ש"פ בראשית, עתר"ו

א'קעהבס"ד. ש"פ בראשית, עתר"ו

בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ, ופרש"י ז"ל ארי"צ לא הי' צריך להתחיל את התורה אלא מהחדש הזה לכם מה טעם פתח בבראשית, משום כח מעשיו הגיד לעמו שמא יאמרו האומות לסטים אתם יאמרו להם הארץ של הקב"ה היא ונתנה להישר בעיניו כו', ובאמת נפלא הדבר מה שנא' בריאת שו"א בתורה הרי תורה הוא ל' הוראה והיא ספר הדינים ומה שייך ענין בריאת העולם שנא' בתורה כו'. ומה"ע כח מעשיו הגיד כו'. ומה"ע ונתנה להישר בעיניו כו'. ולהבין כ"ז ילה"ק משנת"ל בענין אל דעות ה' שהן ב' דעות ד"ע וד"ת ושניהם הם בהאור האלקי, והן ב' בחי' אין אין של היש הנמצא ואין של היש האמיתי. ונת' דבחי' אין של היש הנמצא הוא בחי' מל', ובפרטיות גם מן המאציל אל הנאצלים הוא בחי' אין של היש הנמצא והוא בחי' ד"ת כו' והיינו בבחי' חיצוני' האור כו', והאין של היש האמיתי הוא בחי' פנימי' האור והיינו פנימי' הקו ובשרשו הוא בחי' פנימי' ועצמות א"ס כו', והמשכה זו היא רק בפנימי' העולמות היינו בפנימי' הע"ס ובנש"י דוקא כו'.

והנה כשם שיש ב' דעות למעלה בחי' ד"ע וד"ת, כמו"כ צ"ל באדם ג"כ ב' הדעות והן יחו"ע ויחו"ת והוא היחוד דהוי' ואלקים שהיחוד הוא בב' אופנים הנ"ל, דהנה ענין הדעת הוא שמקשר ומחבר וכמו והאדם ידע כו', דהרי מוח הדעת אינו ענין הידיעה והשגה שזהו בחי' חו"ב דחכ' הוא בחי' ידיעת הדבר ובינה היא השגת הדבר כו', דהידיעה שבמוח החכ' בא בבינה בבחי' השגה כו', והדעת הוא ההתקשרות שמקשר ב' הדברים והוא או התקשרות חכ' עם הבינה או התקשרות המוחין עם המדות כו' והיינו הבאת האור מהמדרי' העליונה בהמדרי' התחתונה כו', ומ"מ הרי הדעת הוא בכלל המוחין שהוא מוח שלישי כנודע והיינו שהדעת הוא הכרה והרגשה ועי"ז הוא ההתחברות וההתקשרות כו', והוא שמה א'קעושמושג במוח הבינה בא במוח הדעת בבחי' הכרה, דבמוח הבינה הוא בבחי' השגה לבד ואז הענין עדיין מרוחק ממנו שאינו נרגש אצלו בפנימיותו כו', וזהו דבינה הוא בחי' מקיף עדיין דעם היותו השגה מ"מ אינו בבחי' הרגש פנימי כו' (ולכן במוח הבינה יכולים לקבל גם דבר השנאוי כו' כידוע ומבו' במ"א), והדעת הוא הכרת הדבר שמכיר בשכלו שהדבר הוא כך שעי"ז הוא ההרגשה שנרגש הענין בפנימי' כו' (וזה ג"כ הוא ע"י ההתקשרות שמקשר עצמו בהענין עי"ז הוא הכרת הענין כו'), ועי"ז הוא הבאת והמשכת האור כו' (ולכן גאולת מצרים הי' ע"י הדעת דוקא כמ"ש וידע אלקים כו', וכמו ידעתי את מכאוביו ופרש"י נתן עליהם לב כו', והוא הרגשת הדבר ועי"ז הי' הגאולה כו'). וזהו ג"כ ענין הדעת בעבודה שהיא הכרת והרגשת האור האלקי ועי"ז דוקא הוא הגילוי בנפשו כו', ולכן עיקר העבודה הוא הדעת, וכמ"ש דע את אלקי אביך ועבדהו בלב שלם, דמש"א דע אין הכוונה על הידיעה והשגה, דמה מצוה אותו דע את אלקי אביך דהי' צריך ללמדו כו', ובלתי ספק הוא שלמד אותו ידיעת והשגת אלקות כו', רק הכוונה

