ש"פ חוקת, תרד"ע

תקלבבס"ד. ש"פ חוקת, תרד"ע

וידבר ה' אל משה ואהרן לאמר זאת חוקת התורה אשר צוה ה' ויקחו אליך כו', וצ"ל מהו אומרו אשר צוה ה' הלא כבר נא' וידבר ה' והול"ל ויקחו אליך מהו עוד אשר צוה ה' כו'. גם צ"ל כללות ענין פרה אדומה שנא' ע"ז זאת חקת התורה דחוקה היא שלמעלה מטו"ד, וכמו שאמר שלמה ע"ז אמרתי אחכמה והיא רחוקה כו', והלא התורה היא עפ"י הטעם שזהו כל ענין התורה בחי' חכ' וטעם כו', ואיך נא' בתורה מצוה שהיא למעלה מהטעם כו', ובתורה גופא אומר ע"ז זאת חקת התורה שהיא למעלה מהטעם, ואיך הוא שניהם שהיא למע' מהטעם ומ"מ נאמרה בתורה כו'. ובמד"ר אי' אר"י דסכנין בש"ר לוי כל דבר ודבר שהי' הקב"ה אומר למשה הי' אומר טומאתו וטהרתו כיון שהגיע לפ' אמר אל הכהנים לנפש לא יטמא כו' אמר משה רבש"ע אם נטמא זה במה תהי' טהרתו לא השיבו, באותה שעה נתכרכמו פניו של משה, כיון שהגיע לפ' פרה אדומה א"ל הקב"ה זו היא טהרתו, וצ"ל מפני מה לא השיבו דלכאו' הול"ל פר"א היא טהרתו, ומהו אומרו נתכרכמו פניו של משה משמע שחשיב שאין לזה תיקון וטהרה כלל דמהיכא תיתי לחשוב

כן, ואח"כ כשהגיע לפ' פר"א א"ל זו טהרתו כו'. ולהבין כ"ז ילה"ק משנת"ל בענין תהו ותיקון דמדות דתהו היו בבחי' ענפין מתפרדין והפירוד הי' בב' ענינים שלא תקלגנתנו מקום זל"ז ולא היו משפיעים ומקבלים זמ"ז כו', ונת' דזה שלא נתנו מקום זל"ז הי' מצד האור כו', דמצד האור הי' השפעה גם בתהו רק מצד תוקף הישות והמציאות לא נתן מקום לספי' אחרת רק אנא אמלוך ולא זולתו כו', ומה שלא היו משפיעים ומקבלים זמ"ז ה"ז מצד הכלים דההשפעה באופן כזה שעי"ז מקבלים מן המקבלים הוא בההשפעה שמבחי' הכלים כו', ובכלים דתהו לא הי' בהם השפעה כלל כו', ובתיקון נתתקן ב' הענינים תיקון האור להיות בבחי' מיעוט וחלישות שהוא בחי' הביטול ליתן מקום לספי' האחרת כו', וגם תיקון הכלים להיות משפיעים ומקבלים זמ"ז שזהו תכלית השלימות כו'.

רסג) והנה כל ענין התיקון הן תיקון האורות והן תיקון הכלים הכל נעשה ע"י שם מ"ה החדש היוצא ממצחא דא"ק כו', דש' ס"ג הוא ההבלים דאזן חוטם פה דא"ק וזהו בחי' התהו כו', והתיקון הוא מש' מ"ה כו'. דהנה ידוע דא"ק הוא ממוצע בין אוא"ס אל העולמות וכללות ענין האמצעי דא"ק הוא שרצון העצמות דאוא"ס שלפני הצמצום בענין העולמות בא בבחי' מחה"ק דא"ק כו', הן הרצון בבריאת והתהוות העולמות והן הרצון העצמי בהגילוים בעולמות (והכוונה בזה לא רק בהגילוים שלצורך העולמות היינו האורות שהן בערך העולמות כו', אלא גם הגילוים דאורות עצמיים שאינם בערך העולמות כלל כו') הכל בא בבחי' מחה"ק זו כו', ויש בזה המשכות שהן בבחי' המשכה עצמיות ובבחי' העתקה כו', וזהו שנק' אדם קדמון. דהנה גבי האדם כתי' נעשה אדם בצלמנו כדמותינו שהאדם התחתון נעשה בצלם ודמות שלמעלה, דמשו"ז חלוק האדם מכל הנבראים שכלול מהעליונים והתחתונים, וכדאי' במד"ר בראשית פי"ב דבשימ"ב בכל יום נברא מן העליונים או מן התחתונים והאדם נברא מן העליונים ומן התחתונים, וכל

