ש"פ פנחס, תרד"ע

תקמטבס"ד. ש"פ פנחס, תרד"ע

וידבר ה' אל משה לאמר צו את בנ"י ואמרת אליהם את קרבני לחמי כו' ואמרת להם זה האשה כו', וצ"ל מהו אומרו צו את בנ"י הלא אומר אח"כ ואמרת אליהם וא"כ למה להקדים תחלה צו את בנ"י, גם צ"ל מה"ע ואמרת ב"פ ואמרת אליהם את קרבני לחמי כו' ואמרת להם זה האשה כו'. ובמד"ר פ' נשא פי"ב אי' בשעה שא"ל הקב"ה את קרבני לחמי אמר משה מי יוכל להספיק לו קרבנות כו' שנא' ולבנון אין די בער וחיתו אין די עולה א"ל הקב"ה איני מבקש לפי כחי אלא לפי כוחן זה האשה אשר תקריבו כבשים כו', ומשמעות הענין דמ"מ ההמשכה מלמעלה היא לפי כחו ית' דע"י שישראל עושה לפי כוחן נותנין מלמעלה כפי כחו כו', וכן הוא במד"ר כאן פ' פנחס כתי' שדי לא מצאנוהו שגיא כח וכתי' הן אל ישגב בכחו כו', כיצד יתקיימו שני המקראות הללו, אלא כשהוא מבקש אינו מבקש אלא לפי כחן וכשהוא נותן נותן לפי כחו כו', וצ"ל איך ע"י שעושין ישראל כפי כוחן ממשיכים כפי כחו שאין זה בערך כלל כו'. ולהבין כ"ז ילה"ק משנת"ל בענין הארת פנים והבל הדבור וכן בראי' ושמיעה ודבור שיש בכ"א יתרון

מה שאין בזולתו, והוא שבהארת פנים נמשך מבחי' עצמות ומהות הנפש וכן בראיית העין רק שהפנים והעין החומרי מפסיק שבא העצמות בדרך בקיעה כו', משא"כ בדבור שאין בזה הפסק אבל אין זה עצמות הנפש ממש רק התפשטות והתגלות הנפש לבד כו'.

רעא) והנה הדוגמא מכ"ז יובן למעלה ההפרש בין ש' מ"ה היוצא ממצחא דא"ק וש' ס"ג שהוא מהבלים דאח"פ דא"ק כו', דהנה נת"ל פרס"ג בשם האגה"ק בקו"א ד"ה להבין מ"ש בפע"ח דש' ס"ג הוא מפנימיות א"ק, והכוונה שהוא בחי' אור פנימי ולא אור חיצוני לבד, שהרי כללות ההשתל' הוא שנמשך מבחי' א"ק, רק שזהו אור חיצוני בחי' הארה לבד כו', אבל ש' ס"ג הוא בחי' אור פנימי דלכן הוא בא תקנשלא בסדר והדרגה להיותו אור פנימי ועצמי כו'. וזהו יתרון מעלת התהו על התיקון דאורות דתיקון הן שבבחי' סדר והדרגה והן האורות דסדר השתל' כו', והאורות דתהו שבאים שלא בהדרגה יש בהם היתרון על בחי' התיקון כו', וגם האור בא בגילוי שלא בבחי' לבוש המעלים כו', והיינו שאין דבר המפסיק על האור וכמשנת"ל פרס"ה במשל הבל הדבור שאין בו הפסק כו', וכמו"כ הוא בש' ס"ג דהיינו בחי' אורות דתהו שאין בהם דבר המפסיק ומאיר האור בגילוי כו'. וזהו הטעם מה שלא הי' האור בבחי' התלבשות בכלים דהנה בכדי שיהי' התלבשות האור בהכרח שיתעלם האור בבחי' לבוש כו', דלבד מה שהכלים מלבישים ומכסים את האור כו' הנה האור עצמו מתלבש בבחי' לבוש שעי"ז יהי' באפשר שיתלבש בבחי' הכלים כו', והו"ע הנקודות דש' הוי' שזהו בחי' הלבוש כו', והן פרטי השמות דע"ב ס"ג מ"ה כו', דהנקודות הן במלואי השם דהוי' כמ"ש הפרד"ס שער השמות פ"א וידוע דהשמות הן המחברים האורות עם הכלים כמ"ש במ"א, והיינו שהשמות הן לבושי האור שעי"ז יהי' התלבשות האור בהכלים כו' (ועמשית"ל פ'),

ובתהו הוא שנמשך האור בגילוי בלי לבוש המעלים ע"כ לא הי' בבחי' התלבשות בכלים כו', והגם שנת"ל פע"ר דבהבל הדבור גם כשיוצא מקירות הלב שניכר בזה בחי' פנימיות הכחות אין הכחות עצמן מתגלים בזה רק ההתגלות הוא הדבור כו', הנה באמת עיקר הענין הזה הוא במדרי' דתיקון כו', וכמו המשל דהתלבשות הכחות שנת' שם ה"ז בבחי' התיקון כו', ולענין ש' ס"ג דתהו הוא כמו שעל הבל הדבור גופא לא יש דבר המפסיק דכמו"כ הוא בבחי' ש' ס"ג שזהו בחי' הבל הפה שאין בזה הפסק ונמשך בגילוי בלי לבוש המעלים כו', וגילוי האור הי' כמו שהוא בשרשו ומקורו לפי שאין זה בחי' העלם וגילוי שהגילוי הוא רק הארה מההעלם לא שההעלם עצמו נמשך רק הארה ממנו כו' (והיינו כאשר נמשך בסדר והדרגה ע"י הצמצום כו'), אבל בתהו לא הי' בבחי' העלם וגילוי כ"א דכמו שהוא בשרשו ומקורו כן הוא בא בהתגלות כו' וכמשנת"ל פרנ"ז, וזהו שהיו בבחי' אורות מקיפים כו'. דהנה ידוע דאו"פ ואו"מ שניהם שרש המשכתם מהאוא"ס שלפני הצמצום, רק ההפרש ביניהם דהאו"פ נמשך ע"י הפסק הצמצום וע"כ אין האור

במהותו הראשון כמו שהי' לפני הצמצום כו', והאו"מ הוא שנמשך שלא ע"י הצמצום היינו שאין הצמצום פועל בו כו', וע"כ הוא כמו בשרשו ומקורו בחי' העגול הגדול שלפני הקו כו', דמשו"ז הוא בלי גבול ואין בו התחלקות כו', וכמו"כ באורות דתהו שהי' אורות מקיפים זהו מפני שהמשכתם הוא כמו שהן בשרשן כו'. וזהו ג"כ מה שהש' ס"ג הוא מפנימיות א"ק דהיינו שההתגלות הוא כמו בשרשו כו', אך כללות הגילוי אין זה בחי' עצמות א"ק ממש דעם היות שזהו מבחי' פנימיות א"ק היינו שאינו בחי' אור חיצוני כמו האור דסדר השתל' כו', וגם בא כמו שהוא בשרשו ומקורו כו', אבל בכללות זהו רק בחי' חיצוניות א"ק, וכמו שנת"ל פרל"ו בענין עקודים ונקודים דעם היות שהע"ס דתהו הן שהע"ס כמו שהן בעקודים יצאו ונתגלו מ"מ י"ל שזהו רק בחי' החיצוניות דעקודים כו', כמו"כ בבחי' א"ק ה"ז רק בחי' חיצוניות א"ק בחי' התפשטות והתגלות לבד כו'. אבל בחי' ש' מ"ה החדש הוא בחי' באור פני מלך חיים בבחי' הפנימיות והעצמיות כו', וכמו שנת"ל פרס"ג בש' הע"ח דש' מ"ה החדש הוא מבחי' ש' ע"ב דא"ק

שזהו בחי' הטעמים דא"ק כו' דהיינו פנימיות ועצמות א"ק כו', וכמו שפנימית ועצמות הנפש נמשך ומתגלה בהפנים כנ"ל פרס"ד, כמו"כ הו"ע יאר ה' פניו אליך שבפנים העליון מתגלה כל הפנימית ממש תקנאכו', אך כלי הפנים מפסיק שהוא שבא כמו בבחי' דילוג ממהות למהות כמח' שבעין כו', ומ"מ בחי' העצמות נמשך בזה כו' רק שבא בדרך בקיעה שבוקע הסתר כלי הפנים והמצח כו'. וכמו עד"מ חבית המלאה שכאשר תתמלא ביותר ולא תוכל להחזיק את המילוי תבקע בבקעים וסדקים ויצא המשקה דרך שם, והנה ודאי יציאת משקה זאת שיוצאת דרך סדק מעט מזעיר הוא וגם אין לה ערך עם כל מילוי החבית, כי הרי באה המשקה בבקיעה זו בצמצום גדול ודוחק גדול מאד דודאי אינו דומה כלל למילוי החבית שאינו בצמצום כו', מ"מ הרי סיבת הבקיעה היא מצד תגבורת המילוי ביותר שאין הכלי יכולה להכיל כו' דמשו"ז יש יתרון מעלה בהבקיעה כו', וכן הוא בבקיעת השערות שבוקעים את העצם הגולגלת שהחיות שבהם מצומצם מאד, ולא כמו חיות שבאברים שהוא ממהות המוחין, משא"כ בהשערות שאין בהם חיות ממש כמו בהאברים שהרי אין מרגישים כאב כשחותכין את השערות כו', והיינו מפני שבאים דרך בקיעה כו', ומ"מ סיבת הבקיעה היא דוקא מחמת תגבורת שמלמעלה מהמוחין כו', ומה שאין מרגישים בהם כאב זה גופא הוראה שנמשכין

מלמעלה מהמוחין כו'. דהנה כללות החיות הוא במוח שבראש ומשם נמשך החיות בכל האברים, וזהו שמוח החכ' מתפתח לל"ב שבילין וכמו השביל הוא נתיב קצר שהולך ונמשך למרחוק, כמו"כ הל"ב שבילין דחכ' הן שבילין ונתיבות הנמשכים והולכים בכל חלקי הגוף עד גם בצפורן שברגל, ולכן כל כאב מרגיש במוח שבראש גם כאב שבצפורן מפני שיש חיבור ושייכות לכל הכחות שבאברים עם מוח החכ' ע"י השבילין ונתיבות כו', אמנם התפשטות זאת הוא מהמוחין ששם משכן השכל, אבל למעלה מהמוחין דהיינו בהחלל שלמעלה מהמוחין ששם משכן כח המשכיל בחי' ח"ס כו' אין שם הרגש כאב מהאברים, והיינו מפני שמו"ס לא אתפתחא לשבילין ונתיבות כו' ויניקת השערות הוא מהמותרי מוחין דמו"ס דוקא, וזהו הטעם שאין מרגישים כאב כשחותכין השערות שהרי מ"מ יש בהם חיות בחלל השערות, רק זהו מפני ששרש המשכתן הוא מלמעלה מהמוחין ע"כ אין בהם הרגש כאב כו', הרי דסיבת הבקיעה הוא דוקא מתגבורת החיות כו'. וכמו"כ הוא בכל בקיעת אור שהוא בחי' הארה מצומצמת רק שבא מבחי' תגבורת האור דוקא כו', וכמו אז יבקע

כשחר אורך דאור השחר בוקע את חשכת הלילה כו', דקודם עלות השחר מתגבר החשך יותר והו"ע קדרותא דצפרא, וכמו אלביש שמים קדרות שהוא התגברות החושך כו' (וכמו בעקבות משיחא חוצפא יסגי כו' שהוא ג"כ התגברות החשך קודם גילוי האור דיום הגדול שכולו אור בבחי' אור עצמי כו'), ואז מתגבר האור ובוקע את חשך הלילה שהבקיעה באה בתגבורת גדולה כו', ומה שמאיר הוא רק הארה לבד אבל סיבת האור הוא מצד התגבורת דוקא כו', וממילא שההארה אינה הארה המתפשטת לבד כ"א זהו אור עצמי ונק' הארה לפי שמתעלמת ואינה מאירה בגילוי ממש כמו שהיא בעצם, וזהו שאנו רואין בחוש דבעלות השחר נוגה האור הוא בתוקף יותר מאור השמש המאיר ביום, והיינו שאור וזיו השמש הוא רק הארה מתפשטת בלבד, ואור השחר הוא עצמי ע"כ הנוגה בזה הוא ביותר רק שמתעלם ומשו"ז אינו בבחי' גילוי אור כו'.

קיצור. והדוגמא מכ"ז למעלה, הנה ש' ס"ג מהבלים דא"ק, ובאגה"ק שזהו מפנימיות א"ק הכוונה רק הארה כמו בהשתל', כ"א עצמות האור, שזהו תקנבמעלת אורות דתהו שאינם בבחי' גילוי ההעלם שנמשך הארה, ובתהו נמשך העצמות ולכן היו או"מ, דאו"פ הוא שנמשך ע"י הצמצום רק הארה ואו"מ הוא כמו שלפני הצמצום, גם נמשכו שלא ע"י לבוש, כמו הבל הדבור שאין בו דבר המפסיק, ולכן לא נתלבשו בכלים שזהו ע"י לבוש, והו"ע הנקודות דש' הוי', וכ"ז עצמות דחיצוניות א"ק, אבל ש' מ"ה הוא פנימיות ועצמות א"ק בחי' ש' ע"ב רק שבא ע"י בקיעה, וכמו חביות המלאה הרי הבקיעה ע"י תגבורת, וכן בקיעת השערות הוא מלמעלה מהמוחין, ולכן כשחותכין אינו נרגש כאב, וכללות החיות הוא במוח שמתחבר עם האברים ע"י הנתיבות, ומו"ס לא אתפתחא לשבילין וכמו בקיעת השחר שהנוגה הוא ביותר וכן בקיעת ש' מ"ה הוא מהעצמות רק שמתעלם.

ערב) ולהבין ענין המשכה זו שהוא אור עצמי רק שמתעלם, יובן זה מהמשכה עצמיות להוליד בדומה שכל עצמיות האב נמשך בהבן עד שמתדמה אליו ממש בכל הכחות והחושים שלו, מ"מ הרי אין זה שמתגלה ממילא בהבן כ"א ע"י היגיעה דוקא שכאשר הבן מתיגע בהכחות שלו אז מתגלים, ולא כמו גילוי הארה שבא בגילוי ממש (וכמו בהשפעת השכל הרי השכל בא בהתגלות ממש מן המשפיע משא"כ בהמשכה העצמיות שאינה באה בהתגלות ממש שיהי' הגילוי ממילא כ"א ע"י יגיעה דוקא), והיינו מפני שבאה ע"י השפעה גשמיות ה"ז מתעלם כו', וכאשר הבן מייגע עצמו יוכל להיות שיהי' אצלו ההתגלות עוד יותר מאצל האב וכמא' יפה כח הבן כו', וזהו מפני שהאב נותן לו העצמי שלמעלה מההתגלות, ומהעצמי הרי אפשר להיות הגילוים נעלים ביותר, אבל כ"ז בא ע"י היגיעה דוקא ולא שמתגלה מעצמו, והיינו מפני שבא ע"י דבר המפסיק שמתעלם העצמי כו', עד שיכול להיות ג"כ שלא יהי' בדומה אל האב וכמו שאמרז"ל מפני מה בניהם של ת"ח אינם ת"ח כו', והגם ששם יש טעם ע"ז משום דקארי כו', זהו מפני שבת"ח הי' צ"ל

בנו ג"כ ת"ח משום דתורה מחזרת על אכסניא שלה וע"כ צריכים טעם ע"ז, אבל בלא זה הרי יכול להיות שלא יהי' הבן כמוהו כו', ומ"מ גם כאשר הבן אינו כמו האב יש בו הכחות והחושים של האב באמת רק שאינם מתגלים בו, והיינו מפני שההמשכה נתעלמה ביותר כו', וי"ל שזה תלוי בהלבושים של או"א כאשר הם חומריים ביותר מתעלמת ההמשכה ביותר כו', דכאשר הלבושים המה לבושים דקים ה"ז מסייע לו בהתגלות הכחות, וכמ"ש בסש"ב ספ"ב שגם נשמה גדולה צריכה להלבושים דאו"א כו', דעם היות שבהם מתעלם ההמשכה מ"מ ה"ז מסייע בהגילוי כו', וכאשר הם עבים וחומריים ביותר ה"ז מעלים ביותר כו', ומובן מזה איך שההמשכה היא שהעצם נמשך ורק מפני שנמשך ע"י דבר המפסיק ה"ז מתעלם כו'. ויובן כמו"כ ברוחניות בענין הנשמות שהן עצמות אלקות, וכידוע ההפרש בין המלאכים ונשמות שהמלאכים הן בחי' הארה לבד אבל הנשמות הן עצמיים ולכן גם בירידתן למטה הן עצם אלקות כו', ומ"מ הרי התגלות אור הנשמה אינו שמאיר בהתגלות ממש כ"א ע"י עבודה ויגיעה דוקא, ולא כמו המלאכים שהאור הוא בהם בהתגלות

ממש בלי שום עבודה ויגיעה כלל ומתלהבים ומתלהטים תמיד באהוי"ר גדולה כו', משא"כ בנשמות שצריכים עבודה ויגיעה על כל דבר כו', והיינו מפני שהמלאכים הן מזיווג רוחני בחי' זיווג נשיקין שזהו כמו הבל הפה שאין בזה דבר המפסיק כו', ונשמות הן מזיווג גופני בחי' זיווג זו"נ כו', שזהו כמו ע"י דבר תקנגהמפסיק שבזה מתעלם ההמשכה ומשו"ז צריכים יגיעה כו', אבל ההמשכה בזה הוא שהעצמות נמשך כו', ולכן באמת ע"י עבודה ממשיכים הנשמות המשכה נעלית הרבה יותר מהמלאכים שממשיכים אור עצמי כו', וזהו דשירת המלאכים הוא קק"ק כו' מלא כה"כ בחי' זיו והארה לבד, ושירות הנשמות הוא שמע ישראל כו' ה' אחד שזהו בחי' עצמות א"ס כו', ולכן הנשמות דוקא ירדו למטה להאיר את העולם וכמ"ש נר ה' נשמת האדם כו' שזהו דוקא בכח הנשמות לא בכח המלאכים, והיינו מפני שהן עצמיים וממשיכים בחי' אור עצמי כו', אבל זהו ע"י עבודה ויגיעה דוקא כו' והיינו מפני ההתעלמות שהעצמי מתעלם כו', ומשו"ז יש נשמות שהן נשמות נמוכות שההתעלמות בהם ביותר ונק' גסי הרוח שהרוחניות היא בבחי' גסות כו', עד שהן נסרכים ונדבקים בגוף ונה"ב הנק' סרכות הריאה כו' וכמ"ש בלקו"ת ד"ה להבין ע' מי אל כמוך, וזהו מפני שההמשכה נתעלמה ביותר כו', ומ"מ גם נשמות אלו יכולים להיות בבחי' ביטול ממש (ובהביטול דיחו"ע כו' כמש"ש בד"ה הנ"ל), והיינו מפני שזהו המשכה עצמיות, רק שזהו שנתעלם ביותר כו',

וכן הוא בכל המשכות דנשמות שזהו המשכה עצמיות רק שמתעלם כו' (וי"ל דבזה יובן מש"א הבעש"ט ז"ל דכשאתה תופס במקצת מן העצם אתה תופס בכולו, ולכאו' אינו מובן מה"ע מקצת מן העצם הרי העצם בלתי מתחלק לחלקים כו', ולפי הנ"ל י"ל דזהו כמו שהעצם בא בהתעלמות שבאמת הוא תופס בכל העצמות רק מפני שמתעלם ה"ז נק' מקצת מן העצם שצריכים עבודה ויגיעה שתהי' ההתגלות וע"י היגיעה הוא שמתגלה העצם כו', וי"ל דע"י שמתעלם ה"ז בא בבחי' התחלקות דהרי העצם בלתי מתחלק וע"י שבא בהעלם יש בזה התחלקות, וכמשי"ת איך שבהארת ש' מ"ה יש בזה בחי' מ"ה דאצי' ומ"ה דברי' ומ"ה דיצי' ועשי' כו', דעם היות שהכל הוא ש' מ"ה מ"מ יש בזה חילוקי מדרי' כו' וכמשי"ת בעזה"י). וז"ע הבקיעה שבא בתגבורת שהעצם הוא הבוקע ולהיות שבא בבחי' בקיעה ה"ה מתעלם כו'.