באומרו דע את אלקי אביך הוא בחי' ההכרה וההרגשה שהענין האלקי יהי' אצלו בבחי' הכרה והרגשה (וזה אינו בבחי' אולפנא ולימוד כו', דהלימוד יכול להיות רק בהשגת הדבר ללמדו היטב בהשגת הענין איך ומה ולהעמידו על בוריו כו', ועי"ז יכול לבא לידי הכרת הענין (וגם עי"ז נלמד איך להשיג ענין שכלי כו'), אבל עצם ענין ההכרה אינו שייך בזה לימוד כו' וכמ"ש במ"א), ועי"ז דוקא הוא גילוי האור אלקי בנפשו להיות העבודה עבודה האמיתי' כו', וכמו בהתעוררות אהוי"ר בלב הנה ע"י השגה והתבוננות לבד לא יהיו אהוי"ר אמיתי' כ"א ע"י הדעת דוקא, וכמ"ש בסש"ב ח"א ספ"ג שמקשר דעתו בקשר אמיץ וחזק כו', כי אף מי שהוא חכם ונבון בגדולת א"ס ב"ה הנה אם לא יקשר דעתו כו' לא יוליד בנפשו יראה ואהבה אמיתי' כ"א דמיונות שוא כו' וע"כ הדעת הוא קיום המדות כו', וכ"ה באגה"ק סי' ט"ו ובכולן צריך להיות מלובש בהם בחי' הדעת שהוא בחי' התקשרות הנפש כו' בהשגה זו כו' שממנה נולדה בה איזה מדה מהמדות כו', והיינו שע"י הדעת דוקא נמשך האור והגילוי בלב להיות התעוררות הלב

אמיתי בבחי' אהוי"ר כו'. וכמו שהוא בנפש כן הוא בעולם דכמו שהגילוי אור בנפש הוא ע"י הדעת דוקא, כמו"כ ע"י הדעת ממשיך הגילוי אור בעולם והוא היחוד דהוי' ואלקים להיות גילוי ש' הוי' בעולם כו' (והנה ד"ת למעלה שהוא בהאין של היש הנברא ה"ז התעלמות האור להתלבש בעולמות להוות את היש ולהחיותו כו', אך באמת זהו ג"כ בחי' המשכה וגילוי בעולמות דהרי לולא זאת לא הי' אפשר להיות מציאות הנבראים ולא הי' בהם המשכת אור אלקי כו', וע"י ההתעלמות דהאור האלקי הרי נתהווה מציאותם ומתלבש בהם אור אלקי כו', וי"ל שזהו ג"כ מצד ההרגש, וכמשנת"ל (ד"ה אחת שאלתי) דכללות הענין מה שעלה ברצונו להאציל ולברוא כו' הוא מצד החסד והרחמים כו' (וגם מה שיתגלה שלימות כחותיו ופעולותיו הוא מצד הרחמים על הנבראים כו'), וכפי מה שנת' שם שזהו בחי' תחלת המח' כו' י"ל שזהו הרחמים שמצד ההרגש (לא מה שטבע המרומם להיות נמשך אל השפל), וזהו"ע הדעת שהוא בבחי' ההרגש כו', דכללות האור הזה הוא בחי' ד"ת כו' וכמשנת"ל, רק שזהו בחי' העלם האור שהרי מה שנמשך אלקות בהתהוות העולם בתוך כל נברא ה"ז רק הארה חיצוני' שמתעלמת מאד עד שאינו נרגש כלל שזה א'קעזאלקות רק מה שמרגיש החיות כו' (וגם הגילוי דאור זה הוא שבא בהתלבשות והתעלמות כו' וכמשנת"ל ד"ה ביום השמע"צ), ועבודת האדם הוא להיות גילוי האור כו'). וזו היא עבודת הנשמות למטה להמשיך גילוי אור בעולמות כו', וכידוע ונת' ג"כ לעיל דתכלית ירידת הנשמות למטה הוא להאיר את החשך שלמטה כו', וכמ"ש נר ה' נשמת אדם שהן בחי' נרות להמשיך גילוי ש' הוי' בעולם כו', והו"ע היחוד דה' ואלקים להמשיך גילוי ש' הוי' בש' אלקים כו', והיחוד הוא בב' אופנים בבחי' יחו"ע ויחו"ת והן הב' שילובים דשילוב הוי' באד' ושילוב אד' בהוי' (וידוע דאד' ואלקי' הם ענין א', ובפרטיות ש' אד' הוא שמתלבש בבריאה ושם אלקים הוא כמו שהוא באצי' עדיין כו', ומ"מ כתי' בראשית ברא אלקים הרי הי' ההתהוות ע"י ש' אלקים כו'), וידוע דאות הראשון הוא הגובר וע"כ כאשר השילוב הוא אד' בהוי' האות הראשון הוא היו"ד דש' הוי' ה"ז התגברות ה' על אד' וזהו בחי' יחו"ע, וכאשר השילוב הוא הוי' באד' האות הראשון הוא הא' דאד' ה"ז בחי' יחו"ת כו'.

