יום ב' דר"ה, עתר"ו

א'קמזבס"ד. יום ב' דר"ה, עתר"ו

בחדש השביעי באחד לחדש כו', ואי' במד"ר אמור פכ"ט כתי' עלה אלקים בתרועה ה' בקול שופר בשעה שהקב"ה עולה ויושב על כסא הדין בדין הוא עולה שנא' עלה אלקים בתרועה, ובשעה שישראל נוטלים שופריהן ותוקעין לפניו עומד מכסא דין ויושב על כסא רחמים שנא' ה' בקול שופר ומתמלא עליהם רחמים ומרחם עליהם והופך עליהם מדה"ד למדה"ר אימתי בחדש השביעי, וצ"ל מהו האריכות ומתמלא עליהם רחמים כו', שהרי או' תחלה שעומד מכסא דין ויושב על כסא רחמים ומהו עוד ומתמלא עליהם רחמים ועוד ומרחם עליהם והופך כו'. גם צ"ל מש"א אימתי בחדש השביעי משמע דכ"ז הוא דוקא בחדש השביעי וצ"ל מה שייך זה לחדש השביעי דוקא. ולהבין זה יש להקדים משנת"ל שיש ג' מדרי' יש ואין ויש, יש הראשון הוא בחי' יש האמיתי בחי' עצמות א"ס שהוא אמיתית היותו, יש השני הוא היש דנבראים, והאין הוא הממוצע ביניהם כו'.

והנה האין הממוצע בין בחי' יש האמיתי ויש הנברא ידוע שהוא נחלק לשתים, והיינו דבחי' האין כמו שהוא מבחי' יש האמיתי לא זה האין נעשה בחי' מקור ליש הנברא כי אינו בערך היש כלל להיות מקור אליו, רק שיש ב' מדרי' באין זה, הא' כמו שהוא לגבי יש האמיתי ונק' אין האמיתי, והב' כמו שנעשה מקור ליש הנברא כו'. וסבת התחלקות האין הוא להיות שכללות בחי' האין הוא רק בחי' אור ולא עצמי, והאור כל מה שנמשך ה"ה מתמעט בהמשכתו כו', דדבר שהוא עצמי אין בו שום מיעוט כלל וכל כמה שנמשך הכל הוא העצמי כמו שהוא (ואפי' כמו שבא בכמה אופנים שונים הכל הוא בחי' העצמי, והיינו שיש בו כח העצמי ממש כו'), אבל אור הוא מתמעט בהמשכתו וכמו אפי' אור האבוקה הרי אינו דומה כמו שהוא בקירוב שהאור הוא בתוקף ובריחוק מתמעט האור כו', וכמו"כ הוא בהמשכת האור למעלה דבהמשכתו מתמעט האור כו', וכמשנת"ל (מד"ה כי תצא הא' והילך) בענין הרצון שהוא בחי' או"מ שיש בזה רצון כללי ורצונות פרטים, ועם היות דבכל המדרי' הוא בבחי' רצון ואין בזה שינוי בעצם

מדריגתן כו', מ"מ הוא בבחי' מיעוט במעלתן, דכמו שהוא בבחי' רצון פרטי ה"ה בבחי' מקור עכ"פ כו', דרצון הכללי אינו בבחי' מקור עדיין, וכמו שבא בבחי' רצון פרטי ה"ז בבחי' מקור שיהי' הדבר בפועל כו', והיינו שגם בהאור הסובב יש ג"כ חילוקי מדרי' דבתחלת ההמשכה הוא בבחי' אור כללי וכמו שנמשך ומתפשט א'קמחיותר נעשה בבחי' רצון פרטי כו'. וי"ל דזה שהאור הסובב בא בבחי' חילוקי מדרי' הוא לפי שההמשכה הוא דרך האו"פ, וכידוע שגם העיגולים נמשכים מן הקו וכמ"ש בע"ח שהקו נמשך ומתעגל וחוזר ונמשך וחוזר ומתעגל כו', ומשו"ז אינו דומה עיגולי א"ק לעיגולי עתיק ואריך היינו בחי' כתר דאצי', דעיגולי א"ק הוא שמקיפים כללות העולמות והן בבחי' הבדלה מן העולמות (ופועל הביטול בהעלם שאינו נרגש בנבראים, וכמו שנת' שם בענין וכל קומה לפניך תשתחוה כו'), ועיגולי הכתר הן מקיפים דאצי' בפרט ופעולתם הוא בבחי' גילוי והרגש יותר כו', דכ"ז הוא מפני שההמשכה הוא דרך האו"פ משו"ז בא האו"מ בבחי' חילוקי מדרי' אלו כו'. וכמו עד"מ באדם כשמתעורר ברצונו לבנות בית הרי הרצון הוא כללי בכללות ענין הבית ואינם ניכרים בו עדיין הרצונות פרטיות בפרטי הדברים שבבית וכמו בהאבנים עצים ועפר, וגם לא באופן הבית כו', וכאשר בא בשכל בפרטיות עניני הבית נעשים רצונות פרטים על כל דבר בפרט כו'. אך זהו כאשר כבר בא לכלל התעוררות בהתגלות, דלמעלה הוא כמו שהאור הוא בבחי'