המדרי' היותר גבוהות ישנם בהאדם לפי שנעשה בצלם ודמות שלמעלה כו'. וכמו"כ יובן בבחי' א"ק שזהו האדם הראשון שעלה במח' כבי' בא"ס הקדמון לכל הקדומים ה"ה בצלם ודמות כו', וע"כ כל מה שבעצמות הכל בא בבחי' אדם זה כו', ועם היות שבא בבחי' המשכה עצמיות ובבחי' העתקה ה"ז מ"מ בבחי' ממוצע, וכמ"ש במ"א בענין עתיק שהוא בבחי' העתקה וכן בבחי' פנימיות אבא פנימיות עתיק כו' (ועמשנת"ל פקס"ד ובפרקים שאח"ז בענין הממוצע דא"ק כו'). וכללות בחי' התהו והתיקון הכל הוא מבחי' א"ק, ותהו הוא מש' ס"ג שמהבלים דא"ק ותיקון הוא מש' מ"ה שממצחא דא"ק כו', ומבו' באגה"ק בקו"א ד"ה להבין מ"ש בפע"ח דש' ס"ג הוא מפנימיות א"ק וש' מ"ה היוצא מהמצח הוא הארה לבד כו', וכן הוא בע"ח דהבלים דאח"פ הן הבלים ממש משא"כ ש' מ"ה שממצח דא"ק אין כאן הבל ממש כו', ומ"מ מבו' בע"ח דש' מ"ה הנ"ל הוא מבחי' ש' ע"ב דא"ק שהוא אור עליון באין ערוך לגבי בחי' ש' ס"ג כו', וכמ"ש בע"ח שער טנת"א פ"א דבש' ע"ב שבו אין לנו רשות לדבר כו', וע"י יחוד ע"ב דא"ק עם ש' ס"ג דא"ק ע"י

ריבוי האור יצא אור ש' מ"ה ממצחא כו'. וביאור הענין הוא דהנה אנו רואין במהות הבל הדבור שהוא מאמ"ר גשמי הבא מחיצוניות המדות שבלב ונעשה קול מורגש ויוצא בבחי' פירוד גמור לאויר לחוץ כו' (רק שאינו בבחי' פירוד לגמרי כמו כח עשי' שבא בדבר הנבדל לגמרי, משא"כ הבל הדבור הרי בא בזולת שהוא כמהותו ה"ז הוראה שאינו נפרד לגמרי כו', וגם שבדבור יש מפנימיות חיות הנפש ופועל הקירוב הזולת אליו וכמשי"ת, ה"ז הוראה שאינו נפרד לגמרי כו', וגם המעשה פועל קירוב קצת בהדבר תקלדהנעשה שהרי אדם חס על מעשי ידיו כו' וגם פועל עילוי בהנעשה כו' דכאשר אדם גדול עושה איזה דבר ה"ז פועל עילוי בהדבר כו', רק זהו מפני שמ"מ נמצא בהפעולה רושם מכח הפועל כו', והוא שכח הפועל נפרד ממנו רק שנמצא בהפעולה כו' אבל הדבור אינו נפרד לגמרי ממנו כו'), והוא בבחי' לבוש הנפרד כו'. וכידוע ההפרש בין מח' לדבור דלבוש המח' הוא לבוש המיוחד והיינו להיותו לבוש רוחני שבערך השכל ופנימיות המדות כו', דעם היות שהמח' היא ג"כ אותיות מ"מ ה"ה אותיות דקים ורוחניים שבערך השכל והמדות כו', ולכן הן נובעים תמיד דכשם שאור השכל הוא תמיד כמו"כ האותיות דמח' הן ג"כ תמיד שמיוחדים בו כו', והגילוי הוא רק לעצמו כו', דאותיות המח' הן כחומר לצורה לגבי אור השכל שהן בערך זל"ז כו', משא"כ אותיות הדבור וגם הבל הדבור בא בהגשמה שנפרד מן השכל והמדות כו' ואינן תמיד דעת לדבר ועת לחשות כו' והן אותיות מורגשים כו', והגם שאותיות הדבור ג"כ כמו חומר וצורה כו', הנה זהו לגבי אור הבא בדבור שאין זה אור המיוחד כמו האור המתלבש במח' כו', וגם בזה צ"ל

שאין האותיות מיוחדים ממש שה"ה מ"מ אותיות שבאו בהגשמה כו'. ולמעלה בחי' מח' ודבור הן כלים דאצי' וכלים דברי' כמ"ש בע"ח שמ"ז פ"ג דכלים דאצי' הן אלקות ממש ומיוחדים ממש עם האורות דאיהו וגרמוהי חד כו', דהגם שהן בבחי' מציאות מ"מ ה"ה אלקות ממש כו', וכלים דברי' הן בחי' יש נברא דלאו איהו וגרמוהי חד גם לגבי בחי' האור המתלבש בכלים דברי' והוא אור הנשמה כו', וכמו באדם הרי אור וחיות הנפש הגם שהוא בגילוי ממש בגוף ומורגש בו ומ"מ הרי יודעים רק מציאות הנפש לא מהותו כו', כמו"כ הכלים דברי' אור הנשמה המלובש בהם נודע בהם רק בבחי' ידיעת המציאות לבד כו' וכמ"ש במ"א, וידוע דאור הנשמה זהו בחי' אצי' שבבריאה כו', ונודע ג"כ שיש הפרש גדול בין האצי' כמו שהוא באצי' לכמו שהוא בבריאה כו' וכמ"ש במ"א, וגם לגבי אור זה לאו אינון וגרמוהי חד בברי' כו', ובפרטיות באצי' גופא הן כלים דז"א וכלים דמל' כו', דכלים דז"א הן רק גווני האור שאינם לפעול דבר כ"א לגלות ולתאר את העצם כו', וכמו מראה וגוון הפרי שמורה על טעם הפרי כמו מראה הלובן