והענין הוא דהנה ש' אד' הוא כמא' אנת אשתמודע אדון על כולא כו' והוא בחי' דבור העליון שנא' בדבר ה' שמים נעשו כו', דהנה הדבור הוא בחי' נפרד מן האדם יותר מן המח', שהרי המח' הגם שהיא ג"כ לבוש אל הנפש והלבוש הרי אינו עצמות הדבר כ"א כמו דבר אחר המלביש (ויש לבוש שאינו דבר אחר מהמלובש רק שהוא הארה ממנו ולהיותו הארה ולא עצמי ה"ה בחי' לבוש לבד כו' וכמ"ש במ"א, אבל לבוש המח' להיותו אותיות המלבישים ה"ז כמו דבר אחר המלביש כו'), ומה הוא מלביש הרי רק הגילוים של הנפש (דעל העצמות אינו שייך לבוש כו', וכידוע דגם בגילוים עיקר ענין הלבושים הוא דוקא על ז"ת אבל על ג"ר לא יש לבושים וכמו שעל הפנים לא יש לבוש כו', וגבי משה דכתי' ויתן על פניו מסוה י"ל שזהו כמו דבר נבדל לגמרי המסתיר כו', והקירון אור הוא אור עצמי שאינו בא בבחי' התלבשות כו', וזה נתוסף בלוחות שניות שהן בחי' תעלומות חכ' בחי' פנימי' ועצמי' החכ' כו' כנודע, וענין הסתר המסוה י"ל שזהו התלבשות בענין הבירורים (שהיא התלבשות שלא בהדרגה כו'), וכידוע