סובב ומקיף אל העולמות דהיינו שהוא בבחי' שייכות אל הפנימי כו', ולהיותו שייכות אל הפנימי שייך בזה מקיף הכללי ומקיף הפרטי כו'. אמנם ידוע דהאו"מ כמו שהוא בעצם הרי אינו בבחי' שייכות כלל אל העולמות גם לא בבחי' מקיף על העולמות, ומה שנק' אור מקיף היינו שהוא בבחי' הבדלה מן העולמות לא שהוא בבחי' מקיף עליהם (וכמו בחי' מקיף דאו"ח שזהו בחי' עצם האור שהוא בבחי' העלם אחר העלם בעצמו כו' וכמ"ש במ"א), ובא אח"כ להיות בבחי' מקיף עכ"פ כו', שכן הוא גם באוא"ס שלפני הצמצום דעצמות אוא"ס אינו בגדר שייכות אל העולמות כלל, ויש מדרי' גם באוא"ס שלפני הצמצום שהן בבחי' שייכות אל העולמות וכמו כשעלה ברצונו הפשוט להאציל כו', ויש שם השערה על עולמות וכמו ששיער בעצמו בכח כו', הרי גם מה שאינו בבחי' שייכות כלל אל העולמות (דהיינו בחי' הפנימי) בא בבחי' שייכות ובבחי' מקיף על העולמות, וזהו א"א לומר שהוא מצד הפנימי שהרי אינו בבחי' שייכות אל הפנימי כו'. אך באמת הן ב' מדרי' בהאור, דהאור שאינו בבחי' שייכות כלל אל העולמות הוא בחי' אור

העצמי שאינו בבחי' המשכה בעצמו כו', והיינו רק שהוא בבחי' המשכה מן העצמות, אבל האור בעצמו אינו בבחי' המשכה ואינו בבחי' גילוי כלל כו', ובחי' זו היא עיקר האור הכלול בעצמותו (ואין הכוונה על האור הכלול בעצמותו ממש שנק' שמו הקדמון כו' כמ"ש במ"א, כ"א מה שכללות האור שלפני הצמצום (וכן אור הסובב בכלל) הוא אור הכלול בעצמותו כו', וכידוע דהאו"מ אינו בבחי' יציאה מן העצמות כו', הנה העיקר הוא בחי' עצם האור) שהוא כמו העצם כו', וכהכלל הידוע דכל הכלול בהעצם ה"ה כמו העצם כו'. וכמו הכחות הכלולים בנפש כמו שהם נטועים ומושרשים בעצם הנפש שהן כחות עצמיים ממש, דכמו שהעצם אינו בגדר המשכה וגילוי כמו"כ הכחות עם היותם כחות לבד, ה"ה מ"מ עצמיים שאינם בגדר המשכה וגילוי כו'. והאור השייכות אל העולמות הוא בחי' התפשטות האור לא העצמי, ובאור הזה שייך לומר שכל מה שמתפשט ונמשך מתמעט אורו, והיינו שכל מה שנמשך ומתפשט יותר הוא יותר בבחי' שייכות אל העולמות כו', דבכללות הוא בחי' אור השייכות אל העולמות וכל מה שנמשך ומתפשט יותר הוא בבחי' שייכות יותר אל העולמות כו', ושייך א'קמטבו בחי' רצון כללי ורצונות פרטים כו'. ובד"כ הוא ג' מדרי' רצון כללי ורצון פרטי ורצון קדום כו', דרצון כללי הוא למעלה עדיין מהעולמות דעם היות שהוא בבחי' התעוררות כבי' מ"מ אינו עדיין בבחי' התעוררות השייך אל הפועל כ"א רק בבחי' התעוררות בהעלם בעצמו כו', וכמשנת"ל (ד"ה אתם נצבים הא') בענין החלטה והתעוררות הרצון דגם החלטה הוא אחר ההתעוררות, ואין זה בחי' רצון המוחלט שזהו שמוחלט בעצם הנפש בלי התעוררות כלל כו' וכמ"ש במ"א, אך ענין ההחלטה הוא שנתעורר בהדבר והוחלט אצלו שראוי לרצות בזה, אבל אין בזה עדיין רצון ממש לפועל הדבר, והתעוררות הרצון הוא שבא בבחי' רצון ממש שרוצה בהדבר כו', וז"ע רצון כללי שהוא בחי' החלטה כו'. ורצון פרטי הוא שנתעורר כבי' ברצון בעולמות דהיינו ברצון בהתגלות להיות עולמות בפועל כו', והו"ע שעלה ברצונו להאציל ולברוא כו'. ורצון הקדום הוא שקדום אל הגילוי כו', והוא ששיעור בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל כו' וכמ"ש במ"א. וכ"ז הוא בבחי' התפשטות האור שהוא בבחי' התפשטות וגילוי (דבאוא"ס שלפני

