ערכין. אב. אבה. אביון. אבו

צא, אא) אב. היש לכם אב, בראשית מ"ד י"ט, פירוש איין פאטער, וכן אב המון גוים, בראשית י"ז ה', וישימני לאב לפרעה, בראשית מ"ה ח' פרש"י חברון ופטרון^*.

ע' זהר ר"פ ויגש א' כתר ע"כ גם ארור יש יניקה ב' ברוך חכמה, לכן בהצטרף אב זהו הרצון הנמשך ע"י חכמה כאב את בן ירצה, אאלפך חכמה בחכמה יבנה בית זהו אב, והנה ח"ת נק' ג"כ אב ע"ש שזהו כי אתה אבינו וח"ע נק' אב לאבהן אדר"ז ר"צ ע"א, אך ח"ת עלמא דאתגלייא מפתחות החיצונו' ונק' שעור ה' ראשית קצירך סד"ה וספרתם וע"כ נק' אביב להקטין הענין כי אין התינוק יודע לקרות אבא עד שיטעום טעם דגן ועיקר חטים מאכל אדם מ"מ גם שעורה בכלל דגן רפ"ק דחלה, אלא שנק' מאכל לאדם שבבהמה, א"נ אביב אב לבחי' י"ב בקר שבבריאה.

[אבד]

ברכות אובד עלי תבא, באיוב כ"ט י"ג, אובד הלע"ז פ„ר ל רען. במדרש רבה פ' חיי שרה פ"ס ברכת אובד זה לבן הארמי שנאמר ארמי אובד אבי, עלי תבא זה רבקה שנאמר אחותנו את כו'. ועיין מענין ארמי אובד בזח"ב בשלח דס"ד סע"ב, ועיין זח"ג ואתחנן רס"ו ע"פ ובאו האובדים כו'. ועד"ז פי' במאורי אור ענין ברכת אובד. שאול ואבדון נגד ה' (גלוי לפניו כל אשר בתוכה) אף כי לבות בני אדם (קל וחומר הוא) במשלי ט"ו י"א, פי' אבדון גיהנם.

[אבה]

ב) אבה. פירוש רצון, ולא אבה לשלחם שמות י' כ"ז, ולא אבה ה' אלקיך לשמוע אל בלעם דברים כ"ג ו', ואפשר שעד"ז נק' האב בשם אב, ע"ד מ"ש וכאב את בן ירצה, משלי ג' י"ב, שעיקר רצון האב ותאוותו הוא בנו, ולכן אבי יבחן באיוב סי' ל"ד ל"ו ת"י אבי לשון רצון וכ"כ רש"י (גם ע"פ הקבלה הנה רצון העליון הוא מלובש בחכמה עילאה הנק' אבא) וכ"כ בשרש ישע שרש אבה.

[אבו]

ד) אבו. עודנו באבו לא יקטף, איוב ח' י"ב, פרש"י באבו בליחלוחו, וכן פי' במצ"צ שם, ובלע"ז אז דאס פימסען האלץ איז נאך אין זיין פייחטיקייט וכן פי' הרלב"ג שם, והראב"ע פי' באבו במקום צמחו, ובשה"ש ו' י"א לראות באבי הנחל פרש"י ג"כ לחלוחית, ונראה לומר שהוא ג"כ משרש אב כי הלחלוחית הוא המוליד והמגדל את הצמח, כמו שהאב מוליד הבן ומגדלו וכמ"ש כי מנעורי גדלני כאב, איוב ל"א י"ח, וכן משמע בפרש"י בחומש ס"פ וארא ע"פ כי השעורה אביב, וז"ל עמדה באביה, לשון באבי הנחל, ואביב פרש"י ס"פ משפטים לשון אב, וכמו שנבאר לקמן אי"ה גבי אביב, והרמב"ן באיוב פי' באבו כמו לראות באבי הנחל והוא העלות הנץ, וכעין זה כ' הראב"ע בשה"ש גבי באבי הנחל, באבי בפרי כמו ואנביה שגיא בדניאל ד' ט', וכן עודנו באבו, וי"א שהוא המבוכר ומן אביב ומן אב יוציאנו עכ"ל, הרי דגם לפי הפירוש דאבו הוא הצמח עצמו הוא ג"כ משרש אב להיותו המבוכר, או להיות העץ והצמח הוא אב להפרי, וכ"כ הרד"ק בשרשים שרש אבב וז"ל באבי הנחל, בעצי הנחל, עודנו באבו בעוד שהגומא בעצו, וקרוב אני לומר שענין צא, בזה מענין אב המצטרף אל הבן כי העץ כמו האב המוליד הענפים והפרי עכ"ל. וכן משמע בפרש"י ס"פ וארא, דאבי היינו לשון עץ, שהרי פי' כי השעורה אביב כבר ביכרה ועומדת בקשיה, וע"ז כתב שהוא לשון באבי הנחל, וכ"מ עוד בפרש"י פ' משפטים כ"ג ט"ו ע"פ למועד חדש האביב, שהתבואה מתמלאת בו באביה, ודלא כה"ר אליהו המדקדק שהשיג על הרד"ק שם, אמנם בגמ' ס"פ א"ט גבי קישות שהתליע באביה פרש"י בקרקע והוא ע"ד שפי' באיוב בענין עודנו באבו, עכ"פ בין כך ובין כך, י"ל שהוא נלקח מענין אב וכדברי הרד"ק.

[אביב]

של"ה^* קמ"ז א' ק"ו ב' קמ"ח ב' שי"ב א' שנ"א א' אביב, שמור את חדש האביב, ובגמרא פ"ק דר"ה דף זיין ע"א איזהו חדש שיש בו אביב הוי אומר זה ניסן, פרש"י שיש בו אביב שהתבואה בכירה בו להיות מבושלת בגמר בשולה, ואימא אייר בעינא אביב וליכא פרש"י שכבר נגמרה בניסן ואי איכא זרעא אפילה אין זה בכיר אלא אפיל. ובפרק שני דר"ה דכ"א ע"א פרש"י שניסן קרוי אביב על שם בישול התבואה. וכן פרש"י פ"ק דסנהדרין די"ג ע"ב שאין ניסן קרוי אביב אלא על פי בישול התבואה שמתבכרת בו. ובחומש ס"פ תשא ל"ד י"ח ע"פ את חג המצות תשמור כו' למועד חדש האביב פרש"י חדש הבכיר שהתבואה מבכרת בבשולה. ובפ' משפטים כ"ג ט"ו פרש"י חדש האביב שהתבואה מתמלאת בו באביה, אביב לשון אב בכור וראשון לבשל פירות עכ"ל. וכ"כ הרלב"ג שם למועד חדש האביב והוא סבוב תקופת ניסן כי אז התבואה באביה בארץ ישראל עכ"ל. ובפ' בא י"ג ד' ע"פ היום אתם יוצאים בחדש האביב כ' הראב"ע בעת המצא האביב בא"י וזה האביב שעורה ופי' אביב כמו בכור כי הוא מגזרת אב שהוא כמו ראשון לאשר הוליד או חכם לתלמיד שלמד וכתיב כי השעורה אביב ס"פ וארא, והעד שאמר בחג השבועות בכורי קציר חטים עכ"ל, וכ"כ עוד בפ' ויקרא ב' י"ד ע"פ אביב קלוי באש, וס"פ וארא ע"פ כי השעורה אביב פרש"י כבר ביכרה ועומדת בקשיה כו', אביב עמדה באביה לשון באבי הנחל עכ"ל, לפ"ז פי' אביב לשון בכיר ולשון באבו. והנה בכיר בלע"ז היינו כמ"ש ירמיה כ"ד ב' כתאני הבכורות פאייגען וואש ווערין צאייטיג צום ערשטין א"כ גם חדש האביב הלעז דער חודש וואש תבואה ווערט צאייטיג, וכשנאמר שהוא ג"כ לשון באבו יש להוסיף וואש תבואה ווערט צאייטיג און שטייט אין דיא זאיינגען.

במסכת שביעית פ"ז מ"ה אבל לעלין יש ביעור מפני שנושרין מאביהן פי' הר"ב העלין נושרים הן ממקום חיבורן ולענפים שהם מחוברים בו קרי אביהן עכ"ל והרמב"ם שם כ' שהענפים אל העלים הם כיחס האב לבן, במנחות דס"ח סע"ב מה אביב האמור במצרים שעורים כו' משמע דלולי הגזרה שוה היה אפשר לפרש אביב דויקרא ב' י"ד על חטים וא"כ הפי' חטים הבכורות (וואש ווערין צאייטיג צום ערשטין) ועומדים באביהן, אך מ"מ הטעם שבאמת רק שעורים נק' אביב כי היא התבואה המתבכרת ונגמרת קודם לחטים כמ"ש ראשית קצירך והיא בכירה לחטים.

קיצור אביב וואש תבואה ווערט צאייטיג און שטייט אין דיא זאיינגען ואביב לשון אב, כי התבואה הבכירה היא כמו אב וראשון לשאר התבואות, גם אביב לשון באבו והיא השבולת שהיא אל התבואה כיחס האב לבן^*.

מענין אביב זח"א עמוד ס"ז ופ' תצוה, א"נ אביב הבכור כעין אב והוא בכור לחטים, וכמו בהמה נברא' קודם האדם גם ע"ד שעשו הבכור לפתח חטאת אלא שיעקב לקח בכורתו לכן עיקר בכורי נז' גבי חטים.

[אביון] צב, אג) אביון. לא תעשוק שכר עני ואביון, דברים כ"ד י"ד, פרש"י אביון התאב לכל דבר, והיינו כי אביון דחוק לו יותר מעני, עד שלכך תאב ומשתוקק לכל דבר, וא"כ שרש אביון ג"כ מלשון אבה, ומ"מ פירושו בלע"ז רעמ„ן, ג' שרשים אלו הם בקורק"ע ובספר השרשים להרד"ק בשרש אבה.

[אבל]

ושלמו ימי אבלך. בישעי' ס' ך' דיא טר וועריגי טעג. ואשלם נחומים לו ולאבליו פרש"י למצטערים עליו, והלע"ז דיא וואש האבין גיטראווערט און האבין זיך מצער גיווען אוף אים. אע"ג דבגמרא פרק שני דסוכה דכ"ה סע"א פרש"י שאע"פ שהוא חייב לנהוג אבילות כו' אינו חייב להצטער, אלמא דאבל אין ענינו צער, וכאן פרש"י לשון צער מ"מ כיון דמהסתם אבל הוא מצטער כמ"ש בגמ' שם עמוד ב' איהו הוא דקא מצטער נפשיה ע"כ הושאל לשון ולאבליו גם על המצטערים.