שזהו שנתחדש בלוחות שניות להיות ענין הבירורים ועי"ז נמשך פנימי' האור כו' כנודע), והעיקר דלבוש שייך רק בגילוי כחות הנפש כו', ומ"מ לבוש המח' הוא שמלביש עצם הכחות קודם שהן במהות כחות עדיין כו', שהרי אנו רואין שאפשר לאדם להיות פנוי גם במוחו ושכלו שאין שום גילוי אור שכל במוחו, ובלתי מח' אינו יכול להיות אפי' רגע א' דגם כאשר אינו חושב מאומה אין מחשבתו פנוי' לגמרי (וכמו ששואלין לאדם מה אתה חושב ומשיב שאינו חושב דבר, ובאמת הוא חושב ולכן שייך השאלה מה הוא חושב, רק היא מח' שאינו מורגשת מפני שאין שום גילוי במוחו איזה דבר שכלי ומ"מ המח' ישנה גם אז כו'), והיינו שהמח' מלבשת את כח השכל השורה ומתגלה במוח שבראש קודם שהוא בבחי' מהות ומציאות שכל עדיין כו' (וכמו מה שהאדם מרגיש שיש שכל במוחו גם בשעה שאינו עוסק במושכלות שזהו מאור השכל הנמשך מכח המשכיל קודם שנעשה בבחי' מהות שכל עדיין כו', והו"ע והחכ' מאין תמצא שיש כאן ג' מדרי' בחי' האין הוא הכח המשכיל כל השכלות שהוא כח היולי ואינו במציאות א'קעחשכל כלל (והוא בחי' כתר שבחכ'), והחכ' מאין הוא בחי' התפשטות השכל בבחי' המשכה מכח המשכיל השורה במוח שבראש בתמידות, והוא ג"כ אינו במציאות שכל ממש כמו שכל פרטי כשמתחכם באיזה דבר מה כו', רק שהוא בחי' אור שכל עכ"פ והוא מקור גלוי אל השכלים פרטים (וי"ל שזהו עלוליות להשכלים הפרטים שע"י האור שכל שבמוחו בתמידות הוא עלול להשכיל מכח המשכיל בכל דבר שכל כו', ובחכם גדול האור שכל הנ"ל הוא אצלו ביותר וזהו הניכר ונראה בו שהוא חכם גדול גם בשעה שאינו עוסק במושכלות כו' ומשו"ז הוא עלול ביותר להשכיל בכל דבר כו', ואפשר שגילוי השכל הפרטי מהאור שכל הזה הוא בדרך עו"ע לא כמו מכח המשכיל כו', והנראה דהאור שכל שנמצא תמיד במוחו הוא כמו ממוצע בין כח המשכיל והשכל הפרטי והוא הממשיך כל שכל פרטי מכח המשכיל כו' וזהו בחי' חכ' שבחכ' כו'), והג' מה שתמצא החכ' בבחי' מציאות ממש כשמשכיל באיזה שכל פרטי כו' (והוא בחי' יסוד שבחכ' שבא בהשגה דבינה כו'), ומח' היא שמלבשת בחי' הב' הנ"ל, ולמעלה י"ל שזהו בחי' פנימיות הכלים שמתאחד בעצם האור

כו'). וכן בכללות הנפש הוא שהמח' מלבשת כללות ועצמות הגילוי אור והחיות של הנפש קודם שבא עדיין באיזה פרט כח כו', וזהו לפי שמח' הוא לבוש רוחני מרוחניות הנפש (וכמו המח' שאינו יודע מה הוא חושב הרי האותיות אינם מורגשים גם לעצמו כו'), וע"כ ה"ז מלביש את רוחניות הנפש קודם שנעשה בבחי' מציאות דבר, והוא בבחי' התאחדות ממש עם הנפש וכהדין קמצא דלבושי' מיני' ובי' כו', וכמו שהגילוי מהנפש הוא תמידי כמו"כ המח' היא תמידית כו' (וגם המח' המלבשת את הכחות כמו שהן במציאות כחות ה"ה לבוש רוחני ומיוחד והא בהא תלי' כו').

