרשב"א. הוה א"ש. אך מלשונו לא משמע כן שהרי כ' מ"מ לענין יין במים הוכיח ר"י ספ"ק דחולין דחד בשיתא בטל ולא חשיב טעמא ולע"ד לענין ברכה נילף מיניה עכ"ל. ודברי ר"י ספ"ק דחולין היינו מ"ש התוספות שם (דכ"ה ע"ב) ד"ה המתמד וא"ת כו' וי"ל דיין במים אפילו בפחות מששים אפילו רמא תלתא ואתא תלתא ופלגא לא חשוב טעם גמור לרבנן כבשאר איסורין דהכא לא הוי אלא קיוהא בעלמא עכ"ל. וענין רמא תלתא ואתא תלתא ופלגא נקרא בגמרא פ"ו דב"ב (צ"ו ב') חד בשיתא. וא"כ כיון שמקור הדין משם הרי הוכחנו דלאו דוקא חד בשיתא כ"א רק חד ביותר מארבעה הדין כן כנ"ל. והרי ר"י אינו מחלק בין יין מזוג לשמרי יין כמ"ש וי"ל דיין במים כו' וכ"כ האגודה שם ספ"ק דחולין וז"ל רמא תלתא ואתא תלתא ופלגא. וא"ת בשאר איסורין בעינן ששים. וי"ל יין במים בטל בקל עכ"ל. מבואר דיין בטל ולא דוקא יין הבא משמרי יין. וא"כ אינו דוקא בששה. כ"א גם ביותר מעל חד תלת מיא. כפי הסוגיא דב"ב (דף צ"ו ע"ב). וצ"ל דמ"מ מקור הדברים מהסוגיא דבפרק בתרא דעכומ"ז (דע"ג ב') שני כוסות אחד של חולין ואחד של תרומה שמזגן ועירבן זה בזה (ופרש"י ומזגן במים לפי כח היין ויש במים שבשניהם כדי לבטל את התרומה ברוב) רואין את ההיתר כאילו אינו (רואין של חולין כאילו אינו והמים רבים על התרומה) והשאר מים רבים עליו ומבטלין אותו. וכ' הרשב"א בתה"א בית חמישי שער חמישי דקמ"ט סע"ב ודק"נ ע"א שני פירושים בזה האחד דמיירי בכוסות שאינן שוין אלא בכוס של חולין תשע עשר לוגין יין ומזוגין בכדי מזיגת בחמשים ושבע לוגין מים וכשערב נמצא יין של תרומה בטל בששים חלקים מים כשאר האיסורים הבטלים בששים כו' אבל ר"י בעל התוספות פירשה בכוסות שוין ומזוגין על חד תלתא מיא דה"ל יין של תרומה בטל בששה חלקים מים דאע"ג דשאר איסורים אינם בטלים בפחות מששים שאני יין שנפסד ונפגם טעמו בששה חלקים מים ונטל"פ מותר כו'. והבד"ה השיג על פי' זה מהסוגיא דב"ב (דף צ"ז א') גבי שמרים של תרומה כו' והמה"ב כ' לדחות. וא"כ צירף בתשובת מהרי"ל שטת ר"י הנ"ל שלכן אף למ"ד דיש לחלק בין שמרי יין לשאר יין מזוג עכ"ז חד בשיתא ודאי לאו כלום הוא. אלא דא"כ הרי בתה"א כ' דלהראב"ד שם כל שנפל יין במים יותר מכדי מזיגת בני אדם קרוב להתירו בשתיה וא"כ חד בחמשה ג"כ בטל. אלא מדברי הרמב"ן בחידושיו שם נראה שאינו מסכים כלל לפי' הנ"ל. היוצא מזה דלפ"ד תשובת מהרי"ל והש"ע חד בשיתא בטל לכל הפירושים ואפילו בשתססו המים בצמוקים דהא בכה"ג מיירי ספ"ק דחולין שם. ואם הוא פחות מששה פעמים מים אזי תולה אם שתו ליה אינשי במקום יין