הצמצום הכל הוא בהתכללות בעצמותו כו'), ונעשה יותר בבחי' שייכות אל העולמות כו', אבל עצמות האור אינו בבחי' המשכה כלל כו' (וגם כשנמשך הוא כמו שהוא בעצם כו'), ובכללות הוא בחי' אור בלבד, ולכן שייך בזה עצם והתפשטות רק שעצם האור הוא כמו העצמות שאינו בבחי' המשכה (היינו שאין בו ענין ההמשכה להיות בבחי' מיעוט ובבחי' שייכות אל העולמות וההשתל' כו', וכמו כל עצם שבלתי מתפשט ובלתי מתחלק כו'), ובחי' התפשטות האור הוא שבבחי' המשכה כו'. וזהו ג"כ ב' בחי' אין, דעצם האור הוא בחי' האין של יש האמיתי, ובחי' התפשטות הוא בחי' האין של היש המתהווה מאחר שיש לו שייכות אל העולמות כו' (ובפרטיות יש גם באור זה חילוקי מדרי' כנ"ל).

והנה לפעמים מבו' דבחי' האין של היש האמיתי הוא בחי' אור הסובב, והאין של היש הנברא הוא בחי' אור דממכ"ע כו', וכמ"ש בלק"ת בד"ה לבבתני בהבי' דסוכ"ע הוא מיש לאין וממכ"ע מאין ליש כו'. ולפ"ז י"ל דהתחלקות האין הוא ע"י הצמצום, והיינו שהאור כמו שנמשך מבחי' העצמות והיינו האוא"ס שלפני הצמצום כו' הוא למעלה מגדר שייכות אל העולמות כו', וע"י הצמצום הוא שנמצא אור שהוא בבחי' אור פנימי והיינו אור להאיר במדה וגבול כו', דהאור הזה הוא בערך מקור ליש כו', והוא בחי' אור הקו בכלל שממנו נעשו התהוות הכלים בעקודים, ובהשתל' יותר נעשו כלים דאצי' עד גם הכלים דבי"ע כו', וע"כ הוא בבחי' אין של היש המתהווה כו', אבל האור שלמעלה מהצמצום הוא בחי' האין של היש האמיתי כו', וגם לאחר הצמצום אור הסובב הוא בבחי' אין של היש האמיתי, וכידוע דהאו"מ כמו שהוא לאחר הצמצום שרשו הוא מהאוא"ס שלפני הצמצום מבחי' העיגול הגדול שלפני הקו, וכמו שנמשך ע"י הצמצום אין הצמצום פועל בו להיות בבחי' מדה וגבול כו', וע"כ אין בו התחלקות מדרי' בעצם

