ש"פ דברים, תרד"ע

תקסדבס"ד. ש"פ דברים, תרד"ע

ציון במשפט תפדה ושבי' בצדקה, וצ"ל מה"ע ציון דהרי אין הכוונה על עיר ציון בפרט כ"א על כללות ישראל וא"כ מה"ע אומרו ציון כו', גם מה"ע במשפט תפדה מהו הפדי' במשפט. גם מ"ש ושבי' בצדקה מי המה שבי' ומה"ע שהפדי' היא בצדקה כו', ומפני מה ציון תפדה במשפט ושבי' בצדקה כו'. ולהבין כ"ז ילה"ק מה שנת"ל דבתהו הי' ג"כ בחי' הביטול, ואדרבא הביטול דתהו הי' בבחי' תוקף ובהתגלות ביותר שז"ע בהמה בה מ"ה ואדם בגימ' מ"ה כו', רק שהביטול דתהו הי' בבחי' העדר המציאות לגמרי, להיות שהי' בבחי' יש ביותר ע"כ גם הביטול שלהם הי' לא בבחי' הנחת עצמותם כ"א בבחי' העדר המציאות לגמרי כו', ובתיקון הוא בבחי' ביטול במציאות לא בבחי' העדר המציאות כו', והיינו שיש מציאות דבר ומ"מ הוא בתכלית הביטול שאינו בבחי' מציאות בעצמו כלל כו', ובכללות הוא בבחי' הנחת עצמותו כו', שזהו כפי אופן העצמות וכפי אמיתת הכוונה העליונה כו'.

תקסהרעט) וביאור הענין ילהק"ת ענין האור והכלי שהן ב' הפכים בתכלית להיות ידוע בעיקר בחי' אור וכלי שזהו בחי' אין ויש, דהאור הוא בבחי' אין דוקא וכל ענינו הוא להיות בבחי' אין כו', והכלי הוא בבחי' יש דוקא שהן ב' הפכים כו', דהרי ידוע דכל עיקר בחי' אור הוא בבחי' גילוי מן העצם והיינו בחי' אור המאיר מן העצם הדבוק בהעצם דמשו"ז הוא בבחי' אור כו', וכמו אור וזיו השמש שהוא אור המאיר להיותו דבוק בהעצם ה"ה כמו העצם בבחי' אור המאיר כו', ולכן כשיש עננים המסתירים אין האור מאיר כ"א כאשר דבוק בהעצם אז הוא בבחי' אור המאיר כו', וכמו אור וחיות הנפש שהוא בבחי' חיות כו', וכמשנת"ל באורך פנ"ה. וכמו"כ הוא בענין האור למעלה שהוא בבחי' אור מפני שמציאות האור מן העצמות הוא בבחי' דביקות בהעצם כו' (וכמ"ש במ"א שהרי הנבראים הן ג"כ הארה ממקורם כמ"ש בסש"ב ח"ב פ"ג, ולכן באמת כל הנבראים אינם בבחי' מציאות לעצמן להיותן בבחי' אור וזיו המתפשט כו', רק מפני שאופן התהוותם הוא לא בבחי' דביקות במקורם וע"כ נתהוו בבחי' מהות

ומציאות אחר מכמו מקורם כו', משא"כ האור דאופן התהוותו הוא בבחי' דביקות דוקא ע"כ הוא כמו העצם שהוא בבחי' אור כו'), ומשו"ז האור הוא ג"כ בבחי' אין בחי' העדר המציאות כו', דכשם שהעצם הוא שלא בבחי' מציאות כלל כמו"כ האור המאיר מן העצם הוא כמו העצם שהוא ג"כ לא בבחי' מציאות כלל כ"א בבחי' אין כו', דכשם שהוא כמו העצם בזה שהוא בבחי' אור כמו"כ הוא כמו העצם בזה שהוא בבחי' אין כו', וגם להיותו דבוק במקורו הרי נרגש בו מקורו משו"ז ה"ה בבחי' אין וביטול לגבי מקורו כו', וכמ"ש במ"א בענין אין זולתך (דבד"כ הוא בבחי' אור הקו כמו שנמשך לאחר הצמצום הראשון כו') דבהאור נרגש איך שהוא לבדו הוא ואין זולתו וזהו הביטול שבהאור כו'. וזהו אין זולתך מלכינו לחיי עוה"ב דבג"ע הוא גילוי האור וכידוע דג"ע הוא גילוי האצי' כו' (ובכללות הוא גילוי הקו וכמ"ש את קשתי נתתי בענן דבר המוקש לי הוא גילוי הקו כו' שזהו הגילוי דג"ע כו' וכמ"ש במ"א), ושם הוא ההרגש איך שהוא לבדו הוא ואין זולתו כו', וקודם לזה אומר אין ערוך לך בעוה"ז, דבעוה"ז

במציאות היש נרגש איך שאין ערוך לך כו', ובג"ע הוא גילוי האור ששם ההרגש איך שאין זולתך כו' (ואפס בלתך הוא בהאור כמו שהוא כלול בהעצם לפני הצמצום שהוא בבחי' אפס ממש וכמו לאו אינן נהורין כו', וכמ"ש בסש"ב שם בהמשל דאור וזיו השמש כמו שהוא במקורו שבטל ממש במציאות לגבי מקורו כו'). וזהו ג"כ הסיבה מה שהאור הוא בבחי' טבע העלי' לגבי מקורו מפני שהוא בבחי' דבקות במקורו ע"כ הוא בבחי' עלי' כו', כי טבע כל דבר הוא להמשך לגבי מקורו אך זהו דוקא כשנרגש בו מקורו כו', דכשאינו מרגיש את מקורו אינו שייך לומר שטבעו להימשך לגבי מקורו מאחר שאינו מרגיש כלל את מקורו, רק להיותו מרגיש את מקורו משו"ז יש בו טבע זו להיות נמשך לגבי מקורו כו', ולכן הכלל הזה הוא בעו"ע דוקא דטבע העלול להדבק בעילתו כו', משא"כ ביש מאין אדרבה טבע היש לירד למטה וכמשי"ת, והיינו לפי שיש מאין הרי היש נתרחק ממקורו האין ואינו מרגיש את מקורו כו', אבל בעו"ע להיות שהעלול הוא בקירוב אל העילה ומרגיש את העילה לכן טבעו לעלות ולהדבק בהעילה כו', ובעו"ע גופא טבע

זו היא דוקא במדרי' העליונה שבהעלול דהיינו בג"ר שבו כו' כמ"ש במ"א, וזהו מפני שהג"ר הן בבחי' קירוב לכן בהם דוקא טבע העלי' כו', וכמו"כ האור להיותו דבוק במקורו אין תקסולו התיישבות בפ"ע רק עולה תמיד להכלל במקורו כו', וכמו אור הנר שעולה תמיד למעלה ולולא הפתילה האוחזת אותו הי' מסתלק ונכלל במקורו כו' (וזה דוקא לפי שהוא יסוד דק שהוא בקירוב יותר אל מקורו כו' וכמ"ש במ"א), וכמו"כ הוא בהאור וכמא' הס"י ע"ס בלי מה כשלהבת הקשורה בגחלת שיש בזה ב' ענינים, הא' שקשורה ודבוקה בהגחלת היינו במקורה שהוא האש שבגחלת כו', והב' שהיא בבחי' עלי' והתכללות במקורה כו'. ונמצא שיש ג' מיני ביטול בהאור הא' מה שהוא מעין העצם, ה"ה בבחי' אין בבחי' העדר המציאות כמו העצם כו', הב' מפני שנרגש בו מקורו ה"ה בבחי' ביטול דאין זולתו שהו"ע דכולא קמי' כלא כו', הג' שהוא בבחי' עלי' והתכללות במקורו שלא להיות דבר בפ"ע כ"א להיות בבחי' אין במקורו כו', וי"ל דבחי' אין להיותו מעין העצם זהו בכללות האור גם כמו שמתלבש בהכלים כו', וכמשנת"ל פי"ד דגם האורות המתלבשי' בהכלים ה"ה בבחי' פשיטות לגבי הכלים דמציאות הספי' ממש חכ' וחסד כו' הוא בהכלים, אבל האורות הן בבחי' פשיטות להיותן בבחי' אור שהוא מעין העצם כו',

והביטול בהאור מפני שנרגש בו מקורו י"ל שזהו בהאור כמו שהוא למעלה מהתלבשות כו', דהרי בסש"ב פל"ה בהג"ה מבו' שהביטול דהוא לבדו הוא ה"ז בבחי' החכ' כו', וכמ"ש בסי' בד"ה מזמור לתודה דהביטול דד"ע איך שכולא קמי' כל"ח זהו בחכ' דוקא, ובבינה הוא בבחי' הודאה לבד כו' וכמשנת"ל פמ"ב, ובחי' החכ' זהו בחי' האור שלמעלה מהכלים, וכמ"ש במ"א בענין שהכלים יש בהם ג' בחי' רת"ס ובהאור יש ד' בחי' אותיות הוי' כו', והמדרי' הד' היא בחי' חכ' שזהו אצי' שבאצי' והיינו בחי' האור שלמעלה מהכלים כו' דהתחלת הכלים הוא בבינה וכמו מחשבת שכל שבא באותיות ה"ז בבינה דלכן היא בחי' השגה כו', אבל חכ' היא עדיין אור שלמעלה מהכלים כו' וכמ"ש בדרוש ג' מיני אדם בסופו כו'. וא"כ מובן דביטול זה דכולא קמי' כל"ח זהו בהאור כמו שהוא בהעצם כו' (והאור המתלבש בהכלים זהו כמו בחי' הבינה כו', וכידוע דהש' דבינה הוא הוי' בניקוד אלקי' חיבור האור והכלים כו' כמ"ש במ"א, וכמ"ש בדרוש הנ"ל דהאור המלובש בבחי' בריאה שבכלים נק' ברי' שבאצי' כו'), ובחי' הביטול והאין של

האור שהוא בבחי' עלי' והתכללות י"ל שזהו בעצם ופנימיות האור שלמעלה מגדר התלבשות בכלים כו' (דבחי' חכ' שהוא בחי' אור שלמעלה מכלים כנ"ל זהו רק שהיא למעלה מהתלבשות בכלים ומ"מ הוא בערך הכלים (שהרי נקודת החכ' בא בהשגה דבינה כו') אבל עצם האור הוא שלמעלה מערך הכלים כו'.