ע"י מזיגה זו כו'. אך לפ"ד כמה פוסקים ומכללם הרא"ה בבד"ה בית ה' ש"ג וש"ה. כל שהמים הם יותר מעל חד תלת אין לו דין יין. וגם הרר"י ספ"ו דברכות החמיר בזה. והיינו אף שהמים תססו עם הצמוקים. לכן צריך לשער שיהי' המים לא יותר מששה נגד מיץ הצמוקים. ואם אפשר ראוי להחמיר שלא יהיו יותר מעל חד תלת נגד מיץ הצמוקים. ועיין באלי' רבא סי' ר"ד סק"י החמיר טובא ביין מזוג שלא לברך עליו בפה"ג בשום ענין משום שיינות שלנו רפויים וגבי יין צמוקים בסי' תס"ב הקיל וסמך על תשובת המבי"ט דע"י תסיסה נשתנו המים והיו ליין. וקשה ע"ז מהא דהתמד שג"כ תוסס כיין צמוקים כנ"ל ואעפ"כ נק' יין מזוג:

קיצור. מ"ש בתשובת מהרי"ל גבי יין מזוג ו"פ. צ"ע דבגמ' משמע דכמ"כ יותר משלשה. וכ"כ הרמב"ם פ"ח מה' ברכות דין ט'. והרר"י החמיר יותר ביינות שלנו. ואם ס"ל דיין מזוג עדיף מתמד דשמרי יין. א"כ מנ"ל דבששה כו'. וכ"מ בתה"א בית ה' ש"ג. וצ"ל עיקר הראיה מהא דשני כוסות שמזגן בפ"ב דעכומ"ז (ע"ג ב') לפמ"ש הרשב"א והר"ן בשם ר"י. ומ"מ לפ"ד כמה פוסקים אין להקל רק במזוג על חד תלת. והרי הרר"י מחמיר יותר. וא"כ גם גבי יין צמוקים י"ל כן. ואם מפני שתוסס. יש להשיב ע"ז מהא דהתמד משהחמיץ דאעפ"כ דינו כיין מזוג:

בוכ"ז בסתם יין צמוקים אבל במדינתנו שמערבין בו דבש דבורים ועוד איזו סממנים. יש מקום עיון אפילו להמקילים ביותר מעל חד תלת מיא בפחות מששה מכיון ששותים אותו במקום יין. דהכא יש להסתפק שמא הטעם שבו אינו מן הצמוקים לבד כ"א מהדבש:

גוהנה הטור סי' ער"ב כ' וז"ל ועל יין מבושל רבו הדעות הרב ר' שמעיה כתב בשם רבינו שלמה שמברכין עליו שהכל וכ"כ הרי"צ בן גיאת יין שנתבשל אפילו מעט וכן אם נתן לתוכו מעט דבש מברכין עליו שהכל וכ"כ רב האי כו' ואינו נראה לבעל העיטור דלא גרע מקונדיטין דאיתא בירושלמי שיוצאין בו בפסח ידי ד' כוסות וכ"כ ר"ת ור"י כו' ועי' תוספות פ"ו דב"ב (צ"ז סע"א) ד"ה אילימא מענין יין מבושל ולא נזכר שם יין שיש בו דבש. ובתשובת הרשב"א ססי' כ"ד כ' וז"ל ובהדיא אמרו בירושלמי שיוצאין ביין מבושל בפסח בארבע כוסות דאלמא אומר עליו קדוש היום ואומר עליו בפה"ג כו' ואפילו יין שערבו בו דבש ותבלין מקדשין עליו דגרסינן בירושלמי בשבת פרק המצניע לענין ארבע כוסות מהו לצאת בקונדיטון מן מה דתני בר קפרא קונדיטון כיין הדא אמרה יוצאין בקונדיטון כו' וקונדיטון היינו יין דבש ופלפלין וכדאמרינן בהגדה נמשלו דברי תורה לקונדיטון. מה קונדיטון יש בו יין ודבש ופלפלין אף ד"ת כך עכ"ל. וכ"כ במכונות להרמב"ן סי' ק"צ. וא"כ בקונדיטון אומר