[תאבל]

עד מתי תאבל הארץ, ירמיה י"ב ד', פרש"י תחרב וכן תרגם יונתן, וכן הלעז ביז וויא לאיינג נאך וועט חרוב זאיין דאש לאנד, והמ"צ עשה מזה שרש בפ"ע ענין השחתה כמו אבלה נבלה הארץ בישעי' כ"ד ד', זיא איז פאר דארבען, אבל תירוש שם פסוק ז', ער איז פאר דארבען געווארען דער וואיין. אבל ת"י שם פי' אתאבלת חרובת ארעא, אתאבלו כל שתי חמר, הרי פי' לשון אבילות, וכן פרש"י בהושע על כן תאבל הארץ ופרש"י תחרב ויגדל האבל בה, א"כ יש לומר הא דאבילות הוא ג"כ לשון השחתה זהו הושאל מפני שמהשחתה זו נמשך שמתאבלים ומצטערים על זה, ובהרד"ק ובמכלול ובקורקע' עשו מזה שני שרשים כנ"ל.

[אבל]

אבל, מה שפירושו מישור, איין פל„ץ, בשופטים ז' כ"ב עד שפת אבל מחולה פי' הלע"ז אבל דעם פלאץ, ות"י מישר, וכן ועד אבל כרמים, שם י"א ל"ג תרגם יונתן ועד מישר כרמיא, והלע"ז דעם פלאץ פון וואיין גערטענר, ומה שפי' בקור' עד"ז מ"ש בשמואל א' ו' י"ח ועד אבל הגדולה, זה אינו כי שם הפי' שהאבן נק' אבל ע"ש האבילות כמש"ש הת"י ורש"י והרד"ק. ולהפך מ"ש הקורקע' בפי' אבל השטים הנזכר בתורה פ' מסעי ל"ג מ"ט לשון אבילות זה אינו אלא הוא לשון מישר כמש"ש בת"י ובפרש"י אך מ"ש רש"י מישר של שטים אבל שמו, צ"ע למה הוצרך לזה הרי אבל פירושו מישר וכן ת"י מישר שטין.

עוד יש אבל שפירושו אמתת הדבר, אבל שרה אשתך יולדת לך בן בראשית י"ז י"ט ופרש"י אבל לשון אמתת דברים, וכן אבל אשמים אנחנו שם מ"ב כ"א, אבל בן אין לה מלכים ב' ד' י"ד והלעז פאר וואר ולפעמים ער פאר וואר.

[אַבנַים]

אבן, בנים שמות א' ט"ז י"ל להיות שם הולדת הולד, או יצירת הכלי ע"כ נק' אבנים מלשון אב וע"ד הנז"ל בלשון אביב. ואפ"ל עוד כי בו נז' ג"כ לשון בנים.

אבנים אב בנים. כמו שהביא האבן עזרא פ' שמות בשם, ודחה פירושו מחמת שהאלף הוא שרש ולפמ"ש יש לקיים דבריו עם שהאלף הוא שרשע כי הוא לשון אב בנים. ויש מי שפי' ג"כ לשון בנין ע' שרש ישע ומכלול.

צב, באבן. והאבן הזאת ר"פ ויצא, והוציא את האבן הראשה זכריה ד' ז' פי' בלע"ז שְטֵיין ות"י ויגלי ית משיחיה. משם רועה אבן ישראל בפ' ויחי ופי' הרד"ק במכלול הטעם שנק' אבן לפי שישראל עיקר בנין העולם קראם אבן עד"מ, וכ' שרבי יונה פירשו ראש ישראל, ועיין בפרש"י ע"פ אבן מאסו הבונים תלים קי"ח כ"ב, והנה בפ' ויחי ע"פ אבן ישראל פרש"י לשון נוטריקון אב ובן, וכן ת"א אבהן ובנין דהיינו יעקב ובניו, שיוסף כלכל אותם. לפ"ז שרש אבן גם כן נלקח מלשון אב, והנון בא לרמוז על בן והחזקוני כ' שהנון בא בו בתוספות כמו בתיבת רצון. וא"כ גם אבן הגשמי נק' כן על שם שהוא כמו יסוד ואב לכל הבנינים שבונים ממנו. והנה המל' נק' אבן כי שרשה מחכמה עילאה הנק' אב ותוספת הנון כי מורה על המשכה למטה להיות מזה בחי' בנין עיר אלקינו שהוא עולם הדבור שהאותיות נק' אבנים וצרופי הדבור נק' בתים. ובמאורי אור ערך אבן כ' כל אבן מורה על י' והוא בחכמה הוא יוד דהוי' יוד דאד', והנה טפה הנמשך מהמוח נק' אבן ג"כ, ואתי שפיר כנ"ל כי הטפה נמשכה מחכמה עילאה הנק' אב.

אָבְנָים וראיתן על האבנים בפ' שמות, ופרש"י מושב האשה היולדת ובמ"א קורהו משבר בישעי' סי' ל"ז ג' כי באו בנים עד משבר וכח אין ללידה, והלע"ז של משבר דער בראך שטול, והוא מקום מושב היולדת, האני אשביר ולא אוליד בישעי' סי' ס"ו ט' וועל איך דען בריינגען איין אשה אוף דער בראך שטול און זאל זי ניט מאכען גיווינען, וכדפרש"י האני אביא את האשה על המשבר ולא אפתח רחמה להוציא עוברה. ונק' כן משבר ע"ש שבר האשה היולדת וחבליה כ"כ במכלול. ואפשר ע"ד שבר רעבון בתיכם שנק' התבואה שבר ע"ש ששובר הרעב כמ"ש במכלול, כן י"ל מקום מושב היולדת הוא מקום מתוקן לשבור חבליה. הג"ה. ויש להעיר מזה לענין שברים דתקיעת שופר כי היום הרת עולם בחי' לידת נשמת אדה"ר כמ"ש במ"א והשברים שוברים המקטריגים עכ"ה. והנה מה שנק' מקום מושב הזה אבנים כ' הראב"ע בפ' שמות שיש מי שאומר שהוא מענין בנים והאלף נוספת ודחה פירושו כי האלף שרש והוא מלשון אבנים וכן ארז"ל פ"ק דסוטה די"א ע"ב מאי אבנים א"ר יוחנן סימן גדול מסר להם אמר להן בשעה שכורעת לילד יריכותיה מצטננות כאבנים, ואית דאמר כדכתיב ירמיה י"ח ג' וארד בית היוצר והנה הוא עושה מלאכה על האבנים. והלע"ז אוף דעם פורעם וואש דער אוף מאכט ער דיא טעפ, ופרש"י בגמ' שם להכי קרי להו למשבר של אשה אבנים כדכתיב גבי יוצר כלי חרס אבנים ואשה נמי ליוצר דמיא. והנה לפרש"י בפ' ויחי דלעיל גבי אבן שהוא לשון אב ובן אתי שפיר שנק' מושב היולדת אבנים כי הוא הממשיך שיומשך הבן מהאב היינו לידת הולד מאמו היולדת. ומה שנק' אב והלא האם היא המולדת אך כי בעוד הולד בבטן האם עובר ירך אמו הוא אבל כשנולד נק' על שם אביו, כמ"ש אשר ילדה ליעקב בראשית ל"ד א', וכתיב אני היום ילדתיך דקאי על האב והיינו כי בשעת הלידה תגלה בו כח האב יותר מכמו שבעיבורו היה רק ירך אמו, וע"כ נק' מושב היולדת אבנים, וכן ביוצר כלי חרס, כי גם הכלים נולדים ומתהוים מהטיט ע"י היוצר הרי הוא ג"כ המחבר אב ובן כנ"ל לכן נק' הפורעם אבנים. ובמכלול בשם אביו פי' אבנים לשון בנין. וגם זה שייך כן כמאמר והתקין לו ממנו בנין עדי עד, כי הלידה נק' ג"כ בנין, אולי אבנה ממנה, אל תקרי בניך אלא בוניך. והנה ענין יריכותיה מצטננות כאבנים היינו נה"י דאימא כמ"ש בע"ח שער המוחין ספ"ג ושם פי' ג"כ שהם לשון אבנים ולשון בנים כי על נו"ה נאמר וכל בניך למודי ה' כו' וגם א"ת בניך אלא בוניך כו' וע' במאורי אור אות א' סכ"ו, עכ"פ הלע"ז של האבנים שבפ' שמות היינו מה שנק' משבר דהלעז בראך שטול זהו הנק' האבנים, והלעז דהאבנים דגבי יוצר היינו פורעם*.

צג, אאבס

וחמור אבוס בעליו, אבוס פי' הוא המקום המיוחד למאכל בהמות והלע"ז דער ק רִיטי אם ילין על אבוסיך באיוב ל"ט ט' וועט ער דען איבער נעכטיגען אוף דאיין ק רִיטִי, באין אלפים אבוס בר ופרש"י באין שוורים האיבוס ריקם, והלע"ז איז די קאריטי ריין און ליידיג, משור אבוס הלע"ז איין פעטין אוקס, היינו לפי שנתפטם בהאיבוס כמ"ש המ"צ, וברברים אבוסים מלכים א' ה' ג', נמצא מה שנק' שור שמן בשם שור אבוס הוא דרך השאלה לפי שנתפטם בהאיבוס, כ"כ במכלול ערך אבס וז"ל וברברים אבוסים פירוש מפוטמים שעומדים תמיד על האבוס עכ"ל, וכ"מ בגמ' פב"ת דשבת דקנ"ה ע"ב במשנה אין אובסין את הגמל ומפרש בגמרא מאי אין אובסין אמר רב יהודה אין עושין לה כמין אבוס בתוך מיעיה ופרש"י שיאכילנה כל כך שירחיבו מיעיה כאבוס, עכ"פ הלע"ז של אֵבוס ק רּעטּא והלע"ז של שור בוס איין פּעטין אוקס.