קיצור. ובה"ע יקדים ענין או"כ, דהנה אור הוא גילוי מן העצם הדבוק בהעצם (לא כמו הנבראים שהן ג"כ הארה אבל לא בבחי' דביקות), ולכן הוא בבחי' אין מעין העצם, וגם מפני שנרגש בו העצם ה"ה בבחי' אין וביטול, וז"ע אין זולתך (והוא הגילוי דג"ע), ולכן הוא בטבע העלי'. וכמו עו"ע דטבע העלול לידבק בעילתו, והוא במדרי' העליונה שבו מפני הרגש העילה כן הוא ביותר בהאור, נמצא ג' מיני ביטול הא' שהוא מעין העצם וזה גם בהאור המתלבש בכלים, הב' הביטול דאין זולתך משום הרגש מקורו, וזה בהאור שלמעלה מהכלי ולכן עיקרו בחכ' אצי' שבאצי', והג' העלי' וההתכללות, וזהו בהאור שלמעלה מערך הכלים.

תקסזרפ) וי"ל שז"ע כ"ע אע"ג כו' אוכם הוא קדם עה"ע ופי' אוכם הוא ל' שחרות שאינו בבחי' אור וגילוי מפני הביטול כו', ומבו' במ"א שזהו מפני כי חפצו להיות כלול בעצמותו הוא יש האמיתי היפך התגלותו להוות כו', ונודע מהבעש"ט בפי' שרפים עומדים ממעל לו שזהו מפני שרצונם ליכלל באוא"ס מעלה עליהם הכתוב כאלו עומדים ממעל לו כו' (ובאמת בכ"מ ששם הוא רצונו ה"ה כולו שם כי הרצון מושך כל הכחות איליו כו' וכמ"ש במ"א), וכמו"כ הוא בבחי' אוכם דכתר שמפני שחפצו ליכלל ביש אמיתי המאור מעלה עליו כאלו נכלל ולכן אוכם הוא כמו זיו השמש בכדור השמש עצמו עד"מ כו' (כ"כ בד"ה ואולם, רל"ד), וא"כ זהו כמו ביטול דאפס שלמעלה מהביטול דאין כו', דהביטול דאין הוא כמו שהאור הוא בבחי' התגלות שנרגש בו איך שאין זולתו ומ"מ הוא בבחי' אור כו', ואפס זולתו הוא בבחי' התכללות במקורו שאינו בבחי' אור כלל דלאו אינון נהורין כו', ולפ"ז הביטול דהוא לבדו הוא והביטול דעלי' והתכללות הן ב' הענינים דאין ואפס כו'. אמנם יש לדקדק במה שאו' כ"ע אע"ג דאיהו אור

קדמון כו' אוכם הוא כו' הרי דכ"ע הוא ג"כ בבחי' אור כו' (ועמ"ש בפרד"ס שער הצחצחות פ"ג דג' אורות קדמון צח ומצוחצח הן בחי' כח"ב שבכתר כו'), וא"כ איך נא' שהכתר הוא בבחי' אפס ממש כענין לאו אינון נהורין שהרי נק' בשם אור כו'. וי"ל עפמ"ש בדרוש וככה רל"ז ס"פ כ"ג ההפרש בין אוכם ללא ידע, דאוכם הוא בחי' ביטול לבד שמתבטל לפני עה"ע אבל לא ידע הוא שאינו בבחי' הרגש כלל גם בעצמו כו'. והענין הוא דהנה אי' בת"ז אוא"ס מלגאו כתרא עילאה מלבר דבחי' כתר הוא בחי' חיצוני' הכתר דבזה הוא הביטול דאוכם שמתבטל קדם עה"ע כו', ואוא"ס מלגאו הוא בחי' פנימיות הכתר בחי' עתיק הנק' רדל"א כו' שהוא בחי' לא ידע היינו שאינו מהות ידוע ומורגש בעצמו כלל כו'. וביאור הענין הוא דהנה הביטול דאוכם הוא רק העדר תפיסת מקום כו', וע"ד שרגא בטיהרא מאי אהני דבתוקף זריחת אור השמש אין אור הנר מועיל כלל אדרבא נחשך אורה כו', ומ"מ זהו רק שאינו בבחי' אור המאיר אבל ה"ה במציאות אור עכ"פ, והיינו שלא נתבטל בזה כל מציאות האור לגמרי שהרי ישנו להאור במציאות

רק שאינו מאיר כלל מפני אור השמש כו', דהביטול הזה הוא רק בההתפשטות לבד לא בהעצם כו', ולכן בהסתלק אור השמש כשהשמש שוקע מאיר אז אור הנר והיינו מפני שעצם מציאותו לא נתבטל גם בהיות השמש זורחת כ"א שנתבטל התפשטותה לבד כו'. וה"ז עד"מ כמו הקטן שמתבטל לפני הגדול שאינו תופס מקום בעצמו כלל, וכמו חכם אינו מדבר לפני מי שגדול ממנו מפני הביטול שאינו בבחי' התפשטות כלל כו', ומ"מ אינו מתבטל בעצם מהותו לגמרי, וזהו חכם אינו מדבר לפני כו' דדבור הוא התפשטות כו', והיינו הביטול בההתפשטות לבד לא בעצם המהות כו', שהרי הוא מ"מ חכם וא"א לומר עליו שאינו חכם כלל, רק שחכמתו אינו תופס מקום לגבי החכם גדול כו', ובאמת הביטול דהעדר תפיסת מקום הוא ג"כ ביטול בעצם המהות כו', דהרי מתבטל כ"כ עד שאינו תופס מקום בעצמו כלל ואינו נחשב בעצמו לחכם כלל (בל"א ער פארלירט זיך לגמרי), ומ"מ אין זה ביטול בעצם המהות ממש שהרי הוא מ"מ חכם כו', ולגבי הקטן ממנו ה"ה תופס מקום שהוא חכם לגבי' וגם ה"ה משפיע לו כו'. ועד"ז יובן בענין כ"ע אע"ג דאיהו אור

צח כו' שהוא בבחי' אור עכ"פ רק שלגבי עה"ע הוא בבחי' אוכם ושחרות כו', זהו ג"כ בחי' הביטול דכל"ח שהוא רק כלא תקסחולא בבחי' ביטול במציאות ממש כו', והביטול הוא מצד הדביקות במקורו לא בבחי' ההתכללות ממש כו' וכמ"ש בלקו"ת בהביאור דמי מנה, ומ"מ ה"ז בחי' ביטול גדול יותר מהביטול דחכ' כו'. וי"ל דהנה מבו' במ"א דהביטול דשרגא בטיהרא ה"ז ביטול גדול יותר מהביטול דהתכללות הנר באבוקה, דשרגא בטיהרא ה"ז ביטול לגבי דבר שאינו במהותו כלל, דאור השמש הוא אור נעלה שאינו כלל במהות אור הנר ואינו מערכו כלל כו', אבל התכללות הנר באבוקה ה"ז בדבר שממהותו דשניהם אש רק שהאבוקה הוא אור גדול ביותר כו', וידוע דכל ביטול לגבי דבר שאינו ממהותו כלל הוא ביטול יותר גדול כו', וע"כ הגם דשרגא בטיהרא הוא רק ביטול ההתפשטות לבד ונר באבוקה הוא בבחי' ההתכללות, מ"מ ה"ה במהות אש ורק שנתבטל ממציאותו הראשון כו' כמ"ש בסש"ב פי"ט, אבל שרגא בטיהרא ה"ז הביטול לגבי דבר שאינו ממהותו כלל ה"ז ביטול יותר שנחשך אורה לגמרי כו'. והדוגמא מזה י"ל בבחי' כתר וחכ' דהרי כתר הוא ספי' הראשונה שנאצלה מאוא"ס עצמות המאציל כו' (ולדעת הפרד"ס ה"ה עלול הראשון כו', ולדעת האריז"ל

ה"ז ע"י הצמצום כו' ועמשנת"ל פקס"ד), ה"ז בבחי' קירוב יותר לגבי עצמות והביטול דכתר הוא לגבי עצמות המאציל שמובדל בערך לגמרי מבחי' הכתר כו', משא"כ הביטול דחכ' הרי כ' בסש"ב שם שזהו כמו ביטול הנר בשרשו ומקורו שזהו במהות האש כו'. וי"ל ההפרש בזה דביטול הכתר הוא לגבי העצמות שאינו בגדר מקור, וביטול דחכ' הוא לגבי מקורו, והיינו שנרגש בו העצם שהוא מקור האור ועי"ז הוא הביטול שז"ע אין זולתך כו', וגם מבו' שם שאין זה שהיא בבחי' ההתכללות ממש כ"א מה שחפצה להכלל כו'.

