ש"פ נשא, תרד"ע

תצבס"ד. ש"פ נשא, תרד"ע

נשא את ראש בני גרשון גם הם כו', וצ"ל מהו ענין נשיאות ראש, וכן בכללות שבטי ישראל כתי' בפ' במדבר שאו את ראש כל עדת בנ"י, וצ"ל מה צריכים לנשאות את הראש והלא הראש הוא מדרי' גבוה ונעלה ומהו"ע נשיאת הראש. ובמד"ר נשא פ"ו אי' הה"ד לא יגרע מצדיק עיניו אין הקב"ה מונע דוגמא דידהו (ופי' מת"כ מה שחפצים בו וקובעין דוגמתו ומגמתו נגד עינם ולבם), יעקב חמד את הבכורה לשם שמים כו' והקב"ה הסכים וקראו בני בכורי כו', ואם לחשך אדם והלא גרשון בכור הי' למה הקדים הכתוב לקהת לנשיאת ראש, אף אתה אמר לו מפני שקהת הי' מטועני הארון כו', שמא תאמר בני גרשון היו פחותים מהם לכך נאמר גם הם שהיו שוים ובשביל כבוד התור' הקדים בני קהת, אבל במקומות אחרים הקדים לגרשון כו'. וצ"ל מה שייכות תורה לנשיאת הראש דמשו"ז הקדים לבני קהת כו', ואעפ"י שהקדים לבני קהת מ"מ שניהם שוים כו', ולמה דוקא גבי נשיאת ראש הקדים בני קהת משום כבוד התו' כו'. ולהבין כ"ז ילה"ק משאמרז"ל במשנה האומר שלי שלי ושלך שלך זה מדה בינונית וי"א זו מדת סדום,

דלדעת הת"ק מדת סדום הוא כשמונע השפעה שזה נהנה וזה לא חסר כלל ולדעת הי"א גם כשחסר קצת ה"ז מדת סדום, ונת"ל שזהו בב' המדרי' דאור ושפע דענין בחי' אור הוא שזה הארה לבד ובבחי' אין שאינו בא בבחי' התלבשות וע"כ אין בזה חסרון ושינוי כלל לא בהמאור ולא בהאור כו', משא"כ בחי' שפע הוא בהאור שהוא בבחי' מציאות דבר וההשפעה באה בבחי' התלבשות כו', וע"כ הגם שההמשכה היא הארה לבד ה"ז עושה שינוי בהמשפיע ובההשפעה כו'. ונת' דאור זהו בחי' או"מ שאינו בבחי' התלבשות ושפע הוא בחי' או"פ שבא בהתלבשות ותפיסא כו', וכמו רצון ושכל שהרצון בכ"מ שהוא ה"ה בבחי' תוקף הרצון שאין בו שינוי כלל כו' והשכל הוא במציאות כח שבא בבחי' שינוי כו', ונת' דמ"מ יש יתרון מעלה באו"פ דזה שע"י ההשפעה מתוסף אור בהמשפיע ע"י כוונת נעיצת התחלה שבהמקבל כמשנת"ל (ד"ה אנכי ה') זהו בהאו"פ דוקא כו'.

רמג) וביאור הענין יש להבין ענין האו"מ והאו"פ בתחילת המשכתן מן העצמות כו', דהנה ידוע דהאו"מ הרי כללות ענינו אינו להאיר את העולמות כ"א הוא בבחי' גילוי מן העצם כו', דכך עלה ברצונו ית' לגלות אור מן העצמות לפי אופן העצם כו' לא לפעול דבר כ"א רק לגלות אור מן העצמות כו', ובודאי יש בזה כוונה (עמשנת"ל פקכ"ח) להיות שזהו גילוי רצוני כו', אבל ענין הגילוי הזה אינו לפעול איזה דבר רק לגלות אור לבד כו', ואור זה אינו כלל בבחי' ירידה מן העצמות כו'. דהרי ידוע דהאור שלפה"צ כללות האור הוא בחי' אור הכלול בעצמותו כו' דעם היות שבהאור כמו שהוא לפה"צ יש בו ג"כ בחי' עצם והתפשטות, דהתפשטות האור הוא בחי' אור השייך אל העולמות כו' דבעצמותו גופא הוא בחי' אור המאיר אל הזולת כו', וכמ"ש במ"א בענין קדש וקדוש כמו שהוא באוא"ס שלפה"צ דשניהן הן בהאור רק דקדש הוא בבחי' עצם האור דהיינו בחי' אור המאיר לעצמו וקדוש הוא בחי' התפשטות האור דבעצמותו הוא בחי' אור המאיר אל הזולת כו', מ"מ כללות האור אינו בבחי' יציאה מן העצמות כו'. וכנודע ההפרש בין שם אור לשם אצי' תצאדלכאו' מה נתחדש בענין האצי', שהרי אצי' הוא בבחי' האור דוקא להיות דכל ענין האצי' הוא בבחי' דביקות במקורו דאצי' הוא ל' אצלו וסמוך כו', וזה שייך בהאורות דוקא שהן בבחי' דביקות במקורן, משא"כ הכלים אינם בבחי' דביקות כו', דמשו"ז הכלים הן בחי' בריאה שבאצי' כו', דעם היות שהם בחי' אצי' להיותן אלקות ממש כו', מ"מ לשיטת הרקנטי הרי הכלים הם בחי' ברי' שבאצי' כמ"ש במ"א ואצי' הן האורות שהן בבחי' דביקות כו', וא"כ מה נתחדש בענין האצי' על ענין האור כו'. אך הענין הוא דאצי' הוא בחי' הפרשת הארה מן המאציל דהיינו בבחי' ירידה ויציאה מן העצמות כבי' שזהו ע"י הצמצום דוקא כו', ועי"ז נעשה האור בבחי' מציאות דבר דבזה שנאצל מהמאציל עליון נעשה בבחי' מציאות אור כו', אבל כללות האור שלפה"צ נק' בשם אור דהיינו שכלול בעצמותו עדיין ואינו בבחי' מציאות אור כו' (ובחי' אצי' דכללות הוא האוא"ס שלפה"צ כמ"ש במ"א זהו מפני שבעצמותו הוא בחי' אור השייך אל העולמות כו'). וכידוע בענין אתה הוא הוי' לבדך דגם בחי' הוי' שהוא בחי' גילוי והתפשטות

האור הכל הוא לבדך כמו שהוא לבדו כו', וכשם דהאוא"ס שלפה"צ ה"ה כלול בעצמותו כו', כמו"כ כללות האו"מ אינו בבחי' ירידה מן העצמות שהרי האו"מ הוא אור שאינו בבחי' צמצום כו', וידוע דשרש כל המקיפים הן מהעיגול הגדול שלפני הקו והיינו שהן מהאוא"ס שלפה"צ שנמשך שלא ע"י הצמצום כו' ר"ל שאין הצמצום פועל באור זה כו' וכמ"ש במ"א (והגם שנת"ל פכ"ז בענין ב' ענינים שבצמצום, דבאור הבל"ג הוא בבחי' סילוק האור, שזהו צמצום גדול יותר מענין מיעוט האור שבשרשי האורות כו', הנה זהו לגבי העולמות והיינו שיהי' האור בהעלם בעולמות לא בגילוי כלל (רק ע"י עבודה דנש"י יהי' גילוי האור הזה כו'), אבל בעצם האור לא פעל הצמצום, וה"ה נמשך לאחר הצמצום כמו שהוא לפני הצמצום, רק שהוא בהעלם כו' ועמשית"ל פ'). ולכן גם כשנמשך האור לאחה"צ הוא בבחי' אין ובחי' אור הבלתי מוגבל ושלא לפי"ע העולמות כ"א בבחי' מקיף לבד כו', וכן בכל מדרי' שנמשך היינו בכל עולם שהאור מקיפו ה"ז למע' מהצמצום שלפ"ע העולם ההוא כו', וא"כ הרי אינו בבחי' ירידה מעצמותו כ"א הכל כלול

בעצמותו עדיין כו', ומה שהוא מ"מ בבחי' המשכה ה"ז רק בבחי' גילוי מן העצם כו', והיינו שאין זה מה שהאור יורד ומאיר, כ"א מה שהעצמות מגלה אור שלפי אופן העצם כו' (הבנת הענין הוא כמו עד"מ הרצון והשכל, הרי השכל הוא אור הנמשך ומתגלה מן הנפש לא התגלות הנפש, הגם שהנפש היא המשכלת, היינו שמשכלת ע"י כח השכל כו', והרצון הוא התגלות עצמות הנפש וכמשנת"ל פמ"ט, והרי זה מ"מ רצון היינו רק אור הנפש, הנה זהו שהעצמות מגלה אור לא שהאור הוא מציאות דבר בפ"ע. ולכן גילוי השכל נק' ע"ש השכל, וגילוי הרצון נק' ע"ש הנפש וכמו בכל לבבך ובכל נפשך, נפשי איויתך כו', אליך ה' נפשי אשא כו'. וכמו"כ למעלה הוא שאינו אור היורד ונמשך מן העצמות בבחי' מציאות דבר בפ"ע, כ"א הוא בחי' התפשטות והתגלות העצמות, ובבחי' המשכת האור לאחר הצמצום הוא שהעצמות מגלה אור כו', ובאמת כן הוא גם קודם הצמצום וכמשנת"ל פקכ"ח), וגם בהמקבלים הרי אינו מאיר בפנימיותם להיות בהם בבחי' אור וחיות פנימי שזהו בחי' גילוי אור אל המקבל להאיר בחי' הכלים שלו כו', דמה שהמקיף

פועל בהפנימי שנותן כח בפנימי כו' ה"ז בהעלם כו', והיינו שהגילוי הוא האור פנימי רק שהוא בבחי' תוס' אור תצבובעומק ופנימית האור יותר בכח המקיף כו', אבל האו"מ עצמו אינו מאיר בו בגילוי כו', דענין שהמקיף נותן כח בפנימי זהו כמו שיש מזל מחכים שמוסיף אור בכח השכל, דהרי כל ההשכלות וההתחכמות הוא מכח המשכיל כו', אך יש שמתחכם ביותר והו"ע ההצלחה בלמוד שבכל ענין שעוסק בו ה"ה משכיל ומתחכם בו בכמה ענינים שכליים מה שלא הי' בו כלל בהשערה מקודם כו', וכמו מזל מעשיר ה"ה ההצלחה שבאה השפע שלא לפ"ע הכלי דמה שהוא לפי"ע הכלי אין זה הצלחה עדיין כ"א מה שבא שלא בהדרגה כ"כ כו', וכמו"כ מזל מחכים הוא מה שבא שלא בהדרגה כ"כ, וזהו מהמזל שהוא בחי' מקיף דחי' כו' וכמ"ש במ"א, והרי אין המקיף מאיר בזה בגילוי דהגילוי הוא האו"פ רק שבא בבחי' תוס' אור ע"י כח המקיף כו', ופעולת המקיף בבחי' גילוי הוא שבא במקבלים ג"כ בבחי' מקיף כו', וכמו בנפש בעבודה הוא שמתגלים הכחות מקיפים שבנפש כמשנת"ל באורך מפ' ס' ואילך, שאין זה גילוי בפנימיות רק בבחי' או"מ, ושעי"ז מתוסף אור וחיות בהפנימי' כו' (וכמו טוב טעם ודעת למדני כי במצותיך האמנתי, שע"י האמונה

פשוטה מתוסף טעם ודעת בתורה כו', דבהתגלות האמונה נעשה עי"ז תוס' אור רב כו', הרי האמונה היא בבחי' מקיף והגילוי הוא האו"פ כו').

קיצור. ובה"ע הנה האו"מ הוא רק גילוי העצמות, ואינו בבחי' יציאה וירידה מן העצמות, דכללות האור הוא שכלול בעצמותו, אצי' שהיא ג"כ אור, ה"ז בבחי' יציאה מן העצמות, ואור הוא הכלול בעצמותו, וכן המשכת האו"מ אינו דרך הצמצום והמשכתו אינו ירידת האור להאיר, כ"א שהעצמות מגלה אור, ובהמקבלים הוא רק שנותן כח בפנימי וכמו הצלחת ההשכלה ממזל מחכים, טוב טעם כו' ע"י שבמצותיך האמנתי, וגילוי המקיף הוא רק בבחי' מקיף.

רמד) והנה יש גם גילוי בחי' או"מ שמאיר בפנימיות וכמ"ש בלקו"ת בהבי' דאת שבתותי פ"ד שבשבת נכנסים המקיפים דחול בבחי' פנימיים ונמשכים מקיפים עליונים יותר. והנה במ"ח מס' שחרית דשבת פ"א מ"ב כ' ובשבת אין להניח תפילין מפני שהמוחין דלמ"ד דצלם שהיתה מקיפה בחול על ראש ז"א כו' עתה בשבת נכנסה בראשו ונעשו בו מוחין פנימיים עכ"ל, וכן הוא בפע"ח שער השבת פי"ט ועיי"ש פ"ז, והנה בחי' ל' דצלם הן בחי' המוחין חב"ד עצמן שהן בבחי' מקיף לז"א, ובנשמה הוא בחי' מזל דנשמה כמ"ש בלקו"ת בהבי' דכי תצא, ושם דבחי' ל' דצלם יוכל להתלבש לפעמים להיכנס לתוך האו"פ והכלים, וי"ל להיות שזהו בחי' מוחין חב"ד שהן בחי' או"פ בעצם רק שהן בחי' מקיף לגבי מוחין דז"א (ועמ"ש בסי' ע"פ השמים מספרים מענין עצמות המוחין ומוחין שבמדות) ע"כ נכנסים לפעמים בתוך האו"פ כו', ונראה שם בהבי' שזהו כענין מזל מחכים שנת"ל דהיינו בחי' תוס' אור וגילוי מכח המשכיל שנקרא מזל (ועמ"ש במ"א דמזל ונוצר ונקה הוא בחי' ל' דצלם, והיינו לגבי בחי' מוחין דאצי', והוא

כענין כח המשכיל עד"מ, וכמו"כ בחי' חב"ד לגבי מוחין דז"א כו'), וכמש"ש שזה ענין חכמת אדם תאיר פניו מהשכלת שכל חדש שהשכל החדש נמשך מכח המשכיל כו', וצ"ל דהיינו שנמשך בבחי' תוס' אור מכח המשכיל כו' וכמ"ש במ"א, דלכן בשבת יכול האדם להתפלל בכוונה יותר מבחול מפני שהמקיף דל' דצלם מאיר בפנימיות, תצגושם מבאר הענין ע"ד ההפרש בין כלים דברי' וכלים דאצי', דכלים דברי' לאו איהו וגרמוהי חד לכן אף שמאיר בהם האור אין האור נקנה בהם להיות לאחדים ממש, וכמו השומע שכל מפי רבו (והיינו דבשעת ששומע השכל מהרב הוא אצלו עדיין בבחי' מקיף ר"ל לא בבחי' התלבשות ותפיסא ממש בכלי מוחו כו', וכמ"ש בלקו"ת פ' שלח ד"ה טובה הארץ מאוד מאוד פ"ב יעו"ש), אבל כשנקנה השכל בו ממש זהו עד"מ כלים דאצי' שהם מתייחדים ממש עם האור. ועד"ז יובן ההפרש בין המוחין שבחול שמאירים בחי' מקיף וז"ע התפילין, ובין המוחין שנכנסים בפנימיות ממש והיינו דהמוחין שלמע' מהמוחין שבמדות בחול הן בבחי' מקיף, ובשבת הן בבחי' פנימי, והו"ע הכוונה יתירה שבשבת דהיינו העבודה בבחי' עצמיות המוחין חב"ד, וזהו כניסת המקיף בפנימי כו'. והנה בענין תפילין דמארי עלמא ידוע שזהו בחי' המקיף הנמשך לז"א מאו"א, וז"ע הקב"ה מניח תפילין הקב"ה ז"א מניח תפילין בחי' המקיף כו', וכמ"ש בזהר ואתחנן דרס"ב ע"ב ואלין ארבעה נטלין לון וא"ו ואתעטר בהו ואלין אינון תפילין דאנח קוב"ה כו',

ועמ"ש ע"ז בסי' שער התפילין, ומבו' במ"א שזהו כענין מי ברא אלה, אלה הן ו"ק דז"א ומי בחי' בינה (דבד"כ תפילין הן מצד בחי' אימא ועמ"ש בפע"ח שער הציצית פ"ג, ובשער התפילין פ"א שגם מוחין דאבא כלולים בה, ובמ"ח מס' תיקון התפילין פ"ג מ"א דתפילין דרש"י הן מצד אימא, וזהו שאו' בק"ש שעל המטה אם פגמתי באות ה' בביטול תפילין), והנה מדכתי' ברא אלה משמע שאין גילוי בחי' מי ממש בבחי' ז"א, והוא כמו הנברא לגבי הבורא היינו כמו הברי' לגבי אצי' שאין ערוך ביניהם, וכמו"כ יש באצי' אבי"ע דכתר הוא בחי' אצי' שבאצי' וחו"ב ברי' שבאצי' כמ"ש בלק"ת ד"ה את שבתותי בפי' בורא קדושים, והיינו ע"ש הכלים דחו"ב כו' (ועמשנת"ל פ' קל"ז דחכ' בחי' אצי' שבאצי' דהיינו בחי' עצמיות ופנימיות הקו כו', ועמ"ש בדדוש ג' מיני אדם דחכ' הוא בחי' האור שלמע' מהכלים כו', ואפשר דפנימיות בינה שנכלל ביו"ד דש' הוי' והו"ע או"א עילאין הר"ז ג"כ בכלל בחי' אצי' שבאצי' כו'), וא"כ גם בז"א הכתר שבו שנמשך מת"ת דאימא זהו אצי' שבז"א, והט"ס שבו הן בי"ע שבו, וזהו מי ת"ת

דאימא ברא אלה ו"ק דז"א שנחשבים לגבי כמו בי"ע לגבי אצי', ולכן הכתר או"מ שאינו מאיר בפנימיות כמו שאצי' נשגב מבי"ע, וזה"ע תפילין דמארי עלמא שהן בחי' עטרה וכתר לז"א (ובהבי' דאלה מסעי דתקס"ג מבו' דמי היא הפרסא שבין אצי' לבי"ע שהיא מחיצוניות בינה וכמ"ש בתו"א ד"ה לך לך, וי"ל דבאצי' בחי' כתר דז"א הוא בחי' הפרסא שבין חו"ב לז"א והו"ע הרקיע שע"ג חיוון עילאין דמבטן מי יצא כו', ועמשית"ל פ' דכתר הוא בחי' פרסא כו'). והנה מי אלה ז"ע ש' אלקים (ועמ"ש בלק"ת ד"ה והי' מספר פ"ב בענין פלג אלקים דבחי' אלה עלמא דאתגלייא אינה מסתתרת ומתעלמת ונכללת במקורה עדאתכ"ס הנקרא מי כו', והיינו שהמדות אהוי"ר לא יהיו בהעלם בבינה ויהי' רק בחי' האהבה מוסתרת דהיינו האהבה שבתבונת מוחו ותעלומות לבו שזהו כשהן בבחי' עיבור בתבונה וכמ"ש בסש"ב פט"ז בהג"ה, אלא יהי' התגלות האהוי"ר שע"פ הדעת והשגה בהתבוננות אלקי כו', וכמש"ש בהבי' שזהו גילוי בחי' חו"ג המגולים דהיינו האהוי"ר שע"פ טו"ד כו', וזהו מבחי' המוחין המאירים בז"א היינו בהמדות בבחי'

פנימי, אבל עצמות המוחין להיות בחי' פנימיות הלב שזהו גילוי בחי' חו"ג המכוסים והוא גילוי בחי' מי, הנה זהו רק בבחי' מקיף שאינו מאיר תצדבגילוי כו' וזה ענין התפילין כו'. ובד"ה אלה מסעי הנ"ל דמי ברא אלה שיהי' ההתבוננות וההרגש איך שהאין מהווה את היש ושיהי' ביטול היש לאין כו', ובמ"א בה"ע דהנה בש' אלקים תיבת אלה קודם לתיבת מי, וידוע דהראשון גובר ולכן נראה העולם ליש ודבר, והיינו שנראה הגילוי שנתהווה מציאות הנבראים, ואינו נראה כלל דבר המהווה את הדבר שהוא בחי' מי, אבל ענין מי ברא אלה בהיפך שתיבת מי קודם (וי"ל שז"ע פלג אלקים) להתבונן ולידע שבחי' מי בורא ומהווה כל ההתהוות שבגילוי שנק' אלה, והיינו גילוי בחי' ש' הוי' שבש' אלקים (דהיינו בחי' האמת דש' אלקים בחי' יחו"ת כו' וכמ"ש במ"א) דש' הוי' הוא המהווה כו', ויהי' זה בבחי' ראי' שז"ע וראו מי ברא כו', ועמ"ש בתו"א תשא ד"ה שמאלו תחת לראשי ובלקו"ת ד"ה ואתחנן, וי"ל דזה דבשם אלקים צירוף מי הוא בהיפך אתוון ים ויו"ד היא בחי' חכ' שזה הגובר, והיינו להיות בבחי' ראי', וא"ז בחי' ראיית המהות ממש רק כאילו רואה, דבהתבוננות והשגה זו יכול להיות כמו ראי' חושיות ועמשנת"ל פ' רכ"ו. והנה ענין התפילין הוא

שיהי' בחי' מי בבחי' מקיף עכ"פ (ובמ"א דהיינו שנמשך החיצוניות דבחי' מי דהיינו בחי' האהוי"ר שע"פ טו"ד כו'), וי"ל שזהו בחול הביטול דשמו"ע שזהו בחי' חו"ג המכוסים וכמ"ש במ"א בדרוש אלה תולדות נח דחו"ג מכוסים וחו"ג מגולים, דהביטול הזה יש גם בחול (והוא ע"י מצוות תפילין, וכמ"ש בלקו"ת בד"ה והי' מספר שם דקודם התפלה ממשיכים עליו מצוות ה' בטלית ותפילין), ובחול זהו רק בשמו"ע וג"ז בבחי' מקיף לבד וכמ"ש בד"ה אלה תולדות הנ"ל שצ"ל הביטול בחיצוניות, והביטול פנימי בזה הוא רק בבחי' מקיף כו', ובשבת הוא שהעבודה היא בבחי' ביטול זה כו' וכמשי"ת, גם י"ל ע"פ מ"ש בתו"א ד"ה בכ"ה בכסלו בענין שמן המנורה שהוא בחי' אור החכ' כו', ומבו' במ"א שבהתגלות המדות שע"פ טו"ד צ"ל בהעלם בחי' הביטול עצמי שמבחי' החכ' שבנפש כו').

קיצור. והנה בשבת המקיף נכנס בפנימי, והיינו בחי' למ"ד דצלם, עצמיות מוחין חב"ד, שהן בבחי' מקיף לז"א בחול, והו"ע התפילין שבולטין, ובשבת נכנס בפנימי דבחי' אצי' מתיישב בכלים דברי', ולכן תפלה דשבת היא בכוונה יותר, גילוי בחי' חב"ד, דהנה ענין התפילין הוא מוחין דאי' מקיף לז"א, מי ברא אלה, אלה ו"ק דז"א, ומי ברא אלה, כערך ברי' לגבי אצי', כתר אצי' שבאצי', וכן ת"ת דאי' בחי' מי כתר לז"א בחי' אצי' שבז"א, מקיף לז"א, והנה מי אלה אותיות אלקים, וכתי' פלג אלקים דבחי' אלה עדאת"ג שנראה העולם לא יסתיר, ויהי' נראה ונרגש האין המהווה, ויהי' כאלו רואה, וזהו צירוף ים, והו"ע הוי' שבאלקים אמת דאלקים בחי' יחו"ת, ובחי' מקיף דמי י"ל ביטול דשמו"ע, גם י"ל בחי' ביטול דחכ' בבחי' מקיף על המדות.

רמה) אבל בשבת גילוי ש' הוי' ממש והיינו כשז"א יורש מקום או"א ממש (עמ"ש בלק"ת מהאריז"ל פ' בראשית ד"ה ועתה נבאר מעלת אד"ה קודם שחטא, ובשמ"ש שער מאמרי רשב"י פ' קדושים), א"כ הבחי' שהי' מקיף וכתר עליון נכנס בו בבחי' פנימיות ממש ונמשך לו הכתר מבחי' עליונה יותר (והיינו דבחי' אצי' שבז"א מאיר בו בבחי' פנימי יותר, וכמו דבעליית העולמות תצהבשבת הרי בי"ע עולה באצי' ומאיר אור האצי' בכלים דבי"ע, וכמ"ש במ"א בפי' ביום השביעי נתעלה וישב על כסא כבודו דהיינו שהכלים דברי' עולים באצי' ומאיר בהם אור האצי' כו', וכנ"ל שאור האצי' הוא בשבת בבחי' התיישבות והתאחדות בכלים דברי' כו', וכמו"כ בחי' בי"ע דז"א עולה ומאיר בהם היינו בט"ס דז"א בחי' הכתר שזהו בחי' אצי' שבו כו' כנ"ל. ולפמ"ש בלק"ת בהבי' דוהי' מספר י"ל שזהו גילוי בחי' אהוי"ר המכוסים דהיינו בחי' פנימיות הלב כו', ומבו' במ"א וית' ג"כ לקמן שזהו מבחי' פנימיות המוחין, דהיינו כאשר ההשגה היא בעצם הענין שלא בבחי' התלבשות בלבושי השגה, ואזי מאיר בלב ג"כ בחי' עצמיות המוחין ומתפעל ממילא בלבו בבחי' התפעלות פנימי ובלתי מורגש וכמו המוחין כו', וי"ל שז"ע ישראל כי שרית עם אלקים, דהנה מי ברא אלה נת' לעיל שזהו לידע ולהרגיש האין האלקי ולהיות ביטול היש לאין שזהו בחי' ה' שבשם אלקים, והעבודה היא בבחי' אתכפיא כו', אבל בחי' פנימיות הלב הוא בחי' גילוי ש' הוי' היינו בחי' ביטול אמיתי, והוא מדריגת ישראל כי שרית עם

אלקים כו', וידוע דעבודה דחול הוא בחי' יעקב עבדי, ועבודה דשבת הוא בחי' ישראל וכמ"ש בלק"ת ד"ה לא הביט און ביעקב וע"ש בהבי', ועמ"ש בתו"א בד"ה מזוזה מימין ובהבי' בענין גדול הוי' מכל אלקים שמושל על בחי' אלקים כו', ועמ"ש בהגהות לדרוש זה בס' תרט"ו, והגם שכתב שם שזה ענין ביטול היש, הנה הכוונה שם הוא על ביטול היש בעצם המציאות והוא מבחי' החכ' והו"ע והחכ' תעוז לחכם יותר מעשרה שליטין שבעיר, דעשרה שליטין הן העש"מ והוא בחי' האין האלקי שמזה הוא ביטול היש כו', והחכ' תעוז לחכם להיות בבחי' ביטול בעצם המציאות כו' וכמ"ש במ"א, ושם דהציור הוא מבחי' חפץ הוי' ובהגהות לשם דהציור הוא מבחי' בינה וזהו מי מדד, מי בחי' בינה כו' יעו"ש. גם י"ל ענין המשכת בחי' מי עפמ"ש במ"א בענין שיש ב' בחי' שושנה, כשושנה בין החוחים בחי' מל', ויש שושנת העמקים בחי' בינה, והן ב' בחי' כלה שבשה"ש דמבו' בלק"ת ד"ה שה"ש שהן ב' מס"נ דק"ש למס"נ באחד ובכל נפשך, והוא מ"ש כלתה נפשי לחצרות ה' שהוא ל' תשוקה והיינו תשוקת הנפש לידבק ולהיכלל באורו ית',

וז"ע בכל נפשך שהוא בחי' הרצון להכלל כו', אמנם למס"נ באחד הוא כמ"ש כלה שארי ולבבי אשתצי גושמא, והו"ע הכליון שמכלה ומבלה הכל (עמ"ש בהגהות הנ"ל פ"ג) והוא בחי' ד"ע שכולא קמי' כלא חשיב ממש כו', וז"ע שושנת העמקים העמקים מל' עומק בחי' העומק דש' הוי' (י"ל דהיינו בחי' עצם ש' הוי' שלמע' משם הוי' שבשם אלקים כו'), דשם הוא דיעה העליונה דיחו"ע איך שכולא קמי' כל"ח כו' וזהו בחי' בינה. והגם דנתבאר בזוהר דבחי' בינה א"א לקרוא בשם כלה, כי חו"ב הם תרדל"מ ובחכ' מאיר אוא"ס ב"ה, כי חכ' היא בחי' כח מ"ה דאוא"ס שורה במקום הביטול דוקא, וע"כ עיקר השראת אוא"ס בחכ', ונק' אחד האמת כו' וכמ"ש בסש"ב פל"ה בהג"ה, וממילא מאיר גם בבינה כי הם תרדל"מ כו' (וצ"ל דהיינו בבחי' פנימיות בינה, דבחיצוניות בינה הרי מאיר רק השכלי דחכ' כו' וכמשנת"ל פמ"ב והיא בחי' ד"ת כו', ופנימיות בינה היא ההשגה בעצם הענין האלקי שבזה נרגש גם עצם האור כו' ועמשנת"ל פקל"ט בענין יחוד פנימי כו'), והיינו שאינו שייך לקרות בינה בשם כלה ל' כלתה נפשי ל' תשוקה

דענין התשוקה שייך על ההעדר כמו צמאה לך נפשי כו' בלי מים, אבל כשעומד אצל המים על שפת הנהר אינו שייך בחי' צמאון כו', ולכן מאחר שחו"ב הן תרדל"מ תצולזאת אינו שייך לקרות הבינה בשם כלה ל' כלתה נפשי כו'. אבל כלה מל' כלה שארי ולבבי בחי' כליון ממש זה שייך בבחי' בינה להיות כי שם מושג איך דכולא קמי' כל"ח כו', וז"ע שושנת העמקים בחי' עומק הוי' היינו בחי' החכ' שנק' אחד האמת איך שהוא לבדו הוא ואין זולתו, ולהיות דחו"ב הן תרדל"מ ה"ז מאיר גם בבינה שמושג שם איך שכולא קמי' כל"ח כו', וזהו גילוי בחי' מי דהיינו שגם למטה יהי' מושג דיעה העליונה איך שכולא קמי' כל"ח ויהי' בחי' הביטול דיחו"ע, ועמ"ש בד"ה כי תצא הנ"ל דל' דצלם הוא גילוי עצמות נקודת הלב בחי' אצי', ושם שזהו בחי' פרצוף הפנימי דמל' כו', ובהביאור הב' דשחורה אני ונאוה פ"ב דמל' כמו שהיא באצי' היא בחי' שכינתא עילאה כמו בחי' הבינה כו', והו"ע כאמה בתה כו', ועמ"ש בד"ה שה"ש ספ"א. וזהו העבודה דשבת דבחול העבודה היא בבחי' ד"ת ובשבת בבחי' ד"ע כו', ועמ"ש בלק"ת ד"ה צאו"ר דרוה"ב פ"ד בענין נכנס יין יצא סוד, סוד הוא דבר המוסתר ומוצנע, וכך הנה העולם נראה ליש ודבר, ובאמת הוא בטל במציאות לגבי אור הוי' המהווה אותו,

רק שביטול זה מוסתר כו', וע"י יין שהוא בחי' ההתבוננות יצא הסוד בגילוי כו', והיינו דיין הוא יינה ש"ת פנימיות התורה שעי"ז מתגלה הסוד סתום שבעולם כו', ושם דבעבודה הוא גילוי בחי' אה"ר והו"ע עשה רצונו כרצונך כו' וכמש"ש לעיל מזה, והיינו כמ"ש באגה"ק בקונטרס אחרון ד"ה להבין מ"ש בפע"ח דידיעת ההשתל' היא מצוה רמה כו' ומביאו ללב שלם כו' ובהבי' דלא תשבית ספ"ד שזהו בחי' יר"ע כו', ועמ"ש בד"ה לריח שמניך טובים הא' שז"ע מי גילה לבני רז זה גילוי בחי' מי כו', וזהו שמתגלה בשבת וכמ"ש בתו"א פ' שמות ד"ה כי טובים דודיך מיין (ולכן בשבת העיקר הוא הלימוד בפנימיות התורה כו' וכמ"ש במ"א), וזהו ג"כ דבחול הוא בחי' יעקב עבדי ובשבת בחי' ישראל שזהו בחי' ש' הוי' שלמע' מש' אלקים כו', וגם ביטול היש הוא בעצם המציאות שז"ע כלה שארי שמבלה הכל אשתצי גושמא כו', ובאמת זהו עוד יותר מבחי' ביטול היש הנ"ל, ואפשר זהו מה שבשבת גם התענוג הגשמי הוא תענוג אלקי כו' וכמ"ש במ"א, וזהו ביטול ההגשמה שהכל הוא אלקות כו'.

קיצור. ובשבת בחי' מי כתר דז"א בחי' אצי' שבו מאיר בז"א בבחי' או"פ, וי"ל שזהו גילוי חו"ג המכוסים פנימיות הלב, דההשגה שבפנימיות המוחין מאיר גם בלב, והוא גילוי ש' הוי', ישראל כי שרית, והביטול היש הוא בעצם המציאות מכח החכ' שבנפש. גם י"ל שהו"ע שושנת העמקים, מס"נ דאחד, בחי' כלה עילאה כלה שארי, דבחי' ד"ע שבחכ' מושג גם בפנימי' בינה, וזהו גילוי מי שיהי' מושג למטה, והו"ע גילוי עצמות נקודת הלב, וזהו נכנס יין יינה ש"ת פנימיות התורה, יצא סוד בחי' ד"ע.

רמו) והנה ענין המקיף דשבת י"ל שזהו ענין ואמת הוי' שמבו' במ"א שזהו אמיתית דש' הוי' שלמע' מש' הוי', והוא בחי' אין האמיתי כמו שהוא קודם שמתצמצם ומתלבש בד' אותיות הוי', והוא בחי' ד"ע שלמע' מאצי' ובשרשו הוא בחי' אוא"ס שלפני הצמצום כו', וכמ"ש בדרוש יו"ט של ר"ה, רס"ו, וי"ל שהו"ע בחי' אהבה בתענוגים להתענג על הוי' עד כלותה כו', ולא בבחי' כליון ממש דהרי לשבת יצרה רק שזהו בבחי' התכללות ממש באוא"ס ב"ה, וע"ה שזהו ג"כ בבחי' הרגש פנימי, הרי עיקר ענינו הוא בבחי' כליון ובבחי' או"ח אל עצמותו תצזה"ז בחי' מקיף כו', ועמ"ש בד"ה כי טובים דודיך הנ"ל בענין ערבים עלי ד"ס, והו"ע ברכת המצוות אשר קדשנו, אשר בחי' תענוג כו', והוא עובר לעשייתן בחי' מקיף כו' (ועמ"ש במ"א בענין קדשנו במצותיך שאו' בשבת היינו שיהי' גילוי בחי' מצותי כו'), ועמ"ש בד"ה חכלילי עיניים מיין ובהבי' שם, והו"ע אז תתענג על הוי' שלמע' מבחי' וקראת לשבת עונג כו' וכמ"ש במ"א. גם י"ל שזהו בחי' יחיד שלמע' מאחד, וכמ"ש בתו"א ד"ה וארא הא' דאחד הוא בסדר השתל' שכולל ו"ק ויחיד הוא בחי' עצמות אוא"ס שלמע' מהשתל' כו', ובד"ה שמע ישראל בלק"ת פ' ואתחנן שזהו הב' שמות הוי' שבפ"ר דק"ש, והיינו דהוי' אחד הוא שם הוי' דלתתא שבסדר השתל', דהנה ידוע דש' הוי' הוא שרש האורות והיינו בחי' האור כמו שהוא למעלה עדיין מהתלבשות בכלים (דבהתלבשות האור בכלים דע"ס נק' אל הוי' במדת החסד והוי' אלקים במדת הגבו' ובת"ת גם הכלי שם הוי' ובנו"ה נק' הוי' צבאות כו' וכמ"ש במ"א), וכידוע דהקו מראשית המשכתו עד שמתלבש בע"ס דאצי' יש בו ש' הוי' וכמ"ש במ"א, וידוע דהד' אותיות הוי'

מורים על הצמצום יו"ד בחי' נקודה ה' התפשטות שאחר צמצום הנקודה כו' וכמ"ש במ"א שהן ד' צמצומים בהאור כו', הרי שיש מדה והגבלה בהאור, ומ"מ אינו בבחי' התחלקות להיות שהוא המדידה בהאור עצמו שלא יש דבר המגביל אותו כ"א מה שהאור בא במדה והגבלה כו'. ויובן זה עד"מ מדידת אור השכל השייך אל המקבל שהמשפיע מודד בעצמו שאין זה בבחי' פרטים ובבחי' התחלקות כו' וכמ"ש במ"א, גם יובן עד"מ קול ודבור שהקול הוא פשוט בלי התחלקות, ואותיות הדבור הן בבחי' הגבלה והתחלקות בעצם, וכאשר הקול מתלבש באותיות הדבור גם הוא נחלק לחלקים, אבל קודם שמתלבש בהאותיות ה"ה קול פשוט כו' וכמ"ש באורך בסי' בד"ה אד' שפתי תפתח, והרי הקול ג"כ מורכב מאמ"ר ומ"מ הוא קול פשוט, והיינו מפני שההרכבה הוא בעצם הקול שאין כאן ד"א המגביל אותו כ"א שהקול הוא בעצם מורכב מאמ"ר כו' ה"ז הרכבה פשוטה בלי התחלקות כו'. וכמו"כ יובן דהד' אותיות הוי' זהו המדידה בעצם האור שאין זה בבחי' התחלקות (ועמשי"ת לקמן פ' שגם בהע"ס הוא בבחי' אחדות וכמשל הקול ודיבור כו', והאמת כן הוא

דאצי' הוא בחי' יחו"ע (וכבר נת' דגילוי המקיף שמאיר בשבת בפנימי הוא בחי' גילוי האצי' כו'), וכ"ש שכן הוא בהאור שלמע' מהתלבשות בכלים כו'), ועמשנת"ל פל"א דנקודות שבהקו שהן בחי' הספי' ה"ה בבחי' פשיטות ובבחי' בלי מ"ה כו', וז"ע הוי' אחד, ומ"מ ה"ז התאחדות הפרטים ושייך בהאור שבא בהשתל' עכ"פ. אמנם ש' הוי' דלעילא הוא בחי' עצמות אוא"ס שלמע' מהשתל' דאינו שייך שם שום מדה והגבלה כלל ה"ז בחי' יחיד שמיוחד בעצם כו', והגם דגם שם יש ד' אותיות וכמ"ש במ"א שגם בהש' הוי' שברצון יש הד' צמצומים בכח כו', זה יובן ע"פ משנת"ל פ"ל בג' מדרי' שבאור דהאור כמו שהוא במקורו הוא בבחי' חד ממש כו', ועיין משנת"ל פי"ט דע"ס הגנוזות הן בבחי' פשיטות ממש כו', ובאמ"ב שער הק"ש פ"ח שגם ע"ס הגנוזות הן בחי' אחד, והיינו כמו שנת"ל פט"ז דע"ס הגנוזות הן בבחי' עלות הרצון וש' הוי' דלעילא הוא בבחי' אוא"ס שקודם עלות הרצון כו', ולפמ"ש בשער היחוד בהג' מדרגות דיחיד אחד וקדמון באוא"ס שלפה"צ, בחי' יחיד הוא בחי' עצם האור שלמע' גם מקודם בחי' עלות

הרצון, דבבחי' קודם עלות הרצון ג"כ שייך ספי' רק שאין מספר לספי' וכמ"ש בהבי' דקול דודי כת"י הר"פ ז"ל, והו"ע הוא ושמו תצחאחד בחי' אחד כו', ויחיד הוא בחי' עצם האור שאינו שייך שם ענין הספי' כלל כו', וכמ"ש השל"ה דהוא ר"ת הוא ושמו אחד והיינו דהוא שמו ושמו הוא כולא חד ממש כו'. וי"ל דזהו מ"ש שער החצר הפנימית הפונה קדים (בחי' א"ס קדמונו ש"ע) סגור יהי' ששת ימי המעשה וביום השבת יפתח, ימי המעשה וביום השבת ר"ת הוי' נאמר הש' הוי' ברמז בר"ת ולא מפורש, והיינו דעצם האור הא"ס הוא למע' מאותיות ממש דהוי' רק ברמז לבד כו', וזהו שנמשך בשבת בבחי' מקיף כו', ועמ"ש בתו"א ד"ה וארא הב' בענין יחוד הוי' ואלקים שיהי' גילוי בחי' ש' הוי' דלתתא, וי"ל שזהו בחי' מי אלה וכנ"ל דאלקים הוא מי אלה שמאיר רק הארה דש' הוי', וגילוי בחי' מי הוא שמאיר גילוי ש' הוי' וזהו שמאיר בשבת בבחי' פנימי כו' ושמי הוי' הוא בחי' ש' הוי' דלעילא בחי' יחיד כו', ובנפש הוא גילוי בחי' יחידה שבנפש שמקבלת מיחיד כו' וכמ"ש בלק"ת ד"ה שמע ישראל, והוא בחי' מ"ם דצלם בחי' מקיף דיחידה כו'). והנה ענין ת"ת דאימא שנעשה כתר לז"א מבו' בסי' ובלק"ת בהבי' דכי על כל כבוד שזהו בחי' המדות

שבשכל ושנעשה כתר לז"א זהו בחי' רצון התחתון כו', וכמש"ש בענין אית רצון ואית רצון כו', וי"ל שזהו כמ"ש בד"ה בהעלותך הא' שהרצון הוא פנימיות המדות כו', והיינו שהוא רצון הנולד מן השכל והוא למע' מהמדות ומנהיג את המדות כו', דרצון זה יש בו גם היפך טבע המדות וכמש"ש שלא יתענג בדבר של תענוג, ויתענג בדבר של צער כמו בסיגופים וכה"ג (ועמשנת"ל פר"ב), והוא ג"כ מצד השכל שמחייב שצ"ל כך ומשום זה הוא רוצה כך ומתענג בזה כו', ולגבי המדות הוא בחי' מקיף (ועמ"ש בלק"ת ד"ה ויקח קרח ספ"א בענין המח' שבמוח היא בבחי' פנימי, ובהג"ה שם שז"ע שבשבת המקיפים נכנסים בבחי' פנימי כו', י"ל שזהו כענין בחי' רצון הנ"ל שהוא בחי' מקיף על המדות ובשבת מאיר בבחי' פנימי כו'), וי"ל שפועל בהמדות בדרך הכרח היפוך טבעם, כמו הרצון שפועל בדרך כח עליון בבחי' הכרח כו' וכמשנת"ל פנ"א. ובעבודה הוא שיהי' כל חפצו ורצונו לה' לבד ולא יהי' לו חפץ ורצון אחר זולתו כו', והוא ע"י ההתבוננות בה' אחד כו' וכמ"ש בלק"ת שם, ועמ"ש בתו"א פ' תצוה ד"ה זכור את אשר עשה

לך עמלק בענין פנים ואחור דנפש האלקית, פנים הוא בחי' פנימיות הלב ששורה ומתגלה בו בחי' ה' אחד בגילוי ממש כו', ואזי האהבה היא שאין לו חפץ ורצון אחר רק לה' לבדו כו' וכמש"ש לעיל מזה בד"ה והנה ענין כו', וזהו העבודה דשבת בבחי' פנימיות והוא מדרי' ישראל כי שרית כו' וכנ"ל. ומכל הנ"ל יובן דבחי' המקיף שמאיר בשבת בפנימיות אין זה בחי' מקיף ממש רק מה שלמע' מבחי' פנימי כו', וגילוי המקיף ממש שיהי' בבחי' פנימי זה יהי' לעתיד, וכידוע דלעתיד יהי' חיבור המקיף עם הפנימי, כי הקו יהי' גם בקצהו התחתון נוגע ודבוק באוא"ס כו' ואזי גם אמיתית המקיף יאיר בבחי' פנימי ממש כו' וכמ"ש במ"א. וע"פ הנ"ל יובן דבבחי' או"מ אינו שייך ענין נעוץ תחלתן בסופן, להיות דכללות האור הוא רק בבחי' גילוי מן העצם ואינו בבחי' ירידה מן העצמות כו', ובהמקבלים ג"כ אינו בא בבחי' פנימיות כו', ע"כ לא יש בזה היתרון שמצד המקבל בבחי' נעיצת התחלה שבו כו'.

קיצור. וענין המקיף דשבת י"ל בחי' ואמת הוי' ד"ע שלמעלה מאצי', וי"ל שהו"ע אהבה בתענוגים, וזהו אשר קדשנו בחי' התענוג אז תתענג על תצטהוי' , וי"ל שז"ע יחיד, הוי' אחד ש' הוי' דלתתא, והד' אותיות הן בחי' מדידה, אך זהו בעצם האור, שזהו בבחי' אחדות, וכמו הקול שמורכב באמ"ר ומ"מ הוא קול פשוט, ויחיד ש' הוי' דלעילא אנת הוא חד, ע"ס הגנוזות, או בחי' אוא"ס שקודם עלות הרצון, ועיקר בחי' יחיד הוא עצם האור, והו"ע הפונה קדים קדמונו ש"ע דבשבת יפתח, וש' הוי' הוא ברמז לבד והוא גילוי בחי' יחידה מ' דצלם, וענין ת"ת דאי' בחי' רצון התחתון שלמעלה מהמדות, והגילוי בפנימיות הוא להיות רצון א' לה' לבדו, וגילוי אמיתת המקיף בבחי' פנימי זה יהי' לעתיד, ומפני שהאו"מ אינו מאיר בפנימי ע"כ אינו שייך בזה ענין נתב"ס.

רמז) אמנם האו"פ הרי כללות ענינו הוא להאיר את העולמות כו', ועם היות דאור זה הוא ג"כ בבחי' גילוי מן העצם כו', הרי זהו מה שנמצא מן העצמות אור שלא לפי אופן העצמות ממש כו' וענינו הוא לפעול, היינו פעולת ההתהוות (שההתהוות בפועל הוא מן האור כו') והעיקר פעולת האור והגילוי כו', ואור זה בא בבחי' ירידה מן העצמות שהרי המשכתו הוא ע"י הצמצום דוקא שזהו בבחי' ירידה ויציאה מעצמותו כו' (והיינו שזהו בבחי' ירידה גם לגבי האו"פ כמו שהוא כלול בעצמותו כו', וכמ"ש בלק"ת ד"ה תקעו הב' שהקו הוא בחי' יש מאין לגבי מקורו כו', וכמשנת"ל מפי"ט ואח"ז שהע"ס הגנוזות הן בבחי' פשיטות לגמרי והן בבחי' יחיד כו' ובקו באים בבחי' מדרי' פרטיות בבחי' מציאות כו'), ובכל מדרי' ומדרי' שהאור נמשך ה"ה בא בבחי' צמצום להיות לפ"ע המדריגה ההיא ולהתלבש בבחי' פנימי' דוקא דהיינו להאיר את בחי' הכלים להיות בבחי' אור וחיות פנימי בגילוי ממש כו', וכמו באור וחיות הנפש בגוף הרי האברים מרגישים את החיות מפני שבא בהם בבחי' התלבשות פנימי בגילוי

כו', וכמו"כ הוא שבא בגילוי ממש בבחי' התלבשות פנימי כו'. והנה זה גופא שיהי' האור בבחי' פנימי זהו ע"י שהאור הוא בתחלה בהתלבשות בבחי' כלים שעי"ז דוקא הוא בא בבחי' פנימי כו', דכל התלבשות בבחי' פנימיות הוא ע"י לבוש המלביש את האור שז"ע הכלים כו', והיינו מפני שע"י הכלים נעשה האור בבחי' מציאות ובא בבחי' הגבלה להיות בערך התלבשות פנימי כו', כי האור בעצם גם האו"פ הוא מובדל בערך מבחי' התלבשות ותפיסא באיזה דבר מה כו' (והראי' שגם כמו שנמשך ע"י הכלים ה"ה ג"כ בבחי' הבדלה וכמ"ש אין קדוש כהוי' כו' כנ"ל), וע"י הכלים נעשה האור באופן כזה שיהי' בערך ההתלבשות כו' (והיינו מצד שרש הקדום של הכלי שלמע' מן האור כו', והו"ע נעיצת התחלה שבהכלי דהיינו אמיתת הכוונה העליונה להיות גילוי אור בבחי' או"פ דוקא כו'), לפי שכללות ענין הכלים הוא בחי' המציאות ובחי' הירידה דוקא היפך האור שטבעו לעלות כו' כנ"ל פרל"ט וית' לקמן באורך, והו"ע רוח האדם העולה הוא למע' דאדם בגימ' מ"ה והוא בחי' האור בכלל דטבעו הוא לעלות למע' דוקא להכלל

במקורו כו', ורוח הבהמה היורדת למטה דבהמה בגימ' ב"ן שהוא בבחי' ירידה והמשכה למטה דוקא כו', והו"ע הכלים בכלל שהן בבחי' ירידה דוקא וכמ"ש במ"א. וע"י הכלים בא האור בבחי' ירידה והמשכה כו' דע"י שהכלים תופסים את האור והאור מתלבש ומתאחד עם הכלים נעשה האור כמהות הכלי גם בזה להיות בבחי' המשכה והתלבשות כו', דכשם שהאור נעשה כמהות הכלי לפעול דבר שאינו לפ"ע האור בעצם, וכמו ענין ההתהוות דאיהו וגרמוהי חד לברוא בהן תקוע"י כו', דהאור בעצם אינו בערך להוות מציאות יש רק ע"י הכלי כו', כמו"כ נעשה האור כמהות הכלי להיות בבחי' ירידה והתלבשות כו'. ולכן הגם שבכלים יש מדרי' חלוקות שמובדלות זמ"ז כמו בחי' הכלים שבכתר שמובדלין במעלתן ומדריגתן לגבי בחי' הכלים דאצי', וכידוע דכלים שבכתר הן עד"מ אותיות החקיקה שהן בבחי' מיני' ובי' לא בבחי' דבר נוסף על העצם כו', וכלים דאצי' הן כמו אותיות הכתב שהן דבר נוסף כו', ומ"מ ע"י הכלים שבכתר נעשה האור בערך להתלבש בבחי' כלים דאצי' כו', והיינו מפני שגם כלים שבכתר הן בבחי' כלים עכ"פ דהיינו שהן בבחי' טבע הירידה כו' וגם הן בבחי' מציאות כו', וכידוע דבאותיות החקיקה גופא יש ב' מדרי' הא' כמו אותיות החקוקים על האב"ט דעם היות שאינם דבר נוסף ה"ה משחירים עכ"פ על האב"ט דהיינו שהן בבחי' מציאות דבר המעלים כו', והב' כמו אותיות החקוקים מעבר לעבר שאינם בבחי' מציאות כלל כו', והוא ההפרש בין בחי' אותיות שלפה"צ ואותיות שלאחר הצמצום כו', והיינו דכלים שבכתר הן בבחי' מציאות עכ"פ כו' וע"י התלבשות ותפיסת

האור בבחי' הכלים שבכתר נעשה האור בבחי' מציאות ובבחי' ירידה והמשכה להתלבש בבחי' הכלים דאצי' כו'. וי"ל דבחי' א"ק להיות שאין שם בחי' כלים (וכמ"ש בע"ח דהתחלת התגלות הכלים הוא בעקודים כו'), ולכן גם בבחי' יושר דא"ק הגם שנמשך בכל המדרי' עד סוף העשי' כו', וכידוע דרגלי א"ק מסתיימים בעשי' כו', הרי אין זה בבחי' התלבשות ממש להיות בבחי' גילוי ומורגש בנבראים כו', וכמשנת"ל פ"ס בענין ידיעה ובחירה שהידיעה העליונה אינה מכרחת את הבחירה להיות הידיעה בבחי' א"ק שאין זה במורגש כלל בנבראים כו', וגם בנש"י שמוכרח שיהי' בהם גילוי הארת בחי' א"ק בכאו"א כו' וכמ"ש בלק"ת ד"ה למנצח על השמינית, אין זה בבחי' גילוי אור פנימי כ"א הוא בבחי' התגלות אור מקיף שבנפש כו' וכמשנת"ל פס"א, ובכללות הרי אור הקו הוא בחי' אור פנימי והיינו ע"י המשכתו מבחי' הרשימו שזהו כדוגמת כלי כו' וכמ"ש בע"ח בהתחלתו בהג"ה, והן האותיות דגליף גליפו בטה"ע שע"י הצמצום נעשו בבחי' מציאות כו', דהגם שבהאותיות לא נגע בהם הצמצום כו', מ"מ בהתגלות האור בהם לא הי'

בבחי' מציאות כלל וע"י שנתעלם האור נעשו בבחי' מציאות כו'. וזהו דבבחי' או"פ דוקא הוא ענין נעוץ תחלתן בסופן, דהנה ע"י שהאור העליון בא בבחי' התלבשות בהתחתון להיות בבחי' גילוי ממש אל התחתון עי"ז דוקא נעשה בחי' תוס' אור בהעליון ע"י ההשפעה כו', וכמו שאנו רואין בחוש בהשפעת השכל שדוקא ע"י שמשפיע את השכל באופן כזה שמתקבל בהמקבל שתופס הענין ומבין ומשיג אותו עי"ז דוקא מתוסף אור בהמשפיע כו', דכאשר המשפיע משכיל את השכל לעצמו הגם שזהו במדרי' גבוה ונעלה יותר אין בזה תוס' אור, כ"א בהכנת ההשפעה אל המקבל שמשער חושי המקבל שבאופן כזה תהי' ההשפעה וכ"ש בהשפעה בדבור אז דוקא מתוסף אור במשפיע כו' וכמו שנת"ל פרל"ח. וכן הוא ביחוד דו"נ דכתי' ויברך אותם אלקי' כו' וכתיב בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו כו', שז"ע א"ח עטרת בעלה כו' כידוע ומבו' במ"א, ה"ז דוקא ע"י השפעה פנימיות כו', וכמ"ש והוא כחתן יוצא מחופתו שיוצא מבחי' המקיף להיות בבחי' גילוי בבחי' או"פ כו', עי"ז דוקא מאיר בו אור העליון שרש ומקור המקבל כו' וכמ"ש במ"א. היוצא מהנ"ל דזה נהנה וזה לא חסר כלל הוא בהאור שלמע' מבחי' כלים (והוא ההשפעה שמבחי' רוממות תקאוגדולה כו') ואין שום שינוי ע"י ההשפעה, וכמו"כ אין בזה תוס' אור כו', ועיקר ההשפעה בבחי' או"פ הוא בבחי' זה נהנה וזה חסר קצת, דהיינו שבבחי' התעסקות והתלבשות המשפיע שיורד ומצמצם עצמו להשפיע ולהאיר אל המקבל (והוא ההשפעה שמבחי' הביטול והנחת עצמותו של המשפיע כו'), שזה גורם שינוי בהמשפיע כו', והוא ההשפעה שמבחי' הכלים ובחי' האור המתלבש בכלים כו', אבל בזה דוקא יש בחי' תוס' אור בהמשפיע ע"י ההשפעה כו'.

קיצור. אמנם האו"פ ענינו להאיר, והוא בבחי' ירידה מן העצמות (גם לגבי שרשי האורות) ובא בהתלבשות פנימי בכלים, וזה גופא שהוא בבחי' או"פ הוא ע"י התלבשותו בבחי' לבוש וכלים, דטבע האור לעלות, וטבע הכלי לירד, וע"י שהאור בהתלבשות ותפיסא בכלים, ה"ה בבחי' ירידה, וע"כ ע"י כלים דכתר הגם שהן עד"מ אותיות החקיקה, ומ"מ אינם כמו מעבר לעבר שזהו האותיות שלפני הצמצום, הנה ע"י נמשך האו"פ באצי', וי"ל דא"ק משום שאין שם כלים, ע"כ יושר דא"ק הגם שמסתיים בעשי' אינו בבחי' התלבשות, וכללות הקו הוא בבחי' או"פ ע"י ההתלבשות באותיות דרשימו, שע"י הצמצום נעשו בבחי' מציאות, וע"כ בהאו"פ הו"ע נתב"ס, וכמו שע"י השפעה מתוסף בהמשפיע, והו"ע בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו, ונמצא דבאו"מ זה נהנה וזה לא חסר, ובאו"פ זה נהנה וזה חסר קצת, ויש בזה יתרון דנתב"ס.

רמח) ומעתה צ"ל מזה בספי' דתהו דלדעת הת"ק מש"א כופין על מדת סדום הוא בזה נהנה וזה לא חסר כלל היינו בבחי' האורות דתהו שלא הי' מהם ההשפעה, דהגם דהאורות דתהו הי' בחי' אורות מקיפים וא"כ ההשפעה מהם הוא בבחי' לא חסר כו', ומ"מ לא הי' ההשפעה מספי' אחת אל הספי' האחרת כו', ולדעת הי"א דגם זה נהנה וזה חסר קצת הוא מדת סדום ה"ז בבחי' ההשפעה שמצד הכלים שבאה בבחי' התלבשות שזה לא הי' במדות דתהו כו', ולפי"ז י"ל דבספי' דתהו לא הי' ההשפעה שמצד הבטול אבל ההשפעה שמבחי' הרוממות והגדולה הי' בבחי' התהו ג"כ כו', וגם לדעת הת"ק דוחק לאמר שלא הי' השפעה מבחי' האורות דתהו שה"ה בחי' אורות והיו מ"מ בבחי' המשכה שהרי האירו בהכלים שלהם רק שלא היו בבחי' התלבשות בהכלים כ"א בבחי' מקיף כו', והרי מצד היותם בבחי' או"מ הרי הי' צ"ל ההשפעה לכל המדרי' בשוה, וכמשנת"ל בענין אופן ההשפעה דהאו"מ כו', וג"ז א"א לומר שהי' מן האורות השפעה בכל המדרי', א"כ מהו"ע שהיו זה תחת זה בבחי' פירוד כו', ומהו סיבת השבירה מאחר שהי' השפעה מזה

לזה כו' ועם היות שהי' ההשפעה רק בבחי' מקיף הרי מצינו גם בבחי' התקון שמקיפים זל"ז וכמו עיגולי עתיק ועגולי אריך כו'. וצריכים לומר דזה שבספי' דתהו לא הי' השפעה (שז"ע מדת סדום) זהו בבחי' הכלים דבזה לא הי' השפעה כלל כו', דלהיות דההשפעה שמבחי' הכלים הוא בבחי' ביטול כנ"ל וזה לא הי' בספי' דתהו דאדרבא היו בבחי' ישות כו', ומצד השלימות שהיו בעצמן דמשו"ז לא רצו לקבל כמו"כ משו"ז לא רצו להשפיע כו' כנ"ל פרל"ז, אבל מצד האורות שההשפעה היא בבחי' הרוממות זה הי' בספי' דתהו ג"כ רק שלא הי' בבחי' זה נהנה כ"א אדרבה דמשו"ז לא נתנו מקום להספי' האחרת כו'. והענין הוא דהנה נת"ל פרל"ג דבהתפשטות תקבהרוממות והתנשאות יש בזה ב' מדרי', הא' שבא מבחי' רוממות עצמי כו', דרוממות זו נותנת מקום לכל דבר ועם היות שנותן מקום לכל דבר הדבר מצ"ע אינו בבחי' מקום כו' כמשנת"ל פרל"ז, וע"כ ההשפעה מזה הוא בבחי' זה נהנה וזה לא חסר כו', דזה נהנה היינו מה שנותנים לו מקום, וזה לא חסר שאינו נתפס בזה מאחר שמצ"ע אינו בבחי' מקום כו' (והאופן הזה לא הי' בספי' דתהו וזהו שרש דעת הת"ק שזהו מדת סדום כו'), והב' דהתפשטות הרוממות אינו מבחי' רוממות עצמי רק בבחי' הגבהה והתנשאות לבד כו', דמשו"ז אינו נותן מקום לשום דבר כו', ואם יתן מקום ה"ז מגרע ומפחית אותו כו' כמשנת"ל פרל"ו, וא"כ בהשפעה זו אם יתן מקום הרי אין זה בבחי' לא חסר, אדרבא הוא חסר שמגרע ומפחית כו', וע"כ השפעה זו הוא בבחי' זה לא נהנה דהיינו שמבטל הכל כו', ונת' שם דז"ע הרוממות דספי' דתהו כו', וע"כ בההשפעה מבחי' זו הוא העדר נתינת מקום לגמרי אל הספי' האחרת כו'.

קיצור. ומעתה צ"ל בענין ספי' דתהו, דהנה הת"ק מדבר בבחי' אורות דתהו, והי"א בבחי' הכלים, דמבחי' האורות שההשפעה מצד הרוממות, הי' גם בתהו, והנה בהתפשטות רוממות עצמי שנותן מקום, ובעצם אינו בבחי' מקום, הרי זה זה נהנה בנתינת מקום, וזה לא חסר שאינו נתפס, ובתהו שהי' הרוממות רק בבחי' התנשאות הרי בהנתינת מקום זה חסר שמגרע מהותו, ע"כ הי' ההשפעה בבחי' זה לא נהנה שמבטל הספי' האחרת, ומבחי' הכלים שההשפעה מצד הביטול, לא הי' בתהו השפעה כלל.

רמט) וביאור הענין הוא דהנה נת"ל בקצרה בענין רוח האדם העולה כו' וית' לקמן באורך, דשם מ"ה הוא בבחי' עלי' למע' ושם ב"ן הוא בבחי' ירידה כו', והנה ידוע דמ"ה וב"ן הו"ע תהו ותקון דספי' דתהו היו בבחי' שם ב"ן שז"ע שהיו בבחי' מלוכה דבחי' מל' הוא שם ב"ן כנודע (והרי ידוע דתהו הוא בחי' שם ס"ג, היינו בחי' ב"ן דס"ג שז"ע אור העינים שהן ה' אחרונה בחי' ב"ן דס"ג וכמ"ש בע"ח ובשה"ק עולם הנקודים ד"ג), וספי' דתקון הן ספי' דמ"ה כו', והלא בתהו ותקון הוא להיפך דספי' דתהו לא הי' בהם הירידה והמשכה וספי' דתקון הן בבחי' ירידה והמשכה כו', וגם הכלים כל ענינם הוא בחי' הירידה כו' ונת"ל פרל"ט דכוונה העליונה להיות בחי' המשכת וגילוי האור כו' נעוץ בבחי' הכלים דוקא, ששרשן מבחי' העצמות למע' מהאורות כו', ובודאי גם כלים דתהו שרשן מבחי' העצמות והי' בהם נעיצת הכוונה העליונה, ולמה לא הי' בהם בחי' הירידה להשפיע כו'. אך י"ל דהנה טבע העלי' והירידה עיקר סיבת הדבר הוא בחי' האין והיש דכל שהוא בחי' אין טבעו לעלות וכל שבבחי'

יש טבעו לירד כו', וכמו בהד' יסודות טבע האש לעלות מפני שהוא יסוד דק ורוחני כו', והמים שאינם בבחי' הדקות ה"ה יורדים מגבוה לנמוך והעפר יורד למטה כו', וזהו מה שהאור טבעו לעלות למע' להיותו בחי' אין כו' (הגם דאמיתת האין הוא בחי' האו"מ להיותו רק בבחי' גילוי מן העצם כו' כנ"ל פרמ"ג, מ"מ הרי כללות בחי' האור גם האור פנימי הוא בבחי' אין כו', וכמ"ש בלק"ת ד"ה כדכד הב' וכמבו' בכ"ד וכמשנת"ל פקכ"ז שהאו"פ הוא ג"כ גילוי מן העצם ודבוק במקורו דמשו"ז הוא בבחי' אור ובבחי' אין כו', רק שזהו תקגמה שמן העצמות נמצא אור לא כמו העצם כ"א בבחי' מדה וגבול כו'), והכלי טבעה לירד להיותה בבחי' יש כו' (ובודאי ענין הירידה הוא מפני הכוונה העצמית אבל הפועל בהכלי מה שהיא בבחי' ירידה זהו מצד בחי' הישות שבה כו', ולכוונה זו נמצאה מן העצמות בבחי' יש בכדי שיהי' בה טבע הירידה כו'). ובב' המדרי' דאור וכלי בחי' ההשפעה שבהם הוא ע"י הבטול כו', דהרי הכלי היא בבחי' ירידה והמשכה שהו"ע ההשפעה וגם האור ה"ה מ"מ בבחי' המשכה כו', ה"ז בשניהם מצד הבטול כו', דהרי בהאור הוא ודאי כן שהרי הירידה וההשפעה הוא היפך טבעו כו' ונת"ל פרמ"ז דזהו שהכלי פועל בהאור שנעשה כמהותה כו', מ"מ להיות תחלת המשכת האור והתלבשותו בהכלי הוא מצד הבטול אל אמיתת הכוונה העליונה כו' (וגם מה שנמשך ע"י הכלי הוא לפי שמאיר בו מהכוונה העליונה ע"י הכלי כו' שעי"ז נתפס בהכלי ונעשה כמהותה כו'), והיינו שנעשה בהאור בחי' בטול יותר מכמו שהוא בחי' אין בעצם שזהו מפני שנמשך מן העצמות בבחי' דבקות בהעצמות כו', והירידה וההשפעה שבו הוא מצד הבטול לבחי' פנימי' העצמות

שלמע' מבחי' מקור הגילוי כו' דעי"ז הוא הנחת עצמותו שלא להיות בבחי' עלי' כ"א בבחי' ירידה והמשכה כו'. אמנם גם בבחי' הכלי ענין ההשפעה הוא ג"כ מצד הביטול כו', דהגם שיש בה טבע הירידה כו' מ"מ הרי מצד בחי' הישות יכול להיות שיקבל האור רק לעצמה ולא להשפיע כו' דגם הקבלה לעצמה הוא ירידה והמשכה כו', וע"כ צ"ל בזה ביטול היש לירד ולהשפיע כו'. ונמצא דענין הירידה וההשפעה בהאור והכלי הוא ע"י הבטול אל הכוונה המושרשת בעצמות כו' (רק שבהאור הוא בבחי' ביטול אמיתי להיותו בבחי' אור בעצם דהיינו בבחי' אין ממילא הביטול שבו הוא גדול יותר כו', וע"ד איהו וחיוהי חד ואיהו וגרמוהי חד שהביטול שבהאור הוא בבחי' יחוד ממש כו' וגם להיותו בחי' אור דהיינו בבחי' דביקות במקורו נרגש בו יותר הכוונה העליונה כו', וביטול הכלי הוא בבחי' ביטול היש להיותה רק בבחי' כלי שהוא בחי' יש כו', ודמשו"ז אינו נרגש בה כ"כ הכוונה העליונה בבחי' גילוי כו' דגם נעיצת התחלה שבהכלי ה"ז בה בבחי' כח נעלם ומאיר בגילוי בהאור דוקא להיותו בבחי' גילוי כו' וכמ"ש

במ"א, ומ"מ י"ל דביטול האור הוא רק מהארת שם מ"ה החדש וביטול הכלי הוא מעצמות שם מ"ה כו' וכמשי"ת, ולכן ביטול הכלי הוא באמת ביטול יותר בעצם המהות כו' וכמ"ש במ"א). וכ"ז הוא בספי' דתקון דבכללות הן בחי' מ"ה דהיינו בחי' הביטול כו', רק שהכלים הן בחי' ב"ן דמ"ה וע"כ הן בבחי' טבע הירידה והביטול שלהם הוא בבחי' ביטול היש (שזהו הביטול דב"ן כנודע) כו' כנ"ל, והאור שהוא בחי' מ"ה בחי' אין דמשו"ז הוא בבחי' טבע העלי' והן בבחי' ביטול אמיתי (שזהו הביטול דמ"ה) כו'. משא"כ בחי' התהו דבכללות הוא בחי' שם ב"ן דהיינו בחי' יש כו', וביותר שהן בחי' ב"ן דס"ג אותיות גס שזהו בחי' יש כו', וע"כ עם היות שבהכלים דתהו הי' ג"כ בהעלם הכוונה העליונה להיות בחי' הירידה וההמשכה כו', ולכן גם הכלים דתהו הרי ג"כ המשיכו מ"מ את האור דתהו להאיר את הכלים כו', הנה לא השלימו את הכוונה להיות בהם וע"י ההשפעה והגילוי כ"א לקבל לעצמן וזהו מה שהיו בבחי' יש שצריך רק לעצמו ולא להשפיע אל הזולת כו' (היפך בחי' חסד דמ"ה שנת"ל פר"מ, וגם לקבל לעצמן לא הי'

בהם בחי' הביטול להיות כלים אל האור לקבל את האור בבחי' פנימי' ממש כו'), וכמו"כ היו בבחי' השלימות בעצמן שלא לקבל מהספי' האחרת ולא להשפיע כו' (דהעדר תקדההשפעה מבחי' הכלים הוא מצד ב' ענינים הא' שצריך רק לעצמו, והב' מצד השלימות היינו שלא הי' בהם הביטול אל הכוונה העליונה כו'), וכמו"כ האורות דתהו הי' ג"כ בבחי' יש, והיינו דעם היות שהיו בבחי' המשכה (ע"י בחי' הכלים דתהו שהמשיכו את האור וי"ל שזהו ג"כ להיותן בחי' ב"ן בכלל שהו"ע הירידה כו'), לא הי' בהם בחי' הבטול אל הכוונה העליונה להיות ההשפעה בבחי' ירידה וצמצום שיהיו בבחי' אור פנימי כו' כ"א הי' ההשפעה בבחי' רוממות וגדולה (בבחי' התנשאות חיצוני כו'), והיינו שהכלים פעלו בהאור להיות בבחי' המשכה אבל ההמשכה לא היתה כפי הכוונה העליונה כ"א הי' בבחי' תוקף האור ביותר, שגם בהכלי של האור לא הי' בבחי' התלבשות ובכללות לא הי' נותן מקום לספי' אחרת כלל כו', ולא כמו בבחי' התקון שגם בחי' האו"מ הוא באופן שמתקבל בבחי' מקיף עכ"פ וגם נותן כח בהפנימי כו', והיינו מפני שזהו התפשטות הרוממות הבאה מבחי' רוממות עצמי כו', ע"כ אדרבא נותן מקום לכל דבר ומוסיף בו אור וחיות כו' שגם המקבל נעשה עי"ז בבחי' הגבהה ורוממות כו', וכמו

מרום וקדוש אשכון כו' להחיות רוח שפלים כו' להגביהו משפלותו כו', שזהו יתרון בהשפעה מבחי' הרוממות לגבי השפעה בבחי' או"פ שרק מאיר את המקבל והאו"מ מגביה אותו כו', וי"ל הדוגמא לזה כמו הנותן צדקה והמפייסו שזהו מהכח נפשי דמדת החסד כו', דגדול שכר הפיוס מפני שעושה הרמת רוח בהמקבל כו' וכמ"ש במ"א, ובהאור דתהו שההשפעה היא בבחי' התנשאות הנה ההשפעה היא בבחי' תוקף ביותר שאינו מוסיף שום אור וחיות ועוד זאת שאינו נותן מקום לשום דבר כו', ונמצא דמבחי' הכלים דתהו לא הי' השפעה כלל להיות דההשפעה מבחי' הכלים הוא בבחי' זה חסר קצת בבחי' ביטול וזה לא הי' כלל בספי' דתהו כו', ובהאורות הי' בחי' השפעה אבל אדרבא בזה לא נתנו מקום להספי' האחרת כו'. ולפי"ז יובן דב' הענינים שנת"ל בבחי' התהו הא' שלא היו נותנים מקום זל"ז והב' שלא היו מקבלים ומשפיעים זל"ז, הנה מה שלא נתנו מקום זל"ז הוא מצד האורות דתהו ומה שלא היו מקבלים זמ"ז ולא משפיעים זל"ז הוא מצד הכלים דתהו כו', ובתיקון נתתקנו ב' הענינים הנ"ל והוא ג"כ בבחי' האורות וכלים דתיקון שנתקנו ע"י בחי' שם מ"ה החדש כו' וכמשי"ת.

קיצור. ובה"ע דהנה מ"ה וב"ן בחי' עלי' וירידה, והלא הספי' דתהו בחי' ב"ן למה לא הי' בהם ענין ההשפעה, ובודאי גם בכלים דתהו הי' נעיצת הכוונה בבחי' הירידה, הענין הוא דעם היות הירידה היא מצד הישות, הנה ההשפעה היא מצד הביטול, דבהאור ה"ז היפך טבעו, וגם בהכלים עם היות בהן טבע הירידה, יכול להיות רק הקבלה לעצמה, וההשפעה היא מצד הביטול, ובהאור הוא ביטול אמיתי, ובכלים ביטול היש, ותהו בחי' ב"ן דס"ג, הנה בהכלים אם שהי' בהם טבע הירידה הוא רק לקבל לעצמה ולא להשפיע כלל, ובהאורות הי' השפעה אבל בבחי' יש שלא ליתן מקום (ובתקון האו"מ נותן מקום שמוסיף אור וחיות ומגבי' את המקבל).

רנ) ועפ"י הנ"ל יובן מ"ש נשא את ראש כו', דהנה אמרז"ל אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש, ופירש"י הכנעה ושפלות, דהנה ידוע דענין התפלה הוא להיות התגלות הכחות דנה"א, דקודם התפלה הנשמה היא בהעלם תקהוכמ"ש חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו דקודם התפלה הנשמה היא רק באפו דהיינו בתכלית הקטנות וההעלם, וע"י התפלה נעשה התפשטות והגדלת הנשמה וכמ"ש סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה שזהו סולם דתפלה שיש בו ד' שליבות עד פסוד"ז ופסוד"ז וברכת ק"ש וק"ש, שהן נגד ד' מדרי' שבנשמה, וכמא' נשמה שנתת בי טהורה היא אתה בראת כו', דעד פסוד"ז הו"ע ההודאה שזהו בחי' נפש כו', ופסוד"ז הוא התגלות בחי' הרוח התפעלות המדות כו', וברכת ק"ש וק"ש התגלות הנשמה והיא ההשגה וההתבוננות באלקות כו', ובשמו"ע מגיע לשרש ומקור הנשמה והוא להיות התחברות הנשמה המלובשת בגוף עם שרש ומקור הנשמה שזה עושה הגבהה ורוממות בהנשמה המלובשת בגוף, דהנה הנשמה המלובשת בגוף להיותה בבחי' התלבשות ותפיסא בהנה"ב הגם שיש בזה מעלה שזהו בבחי' או"פ שבא בבחי' גילוי ועושה תקון וזיכוך בנה"ב כו', מ"מ יכול להיות בזה התעלמות יתירה מצד הנה"ב וכמו בהעדר עבודה הרי הנה"ב מעלים ומסתיר מאד על הכחות דנה"א כו', וכן בתחלת העבודה הרי הכחות דנה"א מתעלמים בהנה"ב ואינם בהתגלות כו'

(וכמו בכ"י קודם התפלה שנשמה באפו כו'), וכן גם מי שעובד עבודתו בתפלה בהתגלות הכחות דנה"א ובהתגברות על הנה"ב כו' הרי מ"מ אחר התפלה כשהולך בעניני העולם יש התגברות מהנה"ב כו', וזהו מפני שהנה"א הוא בבחי' התלבשות ותפיסא שבא בבחי' ירידה וצמצום ובבחי' התלבשות ממש כו' ע"כ יש התגברות מהמלביש כו', אך כשמאיר שרש ומקור הנשמה בנשמה המלובשת בגוף ה"ז פועל הגבהה בהנשמה דאינה מתעלמת גם אחר התפלה ואדרבא היא מאירה בגלוי דגם כשהוא בעניני העולם ה"ה באופן אחר לגמרי וכמו בכל דרכיך דעהו כו', וזהו שהתפלה הוא תשו"ע דהיינו התגלות שרש ומקור הנשמה כו', אמנם בכדי להיות התגלות שרש הנשמה בתפלה ע"ז צ"ל מקודם בחי' תשו"ת, וזהו אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש, דהנה כתי' כי עונותי עברו ראשי כמשא כבד כו' פי' עונותי עברו ראשי הוא כמו כ"א עונותיכם היו מבדילים ביניכם ובין אלקיכם שנעשה מסך מבדיל כו', אלקיכם הוא בחי' שרש ומקור הנשמה שזהו בחי' האלקות שבנשמה דהרי שכל ומדות יש בכולם ועיקר האלקות שבנש"י הוא בחי' הרצון פשוט כו'

וכמ"ש במ"א והעוון נעשה מסך מבדיל כו', נחלה עבר על נפשנו כו', ועי"ז הנשמה המלובשת בגוף יורדת ומתעלמת ביותר כו', וזהו כמשא כבד כו', וכמ"ש כבד לב פרעה וארז"ל במד"ר שנעשה לבו ככבד, דהרי חצר הכבד מפסיק בין אברי הנשימה לאברי המזון דאברי הנשימה המה בתכלית הדקות ואברי המזון בתכלית הגסות כו', ולמע' הו"ע יהי רקיע ויהי מבדיל כו', דמים מצמיחים כל מיני תענוג ומ"ע הם מצמיחים תענוגים רוחנים וכמו ונהר יוצא מעדן כו', ומ"ת מצמיחים תענוגים גשמיים כו', ובנפש הוא ההבדלה בכלל בין הנה"א והנה"ב כו', ובנשמה גופא הוא ההבדלה בין בחי' נפש לרוח ונשמה, דנפש הוא מדרי' תחתונה ששייך בזה העלם ורוח ונשמה שהן מוח ולב ה"ה בבחי' גילוי אור כו', אבל כבד לב הוא שהלב נעשה ככבד והו"ע טמטום הלב וטמטום המוח שאינו נרגש בו אור אלקי גם במוח וכ"ש בלב כו', וע"ז צ"ל כובד ראש דקדושה הכנעה ושפלות והו"ע המרירות שיתמרמר בנפשו על ריבוי ההעלמות וההסתרים ועל עוצם ריחוקו כו' ויהי' לב נשבר כו' וגם יעורר ר"ר על נפשו (שזהו ג"כ בכלל המרירות כו'), ועי"ז נעשה הגבהת הנפש וכמ"ש ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי שע"י תקוכנפי נשרים בחי' הרחמים עי"ז ואביא אתכם אלי לעצמותי כו', ברית כרותה ליגמדה"ר שאינן חוזרות ריקם כו', וזהו ג"כ ענין הצדקה קודם התפלה וכמ"ש אני בצדק אחזה פניך כו', ועי"ז נעשה ג"כ הגבהת הנפש וכמ"ש וצדקה תרומם גוי כו'. וזהו"ע נשיאת ראש לחבר עם שרש הנשמה כו', דעם היות שהראש היא מדרי' גבוה מ"מ להיות שזהו בבחי' התלבשות יכול להיות בזה התעלמות וע"כ צריכים לנשאות הראש לחבר עם שרש ומקור הנשמה כו', וזהו שאו את ראש וכן נשא את ראש בני גרשון שזה"ע נשיאת ראש כנ"ל. והקדים הכתוב בני קהת לנשיאת ראש לפי שהם מטועני הארון, דהנה התורה היא כלי כללית לגילוי בחי' עצמות אוא"ס דאורייתא מחכ' נפקת וידוע שהחכ' היא כלי לגילוי האו"מ כו' וכמ"ש במ"א, וע"כ ה"ז קדום לנשיאת ראש כו', וידוע שהתורה נותנת ג"כ כח בעבודה דתפלה שז"ע למוד התורה שקודם התפלה כו' דהתורה היא עוז ותושי' עוז לנה"א להוציא ממסגר אסיר להיות התגלות הכחות דנה"א כו' וגם היא תושי' להתיש כחות הנה"ב כו', וזהו שהתורה מסייעה בעבודה דתפלה כו' וכמארז"ל מעיקרא כי עביד

אינש כו', אך כ"ז הוא במדרי' גבוה יותר מענין כובד ראש דהעבודה דתפלה שע"י הקדמת התורה ה"ז במדרי' גבוה יותר כו', וגם זה שייך במי שכבר עומד באיזה דרגא והיינו שאין הנה"א בהתעלמות כ"כ כו', ולכן בתחלת עבודה בהכרח שיהי' תחלה תשו"ת בחי' לב נשבר ונדכה כו', וא"א להתחיל תחלה העבודה ע"י התורה (רק השקידה יתירה בתורה והעיקר מסירת נפשו די איבערגיגעבינקייט אין תורה שזה מועיל, וביותר בפנימי' התורה כו') וצ"ל תשו"ת, וכאשר הוא באיזה דרגא אז יכול להיות ע"י הקדמת התורה כו'. וזהו שהקדים הכתוב את בני קהת לנשיאת ראש משום כבוד ומעלת התורה כו' ומ"מ שניהם שוים דלגבי המקיף באמת כולם שוים כו', וזהו נשא את ראש וכן שאו את ראש שצריכים לנשאות את הראש והיינו ע"י הכובד ראש דקדושה וע"י התורה, שעי"ז נעשה נשיאת ראש דהיינו התחברות שרש ומקור הנשמה עם הנשמה המלובשת בגוף כו'.

קיצור. וז"ש נשא את ראש, דהנה הנשמה שבגוף יש בה מעלת או"פ, אך יכול להיות התעלמות מהנה"ב, והיציאה היא ע"י תפלה, ומאיר או"מ דנשמה שמגבי' את הנשמה שבגוף, וזהו תשו"ע וצ"ל תחלה תשו"ת כובד ראש, כי עוונותיכם מבדילים ביניכם ובין אלקות שבנשמה, שלבו נעשה ככבד, וצ"ל מרירות והתעוררות ר"ר, ועי"ז נעשה הגבהת הנפש. וזהו נשא את ראש, והקדים בני קהת היינו תורה שקודם התפלה, ולגבי המקיף שניהם שוין.