עליו בפה"ג כמ"ש גבי מבושל דאלמא כו' ואומר עליו בפה"ג. ואע"ג דאין בו משום יי"נ כמבואר ביו"ד סי' קכ"ג וז"ל הטור וכן ביינומלין אין בו משום יי"נ כו' יינומלין יין דבש ופלפלין ומפרש בגמרא שליש דבש שליש יין שליש פלפלין עכ"ל ובב"י שם בשם תה"א דיינומלין היינו קונדיטון. והוא בתה"א בית חמישי ש"ג דק"מ ע"א. ובמ"ה שם דקמ"א ע"ב האריך בזה דלענין גילוי דוקא בעינן שליש דבש שליש פלפלין אבל לענין יי"נ א"צ כ"כ דבש ופלפלין אלא כל שנשתנה ריחו וטעמו ושמו שאין קורין אותו יין סתם אלא יינומלין עכת"ד. ומשמע לכאורה דלענין ברכה אע"ג שיש בו שליש דבש ושליש פלפלין מברך עליו בפה"ג. דהא הירושלמי אומר דיוצאין בקונדיטון בד' כוסות. והיינו שאומר עליו בפה"ג וקונדיטון יש שבו שליש דבש כו' כנ"ל. ובגמרא שלנו פ"כ דשבת (דף ק"מ) עושין אנומלין בשבת. אנומלין יין דבש ופלפלין וע' בש"ע סי' שכ"א סעי"ז. וכ"כ הרא"ש בפי' המשנה פי"א דתרומה סק"ג על יינומלין ונקרא קונדיטון עכ"ל. וכ"כ הריב"ש בתשו' סי' ק"פ ושי"א דלענין להתירו משום יי"נ צריך שיהי' בו שליש דבש ושליש פלפלין. והרמב"ן ז"ל התיר בשליש פלפלין לבד כו' והרשב"א ז"ל התיר בדבש לבד כו' הרבה עד שנשתנה טעמו עכ"ל. וע' מזה בתה"ק בית ה' ש"ג. וכ' הב"י סי' ער"ב בשם רי"ו שאפילו יהיה בו כ"כ דבש ופלפלין עד שמשתנה מקדשין עליו עכ"ל ומשמע דכמ"כ אומר עליו בפה"ג. וע' בהה"מ פכ"כ מהל' שבת דין י"ד גבי מבושל שכתב ויש מהן מי שכ' שאין מברכין עליו אלא שהכל משמע קצת דזה הדעה מוסיף על הדעה שאין מקדשין עליו. ולמ"ד דמקדש עליו כש"כ שמברך עליו בפה"ג. וכ"מ בתשובת הרשב"א שהביא התשב"ץ ח"א סי' פ"ו וז"ל דלעולם מברכין עליו בפה"ג שהרי עלויו בו ואפשר דאפילו לענין קדוש עכ"ל הרי היכא דמקדשין עליו כש"כ שמברך עליו בפה"ג וכ"מ עוד ממ"ש הב"י רסי' ר"ב כתב הרשב"א דיין תוסס כו' והוא בתשו' סי' קס"ה. הן אמת ראיית הרשב"א בתשובת ססי' כ"ד הנ"ל דמבושל מברך עליו בפה"ג משום דעלוייה עייליה. לפירושו בהירושלמי דתרומות זהו נגד פי' הר"ש ס"פ שני דתרומות שלפירושו בהירושלמי יין שאינו מבושל יפה לשתייה יותר מן המבושל יעו"ש:

קיצור. הטור סי' ער"ב הביא י"א דיין שנתנו בו מעט דבש אינו מברך עליו בפה"ג אלא שהנ"ב. ושנחלקו ע"ז וראיה מירושלמי בענין קונדיטון. וגבי קונדיטון משמע אפילו רק שליש יין ושליש דבש ושליש פלפלין הדין כן. וכן ביין מבושל הסכימו דמברך עליו בפה"ג. ומ"מ הר"ש לא פי' הירושלמי כמ"ש הרשב"א:

דולכאורה יש לספק אם היין רק שליש איך יברכו עליו בפה"ג. הא שנינו כל שהוא עיקר ועמו טפלה מברך על העיקר ופוטר את הטפלה. וכ' המ"א רסי' רי"ב וכל שהוא הרוב הוא העיקר כמ"ש בסי' ר"ח ס"ז וכל שיש בו מחמשת המינין אזלינן בתרייהו כמש"ש ס"ב עכ"ל. והיינו דמחמשת המינין אפילו הרוב הוא ממין אחר לא אזלינן בתר רובא כ"א עושין עיקר מהמין אשר מחמשת המינין כמ"ש בט"ז סי' ר"ח ס"ב סק"ג שהוא מפני חשיבותן והוא מהש"ס פרק כ"מ (דל"ו סע"ב). וכמ"ש בב"י שם בשם הרא"ש וכ"כ בש"ג פרק הנ"ל. וא"כ יין כיון שאינו מחמשת המינין שהם רק מין דגן ותבואה ה' מינים חטים ושעורים וכוסמין וש"ש ושיפון. כ"א הוא משבעת המינין. דלא כמו שיובן לכאורה מלשון הטור רסי' ר"ח. וא"כ אין לדמותו לחמשת המינין דבהו בלבד אמרי רב ושמואל כל שיש בו כו'. [וא"כ] יש להלך בתר רוב ומיעוט. ואם היין רק מיעוט אין לברך עליו בפה"ג. ועיין בש"ע סי' ר"ד סעיף י"ב ובמ"א שם ס"ק כ"ה. וכדבריו מבואר בשו"ת ח"צ סי' קכ"ט באריכות דדינו של הרמב"ם פ"ג מה"ב דין ה' והש"ע סי' ר"ד סעי"ב זהו דוקא בחמשת המינין שזאת היא מעלת חמשת המינין שאינם בטלים ברוב. אבל שאר כל המינים כולם בטלים הן ברוב כו' יעו"ש. ואפשר לדחות משום דאמרינן בגמ' פרק כ"מ (דל"ה ע"ב) דחמרא מסעד סעיד והיה ראוי לברך עליו בהמ"ז שלש ברכות לולי דלא קבעי אינשי עליו ובדיעבד אם בירך עליו בהמ"ז יצא כמ"ש בש"ע ססי' ר"ח סעיף י"ז.ע"כ אפ"ל דלכן לא אזלינן ביה ג"כ בתר רובא וחשבינן את היין עיקר אף שהוא מיעוטא. ועיין מזה בתר"י ספ"ק דברכות על הסוגיא שבגמרא (די"ב סע"א) גבי פתח בדנהמא וסיים בדתמרי ובתר"י פ"ו דברכות על הסוגיא (דמ"א ע"ב) דברים הבאים לאחר הסעודה. בד"ה מיהו נראה דדוקא בשאר דברים אבל ביין כו'. אלא דא"כ גם בתמרי נמי נימא הכי ע"ש בתר"י ספ"ק דברכות ובש"ע סי' ר"ח סעי"ז ונאמר דהם העיקר אף שהם מיעוטא. וזה נגד דברי רב ושמואל (דל"ו סע"ב) שלא אמרו רק כל שהוא מחמשת המינין דהיינו רק מין דגן. ואפ"ל דמ"מ יין שאני דעדיף מתמרי. דאילו בתמרי אמרו (די"ב ע"א) רק דמיזן זייני. משא"כ ביין אמרו מיסעד סעיד (דל"ה ע"ב) ופרש"י סעיד עדיף ממזון. ועיין בטור סי' רי"ד דברכת במ"מ שהיא על חמשת מיני דגן קודמת לברכת בפה"ג. וכ"פ הרמ"א בש"ע ס"ד בהג"ה. והמ"א שם סק"ז מסכים לדבריו. ובסוף הסימן ס"ל דברכת בפה"ג קודם לברכת במ"מ על שעורים יעו"ש. אך רש"י פרק אין מעמידין (ד"ל ע"א) גבי עושין אנומלין פי' לשתות. משמע דהוא משקה א"כ אפ"ל שאין אוכלין הפלפלין כלל רק טעמן נשאר בהיין וא"כ לפ"ז הרוב מהכמות הוא יין. אמנם הרמב"ם פכ"ב מה' שבת דין י"א כתב מותר לערב יין ודבש ופלפלין בשבת לאוכלן. משמע