קיצור. וי"ל שז"ע כ"ע אוכם הוא קדם עה"ע. הרצון להיכלל. כזיו השמש בשמש. והו"ע אפס בלתך. וצ"ל והלא הוא אור קמ"צ הנה אוכם הוא הביטול דהעדר תפיסת מקום. וכמו קטן לגבי גדול ועם היות שיש בזה ג"כ ביטול בעצם המהות מ"מ הביטול ממש הוא רק בההתפשטות. והוא בחיצוניות הכתר. וה"ז למעלה מהביטול דחכ'. כי אוכם הוא כמו שרגא בטיהרא שזהו הביטול במהות הנבדל ממהותו. כמו"כ הביטול דכתר הוא לגבי עצמות. וביטול דחכ' הוא כנר בפני האבוקה. שבטל לגבי מקורו.

רפא) והנה בלקו"ת בהבי' דמי מנה בשם הה"מ ז"ל דמפני שהכתר הוא למעלה מכל הע"ס לכן הוא משיג יותר איך שאין ערוך אל המאציל א"ס ב"ה, וי"ל דעם היות דהביטול בחכ' הוא מפני שבחכ' מושג ומורגש איך שהוא לבדו הוא ואין זולתו, והיינו שמושג ומורגש שם הידיעה האמיתית כמו שהיא בעצמות אוא"ס ב"ה, ובכתר הביטול הוא איך שאין ערוך להנאצלים לגבי עצמות כו' וכמש"ש שז"ע יראה בשת כו' שזהו הביטול דהעדר תפיסת מקום כו', ובחכ' הוא הביטול דאין זולתו כו'. וזהו מעלת האו"פ על האו"מ דלהיות שהחכ' היא בחי' פנימי ע"כ בחכ' היא הידיעה דהדיעה שבעצמות איך שהוא לבדו הוא כו', ומה שנרגש בהאו"מ הוא איך שאין ערוך כו', ויש יתרון בבחי' האו"מ והוא להיות שבכתר הוא האין ערוך לגבי עצמות א"ס ב"ה ה"ז ביטול גדול יותר מהביטול דחכ' כו', וכ"ז הוא הביטול דאוכם שהוא בחי' העדר תפיסת מקום לבד ואין זה בבחי' התכללות עדיין כו', תקסטאמנם בחי' לא ידע הוא שגם בעצמותו הוא לא בבחי' מהות ידוע וניכר כלל כי הוא בחי' אין המוחלט בבחי' עצמות המאציל כו' כמ"ש בסי' בפי' ברוך שאמר, והיינו שזהו הביטול בעצם המהות ממש כו'. והענין הוא דהנה עתיק הוא בחי' העתקת העצמות כו', והיינו בחי' תחתונה שבמאציל כו', ומבו' בלקו"ת בהבי' דשחורה אני שזהו בחי' האוא"ס שלפני הצמצום כו', והוא מה שביכולתו ית' להאיר אור וזיו כו' והוא בחי' שמו הכלול בעצמותו כו' (ואין זה בחי' שמו העצמי דשמו קדמון כו' המבו' במ"א), והיינו האור הכלול בעצמותו זהו בחי' תחתונה שבמאציל ובחי' זו הוא שנעשה בבחי' עתיק כו', והיינו בחי' מל' דא"ס כמו שהוא לפני הצמצום שנעשה בבחי' עתיק כו', וא"כ הרי גם כמו שהוא בבחי' עתיק ה"ה בבחי' התכללות בעצמות, דהביטול בזה הוא כמו עד"מ אור וזיו כשהוא בגוף כדור השמש כו' וכמ"ש בלקו"ת שם, וא"כ זהו ב' הבחי' אין ואפס דהביטול דאוכם הוא בחי' אין (רק שזהו למעלה מהביטול דחכ' כנ"ל), והביטול דלא ידע הוא בבחי' אפס ממש כו'. והנה במשנת"ל פ' ר"פ באופן הא' בפי' אוכם

הוא שחפצו ליכלל בא"ס ב"ה י"ל ג"כ בזה ב' מדרי' ביטול, והוא שיש הפרש בסיבת העלי' וההתכללות אם זהו מפני שאין להאור התיישבות בפ"ע, והיינו שאין לו מקום ומציאות להיות בפ"ע כ"א בבחי' התכללות במקורו כו', או שהביטול וההתכללות במקורו הוא עצמי לא רק משום שאין לו מקום כו'. והענין הוא כמ"ש במ"א בענין אין זולתך ואפס בלתך, דאין זולתך הוא שזולתך אין שום מציאות כלל אבל אתך יש מציאות (מיט דיר איז פאראן א זאך) והיינו בהאור כמו שהוא בהתגלות שמבלעדי העצמות אין לו שום מציאות כלל, והוא שבהאור נרגש איך שכל מציאותו הוא רק מצד העצמות, וממילא אינו נרגש לשום מציאות בפ"ע כו', אבל עם העצמות ה"ה במציאות אור כו', והדוגמא לזה הוא משנת"ל פרל"ה בענין ד"ע שהמציאות היא רק מה שאוא"ס נותן מקום ומציאות כו', ואפס בלתך הוא שגם עם העצמות אין שום מציאות כלל, וזהו בהאור הכלול בעצמותו שאינו בבחי' מציאות אור כלל כו'. ועד"ז הוא בענין הנ"ל בב' מדרי' שבכתר דבחיצוניות הכתר סיבת העלי' וההתכללות הוא מפני שאין לו מקום כלל בפ"ע וכנ"ל שאין

לו התיישבות בפ"ע כו', אבל עם העצמות והיינו בבחי' העלי' וההתכללות בעצמותו (וכ"ז בבחי' חפץ ורצון לא בבחי' התכללות ממש כו') ה"ה בחי' מציאות אור עכ"פ כו', היינו שבזה מוצא מקום לעצמו כו', דסיבת העלי' היא מצד שאין לו מקום בעצמו להיות בפ"ע (והוא מצד הדביקות והרגש מקורו כו') ובהעלי' והתכללות ה"ה מוצא מקום לעצמו כו'. ויובן זה ע"ד דוגמא מהשרפים שחפצם ורצונם להכלל באוא"ס ובזה הם מרווים צמאונם כו', דהרי זהו כל המבוקש שלהם מה שרוצים להיכלל, וע"כ בההתכללות ה"ה מרווים צמאונם כו', וכמו"כ בהאור בהעלי' וההתכללות יש לו מקום ומציאות כו', אבל בחי' פנימיות הכתר הוא בבחי' התכללות ממש במקורו כנ"ל והוא בבחי' ביטול ממש בחי' ביטול עצמי כו', והיינו שהעלי' אינו מצד שאין לו מקום כ"א הוא ענין עצמי כו', וביטול זה הוא בבחי' התכללות ממש כו', והו"ע אפס בלתך שלא יש שום מציאות כלל רק העצמות כו', ונמצא דב' עניני התכללות הנ"ל הן ב' המדרי' דאין ואפס כו'.

קיצור. ובלק"ת דביטול דכתר הוא מפני שמושג איך שאין ערוך, והביטול דחכ' ה"ה שמושג איך שהוא לבדו הוא, וזהו מעלת או"פ והיתרון בכתר שהאין ערוך הוא לגבי עצמות, אמנם לא ידע הוא שאינו מהות ידוע בעצמו כלל, כי עתיק תקעזהו האוא"ס שלפני הצמצום הכלול בעצמותו שזהו בחי' אפס, וגם לפי משנ"ת דאוכם הוא שרוצה להיכלל יש בזה ב' מדרי' הא' שאין לו מקום בפ"ע ועם העצמות היינו בהרצון לעלות ולהיכלל יש לו מציאות, וזהו אין זולתך, והב' שגם עם העצמות אין לו מציאות בעצמו, וזהו אפס והוא בפנימיות הכתר.

רפב) ולפי הנ"ל י"ל דג' מיני ביטול הנ"ל הן בהג' מדרי' שבהאור כמשנת"ל פכ"ט שיש בהאור ג' מדרי', הא' כמו שכלול במקורו שהוא בחי' חד ולא בחושבן כו', והב' כמו שמתגלה ממקורו קודם שמתלבש עדיין בכלים כו', והג' בהתלבשות האור בהכלים כו', דלפי הנ"ל הג' מדרי' אלו הוא ג' מיני ביטול הנ"ל. וכל הג' מדרי' הן שהאור הוא בבחי' אין רק שהמדרי' הג' היא המדרי' היותר גבוה בבחי' הביטול שזהו בבחי' אפס ממש כו', והנה בהאור המתלבש בהכלים הביטול הוא שהוא בבחי' אין להיותו גילוי מן העצם ה"ה כמו העצם שלא בבחי' מציאות כו', והביטול הב' דהיינו בחי' אין מצד שנרגש בהאור איך שהוא לבדו הוא ואין זולתו זהו בהאור כמו שהוא למעלה מהתלבשות בכלים (והיינו בבחי' החכ') לא בהאור המתלבש כו', וכנ"ל פמ"ב דבבינה הוא רק בחי' ההודאה בבחי' ד"ע אבל בעצם הוא בחי' ד"ת כו'. והענין הוא כמ"ש במ"א בענין הדעת שיש בזה ב' מדרי' הא' בחי' הדעת העומד תחת חו"ב כו', וענין הדעת הזה הוא הרגש המקור דסדר השתל' (דלהיות שהחכ' מאין תמצא בבחי' יש כו', והדעת

