ש"פ בהעלותך, תרד"ע

תקזבס"ד. ש"פ בהעלותך, תרד"ע

בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה כו', וזה מעשה המנורה כו' עד ירכה עד פרחה כו', וצ"ל מה"ע העלאת הנרות הלא הנרות הן בבחי' העלאה, וכמו הנשמה שקרוי' נר וכמ"ש נר ה' נשמת אדם שזהו עד"מ שהלהב עולה תמיד למעלה ונאחז ע"י הפתילה ועי"ז הוא ברצו"ש תמיד כו', וכמו"כ הנשמה היא בבחי' רצו"ש שיש בה ההעלאה לעלות ולהכלל באוא"ס וכמ"ש רשפי' רשפי אש שלהבת י"ה כו' ויורדת למטה להחיות לקיים רצון בוראה כו', ובפנימיות הענין הוא שהיא בבחי' ירידה לקיים תומ"צ שזהו תכלית הכוונה וכמ"ש לא לתהו בראה אלא לשבת יצרה כו', הרי שהנר הוא בבחי' העלאה וא"כ מה צריכים להעלות את הנרות כו'. גם צ"ל מ"ש כאן וזה מעשה המנורה, הלא במעשה המנורה כבר נאמרה פ' שלימה בפ' תרומה ולמה נאמרה כאן, והמשמעות הוא שזה שייך אל ההעלאה ובשביל זה נשנית כאן, וצ"ל מה שייך מעשה המנורה להעלאת הנרות כו'. והנה רש"י כ' בשם מדרש אגדה למה נסמכה פ' הנרות לפ' הנשיאים לפי שכשראה אהרן חנוכת הנשיאים חלשה דעתו שלא הי' הוא ושבטו עמהם א"ל הקב"ה חייך שלך גדולה

משלהם שאתה מדליק ומיטיב את הנרות, דגם צ"ל הלא הקרבנות הוא ענין גבוה ונעלה מאד מפני מה העלאת הנרות גדולה משלהם כו'. ולהבין כ"ז ילה"ק משנת"ל במש"א במשנה דאבות האומר שלי שלי ושלך שלך זו מדה בינונית וי"א זו מדת סדום דלדעת הת"ק מדת סדום הוא מניעת השפע מה שזה נהנה וזה לא חסר כלל אבל כשזה חסר קצת אין זה מדת סדום, ולדעת הי"א גם כשחסר קצת ה"ז מדת סדום, ונת' הענין למעלה דמה שזה חסר קצת ה"ז בבחי' השפעה שמבחי' הכלים היינו בהאור המתלבש בכלים שזהו ע"י ירידת וצמצום המשפיע להשפיע בבחי' התלבשות כו', והשפעה זו לא הי' כלל בתהו להיות דהשפעה היא בבחי' ביטול לירד ולצמצם כו' והיא מצד הכוונה העליונה דנעיצת התחלה שבהמקבל כו', וכלים דתהו שהיו בבחי' יש והיו בבחי' שלימות בעצמן לא רצו לירד ולצמצם כו' (כ"א לקבל לעצמן כו') ולא מצאו גרעון בעצמן וגם לא יתרון בהמקבל כו', וע"כ לא רצו להשפיע ולקבל כו', וההשפעה בבחי' לא חסר כלל היא מצד האור שלמע' מהכלי שההשפעה לא בבחי' התלבשות וע"כ לא חסר כלל מפני שאינו יורד מעצמותו ואינו

מצמצם עצמו כו', והשפעה זו הי' ג"כ בתהו אך לא הי' בבחי' נהנה כ"א אדרבא שלא נתן מקום להספי' האחרת כו' והיא ג"כ בחי' הישות והמציאות דאנא אמלוך ולא אחר כו', ונמצא דמה שהספי' לא נתנו מקום זל"ז הוא מצד האורות כו' ומה שלא הי' משפיעים ומקבלים זמ"ז הוא מצד הכלים כו'.

