ש"פ בלק, תרד"ע

תקמבס"ד. ש"פ בלק, תרד"ע

וירא בלק כו' את אשר עשה ישראל לאמורי ויגר מואב כו', והקשה בכל"י והלא הגבורות והאותות ומופתים היו גדולים יותר מבמלחמת האמורי ובודאי ידע מיצ"מ ולמה לא פחד מזה כ"א ממה שעשה ישראל לאמורי כו'. וגם צ"ל מה שמיחס הפעולה לישראל ולא כלפי מעלה וכמו ביתרו דכתי' וישמע יתרו את אשר עשה האלקים למשה כו' אשר הוציא ה' כו', ולמה כאן מיחס הפעולה לישראל כו'.

תקמאגם צ"ל שמתחלה אומר וירא בלק ואח"כ אומר ויגר מואב כו'. וביר"ג אי' בשם הפסיקתא וירא בלק יש ראי' שהיא שמיעה כו', ולכאו' א"מ והלא כתי' וירא ואיך אומר שזהו שמיעה ואם היא שמיעה למה נא' וירא ולא נא' וישמע בלק. והנה במד"ר מג"א אי' ע"פ וירא המן א"ר איבו תחשכנה עיניהם של הרשעים מראות לפי שמראות עיניהם של רשעים מורידות אותן לגיהנם, שנא' ויראו בני האלקים, וירא חם, וירא עשו, וירא בלק, אבל מראות עיניהם של צדיקים תואר לפי שמראות עיניהם של צדיקים מעלה אותם למעלה עליונה, שנא' וישא עיניו וירא, וירא יעקב, וירא פנחס כו', וצ"ל מה"ע הראי' שברשעים ה"ז מוריד אותם ר"ל ובצדיקים ה"ז מעלה אותם למעלה עליונה יותר כו'. ולהבין כ"ז ילה"ק משנת"ל דבאור הפנים ובהבל הדבור יש בהם התגלות פנימי ועצמי מהנפש וכמו בהמדבר דברי אהבה וחשק כו', וכן בעומק השכל שבא בדבור וכמו"כ בדבור שמקירות לבו מנקודת הלב כו', וכן באור הפנים דחכמת אדם תאיר פניו וכמו עד שיתאדם פני התוקע כו', וכמו בהוד מלך דמלך ביפיו כו', רק שבאור הפנים הרי כלי הפנים

מפסיק ובא העצמות בדרך בקיעה כו', ובהבל הדיבור לא יש דבר המפסיק ובזה מעלת הדבור על הארת פנים, ויש מעלה בהארת פנים דבהבל הדבור בא רק התגלות והתפשטות הנפש לא העצמי ממש ובהארת פנים בא העצמי ממש כו'.

רסז) והנה כדוגמת ההפרש הנ"ל באור הפנים והבל הדבור שיש יתרון בכ"א מה שאין בזולתו, מצינו ג"כ באופן כזה בכחות הנפש בכח הראי' וכח הדבור וכן בכח הראי' וכח השמיעה שיש ג"כ בכ"א יתרון מעלה בדוגמא כזאת כו'. דהנה ידוע דבכח הראי' יש בזה התלבשות פנימי ועצמי מהנפש כו', דהרי אינו דומה שמיעה לראי', וכאשר אנו רואין בחוש דכששומע איזה ענין ומבין ומשיג את הדבר ששמע ומצייר אותו בשכלו כמו שהוא, ואח"כ כשרואה את הדבר ה"ה מתפעל באופן אחר לגמרי הגם שלא נתחדש לו דבר ממה שידע קודם, הרי ידיעתו בזה הוא באופן אחר לגמרי מבקודם ועושה קנין בנפשו באו"א לגמרי כו', והוא מפני שע"י שמיעה לא ידע רק מציאות הדבר, והידיעה היא רק בהשגת השכל לבד שמבין טוב הדבר כו', ובראי' ה"ה רואה מהות ועצם הדבר מה שלא ידע כלל בשמיעה, והידיעה היא לא רק בהשגה לבד כ"א מה שרואה טוב הדבר כו'. ובדוגמא כזאת מצינו גבי משה דכתי' וירא את העגל כו' וישלך את הלוחות מידו, והלא ידע זאת מקודם בבירור שא"ל הקב"ה סרו מהר כו', ומ"מ ירד מן ההר ושתי