דאוכל הפלפלין ג"כ א"כ אפ"ל היין הוא מיעוט בכמות לגבי הדבש והפלפלין. אך מלשון המשנה פ"כ (דקל"ט ע"ב) בשבת בכוס ביו"ט בלגין במועד בחבית. משמע קצת דדרך שתיה הוא. שזהו ענין כוס ולגין וחבית דאילו דרך אכילה הל"ל קערה וקדרה כמ"ש בגמ' פ' חבית (דקי"ד ע"ב). וכ"כ בפשיטות התשב"ץ ח"א סי' פ"ו בענין יין שנתערב בו שכר של תאנים מהו לענין יי"נ ולענין ברכת בפה"ג ולענין קדוש. וכ' שאין השכר העשוי מהתאנים משנה טעם היין כמו הדבש שנתיר אותו במגע עובד כוכבים בשיעור שליש ואפילו ביותר מזה הלכך מסתברא דעד שיהא רוב שכר לא נפיק מכלל יין ולא לענין בפה"ג וקדוש. אבל אם יש רוב שכר ודאי המיעוט בטל ברוב כו'. ולענין בפה"ג נמי כיון שהמיעוט הוא יין והרוב הוא השכר מברכין עליו שהכל דקי"ל כל שהוא עיקר ועמו טפלה מברך על העיקר ופוטר את הטפלה ואפילו פת ומליח אמרינן דמברך על המליח ופוטר את הפת דהויא טפלה לו כו' וכל שהוא רוב שכר היין טפלה לו ואין מברכין עליו בפה"ג וכל שאין מברכין עליו בפה"ג אין מקדשין עליו כו'. ולענין מחצה על מחצה נראה דאזלינן לחומרא לאוסרו במגע עובד כוכבים ושלא לקדש עליו ולברך עליו שהכל כו' עכ"ל. ותשו' זו הובאה בקצרה בב"י רסי' ר"ב. ובש"ע שם. ועט"ז שם פי' דלא דמי לחמשת מיני דגן דאפילו הם מיעוטא הם העיקר משא"כ הכא. ובספר חמד משה שם השיג על תירוצו מענין העושה עיסה כו'. ומ"מ הדין לענין הפרש יין מחמשת מיני דגן ע"כ אמת. וראיתי להגר"א רסי' ר"ב שהקשה ע"ז מהא דיין מזוג שמברכין עליו בפה"ג אע"פ שרובו מים. ויש ליישב דשם שאני דדרך שתייתו בכך. א"נ יש לתרץ דמים שאני וכמ"ש הט"ז סי' ר"ב סס"ק ט'. וכמו שביאר דבריו הפמ"ג בפתיחה לה' ברכות סעיף י"א בד"ה התנאי הא'. ושהמ"א סי' ר"ה סק"ט לא ס"ל כחילוקו. וע' במ"א סי' ר"ה ס"ב סק"ו נראה משום דדרך העולם כן. וזה כמש"ל בטעם יין מזוג מפני שדרך השתייה כן. ולכן באמת לדידן דאין דרך השתייה למזוג יין במים ס"ל להע"ת הובא בא"ר סי' ר"ד סק"י דאפילו נתערב בו מים פחות מהיין אין לברך עליו בפה"ג. והניח בצ"ע. אבל ברוב מים ודאי אין מברכין בפה"ג. וא"כ לק"מ קושיית הגר"א על התשב"ץ והש"ע:

קיצור. אם קונדיטון רק שליש יין איך מברכין עליו בפה"ג דהא ה"ל טפל ולא דמי לחמשה מיני דגן דחשיבי עיקר אף שהם מיעוטא. ועמ"א סי' ר"ד ס"ק כ"ה ושו"ת ח"צ ססי' קכ"ט. הגם שי"ל דיין כיון דסעיד ה"ל כמו חמשת המינים. אין כן משמעות הפוסקים. והתשב"ץ והש"ע רסי' ר"ב ס"ל בפשיטות כן דיין בשכר תאנים אף שאינו משנה טעם היין בטל ברובא. ומה שהקשה ע"ז הגר"א מיין מזוג. נראה דשאני התם דכן דרך שתיית היין אצלם. ולכן נ' גבי קונדיטון לא היו שלישין ממש או שהפלפלין לא היו נאכלים גופם רק טעמם לבד:

הוהנה בנד"ז ביין צמוקים שמערבין דבש עם הצמוקים אף שבודאי הדבש הוא מיעוטא נגד הצמוקים. עכ"ז אינו דומה כלל ליינומלין. דהתם כיון שהיין הוא יין גמור לכך אינו יוצא מתורת יין ע"י תערובות מעט דבש ופלפלין שהם מיעוטא וה"ל יין עיקר. וגם שלא נשתנה לגריעותא. משא"כ הכא שמערבין דבש בשריית הצמוקים עד שלא נעשה יין. הרי י"ל שלולי הדבש לא היה בהמשקה טעם יין גמור. שהרי הצמוקים עיקרן מים. וע"י השרייה והתסיסה ועירוב הדבש ושאר סממנין נעשה המשקה מוטעם כטעם יין ומראה יין. ודילמא הטעם הזה אינו מצד הצמוקים עצמן כ"א מחמת כח הדבש ג"כ. והרי כל מה שמברכין על יין צמוקים בפה"ג זהו מפני דה"ל כיין מזוג שיש בו טעם יין ומראה יין שמברכין עליו בפה"ג (וכמ"ש בירושלמי פרק ערבי פסחים דיין מזוג שיש בו טעם יין ומראה יין יוצאים בו ד' כוסות וכמ"ש בש"ס דילן פ"ו דב"ב (צ"ז ב') וכמש"ל) וא"כ הניחא אם לא היה בו תערובות דבש אז היינו אומרים דטעם יין הוא. משא"כ בזה שמקודם מערבין בו דבש. שפיר י"ל שהטעם אינו מהצמוקים לבד כ"א גם מהדבש וא"כ מאין נדע שזהו טעם יין דצמוקים. ואין לומר דמ"מ כיון שנתערב הדבש בצמוקים והצמוקים הם הרוב נתבטל הדבש לגבי הצמוקים לגמרי. דהא רובא דאורייתא הוא וכמ"ש במשנה ר"פ בתרא דכלאים צמר גמלים וצמר רחלים שטרפן זב"ז אם רוב מן הגמלים מותר. והמרדכי פרק כל שעה סי' תקנ"ה וסי' תקס"ז העיר מזה לענין חמץ שנתבטל בששים קודה"פ דאינו חוזר וניעור בפסח. נראה דזהו בדבר שאין שייך בו נתינת טעם. וכמו באיסור שנתבטל בששים לשלא יאסר עוד במשהו. אבל הכא דבעינן טעם יין. ומאחר שהטעם שבהמשקה בא מתערובות צמוקים ודבש. א"כ אינו טעם יין. וה"ז דומה למה ששנינו בתרומות פ"ה מ"ו ואין המחומץ מחמץ אלא לפי חשבון ע"ש בפי' הרמב"ם והר"ש. שאפילו להקל אמרינן כן. וע' בי"ד ססי' צ"ט לענין חוזר וניעור שכשבא לכלל נותן טעם חוזר וניעור. ובטור ססי' ק"ט גבי ואם בישל התערובות אחר שנתבטל ברוב כו'. הרי להרשב"א חוזר וניעור אף במין במינו. והרא"ש דס"ל שאם נודע התערובות אינו חוזר וניעור ונהפך האיסור להיות היתר זהו מפני דהוא מין במינו שאינו בא לנותן טעם ממש כו' ע"ש. א"כ בנ"ד דה"ל מין בשאינו מינו. וכשמתערב התערובות במים ונמשך ונולד הטעם בהמים משניהם ודאי מחשבין אנו ג"כ הטעם שנמשך בהם מהדבש. וליכא טעם יין. ולכן אף שהדבש מועט מהצמוקים מ"מ מסייעים ליתן טעם וכל שלולי הדבש לא היה מחמת הצמוקים