רנא) ומעתה צ"ל ענין התיקון דלפי הנ"ל מובן דהתיקון הי' צ"ל בב' ענינים הא' שהספי' יהיו נותנים מקום זה לזה והו"ע הסבלנות לבד שיהי' סובלים זא"ז כו', והב' הוא שיהיו מקבלים זמ"ז ומשפיעים זל"ז וזהו בחי' התכללות והתאחדות אמיתי דמבלי אשר ימצא ראש וסוף כו' וכמשי"ת. והנה הענין הא' שיהי' סובלים זא"ז הוא בבחי' האור כו', דהיינו שהאור יהי' באופן כזה שיתנו מקום זל"ז כו', דהרי נת"ל פרמ"ח דזה שבספי' דתהו לא הי' החסד נותן מקום לספי' הגבו' כו' הוא מצד האור שהי' בבחי' תוקף האור דאנא אמלוך לבד כו', תקחובתיקון הוא שבא האור בבחי' מיעוט וחלישות שנותן מקום להספי' האחרת כו', שעז"א לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז דארז הוא עץ קשה ביותר שאינו יכולים להטותו לשום צד, וכמו"כ איש הקשה במדותיו שאינם יכולים להטותו כו', דהנה ידוע דהמדות יש בהם תוקף גדול יותר מבשכל כו', שהרי השכל משתנה לפעמים כך ולפעמים כך, דעם היות ששכלו הי' מחייב באופן כזה מ"מ יכול להיות שישכיל איזה שכל וסברא אחרת שמחייבת באופן אחר, וסיבת הדבר הוא להיות כי השכל בא בהתחלקות פרטים דוקא, כי א"א להיות שכל פשוט בלי התחלקות פרטים (לבד מושכלות הראשונות שהן בהנחה מוחלטת בשכל וכמו שהחלק פחות מהכל ושהמרובע הוא בעל זויות וכה"ג, וגם בזה יש ענינים שכשיבואו לידי השגה בהכרח שיהי' בהם ענינים פרטים כו'), דכל ענין שכלי בא בריבוי פרטים, וזה כל ענין השכל לפרט כל דבר שעי"ז דוקא הוא תופס ומשיג את המושכל כו', וכידוע דבינה הוא יסוד אש שטבע האש לפרר ולחלק לפרטים שעי"ז תופס ומשיג את המושכל, וידוע דכל תפיסת דבר הוא ע"י הקצוות, וזה ג"כ ע"י שמתחלק

לפרטים שעי"ז ניכרים הקצוות שהו"ע ההגבלה כו', דהשכל כמו שהוא בכללות עדיין אין הקצוות ניכרים בו וה"ה בלתי מוגבל עדיין כו', וכמ"ש במ"א בענין עיגולים ויושר דעיגולים הוא כמו שהשכל הוא בד"כ ויושר הוא כמו שבא בהתחלקות פרטים כו', וזה כל ענין השכל לפרט כל דבר בריבוי ועי"ז דוקא תופס ומשיג הענין כו', ותפיסא כללית אינו תפיסא מפני שאינו משיג את המושכל כו' (והיינו גם כאשר התפיסא כללית אינו רק ידיעה שטחיות כו' וכמו ביסודות והנחות כלליות שיש בעניני שכליים כשאינו משיג היטב חיוב הדבר לאמיתתו ה"ז תפיסא כללית כו' והבנת הדבר בהכרח שיבוא בכמה פרטים כו'), ולהיות שבא בהתחלקות פרטים ה"ז נותן מקום להשתנות מפני ההתחלקות עצמה שנחלק הענין לפרטים כו', וגם דכל דבר הבא בפרטים בהכרח שיהי' פרטים שונים כו', וה"ז נותן מקום שיוכל לפעמים להשתנות באופן אחר מכמו שהשכיל מקודם כו', כי הפרטים שונים יכול להיות שנושאים את הענין באופן אחר ועי"ז ישכיל בהענין באו"א מהקודם כו', וגם יכולים להטותו מהשגתו דכאשר בעל שכל אחר יסביר לו הענין