הלוחות בידו כו', וכאשר ראה את העגל והמחולות השליך את הלוחות כו', לפי שאינו דומה ראי' לשמיעה כו'. וכן אמר במ"ת לא את בניכם אשר לא ראו מוסר ה' אלקיכם את גדלו כו' עיניכם הראות כו', והיינו שהוכיחם בזה שאינו דומה ראי' לשמיעה כו'. וכמו"כ הוא בהתבוננות אלקי דכתי' שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה, דבשמים וארץ הגשמיים נראה כח הא"ס בראי' חושיות ממש, הן בגוף ההתהוות שזה בכח הא"ס דוקא דהתהוות היש מאין אין זה בחוק הנבראים כ"א בחוק הבורא כו', דמה שנמצא בנבראים הוא ענין עו"ע, אבל יש מאין אין זה בחוק הנבראים ולא בחוק הנמצאים כלל רק הוא לבדו בכחו ויכולתו להוות מאין ליש כו', וזה נראה בנבראים הגשמיים לפי שבהם נראה איך שההתהוות היא באין ערוך, משא"כ במדרי' הרוחני' כמו בבחי' אור אינו ניכר כ"כ איך שהוא באין ערוך שה"ה בבחי' גילוי מן העצם כו', והגם שבאמת גם האור הוא בבחי' חידוש כו' וכמ"ש במ"א, מ"מ ה"ה תקמבבבחי' גילוי מן העצם כו' (דעצם הגילוי הוא בבחי' חידוש וכאשר נתחדש הגילוי ה"ה בבחי' גילוי מן העצם כו' וכמ"ש במ"א), ואין ניכר בזה האין ערוך כו', אבל בנבראים הגשמיים נראה ונגלה שהתהוותן הוא בדרך אין ערוך, וכאשר אנו רואין מציאות יש בהכרח שהתהוותו הוא מאין כו' ובזה נראה כח הא"ס כו'. וכן בהתמדת הפעולה שלהם שמתנענעים תמיד שאין זה בהנברא מצ"ע דלהיותו בע"ג בהכרח שיהי' הפסק לפעולתו כו', וגם החיות המלובש בו הוא בבחי' מדה וגבול כו', והתמדת פעולתו הוא בכח הא"ס דוקא כו', וכן מה שצבא מעלה קיימים באיש וצבא מטה קיימים במין כו' דבכ"ז נראה ונגלה כח הא"ס בראי' חושיות ממש כו' וכמשית"ל באורך. ובהתבוננות זאת נעשה התפעלות הנפש ביותר מבהתבוננות בענינים גבוהים ונעלים באוא"ס ב"ה שא"א להיות בבחי' ראי' ממש כ"א בבחי' שמיעה והשגה לבד, הנה בהתבוננות הנ"ל הגם שזהו רק בשו"א הגשמיים להיות שזהו בבחי' ראי' ה"ז עושה ביטל פנימי ועצמי בנפש האדם כו', וע"כ בכל התבוננות אלקי גם במדרי' הנעלות שהן בבחי' השגה לבד כו', צריכים להשתדל

כמה שאפשר להיות בהם בחי' הראי' חושיות שזה עושה בחי' הביטל ביותר כו'. וכמו בהתבוננות דיחו"ע איך דכולא קמי' כלא חשיב שא"א להיות בבחי' ראי' ממש רק בנשמות היותר גבוהות שהן נשמות דאצי' כו', מ"מ צריך כאו"א להשתדל כמה שיש באפשרי להיות בזה בחי' הראי' כו', והוא דמבשרי אחזה אלקה כמו שהאדם רואה בעצמו שהדבור שלו הוא מורגש אל הזולת והוא בחי' היש גבי זולתו, משא"כ המח' שנעלם מהזולת ה"ז גבי הזולת בבחי' אין כאילו אינו כו', וגבי עצמו הרי המח' היא העיקר שכל ההתגלות לעצמו הוא ע"י המח' דוקא וכל הנהגתו והשליטה על האברים שלו הכל הוא ע"י המח' דוקא, והדבור הוא כדבר טפל אצלו שא"צ לו לעצמו וכלא חשיבא אצלו, הרי מה שגבי הזולת הדבור הוא היש ומזה הוא מקבל והמח' היא אין, הנה גבי עצמו הוא להיפך שהמח' היא עיקר היש והדבור הוא אין דכל"ח כו'. וכן המח' לגבי השכל וכידוע דאותיות המח' הן בחיצוניות השכל אבל פנימיות השכל הוא שמאיר אור השכל ואין האותיות ניכרות כלל כו', הרי לגבי עצם השכל גם אותיות המח' הן כלא וכ"ש הדבור כו' וכ"ש

השכל של הזולת שהוא אצלו כלא ממש כו'. וכמו"כ יובן למעלה שהנבראים הן בבחי' יש בעצמם וגם ההארה אלקית שבקירוב אל הנבראים הוא בבחי' יש כו', ומה שלמעלה הוא בחי' אין כו', ובאמת למעלה הוא בחי' יש וכל מה שלמטה הוא אין כו', והיינו דבי"ע הן בחי' יש בעצמן ובחי' האצי' הוא בחי' אין אצלם, ובאמת נהפך הוא דאצי' הוא בחי' יש וכל דיירי ארעא כלא חשיבי כו', וע"י ההתבוננות בזה באופן הנ"ל שבא הענין בבחי' ראי' (הגם שאינו בבחי' ראי' חושיות ממש כמו בענין שאו מרום עיניכם כו', דשם הוא בבחי' ראי' חושיות איך שיש כח הא"ס בנבראים כו' וכאן אינו בבחי' ראי' חושיות ממש כו', ומ"מ הוא בבחי' ראי' דמבשרי אחזה כו' ורק מצד ריחוק והפלאת הענין אין זה בבחי' ראי' חושיות ממש כו') יהי' הביטול באופן אחר ממש בבחי' ביטול פנימי כו', וכ"ז הוא מצד מעלת הראי' על השמיעה כו'.