גם כמו שנעשה בבחי' מקיפים פרטים כו' וכמשנת"ל באורך, וע"כ כללות האור זה הוא בבחי' אין של היש האמיתי, והאו"פ בכלל הוא בחי' אין של היש המתהווה כו'. אמנם כאן הכוונה דכללות בחי' האין הממוצע בין בחי' היש הוא בחי' האו"פ והוא נחלק לשנים כו', ולכאו' בזה י"ל בפשיטות דהרי הקו עם היות שנמשך ע"י הצמצום הרי המשכתו הוא מהאוא"ס שלפני הצמצום והוא נוגע ודבוק באוא"ס א'קנכו', וכמ"ש בע"ח דאחר הצמצום המשיך קו א' דק מאור העיגול שלו כו', וכ' שם שהוא נוגע ודבוק באוא"ס כו' והיינו שהוא אור הדבוק במקורו כו', ונת"ל דענין המשכת הקו הוא בכדי לעשות מעלה ומטה דלהיות שבקצהו העליון נוגע ודבוק באוא"ס ובקצהו התחתון אינו נוגע בהאוא"ס שמתחתיו, ע"כ כמו שהוא בבחי' קירוב אל מקורו הוא בבחי' מעלה וכמו שמתרחק ממקורו הוא בבחי' מטה כו'. ונת' באורך איך דבחי' מעומ"ט דהקו אינו רק בבחי' מיעוט לבד כ"א שהוא בבחי' התחלקות בעצם מדריגתן כו', דחכ' שלמעלה מהבינה היינו דבעצם מדריגתה היא למעלה מהבינה כו', וכן הכתר שלמעלה מהחכ' כו', ונת"ל (ד"ה ויהי הענן והחשך ויאר) שזהו ע"י הצמצום דע"י שהאור בא שלא בהדרגה נעשה התחלקות בהאור כו'. וא"כ י"ל דבבחי' מעלה שבו שהוא בבחי' קירוב לגבי מקורו הוא בבחי' אין של היש האמיתי, והיינו שהוא למעלה מבחי' מקור עולמות כו', ובחי' מטה שבו הוא בחי' אין של היש המתהווה כו'. וזהו דהתחלת הוויות הכלי הוא בעקודים אבל בא"ק אין שם כלים עדיין (רק בחי' שרש נשמות דגופות כו'),

והיינו לפי שבא"ק מאיר אור הקו כמו שהוא בבחי' דבקות ממש במקורו ואינו בערך להיות ממנו בחי' מציאות דבר כו' (ולכן בא"ק הגם שכולל הכל וכמא' צופה ומביט עד סוף כל הדורות כל דור ודור בפרט, ומ"מ או' ע"ז וכולם נסקרים בסקירה א' דהכל הוא בשוה כו', והיינו מפני שאינם בבחי' מציאות כלל כו', וזהו מפני שהקו מאיר שם בבחי' עליונה שבו ע"כ אין שם בחי' מציאות עדיין, מפני שבבחי' עליונה שבו אינו בבחי' מקור על מציאות דבר כו'), ורק בעקודים שזהו כמו שנתרחק האור קצת ממקורו שם הוא התחלת הוויות הכלי כו', וגם זה ע"י בחי' מטי ולא מטי דהיינו ע"י ריחוק האור כו' וכמ"ש בע"ח. אמנם באמת צ"ל דכמו שנת"ל באוא"ס שלפני הצמצום (היינו בהאור הבל"ג) שיש בזה בחי' עצם והתפשטות, דבחי' עצם האור הוא שכמו העצם שאינו בבחי' התפשטות והמשכה בעצם כו', ובחי' התפשטות הוא שבבחי' המשכה ובזה שייך שמתמעט בהמשכתו כו' כנ"ל, כמו"כ הוא ג"כ בהאו"פ בכלל דבכללות האור יש ב' מדרי', והוא בחי' עצם האור שהוא בבחי' דבקות ממש בעצמות א"ס, ולא רק דבקות שע"י הצמצום

כמו הקו בכלל שנוגע ודבוק באוא"ס אבל הוא ע"י הצמצום, משא"כ בהאור העצמי שהוא בבחי' דבקות ממש בבחי' עצמות א"ס כו' וכמשי"ת, והוא אור עצמי שאינו בבחי' המשכה וגילוי בעצם כו', ובאור הזה לא יש חילוקי מדרי' ואינו שייך בו שמתמעט ממדרי' למדרי' כו', ובחי' התפשטות האור הוא האור שבבחי' המשכה וגילוי, דכללות האור הזה הוא בבחי' שייכות אל העולמות כו' (ולכן גם בא"ק יש בחי' כלים רק שהן בבחי' שרש נשמות דבא"ק הן מ"מ בחי' כלים כו'), וכמו שנמשך הוא בא בבחי' התחלקות עד שהוא בערך להיות מקור ליש כו'. וב' מדרי' אלו בהאו"פ הו"ע פנימי' האור וחיצוני' האור כו', וזהו ב' בחי' אין, דעצם האור הוא בחי' האין של היש אמיתי, וחיצוני' האור הוא בחי' האין של היש המתהווה כו' (ובפרטיות גם בבחי' חיצוני' האור בחי' עליונה שבו הוא למעלה מבחי' מקור ליש רק בחי' אחרונה שבו הוא בבחי' מקור ליש כו') וכמשי"ת.