באופן אחר יכול להיות שיקבל מאתו וישתנה גם השגתו והיינו לפי שהשגתו שבאה בריבוי פרטים נותן מקום לזה כו', וכמו חכמים שמודים זל"ז אם בההשגה כולה או בפרטים ממנה כו'. וענין העקשות הוא למעלה מהשכל דע"פ השכל אין מקום לעקשות כו', ונודע דעקשות יש בזה ג"כ טעם וכמו שתוק כך עלה במח' והיינו טעם כמוס שלמעלה מהשגה, והיינו שהמתעקש יש לו טעם בזה (א גישמאק) רק שא"א לו לגלות אל הזולת, וזהו מפני שלא בא בבחי' התחלקות פרטים משו"ז א"א לו לגלות וע"כ אינו משתנה כו', ובמ"א מבו' שגם העקשות יוכל להשתנות מפני שיש בזה עכ"פ איזה טעם ושכל כו' (רק הדעת הוא בתוקף ואינו משתנה והוא לפי שהדעת הוא הכרת הענין שלמעלה מהשגה ולכן אינו משתנה ומתחלף כו', וכמ"ש מזה בד"ה תקעו אעת"ר), וזהו שבשכל שייך נחומים וכמ"ש כי לא אדם הוא להנחם דדוקא בלא אדם לא יש נחומים אבל בציור אדם שעיקרו הוא השכל שייך נחומים כו' וכמשנת"ל פקצ"ג. משא"כ המדות הן בתוקף גדול בעצם שאינם משתנים בעצם מהותם כו', דהמדות הן הטבע שבאדם והוא התגלות ההשרשה פשוטה שבנפש, דטבע הוא מל' טבעו בי"ס כו', ובנפש י"ל שהו"ע השרשה, והרי כל הכחות תקטהן מושרשים בנפש, י"ל דזהו כחות לבד רק שמושרשים ונטועים בעצם הנפש, אבל ענין הטבע הוא השרשה פשוטה דעצם הנפש, דכל עצם הנפש הוא בהשרשה זו (עס נעמט ארום דעם גאנצין עצם) שהתגלות כל הכחות הוא לפי אופן השרשה זו כו', וענין השרשה זו הוא כאשר ידוע דכללות הנפש הוא לפי אופן שרשו ומקורו אם במדת החסד או במדת הגבו' כו', ומה שנק' זה השרשה הוא מפני שהנפש בעצם הוא למעלה מזה ואין לומר בה דשרשה הוא בבחי' החסד או בבחי' הגבו' כו', וזה ששרשה בחו"ג הוא כעין ציור בנפש (ומובן שאין זה ציור ממש כו') והו"ע השרשה לבד רק שהוא השרשה פשוטה כו', והמדות הן התגלות השרשה פשוטה הנ"ל. והטבעיות לא תשתנה לעולם כו', דמי שהוא איש החסד לא ישתנה לעולם לאיש הגבו' כו', וכן מי שהוא בטבע הגבורות לא ישתנה בעצם מהותו להיות בטבע מדת החסד כו', וגם כמה שמייגע א"ע לשנות טבע המדה שלו (וכמו גם במדת החסד יכול להיות שמייגע א"ע להיות באופן אחר מפני שהשעה או המקום צריך לכך וכה"ג, ומכ"ש במדת הגבו' דשייך יגיעה לשנות המדה כו') לא תשתנה המדה בעצם כו',

רק יכול להיות התעלמות איזה כח לפי שעה ולהתנהג בהמדה הפכית, וכמו אאע"ה שכבש את רחמיו מעל בנו יחידו והתנהג במדת הגבו' כו' שזהו רק לפי שעה שיש בכח הנפש להעלים איזה כח לגמרי כו' וכמ"ש במ"א, וג"ז הי' בדרך נסיון והיינו רק לקיים רצון ה' יכול להיות התגברות כזאת כו', ובמ"א מבו' שגם בזה הי' מדת האהבה (דאברהם אוהבי כו') והיינו להיות בחי' הקירוב והדביקות באלקות עי"ז כו', וא"כ הרי בעיקרו ויסודו הוא בחי' החסד והאהבה כו', ומ"ש עתה ידעתי כי ירא אלקי' אתה היינו היראה שלא יפרד ח"ו וכמ"ש במ"א, הרי שעצם הטבע אינו משתנה כו'. וכן במדת הגבו' יכול להיות שאיש הכילי יהי' כמו איש הטוב בעצם בעת השמחה כמו בשמחת בנו יחידו כו', ה"ז ג"כ רק לפי שעה וגם שאז הטוב הוא בתגבורת גדולה כו' והיינו שעצם טבע המדות אינו משתנה כו', ואפי' ע"י עבודה בכח הנה"א לשנות מדות הטבעיים דנה"ב וע"ז הוא ירידת הנשמה בגוף וזאת היא כל עבודת האדם כל ימי חייו לשנות הטבע דנה"ב כו', הנה גם כאשר פועל בעבודתו לשנות ולהפך את הטבע מ"מ עצם הטבע נשארת כמו