קיצור. וכדוגמת ראי' ודבור הוא גם בראי' ושמיעה, דאינו דומה שמיעה לראי' שתופס רק המציאות בהשגת שכלו, ובראי' תופס את המהות בראי'. ובעבודה הו"ע וראו מי ברא אלו, דבשו"א הגשמים נראה כח הא"ס בההתהוות תקמגשנתהוו בדרך אין ערוך, שאינו נראה כ"כ בהתהוות האור, והוא בחוק הבורא, ובכל התבוננות צ"ל בבחי' ראי', גם בהביטול דיחו"ע צ"ל בבחי' ראי' דמבשרי אחזה. וכמו הדבור לגבי הזולת יש והמח' אין, ובעצמו המח' עיקר והדבור כלא, וכן מח' לגבי מדות ושכל. וכמו"כ למע' אצי' עיקר היש ובי"ע כלא, וע"י הראי' הביטול ביותר.

רסח) והנה ידוע שע"י כח הראי' וכח השמיעה מתקרבים ומתחברים אל האדם דברים הנבדלים ונפרדים ממנו לגמרי כו', שהרי בכח הראי' הוא רואה דבר הגשמי, שהגשם הוא דומם והוא נפרד לגמרי ממוח האדם ואין לו ערוך כלל לגבי שכל האדם, וע"י הראי' שהוא מסתכל בהגשם מתקרב הגשם אליו במחשבתו עד שמציירו במוחו כו', ואעפ"י שאינו קירוב אמיתי דהיינו שיהי' מהות הגשם במוחו והיינו שבאדם התחתון להיותו נברא א"א שמהות דבר הנפרד יוכלל בהכחות רוחניים שלו כו' (ובאכילה הוא שמהות הנפרד עולה ונכלל בו וכמו צלילת הדעת הנעשה ע"י בשרא דתורא כו'. וזהו ג"כ שהרוחניות שבגשמיות עולה כו'), אבל עכ"ז לגבי הפירוד הגדול שהי' תחלה שהגשם מופרד מאד מן האדם ה"ז התחברות שע"י הראי' מתחבר אליו כו'. והנה יש ב' דיעות באופן הראי' הא' שמהעין יוצאים ניצוצי אור המגיעים אל הגשם ורואה אותו במקומו שהוא שם, ולפ"ז הראי' הרי תופסת מהות דבר הגשם ממש, רק שזהו הארת אור הראי' לבד כו', והדיעה הב' הוא שהדבר הנראה מצטייר בהעין וכידוע שהעין היא לטושה מג'

רוחותי' והרוח הד' חשוך (כמו כסף הדק שבמראה), והדבר הנראה מצטייר בהעין כמו במראה ורואה אותו בכח הראי' כו', ולפ"ז מה שרואה הוא רק ציור הדבר אבל הראי' הוא בכח עצם הראי' כו' (ולמעלה הכל הוא שמהות הדבר נראה, וכמ"ש במ"א שז"ע ב' הבירורים בירור ראשון ושני כו', דבירור ראשון הוא שמברר את הדבר במקומו והיינו שמפריד את הטוב ועולה בבחי' ביטול במדרי' הקדושה אבל אינו נכלל עדיין באלקות כו', ובירור שני הוא שמתברר ונכלל באלקות וזהו כמשל שנכלל ונצטייר בהעין והיינו שעצם הדבר המתברר נכלל בעצם בחי' ש' מ"ה המברר שזהו עד"מ עצם כח הראי' כו'), ואיך שיהי' הרי נעשה התחברות הנפרד אליו ע"י הראי' כו'. וכן הוא בשמיעת האזן ששומע דיבורים של זולתו, שהזולת הוא בחי' נפרד לגמרי ממנו ואיך יהי' נתפסים במוחו קולות ואותיות דיבורי זולתו המגושמים כו', זהו ע"י כח השמיעה שמחבר הדבור של הנפרד להיות נשמעים ומורגשים במוחו ומתאחדים עמו כו' (והדוגמא למעלה הוא מ"ש הנוטע אזן הלא ישמע כו', שכל מעשה התחתונים במחדו"מ הכל עולה ונחקק למעלה,