מאבוסיה

בירמיה סי' נ' כ"ו פִתְחו מאבוסיה וכ' הרד"ק המקומות שיאצרו בהם התבואות והפירות מענין אבוס בעליו שהוא מקום שיתנו בו מאכל הבהמות. ואחריו נמשך המ"צ וכן כ' רש"י בשם מנחם. אבל בתרגום יונתן תרגום פתחו אִבולָהָא ופרש"י דהיינו שעריה. והלעז אירי טועּרין. ובגמרא פ"ק דערובין דף ו' ע"ב ואמר עולא הני אבולי דמחוזא פרש"י שערי העיר. וכן פרש"י עוד פ"ק דיומא די"א א'. ובפרק תינוקת בנדה דס"ז ע"ב משום אבולאי ופרש"י שני פירושים האחד דהיינו שוערי העיר ועד"ז פי' בערוך ערך אבולאי. וכ"פ הרמב"ם פ"ד מהא"ב ה"ח. עוד פרש"י שם אבולאי בנינים של מערות. ולפי' זה י"ל מאבוסיה ג"כ אוצרות התבואה.

קיצור מ"ש בירמיה סי' נ' פתחו מאבוסיה, לפרש"י היינו אירי טוערין, ולפי' מנחם והרד"ק היינו אוצרות התבואה.

אבק

במ"צ בישעי' כ"ט ה' פי' שהעפר הדק נקרא אבק והם דברי המכלול בשרש אבק והלע"ז שטויב. וכ' המכלול וכן הסמים השחוקים הדק נקרא כן כמ"ש מכל אבקת רוכל בשה"ש ג' ו' וז"ל רש"י שם בשה"ש אבקת על שם שכותשין אותו ושוחקין הדק כאבק. ובמשנה בשבת פרק כירה דל"ח ע"ב ולא יטמיננה בחול ובאבק דרכים. וכן במשנה ס"פ הבונה.

ויאבק

הנה יש שפירשו שהוא שרש בפני עצמו דהיינו ענין השתדלות ואמוץ איש אל רעהו להפילו ארצה, כן פי' הקורקע'. אבל הרד"ק והראב"ע פי' שהוא מלשון אבק והיינו לפי שהם מעלים אבק ברגליהם בהלחמם והתחזקם זה עם זה. וכן פרש"י בשם מנחם וז"ל ויאבק איש מנחם פירש ויתעפר איש לשון אבק שהיו מעלין עפר ברגליהם ע"י נענועם. ופירוש זה דוחק קצת שיהיה נקרא עצם ההתעצמות זה עם זה רק על שם העלאת האבק, שזהו ענין לעשות מהטפל עיקר. ואם אמנם חז"ל דרשו בפרק ג"ה ובמדרש שהעלו אבק, זהו ג"כ נכלל בלשון הפסוק, אבל עכ"ז צג, בדוחק שעיקר ההתאבקות יהיה נקרא כן רק ע"ש האבק. ומה נעשה אם יתאבקו זה עם זה על רצפת אבנים שאין כאן העלאת האבק. אכן מלשון תרגם יונתן שתרגם ויאבק איש ואתכתש, וכן בהאבקו עמו באתכתשותיה עמיה, לפ"ז אתי שפיר שנק' כן ויאבק ע"ש עצם מהות הענין והוא דהנה מבואר לעיל מפרש"י בענין אבקת רוכל על שם שכותשין אותו ועושין אותו אבק כנ"ל, נמצא האבק נמשך ונולד ע"י הכתישה, וכן המתלחמים זה עם זה הרי כל אחד רוצה להפיל את חבירו ולכותשו. וזהו ואתכתש, דהיינו שרוצה לשוברו ולעשותו עפר תחת רגליו עד"מ. ולכן נק' זה ויאבק שרוצה לעשות מחבירו אבק ועפר עד"מ. מיהו רש"י פי' וז"ל ול"נ שהוא לשון ויתקשר ולשון ארמי הוא בתר דאביקו ביה, ואביק ליה מיבק פרק התכלת דמ"ב א' לשון עניבה, שכן דרך שנים שמתעצמים להפיל איש את רעהו שחובקו ואובקו בזרועותיו עכ"ל.

ועפ"ז אפשר ג"כ מ"ש בגמ' פ"ק דערובין די"א ע"ב מאי היכר ציר אבקתא פרש"י חור שציר הדלת סובב בו, וכ"כ בערוך ערך אבקתא שכל דבר שהוא נקוב להכניס בו דבר אחר קורין אותו אבקתא, וכ"מ בתוס' פרק התכלת דף מ"ב ע"א ד"ה ואביק, נקב האבק כו' אף שלכאורה י"ל שנק' אבק ע"ש שעשיית הנקב הוא כעין ע"י כתישה ושבירה מיהו זהו דוחק אלא י"ל שזהו לשון התקשרות כדפרש"י גבי ויאבק.

והיינו שציר הדלת מקושר בהאבקתא. יש שפי' ויאבק לשון ויחבק: במדרש שה"ש מכל אבקת רוכל איתא אותו האבק של ויאבק נטלו הקב"ה ונתנו תחת כסה"כ שלו שנאמ' ה' בסופה ובסערה דרכו וענן אבק רגליו, וכ"ה בגמ' פג"ה, והנה איתא במדרש ס"פ עקב בסופה זה משה ובסערה זה אליהו, וא"כ וענן אבק רגליו זהו האבק דיעקב כו', ובתיקונים תיקון ך' דמ"ז ע"ב פי' אבקת רוכל איהו רוכל ואיהי אבקת דיליה הה"ד ודבק באשתו כו', והוא מובן ע"פ הנ"ל, וע' זח"א וישלח דקע"ו סע"ב.

קיצור ויאבק פרש"י שהוא לשון ויתקשר. ויש שפי' לשון אבק היינו ויתעפר. ויש שפי' לשון ואתכתש, וגם אביק לשון נקב וחקק וכנ"ל וכן איתא במשנה ספ"ו דמקוואות משנה י' האביק שבמרחץ בזמן שהוא באמצע פוסל ופי' רבינו שמשון וז"ל ואביק הוא לשון חקק כי ההיא דהקומץ רבה דל"ג ובפ"ק דערובין די"א מאי היכר ציר אבקתא חור שבאסקופה שציר הדלת סובב בו כו' וזהו ענין איהו רוכל יסוד דדכורא ואיהי יסוד דנוק' אבקת דיליה כו'. ע' בערוך ערך אבק (השני) לשון אבוקה, ועיין בב"י בא"ח רס"י רצ"ח בשם הה"מ אבוקה כמו חבוקה שיש בה עצים הרבה ומאורות הרבה עכ"ל, וגם אבוקה פתילות קלועים יחד. וע' בת"א פ' וישלח סד"ה ויאבק איש עמו י"ל שעי"ז המשיך בחי' אבוקה, וגם נקב וחקק חותם שוקע עמ"ש ע"פ שימני כחותם.

אביר

לשון תוקף כן תרגם יונתן בישעי' א' כ"ד וכן פרש"י שם אביר ישראל, אביר יעקב בראשית מ"ט כ"ד בלע"ז שטארקייט, לחם אבירים בתלים סי' ע"ח דאש ברויט פון דיא שטארקע כלומר דיא מלאכים, אבירי לב בישעי' סי' מ"ו י"ב ותרגם יונתן תקיפי לבא, והלעז גישט„רקטע ה ערציר.

אבר

לשון כנף אבר כיונה בתלים נ"ה ז' ת"י כנפא האיך יונתא והלע"ז איין פליגעל. באברתו יסך לך תלים צ"א ד' מיט זאיינע פליגעל וועט ער אוף דיר באדעקין. ואברותיה בירקרק חרוץ שם סי' ס"ח י"ד ופרש"י כנפיה שעופפת בהן. ואפשר מה צד, אשנק' הכנף אבר הוא קרוב ללשון אביר לפי שהכנפים הן הן התקיפות של העוף שבהם פורח למעלה ועי"ז ניצול מכמה פגעים ע"ש בתלים סי' נ"ה.

כתב בפרדס אביר יעקב תפארת ואפשר שנקרא כן בסוד אבירותו להכרעת הדין אל הרחמים עכ"ל ויותר י"ל שתוקפו הוא מצד מה שמקבל מהכתר, והרי הקב"ה נק' אביר יעקב כמ"ש בתלים סי' קל"ב נדר לאביר יעקב, לפי שהוא תוקפו של יעקב כמ"ש בת"י שם, א"כ כשמפרשים יעקב תפארת על כרחו תוקפו הוא הכתר. ועיין בסידור בפי' אשרי שאל יעקב בעזרו.

[אהב]

אהב, מטעמים לאביך כאשר אהב, בראשית כ"ז ט', צדקות אהב תלים י"א ז', האט ליב, גאון יעקב אשר אהב, שם סי' מ"ז וואש ער האט ליב, ואהבת עולם אהבתיך, ירמיה ל"א ב', איין אייביג ליב שאפט האב איך ליב, והוא משרש אבה כי לעז אבה גיוואלט, והוא הרצון שבמוח, וכשנמשך בלב נק' אהבה וכ"כ בשרש ישע, שאהבה הוא מענין אבה.

אגודה

ענינו קישור כמה דברים יחד, כמו ולקחתם אגודת אזוב בפ' בא י"ב כ"ב. וכ' הרד"ק ענין אסיפתם וקשירתם יחד. וכ"כ הראב"ע אגודה מלשון חבורה כמו ויהיו לאגודה אחת בשמואל ב' סי' ב' כ"ה. ורש"י פי' שלשה קלחין קרויים אגודה, ור"ל דדוקא כששלשה קשורין יחד נק' אגודה משא"כ קישור שנים לבד יחד, ובשמואל שם בענין לאגודה אחת כ' פירושו סיעה בקבוץ אחת והסכמה אחת.

בעמוס סי' ט' פסוק ו' ואגודתו על ארץ יסדה פרש"י קבוצת בריותיו ות"י וכנישתיה, והלע"ז און דאס איין זאמלונג פון זאייני באשעפעניש. בישעי' נ"ח ו' התר אגדות מוטה ות"י פרדו כנישת רשעא, והלע"ז אוף צו בינדען דיא בונד פון דיא גנייגטי און פאלשי משפטים.