הוא שיהי' נרגש האין כו' וכמ"ש במ"א) שזהו בחי' ד"ת כו', וכמו מאצי' לבי"ע בחי' ד"ת הוא שנרגש בנבראים בחי' האין האלקי המהווה כו' כנודע, כמו"כ מן המאציל אל האצי' בחי' ההרגש דמקור ההשתל' ה"ז בחי' ד"ת לבד כו', והמדרי' הב' בדעת הוא שעומד תחת הכתר היינו פנימיות הכתר כו', והוא הרגש בחי' העצמות שלמעלה מבחי' מקור להשתל' דשם הוא הדיעה האמיתית דלמעלה יש ולמטה אין דכולא קמי' כל"ח כו', וע"כ עיקר בחי' ד"ע הוא בבחי' החכ' דמוחין דאבא הן למע' מהשתל' כו', אבל בחי' בינה שהיא מקור ההשתל' ה"ז בחי' ד"ת כו', וכמו שהוא בחכ' כמו"כ הוא בבחי' חיצוניות הכתר כו', רק ששם הוא בבחי' עלי' והתכללות כו' וכנ"ל פ' רפ"א בענין או"מ ואו"פ כו'. ואמיתית הביטול דבחי' עלי' והתכללות דהיינו בחי' אין ממש העיקר הוא בבחי' האור שאינו בגדר התלבשות בכלים כו' כנ"ל, אמנם בחי' אין וביטול זה דבחי' עלי' והתכללות ישנו בכללות האור גם בהאור המתלבש בכלים דלהיות שסיבת העלי' הוא מפני שדבוק במקורו ע"כ הוא בבחי' עלי' למעלה ליכלל במקורו ולא להיות למטה

בבחי' דבר לעצמו כו', הרי כללות האור הוא בבחי' דביקות במקורו, וע"כ בכללות האור גם בהאור המתלבש יש בו טבע העלי' וההתכללות במקורו (והוא ענין העלי' כמו שנת"ל פר"פ באופן הא' בפי' אוכם הוא כו') שזהו בבחי' אין יותר מכמו שהוא בהאור מצ"ע להיותו מעין העצם כו', רק שבהאור כמו שהוא בעצם (היינו כמו שהוא למע' מגדר הכלים כו') ה"ז בבחי' אין ממש ובהאור המתלבש בהכלים אין זה בבחי' אין ממש דמשו"ז הוא בבחי' התלבשות כו' (לפי הנ"ל י"ל דמ"ש בסש"ב פי"ט בענין החכ' שהוא חפץ ליכלל ומ"ש בפל"ה בהג"ה, הן ב' מדרי' ביטול בחכ' זה למעלה מזה כו' וחיצוני' החכ' הוא בחי' ראשית ההשתל' כו'). היוצא מהנ"ל דהאור בעצם הוא בחי' אין לפי שהוא מעין העצם כו', ויש בו טבע העלי' דהיינו להיות בבחי' אין ממש כו'.

תקעאוע"פ הנ"ל יובן מ"ש ציון במשפט תפדה דהנה אי' בירושלמי א"ר יוחנן חזרנו על כל המקרא ולא מצאנו שישראל נק' ציון אלא במקום הזה שנא' ולאמר לציון עמי אתה כו', והוא מפני שבפסוק זה מבו' ענין תומ"צ דואשים דברי בפיך זו תורה ובצל ידי כסיתיך זו גמ"ח ולנטוע שמים כו' זו עמוד עבודה כו', וישראל ע"י שעוסקים בתו' ותפלה וגמ"ח נק' בשם ציון דהיינו שהן מצויינים בתומ"צ, גם מצות נק' ציון שהוא ל' אות וסימן שרומזים על עצמות כו' כמ"ש במ"א, ועש"ז נק' ישראל מקיימי המצות בשם ציון כו' ועז"א ציון במשפט תפדה, משפט הוא תורה. והיינו דהפדי' שלהם הוא במשפט התורה כו', כי התורה הוא בחי' אור וכמ"ש ותורה אור, ובבחי' האור אינו שייך גלות ושבי' כו', דענין גלות ושבי' שייך בהכלים שהן בבחי' מציאות דבר ובריבוי השתל' נשתלשל מזה ריבוי העלמות והסתירים שמזה נעשה ענין הגלות כו', ושרש כל ההעלמות הן מבחי' צמצום הראשון כו', אבל בהאור אינו שייך ענין ההעלמות כו', וזהו אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה כו'. וזהו במשפט תפדה שע"פ התורה

צ"ל הפדי' שלהם כו'. גם ענין במשפט תפדה שהפדי' היא במשפט לא בצדקה, דצדקה הוא האור שבהבדלה שבא רק בבחי' צדקה ומשפט הוא האור שבגדר הכלים כו', ושבי' בצדקה פי' ושבי' הן בע"ת דבע"ת משכין לי' בחילא יתיר, עז"א ושבי' בצדקה שממשיכים את האור כמו שהוא בבחי' עלי' והתכללות כו', וכידוע דסליחת עוונות הוא דוקא מבחי' פנימיות הכתר וכמ"ש ממעמקים קראתיך מעומק לעומק כו', וזהו ע"י תשובה דוהרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה ועי"ז נמשך האור שבבחי' הבדלת הערך כו'. וזהו ג"כ מ"ש ויספו ענוים בה' שמחה ואביוני אדם בקדוש ישראל יגילו, ואביוני אדם הם בע"ת ודוקא בקדוש ישראל יגילו ממשיכים את האור שקדוש ומובדל כו'. וזה ציון במשפט תפדה דצדיקים העוסקים בתורה ומקיימי מצות הפדי' שלהם במשפט דתורה ולא בצדקה כו'. ושבי' הן בע"ת בצדקה שהפדי' שלהם הוא בהאור שלמע' מגדר הכלים שממשיכים ע"י התשובה כו', והו"ע ואביוני אדם בקדוש ישראל יגילו כו'.

קיצור. ונמצא הג' בחי' ביטול הן בג' מדרי' שבאור הא' הכלול ממש והוא בחי' אפס, הב' שהוא בבחי' עלי' והתכללות מפני המושג דאין ערוך, והמושג דהוא לבדו הוא, וזהו בכתר ובחכ' ששם עיקר בחי' ד"ע, והג' מפני שהוא מעין העצם והוא באור המתלבש, ויש בו ג"כ העלי' וההתכללות מפני הדביקות, שזה ביטול יותר מזה שהוא מעין העצם. ובזה יובן מ"ש ציון במשפט תפדה בחי' האור שבכלים, ושבי' בע"ת בצדקה בחי' האור שלמעלה מהכלים ובחי' פנימיות הכתר.

תקעבבס"ד. ש"פ ואתחנן, תרד"ע

ואתחנן אל הוי' בעת ההיא לאמר אד' אלקי' אתה החלות להראות כו', וצ"ל אומרו ואתחנן והול"ל ואתפלל כו'. גם צ"ל דבתחלה אומר ואתחנן אל הוי' ואח"כ אומר אד' אלקי' כו'. גם צ"ל מש"א אלקים באותיות הוי' והיינו הוי' בניקוד אלקים כו'. גם צ"ל מהו האריכות באומרו אתה החלות כו', ועפ"י פשוט כמארז"ל לעולם יסדר אדם שבחו ש"מ ואח"כ יתפלל ומ"מ צ"ל מהו הענין בזה. ולהבין כ"ז ילה"ק משנת"ל שהאור הוא בבחי' אין, להיות דהאור הוא בחי' גילוי העצם שמעין העצם וכשם שהעצם הוא אין שאינו במציאות דבר, כמו"כ האור הוא בחי' אין כו', וגם להיות שהאור הוא בבחי' דביקות במקורו הרי נרגש בו איך שהוא לבדו הוא ואין זולתו כו', ונת' דמה שהאור הוא מעין העצם זהו בכללות האור גם בהאור המתלבש בכלים כו', והביטול דאין זולתו הוא בהאור שלמעלה מהתלבשות בכלים כו', ועוד יש בהאור טבע העלי' וההתכללות במקורו להיות בבחי' אין ביותר כו', וגם זה הוא בכללות האור כו', דהנה טבע זו בהאור הוא מצד הדביקות במקורו, והרי כללות האור גם האור המתלבש בכלים הוא

בבחי' דביקות במקורו וע"כ יש בו טבע העלי' באופן כזה עכ"פ שאין לו התיישבות להיות למטה בפ"ע כו', דנת' בענין ההתכללות יש בזה ב' ענינים הא' מפני שאין לו התיישבות כו', והב' שהוא ענין עצמי בהאור כו', והאופן הא' הנ"ל הוא בכללות האור כו'.