משא"כ הדבור שהוא לבוש נפרד מן הנפש שהרי הדבור מלביש את הכחות כמו שהן במציאות כחות דוקא, וכמו אותיות הדבור המלבישים את השכל הרי קודם שבא במציאות שכל ממש אינו שייך אותי' הדבור כלל כ"א לאחר שנעשה מהות שכל דוקא, וג"ז דוקא כאשר אור השכל בא בבחי' צמצום שהרי בתוקף נביעת אור השכל א"א לדבר בו רק כאשר מתצמצם וגם כאשר בא באופן כזה שיכול להיות בגילוי אל הזולת כו', וכן במדות בתוקף התפעלות המדות א"י לדבר כ"א כאשר האור מצומצם בהם כו' (ויש לפעמים שבטרדת עומק השכל או מדה מדבר ממילא בזה בלי הכנה כו', הנה דבור זה אינו דבור ממש והוא כמו שהדבור בטל וכלול בשכל או במדות כו'). הרי שהדבור מלביש את הכחות דוקא כמו שהן בבחי' מהות ומציאות דבר וכמו שמתצמצם להיות בבחי' השפעה וגילוי אל הזולת כו', ואין הדבור תמידי שהרי יכול להיות כמה שעות בלא דבור וכשמדבר אין זה שבא הדבור ממילא כ"א ברצונו תלי' מלתא שאם ירצה ידבר ואם ירצה ישתוק כו' (ובמח' יכול ג"כ לשלוט על המח' לפשוט מח' זו וללבוש מח' אחרת מ"מ בלי מח' לגמרי

א"א להיות כו', והתחלפות המח' הוא ע"י התחלפות גילויי הכחות דכאשר שולט ע"ע מקשר א"ע בענין אחר ממילא גם המח' מתחלפת כו'), ולכן המח' היא בבחי' התאחדות וריבוי ההתחלקות הוא בדבור דוקא, דמה שחושב במח' א' ובמיעוט זמן ה"ז בא בדבור בריבוי התחלקות בהרבה צירופים ובריבוי זמן כו', והיינו לפי שמח' הוא לבוש רוחני עדיין ומיוחד עם הנפש לכן הוא בבחי' התאחדות, והדבור להיותו לבוש הנפרד ה"ה בא בריבוי התחלקות כו', וזהו שהכלים לאותי' הדבור הן ה' מוצאות הפה שהן כלים גשמי', דמשכן המח' הוא במוח שיש גם שם ה' מוצאות אבל הן רוחני' משא"כ ה' מוצאות הפה הן גשמי' המחלקות ומפרידות את הקול בבחי' א'קעטהתחלקות ממש כו'. והדוגמא מזה יובן למעלה שזהו בד"כ ההפרש בין כלים דז"א וכלים דמל' דכלים דז"א אינן בבחי' מציאות עדיין והיינו שהן בערך רוחני' האור כו', וכידוע דכלים הן גווני האור שהגוון אינו מהות אחר לגמרי מן האור כו', וכמו עד"מ גוון התפוח שהוא לפי אופן הטעם אם במתיקות או בחמיצות לפי אופן כזה הוא הגוון והוא בא בדרך ממילא מן החיות כו', וכמו"כ הוא בכלים דאצי' שהן כפי אופן האור ומיוחדים בהאור כהדין קמצא דלבושי' מיני' ובי' כו' (והיינו בבחי' פנימי' הכלים שמתאחדים בפנימי' האור כו'). משא"כ הכלים דמל' הן בבחי' מציאות דבר ואינן בבחי' יחוד כ"כ, וכמו אותי' הדבור שהן בבחי' לבוש הנפרד כו' ובאים ע"י ה' מוצאות שהן ה"ג מנצפ"ך דז"א שמעלימים ומסתירים את האור כו', דלבוש המח' הוא ג"כ ע"י ה"ג מנצפ"ך אך הן בחי' גבו' דאימא שהן גבורות ממותקות כו' וכמשנת"ל (ד"ה זה היום), משא"כ בחי' דבור עליון דבחי' מל' הן מה"ג דז"א שמעלימים על האור, ועי"ז בחי' הכלים דמל' הן בבחי' מציאות ובאים בריבוי התחלקות והן האותיות דעש"מ ובכמה

חילופים ותמורות כו', ומהן נתהוו ריבוי העולמות והנבראים וכמו אלף אלפים ישמשוני' וריבוי רבבן קדמוהי יקומון והוא מספר גדוד אחד ולגדודיו אין מספר כו', וז"ע ש' אד' דאנת אשתמודע אדון כו' ע"י בחי' התעלמות האור שנעשה עי"ז בחי' מציאות יש כו'.