במ"א ^* אות א' סעיף כ"ט כ' אגודת אזוב נקרא היסוד ונ"ל שאין אגודה פחות משלשה דהיינו ב' ביעין נ"ה^* עמו. והיאיר נתיב שם כתב ותמיה לנו על המחבר שכתב שאין אגודה פחות משלושה בסוד נה"י האיך נעלם ממנו המאמר ס"פ צו דל"ה ע"א שאומר אזוב נק' יסוד כשמחבר ת"ת ומלכות וזהו אין אגודה פחות משלשה, ונראה דאדרבה ממש"ש ע"פ צור תעודה צור היא קישורא ופי' הרמ"ז שהיסוד נק' צור ר"ל קשר ע"ש שבו נעשה קשר במקומו, עד ולארקא ליה בהאי תעודה ה"ס יסוד דנוק', בלמודי הם נו"ה ה"ס תרין ביעי כו' ע"ש הרי שהקשר דצור זהו עם תרין ביעי נו"ה כו' ע"ש. וזהו ענין והגעתם אל המשקוף כו' שהדלת זהו ענין מל' הנק' פתח ודלת והגעה זו אל המשקוף כו' הוא ההמשכה מיסוד ז"א אל המל', שהמשקוף הוא כתר דנוק' ושתי המזוזות הוא חו"ב דידה כמ"ש הרמ"ז אמור בדף צ"ה סע"א. ועיין עוד מענין קשורא בפ' אמור דצ"ו סע"ב קשורא דלעילא עד שהקשר השלישי הוא נה"י כדברי המ"א, עד וכד אזדווגת ביה מטרוניתא כדין הוא אחד, והיינו ג"כ כמ"ש המ"א אגודה בסוד המל' כי בה נאגדים האורות העליונים וכן נק' מצד זה אגדה עכ"ל, וע' בת"ז תיקון ל"ט דפ"ג אתעבידו בה אגודה חדא. ועמ"ש ע"פ והנה אנחנו מאלמים אלומים, שהעלאת מ"ן נק' ג"כ אלומה שהוא כענין אגודה כו' ומ"ש יוסף והנה קמה אלומתי כו' זהו ענין שהיסוד נק' אגודה כנ"ל. וענין התר אגדות מוטה יובן ממ"ש בת"א פ' נח בד"ה הן עם אחד כו' וע' צד, בבסידור גבי ודרך רשעים יעות, וע' מענין ולקחתם אגודת אזוב ברבות בא פי"ז.

בפרדס ערך אגודה כתב פירוש כן נקרא כל האצילות כשהוא במלכות ונקרא כך מפני שבה מתאחדים ומתחברים כל הספירות והיא הקושרת כולם יחד, ומפני זה לולב א"צ אגד מפני שהוא מיוחד אל האתרוג ואגדו עמו, וס"פ צו פי' בפסוק ואגודתו על ארץ יסדה כי כל האצילות מיוחד ביחוד נקרא אגודה כדפירשנו עכ"ל, ועיין בגמרא פ"ק דסוכה די"א ע"ב דרבי יהודה ס"ל לולב צריך אגד דיליף ולקחתם דגבי לולב מולקחתם אגודת אזוב, ועיין בחידושי הריטב"א שם שהקשה מאזוב דהזאת מי חטאת דקי"ל במסכת פרה שאם לא אגדו כשר, ותירץ דדוקא אזוב דפרה א"צ אגד. והנה גם לר' יהודה א"צ אגד רק השלשה מינין ולא עם האתרוג ח"ו, וק' א"כ איך יליף גז"ש ולקחתם כיון דפרי עץ הדר לכ"ע א"צ לאגדו ע"כ לא דמי לאגודת אזוב. ויש ליישב. ונראה לומר כי הנה המדות נק' ענפין מתפרדין כמ"ש בפ' חיי שרה קכ"ג א' גבי מאה שנה כו' ושבע שנים, והאגד הוא לקשרן ולחברן יחד ע"ד עושה שלום במרומיו בין מיכאל לגבריאל. אמנם ענין היותן ענפין מתפרדין זהו רק חיצוניות המדות, אבל המינין שבלולב הם פנימיות המדות דהיינו המדות הנמשכין מהמוחין ומתפשטין בהמדות והוא ע"י הדעת שהוא קיום המדות וחיותן, ופנימיותם הם מיוחדים בעצמן בתכלית מבלי שיצטרך לאוגדן ולקשרן, ועמ"ש בת"א פ' תולדות בביאור ע"פ מים רבים בענין רבקה של שלש שלש בקר כו' ע"ש, גם זהו כענין ההפרש בין אתכפיא לאתהפכא, שמה שצריך לקשרן בעל כרחן היינו ע"ד אתכפיא, אבל כאשר כבר אתהפכא חשוכא לנהורא ממילא הם מיוחדים. וע' בסידור שער הלולב שכל המינים שבלולב מורים על היחוד שלכן הלולב הוא כפות שאין עליו מתפרדים כשאר אילנות, ובהדס ג"כ תלתא בחד קינא, כ"ז מורה על יחוד המדות וביטולן לא"ס ב"ה, והיינו ע"י התשובה בעשי"ת שהוא אתהפכא חשוכא לנהורא. ואמנם הלולב עם האתרוג לכ"ע א"צ אגד כי עצם היחוד הוא ודאי ממילא וכנז' בפ' חיי שרה דקל"ג א' גופא ואתתא מילייהו בלחישו ולכן תפלת ערבית רשות. גם כמו עד"מ למטה היחוד שבין איש לאשתו לא נקרא רובא דתלוי במעשה אלא חשוב ממילא הוא בא כמ"ש התוספת ר"פ בתרא דיבמות דקי"ט ע"א ד"ה ר' מאיר היא, ועיין בפ' בראשית ד"ט ע"א ע"פ והוא כחתן יוצא מחופתו כו' ואין נסתר כו' ע"ש הטיב, ומשם יובן גם הטעם דלולב א"צ אגד.

אגז

אל גנת אגוז ירדתי שיר ו' י"א, בפ' בראשית די"ט סע"א שלמה מלכא כד נחית לעמקא דאגוזא (היא הקדושה וקליפה בכללות אחד כי המוח של האגוז היא הקדושה וד' קליפות שעליה הם ד' קליפות, מק"מ) דכתיב אל גנת אגוז ירדתי, נטל קליפא דאגוזא ואסתכל בכל אינון קליפין, וידע דכל אינון ענוגין דהנהו רוחין קלפא דאגוזא לאו איהו אלא לאתדבקא בבני נשא ולאסטאה לון דכתיב ותענוגות בני האדם שדה ושדות עכ"ל, ומ"ש המק"מ היא הקדושה והקליפה בכללות אחד י"ל ע"ד שפי' במ"א אות א' סעיף למד וז"ל אגוז הוא היסוד וכן גימ' טוב בין דדכורא בין דנוקבא והעיקר הוא יסוד דדכורא וצריך להעביר ג' קליפין דאגוזא הערלה והפריעה ואטופי דדמא עכ"ל, נמצא כמו שאבר האדם נברא האבר עם ג' קליפין אלו יחד ובריאתו כך ע"ד אשר ברא אלקים לעשות לתקן כמ"ש במדרש פ' בראשית פ' י"א ובפ' משפטים, והובא בד"ה למנצח על השמינית, כמ"כ הוא ענין פרי האגוז שצמיחתו בקליפין הנ"ל כדי שישברו הקליפות ויתגלה הפרי הגנוז, והוא ענין התגלות העטרה שהוא ענין אהבה המסותרת אור הגנוז. ועמ"ש ע"פ הגידה לי שאהבה נפשי. עוד צה, אנראה לבאר ע"פ מ"ש במ"א בביאור ע"פ ראשי המטות דתקס"ב בענין ההפרש בין מטה לשבט, שעוה"ז השפל הוא למטה מכולן ואין למטה הימנה, ולכן אין בו בחינת השתלשלות והדרגה כמו שבעולמות עליונים יש השתלשלות והדרגה, עילה ועלול, והכלי הוא מערך האור, משא"כ בעוה"ז הרי אנו רואים שהנפש אלקית שהיא חלק אלוה ממעל מתלבשת בגוף החומרי והגשמי שאינו מערכה כלל, ואעפ"כ היא מלובשת בתוכו ומתאחדת עמו ביחוד גמור, שכאשר כואב לו בשר הגוף מרגיש השכל, מפני שהנשמה מתייחדת ממש עם הגוף הגשמי והיו לאחדים, עמ"ש בד"ה זכור ושמור, וזהו שלא כדרך השתלשלות והדרגה שע"פ ההשתלשלות הכלי צ"ל מערך האור, כמו שלמעלה ששם הוא בהדרגה והשתלשלות עילה ועלול, שם הכלי הוא מערך האור, שהתלבשות האור הוא בכלי שיש לה שייכות עמו, אבל אינו מתלבש שם האור בכלי גשמי שאינו ערכו, והוא מפני ששם הכל בחינת השתלשלות והדרגה עילה ועלול לבד (וכמ"ש בד"ה צו כו' את קרבני לחמי, שבעולמות עליוני' מאיר מבחי' ממכ"ע אבל בעה"ז מאיר בחי' סוכ"ע ועמ"ש בד"ה יביאו לבוש מל') ויש ד' עולמות אבי"ע. וכן זלע"ז עשה האלקים יש ג"כ ד' עולמות אבי"ע דקליפה, כנגד הקדושה. והנה שם למעלה הקליפה רחוקה מן הקדושה, כי יש שם בחינת מעלה ומטה בחי' הדרגה, והם מרוחקים מבחי' מעלה של הקדושה, כ"א הם יונקים מבחינת מטה הקרוב אליהם (ע' בע"ח שער מ"ח פ"ג) אבל בעוה"ז השפל שאין כאן מעלה ומטה וסדר והדרגה ויש בה מבחי' עולמות אבי"ע דקדושה וכן הזלע"ז עולמות והיכלות הקליפות קרובים זל"ז (וזהו ופרעה הקריב) כנראה שאף נשמת אברהם אבינו ע"ה שהיה נשמתו מאצילות ואעפ"כ כשנתלבשה בגוף היה צריך למול בשר ערלתו שהוא בחי' קליפה, ואף שנשמתו היה מאצילות גופו היה מבחי' נוגה משכא דחויא, וזהו דוקא בעוה"ז יכול להתלבש בחי' אצילות בכלי שהוא מנוגה שאינו מערכו כלל (והוא מפני שבעוה"ז מאיר סוכ"ע הכל יכול, וכמו שמקשר ומחבר שמרוחניות יתהוה גשמיות שהוא יש מאין, כך יוכל לקשר שיתלבש האצי' בגוף שמק"נ כו') והוא כמשל העיגול שמקיף את המרכז, הנה במרכז נמשכין כל הקוין של העיגול במקום א', כן העוה"ז הוא המרכז שבו מסתיימים ונמשכים כל האורות עליונים מבחינת עגולים בלי סדר והדרגה מעלה ומטה, לכן מתחברים האצי' גם עם ק"נ (וכח התחברות זו ע"י סוכ"ע והוא העיגול המקיף המרכז. נלע"ד), והנה תכלית ירידה והתחברות זו כדי להיות יתרון האור מתוך החושך דהיינו ענין במקום שבעלי תשובה עומדים ע"י שישבור החושך וימול ערלתו, עי"ז יהיה בבחי' שאין צד"ג יכולים לעמוד כו' וזהו ענין שהמטה נעלה מבחי' השבט כו' ע"ש. ועד"ז יובן ענין אגוז שיש לו קליפין הרבה וקשות, ובתוכו המוח שהוא נחלק לארבע חלקים כנגד ד' אותיות השם, כמ"ש בפרדס ערך אגוז, והיינו ענין התלבשות הנשמה בגוף, אשר הנשמה יש בה מד' עולמות אבי"ע שהם ד' אותיות השם וכמאמר נשמה שנתת בי טהורה היא, בראת יצרת נפחת, ומתלבשת בקליפי האגוז שהם ג"כ ד' קליפות כנגד אבי"ע דקליפה, והוא ענין הגוף שממשכא דחויא. ותכלית הכוונה כדי שישבור קליפי האגוז שהם תאוות הגוף ועי"ז יבוא לבחינת יתרון האור בחי' תשובה ועמ"ש ע"פ והיה בן הבכור לשניאה, ושם מענין מי גילה לבני רז זה כו'.