רפג) והנה לאחר כ"ז אנו רואין שהאור בא מ"מ בבחי' ירידה והמשכה ונעשה בבחי' מציאות אור המאיר כו', וזהו ע"י הכלים שבהם נאחז האור ונעשה בבחי' מציאות ובא בבחי' ירידה והמשכה כו', דהנה זהו כלל בכל אור אלקי שהוא בחי' הארה אלקית המתפשטת ממקורה העצמי, מאחר שנמשך מן העצמות תמיד ה"ה עולה ונכלל בבחי' האין האלקי במקור חוצבו בביטול תמידי בלי הפסק כו', וכמו נר ה' נשמת אדם דהנשמה היא תמיד בבחי' עלי' למעלה דרוח האדם היא העולה למעלה כו', דכן הוא גם בהנשמה כמו שהיא למטה ה"ה בטבע העלי' וההתכללות למעלה וכמ"ש בסש"ב פי"ט דחפצה וחשקה בטבעה ליפרד ולצאת מן הגוף ולידבק בשרשה ומקורה בה' חיי החיים ב"ה, הגם שתהי' שם אין ואפס כו', ומ"מ הרי ירדה למטה להאיר את הנה"ב כו', והוא ע"י האחיזה של הנה"ב כו', דהרי תכלית הכוונה בירידת הנשמה למטה הוא רק בכדי להאיר את הנה"ב ולהחיותה, והנה"ב צ"ל כלי מוכן לקבל את האור דנה"א ולחיות ממנו כו', ואם אינו כלי לקבל האור דנה"א אין האור מאיר בו להאירו ולהחיותו כו' (ולמטה בנה"א

ונה"ב כשאין הנה"ב בבחי' כלי לנה"א ה"ה בהנה"ב בבחי' גלות ובבחי' התעלמות כו', ומ"מ הרי המדרי' העליונות דנה"א הן באמת בבחי' הסתלקות כו' כנודע, והמדרי' שהן מ"מ בבחי' התלבשות והתעלמות כו' הרי ידוע דכללות ענין ההתלבשות דנה"א בנה"ב הוא מפני שכללות הנה"ב הוא בבחי' כלי מוכן לקבל צורת הנפש האלקית כו', וכמו בגוף ונפש שהגוף מוכן לקבל צורת הנפש כו' כמשנת"ל פנ"ה, ובלקו"ת ד"ה אם בחקתי דרוה"ב כ' שזהו ע"י הנפש השכלית שהוא מוכן לקבל צורת הנפש האלקית כו', ואחכ"ז הגילוי דאור הנה"א הוא דוקא כשיש הכנה בנה"ב לקבל אור תקעגהנה"א כו' וכמשי"ת בסמוך). וזהו משארז"ל אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש כו', דהנה ענין התפלה הוא מה שהנה"א מאיר את הנה"ב ופועל בו הביטול כו', דז"ע שהתפלה היא במקום הקרבנות דתפלה כנגד תמידין תקנו והוא ההקרבה דנה"ב, וכמ"ש אדם כי יקריב מכם קרבן שההקרבה היא מכם היינו הנה"ב שיהי' בבחי' קירוב ובבחי' ביטול לאלקות כו' ומי הוא המקריב הוא הנה"א (שז"ע אדם כי יקריב כו') שהוא הפועל את הביטול בהנה"ב ע"י ההתבוננות שמתבונן בענין אלקי וההתבוננות הוא באופן כזה שמושג גם בהנה"ב הענין האלקי כו', ומתעורר באהוי"ר שבזה תתעורר גם הנה"ב בבחי' אהבה ורצון לאלקות ולא ירצה בענינים הגשמיים החומריים כו', וזהו ואהבת כו' בכל לבבך בשני יצריך שגם היצה"ר בא לידי רצון לאלקות כו'. ועז"א אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש שהוא ההכנעה והשפלות דנה"ב שצ"ל קודם התפלה שהו"ע השבירה כללית בשבירת החומריות כו' (והוא בחי' תשו"ת שצ"ל קודם התפלה והו"ע תיקון חצות בבחי' מרירות ושפלות עצמו שזהו התחלת העבודה כו'), ועי"ז הוא כלי מוכן לקבל

האור דנה"א בתפלה ולחיות ממנו כו', ובלעדי זאת אינו כלי לקבל האור דנה"א ואינו חי מהנה"א כ"א הוא חי כחיי הבהמה שהרי הוא נפש הבהמית כו', רק ע"י הקדמת הכובד ראש קודם ה"ה מקבל אורו וחיותו מהנה"א לחיות ממנו כו', וזהו שע"י הכנת הכלי דנה"ב בא הנה"א בבחי' ירידה והמשכה כו', והנה"א בא עי"ז בבחי' מציאות היינו שבא בהגשמה לפי אופן מהות עצמו כו'. והיינו שהעבודה דנה"א בהתלבשותו בנה"ב להאיר את הנה"ב ה"ה בבחי' יש, הן ההשגה האלקית והן ההרגשות האלקית הכל הוא בבחי' יש ואינו בערך כלל לגבי ההשגה וההרגש האלקי דהנשמה כמו שהיא למעלה קודם התלבשותה בגוף כו', דהרי גם עבודת הנשמה שמצ"ע שזהו שכר עבודתה כו' אינו בערך כמו שהוא בהנשמה קודם התלבשותה בגוף כו', וכ"ש דעבודת הנשמה שבבחי' שייכות אל הנה"ב שאינו בערך כלל לגבי עבודת הנשמה כמו שהיא למעלה כו'. וכן הוא ג"כ בהכחות פרטים דנפש וכמו כח השכל דעם היותו בבחי' כח לבד ה"ה רוחני כרוחניות הנפש כו', ויש בו טבע העלי' בכח המשכיל בבחי' אין ממש לא להיות בבחי' התחכמות במציאות כו',

רק ע"י כלי המוח כשהן מוכשרין ומוכנים לקבל צורת אור השכל, אע"פ שמצד אור השכל הרי מושלל לגמרי מהיות בחי' יש ומציאות התחכמות דבר מה מפני שהוא בחי' אין בעצם, ולהיותו בטבעו עולה ונכלל במקורו בבחי' כח המשכיל ההיולי שבעצם הנפש מאחר שמאיר משם כו', רק סיבת המשכתו וירידתו להתאחז ולשרות במוח הוא בא מצד בחי' חומר כלי המוח כאשר הוכן בטוב לקבל ימשיך ויגביל לאור השכל בתוכו ועושה אותו בבחי' יש ומציאות דבר התחכמות כו', ונעשה כמו נבדל מן העצם שלו שהוא רק בחי' אין והתכללות במקורו בכח המשכיל כו'. וכמו"כ הוא בבחי' האור למעלה שבעצם הוא בבחי' עלי' והתכללות במקורו וה"ה בבחי' אין כו', רק שנאחז ע"י הכלי וה"ה בחי' יש ומציאות כו', וזהו שאור החכ' בהיותו בכלי דוקא נק' חכמה בה"א בבחי' יש ודבר והוא בענין של חכ' שמתחכם בכלי מוח החכ', אבל קודם ששורה בכלי אינו נק' בשם חכמה בה"א (דגם שם התואר דחכם שייך רק כשמתלבש בכלי החכ' כו' כמשי"ת), וכן בינה בה"א הוא אור הבינה בכלי מוח הבינה כו', וכן גדולה וגבורה כו' חו"ג שבכלי הלב דוקא וכה"ג בכל הע"ס כשהן אורות בכלים כו', וז"ש חכמה מוחא כו'.

תקעדקיצור. ומ"מ הרי האור הוא בבחי' המשכה ובבחי' מציאות, והוא ע"י הכלי, וכמו הנשמה שטבעה לעלות למעלה וירדה להאיר את הנה"ב, והוא ע"י הכנת הנה"ב, וז"ע כובד ראש קודם התפלה שזהו השבירה כללית דנה"ב והו"ע תשו"ת, ועי"ז מאיר בו הנה"א בתפלה להחיותו ולקרבו בבחי' אהבה לאלקות, והנה"א הוא בבחי' ירידה בזה ממדרי' עבודתו בעצמו למעלה, וכן בהכחות כח השכל בעצם הוא אין ובטבע העלי', וכשכלי מוחו מוכנים ה"ה יורד ומתלבש במוחו, והוא נעשה בבחי' מציאות ונבדל מן העצם שלו שהוא בחי' אין.

רפד) והנה ממשנת"ל מובן שהאורות והכלים הן ב' הפכים בתכלית שהאור הוא בבחי' אין בעצם (שהוא מעין מקורו כו') והוא בבחי' אין ועלי' במקורו (שזהו ג"כ בכללות האור כו' כנ"ל פ' רפ"ב) וזהו בבחי' אין ביותר כו', והכלי היא בבחי' יש בעצם מהותה והיא בבחי' ירידה כו', שהרי כל ענין אצי' הכלי הוא להיות בחי' המציאות כו', ומשו"ז נאצלה מאוא"ס ב"ה שלא בבחי' דביקות במקורו בכדי להיות בחי' מציאות דבר והוא בחי' החכ' והבינה וחסד כו' שזהו בבחי' הכלי דוקא בבחי' מציאות דבר כו', ומזה נתהווה בחי' חו"ב דבי"ע כו'. וכנודע דכל ענין הע"ס דאצי' הוא לאנהגא בהון עלמין כו', שהרי מאוא"ס עצומ"ה אינו בערך כלל שיהי' התהוות העולמות כ"א ע"י אמצעות הע"ס דאצי' שנתהוו מאוא"ס ע"י צמצום הראשון שהי' באוא"ס ב"ה כו', והעיקר הוא מבחי' הכלים שהן בבחי' מציאות דבר בבחי' חו"ב ומזה נמצא בחי' חו"ב בבי"ע כו', ועם היות דחו"ב דבי"ע אין ערוך לגבי חו"ב דאצי' (גם בבחי' הכלים כו'), מ"מ מאחר שזהו בחי' חו"ב במציאות עכ"פ ה"ז מקור להיות חו"ב בבי"ע

כו', וכמ"ש בתו"א ד"ה פתח אלי' ע"ד המזל המכה ואומר גדל כו' (ועמשנת"ל פקל"ב), ומשו"ז נתהוו הכלים בבחי' מציאות שזהו בכללות בחי' הכלים כו', וגם שהם בבחי' ירידה והמשכה כו'. וא"כ לא יובן כלל איך יתחבר האור עם הכלי מאחר שהן הפכים זמ"ז, וכמו רוח האדם העולה למעלה בבחי' אין וביטול כו' ורוח הבהמה היורדת כו' (והן בחי' מ"ה וב"ן כו' וכמשנת"ל פרמ"ט), ואנו רואין שיתחברו ויתאחדו ביותר היינו בבחי' אור וחיות פנימי ממש כו', וכמו בנפש וגוף שהגוף חי ממש מהנפש ואינו רק כמו לבוש אל הנפש דלבוש הוא רק שמלובש בו דבר חי, משא"כ בגוף ונפש הרי הנפש מתלבש ממש ומתאחד בו עד שהגוף עצמו חי ממנו כו', וכמו"כ הוא ביותר למעלה וכמא' וכמה גופין תקינת לון כו' וההוא נביעו איהו כנשמתא לגופא, דהכלים נק' גופים וההוא נביעו איהו כנשמתא לגופא בבחי' אור וחיות פנימי ממש כו'. אלא צ"ל שיחודם בא ע"י בחי' אמצעי שכלול מב' הפכים שלהם כו', וענין הממוצע הזה הוא בהאורות והכלים גופא, והיינו שיש בכלי מבחי' האור והוא בחי' הביטול וההתכללות מיש לאין