אמנם ענין שילוב ה' באד' הוא שיהי' גילוי ש' הוי' באד' ויהי' גילוי אלקו' בעולם שזהו היחוד דהוי' ואלקים כו', והוא עבודת האדם ליחד ה' באלקים, וזהו ע"י הרגש האין האלקי המהווה כו' (שזהו בחי' הדעת כו') איך שהאין האלקי מהווה העולמות והנבראים, ועם היות שנתהוו בבחי' יש הרי צ"ל ביטול היש אל האין האלקי, ועי"ז דוקא הוא כלי אל האין האלקי להיות הקיום והחיות שלו בהאור האלקי, וכידוע דכלי לחיות הוא הביטול דוקא וע"י שיתבונן וירגיש בנפשו איך שהאין האלקי הוא המהווה והעיקר הוא האלקות יהי' ביטול היש כו', וגם זאת יבין איך שההעלם אינו העלם אמיתי דזה שמתעלם ומסתתר האור ע"י ה"ג הנ"ל באמת אינו העלם כלל ומאיר האור דש' הוי' גם לאחר ההעלם שהוא רק לגבי הנבראים לבד כו', אך העיקר הוא ע"י הבירור וביטול החומריות שנעשה ע"י העבודה שע"פ טו"ד שפועל הביטול דנה"ב שלא יומשך אחרי התאוות כו', וכל עניניו הגשמי' לא יהי' למלאות תאוות נפשו רק בכוונה לש"ש ושיהי' כוונה אלקי' בכל דבר כו', וכמשנת"ל באורך בענין הבירורים ובב'

האופנים דבירור פסולת מן האוכל ובירור האוכל כו', שעי"ז נעשים הדברים תחתונים כלים לאלקות ועי"ז מאיר גילוי אלקות בעולם כו'. ואמנם שילוב אד' בהוי' הוא התכללות ש' אד' בש' הוי', ואז מתאחדים האותי' דש' אד' דהיינו הפרטים דאותיות הדבור שהן בריבוי התחלקות כנ"ל כאשר עולים ונכללים בש' הוי' ה"ה מתאחדים כו', וכמו הדבור כאשר הוא עדיין בחמדת הלב או בשכל כו' וכמ"ש בסש"ב פ"כ וכ"א, והוא בחי' הביטול דכלים דע"ס דאצי' דנת"ל (ד"ה ראה הא') ההפרש דביטול האור וביטול הכלים, דביטול האור הוא בבחי' דבקות וביטול הכלים הוא בבחי' התכללות והוא הביטול דהעדר תפיסת מקום כמו שרגא בטיהרא כו', ונת"ל (ד"ה בא אל פרעה) דהביטול והעדר תפיסת הוא ג"כ ביטול במציאות והוא בחי' יחו"ע כו'. והנה הביטול דהעדר תפיסת מקום זהו לגבי אור שלמעלה מן האור שהכלי יכולה לקבל, וכמו עד"מ חכם קטן שמתבטל לגבי חכם א'קפגדול זהו דוקא כאשר הגדול הוא מופלא בחכמה דאם הוא חכם שבערכו אינו מתבטל כ"א כאשר הוא מופלא בחכמה אז מתבטל בהעדר תפיסת מקום כו', וכמו"כ הוא למעלה הביטול בבחינת הכלים הוא דוקא לגבי אור שלמעלה מהאור המתלבש בתוכם והוא לגבי בחי' שרש ומקור ההשתל' כו', והביטול הו"ע תיקון ובירור הכלים בבחי' בירור אוכל מתוך האוכל שנת"ל, ועי"ז נעשים כלים אל האור כו'. ובעבודה הוא הביטול דבחי' רעו"ד שלמעלה מטו"ד כו', וכמ"ש בסש"ב פי"ט דהנפש חפצה לידבק בשרשה ומקורה כו', הגם שתהי' אין ואפס כו' והוא הביטול דבחי' חכ' שבנפש כו', והביטול דרעו"ד הוא בבחי' התכללות שלמעלה מהביטול הנ"ל וכמ"ש במ"א, וז"ע שילוב אד' בהוי' שזהו בחי' יחו"ע בבחי' התכללות באוא"ס כו' ועי"ז הוא הגילוי דבחי' אוא"ס שלמעלה מהשתל' כו', וזהו בחי' ד"ע דאצי' דהיינו הגילוי דבחי' שרש ומקור ההשתל' כו'. אך אמיתי' ענין ד"ע הוא כמא' תכלית הידיעה שלא נודע והוא להכיר ולהרגיש את הא"ס שלא נודע בבחי' השגה כלל כו'. והענין הוא דהנה דעת שהוא הכרה הרי שייך לאחר השגה דכאשר