אגל

פירושו טפה, או מי הוליד אגלי טל באיוב ל"ח כ"ח, כ"כ הקור', וכ"מ בת"י דתרגם אגלי רסיסי טלא, וברש"י בשה"ש גבי רסיסי לילה פי' גשמי לילה והביא צה, בראיה מן התרגום בפ' האזינו וכרביבים עלי עשב, וכרסיסי מלקושא, והם טפות המטר. ועד"ז א"כ אגלי טל הם ג"כ טפין, וכן הלע"ז דיא טראפין טויא. אבל רש"י פי' אגלי טל גלי טל (ור"ל ענין מעין כמו גלות מים יהושע ט"ו מ"צ) והאלף יתירה כמו ואחוותי באזניכם לעיל באיוב סי' י"ג י"ז אלף יתירה בראש התיבה להיות שם דבר, וכן אבחת חרב ביחזקאל סי' כ"א כ' ע"ש בפרש"י, כמו ניבוח חרב כמו צעקת חרב. ל"א אגלי טל כמו אגני טל כמין אגנות פלגים שהטל נתון בהם, למד מתחלף בנון בספר עזרא נשכה כמו לשכה נחמיה יג עכ"ד רש"י. והלע"ז דיא בעקין פון טוא דאש מיינט מען דיא טייכען וואש דער טויא איז גיגעבין אין זייא עכ"ל. והראב"ע כאן באיוב ל"ח גבי אגלי טל כ' י"א הוא המטר הדק בלא חבר (והוא כפי' הת"י וכמ"ש הקו') ויתכן היות האלף נוסף והוא כפי' הראשון דרש"י. אבל הרמב"ן שם מסכים יותר לפי' הת"י וז"ל אגלי טל כמו גלי טל והאלף נוסף כמו ואחוותי באזניכם, והתרגום אמר רסיסי טלא בלא חבר והוא הנכון עכ"ל, ור' אברהם פריצל כ' אגלי טל הם טפי הטל שהם כמו גלים קטנים נראים מקובצים על העשבים והעלים ויהיה אגלי כמו גלי בתוספת אלף עכ"ד. ואפשר להעיר מזה לענין פי' שם אגל"א דר"ת אתה גבור לעולם אד', שהוא ענין משכיל אל דל, כמבואר בדרוש כוונת המקוה, דפירושו י"ל כמו אגלי טל, וגם אגלי ר"ת אתה גבור לעולם י'^* כי הטל נמשך מגבורה דע"י המלובש בח"ס אשר ח"ס הוא בחי' יו"ד.

בפרדס בערך אגלי טל כתב ענינו טיפות השפע וגילויו הנשפעים מהתפארת ששם מקום הטל בסוד יוד הא ואו ומזה ישפט לפי מקומו, ואפשר לפרשו מלשון גל נעול וכו' יעויין במקומו עכ"ל. ובמא"א אות א' סל"א כ' אגלי טל הם הטפות היורדות מהמוחין יוד הא ואו חבד גימ' טל עכ"ל, ועיין בהקדמת ת"ז די"ב א' ודי"ג ב'. ובתקוני ז"ח ד"ה ע"ד. ולפמ"ש בתניא ח"ב ספ"ה ורקיע זה כו' ובו סוד כ"ב אותיות התורה כו' ומרקיע זה נוטף טל למזון הנשמות דהיינו ידיעת סוד כ"ב אותיות התורה כו' והביא מפ' ויקהל דר"י ע"א. לפ"ז נ' דאגלי טל הם כ"ב אותיות.

וזהו תזל כטל אמרתי. ועד"ז נת' בדרוש המילויים ע"ב ס"ג כו' התחלקות השפע ע"י כ"ב אותיות זהו בחי' גבורה ה"ג וכמו גבורות גשמים. אך הטל ג"כ מבחי' גבורה דע"י שבמו"ס שהוא ג"כ להיות התחלקות השפע ע"י ה"ג דע"י אלא שההתחלקות דק ורוחני יותר, כי במטר נראה שיורד בהתחלקות טפין טפין, משא"כ בטל אין נכר כ"כ ההתחלקות ומ"מ הוא ג"כ בחי' כ"ב אותיות עכ"ד, וא"כ הם נק' אגלי טל ואפשר זהו ענין כערך אותיות המחשבה לגבי אותיות הדבור, שבאותיות הדבור ההתחלקות ניכר משא"כ באותיות המחשבה. גם י"ל כמו טל למעלה מאתעדל"ת כך יש אותיות זכרים שלמעלה מאתעדל"ת כמ"ש בת"א פ' בשלח בד"ה לסוסתי ברכבי, וכענין ברוך שאמר והיה העולם רדל"א.

[אגם]

אגם , מה שפירושו מקום מים וקבוצם. קור'. וז"ל רש"י פ' וארא ז' י"ט גבי ועל אגמיהם קבוצת מים שאינן נובעים ואין מושכין אלא עומדין במקום אחד עכ"ל והראב"ע כתב מים מחוברים מעצמם ממימי המטר עכ"ל. ות"א אריתיהון וכן ת"י לאגם מים לאריתא, ועיין בגמרא פ"ה דב"ק ד"ן סע"ב ובפרק כל הבשר דק"ה בתוספת גבי אריתא דדלאי וע' פ"ו דב"ב דצ"ט ע"ב בענין אמת המים. והנה גבא נק' ג"כ מקום קבוצת המים כמ"ש בישעי' סי' למ"ד י"ד ולחשוף מים מגבא. ובמשנה רפ"א דפרה נק' מי גבאים. אלא שהרד"ק שם כ' דגבא יקרא מקום שיקוו בו מעט מים. ומ"ש צו, אשם סי' ל"ג ד' כמשק גבים פי' הרד"ק והראב"ע ארבה, אבל לפרש"י שם גבים כמו לחשוף מים מגבא, וא"כ הם בורות, א"כ צ"ע מה בין זה לאגם מים.

בפרדס ערך אגם וז"ל פירש אגם מים וכיוצא היא המל' בהיותה מקבלת ממימי החסד והשדה נעשית אגם מים עכ"ל, ובמא"א אות א' סל"א כ' אגם נק' יסוד דאימא שהוא מקום שמן ודשן אגם מים בחסדי אבא לא חסר כל בה, גם המל' בקבלתה ממימי החסד עכ"ל, ואפ"ל אגם ע"ד א' גם, כי אתין וגמין רבוין בחי' מל', וכשמקבלת מבחי' אלף פלא נק' אגם.

[איבה]

איבה,אויב הלע"ז פאיינט, והוא ענין שנאה וכ' בשרש ישע בשם הבחיי דאויב גדול מהשונא, כי האויב הוא שבלבו איבה עולמית. ונראה כי איבה הוא היפך מענין אבה דפירושו רצון. ולעומת זה הוא האיבה, ואיבתי את אויביך שמות כ"ג כ"ב, ושנאה הוא היפך האהבה, וע"כ אויב הוא יותר משונא, כמו שהרצון גדול מהאהבה.

באיוב ט' כ"ו אניות אבה פי' בזח"א פ' חיי שרה קכ"ד א' לשון איבה, ונז' פי' זה במכלול להרד"ק, אניות השוללים, ויש פי' להפך לשון רצון, ורש"י פי' שם נהר, שוב ראיתי פי' זה בהרמב"ן וז"ל אניות אבה אמר התרגום ספינן קלילן דמארי דבבו דאזלין למיבז מלשון איבה עכ"ל.

כפר

א וכפרת אותה מבית ומחוץ, בפ' נח ו' י"ד, כ' הראב"ע י"א וכפרת הוא מלשון כפורת והוא ענין כסוי, והנכון שמלת וכפרת מגזרת בכופר, דהיינו זפת. עכ"ד בשינוי לשון. וכן פרש"י בכופר היינו זפת כמ"ש בגמרא כופרא. אמנם מלת וכפרת ת"א ותחפי א"כ הוא כיסוי מלשון כפורת. ויונתן תרגם ותישוע יתה ונוטה למ"ש הראב"ע והנכון כו'.

ועשית כפורת ר"פ תרומה פרש"י כסוי על הארון שהיה פתוח מלמעלה ומניחו עליו כמין דף. וכ"כ הראב"ע כדמות מכסה.