קיצור. ויובן זה מהשפעה להוליד בדומה שהעצמות נמשך, ולכן יכול להיות יפה כח הבן, ומ"מ אין זה בבחי' גילוי אור כ"א דוקא ע"י יגיעה, ויכול להיות שיהי' לא בדומה, והיינו מפני שמתעלם בלבוש גשמי, וי"ל שתלוי בלבושי או"א. וכן ברוחניות הנשמות הן עצם אלקות משא"כ המלאכים, ומ"מ המלאכים מתלהבים באהוי"ר מפני שהן מבחי' הבל הפה, ונשמות צריכים יגיעה, ומגיעים למע' הרבה מהמלאכים, ויש גם נשמות נמוכות, וביכולתם ג"כ לבוא לביטול דיחו"ע. וכמו"כ הוא ש' מ"ה העצמי מתעלם, וי"ל שז"ע מקצת מן העצם שזהו באמת כל העצמות רק שמתעלם, וי"ל דאזי בא בהתחלקות והכל הוא העצמות.

רעג) והדוגמא מזה למעלה מבו' במ"א שהו"ע בקיעת הקו דהאוא"ס שלפני הצמצום בוקע את חשך הצמצום ונמשך ומאיר בבחי' קו"ח לאחר הצמצום כו', וידוע דאור הקו הוא בבחי' מיעוט האור לגבי האוא"ס שלפני הצמצום כו', דהאור כמו שהוא כלול בעצמותו לפני הצמצום הוא בבחי' ריבוי האור, ובעצם מעלתו הוא גבוה במעלה עד שאינו עולה בשם אור כו', וכמ"ש בסש"ב במשל אור וזיו השמש כמו שהוא בגוף כדור השמש שהוא שם ביתר שאת וביתר עז בבחי' ריבוי האור כו', וגם הוא שם אין ואפס לגבי גוף מאור השמש שאינו תקנדעולה בשם אור כו', שזהו ג"כ מעלה בהאור שנרגש בו מקורו עד שאינו עולה בשם אור כלל כו', וכמשנת"ל פל"ז ול"ח בענין מיעוט וריבוי שיש בזה ב' ענינים בחי' מיעוט האור ובחי' ירידת מעלתו בעצם מהותו כו', דכמו"כ הוא באור הקו שהוא בבחי' מיעוט האור הרבה מכמו שהי' קודם כו' וגם ירד ממעלתו שהוא כמו ממהות למהות כו' והו"ע מה שבא בבחי' דילוג כו', והיינו שהצמצום לא הי' באופן כזה שישאר אור הקו (דאז הי' בבחי' מיעוט לבד כו'), כ"א בבחי' העדר האור לגמרי כו', דאור הקו שבא אח"כ בא בדרך דילוג דהיינו שאינו כמהות אור הראשון כו', וכמו השערות שבאין מן המוח דרך הפסק עצם הגולגלת כו' וכמ"ש במ"א, ועי"ז בא האור באופן כזה שאפשר להתקבל בעולמות כו'. אמנם סיבת הבקיעה הזאת הוא מחמת התגברות האור דוקא כו', דהנה ידוע דלאחר הצמצום שהו"ע סילוק האור והתעלמו במקורו כו' חזר אח"כ והאיר להיות בחי' גילוי אור כו', והיינו שהי' תנועה הפכית מן הצמצום שהוא בחי' העלם האור שחזר והאיר אח"כ כו' וכמ"ש במ"א, וצ"ל דמה שחזר והאיר לאחר הצמצום ה"ז בבחי'

תגבורת יותר מהאור שהאיר במקום החלל לפני הצמצום וכמ"ש בע"ח שהי' אור עליון פשוט ממלא כל המציאות כו', שהרי האור הזה נסתלק ע"י הצמצום כו', וא"כ מה שנמשך אח"כ אור שבקע את חשך הצמצום כו' בהכרח לומר שבא בבחי' תגבורת יותר מהאור הקודם כו', וכמא' גולל אור מפני חשך הבא אחריו כו', והיינו האור שלפני הצמצום שנתעלם מפני חשך הצמצום כו', ואח"כ גולל חשך הצמצום מפני אור הוא אור הקו כו' שהן ב' בחי' אור כו', והיינו שהאור שאחר החשך אין זה רק האור שקודם החשך כו', כי בכדי שיהי' המשכת הקודם מאחר שנסתלק הרי צ"ל ההמשכה (מה שחזר והאיר) בכח עליון יותר כו', ובפרט בכדי לבקוע את חשך הצמצום בהכרח שהאור הדוחה את החשך הוא בבחי' תגבורת יותר מהאור הקודם שגולל אור כו'. והענין הוא דהנה כתי' אל אלקי' הוי' דבר ויקרא ארץ ואי' בזוהר אחרי דס"ה ע"א שהן ג' בחי' חג"ת ש' אל חסד כמ"ש חסד אל כל היום, וש' אלקי' גבו' ושם הוי' ת"ת, וביהושע סי' כ"ב כ"ב כתי' אל אלקי' הוי' הוא יודע ואי' בילקוט שבג' שמות אלו נברא העולם שנא' הוי' בחכ' יסד ארץ

כו', ובג' שמות אלו הי' מ"ת והן חב"ד, ואין זה סותר למ"ש בזהר שהן חג"ת די"ל שהן ג' ראשי ראשין והן בחי' הצחצחות דאי' בפרד"ס שער הצחצחות פ"ג שהן ג' מדרי' לפי שכללות האצי' נכלל בג' מדרי' חג"ת כו', ומהם נמשך לכח"ב שבכתר ומשם לחב"ד דאצי' כו', ובילקוט מדבר בבחי' הגילוי שהן חב"ד ובזהר מדבר בשרשן שהן בחי' ג' צחצחות כו', ובשרש שרשן הן בחי' חג"ת הנעלמים שבאוא"ס לפני הצמצום כו', דהאור שהי' ממלא מקום החלל לפני הצמצום הוא מבחי' חסד הנעלם שהוא ש' אל כו', והצמצום הוא מבחי' גבו' הנעלמה שהוא ש' אלקי' כו', והקו הוא ש' הוי' בחי' ת"ת הנעלם כו', וכמ"ש בזהר"ק פ' בראשית על מאה"ז דט"ו דיסוד דמל' דא"ס נק' בוצינא דקרדוניתא כו' כי יסוד דנוק' נק' נר לצוק בתוכה שמן הטוב כו' חוט הא"ס היורד בתוכה כו' מת"ת הנעלם כו', ובמ"ח מס' צמצום א"ס פ"א מ"ג כ' ושתף שרש דין זה במדת רחמים במה שמשך בתוכו קו אור כו', הרי שהאור הראשון הוא מבחי' החסד כו' דאור הזה נתעלם ע"י הצמצום שהוא בחי' הגבו' כו', והיינו דתחלה הי' הרצון להיות בחי'

גילוי אור והו"ע בחי' חסד כו', והי' הגילוי בבחי' א"ס ובלי גבול דז"ע בחי' חסד שבא"ס להיות הגילוי בבחי' א"ס כו' (במ"א מבו' ההפרש בין חסד לטוב דחסד מ"מ יש בו הגבלה כו', דענין החסד הוא להשפיע תקנהלהראוי רק שמדת החסד אינו מדקדק כ"כ באופן הראוי, ומי שהוא ראוי נותנים לו ריבוי השפעה ביותר כו', אך הטוב הוא הטוב בעצם להשפיע גם לשאינו ראוי וחסד הוא בבחי' הגבלה כו', אך בחי' חסד שבא"ס הוא להיות הגילוי בבחי' בל"ג כו'), ולא הי' בחי' כח הגבול ניכר כלל כו' (וגם בכח הגבול שהן אותיות הרשימו הי' בהם האור בגילוי ממש כו', שעי"ז הי' בהם עילוי שלא הי' במציאות אותיות כלל כו', וי"ל דמשנת"ל דהאור כמו שהי' כלול בעצמותו הי' בבחי' ריבוי כו', י"ל דשרשי האורות שזהו שרש בחי' או"פ כו' הי' בהם היתרון ע"י בחי' הגילוי דאוא"ס הבל"ג כו' ועמשנת"ל פכ"ז בענין האור העולה על כולנה כו'), ואח"כ הי' הצמצום שזהו הרצון בהתגלות כח הגבול והתגברותו על בחי' כח הבל"ג בכדי שיהי' בחי' המציאות כו' (וי"ל מפני שבחי' החסד יש בו מ"מ בחי' הגבלה דמשו"ז בחי' הגבו' מגביל את החסד כו' כמ"ש במ"א, ע"כ גם בחו"ג שבא"ס הגם שהחסד הוא בל"ג כנ"ל מ"מ יכול להיות התגברות הגבו' בבחי' הצמצום להעלים את האור כו'), ואח"כ נמשך הקו שהוא מבחי' ת"ת הנעלם שלמע'

מבחי' חו"ג הנעלמים כו'. ובזהר"ק אומר שהוא בחי' שמן הטוב וידוע דשמן הטוב זהו בחי' פנימיות עתיק וכמשנת"ל פר"ד, והיינו כמשנ"ת במ"א ע"פ הידוע דת"ת עולה עד כתר שזהו בבחי' פנימיות הכתר, דכמו"כ הוא גם בבחי' ת"ת הנעלם שמגיע בבחי' פנימיות הכתר שבא"ס כו', והכוונה והרצון בענין הקו הוא ההתחברות דבחי' גבול ובל"ג כו', שהרי האורות הן בבחי' מדה וגבול שיש בהן ע"ס כו', ומ"מ הן בחי' בלי גבול וכמשנת"ל פט"ז דאין זה כח הגבול שבא"ס כ"א מה שהא"ס הבל"ג שיער בעצמו להיות אור שבבחי' מדה וגבול דמשו"ז הוא בבחי' אור כו' וכל אור הוא בבחי' א"ס כו', דהרי שרשי האורות הגם שיש בהם ע"ס הרי אינם במדרי' ניכרת כלל ובבחי' התאחדות ממש כו' וכמשנת"ל פי"ט ובפרקים שאח"ז, וגם האורות כמו שהן באצי' ה"ה בבחי' א"ס להתפשטותן כו' (ועמשנת"ל פקס"א), והיינו לפי שהקו הוא מבחי' ת"ת הנעלם דענין הת"ת הוא בחי' ההתכללות כו', וע"כ יש בהקו בחי' ההתכללות וההתחברות דבחי' גבול ובלי גבול כו', ומפני שהוא הארה שבאה ע"י הצמצום בדרך דילוג אפשר להתקבל בעולמות

ומ"מ הוא בבחי' א"ס כו'. וזהו מה שהקו כמו שבא בהתגלות עושה ב' פעולות הפכיות, הא' אשר בכחו דוקא לאכללא שמאלא בימינא כו' שהוא בחי' ההתכללות והיחודים בכל האורות המסתעפים מן כתר דא"ק עד מל' דאצי' כו', וכמא' אנת הוא דקשיר לון ומייחד לון כו', עד שע"י דוקא יוחלף האור בכלי שאינו שלו כמו אור החסד בכלי הגבו' כו', והב' שנק' בשם קו המדה דוקא למדוד כל האו"כ כו', ונת"ל פכ"ח שזהו מצד רושם הא"ס שבקו כו'. ולפי הנ"ל י"ל שזהו בהקו מצ"ע היינו מצד שרשו מבחי' ת"ת הנעלם ומבחי' פנימיות ועצמיות א"ס בחי' פנימית הכתר כו', דמשו"ז יש בו התכללות דב' הפכים דגבול ובל"ג ועושה שני פעולות הפכיות כו', וז"ע בקיעת הקו שבא ע"י התגבורת דוקא דהיינו מבחי' ת"ת הנעלם שלמע' מהאור הקדום כו', ומפני שבא בדרך בקיעה דהיינו שבא בבחי' דילוג ה"ה מתקבל בעולמות להיות בהם בבחי' או"פ כו'.

קיצור. וז"ע בקיעת הקו שבא בבחי' ירידה בעצם מהותו ע"י דילוג הצמצום, ולכן מתלבש בעולמות והוא ע"י תגבורת האור, דהנה מה שחזר והאיר ה"ז אור שלמע' מהאור הקודם, וזהו גולל אור מפני חשך וחשך מפני אור ב' בחי' אור, תקנודהאור הקודם הוא מבחי' חסד הנעלם, והיינו הרצון בהגילוי שזהו בל"ג (והי' בגילוי גם בכח הגבול ובשרשי האורות). והצמצום בחי' גבו' הנעלמה, והוא הרצון בהתגלות כח הגבול, והקו מבחי' ת"ת הנעלם, והכוונה בו חבור בל"ג וגבול שהוא מאור הא"ס ובא במדה וגבול, ולכן הוא בחי' קו המדה וכל התכללות והתאחדות ע"י הקו, והוא מצד עצמו להיות מבחי' ת"ת הנעלם שמגיע בפנימיות הכתר והו"ע שמן הטוב.

עדר) ועד"ז יובן בבחי' הארת ש' מ"ה שבא בבחי' בקיעה דבחי' מצחא דא"ק, דסיבת הבקיעה הוא ע"י תגבורת האור דש' ע"ב שזהו בחי' עצמות האור דא"ק והוא בחי' עצמות ש' מ"ה כו', וע"י הבקיעה נמשך רק הארה לבד (ונק' הארת ש' מ"ה כו' ולא שהוא הארה לבד כ"א שהוא מתעלם כו' כנ"ל), ובא בדרך דילוג כמו ממהות למהות כו', דהגם שאינו מהות אחר (דבד"כ בבחי' ש' מ"ה להיותו בחי' אור עצמי אין בו שינוי המהות כו') ומ"מ אינו כמהות אור הראשון כו' (וכמו באור הקו בכלל שאינו בבחי' מהות אחר כו', וביותר הוא בבחי' ש' מ"ה שבד"כ הוא בחי' פנימיות הקו כו') ע"י שבא בבחי' דילוג כו', ומזה בא ההסתעפות דבחי' ש' מ"ה בנבראים ג"כ בבחי' דילוג המהות כו', דהביטול דש' מ"ה יש בכל הנבראים (והו"ע החכמה תעוז לחכם), אך אם הי' בחי' ביטול דמ"ה בנבראים בלי שינוי המהות הרי הי' בחי' ביטול זה תמידי ועצמי בבחי' ביטול כל מציאותם ממש ובלי הפסק כלל וכלל כו', לפי שהי' הביטול זה נכנס ויורד לתוך תוכם בכל חלקי אבריהם מראש לרגל בבחי' עצמיות ממש כו', והיינו

שהי' נרגש בהם בחי' העצמות דא"ס בבחי' הרגש פנימי ממש גם בגופם החומרי והיו בבחי' ביטול המציאות ממש כו', וכמו כל עצמותי תאמרנה מי כמוך כו', וכמו שיהי' לע"ל שיהי' בחי' פחד אלקי' על כל הברואים בבחי' ביטול עצמי ותמידי וכמו ובאו במערות צורים כו' מפני פחד ה' והדר גאונו הוא גילוי בחי' עצמות א"ס שיאיר בגילוי ממש לעתיד על כל הנבראים כו', וכמו שאנו מבקשים בר"ה והופע בהדר גאון עוזך בחי' רוממות העצמות דא"ס כמו שהוא מרומם בעצם כו', ובבחי' תגבורת העצמות שז"ע גאון עוזך יאיר בגילוי על כל יושבי תבל ארצך כו' וכמו ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר כו', ועי"ז יהי' פחד ה' עליהם גם בחומרם בבחי' ביטול כל מהותם ומציאותם כו', וכמו פחד יצחק שהי' עצמי ותמידי להיותו מקרוב מאד כו', וכידוע בענין יראה פנימיות שזהו בבחי' קירוב כו' וכמ"ש במ"א. אך עתה לא נמצא השפע דבחי' מ"ה בנבראים רק בדרך מעבר לבד בכל אחד לפי ערכו כו' (ואין הכוונה שהוא בבחי' מעביר לבד שהרי הארת ש' מ"ה הוא בבחי' אור פנימי דזהו"ע דש' מ"ה בכלל הוא בחי' חכ', וחכ'

הוא בחי' או"פ כו', ואין זה כמו הארת בחי' א"ק שיש בכאו"א מישראל כו' שזהו בחי' או"מ כו' וכמשנת"ל פס"א, אבל בחי' מ"ה ה"ה בחי' או"פ והביטול בזה הוא בחי' ביטול פנימי כו', ומה שנק' מעביר היינו שאינו נרגש עצם ומהות האור כמו שהוא כ"א בחי' המציאות לבד ואינו נרגש בבחי' הרגש פנימי ממש כו').

וע"פ הנ"ל יובן מ"ש צו את בנ"י כו', דהנה צו הוא ל' צוותא וחבור והיינו לחבר את משה אל בנ"י דמשה הוא בחי' מ"ה וכמ"ש ואנחנו מ"ה כו', ולהיות תקנזשצ"ל בחי' ש' מ"ה בכאו"א, ובפרט בנש"י שצ"ל בחי' הארת ש' מ"ה בגילוי שיהי' בהם הביטול דמ"ה ע"י התורה כו' ולפעול בחי' הביטול דמ"ה בעולם כו', ועז"א וידבר ה' אל משה צו את בנ"י שיהי' חבור בחי' משה עם נש"י כו', ואח"כ אומר ואמרת להם את קרבני לחמי כו', דבקרבנות כתי' אדם כי יקריב כו' אדם הוא בחי' מ"ה כו' שהעבודה והבירור צ"ל ע"י ש' מ"ה כו', ואמר משה מי יוכל להספיק כו' א"ל הקב"ה איני מבקש לפי כוחי אלא לפי כוחן כו', שהרי הארת ש' מ"ה בא בבחי' העלם דעם היות שהוא בחי' העצם הרי בא בבחי' בקיעה שעי"ז מתעלם עד שכאו"א יש ביכולתו לקבל בחי' הביטול דש' מ"ה כו', וע"י העבודה לפי כוחן ה"ה נותן לפי כוחו להיות שזהו מה שהעצם בוקע ע"כ ההמשכה היא שהעצם ממש נמשך כו', והגילוי האמיתי הזה יהי' לעתיד שיתגלה בחי' העצמות ממש ע"י העבודה דעכשיו כו'. וזהו מ"ש הן אל ישגיב בכחו דהיינו בחי' העצמות דש' מ"ה, וכתי' שדי לא מצאנוהו שגיא כח כמו שבא ע"י בקיעה שמתעלם שיוכל להתקבל בכאו"א כו'. וזהו וידבר ה' אל משה צו את בנ"י המשכת בחי' משה

להיות בבחי' צוותא וחבור עם נש"י כו', ואמרת להם את קרבני לחמי כו' דמבקש לפי כוחן היינו בחי' מ"ה שבכאו"א ועי"ז ההמשכה מלמעלה בכל כחו המשכת העצמות כו'.

קיצור. ועד"ז הוא בקיעת ש' מ"ה שהעצמית בוקע ובא בדרך דילוג כמו ממהות למהות, ומזה יש ביטול דמ"ה דחכ' בכל הנבראים ובדרך דילוג שאינו נרגש העצמות עם היות שהוא בבחי' או"פ, דאל"כ הי' ביטול במציאות, וכמו שיהי' לעתיד וכמו והופע בהדר גאון עוזך, וזהו צו את בנ"י התחברות למשה ש' מ"ה, את קרבני אדם כי יקריב בחי' מ"ה, ומבקש לפי כוחן כמו שבא בהעלם.