שהי' כו', רק שקודם היתה המדה ברע וע"י העבודה תהי' הטבע הזאת בטוב וכמו הכעס על ההיפך ורשפי אש בהתפעלות יתירה כו' (ובאמת הכעס על ההיפך אין זה עדיין תכלית הטוב כי מדת הכעס א"צ להיות גם הכעס על הרע רק מה שצר לו מזה שנמצא הרע כו' וכמ"ש במ"א, הנה זה שצר לו (דער ניט גוט) ה"ז ג"כ מדת הגבו', וגם דמי שהוא במדת הגבו' הצער מההיפך הוא בתוקף ביותר כו'), וגם ע"י התשובה שמשנה המהות מ"מ נשאר עצם הטבע רק שבא בציור אחר, וכמו מי שהוא בטבע הגבו' הוא יותר בטבע מרירות ומרה שחורה, וטבע מדת החסד הוא בשמחה ומרה לבנה כו', וכן המדות דנה"א בבחי' חו"ג כמ"ש באגה"ק סי' ט"ו דמדת החסד הוא שמאהבת ה' ומרוב חפצו לדבקה בו הוא חפץ חסד כדי לדבוק במדותיו כו', ומדת הגבו' הוא להפרע מן הרשעים ולענשם בעונשי התורה וכן להתגבר על יצרו ולקדש א"ע במותר לו ולעשות גדר וסיג לתורה כו'. הרי טבע המדות האלו אינם משתנים לעולם כו', הרי שהמדות יש בהם תוקף יותר מהמוחין כו', וזהו לפי שהמדות מושרשים בעצם הנפש למעלה מן המוחין כו', כי המדות הן עצמיות הנפש שבא בהתגלות כו', דהגם שהמדות באים בבחי' כחות היינו בבחי' מציאות דבר ובבחי' תוקף המציאות תקיכו' וגם בכחות מחולקים דמדת החסד ומדת הגבו' כו', מ"מ בעצם הן העצמיות של הנפש שבא בבחי' ציור כזה כו', והיינו שבעצם זהו ההשרשה הפשוטה שבנפש רק שבא בחי' ציור דחסד או גבו' כו' ובאיזה ציור שבא ה"ז בבחי' פשיטות העצמית כו', וזהו סיבת התוקף שלהם מפני שהם פשיטות העצמות כו'.

קיצור. ולפי הנ"ל יובן שהתיקון הי' בב' ענינים, הא' שהספירות יתנו מקום ויסבלו זא"ז, וזה בתיקון האור שיהי' בבחי' מיעוט וחלישות, דהנה עיקר התוקף הוא במדות, כי השכל יכול להשתנות מפני שכל ענינו לחלק ולפרט כל ענין שעי"ז דוקא הוא תפיסת הענין והשגת הענין, וההתחלקות היא חלישות האור, וגם משום הענינים שונים שבו, ויכולים להטותו לסברה אחרת, ועקשות להיות שזהו מטעם כמוס כללי אינו משתנה, ומ"מ ג"ז משתנה לפעמים, אבל המדות הן טבע הנפש והוא התגלות השרשה פשוטה שבנפש, שלמעלה גם מהכחות עצמיים, ולפי ההשרשה שבנפש (שבעצמה למעלה גם מזה) אם בחסד או בגבו', הוא התגלות הכחות, וזהו אינו משתנה, רק מתעלם לעתים לפי שעה, וגם בעבודה שהנה"א מהפך הטבעית דנה"ב הנה עצם ההטבעה נשארת רק שהיא בקדושה, וכן בתשובה, והרי חו"ג הן כחות הנפש, הנה זהו ציור העצם.