ב כי אמר אכפרה פניו בפ' וישלח ל"ב כ"א ופרש"י אבטל רוגזו וכן ת"א ארי אמר אנחיניה לרוגזיה, ות"י נרעי ית סבר אפי ופירשו שהוא לשון רעוא נתרצה פניו. וכ' רש"י ונראה בעיני שכל כפרה שאצל עון וחטא ואצל פנים כולם לשון קנוח והעברה הן ולשון ארמי הוא והרבה בגמרא וכפר ידיה, בעי לכפורי ידיה בההוא גברא, וגם בלשון המקרא נקראים המזרקים של קדש כפורי זהב בעזרא סי' א' י' על שם שהכהן מקנח ידיו בהן בשפת המזרק עכ"ל. וכן פי' הרד"ק במכלול אכפרה פניו אסיר כעסו, כופר נפשו הסרת עון, וענין הכפרה כמו כן מזה הענין כי הכפרה היא הסרת העונות וכן ארז"ל פ"ק דכתובות ד"י ע"ב מזבח מזיח מכפר והקשו היינו מזיח היינו מכפר ותירצו מזיח גזירות מכפר עונות ושניהם מלשון הסרה הם כי מזיח מן ולא יזח החושן עכ"ד. אבל הראב"ע בפ' וישלח כ' אכפרה פניו אכסה ואסתיר. הנה פי' אכפרה ע"ד וכפרת וע"ד כפורת שהוא לשון כסוי. וכ"כ עוד בפ' תרומה ע"פ ועשית כפרת. כי כמוהו לכפר עליו כמו כסוי חטאה. אך פי' זה כ' בשם יפת והוא ז"ל עצמו חלק ע"ז שמלת לכפר עליו מגזרת כפר נפשו, והביא ראיה מר"פ תשא, כופר נפשו. לכפר על נפשותיכם. והנה לדברי יפת י"ל שהוא ע"ד על כל פשעים תכסה אהבה, א"כ האהבה היא כסוי חטאה.

צו, בג איש כופר נפשו לה' בפ' תשא ל' י"ב ת"א פורקן נפשיה, והוא לשון פדיון כמ"ש בפ' משפטים אם כפר כו' פדיון נפש ות"א אם ממון כו' פורקן נפשיה, וכן נתתי כפרך מצרים בישעיה מ"ג ג' ות"י פרקך יהבית חליפך מצראי.

וענין לכפר ת"א לכפרא ויונתן תרגם ישתבק. והנה בענין יוהכ"פ י"ל כל ג' בחי' הנ"ל, כי ענין הסרת העון וכמ"ש מחיתי פשעיך כעב וכענן, וגם לשון פדיון והוא ע"י שעיר המשתלח שנותנים חלק כו', וגם לשון וכפרת לשון כסוי, כי צריך למלאות כל הפגמים והחסרונות ע"י שממשיכים מבחינת ממעמקים והוא ענין התגלות אהבה רבה כמ"ש ויהפוך ה' כו' את הקללה לברכה שהרע נהפך לטוב זדונות כזכיות ע"י כי אהבך ה' אלקיך אהבתי אתכם כו' והיינו על כל פשעים תכסה אהבה. וזהו וכפרת אותה מבית ומחוץ כי תיבה היא בינה יוהכ"פ ומבית ומחוץ מקיפי' ופנימי' חדשי' הנמשכי' ממעמקי' מבחי' אנכי אנכי כו'. ובאדם מבית ומחוץ כדכתיב בחסד ואמת יכופר חסד גמ"ח היינו מחוץ ואמת היינו תורה זהו מבית. וזהו כפורים ל' רבים.

נבח

בקו' נבח שרש בפ"ע באות נ' והוא בישעי' נ"ו י' כלבים אלמים לא יוכלו לנבוח, ופירושו צעקה או חריצה כמו לא יחרץ כלב לשונו. אבח שרש בפ"ע באות א' והוא ביחזקאל כ"א כ' אבחת חרב ופירושו בעתה. אבל רש"י ביחזקאל שם פי' אבחת מענין נבח כי נון בנביחה יסוד נופל הוא כמו נון בנשיכה ותבא אלף במקומה, וא"כ השרש בח כמו גבי נבוך השרש בך כדלקמן.

נבך

אבך . ויתאבכו גאות עשן בישעי' ט' י"ז עשה הקו' שרש בפ"ע לשון התרוממות וכ"כ המ"צ ואין לו דומה, נבוכים שרש בפ"ע בשרש בוך. ורש"י פי' בישעי' ויתאבכו מלשון נבוכים. והיסוד בך. ועד"ז פי' עמק הבכא תלים פ"ד (ולהקו' בכא שרש בפ"ע) כמו נבכי ים איוב ל"ח ט"ז. מבכי נהרות איוב כ"ח י"א דפי' מסגרי ים או הנהר ולהקו' בכי לשון בכיה.

[סכך]

סכך , באברתו יסך לך תלים צ"א ד'. הלע"ז באדעקין. ובפרש"י יסוכך. ובת"י יטלל עלך. סוככים בכנפיהם על הכפורת שמות כ"ה כ'. תסוכני בבטן אמי דוא האשט מיך באדעקט. וכ"ז הוא לשון סכך וכסוי. ומ"מ נראה שיש הפרש בין סכך לכסוי כי כסוי היינו על המתכסה וסמוך לו ממש משא"כ סכך זהו שיש אויר עשרה טפחים בין הסכך להדבר שמסכך עליו כדאיתא פ"ק דסוכה דף ה' ע"ב. ולכן ת"י גבי תסוכני אשתית לי, משא"כ לשון סכך ת"י טלל כנ"ל וכן ת"י באיוב יו"ד י"א ובעצמות וגידים תשככני. אשתיתני. לפי שהוא ג"כ כמו כסוי בסמוך לו. אבל מ"ש איוב מ"ם כ"ב יסכהו צאלים צללו ת"י יטללוניה טלליא. וצ"ע בגמ' פ"ב דסוכה דכ"א ע"ב תסוככני ופרש"י אלמא סכך קרי להו.

ויסך על ארון העדות, וסכות על הארון שמות סי' מ"ם, ופרש"י לשון הגנה שהרי מחיצה היה, והחזקוני כ' מסוכה ומחיצה כמו הנני שך את דרכך בהושע סי' ב' ח' דפי' רש"י כמו הסר משוכתו בישעי' סי' ה' ה' ושם פרש"י גדר המסכך ומגין עליו, וכמו הלא שכת בעדו איוב סי' א' י"א.

צז, אסך , דרכך הושע ב' לשון מחיצה וכן ויסך על הארון בפ' פקודי, אין מסככין בדבר המקבל טומאה שלא יהי' בחי' סכות בענן לך מעבור תפלה.

וסכותי כפי כף כתר ומשה ביקש הראני כבודך נמצא זהו ענני כבוד, ועד"ז בצל ידי תורה כבוד, המלך נק' סוכך יחזקאל כ"ח י"ד, וזהו אחר עשי"ת המלך הקדוש הוא הסוכך עלינו בסוכות, ובזה מתורץ שעושים סוכות בתשרי וזהו בסוכות הושבתי.

עט

עט סופר מהיר תלים מ"ה ב', ת"י עט קולמוס, ובלעז דיא פעּן, עט שקר סופרים ירמיה ח' ח', בעט ברזל שם י"ז א', בעט ברזל ועופרת איוב כ"ד א', בקולמוס דפרזלא, וכ' במכלול בשם הרב רבי יונה שידמה שתיבת עט הוא מלשון עטה, ועטה לשון עיטוף כמ"ש עוטה אור כשלמה תלים ק"ד ב', ויעט כמעיל קנאה בישעיה נ"ט י"ז דפירושו ענין עטיפה כמו כבגד יעטה תלים סי' ק"ט. וכן ביאר הענין בשרש ישע וז"ל עט פי' קולמוס, ולהיות סובב סובב ילך בהקפה על פני משטח המגלה יקרא עט לשון עטייה ועיטוף כמו ויעט כמעיל עכ"ל, ולפע"ד אם הוא מלשון עיטוף ולבוש יותר יש לומר הטעם כי הקולמוס מלביש את המגלה באותיות שהאותיות הם לבוש ע"ג המגלה, שמלביש דיו שחור ע"ג נייר לבן, ואפילו עט ברזל שחורץ בו אותיות עכ"פ מלביש המגלה באותיות. אך עוד כ' הרד"ק כי י"ל עט הוא מלשון עיט, והנה בשמואל א' סי' י"ד פסוק ל"ב ויעט העם אל השלל פרש"י ויעט לשון עיט בפ' לך לך ט"ו י"א, ובמצודות ציון שם כ' ויעט ענין פריחה, וכמו שפרש"י בשמואל כ"ה י"ד ויעט בהם אפרחינון במילין לשון עיט. וא"כ אם הקולמוס הוא מלשון עיט היינו ג"כ לפי שסובב סובב ילך בהקפה על הנייר כמי שפורח ממקום למקום, וכן פרש"י ותעט אל השלל שמואל ט"ו י"ט לשון ותעף.

במא"א אות ע' ססעי' יו"ד כ' עט ע"ה גימטריא יסוד כי הוא עט סופר מהיר, כי צריך מהירות בעת הזווג עכ"ל, המשיל היחוד לבחי' עט סופר כמו ע"י הקולמוס תתלבש החכמה בהספר, כמ"כ ע"י היסוד יומשך הטפה ממוח החכמה שבאב בבטן האם ויתהוה ממנו בעל שכל, ועד"ז נק' לשוני עט סופר מהיר שממשיך בבחי' אותיות הדבור, והוא בחי' זווג נשיקין, וכמארז"ל ראוה מדברת מאי מדברת כו', וכ"כ במא"א אות למ"ד סי"ב לשון נק' היסוד.

עוד במכלול שם בענין עט לשון עיטא, והנה לפ"ז מ"ש בירמיה רסי' י"ז חטאת יהודה כתובה בעט ברזל, היינו שהתקשרו כ"כ בדרך בחי' יסוד דקליפה, שהוא ע"י פגם הברית.

עטה לשון עיטוף.