והנה ב' בחי' אין הנ"ל הגם שנק' אין בכלל אין פירושו שוה לגבי המשפיע כמו לגבי המקבל, שהם ב' בחי' יש הנ"ל, דיש האמיתי הוא המשפיע שמשפיע הכל כמ"ש כי ממך הכל, ויש הנברא הוא המקבל כו' (ומה א'קנאשיש האמיתי הוא משפיע הכל אין זה שהוא בבחי' מקור כי הוא מובדל בערך ואינו בגדר השפעה כו' רק שממנו נמצא הכל כו' וכמ"ש במ"א, שעש"ז נק' תחלה שהוא תחלת הכל כו', וכמ"ש הרמב"ם ז"ל דמאמיתת המצאו נמצאו כל הנמצאים כו'), דלגבי יש אמיתי הפי' אין שאינו תופס מקום כלל, דגם עצם האור אינו תופס מקום כלל וכלל לגבי עצמות, להיותו בחי' אור בלבד ולא עצמי ה"ה רק הארה לבד שאינו מהות דבר בעצמו ואינו תופס מקום כלל כו', וכן גם בחי' התפשטות אינו תופס מקום כלל לגבי העצמות כו', ולכן אני ה' לא שניתי שלא יש שום שינוי כלל בין קודם ההתהוות לאחר ההתהוות כו'. ולכאו' יפלא והלא נאצלו הנאצלים ונבראו הנבראים כו' ואיך לא שניתי, אך הענין הוא לפי שכל מה שנאצל ונתהווה הכל הוא מהארה לבד שאינה תופסת מקום כלל לגבי העצמות ולכן באמת אין שום שינוי כלל כו', וכמש"א אתה הוא עד שלא נבה"ע ואתה הוא לאחר שנבה"ע בלי שום שינוי כלל כו', וא"כ פי' אין הוא שהאור והגילוי מן העצמות הוא בחי' אין ממש לגבי העצמות שאינו תופס מקום כלל כו'. אך בחי' האין

המקור על המקבלים היינו בחי' היש הנברא מה שנק' אין לגבי היש הרי אין זה מצד העדר תפיסת מקום, דזה שייך לגבי העצמות כנ"ל, ולגבי העצמות הרי היש הנתהווה ודאי אינו תופס מקום כו', אבל לגבי היש הנתהווה אינו שייך לומר שהוא בבחי' העדר תפיסת מקום שהרי ממנו הוא התהוות היש כו', וזהו שנק' אין של היש היינו שהוא מקור המהווה את היש כו', ומה שנק' אין היינו שהוא לא בבחי' דבר ומציאות כמו היש שהוא בבחי' מציאות יש, והמקור המהווה הוא בבחי' לא דבר כו'. אמנם גם בזה אינו שהוא בבחי' לא דבר כלל שהרי הוא בערך היש להיות בבחי' מקור אליו, וא"כ בהכרח שהוא בבחי' דבר מה עד ששייך לומר עליו שהוא בבחי' מקור כו', ועם היות שההתהוות היא בדרך אין ערוך, וכידוע דהתהוות היש א"א להיות בבחי' קירוב הערך רק בבחי' ריחוק הערך כו', וזהו שהנבראים עצמן מכריחים שהמקור הוא בחי' אין כו', וכמו שאו' אין ערוך לך בעוה"ז דבעוה"ז נראה ונגלה איך שאין ערוך כו', דכאשר אנו רואין מציאות יש מוכרח שהתהוותו הוא מבחי' אין כו', מ"מ ג"ז מוכרח שאינו בבחי' אין

לגמרי דמאחר שהוא מקור ליש בהכרח שהוא בבחי' שייכות ובבחי' ערך אל היש כו'. וכן הוא בהדעה דד"ת דהיינו דעת המקבל שהוא מאין ליש היינו שהמקור הוא לא דבר, אבל לא שהוא בחי' אין ממש כו', דהנברא אינו יכול להשיג כלל בחי' אין ממש בבחי' העדר המציאות כו', אך זאת משיג שבהכרח לומר שהמקור הוא בבחי' אין אבל זהו רק שאינו בבחי' מציאות כמו מציאות הנברא כו', ועש"ז קורא אותו אין כו', וגם נק' אין לגבי היש לפי שאינו מושג בהיש עש"ז נק' אין, כי להיותו בלתי מושג א"א לכנות לו שם רק לקרותו בש' אין כו', וכמו ויקראו אותו מן כי לא ידעו מה הוא כו', דהדבר הבלתי מושג א"א לקרות רק בשם אין כו'.