דכאשר מחשב מח' טובות או להיפך וכן כשמדבר בדברי תורה ותפלה או דבורים שלהיפך הכל עולה למעלה, והגם שהאדם הוא באין ערוך כלל לגבי למעלה דאין ערוך הנברא לגבי הבורא כו', עז"א הנוטע אזן כו' היוצר עין כו', דאם למטה כך הוא שהראי' ושמיעה מחבר אל האדם דברים הנפרדים ממנו לגמרי כ"ש וק"ו שלמעלה הוא כן כו'). ונמצא שע"י הראי' והשמיעה מתחבר גשמיות הדבור ומעשה הגשם אל רוחניו' נפש האדם כו', רק שהשמיעה תופס דבר רוחני שהרי הקולות ודיבורים המה רוחניים בעצם מהותם רק שבאים במורגש דהיינו שמורגשים אל הזולת כו', וזהו מפני שאור הנפש מצומצם בזה דמשו"ז באים במציאות מורגש כו', אבל תקמדמ"מ ה"ז כח רוחני שהרי אותיות אלו כמו שהן במח' שהאור הנפש מאיר שם יותר הרי אינן מורגשים כו' וכמ"ש במ"א, ומאחר שתופס דבר רוחני התפיסה היא רק במציאות הדבר ולא בעצם מהותו כו', דכל תפיסה רוחניות היא בבחי' המציאות לבד, וכמו בהשפעת השכל הרי מה שהמקבל תופס הוא רק מציאות השכל כו', דכשם שההשפעה מן המשפיע הוא רק הארה לבד לא עצם מהות השכל כנודע דלכן אינו מתהווה מזה מהות שכל אצל המקבל כו', כמו"כ מה שהמקבל מקבל מן ההשפעה הוא רק הארה שזהו בחי' חיצוניות כו', דהרי לא קאים אינש אדעתי' דרבי' כו' שהיא עומקה ופנימיותה הגם שישנה בההשפעה כו', ובאמת הרי השפעת הרב היא בחי' היולית לבד לגבי המקבל, ומשו"ז יכול להיות דשני מקבלים שמקבלים שכל א' מן הרב וזה תופס באופן כך וזה תופס באופן אחר, וכמשנת"ל פי"ג בענין שמאי והלל ששניהם קבלו מרב א' וזה קבל הענין לאיסור וזה להיתר, דזהו מפני שהשפעת הרב היא היולית עדיין כו', וא"כ מובן דמה שהמקבל תופס היא רק בחי' הארה לבד דהיינו מציאות הדבר ולא העצמי כו'. משא"כ ראי' תופסת דבר גשמי

שהרי הגשם דעשי' כמו האבן וכדומה ה"ה גשמי בעצם מהותו ונתפס ע"י הראי' הרי התפיסה בזה הוא שנתפס עצם המהות כו', דגם להדיעה הב' הנ"ל ה"ז עכ"פ שמעצם הדבר מצטייר בהעין ואין זה שתופס רק המציאות ואינו יודע כלל את העצם איך הוא, ובראי' ה"ה יודע את העצם כי זהו מה שמהות העצם מצטייר כמו שהוא כו'.

קיצור. והנה ראי' ושמיעה מחברים דברים הנבדלים אליו, שהרי הגשם הנפרד מצטייר במוחו ע"י הראי' (ב' דיעות הא' שיוצאים נצוצי אור מהעין הרי רואה עצם המהות, הב' שהדבר מצטייר בעין הרי עצם כח הראי' רואה, ולמעלה הו"ע בירור ראשון שבמקום המתברר, ובירור שני שנכלל באלקות). וכן ע"י שמיעה מתחבר קול ודבור הזולת, ולמעלה הוא שהמחדו"מ שלמטה עולה ונחקק למעלה דהנוטע אוזן הלא ישמע, אמנם ע"י מתחבר דבר רוחני, וה"ז רק מציאות הדבר, וכמו גם בהשפעת השכל מקבל רק הארה (וההשפעה היא היולית), ובראי' מתחבר דבר גשמי, ה"ז שהעצם מצטייר אצלו.

רסט) והנה סיבת הדבר הוא להיות דכח הראי' הוא מכח החכ' ושמיעה מבינה כנודע, והנה כח הבינה הוא בחי' התפשטות לבד דעש"ז נק' רחובות הנהר דמרחב הנהר הוא התפשטותו לבד כו', דמקום המשכת המעין הנובע זהו גוף ועצם הנהר ואינו במרחב כלל כו' (וגם אורך ההמשכה אינו עצם הנהר כ"א עומק נביעת המעין זהו עיקר מוצא המים כו', ומה שנמשך באורך ה"ז ג"כ רק התפשטות לא העצם ממש כו', רק שבאורך הוא שהעצם נמשך והולך כו', משא"כ הרוחב אין זה שהעצם נמשך כו' וכמ"ש במ"א), ומה שהנהר מתרחב לצדדין ה"ז התפשטות לבד כו' (ושם נהר הוא דבר הנמשך ומתפשט וכמו ונהרו אליו כו', וזהו רחובות הנהר כו'). וכמו"כ כח הבינה דענינו הוא השגה ה"ז בחי' התפשטות לבד כו', ולכן התענוג שבבינה הוא ג"כ בהתרחבות הענין דוקא דכל מה שבא הענין בהתרחבות והתפשטות יותר יש בזה תענוג יותר כו', משא"כ החכ' הוא כח עצמי ולכן החכ' היא בבחי' נקודה דוקא בלי התפשטות וכמו עומק נקודת המעין שהוא העצם כו', והגם דנקודת החכ' היא בבחי' מקור להשגה דבינה וכוללת כל הפרטים המושגים דבינה כו', וא"כ ה"ז רק תקמהמקור ההתפשטות לבד כו', ונקודה דחכ' כוללת בעצמה כל פרטי השגה, וה"ז בחי' כלל ופרט כנודע, וכל כלל ופרט הרי אין בכלל אלא מה שבפרט, הרי דנקודת החכ' כל ענינה שהיא בבחי' מקור להשגה דבינה ומה שהוא מקור להתפשטות הרי אין זה עצמי כו'. הנה לבד זאת שגם בנקודת החכ' כמו שהיא בבחי' שכל גלוי יש בזה עצמות שלמעלה מהשגה ואינו בא בהשגה והוא דקות הענין והאור המאיר בהענין בעת שנופל לו השכל החדש הרי אור זה אינו מאיר בהשגה, וכידוע שבעת ההשגה מתעלם האור (דיא רייכקייט) שבהנקודה, וגם אחר ההשגה בנקודת התמצית שיש בזה ג"כ ריבוי אור ה"ז האור הבא ע"י השגה דוקא לא האור שהי' מאיר בתחלה בהנקודה כו', ורק כאשר בא עוד הפעם אל הנקודה (כשזהו לצורך השגה פנימיות יותר כו') מאיר בו האור הקודם שבהנקודה כו' וכמ"ש במ"א, הרי שגם בהשכל גלוי דחכ' יש בזה עצמיות שלמעלה מבינה כו'. הנה לבד זאת הרי בחי' שכל גלוי דחכ' אין זה עיקר ענין החכ' כו', שהרי כל ענין החכ' הוא בחי' אין וביטול שזהו היפך ענין ההתפשטות שהוא בחי' יש ומציאות כו' וכמ"ש במ"א,

ומה שהחכ' הוא בחי' שכל גלוי זהו רק מה שנמצא מבחי' החכ' ענין השכל כו', להיות שהחכ' היא בחי' ידיעה עכ"פ לא כמו המדרי' שלמעלה מהחכ' כמו הרצון (ולמעלה הוא בחי' הכתר) שאינו בבחי' ידיעה כלל כו', והיינו שזהו למעלה מענין הטעם והדעת כו', והחכ' היא בבחי' טעם וידיעה כו' (וזהו שנקודת הכתר היא בלי שום ציור כלל והנקודה דחכ' היא בבחי' ציור עכ"פ כמו אות יו"ד להיותה בחי' ידיעה כו' ועמשנת"ל פקס"ג), וע"כ נמצא מזה נקודת ההשכלה שזהו שכל גלוי המקור לבינה וכוללת כל הפרטים שבבינה כו', אבל אין זה עצמות החכ' כו' דעצם החכ' היא הידיעה שע"י הראי' בעצם אלקות שזה מובדל בערך מהשגה דבינה כו' כנודע, וגם בנקודת ההשכלה גופא הנה מצד החכ' ה"ז בבחי' הנחה שכליות כו' וכמשנת"ל פמ"ב. הרי שהחכ' הוא כח עצמי שהרי גם בהשכל גלוי דחכ' יש בו אור עצמי שלמעלה מהשגה כו', ועיקר ענין השכלי שמצד החכ' הוא רק הנחה שכלי כו', ובעצם מהותה החכ' היא ידיעה שע"י הראי' כו', ובפרט לפי משנת"ל פר"ג דכח החכ' הוא מעצם הנפש שנק' נפש המשכלת לפי שהיא חכ' בעצם

מהותה כו', רק שהחכ' בא בבחי' כח שהוא חוץ לעצם הנפש כו' אבל באמת הוא עצמות הנפש כו', וע"כ גם כמו שבא בבחי' כח הוא כח עצמי כו'. וזהו סיבת ההפרש בין ראי' לשמיעה דשמיעה שהיא בחי' בינה שזהו רק כח מתפשט לבד ה"ז תופס רק דבר רוחני דהיינו רק בחי' המציאות לבד כו', וראי' שהיא בחי' חכ' שזהו כח עצמי ע"כ תופס דבר גשמי שהוא דבר עצמי ותופס עצם מהות הדבר כו', ולהיות שהראי' היא מכח החכ' שהיא כח עצמי לכן אנו רואין דבראי' מתלבש עומק המח' שכל עצמותו נמשך ומתלבש במח' זו כו', דכשם שבפעולת הראי' והשמיעה הרי הראי' תופס העצמי ושמיעה תופס המציאות כנ"ל, כמו בההתלבשות בהם הנה בראי' מתלבש עומק המח' שכל עצמותו נמשך בזה כו', וכמו בראיית איזה ציור נאה או בדבר האהוב לו הרי כל עומק מחשבתו וכל עצמות נפשו נמשך ונדבק בזה שא"א לו לזוז מזה כו' מה שלא יש באופן כזה בשמיעה כו', דהגם דבשמיעת איזה דבר שכל הרי מי שיש חוש לקבל נכנסים הדברים במוחו היטב והוא טרוד בזה בעומק מחשבתו כו'. הנה זהו הטרדא בהשגה לבד שזהו רק במציאות הדבר כו', וממילא אין כל העצמות שלו מקושר ודבוק בזה כו' (ובאמת ענין הטרדא בהשגה שמוטרד בזה תקמוהוא בהשגה פנימיות דוקא, והיינו שההשגה והעומק הוא בעצם הענין המושג לא בההשגה לבד כו', והיינו דטרדת נפשו אינו בההשגה כ"א בעילוי ההשגה (דיא רייכקייט וואס אין דער השגה איז) ובעילוי הענין המושג כו', שבהשגה גופא הוא בחי' העצמי שבהשגה כו'). ובד"כ הוא בחי' אור וכלי דכל ענין המושג ה"ה בבחי' אור וכלי כו', וכל אור המתלבש בכלי אינו בחי' עצמי כו', וממילא גם בחי' העומק שבזה הוא רק בחי' חיצוני' לבד מהנפש כו', משא"כ בראי' שאין זה בדרך אור וכלי כ"א מה שכח העצמי רואה עצם הדבר הנה כל עצמותו נמשך ונדבק בזה כו', וכמו עיניך יונים שהיונים מסתכלים זב"ז ומתענגים מאד מזה כו' (וה"ז בבחי' המשכה שאין כן בשמיעה כו'), עד שיש כח בראי' והסתכלות להוליד וכמו הסתכלות דבת היענה כו' וכמ"ש בע"ח שער הנקודים פ"א וכ"כ הבחיי, ואין זה רק מפני שמתלבש פנימית ועצמות הנפש במח' זו שבאה בהתלבשות בהבטת כלי העין ונמשך בזה בחי' העצמות ממש כו'. וברוחניות הו"ע לאסתכלא ביקרא דמלכא דבהסתכלות זאת נקשר ונדבק בכל עצם נפשו באוא"ס ב"ה והו"ע אהבה

בתענוגים להתענג על ה' עד כלותה ממש כו', שהיא למעלה באין ערוך לגבי האהבה שע"י השגה והתבוננות כו'. וכידוע ההפרש בין אהבה דאברהם לאהבה דאהרן, דאהבה דאברהם עם היותה ג"כ בבחי' ביטול דיחו"ע דכולא קמי' כלא חשיבא כו' ה"ה נק' אהבת עולם שבאה ע"י התבוננות כו', ואהבה דאהרן היא בבחי' ראי' דאהרן אותיות נראה כו' וכמ"ש בלקו"ת ד"ה בהעלותך הא'. וכמו"כ בחי' הראי' מלמעלה וכמו יראה כל זכורך כו' וכמו עיני ה' אל צדיקים עין ה' אל יריאיו שזהו בחי' גילוי המהות כו', שבהראי' דיראה כל זכורך נמשך להם גילוי אלקות על כל השנה כו' כמשנת"ל פרס"ה (ומצינו בראי' שפועל בגשמיות וכמו הכניסה בה עין הרע כו' וכמו נתן עיניו בו שע"י הראי' לקח את הטוב שבו כו' וכמ"ש במ"א, וכמו ראיית המעוברת שפועל בהולד כו'), וכ"ז הוא שבראי' נמשך בזה העצמות ותופס בזה מהות העצם כו'.

קיצור. וסבת הדבר דשמיעה מכח הבינה שהיא התפשטות ורחובות הנהר, ע"כ תופס ומחבר רק המציאות, וראי' חכ' שהיא כח עצמי נקודה עצמית הגם שהיא מקור להשגה, הרי גם בזה יש הדקות שאינו בא בהשגה והעיקר היא הנחה שכליות, ועצם החכ' היא ראיית המהות שלמע' מהשגה, ולהיותה ידיעה נמצא ממנה שכל. וגם נת' דחכ' היא מעצם הנפש, וע"כ תופס ומחבר העצם ולכן בראי' נמשך עומק המח' ועצמות הנפש משא"כ בשמיעה גם בטרדת השכל ה"ז רק השגה (ומ"מ ה"ז השגה פנימיות שזהו העצם שבהשגה), גם בראי' הוא המשכת העצם, עיניך יונים, לאסתכלא ביקרא דמלכא וכמו אהבה דאברהם הבאה מהשגה, ואהבה דאהרן מבחי' ראי'.

ער) והנה גם בהבל הדבור הגשמי באה כח המח' בהתלבשות שאם אינו חושב מה שידבר לא ידע מה ידבר, ובכל דבור ודבור מלובש מהמח' השייך לאותו הדבור כו', וגם מפנימיות המח' והרצון והתענוג מלובש בזה וכמשנת"ל פרס"ג, אך מ"מ אין גופה ומהותה של המח' נראי' כלל בדבור אלא הוא בהעלם במוחו לבד ומה שבהתגלות הוא הדבור כו', ואע"פ שבהבל הדבור יוצא הפנימיות שבמוח ולב תקמזוכמו המדבר מקירות לבו בתפלה וכמו בדברי אהבה או בדברי חכ' כו' כנ"ל שם, ובודאי הדבור הוא באו"א מכמו כאשר אין בו בחי' הפנימיות וכמו דברים היוצאים מן הלב כו' (וי"ל שגם האותיות הן באו"א בבחי' הרוחניות שלהם כו'), מ"מ מה שבא בהתגלות הוא הדבור רק שבהדבור יש בו אור עליון מהכחות הפנימים, וכמו בדברים היוצאים מן הלב שנראה ונגלה בזה הפנימיות כו', אבל אין מהות הכחות פנימים עצמן מתגלים כ"א ההתגלות הוא הדבור כו', והיינו לפי שהדבור הוא כח נפשי והוא בבחי' כלי אל הכחות המתלבשים בו ה"ז מעלים על הכחות שאינם מתגלים בזה כ"א הדבור כו'. וכידוע בענין התלבשות הכחות זב"ז שההתגלות היא הכח המלביש כו' (וכמו בע"ס דאצי' שא' במא' פתח אלי' ובהון אתכסיאת מבני נשא דלהיותם בבחי' כלים לאוא"ס ב"ה האור מתעלם ומתכסה עי"ז כו' ומשו"ז יכולים לקבל את האור כו', וכמ"ש הפרדס בפי' לאנהגא ולאנהרא בהון עלמין כו'), וגם מה שמתלבש בזה אינו העצמיות והמהות ממש של הכחות כ"א התגלותן והארתן לבד כו', ומשו"ז ה"ה מתכסה ומתעלם בהדבור שההתגלות הוא