ועטה את ארץ מצרים כאשר יעטה הרועה את בגדו ירמי' מ"ג י"ב, פרש"י ועטה יכרוך כל שללה ויצא כאשר יכרוך הרועה כו', וכ"כ במצ"צ, ובת"י פי' כאשר יעטה כמא דמתעטף רעיא, והרד"ק כ' כמו שיתעטף הרועה בבגדו ויכרוך את עצמו בו עכ"ל, והלע"ז מן כאשר יעטה אז ער ויקּעלט, ועטו על שפם כולם, ג"כ ת"י ויתעטפון, והלע"ז וויקלען, במיכה סי' ג' ז', והוא עוטה מעיל בשמואל א' סי' כ"ח י"ד ת"י והוא עטיף מעילא, ופרש"י שהיה רגיל ללבוש מעיל, והלע"ז און ער איז אום גיוואונדען, ולע"ז שלנו גיקלייד, עוטה אור כשלמה תלים ק"ד ב' ות"י דמתעטף נהורא היאך סדינא, והלע"ז ער וויקעלט, הנה ה' מטלטלך טלטלה גבר ועוטך עטה בישעי' סי' כ"ב י"ז פי' הרד"ק כמו שאדם עוטה הבגד, וא"כ ר"ל ג"כ לשון עיטוף צז, בכמ"כ ת"י ותחפינך בהתא, וזהו ג"כ לפי ענין מ"ש רש"י ורבותינו אמרו צרעת פרחה בו כד"א ועל שפם יעטה, שהוא ענין עיטוף, וכן חיברו בקורקעדאנסיא בשורש עוטה לשון עטוף, אבל רש"י פי' ועוטך עטה כמו ויעט בהם בשמואל א' סי' כ"ה י"ד לשון עיט יפריחך כעוף בגלות.

עטה לשון נטיה^*.

שלמה אהיה כעוטיה על עדרי חביריך ש"ה א' ז'. פרש"י ג"כ מלשון עוטה על שפה, ות"י ולמה דין יהון מטלטלין ביני עדרי בנוי דעשו וישמעאל, י"ל דס"ל דהוא כמ"ש בישעי' סי' כ"ב הנה ה' מטלטלך כו' ועוטך עטה, הרי לשון עוטה שייך לענין טלטול, אם לפרש"י שם שהוא לשון פריחה היינו כי הטלטול הוא הפריחה וכן הראב"ע כ' כאן שיש מפרשים כעוטיה מלשון ויעט בהם דשמואל א' סי' כ"ה וכבר נתבאר שהוא לשון פריחה, אכן עוד פי' הראב"ע כעוטיה מתערבת עם עדרי חביריך והוא מלשון ויעט העם אל השלל בשמואל א' סי' י"ד והוא כמ"ש הרד"ק שם ויעט פירושו ויסר או ויטה, ושכן ת"י שם ואתפני עמא, וכן ותעט אל השלל שם סי' ט"ו י"ט ת"י ג"כ ואתפניתא, נמצא להרד"ק שם פי' ויעט ותעט לשון נטיה אל השלל, וכן הלע"ז אשכנזי שם ויעט העם און עז קערט זיך דאס פאלק, ותעט און דוא האשט דיך גיקערט, וזהו כפי' הת"י, ועד"ז פי' הראב"ע כעוטיה על עדרי חבירך ענין נטיה והסרה אליהם, אבל רש"י פי' ויעט ותעט לשון פריחה כדלעיל.

ולא תעטה על שפם יחזקאל כ"ד י"ז, ועל שפם יעטה בתורה פ' תזריע י"ג מ"ה פירוש עיטוף, וכן על שפם לא תעטו יחזקאל כ"ד כ"ב.

גם ברכות יעטה מורה בתלים פ"ד ז', ג"כ לשון עטוף, וכן מצינו לשון זה ג"כ בקללה תהי לו כבגד יעטה שם סי' ק"ט י"ט, וכן ויעטו כמעיל בשתם, שם ק"ט כ"ט, העטית עליו בושה שם פ"ט מ"ו, יעטו חרפה וכלמה שם ע"א י"ג, הכל לשון עטוף, וכן ויעט כמעיל קנאה בישעיה נ"ט י"ז.

מעטה לשבח ביחזקאל ך"א ך' פרש"י ג"כ לשון עיטוף, וכן פי' הרד"ק בשם אביו, והוא עצמו פי' לשון חדוד וכן ת"י לשון שנון שמשננים החרב ורש"י השיג ע"ז, עוד פרש"י בשם מנחם שהוא לשון מחשבה ועצה, כמו התיב עטא וטעם בדניאל סי' ב', ועד"ז פי' הרד"ק לשון בעטיו של נחש דהיינו בעצתו.

בישעי' ס"א ג' מעטה תהלה תחת רוח כהה פירושו ג"כ לשון לבוש, וכ' הרד"ק שכן מצינו לבוש גבי רוח ורוח לבשה את עמשי.

עיט

כבר נתבאר לעיל, ויעט העם אל השלל שמואל י"ד ל"ב פרש"י לשון עיט שהוא ענין פריחה שפרחו העם אל השלל, והוא כמו שהעוף הדורס הנק' ג"כ עיט פורח לדרוס ולחטוף שזהו מ"ש וירד העיט על הפגרים בפ' לך לך ט"ו י"א, כך פרחו אל השלל, וכן ותעט אל השלל שם טו יט, אבל ת"י והרד"ק והראב"ע פירשו ענין נטיה ופינה, ועם היות הפריחה והעפיפה הוא ג"כ שפונה ונוטה אחר הדבר ההוא, אבל הפריחה הוא במהירות רב, משא"כ נטיה בעלמא, ומ"מ אפשר לחבר ענין עוטה מה שהוא לשון נטיה ופינה אל לשון עיט, אבל עטה מה שהוא לשון עטוף ולבוש וכריכה אינו שייך לענין עיט.

ויעט בהם שמואל א' כ"ה י"ד אפרחינון במילין, מדרש ורש"י שהפריחם והדיחם מעל פניו, והוא כמו שבורחים מהעוף הדורס כך ברחו מחמת הדיבורים שגער בהם.

צח, אקרא ממזרח עיט, מארץ מרחק איש עצתי, ופרש"י מארץ ארם שהיא במזרח קראתי לי את אברהם להיות נמלך בעצתי, עיט כמו התיב עיטה דניאל ב', אתיעטו כל סרכי מלכותא שם ו', וגם יש לפותרו בלשון עוף קראתי למהר אחרי כעוף הפורח ונודד ממקומו, ויונתן תרגם זה על קיבוץ גליות שיתקבצו כמו עיט שהוא עוף קליל, וכן בבראשית רבה פט"ו ובפ' נ"ד מבואר דקאי על אברהם, וכן הראב"ע והרד"ק פירשו כאן עיט לשון עפיפה, אלא שיש שפירשו על כורש, ויש שפירשו על משיח.

אהי' כעוטי' י"ל שתפרח אחריהם שהם נק' עי"ט.

משיח עיט ע"ש אחישנה וחש עתידות.

נתיב לא ידעו עיט באיוב סי' כ"ח ז', ובת"י שביל אילן חיי דלא חכמיה ס"מ דפריח היאך עופא, ולא שזפתו עין איה, ולא סקרתיה עינא דחוה.

העיט צבוע נחלתי לי העיט סביב עליה כו' בירמיה סי' י"ב ט', ופרש"י עוף אחד שהוא צבוע וכל העופות נאספים עליו לאוכלו ששונאים אותו, ומזה מובן שיש עיט צבוע ויש עיט שאינו צבוע דהיינו מ"ש העיט סביב עליה, וע' בגמרא סוף זבחים קי"ט א' מפסוק זה דקאי על ירושלים, בפר"א פכ"ח ואין העיט אלא בן דוד שנאמר העיט צבוע נחלתי לי, והאלשיך פ' לך לך כ' העיט זה דוד, ולדבריו אפשר לומר מ"ש העיט צבוע שכן בדוד נאמר אדמוני עם יפה עינים, וע' מזה בזח"ג ס"פ מצורע, וירד העיט על הפגרים בפ' לך לך ט"ו י"א.

בישעי' י"ח ו' יעזבו יחדיו (פגריהם) לעיט הרים (לעוף הרים) ולבהמת הארץ, וקץ עליו (כל ימות הקיץ) העיט, וכל בהמת הארץ עליו תחרף (כל ימות החורף, מכאן אמרו משפט גוג לעתיד לבא שנים עשר חדש) ביחזקאל ל"ט ד' לעיט צפור כל כנף.

רכס מרכסי איש תלים ל"א כ"א פרש"י לשון חבור היינו מחבורי רשעים ואזיל לשיטתו שפי' כן בענין וירכסו את החושן שמות כ"ח כ"ח לשון חבור, ועד"ז פי' שם והרכסים לבקעה בישעי' מ' ד', וכן פי' בישעי' שם והא"ע גבי וירכסו משמע ג"כ כפרש"י, אמנם הקורקע' מפרש כ"ז לשון גבהות ואחריו נמשך המ"צ וכן פי' הרד"ק בשרשים ובישעי' גבי והרכסים, אבל הא"ע שם משמע דמפרש כפרש"י או פי' אחר לשון עיוות וצ"ע.

[שבר]

שבר , בשין ימנית לו שני פנים האחד לשון שבירה ושברון.

בתורה פ' וירא סי' י"ט ט' ויגשו לשבר הדלת, דלת מל' עומ"ש והם רצו לשבור בחינה זו כ"א לילך בפריקת עול וכענין ונעשה לנו שם דדור הפלגה ועמ"ש ע"פ מזמור כו' כי דלתני.

פ' וארא סי' ט' כ"ה ואת כל עץ השדה שבר.

ואשבר מטות עולכם פ' בחקתי סי' כ"ו י"ג.

בשברי לכם מטה לחם שם כ"ו כ"ו, ועמ"ש בד"ה בשברי לכם שזהו ענין שבירת לוחות ראשונות שהם בחי' עץ החיים הנק' מטה לחם, ואמנם איתא ברבות ס"פ תשא שעל לוחות אחרונות נאמר כפלים לתושיה, וי"ל דפי' בשברי ג"כ מלשון ולכו שברו כו' יין וחלב, וגם מלשון שברו על ה' אלקיו תלים סי' קמ"ו, וכה"ג דרשו ברבות ע"פ כי יש שבר במצרים, ועד"ז שבירת הכלים דתהו מזה נעשה עלייה צח, ביתירה אח"כ ובנין עולם התיקון והתגלות עקודים שלמעלה מהשבירה והתקון.

בתלים ק"ד י"א ישברו פראים צמאם ת"י יתברון היינו שמבטלים ושוברים הצמאון ע"י שתיית המים, לפ"ז י"ל מה שנק' קנין התבואה שבר והוא השרש השני דלקמן לפי ששובר את הרעבון וא"כ שייך קצת לשרש זה וכן פי' במכלול.