שמורה על המתיקות ומראה האודם על החמיצות כו', וכלים דמל' הן לפעול חוץ לעצם כו' וכמ"ש במ"א. ועכ"ז אנו רואין שיש בחי' חיות פנימי ועצמי מעצמות הנפש ביותר דוקא בהבל זה הגשמי שיוצא בבחי' חיצוניות מאד שהרי כל עיקר פנימיות נקודת הלב וכל בחי' עצמות שלו יבא בהבל הדבור הרבה יותר מבמח' כו', וכמו כאשר מדבר דברי אהבה וחשק שהדברים יוצאים מקירות הלב ונמשכים בהבל הדבור ונכנסים בלב השומע להתפעל באהבה או ברחמים כו', והיינו לפי שיש בגוף הבל הדבור היוצא מן הלב אור וחיות גדול מפנימיות הנפש שע"כ רוח הבל הדבור הגשמי פועל ועושה רושם גדול בלב השומע כו'. וכן להיפך במרת נפש או כעס פנימי יומשך בהבל הדבור כו', וכמו בתפלה מקירות הלב שבא בדבור דוקא וכמו וחנה היא מדברת על לבה כו', ושם הי' דבור בלחש כמ"ש רק שפתי' נעות כו' שזהו מצד הביטול ביותר, ה"ז בא בדבור ג"כ בבחי' קלא פנימאה דלא אשתמע כו' וכמו צלותא בחשאי כו', אבל מ"מ ה"ז בא בדבור דוקא, דכאשר יהי' במח' לבד ה"ז הוראה שאין בזה מפנימיות הנפש כ"כ וכאשר הוא מפנימיות הנפש

באמת ה"ז בא בדבור דוקא כו', ולולא בחי' הביטול העצמי שבזה הי' בא בדבור בקול דוקא כו'. וז"ע דקול מעורר הכוונה דכאשר תקלהמתבונן בהתבוננות אלקי בגדלות הבורא ולא יתפעל בלבו כ"כ, הנה כשאומר התבוננות זאת בדבור עי"ז דוקא יתפעל שז"ע סיפר שבחו של מקום בפסוד"ז כו' וכמ"ש וגדולתך אספרנה שבא בסיפור דברים דוקא ועי"ז הוא התפעלות הנפש כו'. וכן בקול ניגון שמעורר הכוונה פנימיות שבלב שלמעלה מהשגה, והיינו דבהשגה גופא ע"י קול הנגון מתעורר בכוונה פנימיות שלמעלה מהכוונה שבההשגה לבד כו', דקול ודבור דוקא מעוררי' פנימיות הנפש וכן התפעלות פנימי ועצמי בא בקול ודבור דוקא כו', וכן בד"ת צ"ל דוקא בדבור וכמ"ש ודברת בם וכתי' חיים הם למוצאיהם למוציאיהם בפה דהחיות פנימי בא בדבור דוקא כו'. והנה ידוע דצעקת הלב הוא למעלה מצעקת הקול כו', היינו כשמגיע בעצם הנפש ממש שאינו בבחי' התפשטות כלל ע"כ א"א לו לבא בצעקת הקול כ"א בצעקת הלב וכמ"ש צעק לבם אל ה' כו' וכמ"ש במ"א, אבל בבחי' פנימיות ועצמיות הנפש שבא מ"מ בבחי' התפשטות ה"ז בא בהבל הדבור דוקא, וכל שהוא מבחי' פנימיות יותר בנפש ה"ז בא בדבור חזק יותר ועושה רושם גדול גם בזולת כו', וכן הוא בתענוג עצמי

שבפנימיות הנפש מתגלה בהבל הדבור לזולתו למשוך אותו אליו כמו ראוה מדברת כו', וכמו"כ בדברי חכמה שמגלה כל עומק השכל ע"י הבל חומר הדבור יותר מבחי' הצורה שבו שהן הצירופים שעפ"י אופן השכל כו', שהרי ע"י שמיעה בדבור מפי רבו יכנס הדבר חכ' בלבו יותר מע"י כתב גם שיכתוב באריכות יותר כו' הגם שהצירופי אותיות שע"פ השכל הן בכתב כמו בדבור ומ"מ ע"י הדבור קבלת והנחת הענין הוא באופן אחר לגמרי (עס לייגט זיך אפ גאר אנדערש) (והא דאותיות מחכימות היינו כשלא שמע הענין מהרב, וגם שזהו שמבין מהאותיות ביגיעתו והבנתו (ויכול להיות שיהי' בזה יתרון הבא בכח או"ח כו'), ובשמיעת דבור הרב הוא שמקבל והונח אצלו שכל הרב כו'). וא"כ מוכרח שיש בממשות ההבל מבחי' פנימית ועצמות כחות הנפש, וכל פנימית ועצם מהותה אשר מתגלה ברצון ותענוג ושכל ומדות ומח' כ"ז נמשך בהבל הדבור דוקא כו' (ובמדרי' דתיקון י"ל שז"ע במאנין דילי לא אשתמש אלא במאנין דילך כו' בזהר ויצא דקמ"ח ע"ב, דהכוונה בזה על הגילוי בביהמק"ד שהי' מדומם ובזה דוקא הי' גילוי אוא"ס ממש