משיג את הענין הנה ע"י ההתקשרות וההעמקה באים לידי הכרה והרגשה כו', אך תכלית ענין הדעת הוא להכיר את הא"ס שלא נודע ומושג כלל, ומבו' במ"א (בד"ה תקעו עת"ר) דהיינו גם מה שלא בא בבחי' השגת השלילה ג"כ והוא מה שעצם הנפש מכיר ומרגיש עצמות א"ס מפני שזהו שרשו ומקורו כו', וכמו ההתקשרות עצמי דנשמה שזהו מצד עצם הנשמה לא ע"י התבוננות גם לא בבחי' ההפלאה דהאוא"ס כו', דע"י התבוננות ההפלאה והרוממות דא"ס הוא התעוררות בחי' מקיף דחי' (והוא בחי' אה' שאינה תלוי' בדבר כו' כמשנ"ת שם), אבל מקיף דיחידה אינו גם ע"י התבוננות הנ"ל רק שהנפש מצ"ע מתקשרת בעצמות א"ס כו' (דבעצם היא מקושרת בא"ס כמא' חבוקה ודבוקה בך, וההתגלות דמדרי' זו זהו שמתקשרת כו'). וכמו"כ הוא בהכרה שהנפש מצ"ע מכרת בחי' עצמות א"ס כו', וכמו עד"מ הרגשת הלב שהלב מרגיש מה שאינו יודע וכמו לב יודע כו', הרי זה לא מצד ידיעה כלל שהרי אינו יודע מאומה ומ"מ הלב מרגיש מפני שהדבר נוגע לו בעצם נפשו כו', וכמו"כ היא ההכרה דעצם הנפש שמכיר ומרגיש עצמות א"ס מפני שזהו שרשו

ומקורו העצמי כו', וזהו אמיתית ד"ע שעי"ז הוא גילוי בחי' האין האמיתי שמבחי' פנימיות ועצמות א"ס ב"ה כו'. וזהו הב' ידיעות דלחם מן הארץ ולחם מן השמים שנת"ל (ד"ה אתם נצבים) בשם הזהר פ' ויצא, דהיינו ב' הדעות דד"ע וד"ת כו', לחם מן הארץ היא הידיעה דד"ת שזה שייך לענין הבירורים והיא העבודה שע"פ טו"ד (והיא המשכת מוחין לז"א שז"ע ספה"ע כמשנ"ת שם, והו"ע ד"ת הממשיך ממוחין למדות כו', ושתהי' ההמשכה גם בבחי' מל' כו'), שעי"ז יהי' הבירור ממש בחומריות הנה"ב ובכל הדברים התחתונים שיהיו כלים לאלקות כו', ועי"ז הוא היחוד דהוי' אלקים בבחי' שילוב הוי' באד' והיינו המשכת האור דס' השתל' כו'. ולחם מן השמים הוא בחי' ד"ע והוא הידיעה איך שכולא קמי' כל"ח כו', והוא היחוד דהוי' אלקים בבחי' שילוב אד' בהוי' שזהו בבחי' התכללות שהוא הביטול דבחי' הכלים כו', וההמשכה והגילוי עי"ז הוא מבחי' שרש ומקור האור כו', וזהו בחי' חיצוני' הכתר וחיצוניות עתיק ובשרשו בחי' חיצוניות דאוא"ס כו' (והוא בחי' עונג העצמי הבא במורגש כו'). ואמיתי' הידיעה דד"ע הוא בחי' פנימי' הקו והוא בחי' א'קפאלחם מן השמים דמן שהוא בחי' פנימיות התורה שזהו גילוי בחי' עצמות א"ס ב"ה כו', ובד"כ לחם מן השמים ניתן במ"ת דגם חיצוניות התורה הוא בחי' ד"ע והוא בחי' ד"ע דאצי' כו', והעיקר הוא פנימי' התורה שזהו הגילוי דבחי' פנימיות ועצמות א"ס כו', וזהו דלחם מן הארץ ניתן להם מיד לאחר יצי"מ והוא כדי להיות הבירור מלמטלמ"ע, ובמ"ת ניתן להם הידיעה דלחם מן השמים והוא היחוד דהוי' ואלקי' בבחי' ד"ע כו'.