כטבע האור, ויהי' בהאור מבחי' הכלי דוקא היינו שיומשך מאין שלו להיות בבחי' יש והתפשטות למטה, והיינו שהאור והכלי מחליפים טבעם ועושים כל א' פעולת זולתם ההפכי דוקא אז יוכלו להתחבר יחד, והיינו שמצד בחי' ההתכללות שכלול כ"א מבחי' מנגדו יוכלו להתייחד כא' ממש כו', כמו אש ומים מצ"ע שהן הפכים לגמרי א"א שיתחברו כלל, אבל אם האש מורכב מחלקי המים והמים מחלקי האש יבאו בגוף א', וכמו הוציא אש ממים ומים מאש כו', ואי' במד"ר נטל אש ומים ופתכן זב"ז ומהם נעשה הרקיע כו', וכמו תקעההאור הנאחז בפתילה הרי אם הפתילה היא בלתי נשרפת באש כלל אין האור נאחז בה כלל ומסתלק ממנה מיד, וכמו פתילות ושמנים שאין מדליקין בהם בשבת מפני שהאש קופץ ומסתלק מהם כו', כ"א כאשר כלה ונשרפת מעט מעט ליכלל באור אז האור והשלהבת נמשך ומתאחד בה להדליק ולהאיר כו', ונמצא האור עושה דבר הפכי שהוא לירד ולהתמשך ולהתאחד בפתילה שזהו מאין ליש לפי שהפתילה עושה דבר היפוכה כטבע האור והוא הכליון וההתכללות באור הדולק כו'. וכדוגמא זו אנו רואין בצמיחה שכאשר החטה בשלימותה בעפר הארץ בלי רקבון כלל לא יומשך בה כח הצומח כלל, ובביטול ישותה וגסותה ליכלל בכח הצומח שהוא הרקבון שנהפכה מיש לאין דכח הצומח יעשה גם הוא דבר היפוכו להתמשך בחטה להצמיחה שזהו מאין ליש כו'. וכן בנפש וגוף שאין המשכת רוחניות דאור וחיות הנפש בכלי אברי הגוף מאין ליש כ"א ע"י ביטול היש לאין מהדם שנעשה מן המאכל, שהדם הוא כלה ונכלל באור וחיות הנפש כו', וכן הוא באו"כ למעלה שיש בכ"א מהמנגדו שהאור נמשך מאין ליש והכלי יש בה בחי' הביטול מיש לאין ועי"ז דוקא הוא

התחברות והתאחדות שלהם כו'. ולפי המשלים הנ"ל מה שהאור הוא מאין ליש ה"ז רק מצד הכלי כו', אך למעלה באו"כ הוא בהם מצ"ע (ר"ל מצד כח עליון כו'), שהאור עם היותו בחי' אין יש בו ג"ז להיות מאין ליש, והכלי עם היותה בחי' יש ומציאות נמצא בה ג"ז להיות מיש לאין כו' וכמשי"ת.

קיצור. והרי האור והכלי הפכים זמ"ז, האור בחי' אין, והכלי בחי' יש ומציאות, ולכן הן מקורי' לבי"ע, והרי מ"מ מתאחדים זע"ז, וכמו גוף ונפש שהגוף עצמו חי מהנפש, אך זהו ע"י שמחליפים טבעם שהאור הוא מאין ליש, והכלי מיש לאין, וכמו הפתילה היא יכולה ליכלה בהאש והאש יורד להאיר, וכמו הגרעין שנרקבת בארץ, וכח הצומח מתלבש בה להצמיח. וכמו"כ באו"כ מצד כח עליון יש בכ"א טבע זולתו ההפכי.

רפה) וביאור הענין הוא דהנה ידוע דבכלים יש בחי' פנימיות וחיצוניות, דפנימיות הכלי הוא עצם ומהות הכלי מה שהיא כלי לקבלה ואין ענינה להשפיע חוץ לעצמה כ"א לקבל את האור לעצמו כו', דחיצוניות הכלי הוא לפעול ולהשפיע שזהו חוץ לעצמה משא"כ פנימיות הכלי הוא רק שהיא כלי לקבלה כו'. וכמו עד"מ הכוס שנותנים בו יין הרי הפנימי שלו הוא התוך שבו שבזה הוא מקבל את היין בתוכו ובלעדי זאת לא הי' כלי כלל כ"א ע"י התוך שבו כו', ומה ששותים ע"י הוא שאוחזים בחיצוניות הכלי ושותים כו', שזהו אינו עצמות הכלי רק מה שהיא פועלת חוץ לעצמותה כו', ועם היות שכללות כוונת הכלי הוא לשתות על ידה, מ"מ לולא שהי' בה התוך לקבל הדבר לא הי' אפשר להיות השתי' ע"י, ובהכלי עצמה התוך והקבלה זהו העצמות שלה והשתי' ע"י הוא החיצוניות כו'. וכמו"כ הוא הדוגמא למעלה דפנימיות הכלי הוא מה שהיא בחי' כלי לקבלה לקבל בתוכה את האור ולמעלה עדיין מבחי' השפעה וגילוי חוץ לעצמותה כו', וכמ"ש כוס ישועות אשא ואי' בזח"א דר"נ סע"א דהא בהאי כוס אתנגידו ברכאן

מאינון ישועות דלעילא והוא נטיל לון וכניש לון לגבי' ואתנטר תמן כו', דמש"א וכניש לון לגבי' זהו בחי' פנימיות הכלי שהיא לקבל את האור כו', ואתנטר תמן הוא בחי' יין תקעוהמשומר כו', וההשפעה והגילוי זהו בחי' חיצוניות הכלי כו'. וזהו דשרש המלאכים הוא מחיצוניות הכלים והן שלוחי השפע כו', דלהיות שחיצוניות הכלים הוא בחי' ההשפעה שחוץ לעצמותו ע"כ המלאכים הם רק שלוחי השפע כו', ומפנימיות הכלים הוא שרש התהוות הנשמות שאינם בבחי' שלוחי השפע רק שהן כלים לאלקות, וכמ"ש ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם בתוכו לא נא' אלא בתוכם בתוך כאו"א כו', וכתיב מכון לשבתך פעלת ה' שהנשמות הן מכון לשבתו ית', ובירידתן למטה ענינם הוא להאיר את העולמות כו', וכמ"ש נר ה' נשמת אדם שכל ענין הנשמות הוא רק להאיר כו', וזהו מפני שהנשמות הן מפנימיות הכלים שלמעלה מבחי' הגילוי בעולמות, וע"כ הנשמות הן אלקות כנודע, ומשו"ז ג"כ בירידתן למטה ה"ה מאירין את העולם דהיינו מבחי' אור העצמי שלמעלה מבחי' האור השייך אל העולמות כו', דמה שנמשך ע"י חיצוניות הכלי הוא רק חיצוניות האור כו' אבל בפנימיות הכלים הוא בחי' פנימיות ועצמיות האור כו', א"כ הנשמות שהן מבחי' פנימיות הכלים ה"ה מקבלים בחי' אור עצמי ועי"ז הן ממשיכים את האור גם

למטה להאיר את העולם כו', וזהו כל ענינם להאיר כו', וגם השפעות הגשמיות שלהם הוא בכדי להמשיך עי"ז גילוי אלקות בעולם כו', וכמו אאע"ה שהי' מאכיל ומשקה לכל אפי' לערביים ועי"ז הי' מפרסם אלקותו בעולם שאמר ברכו למי שאכלתם משלו כו', דזה הי' כל ענינו להמשיך גילוי אלקות בעולם וכדאי' במד"ר בא אברהם התחיל להאיר כו'. והענין הוא דהנה פנימי' הכלים וחיצוני' הכלים הוא ג"כ ענין שם התואר ושם הכינוי והפעולה כו', וכידוע דענין השמות בכלל זהו בחי' הכלים וכמא' אשתארו כולהו שמהן כו', ויש בזה הב' מדרי' הנ"ל, וכמו עד"מ איש חכם מופלג נק' בשם חכם גדול הרי קריאת שם זה חכם הוא שם התואר, כי מה שנק' חכם אינו ע"ש החכ' והשכל הפרטיות שיש במציאות בכלי מוחו מה שכבר למד וקיבל הרבה חכ' ודעת וגם ילמד אל הזולת כו', כי זה השם הכינוי לבד שמכנים לו שם חכם ע"ש שיש בו חכ' ושכל כו', דשם הכינוי הוא על הדבר הנמצא בו לא על העצם כו', וכמו כלי מלא זהב כששואלין מה זה אומרים זה זהב, הרי אין זה שהכלי היא זהב רק שבתוכה זהב כו', וזהו שם הכינוי

שהוא על מה שבתוכו כו', וכמו"כ מה שנק' חכם ע"ש ריבוי השכליים שבו הוא רק שם הכינוי לבד כו', והוא ג"כ שם הפעולה והיינו מה שפעל בכלי מוחו להשכיל ולהתחכם כו' ומה שהוא משפיע חכ' ושכל כו', דכ"ז באמת אינו מתאר עצם כלי חכמתו כו', שהרי מה שנמצא שכל במוחו הרי אינו מוכרח שזהו מה שהשכיל בעצמו כ"א מה שקיבל מזולתו כו', וגם אינו מוכרח שמבין היטב את הדברים וכמו מי שהוא תפסן שביכולתו לתפוס הדברים ששומע ואינו מבין את הדברים כלל לעומקן ולאשורן כו', הרי מה שנמצא שכליים במוחו אין זה הוראה כלל על טוב כלי מוחו ואין זה מתאר את הכלי, וכמו"כ גם מה שהשכיל בעצמו אין זה הוראה על עצם טוב חכמתו, כי יכול להיות שבא לו ע"י יגיעה יתירה שמייגע את כלי מוחו, כי יש כמה בנ"א שאינם חכמים בעצם כלי מוחם ויכול להשכיל ולהתחכם באיזה דבר ע"י יגיעה וכמא' יגעת ומצאת תאמין כו', הרי מה שמשכיל ומתחכם אין זה מתאר את כלי מוחו שהן בעצם כלים לאור שכל כי יכול להיות שזה בא ע"י יגיעה בלבד כו' (ובאמת השכלים הבאים ע"י יגיעה לבד אינם במעלה כ"כ כמו מה שבא מצד טוב כלי השכל בעצם, וכמו שאנו רואין גם במי שהוא חכם להשכיל יש חילוקי זמנים תקעזדלפעמים הוא משכיל ומתחכם בנקל ולפעמים מצד איזה כיווץ בנפשו שאינו מסוגל כ"כ להתחכם ומייגע כלי מוחו ביותר עד שישכיל כו', הנה השכליים האלו אינם בערך כלי שכלו בעצם כו', והיינו מפני שכלי מוחו אינם מסוגלים כ"כ להתחכמות ובא רק ע"י יגיעה ואין זה כמו השכליים שבאים מצד טוב הכלים כו', ומה שמבואר במ"א שהיגיעה מגיע דוקא בעצם כח ההיולי העצמי, ג"ז אמת שיכול להיות בזה איזה יתרון כו' (והיינו כשהוא ביגיעה יתירה מיט א אוועק גיגעבנקייט ביותר על הענין כו'), והעיקר הוא בכלי שכליים טובים בעצם שע"י יגיעה מגיע עוד אל העצם כו'), ובד"כ ה"ז רק פעולת כלי מוחו מה שפועל ועושה להתחכם באיזה דבר, וכמו הפעולה לגבי הזולת היינו ההשפעה ה"ז חיצוניות הכלי לבד, הגם דההשפעה היא כפי אופן העצם כו', דכפי כח חכמתו בעצמו מראה כחו בהשפעה כו', מ"מ ה"ז באין ערוך לגבי עצמו כו', כמו"כ ההשפעה לעצמו היא רק חיצוניות הכלי והיא בחי' הפעולה לבד כו', ויש שיעור והפסק לההשכלה שכבר ישנה במוחו גם אם יתחכם בזה ביותר יש לזה שיעור והגבלה כו', להיות

שהאור הנמשך בזה הוא רק חיצוניות האור שלכ"ז יש מדה וגבול כו'. אך שם התואר הוא בחי' פנימיות הכלי היינו מה שכלי מוחו הוא בחי' כלי קיבול לקבל ולהעמיק בכל חכ' ושכל להשכיל בו בכל פעם שילמוד אע"פ שאין עדיין מציאות חכ' במוחו, זהו הנק' שם התואר מה שיתואר בעצם הכלי של החכ' בכלל ולא שנק' חכם ע"ש לימוד החכ' בפרט בלבד אלא כל חכ' ושכל ישכיל לעומקו יותר מזולתו מפני שכלי המוח מוכן ביותר לקבל כל דבר חכ' ושכל להשכיל ולהתחכם בו כו', וה"ז כמו כח ההיולי שזהו מה שביכולתו להתחכם שאין בזה עדיין השכלה במציאות רק הוא כח היולי להשכיל ולהתחכם בכל דבר חכ' כו'. כמו"כ פנימיות הכלי הוא מה שהכלי היא בהכנה טובה לקבל כל דבר חכ' ולהתחכם בה כו', ובכח ההיולי הנ"ל שהוא כח המשכיל ה"ז שם העצם שזהו הנק' חכם מצד עצם כח חכמתו שביכולתו להתחכם בכל דבר חכ' ושכל וכל רז לא אניס לי' כו' (ועמשית"ל פ'), ובהכלי מפני שאין זה חכ' ושכל עצמו אלא שהוא בחי' כלי לקבל כללות כל אור שכל וחכ' ה"ז נק' שם התואר שמתאר את כח עצם כלי החכ' כו', והאור

המאיר ומתלבש בזה הוא אור עצמי שלמעלה הרבה מהאור הבא בבחי' השפעה וגילוי בחיצוניות הכלי ובפרט הבא ע"י יגיעה כו' כנ"ל, וזהו ג"כ ענין שם התואר שמתאר את האור העצמי המתלבש ומתאחד בהכלי כו'. והנה האור העצמי שבפנימיות הכלי אין זה מורגש (להיותו בעצם הכלי שלמעלה מבחי' גילוי כו') אך קצת הרגשה יכול להיות בזה, דלפעמים כשמשכיל איזה השכלה ה"ה מרגיש בזה עומק גדול ונעלה מאד שאינו בא גם בבחי' השכלה עדיין ומכ"ש שאינו בהשגה, והוא בעצמו אינו יודע עדיין מה הוא כי אין בזה שום תפיסא עדיין גם לא בהשכלה, והוא כמו אור בלי שום ציור עדיין כו', ובמשך זמן ה"ז בא בהשגה והיינו מפני שמתעבה ומתגשם הענין ובא בחיצוניות הכלים (עס ווערט ארא(געטראגען) ה"ז בא לידי השגה, ואז הוא מרגיש שזהו העומק שהרגיש תחלה בהשכלת הענין כו' (דאס איז דער ענין און אזוי האט זיך בא עם גיהערט) (ומובן שבהשגת הענין אינו נרגש הדקות שהי' תחלה כו', ויכול להיות שאחר ההשגה ירגיש הדקות שהי' מקודם ויהי' בבחי' תפיסא קצת כו'), ובפנימיות הכלי אין השכליים בבחי'

הגבלה, הא' מפני שזהו מה שבכחו ויכולתו להשכיל שאין בזה הגבלה כ"כ כו', והב' מפני שזהו אור עצמי כו'. וכמו שהוא בשכל כמו"כ הוא תקעחבמדות דשם הכינוי והפעולה הוא חיצוניות כלי החסד והיא ההטבה בפרט שבאה בהתגלות שמתעורר כבר להיטיב חסדו עם זולתו שבא בענין פרטי גם בעצמו ומשפיע את החסד לזולתו כו', ונק' איש החסד על שם החסד שעשה ועושה תמיד כו', שזה אינו מתאר עצם מדת הטוב שלו כי יכול להיות דהתעוררות הטבה שלו הוא משום איזה סיבה דמשו"ז נתעורר בחסד וטוב כו', ושם התואר הוא בעצם כלי החסד שמוכן להתעורר ולעשות טוב וחסד תמיד שזהו עצם הכלי ועצם האור שלמעלה מבחי' הגבלה כו', וזהו שם התואר שמתאר עצם הכלי ועצם האור כו'.

קיצור. דהנה בכלים יש פו"ח, הפנימיות הוא העצמיות שהיא כלי לקבלו והחיצוניות הוא להשפיע, ולכן מלאכים שהן מחיצוניות הכלים הן שלוחי השפע, ונשמות שהן מפנימיות הכלים ה"ה כלים לאור, וענינם למטה להאיר העולם, שממשיכים אור עצמי שבפנימיות הכלים, והו"ע שם הפעולה והתואר, וכמו כינוי חכם ע"ש החכ' שבמוחו ושהשכיל אין זה מתאר עצם הכלי, כי יכול להיות גם שקיבל מאחר, ושהשכיל ביגיעה, והוא רק ענין הפעולה, ושם התואר הוא שכלי מוחו הן כלי קיבול לקבל ולהעמיק בכל דבר חכ' ולהשכיל בו, וזה מתאר גם עצם האור שמתלבש בו, ומזה הוא שמרגיש באיזה ענין שיש בו עומק גדול וא"י מה הוא, וכשבא בהשגה ע"י שמתעבה הוא יודע שזהו מה שהרגיש מקודם, וכן במדות יש שם הפעולה והתואר.