הדבור כו'. אבל בראיית העין מהות ועצם המח' ומהות ועצם התענוג נמשך ומתגלה בזה והיינו שההתגלות הוא עומק המח' והעצמות של הכחות וגם עצמיות הנפש כו', ואין כאן התלבשות באיזה כח כמו בהתלבשות המח' והכחות בדבור כו', כי כח הראי' אינו בדרך כלי אל הכחות כ"א מה שנמשכים בדרך מעביר הראי' אבל ההמשכה וההתגלות הוא מהכחות כו', ומה שנמשך בזה הוא העצמית ממש כו', ובזה יתרון גדול במח' שבהבטת העין לגבי המח' שבדבור כו', אך מצד אחר יש יתרון במח' שבדבור על המח' שבהבטת העין, שהרי הראי' שבעין באה בהגשמה מכח הראי' הרוחניות לפי חומר כלי העין שהוא גשמי שמלבשת לראי' הרוחניות בלבוש גס שלה שעי"ז באה הראי' הרוחניות בהגשמה כו', שהרי הראי' שבנפש מצ"ע אינה בערך לראות ראי' גשמיות כ"א הראי' באלקות, וכמו מזלי' חזי כו' שרואה הכרוזים העליונים וכה"ג וכמ"ש במ"א, וע"י התלבשותה בחומר העין ה"ה רואה ראי' גשמיות כו', וא"כ ודאי גם המח' הרוחניות שבמוח שבא בראי' זאת מתלבשת בלבוש זה הגשמי עד שבאה בשינוי המהות כמו מרוחניות לגשמיות כו', וא"כ

הרי המח' והעצמות בא בזה בבחי' דילוג גדול ממהות למהות כו', משא"כ במח' שבדבור הגם שאינו העצמות כו', והמח' מתעלמת בהבל הדבור ומה שבא בהתגלות הוא הדבור כו', מ"מ הרי אין המח' והכחות באים בזה בבחי' דילוג כו' לפי שהדבור הוא ג"כ כח נפשי ע"כ אינו בדרך דילוג וממילא יש בזה בחי' גילוי יותר, דעם היות שכללות הגילוי הוא הארה לבד, מ"מ יש בזה יתרון שהוא בבחי' גילוי לפי שאינו בא בבחי' שינוי המהות כו'. וראי' לזה שהרי דבור א"א להיות בלי מח' שא"א לו לדבר מה שאינו חושב (ובדבור המורגל שהוא בלי מח' היינו מהמח' שכבר נמשך בזה ונמצא בהדבור בהעלם כו'), ואם ידבר בלי מח' בלא דעת ידבר, וכמבולבל במחשבתו שמבולבל בדבור ג"כ והכל א' ממש, משא"כ בראי' הרי יוכל לראות בעין ולחשוב מח' אחרת עד שלא יכיר הדבר שראה מפני שהי' בלא מח' עיונית כ"א בהעברה לבד כו', ועם היות שבאמת אינו יודע מה שראה הרי מ"מ ישנו להראי', ודבור א"א להיות כלל בלי מח' כו', וזהו מפני שהעין הוא דבר זר לגבי המח' וע"כ יכול להיות גם בלא מח' כו'. והדבור אינו דבר זר וע"כ א"א להיות בלא מח' כו' (וידוע ג"כ שהמח' ובפרט מח' פנימיות בהכרח שיבא בדבור כו', תקמחוכידוע מהאריז"ל שהראה זה לתלמידיו ובראי' אינו מוכרח כלל שיבא כו', הרי מובן מזה איך שהדבור והמח' שייכים זל"ז משא"כ מח' וראי' אינם שייכים זל"ז כו'), ומשו"ז בדבור הוא לא בבחי' דילוג ובראי' ה"ז בא בבחי' דילוג כו'. אמנם יש יתרון גדול במח' שבהבטת העין שכל פנימית שלו וכן כל עצמיות הכחות שם הוא כו' כנ"ל, רק שכלי העין מפסיק שבא בלבוש ראי' גשמיות כו' כנ"ל, ומפני שכל הפנימית והעצמות הוא בזה ע"כ ע"י הפסק העין הגם שבא ממהות למהות מ"מ נמשך בזה בחי' העצמות כו', משא"כ במח' שבדבור הגם שאין כאן דבר המפסיק וה"ז בבחי' גילוי אור כו', ה"ז גילוי הארה לבד ועיקר ההתגלות הוא הבל הדבור כו'. וה"ז עולה בסגנון א' עם משנת"ל פרס"ו בהפרש בין גילוי הפנימית שבפנים לגילויו בדבור, דבפנים מתגלה בחי' הפנימית יותר אך כלי הפנים מפסיק שבא בבחי' דילוג כו' וכן הוא הראי' והמח' שבעין כו' כנ"ל, ומח' שבדבור הוא ע"ד הנ"ל בגילוי פנימי' הנפש בהבל שבדבור והכל א' כו'.