והענין הוא דהנה הנברא להיותו נברא אינו משיג את האין האלקי כי האין האלקי מסתתר ממנו ועי"ז הוא בבחי' נברא, ואם הי' משיג את האין האלקי לא הי' בבחי' נברא כלל כו', והיינו דעם היות דהתהוות היש הוא ע"י שהכח האלקי מתלבש בהנברא, וכמשנת"ל בענין יש מאין שיש בזה ב' ענינים והוא שהתהוותו הוא בדרך אין ערוך היינו בבחי' ריחוק, וגם הוא בבחי' קירוב שזהו בבחי' התלבשות כח הפועל בהנפעל כו', ומ"מ התלבשות זאת היא שהכח א'קנבהאלקי מסתתר ממנו כו'. דזהו ההפרש בין עו"ע ויש מאין, דהתהוות העלול מן העילה הוא בבחי' התלבשות העילה בהעלול זהו שהעילה מתגלה אל העלול וע"י שהעלול משיג את העילה עי"ז דוקא הוא התהוות העלול, וכמו בשכל ומדות הרי אם במדות לא יהי' מושג השכל לא יהי' התעוררות המדה, רק ע"י השגת השכל שבא בלב עי"ז דוקא הוא התעוררות המדה כו', וז"ע בינה ליבא ובה הלב מבין כו', וכמו והשבות אל לבבך שעי"ז דוקא הוא הולדת המדה כו'. אבל ביש מאין הוא להיפך שאם יהי' התגלות האין בהיש שיהי' מושג בהיש לא יהי' התהוות הנברא בבחי' יש כו', ולכן בעולם הברי' שהוא בבחי' קירוב ומאיר שם האין בגילוי יותר (והוא רק בבחי' ידיעת המציאות לבד כו'), אינו בבחי' יש ממש רק בבחי' אפשרות המציאות כו' כנודע, ובכדי שיהי' בבחי' יש הוא דוקא ע"י ההסתר דהכח האלקי כו' (ובר"ה אנו מבקשים וידע כל פעול כי אתה פעלתו ויבין כו', והיינו שיהי' מושג ומורגש הכח האלקי כו', היינו לאחר שנתהוו יכול להיות ידיעה והשגה עליונה יותר כו', וכידוע מ"ש בע"ח בענין המשכת הקו כו',

וידיעה והשגה זו הוא בנשמות וכמו שהן בגופים שיכולים לראות האין האלקי כו', וכמ"ש בסש"ב ח"ב שאם נתנה רשות לעין היו רואין את האין האלקי כו', הנה בנשמות דאצי' יש בהם ראי' זו כמו שהן בגופים למטה, ועם היותם רואים ה"ה מתקיימים בגופם כו', והיינו דאחר שנתהוו מ"מ יכולים לראות האין האלקי כו', ומכ"ש שאפשר להיות בחי' הידיעה וההכרה כו', ועז"א וידע כל פעול כו', וכמו שהוא בכללות הנבראים ידיעה זו הוא באופן המציאות שיהי' לעתיד שהיש יהי' אלקות ויהי' בו השגת מקורו בבחי' השגת המהות ממש כו', וכמ"ש ונגלה כו' וראו כל בשר כי פי ה' דבר כו'). וזהו דבנין המל' הוא מהגבורות דוקא (ועמשנת"ל ד"ה ביום השמע"צ), וכמ"ש כבוד מלכותך יאמרו וגבורתך ידברו, גבורתך הן ה"ג דז"א לצמצם ולהעלים האור להיות בנין המל' בבחי' צמצום ומיעוט האור בכדי שיוכל להיות מקור ליש כו', וכמו"כ הוא בבחי' מל' גופא שמעלמת את האור שלא יתגלה על הנברא ולא יהי' מושג בהנברא בכדי שיהי' בבחי' יש ומציאות כו'. וזהו מה שהאין של היש הנברא נק' אין אין זה שהוא בחי'