לבד טעם יין כ"א מחמת סיוע הדבש. א"כ הרי אין ע"ז תורת טעם יין מאחר שלולי הדבש לא היה טעם יין. וה"ז דומה למה ששנינו פ"ב דערלה שאור של חולין ושל תרומה שנפלו לתוך עיסה לא בזה כדי לחמץ ולא בזה כדי לחמץ נצטרפו וחמצו כו'. לעולם אינו אוסר עד שיהא בו כדי לחמץ. היינו בשאור של תרומה לבד. וכן מבואר בהרמב"ם פט"ז מהמ"א דין י"ג ודין ט"ז. ועיין ביו"ד ססי' פ"ז בט"ז ס"ק י"ג בשם המרדכי שלא יהא מעט מקיבה הקרושה כו' דה"ל זה וזה גורם כו' מבואר בהדיא דאפילו הרוב היה שאור של תרומה והמיעוט של חולין ונצטרפו וחמצו אינו אוסר. וכ"ד הש"ך שם. והיינו משום דא"כ אין החימוץ בא מהאיסור לבד כ"א גם מסיוע ההיתר אף שהיא מיעוט לגבי השאור של איסור וכמ"כ כאן אף שהדבש הוא מיעוט לגבי הצמוקים עכ"ז אם לא היה כח בהצמוקים לבד ליתן הטעם יין ממש בהמים אלא ע"י סיוע הדבש אין זה חשוב יין צמוקים כלל. וכבר נתבאר שמשום שבנ"ד עירבו הדבש תחלה עם הצמוקים אין לחלק כלל. עכ"ז אם יש צמוקים ג' פונט לשטאף סגי דהא בשיעור זה הי' טעם יין ממש בלי הדבש רק שהדבש משביחו וכמו קונדיטון:

וא"ת קונדיטון נמי מדיוצאין בו לענין ד' כוסות א"כ עכצ"ל שהוא ע"י מזיגה דהא בשתה חי לא יצא ידי חירות וא"כ מאחר שממזגין אותו במים ניחוש שמא לא יש במזיגה זו יין כ"כ שהי' בו טעם יין במזיגה זו בלי צירוף הדבש אע"כ מדל"ח להא ש"מ שהדבש בטל לגבי היין וה"ל ככולו יין. וא"כ ה"נ נימא בנ"ד שהדבש מתבטל לגבי הצמוקין וה"ל כולו צמוקין. אך באמת ז"א דאפי' דקונידטון מיירי ששותהו בלי מזיגה דדוקא ביין שאינו מתוקן ומתובל אמרו שתאו חי לא יצא ידי חירות. אבל בקונדיטון י"ל דדרך שתייתו כך בלי מזיגה ואפי' את"ל שמוזגין אותו אח"כ י"ל כיון דידוע כמה דבש יש בו מוזגין אותו רק כשיעור שגם בלתי הדבש הי' במזיגה זו טעם יין משא"כ בנ"ד כשאין נותנין הצמוקים כשיעור שאף גם בלי הדבש הי' טעם יין לא שייך למימר הכי. ולא שייך כלל לומר שהדבש מתבטל לגבי הצמוקים משני טעמים. הא' שאינו ידוע כמה יוצא מיץ מהצמוקים עד שנשער ברוב והרי הדבש נמחה כולו טעמו ומ[מ]שו בהמים. משא"כ מהצמוקים יוצא רק טעמן ולא ממשן. ועוד דבלא"ה אין שייך כ"כ בזה ביטול ול"ד כלל לביטול איסור בהיתר או היתר באיסור שהרי שניהם מתערבים בהמים ונותנים טעם בהם וא"כ אף שהדבש מועט מן הצמוקים מ"מ מסייע ליתן טעם וכל שלולי הדבש לא היו הצמוקים נותנים טעם יין בהמים הרי אין על המים תורת יין מאחר שלולי הדבש לא הי' בהם טעם כלל והי' מים בעלמא. וה"ז דומה לשאור של חולין ושל תרומה שנפלו לעיסה דקי"ל שכ"ז שאין