כו', וכדאי' במד"ר פ' תרומה ולא עוד אלא שחיבב שלמטן כו' שהרי הניח את העליונים והשרה שכינתו למטה כו' דעיקר גילוי אוא"ס הוא למטה דוקא כו').

קיצור. והנה כל ענין התיקון הוא ע"י ש' מ"ה שממצחא דא"ק, דכל הגילוים גם המשכה עצמיות ושבבחי' העתקה הן ע"י הממוצע דא"ק, וש' ס"ג דתהו הוא מהבלים דאח"פ, ושם מ"ה דתיקון ממצחא דא"ק. ובאגה"ק דש' ס"ג מפנימיות א"ק וש' מ"ה הארה, אמנם הוא מיחוד ע"ב וס"ג. והענין דהנה הבל הדבור הגם שהוא לבוש נפרד (ולא כמו מעשה) דאותיות המח' הן כחומר וצורה לאור השכל משא"כ אותיות הדבור, והן כלים דאצי' וכלים דברי' דאור הנשמה הוא בהם רק בידיעת המציאות, ובאצי' הוא כלים דז"א וכלים דמל', עכ"ז חיות פנימי ועצמי מהנפש שבא בהתפשטות ה"ה בא בדבור דוקא (משא"כ מח' חיצוניות) וכמו דברים היוצאים מן הלב, וכמו תפלה מקירות לבו, וקול מעורר הכוונה פנימיות, ועומק השכל בא בחומר הבל הדבור יותר מבצורת אותיות הכתב. וי"ל שז"ע במאנין דילי' לא אשתמש אלא במאנין דילך.

תקלורסד) והנה יש עוד מקום שבו מתגלה כל עצם פנימית הנפש והיינו במצח ופנים, וכמו שתאיר פני האדם בהגיע לו בשורה טובה מאד או בעת שמחת לבו או כשמחדש שכל וחכ' חדשה דחכמת אדם תאיר פניו כידוע, שאז יצהיבו ויאירו פניו ביותר עד שהרואה בו ישמח ויקבל אור הארת פנים ג"כ בנפשו לפי שהארת פנים זה עושה רושם וחיזוק גדול בנפש זולתו כו', וסיבת הארת הפנים הוא להיות שע"י השמחה או הבשורה טובה וכה"ג ניתוסף אור גדול בהכחות ובכללות אור וחיות הנפש מכל עיקר פנימית ועצמות הנפש שבהעלם שיצא לגילוי בפנים ובמצחו דוקא כו', וכמו בתקיעת שופר שצ"ל עד שיתאדם פני התוקע דהיינו התגלות העלם עצמות הנפש כו', וכידוע בענין תקיעת שופר שהו"ע ממעמקים קראתיך מעומק לעומק כו', דהיינו מעומק העלם עצמות הנפש שלמעלה מבחי' מקור לגילוי' שבנפש כו', ומתגלה בפנים דוקא שמתאדם פניו כו', וכמו"כ הוא בשמחה גדולה וכה"ג הוא שנמשך מעצמות פנימיות הנפש כו' עד שממילא כל כחות הנפש באים בגילוי גדול מפנימית ועצמות שלהם (שלמעלה מבחי' מקור כו'), כמו הרצון

והתענוג מתגלי' מפנימית ועצמות שלהם כו', וכמו שאנו רואין דבעת השמחה אדם מרוצה מאד ויפעלו ממנו כל רצון גם היפך מטבע מהותו, וכמו גם איש הכילי והקמצן ביותר הנה בעת השמחה יפעלו ממנו כל רצון טוב וישפיע רוב טוב וחסד כאלו הי' איש החסד בעצם ועוד יותר בריבוי ההשפעה כי מתהפך טבע הקמצנות שלו לטבע הפיזור כו', והיינו דלפי שעה ה"ה מתהפך ממש בעצם טבעו כו', כי הרי בעת השמחה ה"ה חפץ באמת בהשפעת הטוב לא בדרך הכרח שמכריח עצמו כו', וזהו ע"י התגלות העלם עצם הנפש שמהפך כל כחות הנפש להיות בריבוי ההשפעה בתוס' אור ביותר כו', וכן בתענוג שמתענג מאד בתענוג עצמי כו', עד גם בכחות השכל והמדות שניתוסף ריבוי אור עצמי מעצמות הנפש כו', דבעת השמחה יכול האדם להשכיל השכלות נעלות ועמוקות ביותר מה שאינו לפי"ע כח שכלו תמיד הבא ממקור השכל כו', וגם ענינים הבלתי מושגים אליו מחמת עומק המושג וקוצר המשיג או מחמת קושיות וסתירות כו', ובעת השמחה יבא עליהם וישיגם היטב כו', וכן במדות יתהפך מן הקצה אל הקצה כמו מן השנאה אל האהבה שיקרב את

השונא ויתעלס וישמח אתו כמו עם אוהב נאמן כו', וכן יתהפך מהגבו' אל החסד כו' כנ"ל, והיינו מצד התגלות עצם הנפש שמוסיף אור גדול היינו אור עצמי בכל הכחות ומחדש בהם התחדשות גמורה ומהפכם גם בעצם הטבע שלהם מן הקצה אל הקצה כו'. וכ"ז מתגלה וניכר בפנים דוקא, וההתגלות שבפנים ה"ז למעלה מההתגלות שבדבור שזהו התגלות הכחות לבד רק שהוא מהעצמות שלהם כו', אבל ההתגלות שבפנים הוא מעצם הנפש שלמעלה מכל הכחות והגילוים, וכמו זה שיתאדמו פניו בתק"ש שזהו מהזזת עצם הנשמה כו', דבכלל תקיעת שופר ג"כ ענין צעק לבם אל ה' צעקת הלב שלמעלה מצעקת הקול כו' וכמ"ש במ"א. וכמו הוד מלך שניכר בפניו וכמו באור פני מלך כו', ה"ז התגלות התנשאות העצמות שמצ"ע שלמעלה מבחי' הדר מל' שהוא ההתנשאות על עם כו' וכמשנת"ל פקכ"ב וניכר בפנים דוקא כו', דהוד מלך הוא כאשר המלך יושב בהיכלו על כסא מלכותו ונראה ונגלה בו ההוד מל' וכמו מלך ביפיו תחזינה עיניך כו'. ויש כח גדול באור הפנים כשמאיר פניו ברוב עוז חיבה וחדוה להאיר בנפש זולתו ג"כ כו' ועוד יותר מהדבור, וכמו באור פני מלך כאשר אנפהא דמלכא נהירין ברוב עוז וחדוה מאיזה שמחה תקלזיפעול בשרים העומדים לפניו הארת אורה ושמחה בפניהם לשמוח גם הם עמו בשמחה עצמיות ופנימיות ויתחזקו ביותר לכל דבר עבודה שבלב בתוספ' כח ועוז בנפשם הרבה יותר מן הדבור שהמלך מדבר עמהם כו', וגם בעת מלחמה שיחזקם להפקיר עצמם ע"י הארת פני מלך עוד יותר מע"י התעוררות בדבור כו', דעם היות שהדבור אז הוא ג"כ בהתגלות עצמית לא רק בדברי טעם כו', מ"מ ע"י שהמלך מראה להם פנים מתחזקים ביותר ובכח זה דוקא הולכים בחוזק גדול בכח ועוז לעמוד בקשרי מלחמה בהפקירות גדולה יותר ממה שפועל עליהם התעוררות הדבור כו'. והנה מצינו בדוגמא כזאת שע"י ראיית פנים בא המשכת העצמות מה שאינו בא בדבור כו', וכידוע במ"ש אך בצלם יתהלך דאי' ע"ז בירושלמי כל האומר שמועה מפי אומרה יהי' נדמה לו כאלו בעל השמועה עומד לפניו כו', ומבו' ע"ז ע"פ מה שנודע ההפרש בין השפעה חיצוניות להשפעה פנימיות, דהשפעה חיצוניות הוא כמו השפעת השכל שבדבור שהוא רק הארה לבד לא עצם השכל ממש וע"כ לא יתהווה מזה מהות שכל אצל המקבל כו', אבל השפעה פנימית היא השפעה עצמיות וכמו

בהולדה בדומה שנעשה מהות שכל אצל הבן כו' והיינו מפני שנשפע בזה העצם ממש כו', ובדוגמא כזאת הוא בראיית פני המשפיע בעת ההשפעה שעי"ז נשפע לו העצם היינו עצם חכמתו של הרב שאינו בא כלל בדבור כו', והיינו שעי"ז מתדמים עצם החושים שלו לחושי הרב ולא רק מה שנעשה בעל שכל יותר ע"י קבלת ההשפעה מהרב דמ"מ החושים שלו אינם כמו חושי הרב, וע"י ראיית הפנים מקבל עצם חכמתו שיתדמו איליו גם בעצם החושים שלו כו', וכמו שא' רבי האי דמחדדנא טפי מחבראי מפני שראיתי לר"מ מאחוריו, דר"מ הי' בו היתרון בחידוד ופלפול עד שלא יוכלו חביריו לעמוד על סוף דעתו כו', ורבי ע"י שראה את ר"מ מאחוריו נעשה מחודד בשכלו ואילו ראיתיו מלפניו כו', הרי שיש בראיית פנים מה שלא יש כלל השפעה כזו בדבור שגם כשמדבר מעומק ופנימית נפשו ומ"מ הרי אינו בא בזה העצם ממש, וכמו במדבר דברי אהבה או דברי שכל כו', ובראיית הפנים העצם בא ומתגלה בזה כו', וזהו מה שהעצם בא בהעלם, אמנם כמו"כ בהתגלות העצמות מאיר בהפנים ביותר ועושה רושם גדול בהזולת כו'.

קיצור. והנה במצח ובפנים ג"כ מתגלה עצם פנימיות הנפש, וכמו בתק"ש עד שיתאדמו פניו שזהו התגלות העצמות, וכמו בשמחה עצמיות שמהפך טבע הכחות לפי שעה, וגילוי אור עצמי בשכל ומדות, הרי ניכר בפנים, ובדבור התגלות עצמות הכחות, ובפנים התגלות עצמות הנפש. וכמו הוד מלך, והארת פניו פועל בהשרים ובהעם יותר מהדבור. ובראיית פני המשפיע נשפע עצם חכמתו בדוגמא דהשפעה עצמיות שמתדמה בעצם החוש כמו הרב.

רסה) אמנם ג"ז א"א לומר שכל עצם פנימית הנפש כמו שהיא ממש בא בהתגלות בעור הפנים, שהרי אין ערוך לגשם עור ובשר ודם שבפנים לפנימיות רוחניות הנפש כלל וכלל כו', ואינו דומה להבל הדבור דעם היותו הבל חיצוני ה"ה מ"מ הבל רוחני מרוחניות הנפש כו', וגם אותיות הדבור הגם שהן אותיות מורגשים מ"מ ה"ה רוחניים שהן כחות וגילויים מהנפש כו' משא"כ עור הפנים ה"ה גשם שבאין ערוך לגבי רוחניות הנפש כו', אלא צריכים לומר שהמתפעל מאור פני תקלחהמלך אינו רואה בפניו מהות ועצם פנימית נפש המלך רק בדרך דילוג כלי גשם הפנים שבפנים מלובש ומוסתר אור הפנימית כו', וכמו הרואה במראה לבד כו' (שבא ע"י הסתר ציפוי הזכוכית כו' כנודע, ומ"מ אינו דומה למראה שאין שם העצם כלל והוא רק דמיון לבד כו', משא"כ בעור הפנים הרי מלובש ממש העצם ומתגלה בדרך בקיעה שהעצם בוקע ומאיר כו' הרי יש בזה גילוי העצם רק שאינו כמו שהוא בעצם מהותו ממש כו'), ואין זה כמו בדבור שההבל להיותו רוחני ה"ה כמו כלי אל אור רוחניות הנפש דאור הנפש מתלבש בזה כמו אור בכלי כו', דכשם שחיצוניות השכל וחיצוניות המדות באים בדבור בבחי' אור בכלי באותו האופן שהדבור הוא כלי בבחי' חומר וצורה כו' כנ"ל, כמו"כ גם הפנימיות כמו עומק החכ' ועומק פנימיות הלב שבא בדבור ה"ז ג"כ בבחי' אור וכלי כו', משא"כ בהארת פנים שאין זה בבחי' אור וכלי כ"א מה שמוסתר האור בפנים כו', ומ"מ אין זה הסתר ממש כמו דבר המסתיר לגמרי, וכמו בענין הפרסאות למעלה שמהות האור מתלבש בזה רק שמסתתר בו, שזהו עד"מ אותיות הבלתי מסודרים כמו אותיות

דקמיעות וכמו משלי' וחידות כו' שמסתירים על האור לגמרי שאינו נראה כלל כו', שבאם הי' הסתר כזה הרי לא היה בזה שום גילוי כלל כו', וגם לא כמו הסתר המראה שהוא בדרך דמיון לבד כו', שהרי לא יתפעל האדם מאור פני מלך הנראה במראה כ"א כשרואה בפניו ומסתכל בו ממש שרואה בפנימיות החיות שבא בגילוי בפנים כו', רק שבא בדרך בקיעה בכלי הפנים שאינו מתגלה כמו שהוא בעצם כו', ומ"מ העצם הוא הבוקע ומתגלה בזה העצם רק שאינו העצם ממש כמו שהוא בעצמותו כו' וכמשי"ת. דכמו"כ הוא בדוגמא למעלה במ"ש יאר ה' פניו אליך שבהארת פנים זה נגלה הפנימית דש' הוי' אליך דוקא שזהו הגילוי דלנש"י שהוא בחי' פנימיות ועצמות האור כו', וכמו במ"ת דחכמת אדם תאיר פניו כו' דבאור פניך נתת לנו תורת חיים וכמ"ש פנים בפנים דבר ה' כו', דתורה הוא בחי' השפעה עצמיות כו' וה"ז בבחי' הארת פנים כו', וכמו במצות ראי' דכתי' יראה כל זכורך את פני ה' אלקיך כו' דכשם שבא לראות כך בא ליראות כו' שמזה דוקא יבוא כל אור וגילוי אלקות ע"י תו"מ כל השנה בבחי' השתחוואה וביטול פנימי

ועצמי כו' וכמ"ש בלק"ת ד"ה מזמור שיר חנוכת דרוה"ר. הרי בראיית פנים נמשך ומתגלה בזה העצם רק שבא בלבוש הפנים ממהות למהות בדילוג גדול בדרך בקיעה כו' אבל זהו מה שהעצם בוקע ומאיר כו'.

קיצור. אך הדבור הוא הבל רוחני, ע"כ הוא בחי' כלי גם לעומק השכל ועומק הלב, אבל עור הפנים גשמי ה"ה מסתיר על העצם ובא בדרך בקיעה, ולא כמו פרסא שהאור מתעלם, ובפנים הוא בגילוי, רק לא כמו שהוא כ"א בבקיעה והעצם הוא הבוקע, וכמו"כ למעלה יאר ה' פניו אליך, באור פניך נתת לנו תו"ח השפעה עצמית וכן במצות ראי'.

רסו) ונמצא יובן שיש מעלה בגילוי הפנימית והעצמיות בהבל הדבור הגם שהוא בחי' הבל חיצוני מ"מ יש בזה התגלות יותר מבפנים, שהרי לא נמשך בו בדרך דילוג ממהות למהות אלא בממשות ההבל עצמו יש כח וחיות העצמיות כו', ואעפ"י שהוא חיצוני' דחיצוניות מכל מדרי' האורות שבנפש כנ"ל שהוא לבוש תקלטנפרד כו', מ"מ ה"ה מרוחניות שבנפש והוא בבחי' כלי אל האור כו' כנ"ל, אבל הארת העצמיות והפנימיות שמאיר בהפנים הרי אינו נראה שם מהות ועצמות הנפש כמו שהוא רק ע"י הפסק הכלי גשמי של הפנים והמצח שהוא עצם ובשר ועור גשמי כו', ויש יתרון מעלה בפנים ששם בא בחי' הפנימיות והעצמיות ממש שלמעלה מכל בחי' גילוי כו' ומתגלה בזה בחי' העצמי והאור מה שלא יוכל לבא בהבל הדבור כלל כו'. וה"ז ע"ד ההפרש בין החיות שבאברים להחיות שבשערות, דבאברים הרי נמשך החיות ממש מהמוח בכל האברים גם בצפורן שברגל כו', משא"כ בשערות בא חיות הנפש ע"י הפסק עצם הגלגלת שאין זה מהות החיות כו', ויש בזה יתרון דבקיעת השערות הוא ממותרי מוחין דוקא דמחמת ריבוי האור בוקע ויוצא בהשערות כו' (ולכן שערות הזקן מורים על מוחין דגדלות כו') וכמ"ש במ"א, רק דבשערות אינו בא בגילוי ממש כ"א שמתעלם האור כו', וה"ז כמו הסתר המשל והחידה כנ"ל ובפנים הרי קירון עור בא בגילוי ממש כו', ומ"מ יש יתרון מעלה בדבור שאין כאן דבר המפסיק ומתלבש מהות האור והחיות כו', רק שזהו

עצמיות הכחות המתגלים לא העצמיות ממש, שהרי בהזזת עצמות הנפש ממש אינו בא בהבל הקול כו', וכמו בצעקת הלב שלמעלה מצעקת הקול כו' וכמ"ש במ"א, ויש יתרון מעלה בהארת פנים דעם היות שבא בדרך הפסק מ"מ ה"ז מבחי' העצמות ממש שבא בהפנים ויש בזה ריבוי גילוי אור מאד גם שבא בדרך הפסק ודילוג כו', שהרי יתפעל אדם ויתחזק בנפשו מאור פני מלך איליו בפנים מאירות ביותר הרבה יותר משידבר לו דברי אהבה וחשק רב ברוב עוז וחיבה כו', וגם כנ"ל דהוד מלך נראה בפניו דוקא לא בדבור שהוא בחי' הדר מלך לבד כו', לפי שבפנים דוקא מאיר כל הפנימי' והעצמית יותר כו', וע"כ עיקר התגלות השמחה או בשורה טובה הוא בפנים דוקא לא במקום אחר, וכן חכמת אדם תאיר פניו דוקא שלמעלה מהכיל בכלי הדבור כלל כו' (וכנ"ל דבראיית פני המשפיע מאיר עצם חכמתו כו'), ולכך נק' פנים ע"ש הפנימית כו', וגם פנים הוא ל' פונה דכאשר קוראים לו נפנה בפנים שזהו הוראה ששם מלובש כל העצמות כו', וכמו פנה אלי וחנני כו' וכמו ממקומו יפן ברחמיו כו' ממקומו העצמי דפנימית ועצמות א"ס כו' שזהו

בחי' פנים כו'. וזהו כללות ההפרש בין ש' ס"ג דתהו לש' מ"ה דתיקון דש' ס"ג עם היות שהוא מפנימיות א"ק ה"ז בחי' התגלות והתפשטות לבד כו', וש' מ"ה שממצחא דא"ק הגם שבא בדרך בקיעה ה"ז בחי' פנימיות ועצמות ממש כו' וכמשי"ת.