אין בעצם רק שע"ש שאינו מושג בנבראים נק' אין כו', והיינו שבהב' ענינים שבמל' בענין ההתהוות שבבחי' ריחוק ובבחי' קירוב הנה קריאת שם אין אינו אמיתי ממש, דבבחי' ריחוק השם אין הוא רק שהוא לא בבחי' דבר דבי"ע, ובבחי' הקירוב הוא שנק' אין רק ע"ש שאינו מושג כו', וזהו ההפרש בהב' דעות ד"ע וד"ת דעת המשפיע ודעת המקבל, דד"ע הוא דעת המשפיע שלמעלה יש ולמטה אין היינו שהאור הוא אין ממש לגבי העצמות דכולא קמי' כלא חשיב ואינו עולה בשם כלל ועש"ז נק' אין, וד"ת הוא דעת המקבלים דמאין ליש שנק' המקור המהווה בש' אין הוא ע"ש שהוא לא דבר בבחי' דבר דנבראים כו', וע"ש שאינו מושג בנבראים עש"ז נק' אין כו'. והנה אחר שנא' כבוד מלכותך יאמרו וגבורתך כו' שזהו בחי' הגבורות להיות התהוות המציאות כו', נא' אח"כ להודיע לבנה"א גבורותיו וכבוד הדר מלכותו, פי' גבורותיו הן ה"ג דאימא שהן גבורות ממותקות, וכמ"ש בזהר יתרו דפ"ג א' ע"פ מי ימלל גבורות ה' דפי' ימלל מל' וקטפת מלילות שהוא ג"כ ענין ריכוך שמרכך את הגבורות והיינו ע"י בחי' מי שהוא בחי' בינה, וזהו מפני שהמוחין הן בכלל בחי' חסד ורחמים, והעיקר הוא א'קנגמפני שהתגלות עתיק הוא בבינה, ובינה נק' קדה"ק שכוללת כל הג"ר כו' וכמשנת"ל (ד"ה שמור את יוה"ש), ומשם נמשך במל' להמתיק הגבורות דמל', וזהו וכבוד הדר מלכותו פי' הדר מלכותו להיות גילוי המלוכה כו'. והענין הוא דהנה גבורותיו הו"ע גבורה וכח, והגבורה הוא בימין דוקא וזהו בחי' הגבורות דאי' שהן בחי' ימין והוא בחי' הכח כו', ובחי' גבו' וכח זה יש גם בבחי' מל' והוא ההתהוות דמל' בבחי' יש מאין שזהו דוקא בכח הא"ס הכל יכול וכמו אתה גבור לעולם אד', ולכן בפסוק בראשית יש כ"ח אותיות והו"ע כח מעשיו כו', וכמ"ש מכין הרים בכחו כו', וזהו וגבורתך ידברו להיות התהוות היש, רק שזהו בחי' העלם כו'. אך עוד יש גבו' עליונה לשלוט על הטבע הנמשך מכח מע"ב לשנות הטבע כו', וזהו כ"ח אותיות שבפסוק וידבר אלקים דגבי עה"ד כו', והו"ע מ"ש ועתה יגדל נא כח אד', וכמ"ש והחכמה תעוז לחכם יותר מעשרה שליטים שבעיר שהן העש"מ שמהם נתהוו כל הדברים הגשמי' כו', והחכ' תעוז לחכם לשלוט ולשנות את הטבע כו', וז"ע וגבורותיו הכח להיות ביטול היש דוקא, ועי"ז נמשך

גילוי אור במל' ולהיות גילוי המלוכה כו'. וז"ע דתקיעת שופר הוא לאתקנא כורסיא, כורסיא הוא בחי' המל' שבנינה מהגבו' כו', ולאתקנא כורסיא הוא להמשיך בחי' כח וגבו' דעצמות א"ס להיות תיקון הכסא שבבחי' מל' יהי' גילוי אור כו', וכמו כסא כבוד מרום מראשון כסא כבוד הוא בחי' בינה שהיא כסא אל הכבוד בחי' חכ', מרום בחי' כתר, מראשון א"ס עצמות המאציל שמשם נמשך למל' הנק' כסא והוא מקום מקדשנו כו', וכמו נכון כסאך מאז בחי' עתיק כו', וזה ממשיכים ע"י תקיעת שופר דאי' בזהר אמור דצ"ט ע"א דשופר עילאה הוא בחי' בינה ועל ידו נמשכים בחי' הגילוים העליונים הנ"ל.