וע"פ הנ"ל מ"ש במד"ר ע"פ תחשכנה עיניהם כו', דהנה את זלע"ז עשה אלקי' דכשם שיש ראי' בקדושה והו"ע לאסתכלא כו' כמו"כ יש ראי' בלעו"ז כו', וכמשנת"ל פרס"ט דראי' הוא כח העצמי ונמשך בזה כל העצמות, לכן מראות עיניהם של צדיקים מעלין אותן למעלה עליונה ביותר כו', ומראות עיניהם של רשעים בבחי' ראי' דלעו"ז ה"ז מוריד את הנפש ביותר ר"ל. וזהו ג"כ ענין וירא בלק דהנה בלעם ובלק היו לעו"ז דמשה ואהרן, דגבי משה דלא קם עוד נביא בישראל כמשה בישראל לא קם אבל באוה"ע קם ומנו בלעם, דמשה הי' בחי' הטוב דהבל וכמ"ש ותרא אותו כי טוב הוא ובלעם הי' הרע דהבל כו', ובלק הי' הלעו"ז דאהרן, דאהרן הי' שודמ"ט ופעל בנש"י בחי' הראי' דאהרן אותיות נראה כו', ובלק רצה להמשיך בחי' הראי' דלעו"ז וזהו שארז"ל בא ללוק דמן של ישראל פי' שרצה לבטל ח"ו תוקפן של ישראל שזהו בבחי' הראי' דקדושה שהוא תוקפן כו', וזהו וירא בלק בחי' ראי' דלעו"ז כו'. וביר"ג בשם הפסיקתא דיש ראי' שהיא שמיעה להיות דכללות ענין התהו הוא בחי' השמיעה היינו בחי' ש' ס"ג

כו', וא"כ הרי בכללות ה"ז בחי' שמיעה (רק שיש בזה בחי' ראי' ג"כ כו'), ואומרו זאת גבי בלק, דהנה בלק הוא ל' חורבן ול' פרצה וכמ"ש בישעי' סי' כ"ד א' הנה ה' בוקק הארץ ובולקה ופירש"י בולקה מחריבה, ובנחום סי' ב' י"א כתי' בוקה ומבוקה ומבולקה ופרש"י מבולקה מפורצת, והיינו בחי' התהו שזהו מה שבונה עולמות ומחריבן כו', והיא מפורצת בלי חומה היינו בחי' בל"ג כו' דאם אני חומה זו תורה כו' ובחי' התהו הוא בלי חומה כו', ולהיות שבלק מורה על בחי' התהו ע"כ אומר כאן יש ראי' שהיא שמיעה כו', ומ"מ כתי' וירא בלק שרצה להמשיך ח"ו בחי' ראי' דלעו"ז כו'. והנה בלק סבר לפי ששרשו מבחי' התהו שקדם לתיקון א"צ להיות מתיירא מישראל שהן בחי' התיקון כו', והגם שידע מיצי"מ מ"מ לא נתיירא מזה כי הי' מואב מלוט זרע שם משא"כ מצרים הן מכנען גקה"ט, אבל הוא מק"נ חשב שמעצמו יתברר שלא ע"י התיקון כו'. אך וירא בלק את אשר עשה ישראל לאמרי, דהנה כתי' אשר לקחתי מיד האמרי בחרבי ובקשתי בצלותי ובעותי שהן הבירורים שע"י תורה ותפילה והיינו הבירורים דק"נ,

הרי שהבירורים דק"נ הן ג"כ ע"י התיקון דוקא וע"כ ויגר מואב כו', וזהו וירא בלק בחי' ראי' דלעו"ז ראי' שהיא שמיעה דהיינו בחי' התהו כו', תקמטולהיותו מבחי' ק"נ ע"כ לא נתפעל מיצי"מ וכאשר ראה את אשר כו' לאמרי מזה דוקא נתפעל ומייחס הפעולה לישראל בחי' התיקון כו'.

קיצור. והנה גם בדבור מתלבש המח' והפנימיות כמו בתפלה מקירות הלב, ה"ז רק הארה, וההתגלות הוא הדבור כי הוא בחי' כלי וכמו בהתלבשות הכחות זב"ז שההתגלות הוא המלביש, וראי' אינו בבחי' כלי ונמשך ומתלבש בזה העצם, והיתרון בדבור שהוא רוחני וע"כ הוא גילוי וראי' גשמי שבא העצם בשינוי המהות, ולכן דבור א"א בלי מח' וראי' אפשר בלי מח', ומ"מ בראי' העצמי ממש נמשך בדרך דילוג. וזהו וירא בלק תחשכנה עיניהם מראות עיניהם של רשעים בלעם ובלק מוריד אותם שבזה הוא עומק רע, ומראות עיניהם של צדיקים משה ואהרן מעלה אותם שהוא עומק טוב.