במשלי כ"ה ט"ו ולשון רכה תשבר גרם ג"כ לשון שבירה תברא גרמא וכדפרש"י ולשון רכה בתפלה ובתחנונים תשבר גרם עצם קושי הגזרה.

לב נשבר ונדכה תלים נ"א י"ט, עד"ז י"ל ג"כ בענין שברו על ה' אלקיו אף שהוא בשין שמאלית ולשון תקוה יש לדרוש בו ג"כ לשון שבירה שהוא לב נשבר.

האני אשביר ולא אוליד בישעי' סי' ס"ו ט', בראך שטול בלע"ז מקום מושב היולדת, ונק' כן על שם שבר האשה היולדת וחבליה, וכן כי באו בנים עד משבר בישעי' סי' ל"ז ג', ות"י כאתתא דיתבא על מתברא, ויש לדרוש בו לשון שברו על ה' כי אז תקוותה על ה' לבוא ללידה תיומ"י ועמ"ש בשרש אבנים לשון אב ובן שע"י הלידה נמשך הבן מאביו ואמו, וזהו שע"י השבר לשון תברא בא התקוה ולידה.

מגביה פתחו מבקש שבר משלי י"ז י"ט אמרו במדרש ש"ט דכי ס"ד דקאי על הפתח גשמי אלא פתחו היינו הדבור, וכנ"ל ולשון רכה דוקא תשבר גרם.

ב בתורה פ' מקץ סי' מ"א נ"ו וישבר למצרים, ופרש"י שבר לשון מכר ולשון קנין הוא, כאן משמש לשון מכר, שברו לנו מעט אוכל שם סי' מ"ג ב', לשון קנין, ואל תאמר אינו כי אם בתבואה שאף ביין וחלב מצינו ולכו שברו בלא כסף בישעי' סי' נ"ה יו"ד עכ"ל, ועכ"ז אפ"ל דלא שייך זה רק גבי קנין אוכל או משקה לפי ששובר את הרעב או את הצמאון, והנה הראב"ע גבי ויוסף הוא המשביר מקץ מ"ב ו' פי' ג"כ כפרש"י דיוצא לשני פעלים ר"ל לשון מכר ולשון קנין.

במשלי י"א כ"ו וברכה לראש משביר פי' הראב"ע מוכר שבר וכן ת"י דמזבין, ובגמרא סנהדרין צ"ב א' ואין משביר אלא יוסף, כי יוסף צדיק יסוד עולם המשפיע לבחי' מל' והוא ג"כ לשון שובר הצמאון אשר כנ"י נק' ארץ לא שבעה מים, ונק' את הצמאה ליוצרה, וע"י שממשיך בה מבחי' מ"ד שובר הצמאון, גם בחי' הרעב כדכתיב נפש שבעה כו' ונפש רעבה במשלי סי' כ"ז ז', וע"ש בפרש"י דרעבה לשבח קאמר, ועמ"ש בד"ה בשברי לכם בענין ואכלתם ולא תשבעו, וזהו ויענך וירעיבך ויאכילך את המן, ויוסף ממשיך בחי' לחם ויין ושמן כו', גם שייך בו ל' קנין ומכר כי כן האתעדל"ת ואתעדל"ע שעל ידה נק' קנין כמ"ש במ"א בענין ארץ כנען ל' סוחר, ועיין ברבות מקץ פצ"א קב"א משביר זה יוסף, רועה ישראל האזינה נוהג כצאן יוסף כו', ועיין זח"ג פ' בלק קצ"א וברכה לראש משביר מאן דמברך כו' אתבר סט"א נ' דמפרש משביר בשני פירושים, הא' שמשפיע לכוס של ברכה כנ"י מל' דאצי', הב' שעי"ז נשבר הסט"א והיינו ע"ד מש"ש דקפ"ו סע"ב ע"פ אברכה את, וא"כ יש במשביר ב' פירושים לשון שבר דהוא מכירה ולשון שבירה לסט"א וממילא יובן שיש בו ג"כ לשון תקוה כי ע"י יחוד דו"נ משפיע ומקבל נמשך ומתגלה בחי' עליונה יותר משניהם והוא ענין ויברך אותם וברכה לראש משביר בחי' בעטרה שעטרה לו אמו כו', עוי"ל משביר לשון שבירה ג"כ בההשפעה שצריך לחלק ההשפעה לחלקים שיוכל המקבל לקבל.

שבר בשין שמאלית.

שברתי לישועתך ה' תלים קי"ט קס"ו פרש"י הוחלתי, ושאר מפרשים פירשו לשון תקוה ולשון צפיתי לישועה, והכל אחד כי הוחלתי ג"כ לשון תקוה כמ"ש יחל ישראל אל ה' תלים ק"ל ז', המייחלים לחסדו, כאשר יחלנו לך תלים ל"ג כ"ב, אלא צט, אי"ל דפי' יחול לשון המתנה שאע"פ שיתמהמה עכ"ז יחכה לו, וכדפרש"י ע"פ הוחילי לאלקים תלים מ"ב ו' המתיני לו, וכמ"ש וייחל עוד שבעת ימים בפ' נח סי' ח' י"ב.

ועד"ז פי' הראב"ע שברתי שמרה, וכמו ואביו שמר את הדבר, והתרגום סברית, ואפשר מזה נלקח ענין סברא שבגמרא כי הוא ג"כ ענין מחשבה, והקור' עשה עוד שרש מפסוק ואהי שבר בחומות ירושלים נחמיה ב' י"ג ט"ו ופירשו לשון סברא ומחשבה, והוא מדברי הראב"ע שם שכ' וז"ל ואהי שובר מן וישבר להשניא, ומלשון חז"ל סברא, והטעם הייתי חושב ומעיין בחומות עכ"ל, אבל רש"י פי' שם שובר לשון שבירה וכן הוא ג"כ בשין ימנית דלא כהראב"ע והקו'.

אשר שברו אויבי היהודים אסתר ט' א'.

הלהן תשברנה רות א' י"ג.

עיני כל אליך ישברו תלים קמ"ה ט"ו, ואפשר שייך בו ג"כ לשון שבירה כי המקוה והממתין והמייחל כ"כ צריך לשבר תאוות גופו ונפשו הבהמית להיות לב נשבר ולבי חלל בקרבי, עד שיהיה כלי ריקן המחזיק וראוי שיומשך בו הברכה אשר הוא מייחל ומצפה, לקבל מבחי' צדיק ה' המשפיע צדקות, וכמבואר לעיל בענין ויוסף הוא המשביר, ויוסף נק' ע"ש יוסיף ה' שנית ידו כו' כמ"ש ברבות ר"פ ואלה שמות.

שכיות, משכית

ועל כל שכיות החמדה פרש"י פלטרין רצופין במשכיות רצפת שיש כמו ואבן משכית ויקרא כ"ו על שם שסוככין בו את הקרקע, והלע"ז דשכיות, איז באדעקט.

וכ"כ במ"צ שם שכיות מלשון סכך ומכסה והיא הרצפה וכן ואבן משכית, אמנם הרד"ק שם פי' שכיות ציורים כמו איש בחדרי משכיתו יחזקאל ח' י"ב, והביא ראיה מתרגום יונתן שתרגם שכיות החמדה בברנייתא שפירא, אבל רש"י ביחזקאל שם פי' ג"כ בחדרי משכיתו משוכה ברצפת אבני שיש לשון ושכותי את כפי, וכן פרש"י ג"כ במשלי י"ח י"א ע"פ וכחומה נשגבה במשכיתו, וכן פרש"י ג"כ שם כ"ה י"א תפוחי זהב במשכיות כסף, משכיות כלים המצופין בכסף, באדעקט מיט זילבער, והרד"ק במכלול אזיל לשיטתיה ופי' במשכיות ענין ציור וענינם מלשון הבטה כי הדבר המצוייר יביט בו האדם, וכן פי' הרמב"ם פסוק זה בפתיחה לספר המורה, לפ"ז לפרש"י כל אלו שייכים לשרש סכך, וכן בתורה ס"פ בהר ואבן משכית לא תתנו בארצכם פרש"י כסוי כמו ושכותי את כפי שמכסין הקרקע ברצפת אבנים, והראב"ע פי' משכית אבן מצויירת מגזרת עברו משכיות לבב, שכיות החמדה עכ"ל והוא כפי' הרד"ק אבל רש"י פי' כ"ז לשון כסוי וסכך כנ"ל, ומשכיות לבב לפרש"י הוא ג"כ לשון הבטה, ובגמרא רפ"ג דמגלה דכ"ב ע"ב משמע כפרש"י דאבן משכית היינו רצפת אבנים ולא נזכר שם ענין ציור כלל וכלל.

שכוי

מי נתן לשכוי בינה באיוב ל"ח ל"ו, לפרש"י ג"כ לשון שוכה וצופה ומחשב, וכמו משכיות לבב בתלים ע"ג ז' דפרש"י מה שלבם מייחל ומצפה, וכ"כ הרמב"ן שם וז"ל ושכוי הוא הלב כי הוא המבין מלשון עברו משכיות לבב, ונק' שכוי כי הוא הצופה והמשקיף על הדברים והיודעם כתרגום השקיפה אסתכי, והתרנגול נק' שכוי כי ממנו ילמד האדם דעת לקום בחצות לילה להודות לו ית' עכ"ל, ואפשר לקשר ענין שכוי משכיות לענין שכיות משכיתו שהוא ענין סכך כנ"ל כי הרי שרש שכוי הוא מענין וישקף אבימלך דתרגום ואסתכי כפי' הרמב"ן ורש"י בר"ה כ"ו סע"א והוא צט, בלשון ראיה, אך הרי מצינו כמ"כ על המשקוף ועל שתי המזוזות, והרי המשקוף הוא סוכך על שתי המזוזות וג"כ הוא לשון וישקף וע"כ צ"ל דיש שייכות זה לזה, וי"ל כי הראיה וההשקפה מקיף על הדבר שרואה כעין סכך, עכ"פ הלע"ז של שכוי האן דהיינו תרנגול, אודער שכוי איז לשון קוקען דאש מיינט מען דיא הארץ, הלע"ז של משכיות לבב דאש קוקונג און גלוסטונג פון דער הארץ.