רנב) והענין הוא דהנה נת"ל פמ"ט ההפרש בין רצון לחכ' דחכ' הוא כח שחוץ לעצמות הנפש משא"כ הרצון הוא התגלות העצמות כו', כן הוא במדות שבעצם מהותם הן הרצון רק שזהו כמו שבא בבחי' מציאות היינו בבחי' כח כו', דהרצון הוא בחי' אין דגם התגלות הרצון אינו בבחי' מציאות ולא בהתחלקות פרטים כו' ובמדות הוא שבא בבחי' מציאות דבר ובמדה פרטיות דחסד או גבו' כו', אבל המציאות הוא פשיטות העצמות שבא בפרט זה בבחי' מציאות דבר כו' (וכן ברצון כמו שבא בד"פ ברצונות פרטים עד הרצון שבמעשה ה"ה בתוקף כמו הרצון פשוט כו' וכמשנת"ל פ' פ"א, ומ"מ בהרצון גם בהפרטים אינו בבחי' מציאות ובמדות הן בבחי' מציאות כו', ובאמת ההשרשה פשוטה ה"ז למע' מן הרצון שהרי גם התגלות הרצון הוא לפי אופן ההשרשה שבנפש כו', והמדות הן ההשרשה הנ"ל שבאה במציאות כח כו'), ואין זה כמו השכל שבד"כ הוא בחי' צורה שמצייר את החומר, וזהו מה שהוא כח ולא עצם היינו שהוא בחי' צורה לבד כו', וזהו הסיבה שמשתנה ומתחלף כי הצורה יכולים לשנות ולעשות צורה אחרת כו', משא"כ

המדות זהו החומר העצמי שבא בציור הזה כו', דבהיותם כחות ה"ז ג"כ ציור אבל זהו שהחומר מצטייר בציור הזה כו', וזהו הטעם דתוקף המדות יותר על השכל שאינן משתנים כו' מפני שהן עצמות הנפש כו', וכן הוא למעלה דאו"א במזלא אתכלילו שהן מזלות ושערות הנמשכים ממו"ס כו' (וג"ז רק בבחי' יניקה ומה שמלבישים הוא רק זרועות דאריך כו' כנודע), וז"א בעתיקא אחיד ותליא הרי ז"א שהן בחי' מדותיו ית' הן למעלה בשרשם מחו"ב כו', ולכן האבות הן המרכבה דהאבות שהן בחי' חג"ת ה"ה בבחי' מרכבה לאדה"ע בחי' חו"ב להעלותם בבחי' כי לא אדם הוא ולהמשיך מבחי' כי לא אדם תוס' אורות בבחי' ציור אדם כו', והיינו מצד שרשן הקדום למעלה מבחי' המוחין דחו"ב כו' וכמ"ש בתו"א על מא' זה. וכמו"כ בעבודה התגלות בחי' אהבה המוסתרת בעצם טבע הנשמה היא בחי' אה"ר ורעו"ד שזהו בבחי' תוקף הרצוא והצמאון ביותר שזה מגיע למעלה הרבה מבחי' המוחין כו', תקיאוהו"ע ובכל מאדך האה' הבלתי מוגבלת שמגיע למעלה בבחי' עצמות אוא"ס הבל"ג כו', וכמא' דלית מח' תב"כ דבעצמות אין שום מח' והשגה תופסת כלל, אבל נתפס איהו ברעו"ד כו', וכידוע דעבודה דמוחין אפי' במדרי' גבוה הכל הוא בבחי' האור שבא במדה וגבול דבזה שייך ענין ההתבוננות וזה הוא שממשיכים ע"י עבודה זו כו', משא"כ אה' דבכל מאדך שמצד עצם טבע הנשמה ה"ז מגיע בעצמות אוא"ס ונמשך עי"ז תוס' אורות בבחי' המוחין כו'. והנה אחכ"ז אנו רואין דמ"מ המוח שליט על הלב והנהגת המדות הן ע"פ השכל כו', שהרי גם תולדות המדות הן מהשכל כי לא יתעורר אדם באיזה מדה כ"א ע"י השגת השכל דוקא, ועם היות דאין התהוות מהות המדה מן השכל מ"מ הלידה והתגלות של המדות הוא מן השכל דדוקא כאשר מתבונן ומשיג בשכלו טוב הדבר יתעורר באהבה איליו כו', וממילא לפי אופן חיוב השכל לפי אופן כזה יהי' התפעלות האהבה כו', והיינו דלפי אופן הטעם המחייב את האהבה כך יהי' שיעור התפעלות האהבה כו'. דכן אנו רואין גם במדות שבין אדם לחבירו באה' או שנאה בחסד או דין דהכל תלוי בהטעם

ושכל שיש לו בזה, דלפי אופן כזה היא האהבה או השנאה אליו, וממילא שיעור ערך האהבה תלוי' בשיעור ערך הטעם המחייבה כמו בכמות ואיכות הטובות והחסדים שעשה עמו כו' וזהו בקטנות המדות כו', וכן לפ"ע טובת האיש מצ"ע בטוב המדות והמעשה או בטוב השכל שלו, וכמו רבו שלמדו חכ' ומדות טובות יש לו אהבה אליו דלפ"ע הלמוד שלמדו לפ"ע זה הוא האהבה, דאינו דומה האהבה לרבו שלמדו קריאת אותיות לרבו שלמדו מקרא ומשנה וגמ' ושכליים עמוקים כו', וכן לפ"ע טוב שכלו בעצם לפ"ע זה הוא האהבה כו', וכן להיפך במי שעשה לו רעה או ששנאוי בעיניו מצד מעשיו ומדותיו הרעים או קוטן דעתו כן לפי"ע זה תהי' השנאה אליו כו' דהכל תלוי בהשגת השכל, וכמה שיעמיק יותר באיכות ומהות טו"ר שבחבירו כן יהי' ערך התפעלות המדה שבלב כו', וכן הוא בעבודה בהתפעלות אהוי"ר שזהו דוקא ע"י ההתבוננות באלקות כו', דהרי לא יתעורר באהוי"ר בלי השגה והתבוננות אלקי כו', דאיך יהי' לו אהב' לאלקות כאשר אינו יודע את אלקות כו', והתפעלות המדות שבלא הקדמת ההתבוננות אינם אמיתיים ותומ"י

יתבטלו והי' כלא היו כו', כ"א דוקא ע"י התבוננות בהעמקת הדעת עי"ז דוקא יהי' התפעלות אמיתי כו', וכמ"ש בסש"ב ח"א פ"ג. וזהו שאומרים ואהבת דוקא לאחר שמע ישראל כו' וברוך שם כו', דדוקא ע"י ההתבוננות בה' אלקינו והוי' אחד כו' ובהתבוננות דבשכמל"ו איך שהכל נתהווה רק מההארה אלקית כו' עי"ז תהי' התעוררות האהבה בפרטי המדרי' דבכל לבבך ובכל נפשך כו', וזהו שיש זמן מיוחד להתעוררות אהוי"ר והיינו בשעת התפלה דאז הוא זמן ההתבוננות ועי"ז הוא מתעורר באהוי"ר כו', וא"א שיהי' כל היום באהוי"ר מפני שא"א להיות ההתבוננות תמיד כו' רק מה שנשאר על כל היום הוא הרשימו לבד כו', ובזה יש כמה חילוקי מדרי' באופן הרשימו שנשאר על כל היום, וזה תלוי באופן העבודה בתפלה דכאשר בתפלה ההתבוננות הוא בטוב ומתעורר באהוי"ר אמיתיים אז כל היום גם כשהוא בעניני העולם הוא באופן אחר וכמ"ש בכל דרכיך דעהו כו', וצדיקים הגדולים שהן מיוחדים ודבוקים באלקות כל היום זהו מפני שבתפלה מאיר בהם אור האלקי בנפשם בבחי' הנחה טובה במוח ולב ה"ז נשאר על כל היום כו',

ובד"כ העבודה היא בזמן מיוחד מפני שההתעוררות האהוי"ר הוא ע"י השגה והתבוננות דוקא כו' הרי דלידת המדות הוא מהמוחין ומתנהגים ע"פ המוחין כו'.

תקיבקיצור. והענין הוא דהמדות הן הרצון בעצם מהותן (ולמעלה מזה שהן התגלות ההשרשה עצמיות) רק שבאין במציאות, והוא שפשיטת העצמית בא בציור פרטי, ושכל הוא בחי' צורה בעצם, ולכן משתנה, ולמעלה הו"ע ז"א בעתיקא אחיד, ולכן האבות הן המרכבה להעלות חב"ד, ומ"מ הרי תולדות המדות מהמוחין דוקא, וכפי שיעור חיוב המוחין, וכן בעבודה ואהבה הוא דוקא ע"י ההתבוננות בשמע ישראל וברוך שם, ולכן יש זמן מיוחד לתפלה, וכהי"ו רק רשימו, ובצדיקים האור שבתפלה מאיר כהי"ו.