וע"פ הנ"ל יובן ענין פרה אדומה, דהנה כתיב מי יתן טהור מטמא, ואי' במד"ר זה אברהם מתרח כו' לא אחד יחידו של עולם כו', דהבירור דאברהם מתרח ה"ז בירור מגקה"ט לגמרי וזהו דוקא מיחידו ש"ע בחי' אנת הוא חד כו', דהרי כל הבירורים הן ע"י החכ' וכמא' בחכ' אתברירו כו', אך ענין הבירורים הוא רק להפריד את הטוב מן הרע בורר אוכל מהפסולת לא שהרע עצמו יהפך לטוב, אבל בכדי שהרע עצמו יהפך לטוב זהו מבחי' יחידו ש"ע היינו בחי' הכתר כו', וכמו"כ בכדי לטהר טמא מת שהוא אב הטומאה שזהו מגקה"ט שאין זה בדרך בירור שהרי אין בהם טוב כלל כ"א הוא שהרע יהפך לטוב זה צ"ל דוקא מבחי' העצמות דהיינו ש' מ"ה שלמעלה מבחי' מ"ה דחכ' כו', וכמשנת"ל פרס"ד דבכח העצמות הוא גם להפך הכחות בעצם הטבע שלהם כו'. וז"ש והי' אמונת עתיך כו' חכמת ודעת חכמת תקמסדר קדשים ודעת סדר טהרות להיות דסדר קדשים מדבר בענין הקרבנות שזהו בירור דק"נ ה"ז מבחי' החכ' כו', אבל סדר טהרות הוא לטהר את הטמא זהו דוקא ע"י הדעת שמחליף מקום פנימיות הכתר כו', וזהו שאי' במד"ר כיון שהגיע לפ' אמור אל הכהנים לנפש כו' אמר משה אם נטמא זה במה תהי' טהרתו לא השיבו מפני שאין זה בכח הבירורים דתורה דאורייתא מחכ' נפקת כו', ובכל דבר הי' אומר לו טומאתו וטהרתו שזהו בירור דק"נ אבל ט"מ מגקה"ט אין זה ע"י החכ' כו', וזהו שנתכרכמו פניו של משה שלא נמצא לזה טהרה ע"י החכ' כו', כיון שהגיע לפ' פר"א א"ל זו תהא טהרתו דקידוש מי חטאת הוא בחי' ח"ע ומו"ס דא"א בחי' טלא דבדולחא כו' כמ"ש באגה"ק סי' כ"ח, וזהו"ע מים חיים דמים הוא בחי' חכ' ומים חיים זהו בחי' ח"ס בחי' פנימית הכתר כו', ומזה תהי' טהרתו של ט"מ להפך הטמא לטהור כו'. ומה שלא השיבו י"ל שזהו ע"ד שתוק כך עלה במח' כו', וכשהגיע לפ' פר"א היינו מה שנמשכה בחכ' כי גם בחי' העצמות נמשך בחכ' רק שזהו בעצם למעלה מן החכ' כו'. וזהו זאת חוקת התו' דפרה אדומה היא

בעצם למעלה מהתורה שהיא בחי' חכ' כו' ולכן נא' בה חוקה שלמעלה מטו"ד כו', ומ"מ נא' בתורה דהיינו מה שנמשך בהחכ' מה שלמעלה מן החכ' בעצם כו' ולכך נאמרה בתורה רק שנא' בה חוקה כו'. וזהו מ"ש אשר צוה הוי' דהנה ידוע דבכ"מ שנא' ב"פ הוי' הא' בז"א והב' בעתיק, וזהו וידבר הוי' אל משה ש' הוי' דז"א דזהו ש' הוי' דסדר השתל', זאת חקת התורה אשר צוה הוי' ש' הוי' דעתיק דעצם מצות פר"א היא מש' הוי' דעתיק רק שבא בבחי' החכ' כו', וזהו וידבר הוי' אל משה דש' הוי' דז"א מגלה זאת חקת התורה אשר צוה הוי' ש' הוי' דעתיק כו', והיא מצות פרה אדומה לטהר טמא מת שהטמא יהפך לטהור כו'.

קיצור. ויש מעלה בדבור שהוא גילוי שלא בדילוג, ומעלה בהארת פנים שהוא גילוי העצמות שאינו בא בדבור. וע"ד חיות האברים וחיות השערות, ושערות העלם, בפנים גילוי העצמות בדרך דילוג, ולכן נק' פנים. גם פנים ל' פונה שנפנה הפנים, והו"ע ממקומו יפן ממקומו העצמי. וז"ע פרה אדומה לטהר ט"מ שהטמא יהפך לטהור ע"י שם מ"ה בחי' עצמות, וזהו ב"פ הוי' הא' בז"א והב' בעתיק.