באיסור כדי לחמץ אינו אוסר וכדתנן במס' ערלה פ"ב ותנן נמי בתמורה אין המחומץ מחמץ אלא לפי חשבון כו'. וה"נ כ"ז שמן הצמוקים עצמן לא הי' כדי נ"ט במים ל"ח יין כלל (וע' בר"ש פ"ב דערלה משנה י"א כוס שמזגו מן האיסור ומן ההיתר וה"נ להא דמיא שמזגו מים בצמוקים ודבש) וע' בבד"ה דק"מ דס"ל דאפי' ביין מזוג בעי' דוקא שיהי' בו רובע יין ממש. וע' במ"ה שם דלא ברירא ליה לחלוק כ"כ לענין בפה"ג. ואע"ג שמשמעות שא"פ אינו כן מ"מ עכ"פ בעינן שיהיה טעם יין ממש. משא"כ כשהטעם בא ע"י זוז"ג מן הצמוקים והדבש (אע"ג שהדבש מיעוטא לגבי מיץ הצמוקים ל"ח יין כיון שלולי הדבש לא הי' נ"ט וע' ביו"ד ססי' פ"ז בט"ז סקי"ג שלא יהא מעט כו' דה"ל זוז"ג כו' הרי דלא מהני מה שהגורם הא' מועט ודו"ק). הלכך אין לברך בפה"ג אא"כ נתנו הצמוקים כשיעור שגם בלעדי דבש היה טעם ממש בהמים. אז י"ל שאין הדבש מזיק כלל ג"כ שהרי נשתנה לעילוי' ע"י הדבש. ואין ללמוד להקל ממ"ש בתשב"ץ ח"א סי' פ"ו גבי יין שנתערב בו שכר של תאנים דכשהרוב יין מברכין בפה"ג ובסי' פ"ז גבי זגין של הצמוקי' שנתנו עליהם תאנים לחזק כח היין הנשאר בזגין דמתחלה ס"ל דאם הרוב הם זגין מברכין על מימיהן בפה"ג ואח"כ כ' שיש להרהר בזה משום שהתאנים עדיין הוא בהם כל כחם והפורצנין לא נשאר בהם רק לחלוחי' עכ"ל והובא ב"י בא"ח סי' ר"ד. ומשמע דבצמוקים עצמן שג"כ כל כחם בהם אין להרהר שאם הצמוקי' הם הרוב מברכין בפה"ג. וא"כ בנ"ד אם הצמוקים הם בודאי הרבה יותר מהדבש משמע לפ"ז דמברכין עליו בפה"ג. אך באמת ל"ד דדוקא בתאנים וצמוקים עצמן שייך לשער ברובא לפי שמשניהם נמשך רק מיץ ולחלוחי' בהמים. משא"כ הדבש דבורי' שהוא עצמו נמחה בהמים א"כ אף ששיעורו פחות מן הצמוקים עצמן מ"מ מי ידעינן כמה נפיק מינייהו עד שנדע שהצמוקים הם הרוב. אלא מיהו אי קשיא הא קשיא על התשב"ץ דאפי' בצמוקים עצמן אע"פ שהן הרוב לגבי התאנים מ"מ הי' צ"ל כ"כ צמוקים שגם בלעדי התאנים הי' מהם טעם יין. וי"ל דאין ה"נ דהוי מדקדק בזה אלא לפי שבזגין בלאה"נ לא מהני לכן לא נחית לזה. מסקנא דמילתא בענין הצמוקים דבעינן שיתנו צמוקים כ"כ שגם בלתי הדבש הי' בהמים טעם ומראה יין. אזי אע"פ שנותנים ג"כ דבש להשביחו מברכין עליו בפה"ג. אלא דעוד יש לדקדק בו דקונדיטון י"ל דדוקא כשיש בו רק שליש דבש לגבי יין הוא דמברכין עליו בפה"ג. וא"כ ה"נ בעינן שיהי' הדבש רק שליש לגבי מיץ היוצא מהצמוקים וזה א"א לשער. ושמא אין זה קפידא דהא בקונדיטון יש ג"כ שליש פלפלין ואפ"ה מברכין בפה"ג אלא שצריך לדקדק שיהי' עכ"פ מועט לגבי מיץ הצמוקים: