ש"פ ראה, העת"ר
א'קבס"ד. ש"פ ראה, העת"ר
ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה את הברכה אשר תשמעו כו', וצ"ל מה"ע נותן לפניכם ברכה, דהול"ל אני מברך אתכם מהו ל' נתינה על הברכה, וגבי קללה ביותר א"מ ל' מתנה. גם צ"ל או' אשר תשמעו משמע ל' ודאי שודאי תשמעו, והלא או' אח"כ אם לא תשמעו א"כ ה"ז בל' תנאי כמו בכל התו', וכמו אם בחקתי תלכו וכמו אם בקולו תשמעו כו', ומהו אומרו אשר תשמעו כו'. גם מהו לפניכם דהול"ל לכם כו'. ולהבין כ"ז ילה"ק שיש ג' בחי' רצוא, דכללות ענין הרצוא הוא להיות בבחי' כלי לקבל אור עליון יותר, ויש בזה ג' מדרי' הא' מבי"ע לאצי' והו"ע עבודת הבירורים למטה שהדברים התחתונים יהיו כלים לאלקות כו', והיינו הבירור וזיכוך דבי"ע לקבל גילוי אור האצי' כו', הב' הבירור והעלי' דכלים דאצי', והו"ע בורר אוכל מתוך אוכל כו' לקבל גילוי אור עצמי שלמע' מאצי' כו' וכ"ז הוא בבחי' בירור כו', והג' הוא עליית האור שזהו למע' מבחי' בירורים (דבירורים שייך רק בבחי' הכלים כו') והוא העלי' בבחי' פנימי' עתיק כו', ונגד זה יש ג' המשכות שהן בג' סעודות דשבת
כו'. ונת' בענין הג' סעודות דהסעודה הראשונה היא דחקל תפוחין קדישין כו', והשני' אי' בזהר יתרו שהיא דע"ק ושלישית דז"א, ובאד"ז אי' דהשני' דז"א ושלישית דע"ק, ונת' דאינם סותרים זא"ז דבסעודה שני' הוא גילוי עצמי' בחי' עתיק (משא"כ בסעודה ראשונה שאינו רק הארה לבד כו'), וההמשכה היא בז"א לכן נק' באד"ז סעודתא דז"א, ועיקר גילוי בחי' פנימי' עתיק הוא בסעודה שלישית רק שזהו בדרך העלי' והעלי' היא לבחי' ז"א כו', לכן נק' בזהר יתרו סעודתא דז"א ובאד"ז סעודתא דע"ק כו'.
וביאור הענין הוא דהנה ארז"ל אלמלי שמרו ישראל שתי שבתות כהלכתן היו מיד נגאלין, וידוע דשתי השבתות הן שבכל שבת יש שתי שבתות, והן בחי' שבת תתאה ושבת עילאה כו', שבת תתאה הוא השביתה והמנוחה הבאה לאחר עבודה ויגיעה, וכמו טרחא אתנחתא שלאחר הטרחא והיגיעה בא אח"כ א'קאהשביתה והמנוחה שמתענג במנוחה זו מפני העמל והיגיעה הקודמת כו', וממילא הרי העונג בהמנוחה היא לפ"ע העמל תחלה כו', ושבת עילאה הוא השביתה והמנוחה לא מן העבודה ויגיעה רק מנוחה עצמי' וממילא אינה לפ"ע העבודה כלל כו'. ויובן זה עד"מ אדם העושה איזה מלאכה הרי בעת העשי' כחותיו מושפלים בהעשי' והן בבחי' ירידה מעצמותן ובבחי' צמצום בהעשי' כו', שהרי כל כח במקומו הוא העצמות שלו וכאשר נמשך ה"ה יורד מעצם מעלתו העצמי כו', וגם מתצמצם שאינו בהתגלות כ"כ כו', שכ"ה גם בכח המעשה דכשהוא בכח התנועה שביד ה"ה בעצם מעלתו והוא שם בהתגלות יותר, וכאשר נמשך לפעול הרי בא בבחי' ירידה וצמצום מכמו שהוא קודם שפועל ועושה דבר כו', ומכ"ש הכחות פנימי' כמו המדות והשכל שהן בעצם למע' מעשי', ובעת עשי' המלאכה ה"ה מושפלים ג"כ בהעשי', שהרי בהכרח שיהי' רצון וחשק בהמלאכה דאל"כ א"א לעשות המלאכה כו', וגם צריך לעיין בשכלו איך ומה לעשות כו', והגם שהוא רק שכל המעשה שזהו המדרי' היותר אחרונה שבשכל, מ"מ ה"ז שכל שלמע' מעשי' ממש כו', וגם בתחלה מה
שמתחכם במלאכת העשי' הרי ג"ז הוא ירידה לגבי השכל, שבכחו להתחכם בשכלי' נעלים ומניח הכל ומצמצם עצמו בהתחכמות דעשי' כו', וכמו"כ יש בזה מן התענוג שבנפש שיש לו רצון ועונג בהמלאכה שזהו סבת עשיית הדבר וסבת ירידת כל הכחות שכ"ז הוא מצד העונג שיש לו בזה כו', וכאשר שובת ונח ממלאכתו הרי חוזרים כל הכחות ועולים מירידתם וצמצומם וחוזרים לעצמותם וה"ה מתענג במנוחה זאת היינו בזה שנח מהירידה והצמצום כו'. והנה העונג שבמנוחה ה"ה עונג הפכי מן העונג שבהמלאכה דהיינו בירידת והתפשטות הכחות, והעונג שבמנוחה הוא בהעדר ההתפשטות שלהם כו', מ"מ הרי אותן הכחות ואותו העונג שהי' בירידה והתפשטות הן החוזרים ועולים בבחי' שביתה ונייחא, וא"כ הרי העונג שבשביתה הוא אותו העונג שירד ונתפשט שעתה הוא שובת ונח, ובעת המלאכה העונג הוא בהעלם מפני שהוא בבחי' ירידה וצמצום כו', וגם מה שהוא בהעלם שאינו בהתגלות בהמלאכה דמה שהוא בהתגלות בהמלאכה הן הכחות התחתונים אבל הכחות הנעלים אינם בהתגלות בהמלאכה כו' (והם רק בבחי' סבה להיות ירידת הכחות
בהמלאכה, ורק הארה מועטת הוא שמתצמצם בהמלאכה ועשי' כו'), וכאשר שובת ונח אז מתגלה העונג והוא אותו העונג שהי' תחלה בבחי' ירידת והתפשטות הכחות כו', רק שנהפך להיות בעונג שלהיפך מעונג המלאכה והוא העונג בהשביתה כו', וסבת ההתהפכות שלו לעונג דמנוחה ושביתה זהו גופא הוא מן המלאכה, והיינו מצד היגיעה רבה שנתייגע בהמלאכה עד שתקצר רוחו בעמלו שזה עושה כליון והפסק בהעונג שבהירידה והתפשטות, הנה כששובת ותנוח רוחו מן היגיעה ה"ה מתענג מאד בשביתה זו, והיינו שכליון והפסק העונג שבהמלאכה הוא הסבה של העונג בהשביתה, ואם לא הי' קץ ושיעור כלל בהעונג שבהירידה וההתפשטות, דהיינו שלא הי' שייכות בזה ענין היגיעה והעייפות להפסיק העונג הזה מפני שכחו הוא בלתי מוגבל במדה ושיעור לא הי' העונג בהשביתה, כי כח הבלתי מוגבל הוא אינו בבחי' ירידה מעצמותו ולא בבחי' צמצום כו', דדוקא כח המוגבל והיינו מה שפועל בבחי' או"פ הנה אופן פעולתו הוא בבחי' ירידה ויציאה חוץ לעצמותו ובבחי' צמצום שמתצמצם ומתלבש בזה כו', א'קבאבל כח הבלתי מוגבל והיינו אור מקיף גם כשפועל אינו בבחי' ירידה מעצמותו (וכידוע דאו"מ הוא לעולם אינו יוצא חוץ להעצמו' כו') ואינו מתצמצם בפעולתו כו', וממילא אינו שייך בו יגיעה ועמל כו', אך מפני שכחו הוא מוגבל יש הגבלה להעונג שבירידה מחמת העמל והיגיעה ע"כ יש עונג בהמנוחה ושביתה כו'.
והדוגמא מכ"ז יובן למע' כבי' בברי' והתהוות העולמות שזהו מבחי' כח המעשה, כמו על כל שבח מעשי ידיך וכמו כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך כו', שזהו כח היותר אחרון שבע"ס העליונות דאצי', והוא בחי' המל' סודכ"ד דאצי' שהיא בחי' עשי' שבאצי' שנעשה בבחי' מקור להתהוות עולמות שבא בבחי' התלבשות כה"פ בהנפעל, וכמו בראשית ברא אלקי' דברא הוא בבחי' התלבשות לברוא ולהוות כו', ובד"כ זהו בחי' האותי' שבמל', כמו בדבר ה' שמים נעשו כו', וכמו ואתה מחי' את כולם שהם האותי' מא' עד תי"ו שבאים בבחי' התלבשות כו', וכמו לעולם ה' דברך נצב בשמים כו', אד' בם בבחי' התלבשות כה"פ בהנפעל כו' (ובפרטי' יש בזה כמה מדרי' בבחי' ירידת האותי' דמל' בעולמות בי"ע בבחי' חילופים ותמורות וחילופים דחילופים ותמורות דתמורות עד להיות בבחי' מקור לעשי' ממש כו'). אמנם זאת שהמל' נעשית בבחי' מקור לעולמות ה"ז ירידה והשפלה גדולה, שהרי עז"א לכי ומעטי א"ע להיות ראש לנבראים כו', והמיעוט אינו בהדרגה כ"כ שמשתנה האור כו', וכמו אור הלבנה לגבי אור השמש
שהאור משתנה כו', וכמא' הוי זנב לאריות בבחי' היותר אחרונה שבאצי' ואל תהי ראש לשועלים בעולמות בי"ע כו', וכמ"ש בע"ח שמ"ז פ"א שגם נקודת המל' הבוקעת את המסך ויורדת בברי' בכח"ב דברי' (בחי' שביעאה שנת"ל) נק' ראש הברי' מפני שהיא מתמעטת הרבה ואינה כמו שהיא באצי' בחי' זנב לאריות כו', וכ"ש האור האלקי שבא בבחינת התלבשות בנבראים שזהו השפלה גדולה כו', וגם המדרי' שלמעלה מהמל' נתלבשו בהתהוות העולמות וכמ"ש ששת ימים עשה שהן הששה מדות כו', וגם מבחי' החכ' נמשך בברה"ע וכמ"ש ה' בחכ' יסד ארץ כו' כולם בחכ' עשית כו', והוא מדרי' אחרונה שבחכ' הנק' חכ' דמע"ב שנת"ל (ד"ה ויקחו לי תרומה) שזהו כמו פסולת לגבי חכ' דתו' כו', ומ"מ ה"ז למע' מע' מבחי' עשי', ומה שכולם בחכ' עשית ה"ז ירידה גדולה כו', וגם זאת מה שנתצמצם בחכ' זו (שזהו כמו שכל המעשה) ה"ז צמצום גדול לגבי בחי' עצמות החכ' כו', וכמו עד"מ חכם גדול שיכול להשכיל השכלות גדולות ומניח הכל ומצמצם א"ע בשכל המעשה שזהו צמצום גדול, וכמו"כ הוא כבי' למע' מה שבא בבחי' חכ' דמע"ב
ה"ז ירידה וצמצום גדול כו' (וכן כללות האור הנמשך בעולמות והוא אור הקו ה"ז רק מבחי' עשי' דאצי' דכללות כו' וכמ"ש בלקו"ת בהבי' דוראיתי והנה מנורת זהב, וכידוע בענין אתה עשית חסר ה', דתחלה או' אתה הוא ה' לבדך שזהו במדרי' שלפה"צ, הוא היינו בחי' העלם האור, והוי' הוא בחי' גילוי האור כו', והכל הוא בהאור הכלול בעצמותו כו', ואח"כ או' אתה עשית אתה חסר ה' והוא הצמצום הראשון שסילק אורו הגדול עה"צ ונשאר רק בחי' מל' שבמל' להיות בבחי' מקור לעולמות כו'). וגם יש בחי' רצון ועונג בעולמות וכמא' כד סליק ברעותי' למברי עלמא כו', וכמארז"ל ע"פ שוקיו עמודי שש שוקיו זה העולם שנשתוקק הקב"ה לבראותו כו', דזה שעלה במחשבתו ית' אנא אמלוך בבחי' מלוכה על עם נפרד כו' (שזהו בחי' עשי' הנ"ל בחי' מל' דא"ס כו') הוא מפני כי א'קגחפץ חסד הוא, דבחי' חפץ חסד הוא בחי' התענוג שבחסד זה דמלוכה כו', דענין המלוכה הוא בחי' חסד מפני שמזה הוא התהוות כל העולמות וגם כל הגילוים בעולמות הכל הוא מבחי' המל' כו', שז"ש והוכן בחסד כסאו להיות בחי' הגילוי כו', והגם שהגילוי הוא ע"י הצמצום שז"ע מלך במשפט יעמיד ארץ כו', הנה זהו תכלית החסד שעי"ז דוקא יכולים לקבל האור והגילוי כו', והעונג שבמלוכה זהו בחי' חפץ חסד כו' וכמ"ש במ"א (וז"ע בנין המל' דר"ה שממשיכים בחי' כתר מל' דהיינו להיות בחי' רצון ועונג במלוכה כו', וכידוע דבר"ה חוזר כל דבר לקדמותו כו', וז"ע זכרון ליום ראשון שצ"ל זכרון על תחלת ההתעוררות שהי' בתחלת כל ההשתל' כו', וזהו המשכת בחי' כתר מל' להיות בחי' רצון ועונג בהמלוכה כו'), שכ"ז הוא ירידת והשפלת האור להיות בריאת והתהוות העולמות כו'. אמנם שבת הוא כי בו שבת שהוא בחי' השביתה והעלי' מבחי' הירידה וכל הצמצומים הנ"ל והכל חוזר לעצמותו כמו שהי' קודם שירד וצמצם עצמו כו' (וא"כ ה"ז כמו בר"ה שחוזר כ"ד לקדמותו כמו בשבת חוזר הכל כמו קודם שצמצם
כו', רק שבר"ה הוא בבחי' האור בלבד ובשבת הוא עליית הכלים ג"כ כמ"ש באגה"ק בקו"א וכמשנת"ל (ד"ה ראשי המטות), והיינו שבר"ה הוא בבחי' סילוק (ולכן אז דין ומשפט מפני בחי' סילוק והעלם האור כו', דכאשר מאיר גילוי האור אינו שייך ענין הדין רק מפני סילוק האור עי"ז הוא הדין והמשפט כו', ובאמת הסילוק אינו בבחי' סילוק לגמרי ח"ו כ"א הכוונה בזה הוא שיהי' גילוי האור אח"כ ביותר כו', וכידוע בענין בן חכם ישמח אב דכאשר האב מתעלם מן הבן הרי הכוונה היא שהבן יחפש אותו וכאשר הבן מחפש אותו ומוצאו אז גדול שמחת האב מחכמת הבן כו', וכמו"כ הו"ע הסילוק דר"ה שהכוונה שיחפשו ויבקשו אותו ית' כו', וזהו ג"כ ענין הדין ומשפט בכדי שיהי' החיפוש בהתעוררות גדולה יותר בהתעוררות תשו' כו', ועי"ז המשכת האור בגילוי ביותר כו' וכמ"ש כ"ז בלק"ת ד"ה ביום השמע"צ בן חכם כו'), ובשבת הוא בבחי' עלי' כו', ולכן בשבת יש עונג בהעלי' כו'). וכמו עד"מ אדם השובת ונח הרי מתענג בהשביתה כו', כמו"כ כבי' למע' יש עונג בהשביתה וזהו בחי' גילוי התענוג שנמשך בשבת
דוקא, וכמשנת"ל ד"ה הנ"ל דשבת הוא בחי' עונג והיינו העונג שבהשביתה, והוא אותו העונג שהי' בבחי' הירידה וההתפשטות כו', ואז העונג הוא בהעלם, ובהשביתה והעלי' העונג הוא בהתגלות כו', רק שהעונג הזה הוא היפך העונג הקודם שהי' בירידת והתפשטות האור האלקי בבחי' עשי' וכאן העונג הוא בהמנוחה ושביתה דוקא כו'.
והנה נת"ל דהעונג בהמנוחה באדם הוא מפני היגיעה והעייפות בהמלאכה שתקצר רוחו בעמלו שזהו כליון והפסק העונג, וע"כ כאשר תשוב רוחו אליו ה"ה מתענג בזה כו', וא"כ למע' בכח האלקי שהוא בלתי מוגבל כלל (שגם כח היותר אחרון הנק' בשם כח המעשה למע' ה"ה בלתי מוגבל כלל בהגבלת העולם וכ"ש במדרי' העליונות עד בחי' העונג כו') שהוא כח א"ס דאין סוף להתפשטותו כו', ואינו שייך עייפות ויגיעה ח"ו וכמ"ש כי לא ייעף ולא ייגע והוא מפני שאין חקר לתבונתו כו', והיינו להיותו כח הבלתי מוגבל משו"ז לא ייעף ולא ייגע כו', ולא בעמל ויגיעה ברא הקב"ה את עולמו כו', דאין ענין יגיעה ועייפות שייך רק באדם שכחו מוגבל ויש כליון להתפשטות כחותיו ע"י היגיעה כו', משא"כ למע' שאין חקר לגדולתו ולמדותיו וחכמתו וגם לבחי' כח פעולתו א'קדבמעשה אין הגבלה כלל, וכמארז"ל חגיגה י"ב א' בשעה שברא הקב"ה את העולם הי' מרחיב והולך כו' עד שגער בהם הקב"ה כו', הרי שגם מה שבא בבחי' כה"פ בנפעל הוא בבחי' בל"ג עד שהעולם הי' מרחיב והולך כו', רק שנתן בעצמו ובכחו שיעור ומדה להתפשטות הכח להיות עד כאן ותו לא כו', שזהו מבחי' כח הגבול לתת מדה ושיעור לכל דבר כו', שגם כח הגבול הוא כח הא"ס כו'. וא"כ מה שנפסק העונג בגמר המלאכה בשימ"ב והי' העונג בהשביתה אינו כשביתת האדם בכחו המוגבל שכלה כחו ביגיעת המלאכה, כ"א מפני שכך עלה ברצונו הקדום בעונג העצמי שיהי' גבול ומדה לעונג זה שבא בירידת המלאכה (ע"ה שבעצם הוא עונג הבלתי מוגבל כנ"ל דשרשו הוא מהעונג העצמי וממילא הוא בבחי' בל"ג כו', יהי' בבחי' מדה וגבול שזהו בחי' גמר המלאכה כו') ויתקדש מיד בליל שבת שזהו בחי' עונג מן השביתה כו', ומ"מ ה"ז נק' נייחא כמו באדם שנח ושובת ממש, מאחר שניתן מדה ושיעור אל התפשטות הכח האלקי והעונג שבזה, וכאשר נגמר סוף התפשטותו כפי שעלה ברצונו ה"ה חוזר ועולה בבחי' או"ח כו', ה"ז שביתה
ומנוחה מן ההתפשטות, וגם שאותו הכח והעונג שנתפשט ובא בבחי' ירידה הוא העולה למע' כו', הרי אם לא הי' הירידה לא הי' העלי' ולא הי' העונג בזה כו', וא"כ ה"ז עונג שבא ע"י ירידה והתפשטות שעי"ז הוא העונג בהשביתה והמנוחה שהוא העלי' כו', ובאמת הוא בבחי' ירידה וצמצום עכ"פ, וע"ה שאינו בבחי' הגבלה דגם כמו שבא בבחי' הפעולה הי' העולם מרחיב והולך כו' כנ"ל, מ"מ ה"ז בבחי' ירידה כו', שהרי האו"פ בהמשכתו הוא בבחי' ירידה מעצמותו כו', וגם הוא בבחי' צמצום שאם הי' האור בהתגלות הרי לא הי' להיות ההתהוות כו', כ"א שהאור מתצמצם כו', וא"כ הרי השביתה היא העלי' מן הירידה כו', וה"ז כמו המנוחה שאחר העבודה והיגיעה כו', רק שלמע' אינו שייך לומר כן שהרי לא בעמל ויגיעה כו', מפני שבעצם הוא כח הבלתי מוגבל כו', רק שזהו בחי' שביתה ועלי' שאחר הירידה והצמצום, דאם לא הי' ענין הירידה לא הי' שייך ענין העלי', ומפני שהוא באופן כזה שהאור הוא בבחי' ירידה וצמצום ע"כ שייך ענין השביתה והעלי' כו'.
והנה כ"ז הוא העונג מגמר המלאכה עד"מ והוא העונג בעצם ההתהוות כו', אמנם הרי יש כוונה פנימי' בהתהוות העולמות וכמו אשר ברא אלקי' לעשות לתקן כו', וכמו תנאי התנה הקב"ה במע"ב אם יקיימו ישראל כו', וכמו"כ עד"מ באדם הבונה בנין שיש לו כוונה פנימי' בהבנין להיות לו דירה נאה כתפארת אדם לשבת בית ולסדר בו כלים נאים כו', שיש לו עונג בזה בדירת הבית ובסידור הכלים וכה"ג, והעונג הזה הסבה אל הרצון והעונג בעצם מלאכת הבנין, דעם היותה עבודה ויגיעה ומלאכה פשוטה מ"מ יש לו רצון וענג בזה מפני העונג פנימי בהדירה שיהי' אחר גמר מלאכת הבנין כו', וכמו"כ השכל והחכ' באופן הבנין בציור החדרים וכה"ג הוא ג"כ כפי אופן העונג שיש לו בהכוונה פנימי' בהבנין דלפי אופן זה הוא חיוב השכל באופן הבנין, וכאשר נגמר הבנין אם הוא באופן כזה שחייב שכלו באופן הבנין ומוצא אותו מוכשר בכל פרט ה"ה מתענג בנפשו בזה כו'. והדוגמא מזה יובן למע' שיש כוונה פנימי' בהתהוות העולמות והוא שהנבראים נפרדים יהי' בהם ביטול לאלקות כו', וכידוע שלא הי'
הכוונה בשביל עולמות העליונים כמו עולם האצי' שהוא בבחי' דבקות ויחוד באוא"ס כו', והיינו שבעצם התהוותם ומציאותם הם בבחי' יחוד כו', והוא שנתהוו א'קהבבחי' קירוב כו', ומשו"ז נתהוו באופן כזה שהן אלקות בעצם מציאותם וע"כ הם בבחי' יחוד ודבקות באוא"ס כו', ולא ע"ז הי' כוונת ההתהוות כו', כ"א הכוונה היא בעולמות הנבראים שנבראו בבחי' הבדלת הערך ממקורם ונעשו בבחי' יש ודבר נפרד, וכמ"ש ומשם יפרד והיו לד' ראשים שהן ד' מחנות שכינה שהן ג"כ בבחי' פירוד והיינו שהן בגוף ונפש בבחי' מציאות דבר לעצמן כו', ומ"מ ה"ה בבחי' ביטול ומקבלים עליהם עומ"ש ומשבחים ומפארים ומעריצים וממליכים בתכלית הביטול כו', עד גם הגלגלים דעולם העשי' התחתון ה"ז ג"כ בבחי' ביטול בהשתחוואה שלהם שזהו הסיבוב שלהם שמסבבים כלפי מערב דשכינה במערב כו', וכל הנבראים העליונים והתחתונים אומרים שירה כו' וכמבו' בפרק שירה, ותכלית הכוונה הוא בעולם התחתון ממש כד אתכפי' סט"א ואתהפכא חשול"נ כו'. וזהו עבודת האדם למטה לברר ולתקן כל הדברים התחתונים ע"י הכפי' שכופה א"ע וכובש רוח תאוותיו כו' ועושה כל דבר בכוונה לש"ש וכמשנת"ל באורך, שעי"ז מתקן דברים התחתונים שיהי' כלים לגילוי אלקות כו', וכ"ה בקיום המצות
שנתלבשו בדברים גשמי' שהן לברר את הדברים הגשמי' כו', וזהו שהמצות נק' בש' זריעה וכמו זורע צדקות כו', דהמצות הן רצה"ע ונזרעו למטה בדברים גשמי' בכדי לתקנם ויהי' עי"ז תוס' אורות כו', וכמו עבודת אדמה שהיא עבודה ויגיעה לתקן את הארץ שתהי' ראוי' לזריעה כו', וכמו לסקל אבנים ולרפות את הארץ שבלתי התיקון היא כדבר המקולקל שאינו ראוי לזריעה, וע"י החרישה וסיקול אבנים מתתקן הארץ ובזריעת הגרעין הוא מצמיח ועושה פרי כו'. וכ"ה העבודה רוחני' במעהמ"צ שזהו ירידת אור ח"ע ורצה"ע בדברים גשמי' דנוגה לבררם עד שיהיו בחי' כלים לגילוי אור רצה"ע שמאיר בהם בלי שום הסתר פנים כו', שצריך בודאי לזה יגיעה בחכ' ומדות דתו' איך ומה יהי' בזה הבירור האמיתי מרפ"ח ניצוצו' דתהו ויעלה לה' לרצון כו', וכמו במלאכת הבנין שיש שכל וחכ' איך יהי' אופן הבנין בכדי שתהי' דירה אליו וחיוב השכל היא כפי העונג והרצון שלו בעצם ענין הדירה כו', וכמו"כ הוא בחי' החכמה דתו' באופן הכשר המצוה שצ"ל באופן כך וכך דוקא, וכמו איך שיהי' קלף התפילין ואיך תהי'
כתיבתן ותיקונן והנחתן כו' וכה"ג בכל המצות כו', והוא לפי אופן העונג בענין הדירה בתחתונים כו'. ותיקון ובירור הדברי' הגשמי' נעשה ע"י המצוה המתלבשת בהם כו', והוא ע"פ אופן חיוב חכמתו ית' בחכ' התו' כו', וע"ז צריכים עבודה לידע אמיתי' באופני הבירור והתיקון כו', וז"ע הל"ט מלאכות הזורע והחורש כו' שכולם ישנם בעסק התו' כו' וכמ"ש בלק"ת בד"ה כי תבאו כו' ושבתה כו', ולמע' הו"ע ירידת וצמצום האור דמדות דאצי' למטה מטה בעשי' לברר בירורים דנוגה כו', וז"ע ששת ימי המעשה דבשרשן הן בחי' ו"ק דאבא שיורדי' למטה בבי"ע לברר נוגה דבי"ע דבחכ' דוקא אתברירו כו', והוא הארת ש' מ"ה שמתלבשת בש' ב"ן לברר כו' (וזהו ג"כ דבמלחמת מדין כתי' אלף למטה כו' לי"ב מטות שזהו ג"כ ששה מדות שהן ששה כפולות כו', והי' צ"ל מבחי' משה דוקא בחי' אבא כו' וכמ"ש בלק"ת בד"ה החלצו, ושם הוא מבחי' ש' מ"ה עצמו להיות כי מדין הוא עצם התהו כו' וכמש"ש ובהבי', ובכללות הבירורים הן מבחי' הארת מ"ה בש' ב"ן כו'). וכמו"כ הוא במעהמ"צ למטה באדם התחתון והוא בקיום המצות בקבעומ"ש לעשות כלים לאלקות (שזהו ג"כ מכח החכ' שבנפש כנודע), ולזה צ"ל א'קוג"כ העבודה בחו"ב ומדות דנשמה האלקי' בק"ש ותפלה השייך רק לענין מעהמ"צ לבד שהן דו"ר תתאין השייך רק למעשה לבד, שזהו בחי' ירידה וצמצום כדי לעבוד עבודה שהיא עבודת ה' במעהמ"צ לקיים גזרת מלך בקבעומ"ש כו', ונק' עובד אלקים שמתקן לש' אלקי' בבירור דרפ"ח כו', וגם נק' עובד הוי' שעושה בחי' תיקון בכלים מכלים שונים לש' הוי' כו' (והוא להיות שזהו ע"י המצות שנמשך גילוי רצה"ע כו' ע"כ הוא בבחי' עובד ה' כו', והו"ע גילוי העונג עליון שנעשה ע"י הבירור כו' וכמשי"ת בסמוך). וזהו אדם לעמל יולד וא"י אם לעמל תו' או לעמל מלאכה כו', דשניהם אמת והיינו בחי' עמל תו' שהיא התו' שבעבודה ויגיעה שלצורך מלאכה שהו"ע הבירור כו', וכמו שא' כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה דהיינו בחי' ש' מ"ה דתו' שנמשך במלאכה שהוא ש' ב"ן שמתקן לבחי' נוגה במעהמ"צ כו', דמצות הן בחי' ש' ב"ן שנתלבשו בדברים גשמי' לתקן כו' ותו' היא בחי' ש' מ"ה כו', והוא בכדי שיהי' התיקון ע"י מעהמ"צ שזהו קיומה של תו' דתכלית חכ' תשובה ומעש"ט דוקא כו', וכל תו' שאין עמה מלאכה
במעהמ"צ וכמו כל האומר אין לי אלא תו' בלא מעהמ"צ גם תו' אין לו כו', וזהו שסופה בטלה שאין מזה שום צמיחה כו', ודוקא מי שחכמתו עמדה לו לתקן דבר בקיום בפו"מ ע"פ התו' לתקן ולברר כו' עי"ז דוקא חכמתו מתקיימת כו', והיינו שמתוסף אור בבחי' החכ' שזהו הצמיחה שע"י הזריעה דמצות כו', וז"ע אור זרוע לצדיק שהוא הזריעה דרצה"ע דמצות במצות מעשי' ציצית בצמר גשמי ותפילין בקלף הגשמי כו' שיהי' עי"ז הצמיחה בתוס' אור מבחי' עונג העליון דעצמות המאציל בבחי' או"כ דאצי' כו', וכמ"ש בע"ח שכל ענין המצות עכשיו הן להוסיף אור באצי' כו', ובאמת מה שמאיר עתה תוס' אורות באצי' ע"י המצות ה"ז רק הארה לבד, ועיקר הגילוי יהי' לעתיד ולמטה דוקא שזהו תכלית הכוונה שיהי' הגילוי למטה דוקא, וז"ע מ"ת שניתנו תומ"צ למטה דוקא כו', וכנודע ההפרש בין אאע"ה למרע"ה דאברהם המשיך האור באצי' לבד ומשה המשיך למטה שגם בבי"ע יהי' איהו וגרמוהי חד כו' וכמ"ש בתו"א בד"ה בעצם כו' יצאו צבאות ה' וד"ה משה ידבר כו', והיינו מה שבמצות מעשי' כמו במצות תפילין נעשי'