רפו) והדוגמא מזה הוא למעלה בשמות עליונים שהן ז' שמות שאינן נמחקים כמו אל בחסד אלקים בגבו' כו', שזהו בבחי' הכלים דז"א דאצי' שיש בזה ב' מדרי' הנ"ל דשם התואר ושם הפעולה כו', וכמו שם אלקים או ש' אד' שהוא ל' שררה ואדנות שהוא על זולתו דוקא וכמו נשיא אלקים אתה או אדון כל הארץ כו', וש' אל הוא בחי' שפע אור החסד שנמשך מאצי' לבי"ע עד למטה מטה כו' וכמו חסד אל כל היום כו', שכ"ז הוא בחי' הפעולה וההשפעה בעולמות שזהו חוץ לעצם דמה שנמשך בזה הוא רק הארה לבד הבאה מבחי' חיצוניות הכלים דז"א כו', אבל בחי' שם התואר הוא בפנימיות הכלים דז"א שאינם בבחי' השפעה ופעולה לפעול פעולת ההתהוות כו' כ"א מה שמתאר את האור כו', שהרי האור בעצם הוא בבחי' פשיטות שאינו בשום תואר כלל כו' (דעם היות שבהאור יש ג"כ ע"ס מ"מ ה"ה בחי' פשיטות כו' וכמשנת"ל בכ"ד), והכלי הוא שמתאר את האור כו' (ולפ"ז י"ל שזהו ב' הענינים שבאמצעות האצי' להיות התהוות העולמות כו', ושיהי' גילוי אלקות בעולם שהו"ע בגין דישתמודען בי' כו', דש' הפעולה הוא

פעולת ההתהוות כו', ושם התואר הוא מה שע"י האצי' יודעים אלקות כו'). וי"ל שזהו מה שמבו' בשו"ע או"ח סי' ה' בכוונת ש' אלקים שהוא תקיף ואמיץ ואשר לו היכולת בעליונים ובתחתונים שזהו עצם בחי' הכח והיכולת שביכולתו להוות עולמות ונבראים עד אין שיעור (גם לא באופן שנתהוו כו') ולפעול בהם כרצונו העצמי כו', והיינו ש' התואר שמתאר עצם האלקות שלמעלה מבחי' הגילוי בעולמות היינו לפעול פעולת ההתהוות בעולמות כו', ובזה אין הגבלה כלל דבחי' חיצוניות הכלים ה"ז בבחי' הגבלה והיינו שנתהוו באופן כזה דוקא, וכמו"כ החיות שלהם הוא בבחי' גבול כו', אבל בבחי' הפנימיות אין בזה הגבלה שהרי זהו מה שבכחו ויכולתו ית' תקעטלהוות הרי זה בבחי' בל"ג (והי' יכול להיות בכמה אופנים שונים כו'), וגם הוא בחי' אור עצמי שבלתי מוגבל כו'. ובד"כ בחי' ש' הפעולה הוא בבחי' המל' שבכל ספי' כו', וכידוע דבכל ספי' הט"ס שבה הן למעלה מבחי' הגילוי ורק בחי' המל' שבה היא בחי' הגילוי כו', ומבו' במ"א דהכלים דז"א הן רק בחי' גווני האור והיינו בחי' הגוון המורה רק על העצם לא לפעול איזה דבר כו', והפעולה היא רק בבחי' כלי המל' שבה שזהו בחי' ש' הפעולה, אבל הכלים דעצם הספי' הוא בחי' ש' התואר שבזה מתאחד עצם האור שלמעלה מבחי' השפעה וגילוי כו'. וזהו ג"כ ההפרש בין נשמות למלאכים דשרש המלאכים הוא מחיצוניות הכלים שזהו בחי' ש' הפעולה בלבד ע"כ הן רק שלוחי השפע בעולם כו', אבל הנשמות שרשן מבחי' פנימיות הכלים שהוא ש' התואר המתאר את האור ע"כ הנשמות בירידתן למטה עיקר ענינם הוא להמשיך גילוי אלקות בעולם כו'. וי"ל שזהו מה שנש"י נק' ציון וכמו ולאמר לציון עמי אתה ופי' ציון הוא ל' סימן והיינו שזהו ציון וסימן לאוא"ס ב"ה (ובמ"א מבו' שזהו בחי' רצון פשוט שבנש"י כו'),

ומה שנק' ציון הוא ע"י תומ"צ וכמ"ש בפסוק קודם ואשים דברי בפיך כו' וכמשנת"ל ס"פ רפ"ב, והיינו דתומ"צ הוא המשכת אור עצמי ושעי"ז דוקא הוא הגילוי בעולמות כו', וההמשכה היא ע"י נש"י דוקא שז"ע ש' התואר שמתאר את העצם כו'.

וע"פ הנ"ל יובן מ"ש ואתחנן אל ה', דהנה ואתחנן הוא ל' תפלה, דתפלה הוא בבחי' מל', וכידוע ההפרש בין תפלה לתורה דתפלה נק' חיי שעה ותורה חיי עולם כו', דחיי שעה הוא בחי' מל' מקור הזמן וכמ"ש מלכותך מכ"ע וממשלתך בכל דור ודור כו', ולכן תפלה היא בבחי' העלאה מלמטלמ"ע שגם ההמשכות הן בדרך מלמטלמ"ע כו', דז"ע דכל ענין התפלה הוא זיכוך הכלים ועי"ז הוא ההמשכה כו', משא"כ תורה היא חיי עולם כמש"א וחיי עולם נטע בתוכנו כו' שהוא בחי' המשכה מלמעלמ"ט, ואין זה שבא ע"י זיכוך רק שלא ע"י יגיעה כו', וה"ז כמו ע"ד מי שכלי שכלו טוב בעצם שא"צ יגיעה כו', וזהו הפרש בין חוני המעגל להרשב"י ע"ה דמצינו בחוני שפעל המטר בתפלתו וכדאי' במשנה דתענית עג עוגה כו' ואח"כ אמר לא כך שאלתי לא כך שאלתי עד שירדו כתיקונן כו', והיינו לפי שהי' ע"י העלאה מלמטלמ"ע ה"ז תלוי לפי אופן הכנת המתפלל כו', משא"כ ברשב"י דאי' בזהר פ' אחרי זימנא חדא הוה צריך עלמא למטרא ואתו לרשב"י ואמר דרוש בענין יחוד זו"נ ואתי מיטרא מיד וכתיקונן כו', והיינו לפי

שזהו בכח התורה בבחי' המשכה מלמעלמ"ט שבא שלא ע"י יגיעה שאינו תלוי בהכנת המקבל כו'. וזה"ע ואתחנן אל ה' דהנה אי' במד"ר דבעשרה לשונות של תפלה המדרי' היותר עליונה הוא ל' ואתחנן שהוא ל' מתנת חנם, והיינו שההמשכה הוא בבחי' מלמעלמ"ט כו', שזהו ההמשכה שלא ע"י העלאה כו', והגם שזהו ע"י תפלה הנה מ"מ ההמשכה היא מצ"ע שמשו"ז נק' מתנת חנם כו' (וכמ"ש במ"א בענין תפלה למשה), והענין הוא דהנה כוונת משה הי' להמשיך בחי' אור עצמי בנש"י כו', דז"ע מה שבקש אעברה נא ואראה את הארץ שרצה לפעול בנש"י שיהי' בכולם בחי' הראי' שהוא בחי' אור עצמי כו', ואז היו כל הגילוים באופן אחר לגמרי כו' וכדאי' במד"ר שאם הי' משה מכניסן לא הי' החורבן כו', וזהו אומרו ל' ואתחנן דוקא שהוא בחי' מתנת חנם שיהי' בבחי' המשכה מלמעלמ"ט כו', ואו' ואתחנן אל הוי' דהיינו המשכת אור תקפעצמי כו', ומ"מ אומר אח"כ אד' אלקים דאלקים הוא בחי' הכלים כו' מפני שמ"מ צ"ל כלים אל האור כו', אך הכלים הן ג"כ כלים עצמיים והיינו בחי' פנימיות הכלים כו' ע"כ אומר אלקי' באותיות הוי' וניקוד אלקי' כו', וזהו ג"כ אומרו אתה החלות והוא ע"ד דאי' במד"ר ואני המתחיל כו' וירד הוי' על הר סיני כו', וזהו הי' טענתו של משה באומרו אתה החלות להראות כו' שהרי הי' ההתחלה מלמעלה שתהי' ההמשכה בדרך מלמעלמ"ט וזהו תכלית הכוונה כו', וזהו הי' ג"כ רצונו של משה לפעול בנש"י שיהי' בהם ההמשכה מלמעלמ"ט כו', רק לא פעל זאת כ"א בחי' ראי' מרחוק ועי"ז פעל ביחידי סגולה שתורתן אומנתן להיות בהם ההמשכה מלמעלמ"ט כו', ובאמת גם עכשיו יש המשכה זו ע"י התו' רק שהיא בהקדמת התפלה וכמארז"ל כל האומר אין לו אלא תורה אפי' תורה כו' ומשה רצה שתהי' המשכה זו ע"י תורה לבד דבודאי אז ההמשכה היא באופן נעלה ביותר כו'. וזהו ואתחנן אל ה' ל' מתנת חנם מפני שתכלית כוונת משה הי' לפעול בנש"י להיות בהם ההמשכה בדרך מלמעלמ"ט ולהיות גילוי אור עצמי כו', וזהו

ואתחנן אל ה' כו', ואו' אד' אלקי' דמ"מ צריכים כלים לזה כו', והכלים הם בחי' פנימיות הכלים כו', ולכן נא' הוי' בניקוד אלקי' כו', ואומר אתה החלות ע"ד ואני המתחיל כו' וזה הי' כוונת משה להיות ההמשכה באופן כזה בכללות נש"י ולהיות גילוי אלקות בעולם כו'.

קיצור. והדוגמא למעלה דהשמות אל אלקים הן שם הפעולה, ושם התואר י"ל מה שכוונת ש' אלקים הוא שלו הכח והיכולת והיינו מה שביכולתו להוות שזה להוות גם לא כמו שנתהווה, ולא בהגבלה כמו שנתהווה, ובד"כ ש' הפעולה במל' וש' התואר כלים דז"א שהן גווני האור, ונשמות שהן מפנימיות הכלים נק' ציון ל' סימן. ובזה יובן מ"ש ואתחנן אל ה' שרצה להמשיך בחי' אור עצמי וז"ע מתנת חנם, ואו' אד' ה' בניקוד אלקים בחי' פנימיות הכלים, אתה החילות כמו ואני המתחיל.