וע"פ הנ"ל יובן מ"ש רש"י לא הי' צריך להתחיל התורה אלא מהחדש הזה כו', דהנה אי' בעקידה דבב' אופנים יכולים לראות הפלאת האלקות הא' מהנהגת הטבע מסידור המערכות ומהילוכם ופעולתם התמידית שנראה בזה כח הא"ס והפלאתו כו', והב' משידוד המערכות וביטול הטבע כו', והן ב' הנהגות דד"ע וד"ת, דד"ת הוא הנהגת הטבע וד"ע היא הנהגה שלמעלה מהטבע כו', וז"ע ניסן ותשרי דתשרי שהוא זמן בריאת העולם שזהו להיות בחי' הנהגת הטבע כו', וניסן הוא חדש של גאולה שזהו למעלה מהטבע וכמו האותות ומופתים דמצרים כו' וכמ"ש במ"א באורך. וזהו לא הי' צריך להתחיל את התורה אלא מהחדש הזה לכם להיות שהתורה בכלל היא בחי' ד"ע שז"ע לחם מן השמים שניתן להם במ"ת כו', והוא להיות היחוד דהוי' ואלקי' איך שכולא קמי' כלא כו', וגם גילוי בחי' עצמות א"ס דתכלית הידיעה שלא נודע כו', וז"ע החדש הזה לכם שהוא גילוי אור חדש כו'. ומה טעם פתח בבראשית משום כח מעשיו הגיד לעמו והו"ע הבירורים שז"ע כח מעשיו היינו הכח והשליטה על הטבע כמשנת"ל ד"ה זה היום, והן הכ"ח

אותיות שבפסוק בראשית ועי"ז הוא הגילוי דהאור דסדר השתל' כו', ונא' זה ג"כ בתורה, דהנה הבירורים דד"ת הן הבירורים דש' ב"ן אבל מ"מ ג"ז הוא ע"י הארת ש' מ"ה וע"כ נא' בתורה שהיא בחי' ש' מ"ה כו', וזהו הארץ של הקב"ה ונתנה לאשר ישר בעיניו והו"ע והארץ נתן לבנ"א דבחי' נתינה היא מש' מ"ה בבחי' המשכה מלמעלמ"ט כו', וזהו ג"כ לאשר ישר כמו ישר יחזו פנימו כו', וזהו שלא הי' צריך להתחיל אלא מהחדש הזה כו' שזהו עיקר ענין התורה כו', ומה טעם פתח בבראשית מפני שצ"ל גם ענין הבירורים והו"ע לחם מן הארץ ולחם מן השמים שהן ב' הידיעות דד"ע וד"ת והן ב' אופני היחוד דהוי' ואלקים כו', ונאמר זה ג"כ בתורה דלהיות הבירור מלמטלמ"ע דשם ב"ן זהו ג"כ ע"י הארת שם מ"ה שז"ע התורה וע"כ נא' ברה"ע ג"כ בתורה כו'.