רנג) ולכאורה כ"ז אינו מובן מאחר שהמדות הן למעלה מן המוחין ויש תוקף גדול במדות יותר מהמוחין איך הם מתנהגים ע"י המוחין שזהו כמו התחתון שמתנהג מן העליון וכמו הקטן שמתנהג מן האומן אותו ומדריכו כו', ובהכרח שיהי' בזה ביטול המדות לגבי המוחין דאז שייך לומר שהן מתנהגין ע"י המוחין, ומאחר שהמדות הן למעלה מהמוחין ויש בהם תוקף יותר מהמוחין כו' איך הוא לידת והנהגת המדות ע"י המוחין כו'. אך הענין הוא דזה שהמדות מתנהגים ע"י המוחין זהו כשהמדות הן בבחי' חלישות דאז ה"ה בטלים אל המוחין, והן כלים לאור המוחין להתנהג על ידן כו', דהרי לידת המדות מן המוחין והנהגתן מן המוחין זהו דוקא ע"י התלבשות המוחין בהם כו', וכמו בהתעוררות אהוי"ר בלב ה"ז דוקא כאשר ההשגה והתבוננות המוח נרגשת בלב אז דוקא נתעורר בלבו כו', דאם ההתבוננות נשארת במוחו ואינו מגיע אל הלב לא יהי' ההתעוררות בלב כו', שזה הי' ענין גלות מצרים שזהו הפירוד בין המוח ללב ע"י ג' שרי פרעה שעומדים במיצר הגרון ומעכבים שההתבוננות שבמוח לא יגיע אל הלב

כו', דתכלית המכוון הי' שלא יהי' התגלות המדות וכמ"ש אם בן הוא כו', וזה הי' ע"י שלא יגיע ההתבוננות בלב כו' וכמ"ש במ"א. ובכדי שיהי' התעוררות הלב זהו דוקא כאשר ההתבוננות נרגשת בלב כו', שע"ז נצטוינו וידעת היום והשבת אל לבבך כו' דהעיקר הוא שההתבוננות איך שהוי' אלקים כולא חד יהי' בבחי' השבה אל הלב שיאיר ויורגש הענין בלבו דוקא כו', וזהו ע"י הדעת שעז"א וידעת היום כו', וכידוע שהדעת מחבר המוחין עם המדות כו', וענין הדעת הוא ההרגשה הבאה ע"י ההתקשרות כו' כנודע ועי"ז דוקא הוא לידת המדות כו'. וכן הוא בגשמיות דאהבה ושנאה או חסד ודין הבאים ע"י הטעם ושכל ה"ז דוקא כאשר הטעם בטוב הדבר או להיפך הוא נרגש בלב כו' והוא ע"י הדעת כו' וכמ"ש באריכות בלק"ת ד"ה וידעת היום, וכן כל הנהגת המדות שע"י המוחין וכמו בגדול שמדותיו הן בהנהגה שכליות בכל דבר ע"פ חיוב השכל כו', ה"ז התלבשות והתעסקות השכל להשכיל ולהשיג ולחשוב בזה איך יהי' הנהגת המדות בכל פרט כו', ואינו מתפעל מעצמו בשום דבר כ"א ע"פ השכל וכפי חיוב השכל כן יהי' המדות

כו'. וכ"ז הוא כאשר המדות הן בחלישות דאז הן כלים לאור השכל ובטלים אל השכל שמתנהגים ע"י כו', אבל המדות בעצם מהותם ה"ה למעלה מהמוחין ומצ"ע יש בהם תוקף גדול יותר מהמוחין ואינם בטלים כלל אל המוחין כו', וכמו שאנו רואין גם בהמדות הנולדים מן השכל הרי יכול להיות אח"כ תוקף התפעלות המדות הרבה יותר מהשכל המולידם כו', והיינו מצד עצם מהותם שהן בתוקף יותר מהמוחין כו', אך כאשר העבודה תחלה בבחי' המדות הנולדים מן המוחין אז גם המדות שמצ"ע היינו בחי' תוקף המדות שהו"ע אה"ר כו' תקיגה"ז ג"כ בבחי' הביטול כו', ובאמת בחי' אה"ר הוא שנותנים מלמעלה, וכידוע בפי' ואהבת שיש בזה ב' פי' הא' ל' ציווי והיא האהבה שע"פ טו"ד שזהו בכח האדם מעצמו לבא לידי אהבה ע"י התבוננות כו'. והב' ואהבת ל' הבטחה שסופך לבא לידי אהבה והיא האהבה שנותנים לו מלמעלה כו', וכמו ביראה כתי' ואתנם לו מורא ע"י ויראני כו' וע"י הקדמת האהוי"ר שע"פ טו"ד נותנים מלמעלה אהוי"ר עליונים והן בבחי' ביטל כו' (והיינו שנותנים לו בחי' מדות דתיקון כמו שהן בשרשן כו').

וע"פ הנ"ל יובן מ"ש בהעלותך את הנרות דענין העלאת הנרות הוא בחי' אה"ר שזהו מה שאהרן כה"ר המשיך בנש"י בחי' אה"ר שלמעלה מטו"ד כו', והיינו הנרות מצ"ע שהן בבחי' העלאה היינו בחי' האהבה שע"פ טו"ד והעלאת הנרות התגלות בחי' האה"ר כו', ובכדי שתהי' התגלות אה"ר צ"ל תחלה העבודה שע"פ טו"ד כנ"ל. וזהו שאומר אח"כ וזה מעשה המנורה מקשה זהב דמקשה הוא ל' קושי' וכמא' שנתקשה משה כו', והנה קושי' הוא בחי' העלם והסתר כנודע. וזה שייך בכחות הנפש המלובשים בגוף שבזה שייך העלמות והסתרים מהנה"ב כו', והעבודה שע"פ טו"ד היא להסיר ההעלמות וההסתרים כו', ואומר עד ירכה עד פרחה מקשה היא דיריכה זה מדרי' נמוכות ופרחה מדרי' גבוהות כמ"ש בלקו"ת ע"פ זה, והיינו כנ"ל דגם במדרי' גבוהות העבודה שע"פ טו"ד ה"ז בהאור שבא בבחי' התלבשות כו'. וע"ז נא' כאן מעשה המנורה הגם שנאמרה בזה פ' שלימה בפ' תרומה שזה שייך להעלאת הנרות שע"י הקדמת העבודה שע"פ טו"ד נותנים בחי' אה"ר שזה הי' עבודת אהרן להמשיך בנש"י כו'. ועז"א שלך גדולה משלהם, דהנה

נת"ל בפרי"ב ואח"ז ההפרש בין קרבנות וקטרת דקרבנות הוא העבודה דחיצוניות הלב והיינו שע"פ טו"ד וקטרת היא העבודה שלמעלה מטו"ד כו', ומנורה הוא כענין הקטרת וכמשנת"ל פר"י מהבחיי בשם המד"ר, וזהו שלך גדולה כו', וגם י"ל שלך גדולה משלהם היינו שע"י העבו' דע"פ טו"ד באים לבחי' אהוי"ר העליונים כו'. וזהו בהעלותך את הנרות דהנרות הן בבחי' העלאה וזהו האהוי"ר שע"פ טו"ד והעלאת הנרות הוא האהוי"ר העליונים כו', ואו' וזה מעשה המנורה היינו העבודה שע"פ טו"ד ועי"ז הוא העלאת הנרות התגלות בחי' רעו"ד כו'.

קיצור. אך זהו כשהמדות הן בבחי' חלישות, והנהגת המדות ע"י השכל הוא ע"י התלבשות דוקא, ובעבודה כאשר ההתבוננות נרגשת בלב (וז"ע גלות מצרים להפריד בין המוח והלב), ולכן העיקר הוא הדעת, וכ"ז בחלישות המדות, ויכול להיות בהם הגדלה מצד מהות עצמן, אך ע"י הקדמת העבודה שע"פ השכל גם עצם המדות בבחי' ביטול, ובאמת הוא שנותנים מלמעלה אהוי"ר עליונים. וזהו מ"ש בהעלותך את הנרות, הנרות הן האהוי"ר שע"פ טו"ד, והעלאת הנרות ע"י אהרן גילוי בחי' אה"ר.