וע"פ הנ"ל יובן מ"ש במד"ר בשעה שעולה ויושב כו' בדין הוא עולה, והיינו דבחי' הכסא דמל' הוא בחי' דין דבנינה מהגבו' כו', ובשעה שישראל נוטלים שופריהן ותוקעין לפני הקב"ה ה"ה עומד מכסא דין ויושב על כסא רחמים, דהשופר שלמטה מעורר בחי' שופר עילאה כמ"ש בזהר שם, והיינו בחי' כסא הכבוד בחי' בינה שהוא בחי' רחמים כו', ומתמלא עליהם רחמים היינו הגילוי בבחי' בינה שזהו מה שבינה כוללת כל הג"ר ויש בה התגלות עתיק כו' כנ"ל, ומרחם עליהם היינו שנמשך הגילוי בבחי' מל' להמתיק הגבורות דמל', וזהו שהופך עליהם מדה"ד למדה"ר והו"ע לאתקנא כורסיא בחי' הכסא דמל', דמה שיושב על כסא רחמים הוא בחי' כסא הכבוד דבינה, ומה שהופך עליהם כו' הוא שכסא הדין דמל' נעשה כסא רחמים כו', אימתי בחדש השביעי, דהנה הבינה נק' שביעאה מלמטלמ"ע, ונת"ל ד"ה הנ"ל דמה שהבינה נק' שביעאה היינו שכוללת כל הג"ר, וזהו אימתי בחדש השביעי שע"י הבינה היא ההמשכה, להיות כי הבינה נק' שכינה שמשכנת ג"ר על ז"ת לכן ע"י הוא ההמשכה כו', וכמו"כ ההעלאה היא ע"י

הבינה וכמ"ש לך ה' הגדולה כו', והו"ע לך וכל כו' וכמ"ש במ"א, והוא דהכח והעוז לשלוט על הטבע שעי"ז הוא ההמשכה במל' כנ"ל, העלאה זו היא בבינה וע"י הוא ההמשכה כו', והיינו דבינה הוא מקום ההתחברות דההעלאה וההמשכה כו', וכידוע המשל בשני בנ"א א' עומד בהר וא' בבקעה דיש שמקום החבור באמצע דהעליון יורד כמה דרגות והתחתון עולה ומתחברים באמצע כו', א'קנדוכמו"כ בכדי להיות ההמשכה צ"ל יציאת האדם מן החומריות והטבעיות שלו, וזהו ע"י שהוא ממארי דחושבנא שיתבונן במעלת הנשמה איך שהיא בשרשה באצי' וכמא' נשמה כו' טהורה היא כו', ושם היא רואה גילוי אוא"ס והיא דביקה ומיוחדת באוא"ס ב"ה כו', וירדה בעולמות בי"ע שז"ע בראת יצרת כו' שזה ירידה גדולה כו', ועוד ירדה ונתלבשה בגוף ונה"ב שזהו ירידה אחר ירידה כו', ועי"ז יתמרמר בנפשו מאד ויבכה במר נפשו על עוצם ירידתו. וז"ע תקיעת שופר תקיעה הוא בחי' צעקה פשוטה בתשוקה גדולה לעלות כו', ושברים תרועה הוא גנוחי גנח ילולי יליל וכמו הגונח מלבו שזהו מפני שהדבר אין אצלו בהתיישבות לכן הבכי' הוא בתנועות קצרות כו', ועי"ז הוא המשכת הרחמים מלמעלה כו' וכמ"ש כ"ז בלק"ת ד"ה תקעו השני, וזהו התקיעה השני' שהו"ע אד' ה' בשופר יתקע בבחי' המשכה מלמעלה כו', ומקום החבור הוא בינה ששם מגיע ההעלאה ומשם הוא ההמשכה להיות הגילוי במל' כו'. וזהו ג"כ מ"ש באחד לחדש ואי' במד"ר אחד זה אברהם וכמ"ש אחד הי' אברהם כו', דאברהם לכורסיא וכמ"ש בזהר שם, דהנה עד

אברהם לא הוה זקנה ואברהם המשיך בחי' זקנה והו"ע ועתיק יומין יתיב כו', שעז"נ נכון כסאך מאז כו' המשכה מבחי' עתיק בבחי' מל' ועי"ז הוא תיקון הכסא כו', גם אחד בגימט' י"ג והן יגמה"ר כו', ולחדש הוא בחי' מל' הנק' חדש וזהו באחד ההמשכה בבחי' מל' כו'. וזהו בחדש השביעי באחד לחדש כו', דע"י תקיעת שופר עומד כו' ויושב על כסא רחמים בחי' כסה"כ דבינה ומתמלא עליהם רחמים בחי' יגמה"ר כו' ומרחם עליהם להיות הגילוי בבחי' מל' שכסא דין יתהפך לכסא רחמים כו', ואימתי בחדש השביעי שהוא מקום החיבור באמצע כו', וזהו באחד לחדש המשכה במל' להיות גילוי אוא"ס במל' שיהי' גילוי המלוכה כו'.