התפילין הגשמי' כלים לאלקות ששורה בהם הרצה"ע כו' (ועמ"ש בסש"ב פכ"ג), אבל מ"מ א"ז עכשיו בגילוי ממש והגילוי אור עכשיו הוא רק באצי' כו', אך גם באצי' הגילוי הוא רק הארה מזה אבל עצם ההמשכה גנוז וטמון למע' באצי' כו', וכמ"ש במ"א בענין צדקתו עומדת לעד דההמשכה שע"י צדקה עומדת עתה לעד היינו בפ"ע שאינו מאיר בגילוי גם באצי' רק גנוזה וטמונה שם, והגילוי יהי' לעתיד למטה שהיד הגשמי הנותנת צדקה עכשיו תהי' כלי לאוא"ס ב"ה כמו חסד דרועא ימינא דאצי' כו', ורק אפס קצהו מן האור הנוסף ע"י זריעת המצות מאיר עתה באצי' ובג"ע שמתוסף אור ע"י המצות כמא' לעבדה זו רמ"ח מ"ע כו', וגם אפס קצהו מאור זה יורד ומשתלשל למטה מטה גם בעוה"ז, וכמ"ש את הברכה אשר תשמעון כו' דקאי על מ"ע שנמשך עי"ז הברכה ברוחני' בבחי' תוס' אור וגילוי בנפש כו', וגם ברכה בגשמי' וכמו אם בחוקותי תלכו כו' ונתתי גשמיכם כו', וכמארז"ל אלו דברים שאדם אוכל פירותיהן בעוה"ז כו', אע"פ ששכר מצוה בהאי עלמא ליכא זהו השכר דעוה"ב בבחי' גילוי עצמות עונג העליון ממש כו', והארה מזה מאיר גם עכשיו כו'.
א'קזוע"פ הנ"ל יובן ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה, וע"פ פשוט מ"ש ל' נתינה הוא כמו והי' ברכה שארז"ל הברכות נתונות לך כו', וכמשנת"ל (ד"ה פדה בשלום) ההפרש בין תפלה לברכה דתפלה הוא מלמטלמ"ע וזה בכח כל א' וא' להתפלל ולבקש כו', אבל ברכה היא מלמעלמ"ט וזה דוקא במי שיש בו כח לברך כו' וזהו הברכות נתונות לך שבכחו לברך כו', וזהו ג"כ ענין נתינה גבי ברכה כו'. אמנם ידוע דברכה הו"ע מ"ע שעי"ז נמשך האור מלמע' גילוי בחי' רצה"ע כו', וזהו נותן ברכה בחי' המשכת האור כו', דעיקר הגילוי הוא למע' ואפס קצהו מהגילוי הוא גם למטה בבחי' תוס' אור ברוחני' וכמו מצוה גוררת מצוה כו' וגם ברכה בגשמי' כו'. ומ"ש וקללה הכוונה היא על תשו', דע"פ פשוט אינו מובן מהו שאו' ע"ז אנכי נותן כו', אך קאי על התשו' והו"ע ויהפוך ה' אלקיך לך את הקללה לברכה שעי"ז נמשך גילוי אור עליון יותר כו', וז"ש אשר תשמעו פי' אשר הוא בחי' העונג וכמו באשרי כי אשרוני כו', והיינו שע"י העבודה דמצוה וגם ע"י תשו' נמשך גילוי התענוג שזהו הצמיחה שע"י הזריעה
כו', וגם אשר ל' ודאי דהנה מ"ש אם בחקותי הוא מפני שקאי על קיום המצות ויש בזה ספק אם יהי' הקיום כדבעי כו', ומ"ש אם בקולו תשמעו קאי על התשו', וכמובן מהתשובה שהשיב אלי' לריב"ל ששאלו אימתי קאתי מר והשיב היום היינו היום אם בקולו כו', וידוע דביאת משיח הוא ע"י התשו' כו', וע"כ או' אם שהרי אינו ודאי שבאם יקיימו תומ"צ א"צ תשו' כו', אבל כאן שאו' שניהם ברכה וקללה שהן מצות ותשו' הרי א' משתיהן בהכרח שיהי' כו', וע"כ או' אשר תשמעון ל' ודאי כו', ומש"א לפניכם הוא ל' פנימי' היינו שזהו פנימי' הכוונה בהתהוות העולמות כו'. וזהו ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה כו' דתכלית הכוונה בברה"ע הוא שיהי' קיום המצות או תשו' שיהי' בירור ותיקון הדברים התחתונים שיהיו כלים לאלקות כו', וזהו אשר תשמעו ודאי תשמעו כו', וגם אשר תשמעו הוא גילוי בחי' עונג העליון כו'.